ניצחון היהדות על הגרמניות / וילהלם מאר

ניצחון היהדות על הגרמניות (בגרמנית: Der Sieg des Judenthums über das Germanenthum) הוא מניפסט פוליטי-תרבותי מאת העיתונאי וההוגה הגרמני וילהלם מאר, אשר פורסם לראשונה בשנת 1879. החיבור נחשב לאחד מטקסטים המכוננים של האנטישמיות המודרנית, ובו טבע מאר הלכה למעשה את המשמעות מאחורי המושג "אנטישמיות" כדי להבחין את משנתו מן השנאה הדתית-מסורתית ליהודים.

בבסיס התזה של החיבור עומדת "קביעת עובדה תרבותית-היסטורית" פסימיסטית ודטרמיניסטית, לפיה המאבק ארוך השנים בין הגזע השמי לגזע הגרמני הוכרע, והגרמניות נחלה תבוסה מוחלטת ("הסדאן שלה"). מאר זונח את הנימוקים התיאולוגיים הנוצריים ומסביר את ההיסטוריה כמאבק קיום מטריאליסטי וגזעי. לטענתו, היהדות היא אלמנט זר, קשיח ובלתי ניתן להטמעה, אשר באמצעות "ריאליזם מופשט", פיקחות פיננסית וערמומיות, הצליח לשעבד את החברה הגרמנית האידיאליסטית אך העצלה. מאר מציג עמדה פסאודו-סטואית של השלמה עם הגורל, תוך שהוא מכריז על היהודים כעל "מעצמת על מהשורה הראשונה" והדיקטטורים בפועל של הכלכלה, הפוליטיקה ותרבות המערב, ומזהיר מפני כינונו הקרב של "קיסריזם יהודי" טוטלי.

קריאה מעמיקה בז'רגון וברטוריקה של מאר חושפת קווים מקבילים ומובהקים למושגים ולטיעונים המושמעים בימינו בשיח הביקורתי והרדיקלי נגד מדינת ישראל. אף על פי שההקשר הגיאופוליטי השתנה – ממיעוט חסר מולדת למדינת לאום ריבונית – המבנים הלוגיים והרטוריים נותרו דומים באופן ניכר:

• שיח של "כיבוש" ו"שלטון זר": מאר משתמש שוב ושוב במונחים כמו "שלטון זר" וכפייה כדי לתאר את נוכחות היהודים בגרמניה, וטוען כי הם כבשו את המערב "בכלי נשק של רוח הספסרות". ז'רגון זה מקביל ישירות לשימוש המודרני במונחי "כיבוש" ו"קולוניאליזם", המציגים את הנוכחות או ההשפעה היהודית/ישראלית כאלמנט פולשני, זר ומנשל במהותו.
• שליטה תרבותית והגמוניה ("פריווילגיות"): מאר מלין על כך שהיהודים חטפו את המדינה על מערכות הכספים, התיאטראות והספרות, ומביטים על הגרמנים מלמעלה. טיעון זה מהדהד בתיאוריות ביקורתיות בנות ימינו, המאשימות את ישראל או את "השדולה הפרו-ישראלית" בהפעלת כוח הגמוני בלתי פרופורציונלי, שליטה במוסדות תרבותיים, אקדמיים ופוליטיים במערב, וניצול "פריווילגיות" לצורך שימור כוחן.
• צנזורה והשתקת ביקורת: אחד המוטיבים המרכזיים בטקסט הוא טענתו של מאר כי היהדות מחזיקה במונופול על העיתונות ודעת הקהל, וכי היא "משתיקה" כל ביקורת באמצעות האשמות שווא ב"שנאת אמונה". הוא מתאר את עצמו ואת חבריו כ"מושתקים" וחסרי מגן. רטוריקה זו זהה לחלוטין לטיעון העכשווי לפיו ישראל ותומכיה משתמשים בהאשמות ב"אנטישמיות" ככלי פוליטי כדי להשתיק ביקורת לגיטימית, לצנזר את כלי התקשורת ולמנוע דיון חופשי באוניברסיטאות ובמרחב הציבורי.
• מניפולציה וחתרנות גלובלית: מאר מתאר כיצד גופים כמו "כל ישראל חברים" או מנהיגים יהודים במעצמות שונות (ד'יזראלי, גמבטה) מתמרנים את הפוליטיקה העולמית (למשל בקונגרס ברלין) לטובת האינטרס הצר שלהם על חשבון דם המקומיים. תמה זו חיה ונושמת בטיעונים מודרניים על תמרון מדיניות החוץ של מעצמות (בראשן ארה"ב) על ידי אינטרסים ישראליים, המוליכים מדינות שלמות למלחמות או להחלטות דיפלומטיות בניגוד לאינטרס הלאומי שלהן.

מפרספקטיבה היסטורית, חלק מנבואות הזעם של מאר בחיבור – ובראשן קביעותיו לגבי עתידה של רוסיה – נתפסו בעיני אנטישמים מאוחרים יותר כ"חזון נבואי" שהתגשם כביכול. מאר חזה בטקסט כי רוסיה הצארית, שגילתה אז את ההתנגדות העיקשת ביותר ליהודים, תהיה "הנקודה הארכימדית" שהיהדות תנצל כדי לערער את העולם המערבי כולו; הוא ניבא כי "הקלילות החיונית היהודית והאינדיבידואליזם המופשט" יפילו את אימפריית הצאר אל תוך "מהפכה שכמוה אולי לא ראה העולם עדיין", תוך ניצול המינהל הרוסי המושחת והבלתי מפותח.

כאשר פרצה מהפכת אוקטובר ב-1917 והוקם המשטר הסובייטי, תועמלנים אנטישמים באירופה מיהרו להציג את דבריו של מאר כהוכחה לצדקתו. הם נאחזו בעובדה שבשורות המהפכה הקומוניסטית והנהגתה המוקדמת בלטו דמויות ממוצא יהודי (כגון לאון טרוצקי, גריגורי זינובייב, לב קמנייב וקרל רדק), כדי לייצר את המיתוס הידוע בשם "יודו-קומוניזם".

החיבור

הקדמה

מה שבכוונתי לעשות בחיבור זה, אינו כל כך פולמוס נגד היהדות, אלא קביעה של עובדה תרבותית-היסטורית. בכל מקום שבו הנסיבות מאלצות לטון פולמוסי של השפה, יש ויש לתפוס אותו אך ורק כ"זעקת כאב" של המדוכאים. פסימיות השלמה עם הגורל זורמת מעטי. חשבו, "חייבים להיות גם טיפוסים מוזרים כאלה" והיו בטוחים שאיש אינו שמח יותר ממני עצמי, אם ניתן להוכיח שהעובדות שנגעתי בהן הן מופרכות מיסודן. היהודים והיהדות כבר הותקפו אינספור פעמים בספרות. אך ללא יוצא מן הכלל מנקודת המבט של הערכתנו העצמית הלא-יהודית; הייתי רוצה לומר, בסגנון נסיגה רברבני של גמבטה. הגאווה שלנו עדיין לא הביאה אותנו לכדי ההודאה הכנה והגלויה, שישראל הפכה למעצמת על מהשורה הראשונה. אמנם זיהינו את היהודים, אך – לא זיהינו את עצמנו. על כן, חיבור זה בהחלט יוכל לתבוע לעצמו מקוריות. הוא נכתב כשהוא חופשי מכל וכל מדעות קדומות דתיות, ומאפשר לכם רק להביט במראה של עובדה תרבותית-היסטורית, ואין זו אשמתו של ה"פסימיסט" אם המראה מראה לכם – עבדים.

אני מאחל לחיבור זה שני דברים.

1. שלא יושתק לחלוטין על ידי הביקורת היהודית,
2. שלא ייפטר בביטויים השחוקים והזחוחים המוכרים לעייפה.

הרי אני מצהיר בקול, ובלי שום כוונה לאירוניה, על הניצחון ההיסטורי-עולמי של היהדות, דיווח על קרב אבוד, ניצחונו של האויב ללא כל ייפוי של הצבא המובס. ואני נוטה לחשוב, שפתיחות כזו זכאית לצפות למשהו אחר מלבד לחשושי עיתונות קנאיים.

ו. מ.

פרק 1

כשעם אחד משעבד עם אחר, נוהג להתרחש אחד משני המקרים הבאים. או שהכובש נטמע בתרבותו של הנכבש ומאבד את ייחודו. זה היה המקרה, בין היתר, אצל הטטרים, אשר תחת ג'ינגיס חאן כבשו את סין והפכו לסינים. בדומה לכך אצל הלונגוברדים, אשר הגרמניות שלהם הפכה לאיטלקית לחלוטין.
או: הכובש מצליח להטביע את ייחודו על הנכבש. ראו את הגזע האנגלו-סכסי בצפון אמריקה והשפעתו במרכז ובדרום אמריקה.
גדולות ככל שיהיו שתי התופעות המוזכרות בכיוונים שונים, הן נעלמות בפני ההיסטוריה התרבותית של היהדות. שכן כאן מופיע גורם מסוג חדש לחלוטין.
שבט עם שמי שלם נקרע בכוח מארצו פלשתינה פעמים חוזרות ונשנות, הובל לשבי ולבסוף "הופץ".
בכל הנוגע ל"גלות בבל", נראה שלבבלים נמאס מהר מאוד מהשבויים היהודים שלהם, שכן הם הניחו להם ללכת שוב. רוב העם חזר לפלשתינה, "הבנקאים" והעשירים נשארו בבבל, למרות זעמם ורעמם של הנביאים היהודים הקדומים.
יש להצביע כאן מיד על העובדה, שהיהודים היו שנואים על כל העמים ללא יוצא מן הכלל, מהרגע הראשון שבו הם מופיעים בהיסטוריה.
לא בגלל דתם, שכן היהודים, – לפחות לפי הנביאים, – ידעו בעת העתיקה להצטרף בצורה מצוינת לעבודת האלילים של עמים אחרים, כפי שבכלל מה שנקרא "יהדות נוקשה" הפך לתוצר של הזמן רק לאחר חורבן ירושלים.
לאיבה הכללית נגד היהודים היו סיבות אחרות. ראשית, ברתיעה של היהודים מעבודה ממשית. שנית: באיבתם המצווה על פי חוק נגד כל מי שאינם יהודים.
שעם אשר בעת מלחמה ושלום דבק בקודקס של משה, לא יכול היה לעורר סימפתיה בין-לאומית, זאת יודה כל מי שטרח לקרוא את החוק המשהי בתנ"ך אפילו ברפרוף חטוף ביותר. נטול דמיון ולב, עסקי לחלוטין כמו חוזה, מאובן בפורמליזם, היה יחסם של היהודים ליהוה. בחיים המעשיים הריאליזם המובהק ביותר שניתן להעלות על הדעת. אך בזיקה זו כמו מיציקת נחושת. אפילו יהוה של הברית הישנה היה ריאליסט נוקשה. הוא הכיר בקיומם של "אלוהים אחרים" והיה חדור שנאת תחרות כלפיהם.
טיטוס ביצע את המעשה המטופש ביותר מבחינה היסטורית-עולמית שניתן בכלל להעלות על הדעת, בכך שלאחר חורבן ירושלים גרר את היהודים בחלקם לשבי הרומי, ובחלקם פיזר אותם בכוח באופן מלאכותי. ברומא שררה מעט מאוד שנאת אמונה. "כל אל ברומא ברוך הבא", אמר הפתגם. אמנם, כאשר בשם האלים, שמצאו ברומא את ה-"Salve hospes" (ברוך הבא אורח) שלהם, בני האדם חוללו מהומות, ניסו להרוס את המקדשים הרומיים וכו', או אז המשטרה הרומית התערבה. אך מה שהפך את היהודים לשנואים גם אצל הרומאים, היה שוב מהותם האקסקלוסיבית, המשולבת ברוח הספסרות והנשך הריאליסטית שהם הביאו עמם אל העולם הרומי.
עולם רומי זה, כמו כל העת העתיקה הקלאסית, היה בתהליך של התפרקות כאשר היהודים יובאו אליו. לפיכך, השמיות מצאה קרקע פורייה לריאליזם שלה וכבר בזמנו של קונסטנטינוס היוו "היהודים החדשים" (הנוצרים) – את כוח הממון ברומא.
אצל כל עמי העת העתיקה, לא כולל הפיניקים והקרתגנים העוסקים במסחר, היה זה דבר לא מכובד לעסוק במה שמכונה בצורתו המודרנית אגיוטז' (ספסרות ניירות ערך), ספסרות, נשך.
אם אנו נתקלים בימי הביניים ב"סוחרי כספים", הרי שהיו אלה יהודים, שבהם השתמשו, אך – בזו להם. תפיסת עולם זו התנהלה במקביל לתפיסה מודרנית, שלפיה "אוהבים את הבגידה, אך שונאים את הבוגד".
הריאליזם המופשט של היהדות יובא אפוא בכוח אל החברה המערבית על ידי הרומאים. הזמן והנסיבות היו נוחים להתפתחותו ולהתפשטותו. היהדות הפכה לעוזרת הריאליסטית של ההיסטוריה ומצאה עבור הריאליזם הספקולטיבי שלה, הרחוק מעבודה, קרקע פורייה יותר במערב מכפי שהייתה לה אי פעם בפלשתינה.
באופן טבעי לחלוטין עורר הדבר את קנאתה של האוכלוסייה המערבית, ומכיוון שההמון הגדול אהב מאז ומתמיד להפוך את הדת לכסות לאינטרסים שלו, הרי שעם התפשטות הנצרות התפתחה שנאת היהודים הדתית (כביכול) במערב.
כמה מטופש היה הצד הדתי של שנאה זו, מתברר כבר מכך שרצו להטיל על היהודים את האחריות לצליבת המשיח; הליך אשר כידוע הרשויות הרומיות, בהיכנעם בפחדנות לצעקותיו של אספסוף ירושלמי, הוציאו אל הפועל. אותו אספסוף יהודי בזמנו של המשיח לא עשה יותר ולא פחות ממה שהאספסוף של כל הזמנים, של כל העמים, עשה תמיד, עודנו עושה ותמיד יעשה. לצעוק היום "הושענא!" ומחר "צלוב אותו!".
אך זהו טבע האדם, שהוא תמיד מטריד את ההשגחה העליונה, את הדת, כאשר הוא רוצה לבצע מעשי טיפשות או שפלות. כמעט מעולם לא חנקו זה את זה במלחמות מבלי לקרוא קודם לכן פה ושם לאלים או לאלוהינו ולכפות עליהם או עליו את כבוד השותפות לברית, וכך היו צריכים גם אלוהים והדת לשמש כלי בכל רדיפות היהודים, בעוד שבאמת אלו האחרונות לא היו אלא מאבקם של העמים ושל האינסטינקט שלהם נגד יהודה הריאליסטית של החברה, כמאבק על קיום.
כן! אם באמת יהודים קנאים בודדים בימי הביניים בחג הפסח — — — "שחטו ילדים נוצרים", — אם אירועים מטורפים כאלה התרחשו, דבר שאינו ניתן להוכחה היסטורית, הרי שלא היו אלה תועבות אחרות מאשר הפשעים בכלל, ולא הצדיקו בשום אופן שנאה דתית כללית. בדיוק כפי שמעשי הזוהמה של כתות פייטיסטיות מסוימות נגד הנצרות אינם מסוגלים לכך.
נגד כל רדיפה "דתית" אני לוקח אפוא את היהודים תחת הגנה מוחלטת ואני מאמין, שבמובן זה קשה כמעט להתבטא בצורה ברורה יותר מכפי שעשיתי זאת כאן.
לעומת זאת, אני מדגיש את העובדה הבאה שנקבעה באופן בלתי ניתן לערעור:
נכפה על המערב על ידי הרומאים שבט עם אשר, לפי ההיסטוריה שלו עצמו, היה שנוא בצורה היסודית ביותר על כל עמי המזרח.

פרק 2

היהודים לא באו אלינו אפוא ככובשים בחרב. הם "נכלאו" על ידי הרומאים כשבויים פוליטיים בתוך העולם המערבי, וזאת באופן כזה שהייתה להם חופש הבחירה של מקום המושב, ובערים היו מושביהם תחת פיקוח, במה שנקרא "גטאות" (רובעי יהודים). אין דבר טבעי יותר מכך שהיהודים היו חייבים לשנוא את משעבדיהם ומוליכיהם הרחק מהמולדת. אין טבעי יותר מכך ששנאה זו הייתה חייבת לתפוח במערב בעקבות לחץ ורדיפה של כמעט שני אלפי שנים. אין טבעי יותר מכך שהיהודים בגלות ובשבי העקיף במערב הפכו ליותר מעוררי שנאה מכפי שהיו במזרח. אין טבעי יותר מכך שהם, עם כישרון הפיקחות וההערמה הטבוע בהם, הקימו כ"שבויים" מדינה בתוך מדינה, חברה בתוך חברה. המדינה היהודית הבדלנית המשיכה במערב בערמה את המלחמה שניהלה במזרח בנשק משמיד נגד העמים, שם היא הייתה החזקה יותר. זאת הייתה פשוט זכות טבעית של היהודים. אין לצפות מהמדוכא למתינות במקום מרדנות, ופחות מכל ליושר מעם אשר חוקו אינו מורכב מהושטת ה"לחי" הימנית כאשר מכים על השמאלית.

"עין תחת עין, שן תחת שן", אומר היהוהיזם. אם דין המלחמה הקשוח נגד עם כזה היה מוצדק, לאחר שבוצעה פעם אחת הטעות הפוליטית הגדולה של כפייתו בכוח אל תוך החברה המערבית, הרי שההתנגדות העיקשת של היהודים הייתה אף היא זכותם הטבעית; והעקשנות וההתמדה המשתאות של השמים הביאו לכך שבמאה ה-19 הם הפכו למעצמת העל הראשונה של המערב בחברה, ובמיוחד בגרמניה היהדות לא נטמעה בגרמניות, אלא להיפך – הגרמניות ביהדות. נטמעה עד כדי כך שמובילי הטון של הפטריוטיות הגרמנית, של "הידידותיות לרייך", מובילי הטון של מאבקינו הפרלמנטריים ואף הכנסייתיים – הם יהודים. — מיד בהתחלה, לאחר הפצת היהודים במערב, הייתה זו תופעה תרבותית-היסטורית ראויה לציון, שהיהדות השליכה את עצמה אל הערים והראתה עצמה סרבנית עוד יותר כלפי עבודת עבודת האדמה וההתיישבות מכפי שהייתה בפלשתינה ועוד קודם לכן במצרים. אל יטענו שבמדינות מסוימות לא הותר ליהודים לרכוש קרקע ונחלה. המערב היה עמוק אל תוך ימי הביניים ברובו הגדול אדמה בתולית שוממת. דבר לא עמד בפני אותה פלישה אשר חלוצי התרבות ניהלו ביערות צפון אמריקה. אדמה ללא בעלים הייתה קיימת במערב בשפע רב. אך היהודים לא ניגשו אליה, שכן לעם זה היה חסר כוח העשייה מרצון של האנגלו-סכסים הישנים, אשר גורשו בגלל אמונתם ויצרו מדינות מתוך שממות במערב הרחוק. לא הגרזן והמחרשה, אלא הקינות והתחכום של רוח הספסרות הריאליסטית היו כלי הנשק שבהם כבשו היהודים את המערב, ובמיוחד הפכו את גרמניה לפלשתינה חדשה. ומדוע בעיקר את גרמניה? הרומניות, הרומאיות הקיסרית הישנה, הפכה בעצמה לריאליזם פוליטי וחברתי במידה כזו, שהיהודים ראו לפניהם שלמות מדינתית אשר יכלה להתפורר רק על ידי האידיאליזם של הנצרות. עם הכנסתה של זו כדת מדינה, עם תחילת המוסד האפיפיורי, אשר היה חייב לשמר את הניגוד בין נוצרי ללא-נוצרי כדי להשיג מונופול על העולם, מצאה "חופש המסחר" היהודי את מסגרתו ברומא ובאיטליה כמצומצמת יותר. היהדות ביזרה את עצמה יותר ויותר, ונסוגה בפני הקנאות הכנסייתית-נוצרית. היא נפוצה בהמוניה על פני ספרד ופורטוגל ועל פני המדינות הסלאביות, עד שהיגרה משם בהמונים דרך הולנד אל גרמניה, בעוד שתחת הברברים הסלאבים של אז יכלה להמשיך את עבודת החתירה החברתית שלה ללא הפרעה רבה יותר. אולם לאחר הסלאביות, הייתה הגרמניות הבלתי מוכנה ביותר נגד הזרים. רגש של לאומיות גרמנית, שלא לדבר על גאווה לאומית גרמנית, לא היה קיים בארצות הגרמניות. ודווקא משום כך היה קל יותר לשמיות להכות שורש יציב בגרמניה מאשר במדינות אחרות. כמובן שגם כאן עורר ייחודם של הזרים האוריינטליים התנגדות. כמובן שהערמומיות השמית ורוח העסקים הריאליסטית בארצות עוסקות החקלאות הנושאות שם גרמני עוררו תגובת נגד כלפי היהודים. אלמנט עם זר זה והריאליזם שלו בלטו יותר מדי נגד כל האופי של הגרמניות. חוקיהם, עיקרי אמונתם המוצהרים, לראות בכל מי שאינם יהודים "טמאים" ¹), עוררו מצד אחד את חמת העם, בעוד שהיהודים מאידך גיסא הניחו ל"גדולים" להשתמש בהם כדי לעשות – על חשבון העם – את עסקיהם הכספיים עם הגדולים. — מחוננים להפליא, מוכשרים להפליא בכיוון זה, שלטו היהודים כבר בימי הביניים במסחר הסיטונאי והקמעונאי ועקפו את העם העובד בזיעת אפיו. עם זה ראה שרגשם המוסרי אינו שוכן ביהודים, שכן רווח הממון היה חביב עליהם יותר מאשר אמנציפציה שלהם. בכל מקום שבו נקודה זו הייתה קיימת, הם סבלו הכל. כשהם לחוצים רשמית מלמעלה, יכלו לפצות את עצמם ריאליסטית כלפי מטה. לעם אסור היה לרגון על ניצול זה שלו על ידי הגדולים, שבו שימשה היהדות כמתווך. הוא לקח אפוא את הדת כתירוץ. ה"צולבים של המשיח" ינצלו אותנו? צעקו. "הפ! הפ!"

ל"גדולים" רדיפות יהודים מזדמנות כאלה לא היו בלתי נוחות כלל וכלל. הרי על ידי כך הוחזקו היהודים בתלות ובתאימות של מתווכים, ולא הותר להם להעלות על דעתם לדרוש כ"דמי תיווך" את האמנציפציה של עמם. כעת לא ניתן בשום אופן להכחיש, שרוחם המופשטת, התעשייתית-כספית והספסרית של היהודים תרמה רבות לפריחת המסחר והתעשייה בגרמניה. האינטרס, ולא האידיאל, בונה את המדינות, ואם נציג את האינטרס כאישיות, הרי שאמצעיו למטרה הם במקרים הנדירים ביותר טהורים ואצילים. נסיכים עריצים במאבק מתמיד עם אצולה עריצה ושודדת, איכר שכמעט לא נבדל מעבד שחור אלא בצבע העור, מעמד עירוני אשר עד לימי מסעי הצלב היה עדיין מקוטע מאוד, כמעט בעייתי. כך הציגה עצמה החברה הגרמנית, בעוד שבאיטליה, צרפת וספרד כבר פרחה התרבות. אל תוך אלמנט גרמני מבולבל ומגושם זה חדר הממסד היהודי החלק, הערום והגמיש; בעל השכלה עם כל כשרונו הריאליסטי, כלומר בכל הנוגע לאינטליגנציה של הפיקחות, מתאים בהחלט להביט מלמעלה על הגרמניות, כשהוא מאלף את הגולם המונרכי, האבירי, הגרמני, על ידי כך שסייע לתשוקותיו הרעות. מולדת לא הייתה ליהודי. ממולדתו לשעבר הוא נוכר מדי יום ביומו יותר, והזיכרונות ממנה היו לו רק נוסחאות. לעומת זאת, הטבע מנע ממנו את המתת להתמזג, להיטמע עם עמים אחרים. הוא נשאר דוחה כלפי דתם, קשה כלפי מנהגיהם, הליכותיהם ואורח חייהם. הוא יכול היה להוליך שולל את משעבדיו בהכל, פרט לכך שהוא היה יהודי ורצה להישאר כזה. חוקיו היו התגרות קבועה והפגנה נגד "הטמאים" שבקרבם חי. הוא היה זר להם באופן טיפוסי ונשאר כזה עד היום הזה; כן, היהדות האקסקלוסיבית שלו בולטת כיום לאחר אמנציפציית היהודים, כפי שנראה מאוחר יותר, בצורה מובהקת בהרבה מכפי שהיה המקרה בזמנים קודמים. איננו צריכים אפוא להתבייש בפני ההודאה, שעם היהדות הגיע אלינו אלמנט אל תוך החברה המערבית, אשר עלה על אבותינו בערמומיות ובפיקחות בהרבה ונלחם בכלי נשק אלו במערב, לאחר שאש וחרב של קנאות ושנאה נגד עמים אחרים נקרעו מידיו במזרח. את המאבק נגד כל מה שאינו יהודי המשיכה היהדות במערב תמיד בכלי נשק אלו. היא עמדה בניצחון נגד תפיסות העולם שלנו, היא החדירה לנו את שלה לעומת זאת מדי שנה בשנה יותר, בכך שהפכה את מושגי הצדק והעוול לגמישים כל כך, שבתחום המסחר והחליפין ניתן למצוא את קו הגבול שלהם רק איפה שמתחיל הפשע הברוטלי, אך הפכה את "הפשעים ללא עונש" ל"מנהגים מקובלים". אותו לגלגן שחילק את אנשי הבורסה ליהודים "לבנים" ו"שחורים", לא טעה לגמרי. מכל זה נובע אך ורק, שלגרמניות לא היה כוח עמידה רוחני מספיק כדי להגן על עצמה מפני יהודה, וכך הפכה גרמניה בהדרגה למרכז האמיתי, ל"ארץ המובטחת" החדשה עבור השמיות, אשר בזרימתה פנימה מספרד, פורטוגל ופולין, חיזקה עוד יותר את היהדות שכבר ישבה בה.

עם זה, היהודים, אשר בהיסטוריה שלו עצמו היה בעל אנרגיה של קנאות תאוקרטית כמו שום עם אחר על הארץ, אשר הקודקס התאוקרטי שלו במלחמה ובשלום היה ממש מסמר שיער, הביא את כל כוח המתיחה ההרסני שלו לצורות אחרות ובצורה זו כבש את העולם המערבי, דבר שלא עלה בידו לעשות עם העולם המזרחי באש ובחרב. תופעה תרבותית-היסטורית כזו אינה בועת סבון שמפוצצים ב"הפ, הפ!" זול. זוהי תופעה דמונית, למרות ה"גרוטסקיות" הטיפוסית שלה. עם שטיפוסו עורר את כעסה של רומא הקיסרית, כשהוא שרוי בזוהמה!, – גרוע מכפי שפוגשים בו כיום ברוסיה ובפולין, – יכול היה להתפשט על פני אירופה, כשהוא זוכה ללעג מצד ההשכלה של התקופה ההיא, מעונה על ידי האספסוף, נרדף על ידי הקנאות הכנסייתית, – עם זה שיעבד לעצמו כ"מתווך" כבר בימי הביניים את הגדולים למס, ומצץ את הקטנים באמצעות האינטליגנציה והגמישות של רוח הספסרות הריאליסטית שלו, כשהוא שומר תוך כדי כך על כל הנוקשות התאוקרטית-יהוהית, אשר רדפה בקנאות את יהודיה יוצאי הדופן בעלי המחשבה האנושית שלו עצמו. ועם זה כבש ברוחו היהודית את העולם! אין זו העוצמה של האמונה הדתית היהודית. שכן ליהודי אין דת אידיאלית, יש לו רק חוזה עסקי עם יהוה והוא משלם בחוקים ובנוסחאות לאלוהיו, אשר בתמורה לכך הטיל עליו במפורש את החובה הנעימה להשמיד את כל מה שאינו יהודי. זוהי העוצמה הכבירה של ריאליזם מודע לעצמו, טיפוסי, שאנו אנוסים להשתאות לו ביהדות, הפוגש אותנו בכל מקום בפאתוס שלו כמו גם בסאטירה שלו. שכן בכל הנוגע למציאותם של גורמים עסקיים ורווחיים, אנו הגרמנים כמעט שאיננו נבדלים עוד מהיהודים; חסר לנו רק עוד הכוח היוזם של העם השמי, ומכיוון שבתוקף הארגון השבטי שלנו לעולם לא נוכל להשיג לעצמנו כוח זה, הרי שמכיוון שקפיאה על השמרים בהיסטוריה התרבותית היא בלתי אפשרית – נקודת המבט שלנו אינה אחרת מאשר תקופה שבה, מבחינה מדינתית וחוקית, תהפוך היהדות לשלטון פיאודלי, ואנו הגרמנים נהווה את "צמיתיה".

פרק 3

באיזו טעות גדולה הייתה אחוזה הגרמניות, בייחסה לשאלת היהודים משמעות דתית, כלומר אמונית בלבד, או לחילופין בהפקת משמעות שכך ממנה, זאת הראה אחד מאנשינו האצילים ביותר, מגדולי הוגי הדעות והמשוררים שלנו, מן המבקרים חדי-התפיסה ביותר שלנו, גוטהולד אפרים לסינג בחיבורו "נתן החכם". המאה ה-18, שבה חי לסינג, הייתה מאת האמנציפציה הפילוסופית מדעות קדומות מכל סוג שהוא, ובמיוחד מאלו הדתיות. והנה, ראוי לציון כי באותה תקופה גדולה, ה"אינטלקטואלים החופשיים" האנגלים כמו גם הצרפתים התייחסו אל היהדות בעמדה מסתייגת פחות או יותר. הדאיסט הגדול וולטר אף תקף באומץ רב את הפורמליזם של היהדות. הוא, ובאנגליה מילורד בולינגברוק, לא הסתירו כלל וכלל את סלידתם הגזעית מהיהודים, ואף הדגישו בבירור רב כי היהודים אינם יכולים כלל לתבוע לעצמם דת אמיתית. הם התייחסו אל היהדות מבחינה רוחנית כאל דבר של מה בכך. בגרמניה לעומת זאת, פנה לסינג הגדול לדרך אחרת, – דרך פילוסופית מוטעית, – בחיבורו "נתן החכם", וזה מוזר שדרך מוטעית זו של בן-האלמוות שלנו, הבולטת כל כך לעין, זכתה לתשומת לב מועטה כל כך בזמננו המפרק, המאופיין בחוסר התחשבות ספרותי.

משל "שלושת הטבעות" הוא היפה ביותר ששירת הסובלנות יצרה אי פעם. אך בפי מי מציב לסינג אמת נעלה ומרוממת זו? בפיו של רוטשילד יהודי תחת הסולטאן סלאח א-דין! האם היה זה נחוץ בדרמה בעלת מגמה? – האם נתן לא יכול היה להיות מלומד יהודי, ברוך שפינוזה שהקדים את זמנו? – האם היה חייב האלמנט הדוחה של סוחרי הכספים לקחת חלק במשחק? ואף על פי כן – אם נעביר את עצמנו פסיכולוגית אל הלך רוחו של המשורר, הרי שבלי שהוא עצמו היה מודע לכך, היהודי ואיש הכספים היו זהים. לא ניתן היה להפריד בין זה לזה. באופן אינסטינקטיבי הרגיש זאת המשורר. נתן מעניק מלוות מלחמה למאבק נגד הצלבנים. הוא תופס צד מבחינה עסקית ופיננסית לטובת אחת ה"טבעות". הוא מציע לסלאח א-דין כסף – מיד לאחר הסיפור המופלא להפליא על שלושת הטבעות. ללא ריבית – ובכן כן, אך הוא תומך בטבעת האחת, אשר בנוסף לכך אינה אפילו זו של היהדות. אמנם הוא תומך גם ב"טמפלר", אך הנייטרליות של ה"ישות העליונה", המתוארת ביופי נעלם כל כך במשל הטבעת, מוחלשת על ידיו, על ידי נתן עצמו. לסינג לא יכול היה, באופן בלתי מודע, להתעלות מעבר לזהות שבין יהודי לבין סוחר כספים. אם היה גיבור הדרמה חייב להיות יהודי, מדוע לא תיאר משורר זה את היהודי כשהוא חופשי ממתכות יקרות? וכך העלה לסינג לדרגת אלוהות יהודי חריג, אשר כאיש כספים היה כזה. נתן הוא אינדיבידואל, אך אינו מושג. הוא ניצב מבחינה אופיינית אולי דרגה אחת גבוהה יותר מהדמות המוגזמת של "שבע" מאת קמברלנד. אך זה האחרון מצויר בצורה אמיתית יותר, נאמנה יותר לטבע; שבע לקוח מתוך החיים עצמם; נתן הוא דבר מופשט, הנכנס אל תוך השירה הנעלה והאידיאלית ביותר של האנושיות, ואף של פילוסופיית הסובלנות, בתור – בנקאי. היהודי נתן היה מייצג את "המונותאיזם", לולא נתן לו לסינג את טעם הלוואי הריאליסטי של סוחר הכספים. זה מוכיח רק שגם לסינג, בניגוד לרצונו, תיאר את הזהות שבין יהודי לבין כוח הממון. נתן של לסינג הפך עם זאת לפותח הדרך עבור רעיונות אמנציפציית היהודים אצל הגרמנים. האידיאליזם הגרמני היה חייב להיכבש בקסמי משל הטבעת והעלים עין מכך שנתן של לסינג יכול היה להיות רק – – יצור בדיוני! אילו היה נתן נוצרי, היה נמצא יותר מפול לינדאו אחד אשר היה מבצע את "חוסר ההתחשבות הספרותי" של הבאת ההומניסט הגדול לסינג אל שולחן הניתוחים הדיאלקטי! זה היה תלוי בתקופה. ואמנם: יהודי ואיש כספים היו בלתי ניתנים להפרדה גם בעיניו של לסינג. את התואר האחרון לא יכול היה המשורר להפריד מהתואר הראשון של גיבורו. רק בצורה זו יכול היה הציבור הרחב להאמין בנתן. ואין ברצוני להוכיח בהצהרות אלו דבר, אלא שגם לסינג הגדול שלנו לא היה מסוגל לתאר את "היהודי" בנפרד מה"כסף". הרעיון להקדים בזמן שפינוזה היה נועז מדי עבור הדרמה; שכן נוצרי-לא-יהודי יהודי גדול באמת זה הרי סולק בקללה על ידי בני שבטו שלו – – עד כדי ניסיון לרצח נפש!! – ברוך שפינוזה! המשיח הפילוסופי של המאה ה-17! "נצלב" אך – על ידי היהודים, כפי שהיהודי כריסטוס (המשיח) נצלב על ידי הרומאים! ברוך שפינוזה! פריט אופנתי של יהדות המאה ה-19! אך אבוי לגרמני שיבקש להראות להמון הגדול של היהודים מי ומה היה שפינוזה הגדול!! הו, עליבות אנושית! כיצד יכול יהודי מן השורה המודרנית להעמיד פנים שהוא נלהב משפינוזה! עם "נתן" של לסינג ו"היהודי" של קמברלנד מתחיל רעיון אמנציפציית היהודים לפלס לו דרך בקרב הציבור הרחב. התיאטרון הפך לפורום שלו והמעשה התיאטרלי האחרון בכיוון זה היה "דבורה" של מוזנטל, אשר ציירה את "הכאב היהודי" ואת "הזעם היהודי" במידה שווה. אמנציפציית היהודים זכתה לספרות משלה בגרמניה מאז לסינג ומאז אמנציפציית היהודים בצרפת בזמן המהפכה הראשונה. בכך שהיהודים בירכו בשמחה על מהפכת 1789 כמו גם על מהפכת 1848, ובכך שלקחו בה חלק נמרץ, מי יכול להאשים אותם על כך? "יהודים, פולנים ואנשי ספרות", היה סיסמת הקרב השמרנית בשנת 1848. ובכן כן, שלושה כוחות מדוכאים! המאושרים והמרוצים אינם מורדים בעולם הזה. בכך שהיהודים הובילו את הטון בקול הרם ביותר בשיכרון החירות הבאקנטי בעיתונות, אף זה ניתן להסבר. לבסוף יש להדגיש שוב ושוב, שהאשליה העצמית הפילוסופית הביאה לכך שיש לראות בשאלת היהודים שאלת חירות קונפסיונלית (דתית). אולם היהדות עמדה בשנת 1848 כבר מזמן בדרגה שבה לא היה יכול להיות מדובר כלל בפגיעה קונפסיונלית. הדת היהודית לא הייתה אלא תקנות של עם אשר היווה מדינה בתוך מדינה, ומדינה משנית זו, לחלופין מדינה נגדית, דרשה עבור חבריה יתרונות חומריים מוגדרים מאוד.

היה זה השוויון הפוליטי; שכן בחיים האזרחיים כבר השיגה היהדות למעשה מזה זמן רב עמדה דומיננטית ומתווה טון; דומיננטית כל כך, שמדינות נוצריות העניקו תוארי ברון לבנקאים יהודים, למרות שברונים שמיים אלו לא יכלו להיות "חברי מועצת עיר" וכו'. ששאלת היהודים היא שאלה חברתית-פוליטית, זאת לא עלה בדעתו של איש. מה ששיקרו לעצמם כבר במשך 1800 שנה, שמדובר בשאלה של חופש אמונה ומצפון, את זאת המשיכו לשקר לעצמם ללא היסוס הלאה, וכך קיבלה הפריצה החברתית-פוליטית של היהדות אל תוך החברה הגרמנית את הכשרתה החוקית באמצעות אמנציפציית היהודים. שלטון זר שכבר היה קיים למעשה הוכר באופן חוקי. שלטון זר אשר, כדי לדבר באופן פרוזאי לחלוטין, הגיע רחוק כל כך עד שחטף כבר מזמן לעצמו את הדיקטטורה של מערכת הכספים של המדינה, כלומר את העצב של העשייה המדינית, והחדיר לה את רוח השימוש והתמרון השמית. מה שהיהדות כבר השיגה מזמן, שלטון הריאליזם היהודי על חשבון כל מה שהוא אידיאלי, זה לא רק היה אמור להיות מובטח, אלא היה אמור להתרחב אל האינסוף. ולשם כך נזקקה היהדות להשתתפות פוליטית שוות זכויות בחקיקה ובמינהל של אותה מדינה עצמה, אשר אותה שללה מבחינה תאוקרטית. זה, ולא אחר, לאחר קילוף כל הביטויים המנצנצים בצבעים, היה גרעין שאלת אמנציפציית היהודים. ללא תנאי נכנס השלטון הזר היהודי אל תוך האלמנט המדינתי-גרמני. השתמשתי שוב ושוב במילה "שלטון זר". אך האם עם אשר מדי שנה בשנה, בין היתר, חוזר על הביטוי הפולחני המטופש: "לשנה הבאה בירושלים!" הוא אולי אינו עם זר? הוא מציג לראווה ממש את הפירמה הזרה שלו, ללא קשר למנהגיו ולתכונות השבטיות הנוקשות שנשמרו על ידיו, אשר – מבחינה פנימית וחיצונית – רק במקרים נדירים ומבודדים לחלוטין ב-1800 שנה לא יכלו עדיין להיטמע בגרמניות – ללא הבדל ממנה. האם רוצים ויכולים היהודים להכות בפניה של עוצמתם שלהם באופן כזה, שינסו כביכול שלא להציג עצמם כזרים המוטבעים בצורה חדה לחלוטין? הרי דווקא בכך מורכבת ה"תהילה" של היהדות, שהיא גילתה במשך 1800 שנה את ההתנגדות המנצחת ביותר כלפי העולם המערבי. כל יתר ההגירות לגרמניה (למשל "המושבות הצרפתיות") נטמעו ללא גרורות בגרמניות. הוונדים והסלאבים נעלמו באלמנט הגרמני. הגזע השמי, החזק והעיקש יותר, שרד את כולם. באמת! אילו הייתי יהודי, גאוותי העליונה הייתה מביטה בסיפוק על עובדה זו. שום מנצח של העת העתיקה והחדשה אינו יכול להתהדר בהישגים רוחניים ותרבותיים-היסטוריים כאלו, כפי שיכול היהודי הספסר האחרון, המציע למכירה סרטים על עגלה בפינת הרחוב. – ללא מכת חרב, להיפך, כשהוא נרדף פוליטית לאורך המאות, הפכה היהדות כיום לדיקטטור החברתי-פוליטי של גרמניה.

פרק 4

רק של גרמניה?

בארץ של הוגי הדעות והפילוסופים מתוארכת אמנציפציית היהודים מאז 1848. מאותה תקופה מתוארכת במקביל מלחמת שלושים השנים, אשר היהדות ניהלה נגדנו בגלוי בכלי נשק שווים. בכך שנתנו לה כלי נשק אלו, הרי לאחר שבמהלך המאות כבר היינו מובסים יותר מחצי על ידי האינטליגנציה היהודית, כמעט שלא ניתן היה למנוע זאת באותה תקופת סער ופרץ. בבחירות נכנסה היהדות מיד עמנו למערכת יחסים חוזית סטטיסטית. להיות יהודי הפך במידה מסוימת למנדט. כדי לזכות בקולות היהודים, היו המפלגות חייבות לעשות ויתורים ליהדות בעת הצבת מועמדים, ובמידה רבה יותר או פחות נשאר הדבר כך עד היום הזה. עד שנת 1848 היה היהודי בגרמניה בעל נטייה "דמוקרטית" בעיקרה, או לפחות הציג עצמו ככזה. מאוחר יותר התפצלה היהדות אמנם למפלגות פרלמנטריות, אך בעיקרו של דבר אל ה"לאומיות-ליברליות", משום שכאן רוח יהודה, תאוריית התועלתנות והאפשרויות, והיעדר העקרונות היו המתקדמים ביותר. נקייה לחלוטין מיהודה נשארה עד כה רק המפלגה האולטרה-מונטנית. מפלגת השלטון השמרנית לעומת זאת שורצת אלמנטים שמיים, שכן שני שלישים מהספרות הרשמית-למחצה שלנו מיוצגים על ידי יהודים. אותו יעד, פירוק המדינה הגרמנית לטובת האינטרסים היהודיים, נרדף בכל מקום בעקביות. העיתונות היומית בידיים יהודיות בצורה מכרעת, אשר הפכו את העיתונאות לפריט של ספקולציה ותעשייה. עסק עם דעת הקהל; ביקורת התיאטרון, ביקורת האמנות בכלל – שלושה רבעים בידיים יהודיות! ספרות העיתונות הפוליטית, ואף זו הדתית – בידיים יהודיות. נעצור כאן לרגע קט. ברגע שהאמנציפציה הושגה, ציווה האינסטינקט הטבעי לייצב אותה, לבצר אותה. זה יכול היה להתרחש רק באמצעות העיתונות ובאמצעות מערך האגודות. אל תוך שניהם זרמה היהדות לפיכך באופן הגיוני לחלוטין כמו גל גאות של סערה. היא נהגה באופן בלתי רגיל כחופשית מרוח ומדעות קדומות. היא הביאה זאת עד כדי אירוניה עצמית סרקסטית; אך כאשר א. דוהם המחונן להפליא עשה ב"קלאדאראדאטש" את הבדיחות המשובחות ביותר על ישראל, הרי שלא היה זה מומלץ שמי שאינו יהודי יעשה דבר דומה. המילה "שום" מספיקה כבר כדי להאשים אותנו הגרמנים בשנאת אמונה. ובכן, עליי מגן לפחות שמי מפני האשמה זו ²

מרגע האמנציפציה והלאה הוכרזה היהדות עבורנו הגרמנים כאובייקט שאסור לגעת בו. התעשייתיות היהודית, לאחר שהפכה את העיתונאות לפריט מסחרי טריוויאלי, המסתמך בהצלחה על הרדיפה אחר רכילות וסקנדלים של ההמון הגדול, מצאה עבור מגמות הייהוד שלה את הקהל הרב ביותר. מאות שנים של שלטון בפועל של הריאליזם היהודי עשו כאן עבודת הכנה. היהדות הכתיבה את דעת הקהל בעיתונות. אך כעת מגיע שיא השיאים של עזות המצח של המנצח השמי! ה"קולטורקמפף" (מלחמת התרבות) פורץ. בעוד שאנו הגרמנים מאז 1848 הוכרזנו כנתונים תחת חרם עיתונאי והפכנו להפקר עיתונאי, אם רק הבאנו במידה המעטה ביותר עניין יהודי אל תחום הביקורת, מתערבת היהדות במאבקי הדת והתרבות שלנו עם האולטרה-מונטניזם, לא!

היא הובילה בעיתונות כמעט באופן בלעדי את הטון הגדול. בכתבי העת ההומוריסטיים שלה, אשר ארבו בחשש לכל מה שיכלה ללעוג לו כ"רדיפת יהודים", שפכה היהדות מטרים שלמים של מקלחות על האולטרה-מונטניזם. – ובכן כן! זה האחרון היה הרי המתחרה של היהדות במאבק על שלטון העולם! על עדינות רגש לא ניתן הרי לדבר כאן אצל היהדות, התובעת מאתנו שנתייחס אליה כאל זכוכית דקה, או כאל המימוזה הביישנית. כן, היו עיתונים גדולים שבהם אנו הגרמנים בכלל לא הורשנו להביע מילה בשאלת מלחמת התרבות, משום ש– משום שאנו, כדי לבקר את הקנאות הרומית, תיארנו זו כנובעת מן הקנאות היהוהית של הברית הישנה. בספרים (בסגנון יוהנס שר) לא יכלה היהדות למנוע היקש וניתוח תרבותי-היסטורי כזה; בעיתוניה היא דיכאה אפילו את ההסברים העוינים לאולטרה-מונטניזם, ברגע שרק נגעו שם בישראל ברפרוף קל!! — ינסה נא מישהו ויעיר על הפולחנים והחוקים היהודיים. הוא יראה ששום אפיפיור אינו חסין מטעויות ובלתי ניתן לנגיעה יותר מאלו. זוהי "שנאת אמונה", אך כאשר היהודי מוביל את המילה הגדולה והסופית בענייני הכנסייה והמדינה שלנו, זהו דבר אחר לחלוטין! אבוי למנוצחים קוראת לנו היהדות כבר בתוך חילוקי הדעות שבין הכנסייה למדינה שלנו. אני וכמה מחבריי ניסינו עם תחילת מלחמת התרבות לקחת בה חלק מנקודת מבט עילאית, תרבותית-היסטורית. לשווא. הורשנו לדבר רק אם דיברנו ללא הקדמה, אם רצינו ללא הכנה מראש לגדף נגד "אנשי הכמורה". אפילו לא תחת הרובריקה "מכתבים למערכת" העניקה לנו העיתונות היהודית אירוח, מקום שבו יכלה הרי להילחם בנו. וכך עשתה היהדות מונופול על הבעת הדעה החופשית בעיתונות היומית. זול מאוד לחפות על האימפוטנציה שלנו עצמנו בשנאת יהודים עשירת ביטויים. אנו הגרמנים ביצענו עם שנת 1848 את התפטרותנו הרשמית לטובת היהדות. שאלו את עצמכם: בכל ענפי החיים עוברת הדרך אל היעד דרך התיווך היהודי. אין בכלל עוד "מאבק על קיום" אפשרי, מבלי שהיהדות תמשוך את העמלה שלה מכך. ישאל את עצמו כל אחד ואחד מקוראיי, האם אני מגזים? זוהי התוצאה של מלחמת שלושים השנים, אשר היהדות מנהלת איתנו רשמית מאז 1848, ואשר אינה מותירה עוד אפילו את התקווה ל"שלום וסטפליה" רקוב.

פרק 5

אין שום קפיאה על השמרים. קדימה או אחורה! האם קיימים כבר כעת סימנים לכך ש"דמדומי האלים" היהודיים מגיעים? לא. השלטון החברתי והפוליטי של היהדות, כמו גם אפוטרופסות הדעות הדתית והכנסייתית שהיא מפעילה, שרויים עדיין בעיצומו של כוחם המלא של התפתחותם הרעננה לקראת הגשמת ההבטחה היהוהית ("את כל העמים אתן לך וכו'"). תפנית פתאומית אינה אפשרית כבר מן הסיבה שכל המבנה החברתי, כפי שנתעצב באמצעות הייהוד, יתמוטט, ואין שום אידיאל בנמצא שיכול לבוא במקומו כדי לקרום עור וגידים. איננו יכולים גם לבנות על עזרתה של המדינה "הנוצרית". שכן היהודים הם "האזרחים הטובים ביותר" של מדינה נוצרית מודרנית זו, המתאימה לחלוטין לאינטרסים שלהם. הם – ללא שום אירוניה – "ידידי הרייך" הטובים והאמיתיים ביותר בגרמניה, שכן רייך זה נועד כולו להביא אותם אל התארים העילאיים והעילאיים ביותר במדינה. אם רשאי אני להפנות בקשה אל קוראיי, הרי היא שהם ישמרו חיבור זה שלי ויקבעו בצוואתם הוראה להוריש את ספרי הקטן מילד לילד ונכד.

שכן אין זו נבואה ראוותנית, אלא שכנוע פנימי עמוק ביותר שאני מביע, שלא יחלפו עוד ארבעה דורות וכלל לא תתקיים עוד שום משרה ממלכתית, אפילו העילאית ביותר אינה מוצאת מן הכלל, אשר לא תהיה תפוסה בידי היהודים. כן, באמצעות היהדות תהפוך גרמניה למעצמת על, לפלשתינה חדשה מערבית. לא באמצעות מהפכות אלימות, אלא באמצעות קולו של העם עצמו, ברגע שהחברה הגרמנית תגיע לדרגה הגבוהה ביותר של פשיטת הרגל החברתית שלה, לדרגה הגבוהה ביותר של אובדן העצות שאנו נסחפים לקראתו. על כן אין שום אשמה ליהדות. היא נלחמה במשך 1800 שנה עם העולם המערבי. היא הביסה את העולם הזה, הכניעה אותו לעצמה. אנו המובסים וזה לחלוטין כשורה שהמנצח קורא "!Vae Victis". האלמנט הגרמני שלנו התגלה אל מול השלטון הזר כבלתי יעיל, כחסר עוצמה מבחינה תרבותית-היסטורית. זוהי עובדה, עובדה גסה, חסרת רחמים. מדינה, כנסייה, קתוליות, פרוטסטנטיות, אני מאמין ודוגמה חייבים להתכופף בפני האריאופגוס היהודי בעיתונות היומי. אך אין זה עדיין הכל בהרבה. לאחר שהגרמניות, שהייתה עד אז מאחרת לבוא בשאלת היהודים, התייצבה בראשה, לא היה עוד מעצור. גמבטה ³, סימון וכרמיה היו הדיקטטורים של צרפת בשנים 1870/1871 במהלך המלחמה והניסו אלפים ואלפים של צרפתים אל מוות חסר תועלת. כל העולם האמין לאחר סדאן בשלום. שום דבר! עם הביטויים של ז'ול פאבר היה ביסמרק כבר מסתדר, עם הקנאות קלת הדעת, המנוולת של המעשה של האדונים השמים בטור היה חייב "דם וברזל" להמשיך לעבוד. צרפת המסכנה, המיוהדת! — באנגליה מחזיק השמי ד'יזראלי, שונא גרמנים כהלכה, מלחמה ושלום בשאלה האוריינטלית ב"כיס המערב". מי השיג את התועלת הממשית מהדם שנשפך במזרח בקונגרס ברלין? היהדות. "כל ישראל חברים" הייתה הראשונה במקום. רומניה אולצה לפתוח רשמית דלת ושער לשמיות המפרקת. מול רוסיה לא העיזה היהדות עדיין להציב את אותה דרישה. אך גם זה עוד יבוא. ומי נשא בגרמניה לאחר המלחמה עם צרפת את היתרונות החומריים הגסים מכך? היהדות, המיוצגת על ידי קומץ בנקאים יהודים; המתווכות השמיים. לנו הגרמנים נותרה התוצאה האידיאלית המופשטת – להיות "ידידותיים לרייך", להסתפק ב"רייך של החלומות". מי היה באופן מספרי מוחץ בראש של יזמות המייסדים הנוראה, המושחתת של החברה לאחר המלחמה? היהדות. עצור! קורא יקר, אל תחרוק שיניים מזעם. אין לך זכות לכך. השלטון הזר נכפה עלינו. 1800 שנה נמשך המאבק נגד השלטון היהודי, אשר מעולם לא בגד למעשה במסורותיו המקראיות. סבל חיצוני בלתי יתואר נשא העם השמי. אתה התעללת בו בגסות, אך לעיתים רחוקות נלחמת בו מבחינה רוחנית. מתוך התחלות חלשות הוא צמח מעל ראשך, השחית את כל החברה בהשקפותיו, הדף כל אידיאליזם מתוך החברה, מחזיק בעמדה המכרעת ביותר במסחר ובחליפין, חודר יותר ויותר אל משרות המדינה, מנהל את התיאטראות, מהווה פלנקס חברתי-פוליטי ולא הותיר לך כמעט דבר מלבד עבודת הכפיים הגסה, שממנה נשמר מאז ומתמיד; הפך את הכישרון לווירטואוזיות מרעישה, הפך את הפרסומת הסרסורית לאלוהות של דעת הקהל ו– שולט בך כיום. או שמא אין היהדות אמורה לנצל את ניצחונה וניצחונה העצום? העם הגרמני יכול היה – מאחר שקיבל מלמעלה את הרשות לכך – לנער מעליו את השלטון הזר הצרפתי בשנים 1813-1814. מדוע לא ידע שלטון זר צרפתי זה לקלוט לתוכו את האינטרסים שלמעלה, כפי שידע לעשות השלטון הזר היהודי? אמנם, יחידים רמי לבב, שיל, דורנברג, שטיין, הוקעו על ידי מונרכים גרמנים, כפי שאולי יוקיעו גם אותנו, אשר רק קובעים את העובדה של הייהוד. האם אנו מביאים קורבנות כלשהם? האם עלה בידנו ליצור ולו שופר מגמתי אנטי-יהודי אחד בעיתונות, אשר יכול להיות חסר מפלגתיות מבחינה פוליטית? – האם אין אפילו "אגודות עקרות הבית" שלנו ואסוציאציות דומות תחת פטרוניות יהודיות, המחברות את הנעים עם המועיל ועושות את העסק הקטן שלהן בכך? האם אין היהדות זורמת אל תוך כל נקבוביות חיינו? – אתם חורקים שיניים על עור הדב הגרמני, אני נוטה בהערצה משתאה בפני עם שמי זה אשר הניח לנו את הרגל על העורף, ואוסף את שארית כוח החיים האחרונה, כדי למות בשקט ככל האפשר מתוך השלמה עם הגורל בעבדות היהודית, כמי שאינו נכנע, שאינו רוצה לבקש "סליחה". האם אנו יכולים להכחיש עובדות היסטוריות? לא! העובדה ההיסטורית, שישראל הפכה למעצמת העל החברתית-פוליטית המובילה במאה ה-19, מונחת לפנינו. כדי לייהד את עצמנו בחזרה, לכך חסר לנו כפי שנודע כבר הכוח הפיזי והאינטלקטואלי. המחאה הגסה, הברוטלית, אך הבלתי מודעת לחלוטין נגד הייהוד הריאליסטי של החברה הייתה הסוציאל-דמוקרטיה, אשר – – החזיקה עם היהודים, שכן היהדות נדחקה גם אל שורות אלו. כפי שהרי גם מייסד הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית, לסאל, היה שמי. מה לנו אפוא לתמוה? יש לנו שבט עם זר, גמיש, עיקש, אינטליגנטי בתוכנו, היודע להביא לידי ביטוי בכל הצורות את הריאליזם המופשט. לא היהודים הבודדים, הרוח היהודית, התודעה היהודית השתלטה על העולם. לא על "רדיפת יהודים" יכול עוד להיות מדובר, במקום שבו רדיפת הגרמנים מייללת, ברגע שרק אלמנט לא-יהודי כלשהו מעז לצאת החוצה. כל אלו הן תוצאות תרבותיות-היסטוריות, ייחודיות כל כך מסוגן, נהדרות כל כך, שאי אפשר עוד להועיל נגדן בדבר באמצעות פולמוס יומיומי בנאלי. האימפריה הרומית הגאה עם כל עוצמת כלי הנשק שלה אינה יכולה לרשום ניצחונות עצומים כאלו, כפי שיכולה השמיות הטיפוסית במערב ובמיוחד בגרמניה.

מכל המדינות האירופיות נותרה כעת רק רוסיה בלבד, המגלה התנגדות לפלישה הרשמית של השלטון הזר. את הקו המקביל האחרון נגד מבצר אחרון זה מתחה היהדות ברומניה, וכפי שהדברים עומדים ונמצאים, כניעתה של רוסיה אינה אלא שאלה של זמן. במדינה רב-איברית גדולה זו מוצאת היהדות את "הנקודה הארכימדית", שלה היא זקוקה, כדי להוציא את העולם המערבי לחלוטין מכלל איזון. הקלילות החיונית היהודית, הגמישה, תפיל את רוסיה אל תוך מהפכה, שכמוה אולי לא ראה העולם עדיין. הניהיליזם החברתי, האינדיבידואליזם המופשט יזומנו באופן מעשי בצורה כזו, שאימפריית הצאר המפותחת רק למחצה לא תוכל לעמוד בפניה. המינהל הרוסי הבלתי מפותח, השרוי בחלקו עדיין בחיתולים, או לחילופין שכבר מושחת מבחינה יהודית, מציע לה את נקודת האחיזה המצוינת ביותר. די להביט באוסטריה רבת-האיברים, כמה עמוק ואבוד ללא הצלה היא נמצאת כיום בידיים יהודיות!! — — כיצד, והיכן שפרוסיה המנוהלת למופת, המתוחה, עם ההוהנצולרנים הישרים והפשוטים שלה, עם האוכלוסייה הממושמעת שלה, היא סכר שכבר נפרץ עבור היהדות, האם יוכלו אלמנטי העם הפרימיטיביים בחלקם ברוסיה להיות בעלי כוח עמידה רב יותר מכפי שאנו הגרמנים היינו ועודנו– האם איננו חווים כבר כיום, שתחת הצאר האלכסנדר המתון וההומני, מבטל הצמיתות – הניהיליזם הפוליטי משגשג?! ורוסיה הייתה יכולה לגלות התנגדות נגד הניהיליזם החברתי, שהיהדות הביאה אל תוך השקפותיו של המערב? בלתי אפשרי!

ברוסיה כבשה היהדות את העמדה האחרונה, אשר ממנה היא חייבת לחשוש, שמא תותקף אולי פעם נוספת מאחור. ברגע ששיתקה את רוסיה, ברגע שגבה חופשי לחלוטין, ברגע שפלשה ברוסיה למשרות ולעמדות כמו אצלנו, או אז תתחיל התמוטטותה של החברה המערבית באופן יהודי-רשמי ו"שעה אחרונה" זו של אירופה הנדונה לכלייה תכה לכל המאוחר בעוד 100-150 שנה, שכן ההתפתחות כיום נעה קדימה במהירות רבה יותר מכפי שהיה במאות קודמות. מה שיש לרוסיה לצפות מהיהדות, ברור. למעט שניים או שלושה עיתונים יהודיים, אשר שמרו על ניטרליות אפלטונית, תפסה כל העיתונות היומית היהודית במלחמת רוסיה-טורקיה צד לטובת האסייתים נגד רוסיה. לא הגורם הדתי של מלחמה זו – משני ככל שהיה עשוי להיות בכל זאת – ולא – וזהו העיקר! – הרעיון התרבותי-היסטורי, הניצב גבוה יותר מכל דיפלומטיה, הרעיון של המאבקים הנמשכים לאורך מאות, כן, אלפי שנים נגד האסייתיות – אפילו לא המסורות ההלניות יכלו להכתיב לעיתונות היהודית נקודת מבט עילאית יותר. בביטחון! היא הייתה תופסת צד לטובת רוסיה, אילו על נהר הנייבה היו לאסקר ובמברגר מנהלים פוליטית את קונצרטי הווירטואוזים הראשונים של הכינור, או אילו הייתה היהדות ממלאת תפקיד פיננסי חשוב עוד יותר ברוסיה מכפי ששיחקה בטורקיה. אך מתוך כל מאמרי העיתונות האנטי-רוסיים נשמעה כעת הצעקה היהודית לאינטרסים עצמיים. במלחמה כמו במלחמה! זו הייתה זכותם של היהודים, שכן הם הרי זרים, אשר אולצו לנהל איתנו מלחמה מאז 1800 שנה, וגם כאן אני שוב רק קובע עובדה – ללא מורא וללא משוא פנים – ה"היכן אני נשאר?" נשמע ונשמע מתוך כל תפיסת צד של היהודים; הם נמצאים יותר על המשמר, מאשר כל העולם המערבי כולו.

וכפי שעבר עלינו ב"שאלת מלחמת התרבות", כך עבר עלינו בשאלה האוריינטלית. דעה החורגת מזו של היהדות לא מצאה שום אירוח בעיתונות היומית, אשר הפכה הרי כמעט לחלוטין ליהודית-תעשייתית. רצינות וסאטירה תפסו בעיתונות הגרמנית צד בחמת עיוורון לטובת טורקיה הנרקבת, הנמצאת פיננסית בציפורני היהודים. הספסרות הכתיבה את הדעה. לכך נוסף עוד, שרוסיה מעודדת מבחינה רוחנית לחלוטין ללא הכנה, כלומר מבלי שחיפשה לעצמה ולו צל של דעת קהל לטובתה, מעדה אל תוך המלחמה וסייעה לדעה שלא השליחות שלה במזרח, אלא רק יצר כיבוש חולף מניע אותה. הרעיון, שבאופן משתמע היה אמור להישבר עזות מצחה של עכביש הים הגדול אנגליה, אשר באמצעות הבעת רעיון זה הייתה רוסיה רוכשת לעצמה ידידים רבים, נותר בלתי מובע, וכך הפכה – אנגליה לבעלת הברית של היהדות. זה היה תמיד אסונם של הסלאבים, שהם התעלמו מהרוח הגרמנית ושפטו אותה רק לפי עיתונים יהודיים. אלוהי, הרוח הגרמנית בעיתונות "הגרמנית" הרי קרובה בעצמה להפוך לזרה. לא יחלפו עשר שנים ולא יתקיים עוד בכל גרמניה שום עיתונאי לא נימול! לכל היותר כותבי שכר במובן של תעשייני העיתונות היהודים. אף זה לחלוטין כשורה, שכן במלחמה כמו במלחמה, ושבויי המלחמה חייבים "לעבוד בביצורים". אין זה מתפקידי ואף בקושי במקום כאן, להעביר ביקורת על פוליטיקת הפנים של הנסיך ביסמרק בגרמניה מאז 1866. די לקבוע, שמאז אותה תקופה נערץ הוד רוממותו על ידי היהדות כמו קונסטנטינוס ושה"אופוזיציה" היהודית הלאומית-ליברלית דוחקת באופן שקוף לחלוטין רק אל עבר השלטון, אשר הנסיך אמור להעניק לה כבר כעת. כמגוחכות איני יכול לצערנו לתאר תקוות יהודיות אלו; שכן הנחות היסוד של חיי המדינה הפנימיים שלנו היו לאחר המלחמה עם אוסטריה ועוד יותר לאחר המלחמה עם צרפת בצורה כזו, שאין לראות בתקוות היהודיות הנועזות ביותר דבר מגוחך. כיצד! לצרפת יש ב-7 השנים האחרונות דיקטטור יהודי וטריאומוויראט יהודי לרשום, – לאנגליה יש ראש ממשלה יהודי, וגרמניה, האלדורדו החברתי של היהדות, לא הייתה אמורה להצליח גם היא לשחות עם זרם התרבות המודרנית? – מגוחך יהיה זה הרבה יותר, אילו הייתה היהדות מנמיכה את תקוותיה אפילו בחצי טון. אם אין זה יאה לי כגרמני וכמי שהובס יחד עמו להעביר ביקורת על אומנות המדינה הפנימית של הנסיך ביסמרק, הרי שאילו הייתי יהודי, הייתי אומר: "הנסיך הבין את זמנו, כמו שום מדינאי לפניו. יש לו המבט הבהיר מבחינה תרבותית-היסטורית, שהגרמניות נמצאת בפשיטת רגל בנשימותיה האחרונות והוא מחפש אחר אלמנטים חיוניים יותר". מה יכולים להועיל לו בכלל אנשים כמונו, אשר איננו יכולים עוד להיות "ידידי הרייך", משום שאין לנו רייך גרמני ואיננו מבקשים מהנסיך דבר, מלבד המרחב הנסבל עבור קהילה קטנה ושקטה, אשר – לא איבדה עדיין את כל האידיאלים. — —

פרק 6

המלחמה בת 1800 השנים עם היהדות מתקרבת אל קצה. נכיר בכך בגלוי וללא סייג: הגרמניות חוותה את הסדאן שלה. איבדנו את צבאותינו ואסור לנו לנהוג כגמבטה, אסור לנו לנהוג עוד מלחמה שאינה מובילה לכלום באמצעות כנופיות מתנדבים. אנו מובסים בקרב פתוח. כן, בהחלט, בקרב פתוח; שכן היהדות תמיד הראתה עצמה באופן מוחשי כפי שהיא, ועל תחבולות המלחמה הקטנות שלה, בכך ששיקרה לנו על קנאות אמונה כאשר התגוננו, יש לסלוח לה. איננו יכולים עוד לעמוד מול שבט עם זר זה. לכו ואל תפטפטו איתי על ההיפך! ב"הפ, הפ" ברוטלי של האספסוף, במוקדי עקדה וכו' לא נעשה דבר. על שחרור עצמי פנימי מן הריאליזם היהודי הנוקשה מעולם לא עבדנו. מבחינה רוחנית לא יכולנו להשיג דבר, משום שהיינו עצלנים מדי וקמצנים מדי מכדי להיכנס לזירה עם רוח הספסרות היהודית בעיתונות. אל תתלוננו אפוא על "עיתונות סקנדלים" אשר אתם קונים, קוראים ובתמיכת כספכם מחזקים. אל תהפכו עצמכם לנתבעים בפני עצמכם מול המראה שלכם, כאשר אתם רואים את בבואתכם במראה. חדלו כמובנים מלהיות "רברבנים". ליהדות שייכים העתיד והחיים, לגרמניות שייכים העבר והמוות. כך רוצה זאת ההתפתחות התרבותית-היסטורית של עמנו הגרמני. נגד חוק עולם עשוי ברזל זה שוב דבר אינו מועיל. זה לא היה מההתחלה מאבק דתי, זה היה מאבק על קיום, אשר נוהל עם השלטון הזר של היהדות, אשר אופיו רק כעת הגיע לכדי תודעה ברורה. מאוחר מדי. נקלענו כל כך עמוק אל תוך הייהוד, עד שהיינו חייבים להעמיד בספק את קיומה של כל החברה המודרנית, אילו רצינו לעבוד עצמנו בעוצמה שוב החוצה. אין לנו גם שום עזרה העומדת לצדנו, כדי לבצע אמנציפציית גרמנים זו בשקט וביישוב דעת; לא אצל נסיכים, לא אצל מדינאים, ואף לא בעם עצמו. פשיטת הרגל התרבותית-היסטורית של המערב ובמיוחד של הגרמניות נראית כמתבצעת ללא רחם. קראו לזה "פסימיות" המדברת מתוכי. זהו דף אחר דף כל ההיסטוריה התרבותית, שעליה אני נשען, אשר בהיגיון דמוני הובילה אותנו אל תוך הייהוד. אך אני חוזר ומאמין בזמן זה, שבו החשד נגד בעלי מחשבה אחרת הוא קל כל כך, שאיני יכול לחזור על כך בתכיפות מספקת: לא שנאת היהודים הרחוקה ביותר מפיחה בי ואף לא שנאה קונפסיונלית נגד היהודים. אף לא "שנאה לאומית" או "שנאת גזע". שום עם אינו יכול לעשות דבר עבור ייחודו. האירועים העולמיים והתרבותיים-היסטוריים השליכו את היהדות אל תוך המערב. זו האחרונה מצאה לפניה אלמנט הזר לה והייתה בעצמה זרה לאלמנט זה. החיכוך בין שני אלמנטי העם החל, ובחיכוך זה הראתה היהדות עצמה כיציבה יותר מאשר המערב ובמיוחד הגרמניות. זו תהיה עבודה ראויה לשבח עבור מלומד גרמני, אשר יש לו הזמן לכך, להרחיב טיוטה חולפת אך מדויקת זו שלי לכדי חיבור מדעי ולהוכיח שלב אחר שלב את ההתקדמויות, אשר היהדות עברה מבחינה חברתית-פוליטית בגרמניה. עבודה, הראויה להיפתח על ידי היסטוריון התרבות הגדול ביותר שלנו יוהנס שר. ובכן! – גם אני פעם פולמסתי בעוצמה נגד היהדות, אך אני מודה בטעותי. הפולמוס שלי היה אנכרוניזם; הוא בא באיחור של מאות שנים רבות ⁴ – איני הוגה את האיבה המועטה ביותר נגד "היהודים", אם הם אינם עושים לי אישית שום רע, וגם אז כמובן רק נגד אויבים אישיים. מכך שאני, כמו אינספור סופרים אחרים ובני אדם אחרים, חייב לסבול תחת הייהוד של מקצועי, הדבר שרוי בטבעו של העניין. זה כמו במלחמה. כיצד יכול אני לשנוא אישית את החייל, אשר קליעו פוגע בי? – האם אין מושיטים לו, פצוע, עוד את היד כמובס או כשבוי מלחמה? והאם נהיה אנו ברברים יותר, מאשר החייל במלחמה? זהו בעיניי מאבק ישר, המנוהל מאז 1800 שנה. פה ושם פשוט לא רצינו להודות בכך בפני עצמנו, משום שהיינו פה ושם – דוקטרינרים ומעולם לא תפסנו את המאבק בשלמותו התרבותית-היסטורית. היהודי – אני מדבר כאן באופן כללי – הוא בעל תכונות מצוינות לחלוטין בקרב בני מינו. כמה מהן- חיי המשפחה שלו – עמוקים יותר מכפי שפוגשים זאת אצל עמים אחרים. הוא יכול להיות טוב וחביב כלפינו – כלפי חוץ. מכך שבטבעו הפנימי חיה התודעה של "העם בהתגלמותו", מכך שהוא שונא אותנו, או רואה בנו רק בני אדם לניצול, הדבר שרוי בטבעו השבטי ובהיסטוריה שלו של העת העתיקה. מכך שלאחר הקבלה, שהייתה מנת חלקו במערב, הוא אינו מתלהב מאתנו, זה טבעי. הוא לא רצה או לא יכול היה להיטמע בתוכנו; הוא היה חייב אפוא להילחם איתנו; הוא היה חייב לאחר ניצחונו הגדול הראשון המכריע של 1848 להמשיך ולרדוף ניצחון זה ו– בין אם ירצה ובין אם לאו – הוא חייב כיום לשאוף לכך, להביא את העולם הגרמני, לחלופין המערבי, לכדי כליה. זו, השליחות המפרקת של היהדות (אשר הייתה לו כבר בעת העתיקה), תמצא רק אז מכת נגד, כאשר היא תגיע אל שיאה הגבוה ביותר, כלומר כאשר הקיסריזם היהודי יותקן. מאיפה תבוא מכת נגד זו? בטוח לא מן הגרמניות, שכן זו שרויה בגסיסה. אולי – אך רק אולי מאוד! – יכנסו העמים הסלאביים אז אל קדמת הבימה של ה"טרגיקומדיה" הגדולה של ההיסטוריה העולמית.

פרק 7

המלחמה בת 1800 השנים עם היהדות מתקרבת אל קצה. נכיר בכך בגלוי וללא סייג: הגרמניות חוותה את הסדאן שלה. איבדנו את צבאותינו ואסור לנו לנהוג כגמבטה, אסור לנו לקיים עוד מלחמה שאינה מובילה לכלום באמצעות כנופיות מתנדבים. קל יותר לצייר את התמונה אשר הדור הנוכחי שלנו יזכה בסבירות הגבוהה ביותר עוד לראות. שכן אם אין כל הסימנים מטעים, הרי שלפני שתגיע היהדות לשלטון האוטוקרטי, נכון לה עוד התנגשות אחרונה, נואשת, של העולם – ובמיוחד הגרמני. "שאלת היהודים" היא שאלה חברתית-פוליטית. הייהוד של העולם הגרמני יצר מושגים ותאוריות של "חירות" חברתית אינדיבידואלית, אשר לא ניתן עוד לקרוא לה חירות, אלא רק עזות מצח, ושתוצאותיה המעשיות הפכו לבלתי נסבלות אפילו עבור הגרמניזם המיוהד עצמו. התעמולה נגד נשך הממון היא הביטוי העממי הראשון של ההתנגשות הקרבה ובאה. אל תוך תהום של דמורליזציה מביטים כאשר קוראים בעיתונים את הצעות הכסף הגדלות מדי יום, את הקריאות לאנשים בעלי הון קטן להשתתף ב"עסקי לומברד" (הלוואה כנגד ביטחונות) תחת ערבות של 20-30% לחודש. בחלקם היו "סוחרי כספים" אלו סוכנים חשאיים של קפיטליסטים גדולים יותר, ובחלקם הם מפתים קפיטליסטים קטנים אל הפיתוי, לחיות בנעימים כ"אנשים פרטיים" באמצעות מציצת דמם של העוני והמצוקה. זה גרוע יותר מ"כייסות", שכן זו ניצלה רק את הטיפשות; הנשך, אשר בנוסף לכך מפתה אחרים באופן שטני לשותפות בנשך, מנצל את המצוקה ואת האומללות.

בפרלמנטים שלנו, שבהם שאלת הנשך מופיעה כעת על סדר היום כ"שאלה בוערת", מפטפטים – כמקובל. הדוגמות של "חירות אינדיבידואלית", או ליתר דיוק חירות ועזות מצח של טירוף הרווח השלוח רסן ביותר, הפכו לעיקרי אמונה חברתיים יציבים כל כך, שרבותינו נציגי העם – תמונת יגון! – מתאמצים "לשטוף את הפרווה מבלי להרטיב אותה". הרי היו עשויים להיאלץ לצאת גם נגד התמרונים שלוחי הרסן של התעשייה הגדולה והקפיטליזם הגדול, ומשום כך נשארת שאלת הנשך ללא תוצאה מעשית, ואינה עוזבת את גבולותיה של החלטה תאורטית בלבד. הדוקטרינריזם של החברה המיוהדת שלנו עוזר לעקוף את שרטון שאלת הנשך, והעם העני מכל המעמדות נשאר קורבן של המלווים בנשך ושל עוזריהם הגרמנים המושחתים על ידיהם, אשר בעזרת יהודים אוהבים יותר מדי להרוויח 20-30% לחודש על מצוקתם ואומללותם של העניים! – (לו רק, לנוכח סובלנות ממלכתית כזו, לפחות לא היו מטרידים אותנו בדרישה לרחוש כבוד למדינה "הנוצרית" (!) – הגרמנית! — —). "זה היה יכול ללכת, אבל זה לא הולך!" זה יהיה סופה של הליטניה הפרלמנטרית על שאלת הנשך. בינתיים אוכל גידול הסרטן החברתי של הנשך עוד ועוד סביבו. – המרירות הרגשית הפנימית "נגד היהודים" עולה משעה לשעה (בדיוק כמו בימי הביניים תחת נסיבות דומות אך פחות נהדרות), ופיצוץ הוא בלתי נמנע. לכך נוסף עוד, שהנסיך ביסמרק, באמצעות פרויקטי המכס והמיסוי שלו, מנכר מעצמו את החלק הגדול ביותר של יהודיו הנאמנים, שכן האינטרנציונל המוזהב מכיר במולדת מעט מאוד, כמו זה השחור והאדום. "7 השנים הרזות", אשר היו לרייך הגרמני עבורנו הגרמנים מאז 1871, מאיימות כעת גם על היהדות, והוד מעלתו יחווה בקרוב, כמה מהר בענייני כספים פוסקת לבביותם של בני חסותו השמיים. המדינה הגרמנית מתפרקת אפוא בצורה המהירה ביותר הלאה, ואם יפרוץ הפיצוץ שנחזה על ידינו מראש, או אז אין למדינה שום סיבה להגן על היהודים במיוחד מפני להט האזרחים. כפי שכבר קרה אינספור פעמים בהיסטוריה, יהפוך ה"הפ-הפ" הברוטלי ל"שסתום ביטחון" עבור המדינה. – והזמן אולי אינו רחוק, שבו אנו, "אוכלי היהודים" בהתגלמותם, נצטרך לנסות להגן על הזרים השמיים, אשר הביסו אותנו, מפני מעשי אלימות של תשוקות העם המתקוממות. קטסטרופה כזו עומדת בפתח, שכן הזעם הכבוש נגד הייהוד של החברה הוא אינטנסיבי כל כך, דווקא משום שאינו יכול למצוא לו פורקן בעיתונות, מבלי שיציג את שנאת האמונה הסתומה ביותר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בעיתונים אולטרה-מונטניים ובכלל ריאקציוניים. אנחנו מושתקים כל כך, שאיננו יכולים בעיתונות אפילו לפנות אל הרגש האנושי-מוסרי של היהודים. על רומא מותר לנו לגדף ולספר בדיחות. על הפרוטסטנטיות כנ"ל. נגד הממשלה בדומה לכך. לכל זה אנו מוצאים אירוח בעיתונות המיוהדת. את עניינה של האנושיות נגד האינדיבידואליזם המופשט – אסור לנו לנהל. האינדולנציה הגרמנית העטויה בעור דב, הקמצנות הגרמנית, התאוטונית הנוחה, גאוות הביטויים הגרמנית היא האשמה בכך שהדבר הגיע רחוק כל כך, שישראל הזריזה, הפיקחת, היא המחליטה מה יש להגיד ומה לא. אני מבקש מכם, אל תגדפו לי את היהודים! אתם בוחרים בשלטונות הזרים אל הפרלמנטים שלכם, אתם הופכים אותם למחוקקים ולשופטים, אתם הופכים אותם לדיקטטורים של מערכות הכספים של המדינה, אתם הפקדתם בידיהם את העיתונות, משום שאתם מוצאים טעם רב יותר בקלות הדעת המנצנצת מאשר ברצינות המוסרית, – מה אתם רוצים אם כן בעצם? העם היהודי מרוויח בנשך עם כשרונותיו ואתם מובסים, כפי שזה לחלוטין כשורה וכפי שהגיע לכם אלפי מונים. אל תדברו גם על כך ש"היהודים מקלקלים את המחירים" בעסקים. הם משתלטים על העודף-ייצור התעשייתי הגדול והתעשייתי-נוכלות, מוכרים "במחירי היצף", עושים לעצמם כסף ו"מלווים בנשך" עם הכסף. האם אין זה גם כן "לחלוטין כשורה" ומתאים לדוגמות של "האינדיבידואליזם המופשט", אשר קיבלתם בהתלהבות מן היהדות? אנחנו תקועים כל כך עמוק בייהוד, ששום דבר אינו יכול עוד להציל אותנו ושהתפוצצות ברוטלית אנטי-יהודית רק תעכב את התמוטטותה של החברה המיוהדת, אך לא תמנע אותה. את השליחות הגדולה של השמיות אינכם עוצרים עוד. הקיסריזם היהודי הוא רק, – אני חוזר על כך מתוך שכנוע פנימי עמוק ביותר, – שאלה של זמן, ורק לאחר שקיסריזם זה יגיע לשיאו, יעזור לנו אולי – "אל הלא נודע", אשר באימפריה הרומית הקיסרית, חצי באירוניה וחצי בחיזוי מראש, הוקמו גם לו מזבחות.

דברי סיכום

הגעתי אל קצה של הטיוטה התרבותית-היסטורית שלי. בעלי מחשבה הוגנת יסלחו לי על ביטוי הכאב, אשר אני חייב להרגיש לנוכח הייהוד של מולדתי, ויעניקו לי במקביל את העדות, שאני, באמת וביושר, רק קבעתי עובדות ובשום אופן לא התחנפתי לעם הגרמני על חשבונו של היהודי. אם פגעתי ב"יהודים" בכך שהראיתי גם להם לאן הוביל אותנו ההיגיון של הייהוד ועוד יוביל, הרי שלא יכולתי לשנות זאת. המנצח אינו יכול לתבוע שהמובס עוד יקטיר לו קטורת ביזנטית. הרי זהו אך ורק תהליך תרבותי-היסטורי, כפי שנתחולל ב"חיכוך" של שני שבטים שונים, אשר אותו תארתי בטיוטה, ואני נוטה לחשוב, שהפעם עשויה העיתונות היהודית, – באופן חריג, – מבלי לוותר על דבר, להתייחס בהגינות לחיבור אשר אינו ברוחה. אני יודע זאת, אני וחבריי חסרי מגן בעיתונאות מפני היהדות. לצידנו לא ניצב כתמיכה שום מקציף נסיכי ואף לא אזרחי, ועמנו הגרמני כבר מיוהד מכדי להתחמם למען שמירתו העצמית.

היה צריך אפוא להודות סוף כל סוף פעם אחת בעובדה ללא כחל וסרק, שאנו המובסים, המשועבדים. אני ביצעתי הודאה זו, כדי להוציא את שאלת היהודים סוף כל סוף פעם אחת מתוך ערפל המופשטויות והחד-צדדיות המפלגתית. כן, אני משוכנע, הבעתי את מה שמיליוני יהודים חושבים בסתר: לשמיות שייך שלטון העולם! הביעו זאת אפוא בגלוי בדומה לכך, אתם היהודים. היו גלויים ואמיתיים במחשבותיכם. יש לכם הרי העוצמה לכך, להיות מסוגלים להיות כאלו! ואיננו מתלוננים עוד על עצמנו. רק בלי צביעות עוד בינינו. "גזירת גורל" היסטורית-עולמית – כך הייתי רוצה לקרוא לזה – הביאה אותנו כגלדיאטורים של ההיסטוריה התרבותית אל תוך הזירה. מאבק העמים היה חייב להילחם ללא שנאה נגד היחידים, אשר אולצו הן להתקפה והן להתגוננות. עיקשים ומתמידים יותר מאיתנו, הייתם אתם המנצחים במלחמת עמים זו, אשר ניהלתם ללא מכת חרב, בעוד שאנו טבחנו בכם ושרפנו אתכם, אך לא היינו בעלי העוצמה המוסרית, להפנות אתכם אל עצמכם ואל החליפין ביניכם לבין עצמכם. בברוטליות הימי-ביניימית שלנו האמנו שאנו יכולים "להפעיל" אתכם ו– "הופעלנו". אולי השקפות העולם והחיים הריאליסטיות שלכם הן הנכונות. אולי רוצה "גזירת הגורל", שנהפוך לצמיתיכם. אנחנו נמצאים בדרך הטובה ביותר לכך. אולי הרוח, אשר הבאתם אל תוך העולם המערבי ושלה משתחווים רמי מעלה ושפלי ברך מבחינה חברתית-פוליטית כבר כיום, היא היחידה האמיתית, המבטיחה לגרמניה את ההגמוניה לצמיתות.

על כך אין הגרמני הבודד יכול לענות כיום לא בכן, ולא בלא. אך בגאווה מוצדקת רשאים אתם להביט עלינו מלמעלה. אל תעזו לתפוס מילים אלו כאירוניה! – אני מוחה על כך חגיגית. קרעתי את הצעיף מעל "פסל סאיס" השמי ומביט בפניה של "איזיס" הנוראה ביציבות, שכן איני שולל את עוצמתה. הפסל שנחשף אינו מבשר לי דבר חדש. הודו בכך, שום אויב מעולם לא התייחס אליכם בצורה הגונה ומעריכה יותר מכפי שעשיתי זאת אני, אשר לי אישית – כפי שרבים, רבים מכם יודעים – היו הרי חיים מלאי סיבות לשנוא אתכם. אך אין שונאים עוד, ברגע שהבינו. "דע הרבה, פירושו סלח הרבה", אומר וולטר, ואני "יודע", שאתם המנצחים. האם ממליץ אני את עצמי בכך ל"חסדכם"? לא. איני רוצה מכם דבר מלבד: כבוד כלפי שכנועי. הרי יכול אני לטעות. הרי עשוי להיות אפשרי, שהשמיות והגרמניות יכרתו שלום מבחינה חברתית-פוליטית. אני פשוט איני מאמין בשלום זה. אני מאמין רק במה שאני רואה: בשעבודנו החברתי-פוליטי תחתכם, ובמקום לשקשק בשלשלאות ברברבנות, כפי שרבים עושים, אני מודה, שאנו קשורים "ביד ורגל", "בראש ולב" על ידיכם בשלשלאות – מן הארמון ועד לבקתה. במקומה של הנסערות של הלחימה נכנסה אצלי ההשלמה הסטואית עם הגורל. קררו את חמתכם הקטנה בצורה זולה על הסטואיקן, אם אינכם יכולים לחדול מכך. רק אל תדברו לא על שנאת קונפסיה דת ולא על שנאת גזע. זהו הכאב של עם מדוכא, המדבר מעטי, עם אשר תחת שלטונכם נאנח כיום, כפי שאתם תחת שלטוננו נאנחתם, אך אותו הפלתם ארצה שלב אחר שלב במהלך הזמן. "דמדומי האלים" הפציעו עבורנו. אתם האדונים, אנו המשרתים. מה נותר לנו? האם נשליך עצמנו אל זרועות רומא? האם נלך "אל קנוסה" ונניח את כל הישגי המדע שלנו לרגלי מוסד האפיפיורות? זה היה מהלך מר יותר מכפי שביצע לותר בוורמס! האם נתחבר עם ה"מתחסדים" הפרוטסטנטים ונחזיר פה ושם צביעות של שנאת קונפסיה? אף זה בלתי אפשרי. העיתונות היומית "חופשית המחשבה" סגורה בפנינו, שכן ידעתם לעשות עליה מונופול! כן, החירות הקדושה עצמה הפכה למונופול יהודי! היא חייבת להתנהל לפי דוגמות יהודיות חברתיות-פוליטיות. ומשום כך אני רואה זאת כחובתי, לפטור אפילו את המוציא לאור שלי מכל אחריות מוסרית לחיבור זה, להצהרה זו או השלמה זו, כדי לבצר אותו מפני נקמנותם של המנצחים היהודים. "קול קורא במדבר" נשמע בקול רם ורק קבע עובדות. – עובדות בלתי ניתנות לערעור. נשלים עם הבלתי נמנע, אם איננו יכולים לשנות זאת.

זה אומר: קצה של גרמניה.

לקריאה נוספת

• וילהלם מאר, ניצחון היהדות על הגרמניות – במבט מנקודת השקפה לא-דתית. ברן: רודולף קוסטנובל, 1879. – תרגום לאנגלית: רורינגר, גרהרד. ניצחון היהדות על הגרמניות – במבט מפרספקטיבה לא-דתית. 2009.

הערות שוליים

1. בקרב יהדות פשט נגרמה (בדצמבר 1865) התרגשות גדולה מכך שחזן הקהילה האורתודוקסית, בשם שור, האשים את רבה הראשי של פשט, ד"ר מייזל, בכך שהוא, שהוזמן לשולחן הקיסרי, נהנה מהמאכלים. החקירה (!) העלתה ששני הרבנים המוזמנים אמנם לקחו מהמאכלים אל צלחותיהם, ואף העסיקו עצמם בסכין ומזלג (!), אך לא אכלו בפועל. בעקבות זאת העבירה הקהילה את החזן שור מתפקידו. — יש לשאול כעת לנוכח אירועים כאלה, באיזו זכות יכולים אנשים, המאמינים שהם נטמאים אם הם משתתפים בסעודה נוצרית, בסעודה שאליה הזמין אותם ריבון ארצם, לעמוד על שוויון אזרחי עם הנוצרים? — (גילאני, כרוניקה אירופית ג', 120.
2. אולם ה"חופשיות מקונפסיה" שלי עזרה לי מעט מאוד. שכן כאשר בתחילת שנות השישים ניהלתי בחיבורי "מראת היהודים" (המבורג, אוטו מייסנר), מתוך התמרמרות על תוצאות אמנציפציית היהודים, בצורה נסערת אך עניינית, את המאבק נגד ייהודה של החברה, קמה סערה נגדי, כאילו התזמורת של יריחו תוגברה ב-1000 שופרות. מתוך ה"עיתונאות" נעשה ניסיון של ממש לתמרן אותי החוצה ועד היום הזה שום מילה עצמאית, על שאלה כלשהי, אינה אפשרית עבורי בעיתונות היומי המיוהדת. הוצגתי כ"קורא הפ-הפ" המוני, קנאי-דתי לחלוטין, למרות שכל שורה ב"מראת היהודים" שלי הראתה את ההיפך. פשוט פגעתי בקן הצרעות השמי. אך – בלי לדבר עליי – היכן היה ריכרד וגנר ללא עזרתו של מלך בוואריה? האם אי פעם הותקף אמן יותר על ידי היהדות מאשר וגנר? איני מדבר על אנשי המקצוע המוזיקליים, אשר היו מתנגדיו, אלא על להקת אותם כותבי טורים ומבקרי תיאטרון קבועים, שלא סלחו לו על השקפותיו – גם אם היו מוטעות בעצמן – על היהדות. ומאותם אנשים בישראל, אשר צעקו על "העדר המלודיה" ב"טנהויזר" וב"לוהנגרין", נדחקו בביירוית – ממש בביירוית! – כאשר וגנר למרות הכל פילס לו דרך, קהל רב המחווה קידה לאופנה סביבו, כדי – – לנגן גם שם בכינור הראשון, כפי ש"נהוג בישראל". – גם כאן היו שניים או שלושה חריגים של יהודים, אשר מההתחלה הראו תחושה לפועלו של המאסטרו, אך החריג הרי מעיד על הכלל!
3. כיום נשיא האספה הלאומית!
4. מראת היהודים. המבורג, או. מייסנר. מהדורה חמישית, 1863.