מֶהַרי סותאל, או מהרי בן סותאל (על שם אביו), הידוע יותר בכינוי אבא מהרי, הוא שמו של מלקוסה, נזיר יהודי, שחי ופעל באתיופיה במהלך המאה ה-19, ושימש כמנהיג הרוחני העליון של קהילת ביתא ישראל באזור קולה ווגרה.
אבא מהרי הקדיש את חייו לשימור היהדות ושלמות קהילת ביתא ישראל. הוא נודע ביכולתיו ההלכתיות וכישוריו כאיש שלום ומרפא חולים. מהרי הוביל את מסע העלייה הכושל והטרגי לישראל של שנת 1862. קהילת ביתא ישראל רואה באבא מהרי את אחד ממנהיגיה הדגולים ומבשר העלייה הביתא ישראלית.
אבא מהרי הנזיר נמנה עם המנהיגים הרוחניים של הקהילה ונחשב לאיש אשכולות, חכם, מנהיג כריזמטי, ואהוב שנהג לדקדק בקיום מצווה קלה כבחמורה.
— לקה כהנת הדנה טקויה, מגונדר לירושלים, עמ' 149
דמותו
אבא מהרי היה דמות מרכזית בקרב קהילת ביתא ישראל, שנודעה כקדושה ומשמעותית בהיסטוריה שלה. המקורות הנוצריים, במיוחד המיסיונרים שטרן ופלאד, תיארו את דמותו ואמונותיו במונחים מרשימים. שטרן, לאחר פגישה ראשונה עם אבא מהרי בשנת 1860, תיאר אותו כאיש מרשים וקדוש, עם מצנפת ולבוש לבן ומטה באמבוק, המשרה כבוד והוד. הוא התרשם מעיניו העצובות והחסרות מנוח ומכאריזמה שלו, למרות חזותו המצומקת והקנאות שנראתה בו. שטרן, שהתפרסם בגישתו הקשוחה כלפי אנשים, התפעל מהאישיות של אבא מהרי וראה בו דמות אצילית וסמכותית.
אבא מהרי לא נרתע משטרן והיה מוכן לדון איתו בענייני טקסט ולאפשר לו לגשת לכפרים ולשוחח עם תושביהם. זו הייתה תופעה נדירה בקרב נזירי ביתא ישראל, שנטו להתנגד לפעולות המיסיון בכפרים. המיסיונר מרטין פלאד תיאר את אבא מהרי כחוזה, שהאמין כי קרובה העת שבה יקבץ האל את היהודים מכל העמים ויחזירם לארץ ישראל, שם יבנו את מקדשם ויעבדו את האל על פי תורת משה:
פעם אחת נתוודעתי אל נזיר, אבא מהרי, שהיה משוכנע לגמרי כי קרובה העת שבה יקבץ האל את היהודים מקרב כל העמים אל ארץ אבותיהם. הוא האמין כי אז הם יבנו את מקדשם בירושלים, כמתואר בנבואת יחזקאל, ויעבדו את האל על-פי תורת משה.
המסורת של קהילת ביתא ישראל על אבא מהרי משמרת זיכרונות מהאירועים ומוסיפה נופך אישי וקהילתי לסיפורו. למרות שהתיאורים הנוצריים מספקים נקודת מבט חיצונית, מסורת הקהילה מציעה גם היא הבנות נוספות, חלקן חופפות וחלקן שונות, המעשירות את דמותו של אבא מהרי ואת מקומו בהיסטוריה ובמסורת של ביתא ישראל.
קורות חיים
אבא מהרי נולד בקווארה שבמחוז אמהרה ושם הוכשר לתפקיד כהן (קס) ונזיר (מלקוסה). אחר הכשרתו נדד בין יישובי ביתא ישראל השונים, הפזורים בין גורגורה לאמבא גואליט, ופעל בהם כנזיר; לימד תורה והלכות, נשא תפילות בעד בני הקהילה והמבקשים מרפא ותבואה, הקריב קורבנות, הכשיר תלמידים והתדיין עם המיסיונרים הנוצרים. בנדודיו הגיע אבא מהרי עד לדמביה, שם פעל בתפקיד מרכזי, כשהוא מקדיש את מירב זמנו להשבת המתבוללים אל חיק היהדות ולמלחמה במסיונרים הנוצרים שהגבירו לחצם על היהודים בבקשם להמיר את דתם.
האגדה מספרת כי אבא מהרי פתר את חלומה של אישה נוצרייה שפנתה אליו לעזרה, וחזה כי תוליד בן חזק שישא את השם 'קאסה' ויהא לקיסר אתיופיה, הוא תאודרוס השני. לפי האגדה, נבואה זו היטתה לימים את ליבו של תאודרוס כלפי אבא מהרי והביאה לאישור עליית בני הקהילה לירושלים.
המסע לישראל
בני הקהילה רואים באבא מהרי את היוזם הבלעדי, או העיקרי, של ניסיון העלייה בשנת 1862. לדברי הקסים אבא מהרי לא רק קרא לעלייה אלא נקט צעדים מעשיים לארגונה; שלח שליחים לכל יישובי ביתא ישראל, ריכז את שמות הנכונים לצאת למסע והוביל את יציאתם. בכוונת אבא מהרי היה להוביל את היוצאים למסע אל עבר ים סוף, לחצותו ומשם לעשות את יתרת הדרך המוליכה לירושלים. סיפור יציאת מצריים היווה עבור היוצאים השראה למסע זה. המחקרים השונים מציינים כמה סיבות לניסיון עלייה זה, בהם: הרצון להשתחרר מעול הנוצרים שהגבירו את לחצם על בני הקהילה בבקשם להמיר את דתם, הרצון להקריב קורבנות בשקט, הרצון לעלות לירושלים, ונכונותו של קיסר אתיופיה לאשר זאת, שהיה עבורם רמז נבואי.
המסע הקשה תבע לא מעט קורבנות. לדברי הכהן מהרי, הגיעו משתתפי המסע עד נהר מרב, הנמצא על גבול תיגראי לאריתריאה, ולדברי הכהן יוסף, אף עברו אותו והגיעו לקווייהין ואריתריאה. מתיאור האירועים במדביי עולה כי רמת התמותה שם הייתה כבר גבוהה מאוד, משום שרבים סבלו מרעב וחלו בחורף הקשה. נספים רבים מקרב המשתתפים, בכללם כהנים ונזירים, נקברו במדביי שם עומדת מצבה גדולה לזכרם. בשלב כלשהו הכיר אבא מהרי בכישלון הניסיון, הבין כי הנבואה היא לעתיד ושב חזרה לדמביה. חלק ניכר מן השורדים עשה דרכו חזרה עם אבא מהרי, מעטים, באישורו של אבא מהרי, ניסו להמשיך את דרכם לירושלים. מסורות אחדות גורסות כי חלק מן העולים הגיעו יחדיו עם אבא מהרי עד ים סוף, ושבהגיעם לנהר הרים אבא מהרי את מטהו, כמעשה משה ביציאת מצרים, מתוך תקווה שהמים הסוערים יפתחו לחצייה, ורק משלא נפתח הים הכיר אבא מהרי בכישלון המסע ועשה דרכו חזרה לאתיופיה.
חייו של אבא מהרי לאחר המסע
אבא מהרי איבד מהמוניטין שלו לאחר כישלון המסע לארץ ישראל. לאחר שובו, חלק מבני עדתו כעסו עליו, בעוד אחרים לא האשימו אותו, ואפילו המשיכו לכבד אותו. יחס המיסיונרים אליו גם לא השתנה משמעותית לאחר הכישלון, והם המשיכו לראות בו איום למאמציהם להמיר את ביתא ישראל לנצרות.
לאחר כישלון המסע, אבא מהרי חזר לווגרה, שם בנה בית כנסת, אך נשאר במקום רק שנתיים. הוא המשיך לנדוד בין אזורים שונים, כולל דמביה, סאקאלט וקוארה, שם המשיך למלא את תפקידיו הדתיים ונפגש עם המיסיונרים, כאשר המפגשים הללו כללו גם עימותים נוספים וגם ניסיונות להימלט מהם.
המסע של אבא מהרי נזכר במסורות בעל-פה כמאמץ יחיד של ביתא ישראל להגיע לארץ ישראל, מלבד ניסיון נוסף שקדם לו, אך נכשל. אבא מהרי נזכר גם בעימותים עם יורשו של תיאודרוס, יוהאנס ה-4, שניסה לנצר בכוח את ביתא ישראל. המיסיונרים תיעדו עימותים אלה, שבהם אבא מהרי הוביל את בני עדתו להתנגד לניסיונות הכפייה.
בשנת 1874, דווח על עימות נוסף בין אבא מהרי למיסיונרים, שבו טען אבא מהרי כי קיבל מידע על כך שיוהאנס ה-4 קיבל מכתב ממלכת אנגליה המורה לנצר בכוח את הפלשים. למרות שהתפילות למותם של המיסיונרים לא נענו, הוא תכנן מסע נוסף לווגרה עם בני העדה. פלאד, אחד המיסיונרים, הצליח לשכנע את אבא מהרי שלא לצאת למסע על ידי הבטחות כי השמועה אינה נכונה.
בשנת 1878, דווח כי אבא מהרי המשיך להיות דמות מרכזית בעדה, למרות גילו המתקדם. הוא היה כבר קרוב לגיל 80, אך עדיין נחשב למנהיג תקיף בדעותיו, שהתנגד להשפעות המיסיונרים. בנוסף, דווח על נביא אחר שקם בשנת 1879, שטען כי ראה בחלום שאירופים יבואו ויכפו את הנצרות על הפלשים, דבר שהוביל לניסיון נוסף לברוח לאזורים נמוכים.
לגבי מותו של אבא מהרי, קיימות גרסאות שונות על מקום קבורתו. שלוש גרסאות ממקמות את קברו באזור דמביה, ואילו גרסה רביעית טוענת שהוא נקבר באזור קוארה. אחת מהגרסאות מציינת שהוא מת מברד בזמן סערה ונקבר במקום מותו, בעוד גרסה אחרת מספרת שהוא מת בקוארה וממקום קברו יצאו מים, אך ייתכן שהיו כמה קברים שונים שזוהו כמקום מנוחתו האחרונה.
בסיכומו של דבר, למרות כישלון המסע, אבא מהרי נשאר דמות משפיעה בביתא ישראל, והמשיך להיות מכובד ונערץ בקרב בני עדתו, תוך שהוא מהווה אתגר מתמשך למיסיונרים.
המניעים למסע
לפי חלק מהגרסאות, תיאודרוס הירשה ליהודים לצאת למסע בגלל בקשתם האישית. לפי קס שטו וששון צגהון, תיאודרוס שאל את היהודים מה הם רוצים כגמול על תרומתם במלחמותיו, והם ביקשו את הזכות לעלות לירושלים, ותיאודרוס נענה לבקשתם. גרסה זו מתארת את המלך כתומך ושמח להעניק את הבקשה, למרות חשיבותם הצבאית של היהודים בעיניו.
בגרסה אחרת, מדברי אבא יצחק, תיאודרוס שלח את היהודים לירושלים כשליחות מכוונת כחלק מתוכניתו האישית להגיע לשלטון גם בארץ ישראל. תיאודרוס עצמו ראה את שלטונו כחלק ממשיחיות נוצרית, ורצה להרחיב את מלכותו עד לירושלים. כך, תיאודרוס לא רק שאישר את יציאת היהודים, אלא השתמש בהם ככלים לשאיפותיו המדיניות והדתיות.
באתיופיה של התקופה, היה קשר עמוק בין הנצרות המקומית לבין המסורת היהודית, במיוחד בהיבטים הקשורים לארץ ישראל. הכנסייה האתיופית הייתה מחוברת למקומות הקדושים בארץ ישראל, כולל נציגויות בירושלים ואקסום שזוהתה עם "ירושלים שנייה". היהודים, לעומת זאת, התקשו לקיים עלייה לרגל לפני תקופת תיאודרוס, למרות כמיהתם לשיבת ציון שהופיעה בתפילות ובמסורת שלהם, כמו בסיגד.
תיאודרוס עצמו היה דמות בעלת אוריינטציה משיחית חזקה, שהתעניינה במיוחד בירושלים. הוא בחר את השם "תיאודרוס" להכתרתו, שם בעל משמעות דתית והיסטורית הקשור למלכים שהיו מחוברים לארץ ישראל. לפי המסורת, תיאודרוס הראשון שאף לעלות לירושלים ואפילו נקשר בנסים המייחסים לו תכונות משיחיות.
האגדה על תיאודרוס הראשון והזיהוי המשיחי עם ירושלים הותירה רושם עמוק גם בקרב יהודי אתיופיה, שהכירו את השם תיאודרוס במשמעות "מתנת האל". הם ראו בתיאודרוס השני דמות משיחית ואף ייחסו לו כינויי כבוד משיחיים, במיוחד בקרב יוצאי תיגרי. רבים מבני העדה ראו במלך כתומך במסעם, אולי אפילו כמי שהניע אותם לכך, מתוך הרגשה שהמשיחיות שלו חופפת את כמיהתם לשיבת ציון.
יחד עם זאת, ישנן גרסאות נוספות לפיהן ההחלטה לצאת למסע לירושלים נבעה מלחצים מצד מיסיונרים ולא מהמלך. לפי גרסה זו, היהודים נאלצו לבחור בין המרת דת לבין יציאה לארץ ישראל, והמסע היה דרך לברוח מהאיום של ההתבוללות. בשנת 1859 הוקם מיסיון פעיל בג'נדה שבאזור דמביה על ידי יוהאנס מארטין פלאד, ובהמשך נפתח מיסיון נוסף באזור זה. המיסיונרים, כולל הנרי אהרן שטרן וסטפאן ברונקהורסט שהצטרפו מאוחר יותר, פעלו להמיר את דתם של יהודי ביתא ישראל לנצרות. הם נסעו בכפרים ולימדו את תושביהם תנ"ך תוך הדגשת קטעים שמפורשים בנצרות כבשורה על ישוע. ביתא ישראל, שלא היו רגילים לדיונים טקסטואליים ולהגנה על אמונתם באמצעות עקרונות תאולוגיים, לא הצליחו להתמודד עם האתגר, ונזיריהם החלו להחרים כל מי שהושפע מהמיסיונרים.
פעילות המיסיון הביאה להצלחות ראשוניות, כאשר בקיץ 1862 הוטבלו לנצרות 40 מבני ביתא ישראל. באותו זמן החלו להתנהל דיונים על עניינים דתיים בין המיסיונרים ונציגי ביתא ישראל בפני מושל האזור, דיונים שהובילו לאיסור על הקרבת קורבנות על ידי יהודי ביתא ישראל. המיסיונרים הצליחו להשפיע על חלק מהיהודים ולהוביל אותם להתקרבות לנצרות, בעוד אחרים חשו צורך לשמור על אמונתם והיו עוינים לנוכחות המיסיונרית.
אבא צגאי, דמות מרכזית בקרב ביתא ישראל, התמודד עם לחצי המיסיון וכתב מכתב לירושלים בשנת 1862, בו הוא מבקש לדעת אם הגיעה העת לשוב לארץ ישראל. הוא ביטא את תחושת ההתרגשות והכמיהה לחזור לירושלים ולהקריב קורבנות, אך לא זכה לתשובה. מכתבו מדגים את השפעת המיסיונרים על יהודי ביתא ישראל ואת הרצון שלהם להתרחק מהנוצרים.
המיסיונרים והויכוחים שהתנהלו סביבם היוו גורם מרכזי שדחף חלק מיהודי ביתא ישראל לעזוב את אתיופיה ולנסות להגיע לארץ ישראל. הסיפורים שבעל-פה מעידים כי היו גם אחרים שראו בהגירה זו כתגובה לרצונו של תיאודרוס לכבוש את ירושלים, ובקרב יהודי תגרי הרחוקים מהלחץ המיסיונרי ההסבר הזה היה רווח יותר.
למרות ההבדלים בין הגרסאות השונות, ברור שדמותו של תיאודרוס והשפעתו על יהודי אתיופיה הייתה משמעותית. בין אם היה תומך מובהק של המסע או גורם לחץ שהוביל לבריחה, הוא נותר דמות מרכזית בזיכרון ההיסטורי של ביתא ישראל. מעשיו ושאיפותיו למשיחיות ולשליטה בירושלים שזורים עמוק בסיפור המסע של יהודי אתיופיה לארץ ישראל.
זכרון המסע במסורת ביתא ישראל
המסע של אבא מהרי נחשב לאסון גדול עבור קהילת ביתא ישראל, כפי שנמסר הן במסמכים כתובים והן במסורת שבעל-פה. רבים מהמשתתפים במסע חלו, מתו, איבדו את רכושם ונאלצו למצוא את עצמם רחוקים מביתם. היהודים דיווחו על מתנצרים רבים בקרב המאוכזבים מהמסע, אך המיסיונרים לא דיווחו על נטייה מוגברת להתנצרות. בטווח הקצר, העדה נפגעה קשות, והתקופה הזו נזכרה במסורת ביתא ישראל כ"קאפו זמן" (הזמן הרע), דבר שהוביל לכך שחלק מפרק זה בתולדות הקהילה נמנע מלהיות מוזכר במסמכים מאוחרים יותר.
עם זאת, המסורת האגדית על המסע התפתחה בכיוון שונה. בני העדה החלו לראות בכישלון המסע סימן לעתיד, בו תתגשם התקווה להגיע לארץ ישראל. לאחר הכישלון, המשיכו ביתא ישראל לשאוף לעלייה לירושלים, כאשר ההתעוררות המשיחית נותרה בעיקר ברמה הרוחנית ולא התממשה בפועל, כתוצאה מהלקח שנלמד ממסע אבא מהרי. יורשו של אבא מהרי, אבא קינדי, המשיך לעודד את בני העדה לשמור על התקווה לגאולה ולהאמין כי האור ייצא מהחושך.
הכישלון של המסע, יחד עם הכמיהה להגשמה, הפכו לנכס רוחני שהועבר מדור לדור בקהילת ביתא ישראל. רבים מהקהילה המשיכו לחלום על ירושלים ולספר את הסיפור לדור הבא, כשהם רואים במסע של אבא מהרי כבסיס לתקווה ולגאולה העתידית. כפי שמסכם אחד מחכמי העדה, "מה שראה אבא מהרי היה לעתיד. הם לא זכו להגיע, אך בזכותם אנחנו הגענו."
לקריאה נוספת
- לקה כהנת הדנה טקויה, מגונדר לירושלים, דפוס משכן, תשע"א
- שושנה בן-דור, המסע לעבר ארץ-ישראל: הסיפור על אבא מהרי, פעמים 33 תשמ"ה, עמ' 5–32
- שושנה בן-דור, הקשרים של יהודי אתיופיה עם המלך תיוודרוס, פעמים 58 תשנ"ד, עמ' 67–85
- Henry Aaron Stern ,Wanderings Among the Falashas in Abyssinia, Cass, 1968, ISBN 9780714618784
חומרי המקור
חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן, ואת התורמים לכתיבה כאן.
