פאן-אסלאמיזם (בערבית: الوحدة الإسلامية), או כל-אסלאמיות, היא תנועה פוליטית של דת האסלאם אשר דוגלת באחדות ובסולידריות של מוסלמים ברחבי העולם, שמה לה למטרה לטפח את שיתוף הפעולה בין מדינות בעלות רוב מוסלמי, וחותרת לקדם את הקמתה של מדינה אסלאמית אחת על פני כדור הארץ – לרוב ח'ליפות – בה יוחל הדין האסלאמי.
הפאן-איסלאמיזם מגדיר את הקהילה המוסלמית, ה"אומה" (Ummah), כמרכז הבלעדי של הנאמנות והגיוס הפוליטי. מושג זה, השאוב מהקוראן ומהמסורת האסלאמית, משמש לציון המוסלמים ככלל, ללא קשר להבדלי גזע, מוצא אתני או גבולות טריטוריאליים. התנועה רואה באומה גוף פוליטי מאוחד המושתת על אמונת הייחוד (Tawhid) ופועל תחת הנחיית הקוראן והסונה, כפי שתיארו חכמי הלכה קלאסיים דוגמת אל-מאורדי, שדן בחוזה האימאמות של האומה כהמשכיות לנבואה לצורך הגנת הדת וניהול ענייני העולם.
האידיאולוגיה מבדילה את עצמה באופן מוחלט מתנועות פאן-לאומיות, כגון פאן-ערביות, בכך שהיא מציבה את הדת, ולא את האתניות או הגזע, כציר המרכזי. הפאן-איסלאמיזם שואף לאחדות המוסלמים תחת מדינה אסלאמית אחת, לרוב במודל של ח'ליפות, המבוססת על השנים הראשונות של האסלאם ושלטון הח'ליפות המוקדמת. מודל זה נתפס כחברה חזקה ונקייה משחיתות, העומדת בניגוד לזהויות לאומיות המפצלות את המוסלמים ומחלישות את יכולת הגיוס שלהם אל מול איומים חיצוניים ושליטה אימפריאליסטית.
הוגים מרכזיים בתנועה, דוגמת ג'מאל א-דין אל-אפגאני, הביעו חשש מפורש מכך שהלאומיות תפצל את העולם המוסלמי, והאמינו כי האחדות האסלאמית היא הכוח החזק ביותר להתנגדות לחדירה אירופאית ולכיבוש קולוניאלי. לשיטתם, האחדות הדתית עומדת מעל לכל זהות אתנית, כפי שבא לידי ביטוי גם בתקופות מאוחרות יותר במאבק נגד אידיאולוגיות לאומיות של השמאל בעולם הערבי, כגון הנאצריזם והבעת'. בעוד הלאומיות נתפסה כגורם מפלג ובלתי-אסלאמי, הפאן-איסלאמיזם הציב חלופה אוניברסלית המבקשת להשיב את המוסלמים למעמדם הראוי בעידן המודרני דרך חזרה ליסודות האמונה המשותפים.
פח'ר א-דין א-ראזי תיאר את המבנה הפוליטי של תפיסה זו בחיבורו "ג'אמי אל-עלום":
"העולם הוא גן, שמשקהו הוא השושלת, שהיא הסמכות. השומרת על סמכות זו היא השריעה, והשריעה היא גם המדיניות המשמרת את הממלכה; הממלכה היא העיר אותה הצבא מביא לכדי קיום; הצבא מובטח על ידי עושר; העושר נרכש על ידי הנתינים (האומה), ההופכים למשרתים באמצעות הצדק; הצדק הוא ציר הרווחה של העולם."
העולם המוסלמי. מקור: ויקיפדיה. נתונים מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA (CIA World Factbook), סביבות שנת 2005.
במחצית השנייה של המאה ה-20, הפאן-איסלאמיזם התפתח כחלופה פוליטית שהתחרתה ישירות באידיאולוגיות שמאלניות בעולם הערבי, ובראשן הנאצריזם והבעת'. בעוד שמפלגות הבעת' והתנועה הנאצרית הקימו שלוחות כמעט בכל מדינה ערבית ותפסו את השלטון במצרים, בלוב, בעיראק ובסוריה, הפאן-איסלאמיסטים דחו את הלאומיות מכל וכל והוקיעו אותה כאידיאולוגיה שאינה אסלאמית. הנשיא המצרי נאצר, מצדו, ראה ברעיון האחדות המוסלמית איום ישיר על הלאומיות הערבית.
המתח בין הזרמים הוביל לדיכוי חמור של האסלאמיסטים מצד המשטרים הלאומניים. הוגה הדעות המרכזי סייד קוטב, למשל, נכלא, עונה ובהמשך הוצא להורג. תהליכי הדה-קולוניזציה שלאחר מלחמת העולם השנייה הביאו לכך שהלאומיות הערבית האפילה על האסלאמיזם למשך תקופה, אך תבוסת הצבאות הערביים במלחמת ששת הימים ב-1967 שינתה את מאזן הכוחות. הכישלון הצבאי שכנע מדינות מוסלמיות רבות לשנות את גישתן ולהגיב בחיוב ליעדים של אחדות מוסלמית, מה שהוביל לכך שנאצר נטש את התנגדותו לפלטפורמה הפאן-איסלאמית וסלל את הדרך לוועידת הפסגה הראשונה של ראשי מדינות מוסלמיות ברבאט ב-1969.
במקביל למאבקים פנימיים אלו, הפאן-איסלאמיזם תפס תפקיד מרכזי בזירה הבינלאומית בשיאה של המלחמה הקרה במהלך שנות ה-60 וה-70. סעודיה ומדינות אחרות מהעולם המוסלמי הובילו את המאבק הפאן-איסלאמי במטרה לבלום את התפשטות האידיאולוגיה הקומוניסטית ולצמצם את ההשפעה הסובייטית הגוברת בעולם. האמונה הייתה שחזרה לחוק השריעה המסורתי תהפוך את האסלאם למאוחד וחזק אל מול כוחות אלו.
התנופה של התנועה הגיעה לשיא חדש בשנת 1979 עם המהפכה האיראנית והדחת השאה מוחמד רזה פהלווי. אירועים אלו, יחד עם נסיגת ברית המועצות מאפגניסטן ב-1989 בעקבות לחימת המוג'אהדין, עוררו השראה בקרב פאן-איסלאמיסטים סונים ושיעים כאחד. מנהיגים כמו המודודי והאחים המוסלמים אימצו את הקמת הח'ליפות החדשה כפרויקט לטווח ארוך, בעוד המנהיג השיעי רוחאללה ח'ומייני דגל במדינת-על אסלאמית מאוחדת המונהגת על ידי חכם הלכה (פַקִיהּ).
דוקטורינות קלאסיות ומודל הריבונות
הדוקטרינה הפאן-איסלאמית שואפת לאיחודם של המוסלמים תחת מדינה אסלאמית אחת, המוגדרת לעיתים קרובות כח'ליפות, או תחת ארגון בינלאומי המבוסס על עקרונות האסלאם. מודל זה שואב את השראתו מהשנים הראשונות של האסלאם – תקופת שלטונו של מוחמד והח'ליפות המוקדמת – ובמיוחד מתקופת תור הזהב של האסלאם. מקובל להניח כי בשנים אלו העולם המוסלמי היה חזק, מאוחד וחופשי משחיתות, ועל כן הן משמשות כדגם לחברה אידיאלית המנוהלת על פי צדק דתי ולא על פי אינטרסים פוליטיים או לאומיים צרים.
הגות פוליטית קלאסית של חכמי הלכה אסלאמים מהווה את הבסיס התאורטי למבנה הריבונות הזה. אל-מאורדי, בחיבורו "אל-אחכאם א-סולטאנייה", דן בחוזה האימאמות של האומה, אשר נקבע כדי להחליף את הנבואה במשימות של הגנת הדת וניהול ענייני העולם. בדומה לו, גם אל-ע'זאלי עסק במושג האומה בהקשר פוליטי מובהק, כפי שבא לידי ביטוי ביצירתו "פדאיח אל-באטינייה ופדאיל אל-מוסתזהרייה", שבה הודגשה הנחיצות של סמכות מרכזית לשמירה על הסדר הדתי והחברתי.
השאיפה לכינון מערכת פוליטית המבוססת על אמונה ולא על לאומיות התחזקה במאה ה-20 דרך הוגים כמו ראשיד רידא. רידא טען כי איחוד הקהילה האסלאמית יתאפשר רק באמצעות השבת הח'ליפות האסלאמית המיישמת את השריעה. בחיבורו "אל-ח'לאפה או אל-אימאמה אל-עוזמה" (הח'ליפות או האימאמות העליונה), הוא קרא למוסלמים לחתור לבניית מערכת פוליטית המושתתת על עקרונות דתיים, מתוך אמונה שרק שיבה למקורות האסלאם תשיב למוסלמים את מעמדם הראוי בעת המודרנית.
התפתחות היסטורית
שורשי הפאן-איסלאמיזם המודרני נטועים בניסיונות של האימפריה העות'מאנית לשמר את שלמותה במהלך הרבע האחרון של המאה ה-19. לאחר תקופת ה"עות'מאניזם", ששאפה לאחד את כל אזרחי האימפריה ללא הבדל דת, קידם הסולטאן עבדול חמיד השני את האידיאולוגיה הפאן-איסלאמית במטרה למנוע תנועות פרישה של עמים מוסלמים בתוך הקיסרות. מהלך זה נועד לחזק את מעמדו של הסולטאן כח'ליף המגן על כלל המוסלמים ולהוות משקל נגד ללחצים החיצוניים והפנימיים שאיימו לפרק את המדינה ליחידות לאומיות נפרדות.
במקביל למאמצי האימפריה, הנהיגו ג'מאל א-דין אל-אפגאני, מוחמד עבדו וראשיד רידא מאמצים אנטי-קולוניאליים שנועדו להתמודד עם החדירה האירופית לאדמות המוסלמים. אל-אפגאני האמין כי האחדות האסלאמית היא הכוח החזק ביותר שניתן לגייס נגד שליטה אימפריאליסטית. בעוד שאל-אפגאני דגל במהפכה מלמעלה והחלפת שליטים חלשים באנשים פטריוטים וחזקים, תלמידו מוחמד עבדו האמין ברפורמה מלמטה דרך חינוך ודת. ראשיד רידא, שהמשיך את דרכם, הטיף למהפכה פוריטנית ולשיקום הח'ליפות האסלאמית ככלי היחיד שיוביל להתנגדות אפקטיבית נגד המערב, תוך שהוא תוקף בחריפות רעיונות דמוקרטיים וחילוניים שנתפסו בעיניו כזרים ומחלישים.
לאחר ביטול הח'ליפות ב-1924, הפאן-איסלאמיזם המשיך להוות מוקד לגיוס המונים, כאשר תנועות רפורמיסטיות הפכו לפונדמנטליסטיות יותר והדגישו את החזרה לעידן הסלף (האבות הקדמונים). במהלך שנות ה-20 הקימו רידא ותלמידיו את אגודת הצעירים המוסלמים (YMMA), אשר הובילה מתקפות נגד מגמות ליברליות וחדירת תרבות מערבית. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, על אף שהלאומיות הערבית האפילה זמנית על האסלאמיזם, הפאן-איסלאמיזם זכה לתנופה מחודשת בעקבות אירועים גיאופוליטיים דרמטיים.
תבוסת הצבאות הערביים במלחמת ששת הימים ב-1967 נחשבת לנקודת מפנה מכרעת, שכן היא הובילה להיחלשות הלאומיות החילונית ולעליית הפופולריות של הפאן-איסלאמיזם. התפתחויות אלו אפשרו את כינוס ועידת הפסגה האסלאמית הראשונה ברבאט ב-1969, שהפכה בהמשך לגוף קבוע בשם "הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי". עשור לאחר מכן, בשנת 1979, המהפכה האיראנית והג'יהאד האפגני נגד ברית המועצות העניקו תנופה עולמית אדירה לתנועה, כשהן מוכיחות את יכולת הגיוס הפוליטית והצבאית של האידיאולוגיה האסלאמית המאוחדת אל מול מעצמות העל.
שיתוף פעולה כלכלי ואוניברסליות מודרנית
אחד התומכים הבולטים של הפאן-איסלאמיזם בעת האחרונה היה ראש ממשלת טורקיה, מייסד תנועת "מלי גורוש" (Millî Görüş), נג'מטין ארבקאן. ארבקאן קידם את רעיון האיחוד הפאן-איסלאמי (İslam Birliği) ונקט בצעדים מעשיים במהלך כהונתו בממשלה להשגת מטרה זו, בעיקר באמצעות הקמת ארגון "8 המדינות המתפתחות" (ה-D8) בשנת 1996. הארגון, שכלל את טורקיה, מצרים, איראן, פקיסטן, אינדונזיה, מלזיה, ניגריה ובנגלדש, נועד להוות משקל נגד לארגון ה-G8 של המדינות המתועשות.
חזונו של ארבקאן התבסס על יצירת אחדות הדרגתית של האומות המוסלמיות באמצעות שיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי, במודל הדומה לזה של האיחוד האירופי. תוכנית זו כללה יעדים שאפתניים ליצירת כלים של מדינה על-לאומית, ובראשם הנפקת יחידת מטבע אחת שתשמש את המדינות המוסלמיות ותכונה "דינר אסלאמי". מעבר להיבט המוניטרי, החזון כלל הקמת רשת תעופה אזרחית אזורית וקידום פרויקטים משותפים בתחומי טכנולוגיית הפטרוכימיה, התעופה והחלל.
האוניברסליות המודרנית של התנועה באה לידי ביטוי גם בשאיפה לשיתוף פעולה צבאי וביטחוני הדוק בין המדינות החברות. ארבקאן חתר להקמת פרויקטים משותפים של הגנה וביטחון, מתוך תפיסה שהעצמאות הטכנולוגית והכלכלית תאפשר לעולם המוסלמי להתייצב ככוח מאוחד בזירה הבינלאומית. למרות שהארגון המשיך להיפגש ברמות נשיאותיות ודרגי קבינט, ופרויקטים של שיתוף פעולה מתון נמשכים עד היום, המומנטום של היוזמה אבד במידה רבה בעקבות האירועים המכונים "ההפיכה הפוסט-מודרנית" ב-28 בפברואר 1997, שהביאו בסופו של דבר להפלת ממשלתו של ארבקאן.
התאסלמות הסכסוך הישראלי-פלסטיני
האסלאמיזציה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שבאה לידי ביטוי בתנועת חמאס, מהווה תמורה מהותית בתפיסת הסכסוך – ממאבק בין תנועות לאומיות או מדינות למלחמה בין שתי דתות יריבות, האסלאם והיהדות. עבור חמאס, הסוגיה הפלסטינית אינה עוסקת באדמה ובקרקע, אלא באמונה ובדת. התנועה מותחת ביקורת חריפה על אש"ף על כך שהציג את הסכסוך כמאבק לאומי, וטוענת כי הגדרה זו מעוותת את הבעיה ואת פתרונה. לשיטתה, הכישלון בהשבת "אדמתנו הקדושה הגזולה" נובע מהיעדר האסלאם מהמציאות ומהרחקתו משדה הקרב לטובת "דגלים אנושיים חלושים". שחרור פלסטין יכול להתבצע רק מנקודת מוצא דתית, שכן רק האסלאם מסוגל לגייס את מלוא הפוטנציאל של העם ו"רק האסלאם ישבור את היהודים" 1.
האידיאולוגיה של חמאס רואה במאבק נגד ישראל והיהודים חלק ממלחמה דתית רחבה יותר בין הציוויליזציה האסלאמית למערב, המהווה המשך ישיר למתקפת האימפריאליזם המערבי מאז ימי מסעות הצלב. בהקשר זה, היהודים מתוארים לעיתים כמכשיר של המערב ולעיתים ככוח השולט במערב ומפעיל אותו. אחד התוצאות המרכזיות של הכנעה תרבותית זו הייתה הפצת הלאומיות (קומייה), אשר ערערה את הח'ליפות העות'מאנית – המסגרת המאחדת של האומה האסלאמית. על פי אמנת חמאס, היהודים עמדו מאחורי פרוץ מלחמת העולם הראשונה כדי להביא לביטול הח'ליפות, ופירוק האחדות האסלאמית למדינות טריטוריאליות קטנות הוא שסלל את הדרך להקמת הישות הציונית.
המאבק נתפס כדיכוטומיה בלתי ניתנת לגישור בין שני מוחלטים: אמת מול שקר, וטוב (המיוצג על ידי המוסלמים כ"מפלגתו של אלוהים") מול רשע (המגולם ביהודים כ"מפלגתו של השטן"). לפיכך, זהו "קרב קיומי ולא רק שאלה של גבולות". העוינות כלפי היהודים שואבת השראה מכתבים אנטישמיים אירופיים כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", ומתארת אותם כמי ששולטים בתקשורת ובהון העולמי ומקימים ארגונים חשאיים להרס חברות. חמאס אינו מבחין בין יהדות לציונות, ורואה ביהדות דת רוויית תוקפנות שבה הציונות היא הישות הגזענית המוציאה לפועל את האידיאה היהודית.
מרכיב מרכזי בקידוש הסכסוך הוא הגדרת פלסטין כווקף (הקדש דתי) השייך לאומה האסלאמית כולה עד יום הדין. על פי אמנת חמאס, הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב החליט עם כיבוש הארץ לא לחלקה בין החיילים אלא להקימה כווקף. משמעות הדבר היא שלאיש – לא לפלסטינים, לא לערבים ולא לאף דור בהווה או בעתיד – אין זכות לוותר על אינץ' מהאדמה או להכיר בישות זרה בה. הכרה בישראל נתפסת כבגידה באלוהים, בנביאו ובאמונה. כל פתרון של פשרה או יוזמת שלום מוגדרים כאשליה ובזבוז זמן, שכן "ממתי הכופרים התייחסו למאמינים בצדק?".
הפתרון היחיד שמציעה התנועה הוא הקמת מדינה אסלאמית בכל פלסטין, שבה השריעה תהיה החוק הדומיננטי. במצב זה, היהודים יוכלו לחיות כ"מיעוט מוגן" (ד'ימי) בעל אוטונומיה דתית ותרבותית כפי שחיו בעבר תחת שלטון האסלאם, ובלבד שיחדלו להילחם על הריבונות באזור. המאבק להשגת מטרה זו הוא ג'יהאד, המוגדר כחובה אישית על כל מוסלמי מרגע שאויביו גזלו אדמה אסלאמית. הג'יהאד אינו רק לשחרור המולדת, אלא להגנה על האדם המוסלמי, תרבותו והאתרים הקדושים, ובראשם מסגד אל-אקצא.
התנועה מדגישה כי הדרך לניצחון מחייבת סבלנות (סאבר) וראייה היסטורית ארוכת טווח. כשם שהמוסלמים הביסו את הצלבנים והמונגולים שפלשו בעבר לפלסטין, כך הם יביסו את ישראל. הג'יהאד הנוכחי נתפס כחוליה האחרונה בשרשרת של מלחמות קודש מימי הנביא, וקריאות כמו "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, ג'יש מוחמד סא-יעוד" (ח'ייבר ח'ייבר הו יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב) משמשות כמקור השראה וסיסמת קרב. במישור המעשי, חמאס מתיר חריגה מהאידיאולוגיה הטהורה רק במקרים של אילוצים פוליטיים כבדים, דרך המושג "הודנה" (שביתת נשק זמנית), בדומה להסכם חודייביה שכרת הנביא, וזאת רק כאשר האויב חזק והמוסלמים חלשים וזקוקים לזמן להתאוששות ולהכנות להמשך המאבק.
המאבק בפאן-איסלאמיזם
נכון לראשית שנת 2026, המאבק בפאן-איסלאמיזם בא לידי ביטוי בשורה של עימותים צבאיים ופוליטיים המעצבים מחדש את המזרח התיכון ואסיה. אירועים אלו משקפים התנגדות גוברת של מיעוטים דתיים ואתניים, לצד תנועות לאומיות, כנגד הניסיונות לכפות ריבונות דתית אוניברסלית המטשטשת זהויות פרטיקולריות.
מלחמת ישראל-חמאס מהווה מוקד מרכזי בעימות זה. בעוד שבעבר נתפס הסכסוך כמאבק טריטוריאלי בין תנועות לאומיות, תנועת חמאס הצליחה להעניק לו צביון דתי מובהק של ג'יהאד למען האומה. התנועה שואפת להכפפת השטח כולו תחת ריבונות השריעה, תוך שלילת זכות ההגדרה העצמית של הלאום היהודי וראייתו ככוח שיש להכניעו במעמד של "מיעוט מוגן" (ד'ימי). גישה זו עומדת בסתירה מוחלטת לשאיפות הלאומיות של מדינת ישראל, המזהה בפאן-איסלאמיזם איום על עצם קיומה הריבוני.
עם ביסוס שלטונו של ג'ולאני בסוריה, המדינה הפכה למוקד של חיכוך דתי ואתני חריף. שלטונו של ג'ולאני, השואף להקמת מדינת הלכה המושתתת על עקרונות ה"אומה" האיסלאמית, נתקל בהתנגדות עזה מצד המיעוטים. הדרוזים בסויידא ובהרי הלבנון מנהלים כיום מאבק מזוין ופוליטי נגד ניסיונות המשטר החדש לכפות ריבונות דתית ושינויים דמוגרפיים. במקביל, בצפון המדינה, הכוחות הכורדיים והיזידים מנהלים מלחמת הישרדות נגד שלוחות איסלאמיסטיות המבצעות טיהור אתני בשם האידיאולוגיה האוניברסלית.
האירועים בסוריה מזינים את המהפכה הממשמשת ובאה באיראן. המהפכנים הפרסים, הנאבקים להפלת שלטון האייתוללות, מזהים בשלטונו של ג'ולאני בסוריה ובשלטון ח'אמנאי באיראן שני צדדים של אותו מטבע פאן-איסלאמיסטי. המפגינים בטהראן מדגישים כעת את זהותם הלאומית-פרסית כמשקל נגד לאוניברסליות הדתית, ומחזקים את קשריהם עם הימין הישראלי תחת התפיסה של שיבת העמים הילידיים למרחב, כנגד הכיבוש האיסלאמי שהחל במאה השביעית.
