רחמים מזרחי

רחמים מזרחי (תרפ״ד, 1924 – י״ז בתשרי תש״ט, 20 באוקטובר 1948) היה לוחם אצ״ל ירושלמי. כנער הצטרף לבית״ר ואחר-כך לאצ״ל, ונודע כאחד מתוקעי השופר בכותל בתקופת המנדט. ב-1944 נעצר, הוגלה למחנות אריתריאה-סודאן-קניה והוביל ניסיונות בריחה, בהם בריחת ה-54. עם שובו ביולי 1948 התגייס לצה״ל ולחם באזור ירושלים. הוא נפל בקרב בין מלחה לבית ג׳אלה ונזכר כאחד מ״גיבורי אפריקה״.

ביוגרפיה מוקדמת

רחמים מזרחי נולד בירושלים בשנת תרפ"ד (1924), בן למשפחה ירושלמית ותיקה. אביו שירת כסמל במשטרה המנדטורית, תפקיד שהעניק לו מעמד סמכותי בעיר, אך גם הציב אותו בעמדה מורכבת לנוכח פעילותו של בנו במסגרת המחתרת. בצעירותו הצטרף רחמים לתנועת בית"ר, שם ספג את רעיונות הלאומיות הרוויזיוניסטית והתחנך על ערכי ההתנגדות לשלטון הבריטי. בהמשך, כנער, התגייס לאצ"ל והשתלב בפעילות מחתרתית.

אחת הפעולות הראשונות שבהן נטל חלק הייתה מעקב אחר שני קצינים בריטיים. כדי לממש את המשימה נדרש להשתלב בגוף ביטחוני מטעם הבריטים. רחמים פנה לאביו וביקש את עזרתו להתקבל לשורות הנוטרים. האב, אף שחשש, נענה לבקשת בנו, סייע לו להתקבל ואפשר את שיבוצו בעמדה שממנה ניתן היה לעקוב מקרוב אחר הקצינים. עם סיום המשימה, נותר רחמים נוטר — מעמד בלתי רצוי מבחינתו. שוב פנה לאביו בבקשה לעזרה, והפעם על מנת להשתחרר מהשירות. האב הציע לו להירדם בשמירה. רחמים יישם את העצה: הוא נמצא ישן, נשקו נשלל ממנו והוא פוטר. כך הסתיימה פרשת התחזותו לשוטר בריטי, שנעשתה ממניעים לאומיים כחלק מהמאבק במנדט.

פעילותו באצ"ל

במסגרת פעילותו באצ"ל מילא רחמים מזרחי תפקידים שונים, בהם משימות ריגול, תעמולה ולחימה, אך בלט במיוחד בהשתתפותו במבצעי תקיעת השופר ליד הכותל המערבי בתקופת המנדט הבריטי. על פי עדות אחותו ידידה פייגלביץ, תקיעתו הראשונה התבצעה ככל הנראה בשנת 1941, והשנייה ב־1942. התקיעות נערכו במעמד ציבורי צפוף וטעון, תחת נוכחות כבדה של שוטרים בריטיים וערביים. התוכנית כללה מספר תוקעים שתפקידם היה ליצור בלבול בקרב הבריטים: ברגע שנשמעה התקיעה הראשונה, היו השוטרים רצים אל הכיוון שממנו הגיע הצליל, ובאותו רגע היה תוקע נוסף משמיע תקיעה מהכיוון ההפוך. הבנות, ובהן אחותו ידידה, שימשו כחוליית הסוואה והברחה: השופר היה מועבר מיד ליד עד שהיה מוחבא מתחת לחצאיות או לבגדים.

רחמים עצמו לא שיתף את אחותו בזהותו כ"תוקע", אך היא קלטה רמזים מחילופי דברים בין חבריו ערב יום הכיפורים. ביום התקיעה ראתה אותו לובש את מעיל החאקי של אביו, שוטר במשטרה הבריטית, והבינה כי זהו הוא שנבחר למשימה. הבנות ירדו אל הכותל בקבוצות קטנות כדי לא לעורר חשד, התפצלו לזוגות ונטמעו בין ההמון. עם הישמע התקיעה, התכוננו מראש למהלומת השוטרים הבריטיים שנכנסו לקהל עם אלות מורמות. קבוצת הבנות יצרה שרשרת אנושית, שרה בקול, והגנה בגופן על התוקע. לאחר התקיעה השנייה פרצו כולם בשירת "התקווה". רחמים חזר לביתו מלווה בחבריו, בעוד ידידה שבה עם קבוצת הבנות. המשפחה המתינה לו בבית בשכונת גאולה, ואמו, שחששה לשלומו, קיבלה אותו בדמעות. הוא סיפר לה: "עשיתי דבר הקדוש לי יותר משאם הייתי יושב עם אבא בבית הכנסת". את השיחה על התקיעה עצמה לא קיימו לעולם – עיניהם של רחמים וידידה אמרו את כל הדרוש. בזיכרון המשפחתי, התקיעות הללו הפכו לאירוע מכונן – לא רק דתי, אלא לאומי־מחתרתי, שהעצים את תחושת הגאווה ברחוב היהודי בירושלים. השכנים נהגו להתאסף בביתה של משפחת מזרחי כדי לשמוע ברדיו אם אכן הצליחו לתקוע בכותל באותה שנה.

פעילותו המבצעית של מזרחי לא הסתכמה רק בתחום הסמלי־טקסי. הוא לקח חלק פעיל במערכה הצבאית של האצ"ל נגד מוסדות השלטון הבריטי. במוצאי שבת 26 בפברואר 1944, השתתף בפעולה לפיצוץ משרדי מס ההכנסה בירושלים, ששכנו בקומה השנייה של בניין ברחוב יפו. במסגרת המבצע, טיפס חברו משה שטיין על כתפיו של רחמים, שנשא אותו כדי שיוכל להגיע לחלון שבור מראש, ממנו החדיר את המטען. המטען הונח בתוך המשרד כשהוא מחובר לחבל, אך התקלה במנגנון ההשהיה הביאה לכך שהפיצוץ התרחש רק למחרת, בעת שניסו להזיז את המטען. ההתפוצצות גרמה להרס כבד ולפגיעה ביוקרת השלטון. העיתון "הארץ" דיווח על הנזק, על האזהרה שנמסרה מבעוד מועד לנוטרים בשטח, ועל חוסר היכולת של המשטרה הבריטית למנוע את האירוע.

בהמשך אותה תקופה השתתף גם בהתקפה על משרדי הבולשת בירושלים, אחת הפעולות המרכזיות והנועזות של הארגון, שהיוותה פגיעה ישירה בלב מערכת האכיפה הבריטית. הפעולה, שהתקיימה ב־23 במרץ 1944, תוכננה בקפידה וכללה חדירה לקומה השנייה במתחם מגרש הרוסים, שם שכנו משרדי הבולשת. מזרחי לקח חלק בחוליית האבטחה והפיקוד של המבצע, שתפקידה היה לשמור על הסולם ולהגן על החבלנים שהניחו את המטענים. כשהופיע קצין בריטי בליווי אישה והתקרב לאזור הסולם, עמד מזרחי על המשמר, דרוך אך שקול, והמתין לראות אם יש צורך לעצור את הקצין באיומי אקדח. למרבה המזל, הקצין המשיך בדרכו מבלי לעורר חשד. לאחר פציעתו של אחד הלוחמים, אשר בנזימן ("אושרקה"), מזרחי נתן את האות לנסיגה בשריקת משרוקית. הפעולה הסתיימה בהצלחה, הבניין ניזוק קשה, ויוקרת הבריטים נפגעה גם בזירה הבינלאומית. מחרת היום דווח על נזקים כבדים ועל שאילתות בפרלמנט הבריטי.

פעולות אלו הן חלק משורת מבצעים רחבה יותר שבהם נטל חלק רחמים מזרחי, כחלק ממאבק האצ"ל לשבור את שליטת הבריטים בארץ ישראל ולהכשיר את הדרך להקמת מדינה יהודית. פעילותו כלוחם התאפיינה באומץ, משמעת, ונאמנות ליעדים האידאולוגיים של הארגון, והותירה חותם עמוק בקרב משפחתו וחבריו עוד בחייו.

גלות אפריקה

ביוני 1944 נעצר רחמים מזרחי בירושלים, לאחר שנחשד במעורבות בפעולה של האצ"ל שנועדה לפגוע במתקן בריטי. הוא נועד להשתתף במבצע שבוטל ברגע האחרון, אך כאשר ניסה להחזיר את כלי הנשק למחסן בנחלת שבעה, הבריטים הגיעו למקום. מזרחי ניסה לחמוק מהאזור, אך נתקל בכוחות בריטיים שדרשו ממנו להזדהות. ייתכן שמסר תעודת זהות מזויפת, או לחלופין – שתעודת הזהות האמיתית שלו נשמטה מכיסו. משהבין כי הבריטים עשויים לזהותו, שב לביתו, גילח את ראשו כדי לשנות את מראהו, והודיע לאמו כי הוא מתכוון ללון מספר לילות אצל דודתו. למחרת חזר לביתו על מנת להחליף בגדים, ובאותו לילה פרצו שוטרים בריטיים לבית המשפחה, לאחר שהקיפו את המבנה בשריוניות. רחמים נעצר והועבר לתחנת הקישלה בעיר העתיקה. הוא הוחזק במעצר, שם ניסה לשמור על קשר עם בני משפחתו באמצעות שריקות ואותות מוסכמים מן החלונות. בהמשך הועבר למחנה המעצר בלטרון, ולאחר מכן הוגלה עם לוחמים נוספים לאריתריאה. הוא טולטל בין מספר מחנות – מאריתריאה לסודאן, משם חזרה לאריתריאה, ובהמשך לקניה.

במהלך שהותו במחנות הגולים באפריקה, הפך מזרחי לאחת הדמויות הבולטות ביוזמות הבריחה. הבריחה הראשונה שבה השתתף הייתה בנובמבר 1945, אז נמנה עם ארבעה – יחד עם אליהו לנקין, בנימין זרעוני ויעקב גורביץ' – שהחליטו לפרוץ את גבולות המחנה ולהקים תשתית לבריחה המונית עתידית. השיטה שנבחרה הייתה הסתתרות בתוך שקים ריקים של תפוחי אדמה, במחסן ששכן בסמוך למחנה הגדול. העצורים האחרים, שהיו שותפים לתוכנית, כיסו את הארבעה בשקים מלאים ויצאו מן האזור. לאחר הישמע השריקה הקבועה שמסמנת את סיום הפעילות במחנה וסגירת השטח, ולאחר שירה מיוחדת מבפנים שסימנה כי השומרים יצאו, נפתח חלון הזמן לבריחה. הארבעה זחלו במרחק של מטרים ספורים ממגדל השמירה, פרצו פתח בגדר התיל ונפלטו אל החופש כשהם משאירים מאחור את מדיהם הקרועים. עם הגעתם לאסמרה, הגיעו לביתו של חיים גמליאל, יהודי מתימן שהתגורר בעיר (נכדו של מארי סאלם אלג'מאל), שהחביא אותם בביתו.

החיים באסמרה לא היו קלים. הארבעה הסתתרו על רצפת חימר, כשגופם נתון למתקפת פרעושים שגרמה להם לגרד עד זוב דם. מנחם, בנו של גמליאל, סייע בהשגת מקום מחבוא אחר, והארבעה עברו לבית חדש שבו התרחצו ונחו לראשונה מזה זמן. לרחמים הוטלה האחריות ליצירת קשר עם המחנה מבחוץ. הודות לשליטתו בערבית ובספרדית, התאפשר לו להסוות את זהותו ולהתקרב אל המחנה כשהוא מגלם דמות של סוחר ערבי, או איש כפר שמוביל חמור ומקלל אותו בקולי קולות. הפתקים הוסוו כאבנים שהושלכו לתוך מגרש הספורט של המחנה, תוך שימוש בשיטות מוסכמות להעברת מסרים. למשל, מכתב שהוכנס ללבנה ויועד להיזרק לשער הכדורגל, לווה בבקשה מחבריו מבפנים להשיב באמצעות אפודות בצבעים שונים, שיולבשו על מרפסת הקנטינה לפי סדר שנקבע מראש.

במהלך אחת השליחויות הללו נפצע מזרחי קשה. כאשר חזר מדרכו אל המחנה, ועבר בשדות שבין החוות, נתקלו בו כמה איטלקים חמושים שחשדו בו כגנב. הוא ניסה להימלט, אך נתפס לאחר שנפל במהלך הבריחה. שישה איטלקים וחבש אחד הכו אותו באכזריות, בקתות רובים ובאבנים, עד שאיבד את הכרתו. לאחר שגילחו את ראשו וראו את עורו הבהיר, הבינו כי טעו בזיהוי. רחמים, כשהכרתו שבה אליו, שיחק על כך, והעמיד פני פקיד ממשלתי. הוא גער בהם באנגלית ובספרדית, והצליח לשכנע אותם לשחררו. הם הציעו לו קוניאק וסעודה, אך הוא סירב, ופנה לחזור הביתה בדרכים צדדיות, לבוש בבגדים קרועים, פניו מדממות וצלקת ניכרת בראשו.

חרף הפציעה, מזרחי המשיך לעסוק בהכנות לבריחה הבאה – הגדולה ביותר עד אותה עת. הוא ואנשי הקבוצה שכרו בית בן שתי קומות ומרתף באסמרה, מבודד ומוקף חומה גבוהה. כדי לשכנע את בעל הבית, הציג מזרחי את עצמו כסוחר עשיר ממצרים שמתכוון להביא את משפחתו לאסמרה לחודשי הקיץ. בתוך הבית הוכנו מזרנים, שמיכות ומזון, והמבנה הפך לנקודת קליטה סודית עבור הבורחים שעתידים היו לצאת דרך מנהרה שנחפרה ממחנה המעצר. לאורך כל שלב ההכנות המשיך רחמים לקיים את הקשר עם פנים המחנה, תוך שימוש בתחפושות, תעודת זהות מזויפת ותעוזה אישית, והפך לאחד מעמודי התווך הלוגיסטיים של מערך הבריחה כולו.

הבריחה הגדולה

הבריחה הגדולה, שבוצעה בראשית 1946 וידועה כ"בריחת ה־54", הייתה המבצע הנרחב ביותר מבין ניסיונות הבריחה של גולי האצ"ל והלח"י ממחנות המעצר באפריקה. במהלך הפעולה, חלק מהבורחים הצליחו לצאת מן המחנה ולהגיע לאסמרה, בין היתר באמצעות מנהרה שנחפרה בחשאי במשך שבועות מתוך שטח המחנה עצמו. חלק מהבורחים האחרים חטפו אוטובוס ריק במטרה להגיע בעזרתו עד לגבול עם חבש, אולם האוטובוס התקלקל בדרך, והם נתפסו בעת שצעדו רגלית לעבר הגבול.

הבורחים שהגיעו לאסמרה חולקו מראש לשתי קבוצות: קבוצה אחת אמורה הייתה להגיע לבית המסתור ששכרו מזרחי וחבריו מבעוד מועד; הקבוצה השנייה התפזרה בנקודות שונות ברחבי העיר. הבית, ששימש כמרכז לוגיסטי עיקרי של המבצע, היה מרווח ומבודד, הוכן מראש באפלה מוחלטת וכלל ציוד לינה, מחסן מזון ואמצעי הסוואה. מזרחי, שפעל במשך שבועות להכין את המקום לקליטת הבורחים, ניהל את חלוקת המזון והקפיד לשמור על נראות אזרחית שאינה מעוררת חשד. הבורחים שהסתתרו בבית כמעט שלא יצאו ממנו, וחלקם שהו בו בתנאים של סגירות מוחלטת. בהתאם למוסכם מראש, מזרחי גם העביר מסרים מוצפנים לחלק מהבורחים האחרים שהסתתרו במקומות נפרדים בעיר.

השהות בבית המסתור לא נמשכה זמן רב. הבריטים, שפתחו בסריקות אינטנסיביות בעקבות הבריחה, הגיעו לבית במהרה. הם פשטו על המבנה, עצרו את כל יושביו, ובהם רחמים מזרחי, והעבירו אותם לחקירה. כך בא אל סיומו השלב הראשון של הבריחה הגדולה, שנחשב אמנם להישג תעוזה יוצא דופן, אך בפועל נכשל במימוש יעדו המרכזי – חילוץ קבוצות גדולות לחופש. אף על פי כן, הבריחה זכתה להדים בארץ ובקרב הגולים עצמם, והובילה להמשך ניסיונות בריחה מתוחכמים עוד יותר. רחמים עצמו לא שהה זמן רב במעצר החדש, וכבר בחודשים הבאים יזם שוב ניסיון הימלטות נוסף.

בריחות נוספות

לאחר שנעצר בעקבות חשיפת בית המסתור באסמרה, הובא רחמים מזרחי בספטמבר 1946 לבית המשפט לשם העמדתו לדין בגין הבריחה הקודמת מן המחנה. במהלך הליווי לבית המשפט הצליח להימלט מידי השוטרים, והבריחה המחודשת התבצעה תוך כדי ירי של כוחות הביטחון הבריטיים, שלא הצליחו למנוע אותה. היה זה ניסיון נוסף שהעיד על נחישותו הבלתי מתפשרת של מזרחי להימלט משבי השלטון הבריטי ולשוב למעגל המאבק הפעיל. אולם גם ניסיון זה לא האריך ימים – לאחר מרדף נלכד בשנית והושב למעצר.

לא חלפו חודשים רבים, וב־14 בינואר 1947 השתתף בניסיון בריחה נוסף, נועז אף מקודמיו. הפעם עשה זאת יחד עם דמויות בכירות מן המחתרת: יצחק שמיר, אריה בן אליעזר, יעקב מרידור וראובן דרורי. הייתה זו בריחה מתואמת היטב, שנועדה להוביל קבוצה מובחרת של מפקדים מחוץ למחנה המעצר. אף שהצליחו לעבור מרחק ניכר ולהגיע אל אדמת חבש (אתיופיה), שם קיוו למצוא מקלט או דרך להמשיך הלאה, נתפסו שוב בידי הבריטים לאחר שחצו את הגבול. השלטונות הבריטיים החליטו שלא להשאירם עוד באריתריאה, והעבירו אותם למחנה הגולים החדש שהוקם בקניה.

הבריחה של ינואר 1947 הייתה הבריחה השלישית של מזרחי מאז הוגלה לאפריקה, והיא ביססה את מעמדו בקרב חבריו כדמות עיקשת, מוכשרת ונחושה במיוחד. חזרתו למחנה לא הייתה עבורו סימן לכניעה, אלא רק שלב נוסף במעגל ניסיונות היציאה לחופשי, שכללו תעוזה, כושר אילתור ועמידה במבחני סכנה מיידיים. פעילותו הרציפה לבריחה, גם לאחר כישלונות ומעצר חוזר, הפכה אותו לסמל של עמידה אישית ומחתרתית תחת תנאי גלות קשים ובלתי ודאיים.

מכתביו מהגלות

מן הגלות באפריקה שלח רחמים מזרחי מכתבים תכופים אל בני משפחתו, בעיקר אל אחותו הצעירה גאולה, ובהם ניכרה נחישותו להרים את רוחם גם בשעה שהוא עצמו היה כלוא במרחק אלפי קילומטרים מהארץ. במכתביו ביקש לעודד אותה, הדגיש את ערכה של ההשכלה, וכתב כי עליה "ללמוד, ללמוד וללמוד", מתוך תפיסה שהידע הוא משאב חיוני במאבק על עתיד העם. לצד דברי עידוד, שזר לא אחת נימה צינית, וחשף בין השורות תסכול הולך וגובר מתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל אל מול מציאות הדיכוי הבריטי.

באחד המכתבים התייחס מזרחי באופן מפורש לחוסר האיזון שבמאבק. הוא ציין כי למרות שמצב המלחמה ברור וידוע, הרי שבפועל רק צד אחד פועל. "ולמרות זאת אני שקט," כתב, "ביודעי שאנו במצב מלחמה בארץ, ובמלחמה צריך להיות מוכנים לאבדות. ולא משנה היא העובדה, שרק צד אחד היה אקטיבי עד עכשיו, הבריטים נגדנו. כי הדבר תלוי בנו. ואם אין אנו רוצים להילחם, עלינו לסבול שאחרים נלחמים בנו. אנו נתגונן בגבורה." דברים אלה שיקפו היטב את תפיסתו, לפיה גם בעורף המנותק – המחנות באפריקה – מתקיימת חזית מוסרית, שממנה אין לסגת.

לא רק לגאולה כתב. במכתביו לאמו דיווח על סדרת הבריחות, שבכולן שב ונתפס. הוא תיאר בפשטות כיצד ברח ונתפס שוב ושוב, באירוניה חרישית שמעידה על מורכבות החוויה. גאולה, שקראה את המכתבים לצידה של האם, סיפרה שאמהּ בכתה תוך כדי הקריאה, תוך שהיא חוזרת ואומרת: "שלא יהרגו אותו שם, רק שלא יהרגו אותו. לא יהיה לי קבר לבכות עליו…" התחושות בבית התערבבו בין גאווה בכך שמדובר בלוחם עיקש לבין הפחד מפני גורלו האפשרי.

במכתב נוסף פנה רחמים אל אחותו הבכירה, ידידה, והשיב לה על ספקות שהביעה בדבר כוונות בריטניה לעזוב את הארץ. תשובתו הייתה נחרצת, ואף לגלגנית.

"אני רוצה לומר לך, ידידה, שאין אני חושב כמוך, להפך, אני כשלעצמי בטוח שהאנגלים יעזבו את הארץ. כמובן שלא מתוך "אהבה" או רצון טוב, אלא ישנם הרבה סיבות אחרות כגון אסטרטגיות וכלכליות. כמובן שלא "אחתום" שהם יעזבו את הארץ תוך שישה חודשים או אפילו שנה, אבל זה קרוב הרבה יותר מאשר רחוק. את שואלת במכתבך איך אתה מתאר לעצמך, שאנגליה האימפריה הגדולה תצא מהארץ. ראשית, אינני רואה כמה גדולה היא האימפריה האנגלית שלאחר מלחמת העולם השנייה. בינתיים שומעים את קול "האימפריה הגדולה" מלונדון, שהיא בוכה יום־יום שאין אוכל, שצריכים להטיל יותר ויותר הגבלות. ואיך אני מתאר לעצמי שהם יעזבו את הארץ? פשוט מאוד: יעלו על רכבות ועל אניות, שיובילו אותם ל "home sweet home," ויפליטו מיליוני קללות אנגליות ידועות".

חזרתו לארץ והתגייסותו לצה"ל

ביולי 1948, לאחר ארבע שנות גלות במחנות המעצר הבריטיים באפריקה, הושב רחמים מזרחי לארץ ישראל יחד עם שאר גולי אצ"ל ולח"י, בעקבות סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל. חזרתו לא הייתה רק סיום פרק של מאסר ועקירה, אלא שיבה מודעת אל מציאות של מלחמה, מדינה צעירה שטרם גיבשה את מוסדותיה, וזירה ביטחונית סוערת סביב ירושלים. רחמים שב כשהוא מצולק בגופו ובנפשו, לאחר שברח שלוש פעמים מן המחנות, נאבק על תנאי המחיה, נשא על ראשו את חותם הפציעה מידי חוואים איטלקים, וכל זאת מבלי שאיבד את רוחו הלוחמת.

עם הגיעו, חידש מיד את קשריו עם חבריו לשורות האצ"ל, אך המציאות החדשה חייבה מעבר ממחתרת לצבא סדיר. חרף העובדה שהיותו בן יחיד הייתה מקנה לו זכות חוקית להימנע משירות קרבי, הוא סירב לפטור. בקור רוח דחה את ההצעה, והבהיר שהוא אינו מבקש לעצמו שום הקלה או מסלול מיוחד. הוא ביקש להשתלב בחזית ולהמשיך את תרומתו הלאומית בדיוק כפי שעשה לפני גלותו. כך התגייס לשורות צה"ל, ובחר להישלח לחזית הירושלמית, שהייתה אחת הגזרות הקשות והמסוכנות במלחמת העצמאות. הוא נקלט בקרב כוחות הלחימה שפעלו באזורים הסמוכים לבית לחם, בית ג'אלה ומלחה, והשתלב במהרה בין שורות הלוחמים הוותיקים, חרף המרחק הארוך שחצץ בינו ובינם בשנות המעצר.

לצד שירותו הצבאי, הספיק להינשא זמן קצר לפני מותו. נישואיו נרשמו בקרב משפחתו כציון דרך של תקווה חדשה, התחלה של חיים פרטיים שמעולם לא היו לו. אך תקווה זו נגדעה במהרה. ב־20 באוקטובר 1948, י"ז בתשרי תש"ט, השתתף רחמים בקרב עיקש באזור עמדה ערבית ששכנה בין מלחה לבית ג'אלה. במהלך ההסתערות, כאשר לוחם אחר שנשא מקלע נתקף חרדה ונטש את העמדה, חטף מזרחי את הנשק, רץ אל קו האש וטיפס לעמדה תוך שהוא נחשף לאש האויב. בעמדתו הגבוהה, כשהוא נושא את המקלע לבדו, נפגע מירי מדויק ונהרג במקום.

הבשורה על מותו הכתה קשות במשפחתו. אמו, שכבר ספגה שנים של חרדות בזמן גלותו, ישבה לבדה והמתינה להסבר על מקום קבורתו, שאותו לא ידעה בתחילה. לאחר שנודע מותו, הובא לקבורה בטקס צבאי.

ימים לאחר נפילתו הגיע מנחם בגין לבית המשפחה לנחם את האם השכולה. בגין, שהיה מראשי האצ"ל ומי שהכיר את פועלו של רחמים מזרחי באופן אישי, הביט באם האבלה ואמר: "את אשה גיבורה. אין הרבה אמהות גיבורות כמוך." דבריו ביטאו את תחושת ההערכה וההוקרה העמוקה כלפי רחמים, שנחשב בעיני בני דורו לדמות מופת של הקרבה, עמידה וחירות. מותו בקרב לא היה מקרה בודד, אלא סיום טבעי של מסלול חיים שראשיתו בהתקוממות נגד גזירות הכותל, המשכו במאבק נגד השלטון הבריטי, וסופו בקרב מכריע על אדמת המולדת שזה עתה קמה.

לקריאה נוספת

• זאב גולן, שופרות של מרד, מכון ז'בוטינסקי בישראל, 2007.