נאצי נוסע לפלשתינה / לאופולד פון מילדנשטיין

נאצי נוסע לפלשתינה הוא שמה של סדרת מאמרים שפרסם ליאופולד פון־מילדנשטיין, עיתונאי נאצי וקצין אס־אס, ביומון אנגריף של יוזף גבלס בשנת 1934. בסתיו 1933 יצא פון־מילדנשטיין למסע בארץ־ישראל בליווי הזוג היהודי־ברלינאי קורט וגרדה טוכלר, ואדם נוסף שהזדהה בכינוי "האדון מקפה מילנו", ובמהלכו חיבר שנים־עשר מאמרים שתיארו את היישוב היהודי והמפעל הציוני. מטרת הכתבות הייתה להציג את העלייה לארץ כפתרון ל"בעיית היהודים" בגרמניה, ובכך שירתו בו־זמנית את האינטרסים הנאציים והציוניים גם יחד.

גרדה טוכלר העידה: "ידענו שהוא חבר המפלגה הנאצית ופעיל בס.ס, אבל בשיחה איתו נוכחנו לדעת שבאורח פרדוקסלי, בקטע אידיאולוגי מסויים, יש מטרה משותפת לציונות ולנאציזם. היה רגע בהיסטוריה ששתי התנועות הללו רצו אותו הדבר: הגירת יהודים לארץ־ישראל".

המסע נתמך על־ידי מוסדות ציוניים שסיפקו לפון־מילדנשטיין חומרי תעמולה ותצלומים, והוא הוצג בפני הנהגת הרייך כמומחה לענייני יהודים וציונות. תלמידו ויורשו היה אדולף אייכמן, אשר העיד לימים:

"אונטרשטורמפירר פון־מילדנשטיין שלל את שיטות ה’שטירמר‘ מכל וכל, וחיפש פתרון מדיני. הוא היה הוגן מאוד, עדין וכן במאמציו למצוא פתרון צודק לבעיה היהודית. ראיתי בו תמיד את מורי הגדול".

גרדה טוכלר סיפרה כי גם לאחר המלחמה ניסה פון־מילדנשטיין להציג עצמו כמי שפעל לטובת היהודים:

"כשהסתיימה המלחמה קיבלנו מכתב מפון־מילדנשטיין. נאצים רבים כתבו אז ליהודים שהכירו, וביקשו, באמצעותם, להלבין את חטאיהם. קראו למכתבים האלה על שם אבקת הכביסה ‘פרסיל’. פון־מילדנשטיין הזכיר במכתבו את כל הדברים שעשה וכתב למען היהודים, וכמו ביקש מאיתנו תעודת כשרות. בעלי לא ענה לו. הוא עוד המשיך לכתוב לנו אבל כבר לא רצינו איתו שום עניין".

במשפט אייכמן (1961) צף שמו מחדש, כאשר אייכמן הזכיר את שמו כמי שיזם את תכנית הטרנספר ליהודים. כשהבן של "האדון מקפה מילנו" שמע את השם, הוא שאל אותו: "זה לא הגרמני שטיילת איתו בארץ?". כשהוא השיב בחיוב, הבן התעניין מה הוא יעשה אם הוא יועמד לדין, והוא ענה:

"אני אומר רק את האמת. שהוא לא שנא יהודים, שאינני יכול להגיד עליו אף מילה רעה, ושהוא הציל אותי ועוד רבים אחרים. הייתי מציע אז לכולם לקרוא את המאמרים שלו, ושואל אותם אם יהודי ציוני היה כותב ביותר אוביקטיביות".

אף שמעולם לא הועמד לדין, החשיפה מחדש פגעה בקריירה שלו: חברת קוקה־קולה, בה שימש איש יחסי ציבור בגרמניה, פיטרה אותו מחשש לחרמות. משנכשל במאבק המשפטי להשבת משרתו, שם קץ לחייו בירייה.

פרק 1 – ההפלגה

הפלגה לארץ המובטחת

"שלום!" — "שלום!" זו הסיסמה. זהו ברכת השלום בין הציונים. בערך כמו שאנחנו אומרים "הייל!". לראשונה היא נשמעת בפראג על הרציף הלילי, כאשר רכבת הלילה לטרייסט יוצאת לדרך. קרון שלם מלא „חלוצים“, פועלים יהודים מהגרים לפלשתינה, מחליפים את הברכה עם הנותרים מאחור. „להתראות בפלשתינה!“ – נפנופי פרידה, כמה דמעות.

במהלך הנסיעה בלילה ובבוקר יש לי די הזדמנות להתבונן בחלוצים הללו. בלילה הם אינם מוצאים מנוחה, בגבולות הם הנרגשים ביותר, אף על פי שלכולם יחד יש רק את ההכרחי ביותר. בתוך כל הדלות הזו יש משהו חדש באופיים. משהו מרים את כתפיהם, גורם להם להרים את מבטם שהיה מורכן. הרי הם נוסעים ל„ארץ ישראל“, לארצם. רובם ויתרו על מקצוע אינטלקטואלי, למדו בתוך שנתיים־שלוש מלאכה. אחרים באים מאחד ממשקי־הלימוד הציוניים, שם הוכנסו לעבודת האדמה.

"החלוץ" דאג להכשרתם, והוא גם שילם את נסיעתם. שם, בפלשתינה, ייכנסו לקבוצה, לאחת מההתיישבויות החקלאיות הקולקטיביות הרבות.
אלה אפוא הם האנשים שעליהם לבנות את פלשתינה. אני חייב לחייך לנוכח התלהבותם, ששם ודאי תשכך במהרה. אנו מתקרבים לאדריה. כבר נושמים את הים. טרייסט לפנינו.

"משה הדוהר"
זהו רק מרחק קצר לנמל, אל הרציפים. כאן שולט "לויד טריאסטינו". בעניין העסק הפלשתינאי הוא יצר לעצמו כמעט מונופול. מאז גברה ההגירה בשנים האחרונות הוא מפעיל שירות מהיר משלו לפלשתינה. וזה משתלם לו היטב. קווי התיירות של לויד אמנם מצוידים טוב יותר, אבל מי שממהר – ואיזה מבין היהודים הללו אינו ממהר! – ומי שאין בידו להשקיע כסף רב – וזה נכון במיוחד לגבי רובם – נוסע בשירות המהיר. פנים אוניות הקיטור הללו מזכיר מאוד את אניות המהגרים לאמריקה. בינתיים גם הצרפתים, היוונים ואף הפולנים נכנסו לעסק ומתחרים ביניהם בכל כללי האמנות על לקוחות ההגירה. לכן רוצה לויד להכניס גם בקו זה אוניות חדשות. הפעם עלינו להסתפק באחת משתי הישנות והמכובדות. "מרתה וושינגטון", שבתקופת לויד האוסטרי לפני המלחמה כבר כמעט העלתה טחב, היא זו שבתור. אצל יודעי דבר היא נושאת את הכינוי "משה הדוהר". אמנם אין להבין שם זה כאילו יש לו קשר למהירות המסע, שבו היא מתקדמת לעבר פלשתינה.

קפטן הראווה
אוניית האחות היא "איטליה", האחות הקטנה, שמחלקת עמה נאמנה את השירות. לשונות רעות מכנות אותה "ערסל היהודים". אילו לא הייתה כה קטנה, הייתה אטרקטיבית במיוחד למהגרים. כי היא מונהגת בידי הקפטן היהודי היחיד של "לויד טריאסטינו". זהו קפטן הראווה של המהגרים. פגשתי אותו רק במסע החוזר. הפעם עליתי על סיפון "משה הדוהר". יחד איתי מאות יהודים. רבים מהם נדחסים במחלקה השלישית, ארבעה, שישה ואף יותר בכל תא. לויד כבר הסתגל לחלוטין ללקוחותיו היהודים. קומיסר מיוחד, "הקומיסר הכשר", דואג לאנשיו, וחדר האוכל הכשר מלא תמיד בשתי משמרות, לעיתים אף בשלוש.

אני סבור, כי מלבד אנשי הצוות – איטלקים שחורים כיפי־מראה כמו בגלויות – אני "הגוי" היחיד על הסיפון. יהודים בינם לבין עצמם – זהו הפרולוג לפלשתינה.

"ציוני ינואר"
כאן על הספינה הכל כבר הפוך. השבת, מיום שישי בערב ועד מוצאי שבת, היא יום החג. את יום ראשון כמעט ולא חשים. כבר בערב השבת הראשון בלטתי לרעה, כשכתבתי מכתב בחדר הקריאה. יהודי אינו כותב בשבת, אינו מעשן, אינו עושה כל עבודה שהיא. שוב עוררתי התנגדות, כשביום שבת בבוקר הופעתי על הסיפון עם ה"אריקה" שלי (מכונת הכתיבה!), ובקול המתכתי שלה עוררתי בי מבטים נזעמים.

סביבי גועש חייהם הצבעוניים של המהגרים. שבע מאות עד שמונה מאות נפשות מובילה האונייה. ישנם גם כמה "תיירים" ביניהם, בעיקר יהודים גרמנים בני המעמד המשכיל – רופאים, משפטנים – שבאו לראות תחילה את המצב. אלה הם השמורים, האחרים מכנים אותם "ציוני ינואר". בכלל אפשר כבר כאן על הספינה להיווכח, שהיהודים הגרמנים, ככל שאינם מוכנים להצטרף לשורות החלוצים, אינם זוכים להערכה רבה מצד שאר הציונים. לא בוטחים בהם לגמרי, לא מאמינים באמונתם הפנימית, וגם הם עצמם אינם משפרים בהריחוקם את מערכת היחסים הזו. אך הם מעטים מכדי להפריע לאחרים. האחרים שרים שירים עבריים, רוקדים את ההורה – הריקוד הלאומי של הפלשתינאים – ריקוד מעגל במנגינה אחידה. כשמתעייפים הזוגות, מחליפים ביניהם. הם גם עוסקים בלימודי שפה, לומדים עברית, שזו הרי השפה היהודית החדשה בארץ ישראל. ואז מטים את ראשם, כך שאדם נזכר בכל אימי ימי בית־הספר שלו – ובורח (במחשבותיו).

יהודי פונה אלי

עשינו עצירה קצרה בברינדיזי. העלו לסיפון את העיתונים האירופיים האחרונים. עזבנו את האדריה ופנינו ליוון. הים עדיין שקט וחלק כמו מראה. השמש שקעה מאחורי ההרים הקלבריים. אני שוכב בכיסא הנוח שעל הסיפון ומתבונן בפס הכסוף שמוליך מקדמת הספינה אל הירח השוקע.

ואז מישהו מדבר אלי. אני מרים את מבטי, יהודי צעיר עומד לידי. כבר כמה פעמים שמתי לב אליו, שכן הוא תמיד במרכז להקת חלוצים. גם נאמר לי כבר מה הסיבה לכך. הוא אחד המעטים שכבר מכירים את המולדת הישנה־חדשה. הוא חוזר רק מביקור. לכן הוא בעיני האחרים המומחה הגדול, ועליו לענות שוב ושוב על אלף שאלות. הוא מצביע קדימה אל הירח: "בעוד שלושה ימים הוא כבר יזרח לנו מעל פלשתינה." כמה געגועים יש במילים המעטות האלה!

"אתם באים לפלשתינה ולא יכולים להאמין שאנחנו באמת מסוגלים לעבוד, נכון? כמו שאתם ועמיתיכם הגרמנים חושבים תמיד על יהודים. אבל אתם לא מכירים את הרצון הפנאטי של צעירינו. תראה," הוא ממשיך, "הציונות נותנת לנו היהודים שוב מטרה. היא מזכירה לנו שאיננו רק עם, אלא שיש לנו גם מולדת. כאשר מורהנו תאודור הרצל כתב לפני ארבעים שנה את ספרו על 'מדינת היהודים', כאשר הסביר לנו, ליהודים, ששום התבוללות לא תוכל להצילנו אלא רק ההתעוררות העצמית לעמנו שלנו בארץ משלנו, לגלגו עליו אחינו שלנו וקראו לו משוגע. הרצל עצמו לא זכה לראות את מדינת היהודים שלו, אבל אנחנו הצעירים הגשמנו אותה."

עיניו הכהות של היהודי שטו שוב מלאות געגועים מעל הים. על הסיפון השתררה דממה. מהחלק הנמוך יותר עלה חרש שיר קודר. ודאי עברי. מלודי, אך מטריד במקצת בשל החזרות הגרוניות. לצד נקישות המכונות העדינות עלה מן החרטום רחש הגלים האחיד. כצללים כהים, כחול־סגלגלים, מזדקרות מעת לעת כיפות ההרים של האיים היווניים הרבים כל כך כאן, לאור הירח הכסוף. נשימת הדרום כבר שורה על הים.

קפיטליסטים מועדפים

ככל שאנו מתקרבים לפלשתינה, כך נעשים הנוסעים חסרי מנוחה יותר. ההגירה לאזור המנדט הבריטי הזה דומה בהרבה מובנים להגירה לאמריקה. לרשויות ההגירה יש לעיתים דעות משלהן לגבי "תיירים" ולגבי מטרת שהותם. ממשלת המנדט מעניקה – במיוחד תחת לחץ ערבי – מדי שנה רק מספר מוגבל מאוד של "סרטיפיקטים". בחצי השנה האחרונה ניתנו רק 8,000 כאלה.

מהגר חסר אמצעים יכול להיכנס רק לאחר קבלת סרטיפיקט. חריגים נעשים רק עבור בעלי מלאכה, שיכולים להוכיח כי הם עוסקים במלאכתם לפחות ארבע שנים ושיש בידם הון עצמי מסוים. ללא כל הגבלה יכולים להגר רק ה"קפיטליסטים", כלומר מהגרים שיש בידם הון התחלתי של לפחות 1,000 לירות שטרלינג.

תיירים שנשכחו

עם כספי הערבון הללו נעשו עד לא מזמן התרמיות הגדולות ביותר. אישורי ההון עברו מיד ליד, הערבים התלוננו בפני הממשלה, והתקנות לגבי כספי הערבון הוחמרו מאוד. כיום כמעט ואין מי שמוכן בקלות דעת להפקיד בידיו של ידידו הטוב ביותר אלף לירות שטרלינג — שהם ארבעה עשר אלף מארק — מבלי בטחונות, שהרי במקרה כזה אין אפשרות אפילו לתבוע משפטית בלי להיענש בעצמך.

לגבי ההגירה הבלתי־חוקית נותרה, מלבד מעבר גבול בסתר, רק האפשרות של נסיעת תייר. תיירים רשאים לשהות בארץ לא יותר משלושה חודשים. אולם בפלשתינה, כמו בכלל בארצות האנגליות, אין חובת רישום. אז מי בכלל יכול לגלות תייר "שנשכח"? הערבים טוענים שההגירה הבלתי־חוקית חזקה לפחות כמו ההגירה החוקית. משום כך דורשים כעת הקונסוליות האנגליות מן התיירים לא רק כרטיס הלוך ושוב, אלא גם הפקדת ערבויות כספיות ניכרות, שאותן מחילים אם האדם הנוגע בדבר אינו חוזר לאחר תקופת שלושת החודשים.

ארץ באופק!

ואז מגיע בוקר שבו אי־השקט ממש מוחשי, מורגש. רעש מהומה באוניה. גם פעימות המכונות נחלשו, נשמעות בקושי. אני קופץ אל בגדיי, רץ אל הסיפון. נכון, באור שמש הבוקר הזוהרת נפרשת מולנו החוף. על הסיפון הכול רועש ומתערבב. חפצי מטען מושלכים, ילדים, נשים, גברים נרגשים מסתחררים זה בזה. הדיילים הם האנשים העסוקים ביותר. בחדרי המחלקה הראשונה כבר מוצבים שולחנות, נעשות מחיצות, שכן כאן תפעל ועדת הדרכונים. אותי כל זה עדיין משאיר קר, כי אני עתיד לרדת מן האוניה רק בחיפה. אני ניגש אל המעקה. הים הכחול־כהה, שהקיף אותנו עד כה בדממה נפלאה, והשמים התכולים מופרדים על ידי רצועה מנצנצת. מעל לקו הגלים הלבנים מימין נראים הגגות השטוחים, הכיפות הקטנות והמינרטים הלבנים של יפו הערבית. משמאל מתרוממות מאחורי חוף רחצה רחב הבניינים האירופיים: תל אביב. לשני הצדדים נמשך הפס הצהוב של הדיונות עד האופק. רצועת החוף ירוקה, אך המדרונות שבמרחק מגלים את אותו גוון צהבהב־סגלגל, שהוא סימן הקרקע חסרת הצמחייה, שנצרבה מן השמש.

צלב קרס ביפו

במפרץ הרחב של הנמל הפתוח שוכנות ספינות שונות בעוגן. ליפו אין שוברי גלים, אין רציפים לאוניות הקיטור. הנמל פתוח אל הים, ולכן במזג אוויר סוער הוא בלתי־שמיש. ובכל זאת יש ליפו תפוקת טעינה ופריקה גבוהה מזו של הנמל החדש והמבוצר של חיפה. מיקומו התחבורתי הנוח אל מרכזי היין וההדרים הגדולים של הארץ מבטיח לנמל יפו את חשיבותו. כאן עוגנות ספינות מכל הלאומים האפשריים, בעיקר כמובן אנגליות, שהרי פלשתינה היא ארץ מנדט בריטי. אך גם שני אוניות מטען גרמניות נמצאות כאן, ניכרות מיידית בדגלי צלב הקרס המתנופפים באוויר.

גרמניה ניצבת במקום השני בין כל ארצות אירופה המייבאות. השגשוג הביא לכאן גם אורחים נדירים: אוניות נוסעים אנגליות גדולות, ואף אמריקאיות, המביאות שלמות שלמות של תיירים. בין אלה משתלשלות סירות המטען [ … ] ערביות ויהודיות [ … ] שואפות לצאת אל הים.

פרק 2 – חיפה

להחזיק דרכונים מוכנים!

סירת מנוע מתקרבת אלינו במהירות: ועדת הדרכונים הידועה לשמצה. הקפטן, הקצין הראשון, הקומיסר והרופא – כולם כבר עומדים מוכנים לקבלת הפנים. צריך להסתדר יפה עם האדונים מוועדת הדרכונים. קודם כול שותים כוסית יחד, "…שיהיה הכול חלק!" שהרי אם ועדת הדרכונים מחזירה מהגר לאחור, חייבת חברת הספנות לקחת אותו בחזרה. יש לו עוד כסף – אפשר לנסות לגבות ממנו את מחיר הנסיעה חזרה. אבל אם אין לו כלום, היא מוכרחה להחזירו על חשבונה. וזה מה שרוצים כמובן להימנע ממנו.

היו"ר הוא אנגלי, ואילו פקידי הדרכונים עצמם הם יהודים פלסטינים. מתחילה הסלקציה הגדולה. כמובן שהכול הולך לפי הכלל: מי ששילם הכי הרבה, בא גם ראשון. מי שיש לו חותמת כניסה בדרכון עולה בלב קל לסירות. אך גם בכך עדיין לא זכה לחירות המיוחלת! עליו לעבור עוד את תחנת ההסגר, ושם, בשלושה ימים עוקבים, להיבדק שוב ושוב אצל רופא ההסגר. אבל את זה מקבלים בקלות, כשכבר נכנסת סוף־סוף לארץ בשלום.

דגי הרינג מעופפים

אנחנו, הנוסעים שרוצים להמשיך הלאה לחיפה, נהנים משקט ומזמן פנוי. בינתיים גם ה"שני", קצין הפריקה, סיים סוף־סוף את מלאכת פריקת המטען שלו. זה לא היה כל כך פשוט. כשמטען של חביות הרינג הונף בדיוק מעל הסירה, נחלצה לפתע אחת החביות מתוך רשת הברזל של המנוף ונפלה לתוכה. המכסה קפץ, וההרינגים החלו "לעוף". ידיים ערביות זריזות תפסו אותם שוב, וכשלא רצו לחזור מרצונם אל תוך החבית, קפץ אחד מאותם הברנשים הכהים על החבית, ותחת דחיסת כפות רגליו החזקות נכנעו ההרינגים. המכסה הונח מחדש במקומו – והכול היה בסדר.

כשהדייל צילצל בפעמון הפרה הגדול שלו לאות ארוחת הצהריים, החל הספינה שוב לנוע – בקו צפון, אל חיפה. תמיד קרובים אל החוף אנו מחליקים הלאה. החול הבהיר של הדיונות התלולות מסתיר את אדמות החוף הפוריות שמאחוריו. רק פה ושם מבצבצים כמה דקלים. אחר כך מופיעים הצוקים התלולים עם חורבות עַתְלִית, שעליהם מתרסקת סערת הגלים, ומעבר להם – הר הכרמל. השעה ארבע אחר הצהריים. אנו מתקרבים אל הנמל של חיפה.

בשער להודו

זהו מראה אחר לגמרי מזה של שעות הבוקר. הכרמל יורד במדרון תלול כמעט עד לנמל. אלונים ואורנים מכסים את המדרונות. בקצה הרחוק נמצא מנזר הכרמל עם המגדלור שלו – סמל חיפה.

משמאל לשוברי הגלים של הנמל: ארץ העתיד של התעשיות של חיפה. בתי המלאכה החשמליים כבר נראים, ומפעלי המלט המעשנים תדיר שולחים את ארובותיהם האפורות אל השמים הכחולים.

בתי העיר החצופים ביותר כבר טיפסו אל פסגת ההר. שם חייב להיות נוף נפלא. כאן למטה, על אף המים, החום מכביד. נחילי זבובים נדמים כמי שדווקא לנו, החדשים שזה עתה באו, חיכו. הם מסתערים עלינו בגלים. זבובי החול של חיפה ידועים לשמצה במיוחד. עקיצתם מעבירה את מחלת החום המטרידה פפדצ'יה. זמזומם הדק, הגבוה בהרבה מצרצרי היתושים הרגילים, מקיף אותנו.

חיפה היא הנמל היחיד המוגן על ידי הטבע בחוף המזרחי של הים התיכון. שובר אבנים עוצמתי מקיף את הנמל, עגורנים ענקיים ניצבים על הרציף. פלשתינה נקראת שערה של אנגליה להודו. מכאן שחיפה היא המפתח לשער זה. כאן נמצא הנמל היחיד המוגן בחוף המזרחי; כאן עתיד לקום שדה התעופה הגדול ביותר של המזרח, נקודת צומת של הקווים לקייפטאון ולהודו. כאן מסתיימת צינור הנפט האדיר, קו הצינור המוביל משדות הנפט סביב מוסול שבמסופוטמיה. מכאן אמורה לצאת הרכבת הערבית, שתאחד את חיפה עם בגדאד ובצרה, כלומר את הים התיכון עם המפרץ הפרסי. ואם לא תיבנה הרכבת הזו, הרי שכיום כבר יודעים כי לאוטוסטרדה יתרונות רבים יותר – וגם היא, שכבר קיימת כיום במצב גולמי ואינה יוצאת מתחום האינטרסים הבריטי, תתחיל את מסלולה בחיפה.

ה"מרתה וושינגטון" נקשרת אל הרציף, והוועדה חוזרת שוב אל הספינה. אני עצמי נשאר ללון עוד לילה על סיפון. מכוניתי, שהייתה עטופה היטב לאורך כל המסע, צריכה לעבור שחרור. הפקידים המוסמכים כבר אינם כאן. אם כן – מחר… מחר!

פאשיסט יהודי

כאשר הערבי רוצה לדחות מישהו בנימוס, הוא אומר: "בוכרה, אינשאללה!" — "מחר, אם ירצה אלוהים!" ואם מחר לא יוצא מזה דבר — אלוהים כנראה לא רצה. אם כך, מחר. אני ממתין. מלבדי נשארה על הסיפון מכל הנוסעים רק משפחת מהגרים יהודית אחת. יש עדיין כמה ניירות שאינם מסודרים. אולי מחר. בינתיים עלו כבר נוסעים לנסיעת החזור. אנו יושבים בודדים באולם הסעודה הגדול.

מולי יושב צעיר פלסטיני, על דש מעילו סיכה — מנורה קטנה בעלת שבעה קנים. אנו נכנסים לשיחה. הוא איש "טרומפלדור". כך נקראים חסידיו של הקפטן היהודי-הרוסי טרומפלדור, שנפל כאן בארץ-ישראל זמן קצר אחרי המלחמה בקרב נגד ערבים. חסידיו — והוא היה אחד ממפקדי הלגיון היהודי — מהווים כעת את הקבוצה הסוציאליסטית בתוך היהודים. רדיקלים לאומיים, השוללים כל פשרה בשאלות הלאומיות היהודיות. מפלגתם הפוליטית היא "הרוויזיוניסטים", ומנהיגם ז'בוטינסקי הוא ה"אנפן טריבּל" של כל קונגרס ציוני. הוא אינו יכול לשכוח לאנגלים כי — בניגוד להבטחותיהם — בסוף המלחמה פירקו את הלגיון היהודי בארץ-ישראל, במקום להפקיד בידיו את השמירה הצבאית על הארץ. לכן הוא נאבק באנגלים לא פחות משהוא נאבק בערבים. יחידות הקרב שלו לובשות מדים: מכנסי ברך וחולצות בצבע שוקולד. לכך הם מוסיפים חגורות ורתמות כתף. כוכבים על הנצחונות הם דרגותיהם. מן השורות הללו מגויסת ההגנה היהודית בארץ. ולפעמים היהודים זקוקים לה, כי לא תמיד האינטרסים של האנגלים הם גם האינטרסים של היהודים…

הברחת בני אדם

אני עולה אל סיפון הטיולים. האוניה כמעט ריקה. הקצינים והצוות ברובם קיבלו חופשה. האוניה ממילא מפליגה רק מחר אחר הצהריים. על גשר הירידה עומדים חיילים ערביים. הרציף שמור תמיד בקפדנות. אפילו כאשר האוניה הגיעה, לא הורשה איש להתקרב אליה. אפילו דיבור מן הסיפון אל הרציף ובחזרה נאסר בקפדנות. מי שעל הסיפון נמצא בעולם אחר. אם מעז מישהו על הרציף לקרוא קריאת שלום לבני משפחתו או מכריו שעל הסיפון, מיד מזנקים אליו החיילים הערבים ומאיימים במקלותיהם.

כאשר אני עובר שוב ליד הירידה השמורה, אני מבחין בחייל ערבי שקורץ לי בעיניו, וכאשר אני מביט בו בציפייה, הוא הולך לפניי. אחר כך הוא פונה מעבר לפינת הסיפון הבאה. כשאני מגיע לאותו מקום, הוא מסמן לי בסתר. לבסוף אני נעשה סקרן ועוקב אחריו. כעת הצטרף אליו ערבי שני. אנו עוברים עוד כמה פינות, יורדים במדרגות. בחושך בין חביות הטואה מחכים לי השניים. אם כך, מה רצונם? האחד יודע רק ערבית. השני מגמגם אנגלית. בהרבה קריצות ותנועות מוסברות אני נשאל אם איני רוצה שינחיתו אותי לחוף. "את זה אתם רוצים לדעת?"

ובכן, אולי קיימת אפשרות להגיע בכל זאת אל היבשה. סירה — ידידים טובים — חושך — דופן האוניה — והרמז העדין לבקשיש ברור למדי.

ובכן, הברחת בני אדם! אני יכול לתאר לעצמי שהעסק הזה פורח. כאשר מהגר מסכן, שנדחתה כניסתו, עומד מול האפשרות לחזור באוניה — האם לא ייפול לניסיון? הרי שם ממול, רק כמה מטרים ממנו, נמצאת ארץ ההבטחה, ושם כבר לא יחפשו אחריו. את כספו האחרון — הוא ישתמש בו וימשיך איכשהו. הוא נענה להצעה, משלם, ולעיתים רחוקות בלבד הוא מבין כי הוא מסכן בכך את חייו. אם יראו את הסירה, יירו עליה שומרי הנמל. אך גם בלעדי זאת הוא הופך אז הפקר. מי ישאל על יהודי שנעלם?

אני מבהיר ל"חבריי" כי לצערי איני יכול לקבל את ההצעה. חשד, זעם ופחד משתקפים עתה בעיניהם. אם אבגוד בהם […] אני מרגיע אותם ובתוך כך אני נסוג לאטי חזרה אל אור המנורות.

אנו נפרקים

הבוקר מגיע, ועמו מתעורר הפעילות בנמל. גם מכוניתי נפרקת כעת בעזרת מנוף כזה. בצעקות רבות ובעזרה מעטה מלווים הסבלים הערבים את התמרון. אחר כך כולם רוצים "בקשישׁ" — תשרם.

ואז יש לטפל בפורמליות של הרכב. יש לי את מה שנקרא הרישיון הגדול עם התוספת "פלשתינה". אבל עדיין איני יודע אם לא ידרשו גם הפקדה כספית. המשרדים השונים מפוזרים — חלקם בנמל הישן, חלקם בחדש. ביניהם מפרידות הליכה ומעידות של עשר דקות, דרך חול ואבנים, פסולת בנייה וחום שמש צורב. הלוך, חזור, שוב הלוך ושוב חזור. זה מחמם — אבל בסוף יש בידי את כל החותמות. האגרות נמוכות, בקושי לירה שטרלינג אחת.

נמצא עוד קצת בנזין. המטען חייב לעבור דרך המכס ולהיטען לרכב. הסבלים בנמל מאורגנים. משגיח ראשי משגיח. ובכל זאת גונבים מספיק. אילו היה תלוי בהם, היו מעדיפים ששניים יישאו מזוודה אחת במקום להפך. קבוצה אחת גוררת את המטען למכס. אחד מהם מתנהג כמפקד ודורש קודם כול בקשישׁ נפרד. מיד הוא גם גובה אותו. עליו הרי ללכת — לפתע! ואז מבינים למה: כי ברגע שהמטען מגיע לעמדת המכס, ה"חבורה" דורשת את כספה ובורחת. בינתיים כבר אחרים מתנפלים על החפצים שנבדקו.

קשה למנוע מהם לדחוף את המטען לאחת מן הכרכרות הערביות, שבטבעיות מתנפלות עליך. כמובן שדורשים גם את האגרה הקבועה וגם בקשיש. מתעוררות המחלוקות הרגילות, ו"אבי השירות" הופך עד מהרה ל"סב השחיתות". מי שלא היה במזרח מעולם אינו יכול לתאר לעצמו את האופי הדביק, תחילה מתרפס ואז עקשני וחצוף, של ההמון המלוכלך הזה. אני שמח כאשר אני מתיישב במכוניתי, נמלט דרך שער הנמל.

תחנות דלק כמעט שאין. הבנזין – לרוב של חברת "של" – נמכר בפחי פח של 18 קילוגרם כל אחד ונשפך ישירות למכל הדלק. הוא זול במעט לעומת אצלנו, אך מלוכלך בהרבה, למרות הפחים. נהיגת מכוניות כאן אינה עניין מרגש יותר מאשר באירופה. מכוניות עם לוחיות רישוי גרמניות רואים לעיתים קרובות – יהודים שהיגרו ועדיין לא שינו את רישום רכבם. פלשתינה ממונעת לגמרי. מאחר שהכבישים הראשיים של הארץ נסללו היטב בידי האנגלים אחרי המלחמה, ניתן להשתמש לכל צורך עירוני ובינעירוני בכל סוגי המכוניות. בהתאם לכך רואים כאן את כל סוגי המותגים, אך ברובם אמריקאיים. המשקה המקומי: לִימוֹנָדָה.

פרק 3 – הנסיעה לתל אביב

נסעתי מהר מדי!
אני רוצה להגיע היום עוד לתל אביב. מתדלק, יהודי כמובן, מגרד את ראשו ואומר שלא רחוק, בקושי מאתיים קילומטר, אבל חלק מהכביש במצב רע מאוד. אסור לי גם להגיע לשם בחושך, כי באזור ההוא משתוללת כנופיית שודדים. אין ברירה אלא לצאת לדרך! השמש קופחת מלמעלה כשאני מתניע. לאורך הנמל, דרך הרובע הערבי ואז על כביש אספלט חלק החוצה. בדיוק כשאני רוצה להגביר מהירות, קופץ טומי לדרך. שוטר תנועה אנגלי. הטומי מלווה בשני P. P. — Palestine Police — ערבים. המשטרה הזו מורכבת מערבים ויהודים, ומופקדת בידי קצינים אנגלים. לצד זה יש גם את ה–"British Section", המחלקה הבריטית. לשם שייך הטומי שלי. ומה הוא רוצה, אני מגלה מיד: לדעתו נסעתי מהר מדי. הוא מוכיח זאת לפי סימני הבלימה. (בחייך, בחייך, אם רק היית תופס אותי חמש דקות מאוחר יותר!…) בפלשתינה קיימת הגבלת מהירות קפדנית, שחלה גם על הדרכים הבין־עירוניות. העובדה שאני גרמני, לא הודי, משפיעה עליו כנראה לטובה. הוא מביט שוב ברישיון, בניירות הרכב, ואז — אני זוכה למחילה. אני ממשיך להתגלגל לאט — עד לפינה הבאה…

שם נמצא מפעל המלט נשר. חברה יהודית, כמו כמעט כל המפעלים בארץ. המפעל הזה אינו יכול בשום אופן לספק את צורכי המלט של פלשתינה, אף כי 500 פועלים עובדים בו יומם ולילה עם המכונות המודרניות ביותר. כזה הוא הביקוש!

חורבה חדשה
עד כה נראות לי הדאגות של מתדלק חיפה בלתי מובנות. הרי הכביש מצוין. בעפולה אני חוצה את מסילת הברזל לדמשק. עפולה אמורה הייתה להיות המרכז העירוני של העמק, אך הקרבה הרבה לחיפה גזרה על המיזם כישלון. תכננו את העיר העתידית בקנה מידה אמריקאי נדיב, ואפילו החלו כבר בבניית תיאטרון. אך אז התברר שאין אפשרות לכפות התיישבות עירונית על שטח כלכלי חדש. סמוך כל כך לחיפה פשוט לא היה צורך ביישוב עירוני נוסף. עפולה היא היום מפלצת, חורבה מודרנית. תחנת עצירה לנהגי האוטובוסים הבין־עירוניים, ולא יותר. ספקולנטים בקרקע בינתיים או שהתאבדו, או – סביר יותר – קיבלו פיצוי במקום אחר.

ההרים אמורים להיות ירוקים
בג'נין נערכות בדיקות פרי. אסור להעביר פירות וירקות מן הצפון לדרום. בצפון פלשתינה משתוללת מחלת פירות שהובאה מסוריה. על הפירות מופיעים כתמים שחורים קטנים. הם אמנם בלתי מזיקים לגמרי, ואפשר להסירם בקלות בציפורן, אך ערכם היצואי של הפירות יורד בגלל פגם היופי הזה.

הדרך ממשיכה ועולה. פעם אחת אני פוגש שיירת גמלים. היא נמנעת מן הכביש, פוסעת בצד בשביל בן אלפי שנים בחבל ההר הצחיח, חיה אחר חיה, לאט אך בצעד הבטוח והעקבי של תרבויות עתיקות. הליכה רחבת־אופק ובעלת סבלנות שאין לה אח ורע בחיפזון של הצפון.

לעיתים כפר פלאחים ערבי קטן נגלה לצד הדרך. עצי זית מוריקים על טרסות מדרונות ההרים. מתקני הטרסות הקדומים הללו מעידים שהארץ הייתה פעם פורייה ומטופחת. אך היכן שבעבר שלחו יערות את צילם על אדמה פוריה, מונחים היום רק אבנים – גדולות, קטנות, זעירות – אך לא יותר מאבנים. קרום האדמה נשטף באלפי גשמים לעמק מאז נכרתו היערות. עכשיו העצים נדירים, והיערות אוצר. במאמץ עצום ובהוצאות גדולות עובדים האנגלים על ייעור מחדש של ההרים. אפשר ליצור יער חדש – את זאת מוכיח לדוגמה יער הרצל בדרך מיפו לירושלים – אבל הדבר דורש זמן, סבלנות והרבה כסף. כריתת היערות הייתה, ללא ספק, הרבה יותר פשוטה.

לפעמים פוגשים אותנו אוטובוסים. אם הם מודרניים כפי שרק באירופה ניתן לראות, הרי הם שייכים בוודאות לחברות יהודיות. אבל אם הם מגיחים בעיקולים כמו "השטן עצמו", מקרקשים, עם וילונות מתנפנפים, דחוסים עד הגג באנשים ובמטען – אזי כבר ממרחק של עשרה קילומטרים אפשר להתערב שהם אוטובוסים ערביים.

בתנופה מעל הסוללה
עכשיו הדרך אל טול כרם, לתוך השפלה הידועה לשמצה. המכוניות נעשות נדירות יותר, ואת מקומן תופסים חמורי הערבים. וזה כבר מהווה סכנה. חמור לבדו היה יודע בוודאות כיצד לנהוג כשהמכונית חולפת על פניו. אבל למרבה הצער הוא אף פעם לא לבד. מאחוריו מנמנם ערבי, שמתעורר בבהלה מרעש הרכב, ומתחיל להכות בחמור. אז זה מתמרד, ובקלות כמעט נדחף לתוך המכונית.

טול כרם — ומכאן תם ונשלם הכביש היפה. זה מתחיל בתמימות בכך שהכביש חסום. כנראה בגלל עבודות. מתמיה רק שלא רואים פועלים כלל. שכבת הכביש נעקרה, ועל שני הצדדים מונחות האבנים המסודרות לבנייה. מסיטים אותך לדרך צדדית. אבל איזו דרך! היא נוצרה פשוט מכך שהמכוניות ירדו מן המסלול המהודק אל השדות, ולאט לאט התגבשה שם דרך כלשהי. סימני הגלגלים מתפתלים לכל עבר. כל אחד בוחר לעצמו בתוך מאה מטרים של שטח את השביל שלו. עכשיו אני נתקל במסילת הברזל. שוב ושוב היא חוצה את הדרך. זה לא היה נורא — הרי נוסעות כאן בקושי שלוש רכבות ביום — אבל סוללת המסילה גבוהה במטר אחד בערך מן השדות ומהכביש שלנו. כשתגיע חצייה כזו, מוכרחים בתנופה לעקור את הרכב במעלה הסוללה. אז באים הפסים הצרים, ומיד אחריהם שוב מדרון חד של מטר כלפי מטה. כלומר, נהיגת שטח אמיתית! כשלושים קילומטרים אני עושה כך. אני יודע: הדרכים החשובות בארץ ישראל כולן מצוינות. אבל כאן מדובר בדרך היחידה המחברת את שתי הערים החשובות ביותר — חיפה ויפו–תל אביב. וכבר שנתיים שלמות שמחזיקים את הדרך הזו במצב כזה! פתרון החידה: כאן עוברת מסילת הברזל מחיפה ליפו. הנהלת הרכבות בארץ ישראל כבר לא יכלה לשמוח על חייה. חברות האוטובוסים הרבות, של יהודים כמו של ערבים, היו להן מתחרות הרסניות. הן זולות ונוחות יותר. הקו מיפו דרך לוד ליפו נעשה יותר ויותר לא רווחי. עד ש"הכביש שוקם". מאז מי שנוסע באוטובוס בקו הזה, מוכרח להיות די חסין אם ברצונו להגיע בסוף הדרך עם כל עצמותיו שלמות.

המלכודת
בזמן שאני שב ושוב נחבט בראשי ביריעת הגג, וקפיצי הרכב עוברים מבחני שבירה, השמש שוקעת עוד יותר. סביבי שדות קצורים, ובמרחק אולי כפר פלאחים קטן, מלבד זה — כלום. שוב אני נזכר בסיפורי השודדים. אני יודע שהם אינם אגדות. התקפות על כלי רכב בודדים בדמדומים אינן כלל נדירות בארץ הזו. אבל אין לי כל חשק לאבד את מטעני, את בגדיי, את מגפיי. אני לוחץ על דוושת הגז כדי להקל את המאמץ, למרות הדרך בעליות ובירידות. פתאום: עצור! ברגע האחרון אני רואה בענן האבק לפני חריץ צר, בקושי חצי מטר עומק. אני בולם בכל הכוח, הרכב נעצר עד לחריץ, עומד – ובכל זאת מחליק ברגע האחרון פנימה! בדיוק עד הציר. התעלה עשויה בדיוק למידת הגלגלים. אין קדימה ואין אחורה. מלכודת לרכב! השמש כבר מנצנצת בגוון צהבהב, הצללים מתארכים אל האינסוף. אני עומד מול הצרה. כמה זמן יחלוף עד שהמעוניינים יבואו לראות את קרבנם. כשאני מביט שוב לאחור אל הדרך, מופיעה הרחק עננת אבק – רכב. הרכב הוא אפילו משאית. זהו מזל מיוחד, כי למשאיות יש מגבהים מתאימים. מצילי רועם ומתקרב. זוהי משאית אספקה של מושבה יהודית. הנהג עוצר מיד, ניגש אלי. כאן מילה כללית על הרעות שבדרכים בפלשתינה: מצאתי אותה תמיד למופת, בלתי אנוכית עד הסוף, בין אם אצל ערבים ובין אם אצל יהודים. מציליי אינם עושים שום עניין, מביאים את המגבה הגדול שלהם, ושני ערבים שישבו על המשאית עוזרים, ובתוך חמש דקות הרכב מורם החוצה. אני נוסע מעט לאחור ועוקף את המקום. את היהודים איני מצליח לשכנע לקבל תשלום על עזרתם. כך נופל לערבים בקשיש מיוחד.

תל אביב

במהירות לא מוכרת לנו מגיעים הדמדומים. עכשיו אנו שוב על כביש אספלט, שצמח פתאום מתוך החול. לפתע הוא מתרומם כחצי מטר והקשר עם עולם התרבות הושב. ואנו גם כבר בלב התרבות. מטעי תפוזים גובלים בכביש. "פלונג… פלונג… פלונג…" – זה השיר המונוטוני של המשאבות, המזרימות בלי הרף מים לגנים. זו מנגינת העבודה בארץ הפורייה הזאת. אורות, בתים, חנויות – זו פתח תקווה, אחת המושבות היהודיות הוותיקות ביותר, קיימת כבר כמעט חמישים שנה. וכעת כבר רואים את ההשתקפות של עיר בשמים: זו תל אביב. דקלים לאורך הדרך, יישובים מאחורי חורשות אקליפטוס. עכשיו הבתים כבר ניצבים צפופים יותר. מכוניות ובהמות משא מאכלסים את הכביש. מימין שוכן מפעל חשמל גדול. סגנון הבנייה מודרני ביותר, עמודים גבוהים, אולמות רחבים, שמתוכם בוקעת נהמת המכונות העמוקה. על המבודדים הגדולים משתקפים האורות.

ואז – בבת אחת – הכול נעצר. הכביש חסום, רכב מאחורי רכב. גם אני מוכרח להשתלב בתור. הרחק מלפנים נסגר מחסום רכבת. יסודי למדי. עשרים דקות תמימות משאירה הנהלת הרכבת את כל התנועה לפני שערי העיר להמתין, כדי לשנע את קרונותיה. זו כנראה הנקמה שלה במכוניות, שמוקדם או מאוחר יכבו לה את אור חייה. מדי פעם עולה רעש חצוצרות הצופרים. רואים כאן יהודים, אירופים חסרי סבלנות. מזרחי היה פשוט מתיישב וממתין: "אינשאללה!" – "אם ירצה אלוהים…" בעצם, למזרחי כאן הצדק, כי שום צפירה לא מועילה. עכשיו ממשיכים: מכוניות, רוכבי אופניים, הולכי רגל, כולם לבושים באורח אירופי. רחובות רחבים, חלונות ראווה מוארים. איפה את, אסיה? זו, אם כן, תל אביב – עיר היהודים.

פרק 4 – תל אביב

העיר בלי הגויים

תל אביב היא חסרת תקדים. לפני 28 שנה רצו לייסד כאן פרוור יהודי ליפו. היום יש בתל אביב 70,000 תושבים. אולי כבר 80,000 – מי יודע? אפילו לא ראש העיר היהודי, שכן תל אביב, "גבעת האביב", גדלה מיום ליום. כאן גרים רק יהודים, עובדים רק יהודים, סוחרים, מתרחצים, רוקדים – כולם יהודים. כל השלטים בעברית, כל העיתונים בעברית. לעניין הכתב יש עוד מוקש מיוחד: אפשר לכתוב עברית עם סימני ניקוד או בלעדיהם. במקרה הראשון ניתן לקרוא זאת כמו כל כתב אחר. במקרה השני, הפענוח הוא בעיה – דומה לסינית; נדרשות לכך שנות תרגול רבות, בלי קשר לידע בשפה עצמה. תפריט במסעדה בתל אביב הוא חידת מחיר, כשאין החידה מתייחסת למחירים בלבד.

לתל אביב יש את מחלת הבנייה. היא בונה בחודש יותר מכל עיר אחרת בשנה. התוצאה הראשונה היא שבקושי מוצאים בתל אביב רחוב שבו אין פסולת בנייה. בכל מקום פועלי אספלט; תמיד יש משהו לסלול. מרססי האספלט שייכים לנוף העיר לא פחות מן הבתים החצי-גמורים, שכבר גרים בקומת הקרקע שלהם, בעוד שבקומה הראשונה עוד בונים, ובשנייה רק עכשיו יוצקים את הקירות. כאן שוררת מצוקת דיור כרונית. מי שרוצה לשכור דירה, הכי טוב לו לשבת עם קבלן שזה עתה שמעו עליו שהוא עומד לבנות בית. לרוב הקרקע כבר נקנתה, לעיתים קרובות הוא עדיין זקוק לכסף של הדייר החדש. כך או כך, יש קודם כול לשלם מראש שכירות לחצי שנה או לשנה שלמה. ורק אז קיימת תקווה שבתוך כמה חודשים יוכל להיכנס לבית. הבנייה מתקדמת במהירות. בהתחלה אולי לא יהיו לחלונות מסגרות, אבל לפחות כבר גרים בארבעה קירות משלך.

ובכל זאת נפל בפח

אבל זה יכול גם לקרות אחרת. בתל אביב מספרים את הסיפור הבא: איש רצה לשכור חנות. הוא היה חדש בארץ. כבר שמע יותר מדי על כישרון הספקולציה של בני עמו הוותיקים, ולכן היה זהיר במיוחד. הוא רצה לשכור רק חנות שכבר עומדת. הוא מצא אחת כזו. מאחר שהיה עליו לשלם את שכר הדירה לשנה מראש, ערך חוזה שבו הגן על עצמו מכל צד, לכל מקרה ולכל אפשרות. סוף סוף לא מצא עוד דרך שלא כיסה בחוזה. אם כן, חתם ושילם. אחר כך נכנס לבית קפה, שם פגש מכר. הוא סיפר לו על העסקה.
"מען גאטס!" קרא הלה, "הבית הרי ייהרס בעוד חודש!"

לתל אביב יש חוף נהדר. האקלים החמים מאפשר רחצה בים הפתוח עד חודש דצמבר. בשבת דומה החוף לבית מרחץ ענק בשיא הפעילות. שורת סוכות-חוף נמשכת לאורך קילומטרים. המים שוקקים מתרחצים. אולם אז העיר כולה כמעט ריקה. כל התנועה הסואנת של ימי החול נעלמת, אין זכר לאוטובוסים הרבים, שבעזרתם — אגב, במחיר זול — אפשר לנסוע בכל רחבי פלשתינה. רק פה ושם מתגלגלת עגלת סוסים ערבית ברחובות השוממים.

השבת היא יום העסקים העיקרי של הערבים, שבאים אז מיפו. אם בימות החול כל עסק וכל עבודה מתנהלים בידי יהודים, הרי בשבת באים סוחרים ערבים, מוכרי לימונדה ונהגי עגלות, ומרויחים את לחמם. תחילת השבת, החופפת לשקיעת החמה, מביאה לעיתים מחלוקות בין היהודים החרדים האדוקים לבין פועלי הציונים החופשיים ברובם, שאינם מתחשבים במיוחד ב"שומרי השבת".

שריוניות נגד יהודים

בתל אביב תמיד "קורה משהו", ושופט אנגלי כינה אותה לא מזמן העיר הסוערת ביותר בפלשתינה. כשבחורף הזה ביקשו לפעול נגד ההגירה הבלתי-חוקית וניסו לאתר "תיירים שנשכחו", שהתעכבו בארץ מעבר לזמן המותר, סערה תל אביב ימים שלמים. המלשינים עשו עבודה טובה, שכן ההלשנה על תיירים כאלה נעשתה עסק משתלם. אך כל המבצע היה מכה סרק; הוא הסתיים בהתנגשויות קשות בין המשטרה ליהודים, ששיחררו יחד את העצורים.
המשטרה רצתה להעביר במכונית קבוצה של "תיירים" עצורים דרך העיר. במהלך הנסיעה הרימו אלה קול זעקה כזו, עד שהעוברים והשבים נעצרו, הקיפו באיום את המכונית. כאשר ניסו השוטרים המעטים להזעיק עזרה, ברחו העצורים כולם. בסופו של דבר נאלצו להשתמש בשריוניות נגד היהודים שהפכו אלימים.

פעם אחרת שבתו נהגי המשאיות היהודים, משום שלדבריהם שוטרים אנגלים התעמרו בהם בבדיקות חוזרות ונשנות של משקל המטען.

המהומה בתל אביב נובעת גם מכך שהיא מרכז ה"רביזיוניסטים", המפלגה היהודית הרדיקלית-פאשיסטית. חוץ מזה, תל אביב היא עיר המסחר של פלשתינה. בחיפה מתרכזת בעיקר התעשייה היהודית, ירושלים היא עיר השלטון. תל אביב עומדת להגיע בקרוב לגבולות התפשטותה: מצד אחד הים, מצד שני יפו, ומן היבשה מושבת הטמפלרים הגרמנים שרונה, שבה זה למעלה מחמישים שנה מחזיקים איכרים שוואבים קהילה יציבה. השוואבים אינם מוכרים קרקע ליהודים. לכן מחירי הקרקע עולים מיום ליום. בונים, בונים, שוב הורסים ושוב בונים. מערבלי בטון וחביות אספלט — אלו הם סמלי ההיכר של תל אביב.

פגישה מחודשת עם ברלין

תל אביב תמיד מוצפת. להשיג חדר סביר הוא כמעט בלתי-אפשרי. סוף סוף מוצא לו המסכן חדר — אבל איזה חדר! במזרח יש להגנה מפני מזיקים רק רצפות אבן. תנורים אינם מוכרים. כך גם פחם וגז. מבשלים רק על פרימוסים, מחממים רק בהם. ריהוט של חדר כזה כולל מיטת שדה, שולחן, כיסא, ואם יש מזל — גם מתלה לבגדים ואולי ארון. בבוקר מתחיל הקרב על חדרי הרחצה. אוכלים ארוחת בוקר במסעדה עממית, מבריקים את הנעליים אצל אחד מרבבות מצחצחי הנעליים — לרוב יהודים יוצאי המזרח — כי במזרח זה הכרח בל יעבור. אחר כך כולם רצים, לחפש עבודה בהקדם האפשרי, שכן תל אביב יקרה. הכול ממהרים, זו אמריקה קטנה. האוכל במסעדות העממיות מתובל היטב, אבל נטרף בחיפזון רק כדי לשבוע. אין כאן מנוחה, אין שלווה. עם יוצא מן הכלל אחד: חוף הרחצה ובתי הקפה שלו. מפתיע, אבל כאן פוגשים שוב את ברלין W. בעוד תל אביב האחרת נשלטת בידי הפועל בחולצה ובכובע, יושב כאן קהל אלגנטי, ושפת הדיבור שוב אינה עברית אלא גרמנית. נדמה לך שאתה מול "קרנצלר", "רומנישר", ולא ב"טארשיש" או אצל "קייטה דן". גם בבתי המלון הגדולים נראית אותה תמונה. אבל המלונות הללו ובתי הקפה הללו אינם קשורים כמעט כלל עם פניה האמיתיים של פלשתינה, כשם שאורחיהם אינם קשורים עם הפועלים הפלשתינאים.

ובכל זאת — יש יהודים שאינם מחזיקים כאן אפילו שמונה ימים! משפחה יהודית אמידה מברלין עלתה לפלשתינה עם רשימת רהיטים וכלב מחמד. את הכלבלב הטוב הביאו מיד, הרהיטים נשלחו ונועדו להגיע שמונה ימים אחריהם. שמונת הימים הללו הספיקו לאותה "משפחת מהגרים" אצילה ובררנית. "לא, יהודים בכל מקום, זה פשוט בלתי-נסבל! ואז גם החיים הפרימיטיביים האלו!" הם אפילו לא נתנו לפריקה להתחיל, חזרו עם אותה קיטורית לאירופה.

מדינה בתוך מדינה

תל אביב חיה מן הסטטיסטיקה. הכול נרשם, מושווה, מתויג. והמספרים, שמשמעותם באמת שיאים, נזרקים החוצה אל העולם. תל אביב אינה עוד עיר סתם. זו מדינה בתוך מדינה, שאין לה מתחרה בבלעדיותה. כבר אמרתי, הזרים נמנעים מן העיר. כמעט ואין אנגלי, מלבד פקיד, שנאלץ לפעול כאן. הערבים בכלל — נמנעים ממנה מתוך אינסטינקט. כל המשרדים, כל הארגונים, העירייה, מכבי האש, עזרה ראשונה, המשטרה — הכול יהודי. יש רק עיתונים יהודיים, רק מפלגות יהודיות. אמנם מהן יש די והותר; כל הגוונים הובאו עימם. בתל אביב יש זכות בחירה לנשים (באיזו עיר ערבית אפשר היה להעלות על הדעת שנשים תצבענה!).
אפשר להבין, שלב יהודי פועם כאן חזק יותר כשהוא פועם בעיר הזאת. שמחה ילדותית על כך שהכול בנו יהודים, עובדים יהודים, מנהלים יהודים! מה שנקנה — עשו יהודים. בשמחה הזאת שוכחים זמן רב ביקורת, לא משווים, לא רוצים להשוות. ביודעין מקבלים נחיתויות מסוימות, מחיר-יתר מסוים. ואף על פי כן: תעשייה צעירה זו טומנת בחובה לאירופה במזרח הקרוב תחרות קשה. עדיין היא בנעליים קטנות, אך היא צומחת מיום ליום. יריד המזרח בתל אביב מציג הישגים ניכרים. בכישרון הארגון והמסחר הבלתי-מעורער של היהודים אין לזלזל בהישגים אלו.
וכאן נכנס האינטרס הכלכלי של גרמניה. על אף כל ניסיונותיהם של חוגים יהודיים בלתי-ציוניים לקדם גם בפלשתינה חרם אנטי-גרמני, נותרו הציונים עד כה קונים חשובים של מוצרי התעשייה שלנו. באמצעות הסכמי ההעברה ניתן היה להגדיל את היצוא הגרמני לפלשתינה בשנת 1933, כלומר בשנת ה"חרם", לעומת השנה הקודמת, ב-25 אחוז. מבחינת ערך הסתכמה היצוא לפלשתינה ב-1.2 מיליון לירות שטרלינג, בעוד שהיבוא לגרמניה הסתכם ב-374,900 לירות שטרלינג בלבד.

הדרקון הגרמני

פעם בשנה הופכת הפעילות לרב-פעילות, עד כדי עצירה גמורה מפני שפע הפעילות. זה קורה בתקופת חג הפורים, ביום תהלוכת הקרנבל. ימים ושבועות קודם לכן שוררת בעיר תכונה קדחתנית. מסכות קופצות ברחובות; בלילות מסיבות; ההורה, הריקוד הלאומי, אינה פוסקת כלל. השיא הוא התהלוכה. שבועות מתכוננת העיר ליום הזה. שערים צבעוניים עם סצנות קרנבל — "שערי פורים" — מוקמים ברחובות. קישוטים נמתחים, הכול מקושט.
ביום החג נוהרים כבר בשעות הבוקר הראשונות מבקרים מבחוץ לעיר. זמן רב לפני הצהריים אין עוד אפשרות למכונית לעבור ברחובות. הם סתומים ללא מוצא. חלונות ובתי הגגות שחורים מאנשים. וכמובן גם הרחובות! מי שעומד בשורה הראשונה כבר תפס מקומו מזמן. אני כמובן מגיע רק לשורה השביעית או השמינית. אבל יש לי מזל. עגלון אחד — מרצונו או שלא מרצונו — נתקע עם עגלתו בתוך ההמון. כל ניסיונותיהם של פעלולנים בודדים להשתמש בעגלתו כעמדת תצפית, הוא דוחה בתקיפות. אז אני מציע לו שילינג על המקום לידו במושב. הוא לא היה סוחר טוב אילו סירב.
והנה מגיעה התהלוכה. אין זה קרנבל עליז כפי שאנו מכירים. זוהי הצגה קפדנית של סמלים מסוימים. הנושא נתון מראש: היהדות בכל העולם. החלוקה נתונה: עבר — היהודים עוד כעם; הווה — היהודים בין עמים אחרים; עתיד — היהודים שוב כעם.
כך חולף המצע. התנ"ך קם לתחייה. סמלי שנים-עשר שבטי ישראל עוברים. לוויים, לוחמים, עם. אחר כך ההווה. באות קריקטורות של המדינות השונות בעמדתן כלפי שאלת היהודים. פולין: היהודי נרדף, מתגעגע לפלשתינה. רוסיה: הבולשביקים רודפים את היהודי בשל דתו, ואוסרים עליו לעלות לפלשתינה. אמריקה: יהודי אמריקה טובעים בכסף, אך לפלשתינה מראים כיסים ריקים. צרפת: היהודים נטמעו לגמרי, רוקדים בבר, מעליהם שלט: "אנחנו בכלל לא יהודים!"

פרק 5 – תל מונד

ואז, בתשואות: גרמניה

אי אפשר להחמיא במיוחד למארגני התהלוכה כאן על מקוריות רבה. הם עשו לעצמם חיים קלים: מופיע דרקון ירוק תלת־ראשי, תחת נהמות כבדות, מכוסה צלבי קרס אדומים. סביבו מסכות מחופשות לספרים, וכל אחד מהם נושא את שם אחד הספרים שנשרפו אצלנו.

עתה בא העתיד. ברובו אלו תמונות־פרסום עבור המוסדות הציוניים בארץ. רק פעם נוספת עוד התקפה על גרמניה: עגלה המפרסמת מוצרים מקומיים, עבור ה"תוצרת הארץ", מקשרת אותם בתמונה עם קריאה לחרם נגד "תוצרת גרמניה".

ניחוחות אוטובוס ערביים

מצאתי לי מלווה שמכיר את הארץ. אנו רוצים לראות את פרי ההדר במולדתם. במישור החוף הפורה שמצפון לתל אביב שוכנת המושבה תל מונד. זהו נחלה עצומה של הלורד מלצ’ט המנוח, שבעבר נקרא מונד. הוא היה ציוני נלהב, שתמך בכל מפעל ציוני. עוד לפני שנים רבות סייע ברכישת הקרקעות. את רוב הקרקע מסר לעובדיו בחכירה, ולאחר כמה שנים עתידה הייתה לעבור לבעלותם.

הדרך הצרה נמשכת דרך פתח תקווה צפונה. אך עד מהרה הדרך משתנה. אדמות אלו עדיין שייכות לערבים, ורק מוחכרות. בחול הרך של המזרח נעשית הנסיעה קשה יותר ויותר. כאן נוסעים לרוב רק אוטובוסים של המושבות או פה ושם פורד ישן של אחד המתיישבים. כשהגענו לכפר סבא ויתרנו. אי אפשר לדרוש ממכונית יותר מכפי שהיא מסוגלת. כשהקפיצים והדיפרנציאל מתחככים כך בחול, נגמר הסיפור. אנחנו מוסרים את עצמנו עתה לאחד מאוטובוסי המושבות. לעיתים הדרך עוברת אפילו בתוך מים רדודים ובבוץ.

אנו נוסעים דרך כמה כפרי פלאחים. גם שותפינו לנסיעה הם ברובם ערבים. כמה נשים יושבות מולי. הזקנות אינן עטופות רעלה, אף כי להן דווקא היה כדאי. האחרות לרוב דומות לכדור שומן אחד. אחת מהן מפנה במשך כל הנסיעה את פניה לחלון, כדי שלא נקלוט חלילה דבר ממראה פניה. וילדיהן המלוכלכים סביבן. זקנה אחת מחזיקה תינוק על זרועה. הזבובים יושבים לו כל הזמן בזוויות העיניים, ואף אחד אינו מגרש אותם. מן הפצע הפתוח שעל רגלו אי אפשר לגרשם כלל. האוטובוס מיטלטל בצורה נוראה. ילדה קטנה סובלת מ"מחלת־דרכים". הניחוחות הערביים כבר ליוו אותנו קודם, אבל עכשיו זה יותר מדי. גם אנחנו משעינים את ראשינו החוצה דרך החלון.

כל סבל מגיע לקצו. הנשים הערביות יורדות בכפר מולדתן. הילדה הקטנה מוסיפה עוד "תרומה" אחרונה לאוטובוס — הפעם, לשמחתנו, בחוץ — ואנו ממשיכים אל תל מונד. המושבה שוכנת, כמו רובן של המושבות היהודיות, על גבעה קלה. במרכזה ניצב "בית הילדים" — בניין גדול, דו־קומתי, בנוי אבן מוצקה. מאז המאורעות האחרונים בשנת 1929, שבהם רבות מהמושבות היהודיות הותקפו ונשרפו בידי הערבים, מקפידים לבנות במושבות לפחות בית אחד מבוצר במקום שקט ככל האפשר. בזמני שלום משמש הבית הזה בית ילדים או אולם כינוסים.

תפוזים מתגלגלים

לצד המושבה ניצב מגדל המים הגדול של תל מונד. מים הם הרי בראש ובראשונה תנאי לגידול תפוזים. לא הרחק משם הוקם לזכרו של מונד הישן פסל זיכרון חסר־טעם במיוחד. מסביב למושבה, עד כמה שהעין מגעת, עץ תפוז לצד עץ תפוז. כמו חיילים עומדים השתילים בשורות, מוכנים כאילו למפקד.

אנחנו צועדים בין השורות. סביב כל שיח נבנה סולל קטן, ולצדו עובר תעלת מים. מדי יום חייב כל עץ לקבל השקיה מרובה. הקרקע היא חרסיתית, בגוון אדמדם. משום שהיא מוצפת מים תדיר, היא נדבקת בגושים ענקיים לנעליים. בשבילנו, בני הצפון, זה דבר חריג לגמרי לקטוף פרי ירוק לכאורה מן העץ ואז לגלות שכבר יש לו טעם נעים.

לכל פרדס — שכאן נקרא "פרדס" במפורש — יש מחסן מיון ואריזה. שם ניצבות כבר מכונות מודרניות: הפירות מתגלגלים ועוברים ליד חורים, וכל אחד נופל בדיוק בזה שתואם את גודלו, וכך הם ממוינים. ידיים של נשים מטביעות חותמת, עוטפות בנייר משי ומסדרות בארגזי עץ, מוכנים למשלוח ימי.

גם החוכר עצמו ניצב שם, מפקח על העבודה ומוצא עוד זמן לסייע בסגירת הארגזים. הוא עובד עם משפחתו על כעשרה דונם של מטעי תפוזים, ובנוסף עוד עובד באחוזתו של הלורד מלצ’ט. מהלך שיווק התפוזים, האריזה ושאלות דומות — אינו עניינו כלל. אגודות שיתופיות ציבוריות עושות את כל העסקאות, דואגות להובלה, ואף מספקות לחבריהן את חומרי האריזה, כולל העץ לארגזים. שכן פלשתינה נאלצת לייבא כמעט את כל צורכי העץ שלה, ורובו משמש לארגזי תפוזים. משום כך דואגים גם להחזיר את הקרשים של הארגזים.

התפוזים הם המוצר העיקרי לייצוא של הארץ. החקלאי מוביל אותנו בפרדסו. הנה חלקת שתילים בני שנה־שנתיים, בקושי כחצי מטר גובהם. בגיל זה מעבירים אותם לשתילה קבועה. אז צריך להמתין עוד ארבע־חמש שנים עד שהעץ יתחיל לשאת פרי. את מלוא תפוקתו מגיע הפרדס רק אחרי עשר עד שתים־עשרה שנה. בעבר גידלו כאן בעיקר גפנים, אך מאז שבאירופה גוברת הביקוש לתפוזים, מצטרפת גם פלשתינה למרוץ הגדול על שוקי התפוזים. המתחרות הגדולות הן איטליה וספרד.

דאגות התפוזים

הפרי הנפלא הזה דורש טיפול. כאן במישור החוף מתפתחות ממש תרבויות שלמות סביבו. התפוז בררן — הוא אינו מסתפק בכל קרקע. רק האדמה המשובחת ביותר, תערובת של חול וחמרה, מניבה פרי איכותי באמת. הערבים, שבעבר כמעט לא ניצלו את אדמותיהם, התחילו לשפר את מטעיהם רק אחרי שראו את הצלחות היהודים.

מאחר שממשלת המנדט הבריטי מעניקה סיוע ותעמולה ציבורית רק לפרי איכותי, תקני, והארגונים הגדולים של השיווק שמים דגש על איכות, נאלצו גם הערבים לטפח את מטעיהם. רבים מהם מכרו חלק מאדמותיהם ליהודים — שקנו במחירים טובים — ואת הכסף השקיעו בשיפור חלקותיהם שנותרו בידיהם, עד שהפכו היום למתחרים חזקים ליהודים.

שני שלישים מהמטעים אמנם מצויים בידי יהודים, אבל הערבי מסוגל להתפרנס בזול יותר. הוא עובד עם כל משפחתו, לרוב עם שפע ילדים. ואם עליו לשכור פועלים, הוא משלם לבני עמו רק שבריר ממה שיהודי חייב לשלם לפועלים יהודים מאורגנים. בעבר אף היהודים השתמשו בשמחה בידיים ערביות, אבל הארגונים הציוניים, ובראשם "הלגיון של העבודה", מאלצים יותר ויותר להעסיק פועלים יהודים בלבד.

נמל חיפה כבר מייצא פי שישה תפוזים השנה לעומת לפני עשר שנים. כחמשה מיליון ארגזים — כשבע מאות מיליון פירות — מצאו השנה את דרכם לשוקי אירופה. ובכל זאת, בשנים האחרונות ניטעו עוד ועוד פרדסים חדשים. כשיגיעו כולם לשיא פריים, יהיה צורך להעלות את היצוא ל־20 מיליון ארגזים בשנה.

פרק 6 – בן שמן

עכשיו גם החובב הנלהב ביותר של תפוזים יצטרך לשאול את עצמו היכן יימכרו כל התפוזים הללו — שהרי אז יהיו כמעט שלושה מיליארד פירות. חלקם כבר עתה מגיעים למפעלי עיבוד פרי, שם מייצרים ריבות, מיצי פירות ומוצרים דומים.

להתרחק ממונוקולטורה חקלאית
מחפשים שני פתרונות לבעיה. ראשית, כל מגדל לא יעסוק רק בתפוזים, אלא גם בגידול פירות אחרים, ירקות ומספוא, כדי שיוכל לעבור בשלום תקופות משבר. שנית, בתחנות הניסיונות החקלאיות של רחובות ומקוה ישראל הצליחו כבר להרכיב בהצלחה זנים מוקדמים של פרי. כך ניתן יהיה להתחיל את הקטיף מוקדם יותר ולהופיע בשוקי אירופה לפני התחרות הגדולה.

בעת הקטיף שורר תמיד מחסור בידיים עובדות. עבודת הקטיף משולמת כמובן פחות מעבודה בעיר. בעת הקטיף האחרון היה צורך לגייס לכך כיתות שלמות מחיפה ותל אביב. השנה הצטרף גם קושי נוסף: נמל יפו, שבו מתבצע עיקר יצוא התפוזים, לא היה ניתן לשימוש בעונת המשלוחים. שבועות שלמים השתוללה בחוץ סערה, ואף אונייה לא יכלה להעמיס סחורות. הכול היה צריך להישלח במסילה הצרה או במכוניות לחיפה. שם, כמובן, נוצרה עד מהרה הצפה מוחלטת. כל אמצעי ההובלה היו עמוסים עד תום, ולא נותרו אוניות פנויות להובלת מטענים.

מאחר שמפעלי המלט בחיפה אינם מסוגלים כלל לכסות את צורכי הבנייה של הארץ, נאלצים להסתמך במידה רבה על יבוא. בעקבות הקשיים בנמל יפו נוצר גם מחסור במלט בארץ. העבודות התחילו להשתבש. אילולא נאות נפטון הטוב לשנות סוף־סוף את דעתו ולהעניק מזג אוויר נאה, היה עלול לפרוץ כמעט ממש משבר.

שלושה ימי ראשון
עוד מוקדם בבוקר כשאנו עוזבים את יפו ונוסעים דרך שדרות קינג ג'ורג' אל הדרך לירושלים. זהו יום שישי, יום המנוחה של המוסלמים. ארץ־ישראל החוגגת — כאן יש בשבוע שלושה ימי חג. ביום שישי נחים המוסלמים, בשבת היהודים, וביום ראשון הנוצרים. כך, למשל, שלושה ימים ברציפות חנויות שונות סגורות בהתאם לדתו של בעליהן.
יפו היא כמעט כולה ערבית. היום הערבים חוגגים. הם יושבים מול בתי הקפה שלהם, לוגמים מדי פעם מכוס הקפה הזעירה. לצד זה הם מעשנים את הנרגילה שלהם, מקטרת המים שמספק בעל המקום, אך כל אחד מביא עמו את פייתו האישית.
בצומת עומד שוטר שחור ומכוון את התנועה. אחר כך נפתחת הדרך החופשית. היא מצוינת, יכולה לשמש דוגמה לאירופה. מטעי תפוזים משני הצדדים. ברמת גן קמים מפעלים חדשים, מפעל טקסטיל גדול פתח זה עתה את פעילותו. מפעל השימורים "אסיס", הגדול בארץ, כבר נערך לעונה. הכפרים הערביים הראשונים מופיעים. אדמות בור משני הצדדים, אחר כך שוב עצים. זוהי העיר הישנה רמלה. כאן שוכן גם שדה התעופה הצבאי הגדול ביותר בארץ. באמצעות חיל האוויר המלכותי, שולטת בריטניה הלכה למעשה במושבותיה. שדות התעופה מבודדים, הרחק מהעין. בריטניה מראה את כוחה הצבאי לעמים הנשלטים רק בחוסר רצון גדול. חייל במדים ברחובות ארץ־ישראל הוא מחזה נדיר.

בית ילדים
מעבר לרמלה אנו פונים מן הדרך הראשית שמאלה, שם בין עצים ירוקים, בלב שדות הפלאחים, שוכנת המושבה לילדים יהודים בן שמן. אנו נכנסים אל תוך היער, שכבר בפני עצמו מהווה פלא. במרכזו שוכן הבניין הראשי של בית הילדים, ומימין ומשמאל, חבויים בין העצים, בתים קטנים לקבוצות הילדים. כמה מאות ילדים יהודים מכל קצות העולם — מפולין כמו גם מתימן, מרוסיה ומספרד — חיים כאן ומתחנכים לעבודת האדמה. שאלת חינוך הילדים היא מן השאלות המהפכניות ביותר בארץ־ישראל הציונית. נותנים לילדים את מרב החופש האפשרי. הם מנהלים כמעט לגמרי בעצמם את חייהם, ויש להם אף בית משפט לילדים, הקובע בעצמו את העונשים.
הצעירים בני כשש, המבוגרים בני שש־עשרה או שבע־עשרה. הם חיים בקבוצות קטנות של 10 עד 20 ילדים בבקתות. מאחר שהמוסד מלא עד אפס מקום, הגדולים לנים באוהלים. כאן מדברים רק עברית, לומדים עברית. הילדים מחזיקים גינות משלהם, לול עופות, ואף רפת משלהם. הבנות הגדולות מכבסות ותופרות, הבנים הגדולים עובדים בשדות, בנגרייה או במסגרייה. בין לבין ניתן גם שיעור עיוני, לעיתים בחוץ; אך גם בכיתות יושבים כולם בחופשיות סביב המורה. גאוותם היא בריכת שחייה גדולה מוקפת דקלים — בריכה בלב מחסור המים הגדול בארץ, וזה דבר יוצא דופן.
הילדים עצמאיים. כך לא רק בבן שמן, אלא בכל המושבות היהודיות. הילדים הללו כבר כה עצמאיים, עד שלעיתים נדמה להם שהם חכמים מן המבוגרים.

האם התרנגולים מסתדרים טוב יותר?
הרחק מן הדרך, בלב השפלה הפורייה, שוכנת מושבת קיבוץ יהודית גדולה: גבעת ברנר. הקטע האחרון של הדרך המובילה אליה אינו אלא משטח חול חרוץ, שבתוכו הרכב נאלץ להתפתל. משני צדי הדרך משתרעים פרדסי תפוזים צעירים. על גבעה מתנשאים בתים לבנים מאבן. הם חלקים, בצורת קוביות. הגדול שבהם הוא בית הילדים. סביבו במעגל פזורים בתי מגורים קטנים, חלקם עדיין עשויים עץ, לעיתים פרימיטיביים. כשאנו עוצרים ברחבה הלבנה שלפני בית הילדים, ניגש אלינו מדריך הקבוצה: "שלום!" הוא פותח בעברית, אך מיד עובר לגרמנית. האם נוכל לראות את המושב? "בוודאי," הוא מחייך, "אתם הרי לא הראשונים היום!" אכן, "התיירים"! אלו הם העולים הזהירים, המבקשים קודם להשתכנע אם באמת יוכלו להחזיק מעמד כאן בארץ־ישראל. לא ניכר שמתקבלים הם כאן באהבה רבה במיוחד. הם רק מפריעים לאנשים בעבודה, שואלים הרבה — והרבה שטויות. כך, למשל, אני עצמי שומע גבר אלגנטי מפראג המבקר את לול התרנגולים ושואל את המדריך:
"האם התרנגולים מסתדרים ביניהם טוב יותר כאן בארץ־ישראל?"
המדריך מחייך: "תרנגול נשאר תרנגול."

מנהל הקבוצה מראה לנו את חדרי המגורים. בחוץ, במעגל, עומדות אוהלי מגורים גדולים, שם שוכנים הרווקים. יש גם צריפי עץ, ברובם מתגוררים הרווקים. ולבסוף כבר קיימים גם בתים קטנים מאבן, שבהם גרות בדרך כלל כמה משפחות נשואות יחד. הילדים שוהים יום ולילה בבית הילדים, שם מטפלות דואגות להם. הדבר הכרחי כאן, שכן בקיבוצים על הגברים והנשים למלא במידה שווה את מקומם בעבודה.

ניסוי קומוניסטי
"אנחנו התחלנו בקושי גדול יותר מאחרים," מספר לנו המדריך. "התיישבנו כאן ללא תמיכה, בעצם נגד רצון חברת ההתיישבות הלאומית שלנו, קק"ל. אז לא רצו להקים יישובים חדשים כל עוד היישובים הקיימים לא הוכיחו את חיותם."
ואז הוא מספר לנו על קבוצת חברים נחושה, אשר כאשר לא אושרה להם אדמה ולא ניתנו להם אמצעים להתיישבות, פשוט התיישבו כאן — על קרקע שנקנתה אמנם בידי הקרן הקיימת, אך עדיין הושארה בצד. הם הקימו אוהלים והחלו לעבד את השממה. הם התאגדו לקהילה קולקטיבית: מי שהיה לו יותר נתן, והעני קיבל. הם חילקו ביניהם את העבודה. נערים ונערות יצאו לעבוד כפועלים שכירים אצל חקלאים שכנים, וכל שכרם נכנס כולו לקופה המשותפת. בזמנם הפנוי עיבדו את אדמתם, זרעו, קצרו, מכרו. כך הצליחו לקנות חמור, שתפקידו היה להביא מים ממרחק שעה הליכה. זה היה החמור "ישיבור", שממלא את חובתו עד היום.
בינתיים גם קק"ל שינתה את דעתה. ההתיישבות אושרה והקבוצה קיבלה כמעט אלף דונם בחכירה לדורות. אז כבר יכלו לבנות בית ילדים יציב וגם משאבת מים לגן הירק ולפרדסים. "אבל שיטת העבודה שלנו לא השתנתה," ממשיך המדריך. "האם ראיתם ברחובות את בית האוכל הגדול?" אכן, שם עצרנו. "המקום הזה מופעל על־ידי נשותינו. שם מקבלים חברינו העובדים כשכירים אצל החקלאים את ארוחותיהם. אבל גם רבים אחרים באים לשם. כך משמש גם המוסד הזה מקור הכנסה בשביל הקבוצה שלנו."

ביקור ערב בבית הילדים
אנחנו מגיעים לסדנאות. נגר ומסגר עובדים שם. כל צורכי הקולקטיב מיוצרים במקום, ובנוסף מקבלים גם הזמנות מן החוץ בשכר.
בינתיים הגיע זמן הערב. החברים חוזרים מן השדות. זה גם הזמן שבו ההורים מבקרים את ילדיהם בבית הילדים ומבלים עמם את הערב. האחרים מתכנסים בבית הקולקטיב, אוכלים, מתווכחים, קוראים, מנגנים — כל אחד כרצונו. אנו מוזמנים להצטרף. זהו מאכל פשוט, תוצרת האדמה המקומית. קונים כמה שפחות.
בקצה האולם יושבים שני בחורים צעירים. פניהם עדיין נושאים את החיוורון של הערים הצפוניות. בין הדמויות השזופות הם בולטים מיד. "כן," אומר המדריך, "אלו שני גרמנים. הם הצטרפו אלינו רק לפני שבועיים. קשה להם להסתגל, אבל הם כבר יצליחו."

העיר המתנשאת
כפס של צבע אפור בהיר מתפתלת הדרך לירושלים בתוך הארץ ההררית. את אזור הפרדסים כבר השארנו מאחורינו. שדות הפלאחים נקצרו מזמן, עכשיו הם חומים ויבשים בשמש. לא פעם מתעוררת השאלה אם זה שדה או ערימת אבנים. הפלאח אינו טורח לפנות את האבנים הרבות משדהו; הוא מאמין שהתבואה גדלה כך טוב יותר. עכשיו רואים רק עדרי צאן ועזים.
לפנינו מתרוממים ההרים. הם מופיעים בצבע חום־אפרפר אחיד. הירוק הדל של עצי הזית הנטועים לעיתים על טרסות בקושי מוסיף חיות לנוף, שכן ירוקם מאובק ואפרפר. הגענו לאזור ההר, והדרך מתחילה לטפס בחדות. בפתח ואדי, שבו הדרך נעלמת, שוכן חאן קדום. במקום להשקות גמלים, מתודלקים שם עכשיו כלי רכב. רבים מהם ממלאים את הדרך: אוטובוסים, משאיות, מכוניות נוסעים. לאורך הדרך ניטעו עצים צעירים, מוגנים ברשתות תיל. על מדרונות מסוימים כבר רואים התחלה של ייעור מחדש. זהו מאבק קשה נגד הסחף.
הדרך מתפתלת בעיקולים חדים. פניות פרסה מרובות אינן נדירות. באבו גוש ניצב על הר פסל מריה ענק. שם נמצא מנזר הטרפיסטים. מולו צמודות לקיר ההר החומות הלבנות של כפר ערבי.

פרק 7 – ירושלים

כעת כבר טיפסנו לגובה של יותר מ־800 מטרים. לפתע, מאחורי פיתול הדרך, מופיעים בתים, ואז שלט: ירושלים. כמעט מבלי לשים לב גלשנו אל העיר הקדושה. בעצם זהו רק הפרוור. תחושה מיוחדת מתעוררת בליבו של המבקר, הבא בפעם הראשונה אל העיר שנחשבת בעיני מיליוני אנשים למקום הקדוש ביותר עלי אדמות. עולים בזיכרון הילדות, שיעורי הדת, פסוקי כתבי הקודש.
אבל הכניסה הזו פועלת בצורה מפכחת: בתים מודרניים משני הצדדים, תנועת רחוב סואנת. ברחוב יפו שורר ערבוב מיוחד במינו: אנגלים, ערבים, יהודים; נזירים קתולים, יווניים, ארמנים; יהודים אורתודוקסים עם שטריימלים של שבת, שוטרים אנגלים, חיילים סקוטים בחצאיותיהם הצבעוניות. בתווך — בדואים, גמלים, מכוניות, חמורים, כלבים; תערובת סוערת. זהו "המערב" של ירושלים, העיר החדשה שמחוץ לחומות.

קפה וינה
כאשר נכנסים אל "המערב" של ירושלים, אי־אפשר להתעלם משני מקומות. האחד הוא "המסעדה הגרמנית", מקום המפגש של המושבה הגרמנית, שבו מגישים בירה מינכנאית משובחת; והשני הוא "קפה וינה". גם שם מדברים כמעט רק גרמנית, אם כי במבטא מזרחי. זהו ה"קפה הרומנטי" של ירושלים. פנים מוכרות, דמויות ידועות. עיתונים מווינה ובודפשט שולטים. תזמורת מנגנת שירים וינאיים, לא תמיד בהצלחה.

כאשר ממשיכים ללכת לאורך רחוב יפו, התנועה מתחזקת והרחוב נעשה צר יותר. ליד הדואר הראשי עומד שוטר תנועה ומכוון את המכוניות והחמורים. גם החנויות השתנו. יותר ויותר חפצי "מזכרת" מופיעים בחלונות הראווה — מכל הסוגים. ובכל זאת נשאר הרושם הכללי מודרני. ואז צץ שער יפו, שבראשו מתנשא מגדל דוד.

כשעוברים דרך השער הזה, מוצאים עצמנו בעשרה צעדים בעולם אחר — עולם של מאות שנים שחלפו. מה שראינו עד כה לא היה בעצם ירושלים. זה היה רק פרוור חדש. כאן, מאחורי חומה של אבני ענק, שוכנת העיר העתיקה, ה"עיר הבנויה לתלפיות". צריך לדמיין, שכבר לפני אלפיים שנה ויותר שררה בתעלות הצרות והעקלקלות תנועה דומה. עדיין יושבים שם רוכלים עם סחורה לא ממש נקייה בפתחי חנויותיהם הקטנות. כל הסמטה בקושי ברוחב שני מטרים, לעיתים מקורה, ודרכה נדחפים חמורים עמוסי סחורות. כמעט שאין מקום לסטות הצידה.

פעם אחת, כאשר יצאנו מהשווקים לשער שכם, פרץ לפתע מקשת השער עדר של כבשים שחורות והסתער עלינו. איך אמורים הכבשים הללו לעבור הלאה דרך הסוק — כך נקראים הבזארים — היה לי לחידה. יפה עשו אבות העיר הקדומים שלפחות מנעו את כניסת הגמלים. הם התקינו שערי סורג נמוכים יחסית לפני הסמטאות, שמנעו מהחיות הגדולות האלה להיכנס פנימה.

דאגות רחצה בירושלים
נקודת החולשה של ירושלים היא מחסור המים. בחודשי הקיץ החמים הופכת אספקת המים לבעיה של ממש. לכן לכל בית יש צִיסְטֶרְנָה משלו על הגג, שמתמלאת מעת לעת — לפי הכמות הזמינה — על ידי העירייה. כדי לגרום לדיירים לחסוך במים, ממלאים את הציסטרנות בזמנים בלתי סדירים. לכן איש לא יעז לבזבז מים מתוך ביטחון שהמיכל יתמלא בקרוב. כל עוד לכל אחד יש ציסטרנה משלו, המצב נסבל. אך אם בבית אחד גרים כמה משפחות, ובמיוחד תת־דיירים, אפשר לשער את המריבות והטינות כאשר המים אוזלים. כשמחפשים חדר מרוהט, נשאלים בחשש אם איננו נשוי — משום שנשים נחשדות במיוחד בבזבוז מים. לא נעים לשכן שמסתבן בבוקר מתוך ביטחון שהמיכל עוד מלא, רק כדי לגלות שהברז יבש. שלוש טיפות עייפות שיוצאות עוד הן דמעות הוויתור המזרחי.

אבל אם בקיץ חסר מים, בחורף ירושלים עלולה להיות קרה מאוד. לעיתים אף יורד שלג. הקור קשה פי כמה, משום שבבתים יש רק רצפות אבן, תנורים מובנים אינם קיימים, ובמקרה הטוב מניחים תנור נפט קטן בחדר. חוויה אישית הראתה לי את ערמומיותם של "מחממי אווירה" אלה: כשחזרתי ערב אחד מטיול, קיבלו אותי במלון בהתרגשות רבה. חדרי היה פתוח, משרתים התרוצצו פנימה והחוצה, ואת הפנים בקושי זיהיתי. כל החלונות פתוחים, המיטה מפורקת, הווילונות מוסרים — והגרוע מכל: כל החדר, עם כל חפציי, היה מכוסה שכבת פיח שחורה. המעיל הפך שחור, הכוסות שחורות. תנור נפט שכזה, כשהוא דולק בלהבה חזקה, מתחיל אט־אט לפלוט פיח, ואם משאירים אותו זמן בלי השגחה, הוא מסוגל לעשן חדר שלם. בעלי־בתים ותיקים מכירים תופעה זו גם ממטבחיהם, שהרי גם שם מבשלים רק על פרימוס נפט. אני עצמי נאלצתי לעבור חדר. יום שלם התאוורר החדר, ואז נאלצו גם לסייד את הקירות. גם אחרי שבועות עוד נדף ממעילי ריח פיח.

חיילים בריטים ליד הכותל
הדרך מובילה דרך שער יפו, ששערי העץ הכבדים שלו עדיין נושאים את סמל חצי הסהר התורכי. מימין מתנשאת המצודה האדירה, הנשלטת על ידי מגדל דוד. ירושלים, כמו רומא, בנויה על כמה גבעות. לכן הסמטאות הצרות, שנסללו במשך מאות שנים עד שהאבנים חלקות, יורדות ועולות חליפות. כל כמה מטרים הדרך נקטעת במדרגה נמוכה. אלו נקיקים צרים ומצחינים.

הדרך הראשית מובילה אל כיפת הסלע של מסגד עומר. היא ניצבת על רחבת המקדש היהודי הקדום, שם עמד בעבר פלאו של מקדש שלמה. טיטוס, שלימים היה לקיסר רומא, החריב לאחר מצור ממושך את ירושלים ואת המקדש עד היסוד. אך כה אדיר היה הבניין, שגם לאחר החורבן היסודי נותר עד היום חלק מחומת רחבת המקדש. זהו הכותל המערבי של היהודים, שריד מקדשם הקדוש ביותר, אשר אף את אדמתו אינם רשאים לדרוך.

הכותל שוכן בלב הרובע המוסלמי. על כן על היהודים ללכת בדרכם אל מקום תפילתם דרך הסמטאות הצרות של רובע זה. זהו אחד המקומות האהובים ביותר על הקבצנים. דמויות כחושות ובלויות יושבות לאורך הדרך, בתוך פתחים נמוכים שנראים כפתחי בתים. כשהן דוחפות את ידיהן המלוכלכות אל עבר העוברים ושבים, די בשניים מהן כדי לחסום את המעבר. אי־אפשר לחלוף מבלי לגעת בהן. הן מנצלות זאת במיומנות. נותנים להן מטבע קטן רק כדי להיפטר מהן.

לבסוף מגיח לפתע בית שמירה קטן. לפניו עומד שוטר בריטי. רואים שיש בידו טלפון. שהרי כאן נמצא אחד ממוקדי החיכוך המסוכנים ביותר בין יהודים לערבים. המקדש היה בעבר מקדשם של היהודים, והוא נותר כזה עד היום. אך המוסלמים, שבנו את מסגדיהם שם, אינם מרשים לשום יהודי לדרוך על רחבת המקדש. לנוצרים מותר להיכנס — בתמורה לדמי כניסה נאים — אך ליהודי לא. לכן עומדים היהודים ובוכים מחוץ לכותלי מקדשם הגדול ביותר. הם נשענים וישובים אל מול האבנים הענקיות, המכוסות טחב, לוחשים תפילות ופורצים מדי פעם בזעקות חנוקות.

פרק 8 – עמק יזרעאל

אבל גם זה מכעיס את הערבים. לכן הם מוצאים עונג מיוחד, בעיקר בשבת, להפריע לתפילות היהודים בצעקות ושירה מן הבתים הסמוכים. בהנאה יתירה הם זורקים כל מיני פסולת, ואף צואה, מעל החומה אל מול הכותל המערבי. כך ששררה תמיד מתיחות באוויר. משום כך גם עומד שם החייל הבריטי.
המתפללים כאן הם הזקנים האורתודוקסים, המתאבלים על העבר האבוד.
מחוץ לשערי העיר עובדים הציונים. ירושלים איננה עיר מסחר כמו תל אביב, וגם תעשיות אין בה. אך כל המוסדות והפקידות נמצאים כאן. כאן יושב גם שלטון המנדט. על גבעה מעבר לחומות העיר שוכן ביתו של הנציב העליון של פלשתינה, הגנרל הסקוטי סר ארתור ווקופ. הגנרל הזקן הוא איש עשיר, ויכול היה להקדיש את חייו לתשוקותיו במקום לשחוק את עצמו כאן בין יהודים לערבים למען האינטרסים של אנגליה. אך אנגליה לא הייתה יכולה להציב איש טוב ממנו בתפקיד זה, אדם שגם כל יריביו חייבים להעריך ולהכיר בו.

אדריכל בהשראה אלוהית
כאן מחזיקים גם הציונים את כל מנגנון הפקידות שלהם, והוא איננו קטן. לידם ניצבים ארמונות של מוסדות כנסייתיים שונים. מעל כולם מתנשא בניין ה-YMCA, אגודת הצעירים הנוצרים, התגלמות החתירה האמריקאית לשיאים. לוח ברונזה גדול בכניסה מעיד כי הבניין הזה נבנה "בהשראה האלוהית של האדריכל".
על הר הצופים מתנשאת האוניברסיטה העברית. בכל מקום, גם כאן, נמשכת הבנייה וההתרחבות. מי שממשיך בדרך עוד הלאה מגיע אל הר הזיתים. נשקף משם מראה אדיר של העיר הקדושה. כאן היהודים, ושם, ליד שער הרחמים, המוסלמים. דרך שער הרחמים ייכנסו ביום הדין הנשמות של המתים אל רחבת המקדש, ולכן שואפים המוסלמים להיטמן כמה שיותר קרוב לשער זה.

קללות ערביות
עם זריחת השמש עזבנו את ירושלים. הפעם הצטרף אלינו גם עיתונאי גרמני. הנסיעה נמשכת צפונה. בן־לווייתנו החדש מלמד אותנו קללות בערבית. צריך הרי גם בארץ ישראל, כמו בכל מקום אחר, להתרגז על הולכי רגל ורועי בקר. אבל אי אפשר לפרוק את הכעס אם האיש שאליו מתכוונים כלל לא מבין את דעתך עליו. כבר מחוץ לירושלים הסתבכנו בוויכוח עם רועה בקר. "נו, עכשיו תגיד לו את דעתנו בערבית," אמרתי למורה שלנו. הוא שתק. אחר כך העיר ביובש: "מהאוטו אני כבר לא מקלל. אי אפשר לדעת, אולי ייעצר הרכב. פעם עשיתי את זה. אז נעצר האוטו. אז חטפתי מכות רציניות." הא! תאוריה ומעשה!

ניסויים בעמק
אנו פונים אל ארץ השפע של עמק יזרעאל. כאן נמצאת ההתיישבות היהודית הרצופה הגדולה ביותר. כמעט מאה אלף דונם היא משתרעת. כל האזור הזה הלך ונחרב במאות השנים האחרונות. ביצות נוצרו. המלריה הבריחה עד סוף המלחמה כל מי שניסה להתיישב כאן. רק בשולי העמק ישבו פלאחים ערבים. עד שבאו היהודים. הם לא רצו להסתפק בשולי העמק. לכן נאלצו להילחם בביצות. האדמה הזולה עלתה ביוקר בחיי אדם. רק חברים קולקטיביסטים חסרי יומרות יכלו לעמוד כאן. אלו היו בעיקר יהודים עניים מן המזרח, מרוסיה ומרומניה. שם עוד רגילה עבודת כפיים ליהודים. בתוך עשר שנים הפכו ארץ ביצות וערבות לשדות מעובדים. יוזמה פרטית לא הייתה יכולה להשיג זאת לעולם, כי העבודה הדרושה לא הניבה במשך שנים כמעט כל רווח. כך קמו כאן יישובים קואופרטיביים רבים, בקולקטיביזם, הלא הן הקבוצות.

לצדן קיימות גם מושבות. כך נקראת קולוניה שבה מקבלים המתיישבים את הקרקע מהקרן הקיימת בחכירה לדורות, אך אינם עובדים קולקטיבית. כל אחד מעבד את חלקתו שלו. רכושו הוא קניינו הפרטי. רק מכירת התוצרת מתבצעת דרך ארגון משותף.
ביום זה הכרנו את שני סוגי הכלכלה. ואף כשכנים, כלומר על אותה קרקע ממש. כאן כמו שם חיים כמה מאות אנשים. ביקרנו כמה ממשפחות המושבה. אחר כך נסענו אל קבוצת גבע.

היהודים הרוסים
המנהיג שלהם נקרא גוריון. יהודי רוסי בלונדיני ונמרץ. רוב החברים כאן הם רוסים. בערב אנו יושבים בחוץ. הדיון נסוב על השאלה: מה עדיף – קבוצה או מושב?
גוריון אומר: "מי שבא אלינו מוותר אמנם על רכוש פרטי, הוא לעולם לא יוכל לאגור אוצרות. הוא קשור בטוב וברע של הקבוצה באופן שאי אפשר להפריד. אבל יום עבודתו מוסדר. צורכיו האישיים מסופקים. עליו לעבוד שמונה שעות ביום. אם הוא חולה, מישהו אחר מחליף אותו. אין לו עוד את הדאגה ללחם היומי. כל אחד מאיתנו הכיר את הדאגה המרירה הזאת בימים עברו. כעת שעות הערב שלנו הן באמת מנוחה. אם הוא נשוי ויש לו ילדים, הוא יודע שהם שמורים היטב בבית הילדים של הקבוצה. כמה מעט הורים מתאימים באמת לחינוך ילדיהם! לנו יש מטפלות מוסמכות לשם כך. כך שזמן הפנאי של חברינו הוא באמת שלהם – לשם מנוחה או לימוד נוסף."

"קחו לעומת זאת את חברי המושב," הוא ממשיך. "כל עבודת המשק מונחת על משפחה אחת. אם האיש או האישה חולים – כל המשק נפגע. כל עבודה חייב כל מתיישב לעשות לבדו. אצלנו בבוקר יוצאת עגלה פעמיים לשדה להביא את המספוא לכל הקבוצה. אצל אנשי המושב, כל אחד מהם חייב ללכת את הדרך הזאת בעצמו. כך עושים אותה מיותרים ארבעים ותשעה מתוך חמישים. מאחר שכלכלתנו משותפת, אנו יכולים להשתמש בשיטות עבודה טובות ומודרניות בהרבה."

אני משחיל שאלה: "בזמנים קשים אולי הקבוצה מספקת מחסה בטוח, אבל מה קורה בשעות של שגשוג? האם רבים לא עוזבים אז את הקבוצה כדי לזכות בשכר הגבוה של פועל עירוני?"
"בוודאי קורה," הוא משיב, "שבזמנים כלכליים טובים נכנעים יחידים חלשי אופי לפיתוי. איננו מונעים מהם ללכת. אבל הם לעולם לא יורשו לשוב עוד לקבוצה. זה יוצר אצלנו סינון טבעי."

"ואיך אתם רואים את העתיד? אנשים מבוגרים הרי נוטים הרבה יותר ל'צבירת הון' מאשר צעירים."
"על זה אין לי כל דאגה. אני עצמי כאן כבר שתים־עשרה שנה. התגברנו ואנו אוהבים את רכושנו ואת קהילתנו. קבוצת דגניה קיימת כבר עשרים שנה, שם כבר פועלת הדור השני. אנו יודעים שאנו בונים את מולדתנו, ושהיא יכולה להיבנות רק אם כל אחד מסתפק במועט. מולדתנו החדשה לא תינתן לנו במתנה, עלינו לעבוד קשה כדי להקים אותה."

פרק 9 – הגליל

דמותו הנמוכה והמוצקה של גוריון ניצבת לפנינו באור הירח. הוא מתאים לאדמה הזאת. האדמה עיצבה אותו ואת חבריו מחדש בתוך עשור אחד. היהודים החדשים האלה יהפכו לעם חדש. אולם האם עוד יצליחו להבין את "הצרות" של אחיהם שבמרכז אירופה?

הלב החשמלי
אנחנו נמצאים בבקעת הירדן, מאות מטרים מתחת לפני הים. הירק שוב נעלם. מאדמת העמק הסלעית קמות האוהלים השחורים הראשונים של נוודים — בדואים שצחיחות השנים הארוכות דחקה אותם מעבר לירדן. בדרך עפר מחוספסת אנו נוסעים דרומה. הירדן כאן אינו אלא זרזיף עלוב. בדואי על סוס רתום בצבעים ססגוניים מנסה להתחרות ברכבנו. מולנו מתרוממות המתקנות הענקיות של תל אור. כאן נמצא מרכז הכוח של פלשתינה: תחנת הכוח של רוטנברג. מנהיגה הוא המהנדס הרוסי רוטנברג, לשעבר אחד ממנהיגי מהפכת 1905 ברוסיה. שלוש טורבינות, בכוח של אלפי קילוואטים, מנצלות כאן את מסות המים של הכנרת ושל הירדן, הנהר העשיר במים ביותר בארץ. אך כבר עכשיו מתברר שהמתקנים קטנים מדי לעומת צורכי החשמל הצפויים בשנים הבאות. לכן כבר הוקמו תחנות משנה בחיפה ובתל אביב.

מאגר הכנרת
ממשלת המנדט התירה לחברת רוטנברג להשתמש בכנרת — ים הגליל — כמאגר מים. מפלס האגם, שלא השתנה עד כה באופן ניכר, יכול עתה לעלות או לרדת עד ארבעה מטרים. החופים נסוגים לעיתים עד 200 מטר. נביעות קטנות, שבעבר שכבו מתחת לפני המים, הופכות כעת לבריכות רדודות לאורך החוף. כך נוצרת מחדש כר גידול ליתושי המלריה, שעד כה נעקרו במאמץ עצום מסביב לאגם. גם העלייה המופרזת במפלס גורמת נזק, שכן היא מציפה שטחים מעובדים למשך כחצי שנה.

אזעקה בצפת
הבוקר מוצא אותנו בדרך אל העיר העתיקה צפת. היא שוכנת בגובה 800 מטרים, בעוד שטבריה נמצאת 200 מטרים מתחת לפני הים. על כן עלינו להתגבר על עלייה תלולה מאוד. הדרך ההררית פותחת בפנינו נופים נהדרים. נדמה לנו שאנו כבר עמוק בהרים, ואז אנו נתקלים בשלט המעיד על הגובה. והכביש מוסיף ומטפס. עיקול אחר עיקול. כל נוף חדש מחלץ מאיתנו קריאות התפעלות חדשות. כשאנו חוצים את רכס ההרים, צפת נגלית לעינינו.

במהלך המרד הערבי הגדול נגד היהודים בשנת 1929 נטבחו כאן, בתוך שעות ספורות, עשרות יהודים אורתודוקסים. באותה תקופה שותקו כל אמצעי התקשורת, וכך נפתח פתח לשמועות פראיות. בקרב ערביי צפת נפוצה הידיעה שיהודים הציתו את מסגד עומר שעל הר הבית בירושלים. הסיסמה ניתנה — ועד שהממשל הבריטי קיבל תגבורת, כבר התחולל הטבח כאן בצפת ובדרום, בחברון.

כאשר אנו נכנסים לצפת, אנו מבחינים מיד בסיורים רכובים של שוטרים חמושים ברובים. מול חנות ערבית יושבות קבוצות של ערבים פוליטיים. בערב אני משוחח עם קצין משטרה בריטי. יש לו ידיעות מיפו: שם נורו יריות והיו הרוגים. אך הערבים כאן עדיין לא יודעים על כך. התקשורת הטלפונית נותקה. כעת מופיעים גם חיילים בריטיים ("טומיז") בחבישת קסדות פלדה.

החושך יורד. אנו רוצים להיכנס אל העיר העתיקה. ניצב שם חייל בריטי, נשען על רובהו. לא שהוא אוסר עלינו להמשיך. להפך, הוא אדיב מאוד. אך הוא אומר רק: "אני לא הייתי נכנס לעיר העתיקה…" טוב, גם אנו נוותר.

הלילה עובר בשקט. רק פעם אחת מעיר אותנו רעש משאיות כבדות. בבוקר צפת כבר נראית אחרת: שוקקת חיילים סקוטים. במהלך הלילה עלתה לכאן פלוגה מחיפה, מחשש שדווקא צפת תהיה בסכנה מיוחדת. אני ניגש לתחנת המשטרה — המקום היחיד שבו ניתן לקבל ידיעות מוסמכות. בכל הארץ שורר מרי. ביפו נהרגו רבים. גם למשטרה היו אבדות. בחיפה, בירושלים ובשכם פרצו בערב ובלילה התכתשויות בין ערבים לבריטים. "השאלה היהודית" נסוגה הצידה. עכשיו מדברים על נקמת דם. אנגליה היא האויב. תוקפים תחנות משטרה, מבני ממשל. לבסוף הוכנס הצבא והמרד הגלוי דוכא. אך מתחת לפני השטח הכול עוד רותח.

קצין המשטרה הראשי אומר שאין לשקול כלל המשך נסיעה כרגע. עלינו להמתין. סמוך לצהריים מגיעה שיירת תגבורת חדשה מחיפה — כולם סקוטים בחצאיות צבעוניות, מעליהן סינרי בד בצבע חאקי. על ראשם קסדות טרופיות, קסדות הפלדה קשורות לתרמילים. כמה מהם כבר נראים פצועים קלות — בבוקר התעמתו עם ההמון בחיפה. גם בדרך לצפת ספגו מטר אבנים. כאן בצפת אין תזוזה ברחובות. אך התחבורה הבין־עירונית נעצרה. גם הדואר, שמגיע לכאן רק במכוניות, פסק. בחיפה הוכרז ממשל צבאי. אסור להיכנס לעיר ואסור לצאת ממנה. אחר הצהריים אנו שומעים כי בלוויית ההרוגים מהיום הקודם פרצו שוב מהומות. לשמועות, כמובן, יש עכשיו שעת כושר.

פריצה לחיפה
הבטלה מדכאת. אני רוצה סוף־סוף להגיע לחיפה, שם אמורה להיערך בעוד שלושה ימים חנוכת הנמל הגדולה. בבוקר שלמחרת אני מוצא את אותו המצב: בארץ אמנם שורר שקט יחסי, אך מפקד המשטרה עדיין ממליץ שלא לנסוע.

לקראת הצהריים אני מחליט: די והותר! לנסוע לעכו הערבית יהיה מסוכן מדי, במיוחד אחרי שאתמול הוצת שם רכב פרטי. הדרך לטבריה מתנהלת בשקט גמור. לאורך כל הדרך נראית רק המושבה היהודית ראש פינה, ולכן אין כמעט נקודות חיכוך. שום רכב אינו בא ממול.

בטבריה אני מברר שוב את המצב, וגם כאן מזהירים אותי לא לנסוע. גם האוטובוסים הפסיקו לפעול. אך כאשר אני מצהיר שאסע בכל מקרה, מצטרפים אליי מכונית פרטית ונהג מונית יהודי, שנראה שמרוויח יפה מהנסיעה — הוא היחיד שמעז לקחת נוסעים לחיפה. אנחנו מתאגדים לשלושה רכבים.

כיוון שהסכנה הגדולה ביותר היא יידוי אבנים, אנו מכינים את המכוניות ל"מצב קרב": סוגרים את החלונות בתוספות תא־צלולואיד (מה שהופך את הרכב לתנור לוהט), ומטים את השמשות הקדמיות בזווית חדה. ניתנת פקודה ברורה: לשמור על טור סגור, לא להגיב ליידוי אבנים, ולא להתייחס לאנשים שינסו לחסום את הדרך. "מצב מלחמה".

המונית נוסעת בראש, אחריה נדחקת המכונית השנייה, ואנו מהווים את העורף. השמש הקופחת של הצהריים יוקדת, הקרקע בוערת, אך דווקא זה לטובתנו: גם המקומיים אינם נמצאים ברחובות בשעה זו. בכפרים מסוימים עוד נשמעת קריאת אזהרה מאחורינו, אך אנחנו זריזים מדי. מכוניות ממול הרי אינן מופיעות. כבר נישאת לפנינו חיפה — ושאלת השאלות: האם בכלל יתירו לנו להיכנס אליה?

במחסום המשטרה הראשון אנו עוקפים את מרכז העיר ופונים מיד לכרמל. במנזר הגרמני שעל ההר אנו עוצרים. מיד נוהרים אלינו בסקרנות. "מגיעים מצפת? שם הרי היה נורא!" מספרים כאן בחיפה על שבעה הרוגים, על פיצוץ בבנק. די! די עם סיפורי האימה! שוב אותה תמונה: חרושת שמועות, גם אם הצנזורה כבר הוסרה. אנו יכולים רק להבטיח — בצפת לא קרה מאומה. אבל ההרוגים ביפו ובחיפה — אמת לאמיתה. האורחים מספרים כי רק אמש שמעו מגליונות "דויטשלנד־זנדר" מה באמת התרחש בעיר. חדשות ישירות, בזמן אמת, לא הגיעו כלל.

אורחים שלא הוזמנו
אני מציג את כרטיס העיתונאי שלי. כמה זוגות של שוטרים בריטיים עומדים בכניסה, קסדה וקרבין בידיהם. הרחובות הערביים סגורים, החנויות נעולות. מנגד, הרחובות היהודיים הומים — המונים נעים, אוטובוסים יהודיים דחוסים בנוסעים.

הפעם הזעם הערבי מופנה כלפי אנגליה. הדרישה המרכזית היא ממשל עצמי ערבי. הם חשים נבגדים: הבריטים הבטיחו להם מדינה ערבית בתמורה לסיועם נגד הטורקים, אך תחת זאת שולטים בהם ישירות — ועוד מביאים את היהודים כמתחרים כלכליים חדשים. לטענתם, בריטניה מעכבת את עצמאותם, ואף מכינה את הקרקע למסירתה לידי היהודים.

המפעל המרשים של נמל חיפה המחיש לערבים עד כמה הפכה הארץ לחלק בלתי נפרד מהאינטרסים הבריטיים. הם מבינים היטב שהנמל הזה לא נבנה כמתנה להם אלא כבסיס שליטה בריטי. מכאן גבר החשש והכעס. כבר קודם איימו להחרים את החגיגות, וכעת הם אף מודיעים על כוונות חבלה.

המנדט הבריטי משיב בתקיפות: "החגיגה תתקיים בכל תנאי". אולם הוא מתאים עצמו למצב: החגיגות מקוצרות מיום ליום. הביקור של יורש העצר הבריטי ירד מזמן מהפרק. את חנוכת הנמל יערוך הנציב העליון בעצמו. יום לפני כן נמסר לבתי־הספר כי השתתפות התלמידים איננה רצויה בשל המתח הביטחוני. אחר הצהריים מודיעה הממשלה כי גם ארוחת הצהריים הרשמית והמשתה הגדול מבוטלים. בשש בערב נמסרת עוד הודעה: הרכבת המיוחדת מירושלים, שהייתה אמורה להביא את חברי הקורפוס הדיפלומטי ושאר האורחים הרשמיים, בוטלה אף היא.

פרק 10 – חברון

בבוקר ה"חגיגה" הופתעו תושבי חיפה: מודעות לבנות בשלוש שפות הכריזו — "בשל הנסיבות… כל האורחים מבוטלים!" הטקס יוגבל לכניסתו של הנציב העליון לנמל ולקבלת הפנים על הרציף מצד בכירי פקידי הממשל הבריטי.

קצת אחרי תשע בבוקר חלפה מעל העיר טייסת בדרכה לשדה התעופה — סימן שהנציב הגיע. בשעה אחת־עשרה נערכת ה"חגיגה". הנמל כולו סגור במשמרות צבא ומשטרה, אך הצלחנו להגיע עד לשער החיצון. לשם הופנו מלכתחילה נציגי העיתונות, וכעת הם מתווכחים עם השוטרים. כרטיסי העיתונאי שלהם אינם מוכרים; בריטניה ויתרה על "הפרסום".

הנמל עמד שומם. ספינת הממשלה המקושטת, ועליה הנציב העליון, נכנסה פנימה. תזמורת סקוטית ניגנה. קומץ פקידי ממשל ויחידת חיילים קיבלו את פניו באווירה רפאים. נאמר שנישאו נאומים חגיגיים, אך לא שמענו דבר. וזהו. הערבים לא עוררו מהומות — וגם לא היה בכך טעם.

כך נסתיימה לה "הפרשה הגדולה של חיפה". ביקשתי לשוב לירושלים, אך כל מי ששמע זאת יעץ לי שלא לנסות. מאז פרוץ המהומות טרם חודש הקשר הבין־עירוני בארץ־ישראל, והאזור הערבי של שכם וג'נין נחשב למסוכן במיוחד.

עוד פריצה

אבל אין לי חשק להישאר בחיפה לנצח. שהרי לא מהומות מוצהרות, אלא אי־ביטחון סמוי משמש כאן נימוק — והמצב הזה עלול להימשך עוד שבועות. שוב אני מחזיר את לוחות המגן למקומן ברכב, ובסביבות הצהריים אני יוצא לדרך. שעות הצהריים הן תמיד הבטוחות ביותר; בחום הכבד השורר — מזה ימים נושבת רוח המדבר הצורבת — איש אינו יוצא לרחוב שלא לצורך.

ביציאה מן העיר בודקת אותנו המשטרה הבריטית בקפדנות, כדי שלא "ניעלם". אחר כך הדרך מוליכה אותנו דרך נצרת לעמק יזרעאל, שם מקדם את פנינו חום רותח. אני מתפלא בלבי איך מכוניתנו מצליחה, למרות הטמפרטורה הזאת, להחזיק מעמד לאורך זמן מבלי שהרדיאטור ירתח. אני נושם לרווחה כשאנו מתחילים לטפס במעלה ההרים והחום נחלש מעט. כאן אנו זוכים ל"אבן" הראשונה: נהג משאית ערבי משליך לעברנו אבן, אך לשווא — נזק לא נגרם.

בג'נין אנו מתארחים אצל מכר ערבי. הכנסת האורחים האותנטית משבשת את לוח הזמנים; רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות אנו ממשיכים בדרכנו. מארחינו מלווה אותנו עד מחוץ לעיר, כדי להגן עלינו מפני התקפות אפשריות של בני עירו, שכן בג'נין אין זרים אהודים במיוחד.

עם רדת החשכה אנו מגיעים לשכם. גם את העיר הזאת אנו חוצים ללא תקריות. אני נוהג בחושך, בלי אורות, כדי שלא יזהו אותנו למרחוק בהשתקפות הפנסים על קירות ההרים. אור הירח החיוור מאיר במקצת את הדרך. כמעט שאין כלי רכב נגדיים. ביציאה מאחד הכפרים אנו חוטפים את האבן השנייה, אך גם הפעם איננו נפגעים, רק חבטה עמומה בירכתיים.

אנחנו ממשיכים לתוך הלילה. לפתע מתחיל הרכב לסטות קלות. נאלצים לעצור: פנצ'ר. בעודנו ממהרים להחליף גלגל, אנו שומעים צעקות ונצנוצי אורות מכפר סמוך, הולכים ומתקרבים. המצב נעשה לא נעים. בדיוק אז מגיח רכב גדול מעבר לעיקול, ואחריו מכונית ספורט ובה קצין בריטי. הרכב הגדול שייך לארכאולוג גרמני העורך חפירות בשכם. איתו נסע נהגו הערבי, והקצין האנגלי הצטרף. הנהג עוזר לנו להחליף את הגלגל, ותוך דקות אנו שוב על הכביש. נוכחות שני כלי הרכב מרתיעה את הערבים ושומרת אותם במרחק מכבד. אנו מצטרפים לחבורת המצילים וממשיכים מאחוריהם, עד שאנו מגיעים ללא תקלות לירושלים.

אצל האב הזקן אברהם

באחד אחר הצהריים אנו עושים טיול לחברון. העיר שוכנת בדרום ארץ־ישראל, בלב אזור ערבי מובהק. הדרך מירושלים עוברת תחילה ליד מחנה החיילים הבריטים ומשם ממשיכה לבית־לחם. הדרך חולפת בשוליה של בית־לחם, בעוד כנסיות מקום הולדתו של ישו ניצבות יחד עם העיר העתיקה על ראש ההר. לעיתים אפשר להביט עד לשבילי עבר־הירדן, ואף מימיו המנצנצים של ים המלח משתקפים לעברנו. לאחר כשעה של נסיעה נגלה מראה חברון — מעוז הערביות הלאומית הקנאית.

עד שנת 1929 התקיימה כאן קהילה יהודית־אורתודוקסית לא קטנה. שרידי חורבות שרופות מעידים עדיין על שכונת מגוריה דאז. בימי המהומות בקיץ 1929 הושמדו כאן — אף גרוע יותר מאשר בצפת — בתוך שעות ספורות למעלה מחמישים יהודים. מן התושבים היהודים שחיו כאן נותרו כיום בקושי שש־עשרה משפחות.

בחברון מוסיפה לבעור עד היום שנאת זרים. שילדים ייידו אבנים בעוברי אורח, יצעקו אחריהם קריאות גנאי ולעיתים אף יכו קלות בעוברים — כל אלה נחשבים כאן עניין שבשגרה. המכה הקשה שהונחתה על יהודי חברון, ושנותרה כמעט בלא עונש, חקוקה עוד היטב בזיכרון התושבים.

רק עד המדרגה החמישית

מערת המכפלה, שהייתה במקורה מקדש יהודי, לאחר מכן כנסייה ולבסוף מסגד (שהרי אברהם קדוש לשלוש הדתות), אמורה לעמוד מעל קברו של אברהם. נוצרים ויהודים אינם רשאים להיכנס פנימה. מותר להם לעלות רק עד המדרגה החמישית! כל מורה־דרך מספר זאת בגאווה, אך מיד מוסיף: תיירים רשאים להיכנס למסגד תמורת חמישה שילינגים. סחטנות ישנה נושנה! וכשנדמה שכאן, סוף־סוף, נמצא בארץ הזאת מקום שבו דבקות דתית קנאית מגלה מעט חוט שדרה, מתברר שגם היא ניתנת לקנייה בחמישה שילינגים.

חברון היא עיר בת אלפי שנים, אך שקועה עדיין בפיגורה. תעשייתה — כלי זכוכית וחרס — מצויה באותו שלב פרימיטיבי כמלפני אלף שנה, אלא שכיום מחממים את הכבשנים בצמיגי מכוניות.

בסמטאות הצרות של השוק יש עדיין סוחר יהודי אחד. הוא מציע למכירה את חפצי הכסף הרגילים — טבעות, שרשראות וצמידים. או ליתר דיוק: מנסה להציע, שהרי מי יקנה בחברון מיהודי? במראהו הוא מזכיר את אברהם עצמו: גבוה, רזה, זקן לבן ארוך יורד על פניו. כמה פעמים ודאי תלשו לו דברים מהידיים, והוא בכל זאת אינו מזיז שריר.

חברון מייצרת גם זכוכית. לא יצירה מפוארת, אלא כזו עלובה עד שהיא שוב נראית "מקורית". וכנראה משום כך גם נוהגים התיירים לקנות אותה.

"קפה קליה", בים המלח

מוקדם בבוקר אנו יוצאים מירושלים. ליד שער שכם אנו משמחים עוד סוחר דלק ברכישת כמה פחים של בנזין וכמה סיגריות — יש לו את שניהם. משער שכם מובילה הדרך דרך נחל קדרון סביב העיר העתיקה, שחומותיה מתנשאות גבוה מעלינו. מעברן נמצא "השער הזהוב" הסתום, שבו יעברו המתים ביום הדין האחרון בדרכם לתחייה. לצד הדרך ניצב קבר אבשלום. מבט אחרון לעיר הבנויה לתלפיות, שצריחיה בוהקים עכשיו באור שמש הבוקר הצעירה — ומשם הדרך יורדת והולכת, הלאה והלאה, לעבר ים המלח.

אבן הגירית הלבנה־חיוורת יוצרת גבעות, עמקים וערוצים. אין עץ, אין עשב. פס האספלט מתפתל ויורד עוד ועוד. ושוב שלט: גובה פני הים. כבר ירדנו שמונה מאות מטרים. עד לים המלח עוד ארבע מאות. הגבעות הלבנות־חומות הולכות ומשתטחות, מקבלות צורות מוזרות. ואז מופיע המראה הראשון של בקעת הירדן ושל ים המלח. לפנינו משתרעת מישור חדגוני, קירח ושרוף, יבש עד תום — בקעת הירדן התחתונה.

כאן מתפצלת הדרך. שמאלה ליריחו, שדקליה מנופפים מרחוק. ימינה מובילה דרך ישרה לחלוטין למפעלי האשלג בצפון ים המלח. לצדם ניצב עתה בית־קפה חדש ומסודר, "קפה קליה", שגם פוקדים אותו רבים. בחנייתו הגדולה עומדים תמיד מכוניות ואוטובוסים. השירות במקום מודרני לחלוטין. אך החום כבר עתה כמעט בלתי נסבל: קרוב לארבעים מעלות בצל. "ובקיץ?" אני שואל את המלצר. "חמישים ומעלה," הוא משיב. "ומה אתה עושה אז?" — "אז אני הולך מפה," עונה הוא ביובש.

פרק 11 – עבר הירדן

האוויר המלוח קורע את העור

האוויר המלוח שוחק את העור, שפתיי כבר סדוקות. אנו שותים לימונדה ומתבוננים ברוחצים. גם אנו רוצים להתרחץ, אך רק בערב. שהרי מלח זה (עשרים ושמונה אחוזי מליחות!) ושמש זו — בפעם הראשונה זה קצת יותר מדי. לכן אנו חוזרים אל הצומת ונוסעים הלאה ליריחו. את מפעלי האשלג אפשר לראות רק מרחוק. החברה אינה מאפשרת ביקור. הם מפיקים אשלג וברום מים המלח על ידי שאיבת המים המינרליים בצינור השקוע כמעט שישים מטרים לעומק, ומזרימים אותם למפעל. שם עובדים יום ולילה בשלוש משמרות. יהודים וערבים מועסקים. אך בקיץ אין אירופי יכול להחזיק שם מעמד זמן רב. לא במקרה משלמים מפעלי האשלג את השכר הגבוה ביותר בארץ ישראל.

צריפים מפח

בדרכנו ליריחו אנו עוברים ליד כפר ערבי. כל הצריפים עשויים מפחי בנזין של "של", ממולאים בעפר ומונחים זה על זה כמעין אבנים. בקעת הירדן היא מרחב לבן וקרח. ההרים הסמוכים, שלוחות הרי אפרים, מקבלים צורות מוזרות. הכתם הירוק היחיד בערבה זו הוא יריחו, עם גניה. עוד לפני שנכנסים לעיר מקדם את פנינו ריח הוורדים מן הגנים הרבים. בקיץ בקעת הירדן היא כבשן לוהט, אך בחורף נוסעים בשמחה ירושלמים רועדים מקור אל קליה או יריחו כדי לחמם את איבריהם הקפואים. ירושלים עלולה להיות קפואה ומצמררת. ואז בורחים לכאן. בכמה גרושים אפשר לנסוע באוטובוס אל "עמק השמש". דבר אחד משותף ליריחו ולים המלח עם ירושלים: מחסור במים בקיץ. כאן מי השתייה נדירים. רק ביריחו יש מעיין. מימיו מצאו חן בעינינו מאוד. אנו נוסעים דרך העיירה, היא תוססת חיים אוריינטליים. עד הגשר על הירדן נותרו עוד קילומטרים ספורים. ממש אחרי יריחו נפסקת שוב כל צמחייה. תלולי חול וגיר בעלי צורות מוזרות מקיפים אותנו. הכל מנצנץ בלובן־צהבהב תחת השמש. הדרך נשארת טובה עד לגשר, הגבול.

בארץ האוהלים השחורים

הירדן הוא נהר הגבול. גשר עץ צר ורעוע מוליך מעברו האחד לעברו השני. בצד הזה עומדים הפקידים הפלסטיניים, מעברו השני של הגשר מתנופף דגלו של האמיר. כמה מטבעות דורש האמיר כדמי כניסה לארצו. מלבד זאת אין טקסים גדולים. לאחר דקות ספורות כבר יכולנו להמשיך. אך הכביש היפה הסתיים באחת. מה שחווינו מכאן ועד א-סאלט קשה לתאר. הדרך מורכבת יותר מחורים מאשר משטחים יציבים. לא משנה אם נוסעים מהר או לאט — זהו טלטול מרטיט עצבים.

לפני הכפרים אנו רואים את הבדואים הראשונים החמושים, חגורת כדורים על כתפיהם, והרובה — לרוב מודרני מאוד — מוטל ברישול על הכתף. כאן הנשק הוא סמל הגבר. בארץ ישראל האנגלים אינם מתירים לשאת נשק, אך כאן כל אחד רשאי לשאת איזה נשק שירצה.

עד מהרה קולטות אותנו נקיקי רכס ההרים של עבר-הירדן. עבר-הירדן היא רמה שגובהה בממוצע אלף מטרים, ואילו בקעת הירדן שוכנת שלוש עד ארבע מאות מטרים מתחת לפני הים. עלינו אפוא לטפס לגובה ניכר עד לרמה. גם כאן הארץ כמעט נטולת צמחייה. רק עדרי עיזים רועים לעיתים, נראים כנקודות שחורות על המדרונות. במדרון ההר, בגובה חצי הדרך, דבוקים אוהלי השערים השחורים של הנוודים אל הדפנות. לפעמים הם גרים רק במערות הרים, התלויות במדרון כמו קיני ציפורים. זהו אחד הסימנים החיצוניים להתרוששות ההולכת וגוברת של הנוודים הללו.

סוף סוף מגיעה א-סאלט, עיר שבתיה בנויים זה מעל זה במדרון, עיר ערבית טהורה. תושבי א-סאלט נודעו מאז ומתמיד כגסי רוח. הם כלל אינם אוהבים זרים. לעיתים קרובות מיידים אבנים על עוברי אורח מזדמנים. במיוחד אם חושבים שהוא יהודי או אנגלי. אלה שניהם שנואים ביותר כיום בעבר-הירדן. אנשי א-סאלט מעולם לא חסכו במורת רוחם. כשפעם אחת היו בלתי מרוצים מאדונם האמיר — הוא נחשד כי העלה על דעתו למכור קרקעות ליהודים — קיבלו את פניו בעת שעבר בעיר … בבצל! ואף על פי כן, בצלים מזיקים פחות מאבנים.

במעבר הגבול הסרתי את הדגלון השחור-לבן-אדום ממכוניתי. בארץ ישראל אסור לנהוג עם דגלונים. רק כלי הרכב של הקונסוליות רשאים לשאת אותם. את הדגלון השחור-לבן-אדום זוכרים הערבים היטב מימי המלחמה. וה"אַלְמָאנִי" — הגרמנים — נהנים בעת הזו ממוניטין מצוינים. לכן האנשים מתנהגים כלפינו בכל מקום בשלום. כעת הדרך נעשית גם נסבלת יותר. עד מהרה אנו מגיעים גם לרמה. כאן למעלה יש שוב אדמה פורייה. משום כך גם אזור זה מצוי בתחום העניין של מדיניות ההתיישבות היהודית. אם ניתן יהיה לממש זאת בזמן הקרוב, זו כבר שאלה אחרת. מבחינה פוליטית מצב רוחם של הערבים עוין לחלוטין. נוסף לכך, אזור זה כאן למעלה מופרד מארץ ישראל ומהירדן על ידי חגורת ההרים והנקיקים הרחבים, אשר ספק אם ייושבו על ידי יהודים.

מי שמכיר את שנאת הערבים ליהודים יודע מה משמעות הדבר אם, כמו בשנת 1929, יתפרץ מרד בארץ. סיבות לכך לא חסרות. אז יהיה אזור זה מנותק לחלוטין מארץ ישראל. מלבד הדרך דרך א-סאלט אין בהרים הסלעיים וה תלולים כל אפשרות נסיעה אחרת. מצבם של המנותקים אז לא יהיה מן המשובחים.

לֶבֶּנְבּרוֹי וסניפי באטה

זמן קצר לפני עמאן אנו חולפים על פני כפר צ'רקסי. צ'רקסים אלה הגיעו לכאן מרוסיה ויצרו מושבה חזקה. האמיר מחזיק משמר אישי מצ'רקסים. כנראה שהוא סומך יותר על הרוסים הבלונדינים מאשר על שייח'י הבדואים שלו. מאחורי עיקול מופיעה עמאן. הדבר הראשון שתופס את עין המתבונן הנדהם הוא מגרש טניס. אמנם, לא יהיה הוגן להסיק ממגרש טניס זה — שהאנגלים הקימו כנראה בזמנים פוליטיים טובים יותר — על רמתה האירופית של העיר. מה שמגיע לאחר מכן הוא ערביות אמיתית. רק שני דברים אינם מתאימים לתמונה: שוטר התנועה וסניף באטה הבלתי נמנע. כן, כזה יש בכל מקום. בקהיר, בדמשק, בעמאן.

היום הוא בדיוק היום הראשי של חג הקורבן. שוררת המולה רבה. הדרך למלון פילדלפיה, הבית היחיד בעיר בעל אופי אירופי, עוברת דרך כל העיר. אני מאמין שבלי הדגלון שלנו לא היינו מצליחים לעבור בשלום את סמטאות הבזאר הצרות. שכן ברוגע הסטואי של המזרחיים, אפילו בזמנים שקטים, חילוקי דעות על מהירות הנסיעה או מתן זכות מעבר אינם נדירים. וביום חג כזה, האנשים עקשנים עוד יותר.

זמן קצר לפני המלון עוברת הדרך ליד מגרש החגיגות. בעצם, זהו יותר יריד. כאן נמצא אמפיתיאטרון רומי עתיק עצום. בין העמודים העתיקים גועש המון צבעוני. נדנדות וגלגלי סחרור הוקמו, דוכני מכירה ומטבחים קטנים ביניהם. ממרפסות האבן של התיאטרון שופע קהל בצבעי אדום, שחור, לבן, בכל הצבעים. מחזה גרוטסקי — נדנדות ערביות בתוך חורבות רומיות.

ממול נמצא המלון. כמה אנגלים השוהים כאן מעניקים לבית נופך קולוניאלי-אירופי. ואז לפתע אנו מרגישים תחושת ביתיות אמיתית. שכן אורחי הבר אינם שותים את הוויסקי המקומי המקובל, אלא דווקא לֶבֶּנְבּרוֹי מינכנאי.

פרק 12 – סיום המסע

אנגלים מחופשים

אנו לוקחים את מצלמותינו ויוצאים לשוטט במגרש החגיגות. ממש מול המלון מצטרף אלינו נהג ערבי. הוא לא רק דובר אנגלית, אלא אף מעט גרמנית. הצילום במזרח אינו תמיד דבר ראוי. אך נראה שמדריכנו דואג לכך שכולם ידעו שאנו "אַלמָאנִי". וזה פועל פלאים. האנשים אמנם סקרנים כילדים, אך עליזים וללא כל עוינות. אנו מצלמים ללא חשש. אם נהיה מוקפים יתר על המידה בילדים או במבוגרים, מתערב שוטר שחור של האמיר — כנראה שגם כאן הוא אינו סומך לגמרי על אנשיו המקומיים ומעדיף "כושים" אמיתיים — ומניף את אלה שלו. לעיתים הוא אף מרים אבן וזורק אותה לעבר איזה צעיר חצוף מדי.

כאשר אנו שבים למלון, שוררת שם מהומה רבה. בעל הבית עומד בפתח ומביע בדאגה שעלינו להימנע מצילום, כי הדבר עלול להיתפס לרעה על ידי התושבים. הוא עצמו חייב לחבוש תרבוש אדום כאשר הוא נכנס לעיר, פן יחשבו אותו לזר. וזה נראה כאן נוהג מתאים בהחלט. גם האנגלים אינם מראים עצמם ברצון מאז מהומות החודשים האחרונים. כשחזרנו ממגרש החגיגות יצא בדיוק זוג אנגלי לדרכו ברכב. קודם לכן ראינו אותם בבר — אנגלים מובהקים, גם בלבושם. אך כעת בקושי ניתן לזהותם. שניהם לבשו את הלבוש המסורתי של הבדואים: הגלימה, כיסוי הראש הצבעוני עם החוטים, ומשקפי שמש כהים. כך ישבו מאחור במכוניתם כמו שני שייח'ים בדואים זקנים. מלפנים ישב נהג ערבי ושוטר. מי שמכיר את מנטליות הקולוניאליסטים הבריטים יודע שהם לא היו בוחרים בתחפושת כזו ברצון, אלמלא אילצו אותם לכך הנסיבות המרירות.

דרך ארץ החלומות

כבר מאוחר אחר הצהריים כשאנו עוזבים שוב את עמאן. קודם לכן אנו קונים עוד את הבולים החדשים של האמיר מבית הדואר. שוטר מעניק לנו ליווי של כבוד עד מחוץ לעיר. ואז מתחילות שוב ייסורי הדרך. פעם אחת פוגשת אותנו משטרה רכובה של האמיר, המופקדת על שירות הדרכים. עדיין קורה לעיתים קרובות שמכוניות מותקפות ונשדדות. לנוכח המצוקה ההולכת וגוברת של הבדואים, שאיבדו בעטיה של שנות הבצורת האחרונות את עדריהם וכעת מתקיימים בדוחק, ניתן להבין מעשי ייאוש שכאלו, שלרוב אלה הם. בעצמי שמתי לב לא אחת במהלך נסיעתנו, שבמדרונות סמוכים שוכבים בדואים עם רובה דרוך לעברנו.

לא בכדי אקדחינו מוכנים תמיד לשימוש, אף כי אין אנו משלים את עצמנו שבמקרה חמור היו כלי הנשק מועילים באמת. הבדואים הרי ידועים כקלעים מצוינים, ורובם מחזיקים ברובים צבאיים מודרניים. איני יודע מדוע, על אף כל אמצעי הזהירות, הצלחנו לעבור תמיד בשלום — אולי שעת היום לא הייתה מתאימה, שכן מעדיפים את שעות הדמדומים, מפני שאז עומדת לרשותם כל הלילה לבריחה, או שהדגלון שעל מכוניתנו הרתיע אותם.

כאשר אנו פונים דרך הערוצים החשופים אל עבר בקעת הירדן, נפרש לפנינו מראה של שקיעה בלתי נשכחת. בצבעי פסטל רכים, כפי שמעולם לא תוכל השמיים האירופיים להפיק, שוכנים בקעת הירדן, ים המלח והרי ירושלים מול עינינו. העמק הולך ונפתח. לאורך הדרך שוב נראים שיחי ההרדוף הפורחים, ומאחורי סוככי פרחיהם האדומים מזדקרים עמודי התמרים הגבוהים, מתנשאים לגובה רב. ערפילי הערב כבר שוכנים מעל הירדן, כאשר אנו עוברים את גשר הגבול ללא כל פורמליות מיוחדות.

אמבטיה בים המלח

אנחנו נוסעים חזרה אל חוף ים המלח. ריח גני יריחו עוד מלווה אותנו זמן רב. זהו זמן ירח מלא. בקפה קליה אנו משתכבים על הטרסה. מאוחר יותר אנו נכנסים בכל זאת לרחצה. למען האמת, אין זה כלל עונג. המים מרגישים ריריים. חייבים להיזהר שלא יגיע ולו טיפה אחת מן התמיסה לעיניים או לקרומי הריר. גם הצריבה הקטנה ביותר בוערת במים כמו אש גיהינום. כששוכבים במים, הרגליים מזנקות מיד מעלה. לצלול – גם אם מאוד תרצה – פשוט לא ניתן. גם לא הייתי ממליץ זאת לאיש. ריח הים הוא רקוב. רק תחושת הסנסציה יכולה להניע אנשים לרחוץ במים אלה. או הכורח של פועלי מפעלי האשלג.

אחרי הרחצה חייבים להתקלח זמן רב ובנדיבות במים מתוקים. אין גבול לטוב שעושים בכך. עוד שעות לאחר מכן מרגישים זאת בעור הבוער. מאחר שהמים המתוקים כאן חייבים להיות מובלים מרחוק, רחצה כזו איננה עניין זול.

אנחנו נחים עוד מעט עם וויסקי-סודה בבית הקפה, ולאחר מכן יוצאים חזרה בנסיעה לאור ירח. הרומנטיקה הציורית של הדרך ביום הופכת כעת למראה חלומי – נוף קסום לאור ירח. כל הגוונים מכחול ועד סגול ושחור נשפכים על המדרונות והנקיקים. כמו סרט כסוף מתפתלת הדרך ביניהם. לעיתים קרובות קוטעת את הדממה יללת תן. ולעיתים חומקת צללית על פני הדרך אל תוך חרוט האור של המכונית.

חתך פוליטי
אנחנו חצינו את כל הארץ. זהו ארץ הסתירות החזקות ביותר. יין מבעבע. סערת רגשות. כל המזרח הקרוב כולו רותח. כל פלשתינה היא רק "ארץ קטנטנה", כתם קטן על מפת אסיה. כל שטח המנדט הוא רק 26,000 קילומטרים רבועים, מתוכם שליש הוא עדיין מדבר בלתי שמיש בדרום הארץ. אבל עד כמה שארץ קטנה זו היא קטנה, כך גדולה היא חשיבותה הפוליטית והכלכלית עבור כל המזרח הקרוב.

בעבר היו 80,000 יהודים בלבד, היום מספרם בסביבות 200,000. אם מתבוננים במספרי ההגירה היהודית של השנים האחרונות, אפשר להבין את דאגת הערבים: בשנת 1922 היו 6,500 יהודים, בשנת 1933 היו 30,000 יהודים, ועד 1 באוגוסט 1934 היגרו עוד 17,000 יהודים באופן חוקי. לכך אפשר לצרף בשנת 1933 בלבד גם בקלות 15,000 יהודים נוספים שהיגרו באופן לא חוקי.

אנגליה שולטת בארץ באופן דיקטטורי. ייצוג עממי אין אפילו לשם בלבד. את פקידי המִנהל לוקחת ממשלת המנדט בחלקים שווים מן הערבים הנוצרים, מן הערבים המוסלמים והדרום־הנוצריים של האוכלוסייה. ביחס זה עומדים המספרים של האוכלוסייה הנוצרית אל הערבים המוסלמים בערך כ־1:10. כמובן שכל משרדי הממשל החשובים מצויים בידיים יהודיות או אנגליות. העובדה שלעיתים אין זה בהכרח חיסרון עבור היהודים מוכיחה חילופי האישים בהנהלת מחלקת ההגירה. המנהל הקודם, המבורג, היה יהודי. המנהל החדש, מר מילס, הוא אנגלי. אולם זהו סוד גלוי, שהעניינים היהודיים, במיוחד בשאלות של דרישות קרובים יהודים משם, זוכים להתחשבות טובה יותר תחת מילס מאשר תחת המבורג.

בבניית ארץ־ישראל לא נוטים להפריז בחשיבות החלק היהודי־הגרמני. מבין כלל כ־35,000 היהודים שעלו לארץ־ישראל מאז ינואר 1933, באו בערך 12,000 מגרמניה. לפני המפנה של 1918 היה החלק הגרמני קטן בהרבה. גם בקרב ה"קפיטליסטים", המהווים כ־25 אחוזים מן העולים, רק חלק קטן בא מגרמניה. הרעיון הציוני מצא ברובו הד חזק יותר במזרח ובדרום־מזרח אירופה. לעיתים קרובות היה צורך לשכנע יהודי אחד לתת כסף כדי שיהודי שני יוכל לשכנע יהודי שלישי לעלות לארץ־ישראל… לכן מובן שעולי ארץ־ישראל באו לרוב מן המזרח או הדרום־מזרח של אירופה, או מאמריקה. אמריקה, מטבע הדברים, מספקת את רוב ה"קפיטליסטים". הארץ אמנם זקוקה לכספם, אך נוכחותם האישית נתפסת לעיתים קרובות כעומס על הבנייה הציונית. הם גם אלו שהערבים שונאים במיוחד בשעת משבר כלכלי, משום שבעקבותיהם נדחקים יותר ויותר הסוחרים הערבים מתוך שכבת הפלאחים העניים שלהם עצמם. המנהלים הערבים מצאו עצמם במחלוקות הולכות וגוברות עם פועליהם, שכן הפועל הערבי למד מעמיתו היהודי את יתרונות ההתארגנות, והצטרף לאגודות הפועלים היהודיות־המרקסיסטיות של ההסתדרות.

ארץ־ישראל נקראת משולש פוליטי. אנגלים, ערבים ויהודים עומדים זה מול זה. פיתוחה הכלכלי של הארץ תלוי כולו בהשגת הסכמה בין ערבים ויהודים. כל בעיית השיקום תלויה בהשרשה מחודשת באדמה הישנה, וניתן יהיה לפתור אותה רק יחד. החדירה של היהודים הפלסטיניים עם רעיון ההשתייכות לעמי המזרח תהיה בעלת חשיבות עליונה. תחושת ההשתייכות הזו הולכת ומתפשטת — לא רק בקרב היהודים. היא מביאה לראשונה את נוסחת הפתרון לחיים משותפים.

יכולת הקליטה של ארץ־ישראל מוגבלת גם בעיבוד אינטנסיבי ביותר. אולם הגבולות החדשים של הארץ הם שרירותיים, מנוגדים לאינטרסים הכלכליים של שני העמים. עבר־הירדן שייך בעל כורחו למעגל הכלכלי של ארץ־ישראל. הפרדתו עולה לאנגלים מדי שנה בסובסידיה יפה לקופתו של האמיר, הריקה תמיד למרות הכול. ההפרדה הביאה את הארץ אל סף התהום. איחוד מחודש עם ארץ־ישראל יכול להיות, אפוא, רק עניין של זמן. אך גם מעבר לגבול אחר לא היססה ההתיישבות היהודית. גם בסוריה, שטח המנדט הצרפתי, נרכשה קרקע לצורכי התיישבות. באי קפריסין, השוכן מערבה, כבר קמות מושבות יהודיות חשובות למדי.

מנקודת מבט זו, קיימת אפשרות ממשית של שיבת יהודים רחבה. הדבר תלוי ביהודים עצמם — שלא יהפכו שוב ל"לבנטינים", אלא שיקימו מולדת באמצעות עבודת אדמתם שלהם. עם זאת, אין הכרח לראות בהקמת מדינה יהודית מסקנה מחייבת. הרי עמים רבים במשך מאות שנים לא היו "עמים מדיניים", ובכל זאת שמרו על קיומם הלאומי!

בעיית היהודים בארץ־ישראל כבר אינה ניתנת להכחשה. היא קיימת, היא גדלה מיום ליום. וזה טוב, שכן היא מצביעה על דרך שבה עשויה להירפא פצע עתיק יומין על גוף העולם: שאלת היהודים.

קישורים חיצוניים

• Ein Nazi fährt nach Palästina, טקסט מלא.
• מייר, אקסל. "סדרת המאמרים 'נאצי נוסע לפלשתינה'". bpb.de (בגרמנית). אוחזר ב־24 במאי 2024.
• קורן, יהודה. "ציונאצי". כתב עת "מוניטין" גליון 112, 1988.