אתנולוגיה מוזאיקית (מונח שנגזר משמו של משה) היא תפיסה מדעית ששימשה כבסיס מחשבתי מרכזי לאופן שבו עוצב האוריינטליזם הבריטי בהודו בסוף המאה ה־18. במסגרת זו נתפסו המקורות ההודיים כחוליות מתוך היסטוריה כללית שמוצאה בספר בראשית, והמפגש עם הסנסקריט ועם הטקסטים ההודיים הוצג כהזדמנות ליישב בין מסורות אסייתיות עתיקות לבין הסיפור המקראי. התפיסה הזו השתלבה במהפכה מחקרית רחבה יותר שהתרחקה מתיאורי המסעות הקלאסיים והעמידה את הלשון כמרכז הסמכות המדעית. חוקרים שפעלו בקלקוטה, ובראשם ויליאם ג'ונס, הדגישו כי שליטה בלשון היא המפתח להבנת התרבות וכי רק באמצעות קריאה ישירה בכתבים ניתן לזהות קשרים היסטוריים, דתיים ואתנולוגיים בין עמים שונים. שינוי הגישה הזה הפך את בנגל למוקד אינטלקטואלי שבו נוצר ידע חדש על אסיה ותרם להעמקת העניין האירופי בתולדותיה.
מתוך המתח בין המסגרת המקראית לבין העדויות ההודיות התפתחה מתודולוגיה רחבה שנעה בין השוואות לשון, עיון במסורות עתיקות וניסיון לאתר מוצא משותף לעמים שונים. ג'ונס גיבש מבנה אתנולוגי הכולל קבוצות עמים, תחומי השוואה ודרישות קפדניות לאתימולוגיה מדויקת, ובכך הציב יסודות חדשים למחקר לשוני והיסטורי. הנוסחה שקבע ב־1786 על הדמיון בין סנסקריט ללשונות אירופיות הובילה לגיבוש מושג המשפחה ההודו־אירופית, כאשר לצד זיהויים נכונים הופיעו גם טעויות הנובעות ממגבלות התקופה. במקביל שולבו מיתוסים הינדואיים בתוך הרצף המקראי, נדחו מחזורי הזמן ההודיים בשל הסתירה לכרונולוגיה המקראית, ותוארה הודו כמרחב של חוכמה קדומה השומרת שרידים של דת טבעית. שילובם של עקרונות לשוניים, השוואתיים ותיאולוגיים יצר מסגרת מחקרית חדשה שהשפיעה עמוקות על עיצוב הידע האירופי ביחס להודו ולתולדות האנושות בכלל.
רקע היסטורי
האוריינטליזם שהתפתח בהודו בעשורים האחרונים של המאה ה־18 צמח על רקע שינוי עמוק בגישת הבריטים אל הסנסקריט ואל התרבות ההודית. לפני אמצע המאה, הידע האירופי על הודו נשען בעיקר על תיאורי נוסעים ומיסיונרים, שרבים מהם לא שלטו בלשון המקומית והסתמכו על תיאורים עקיפים. חוסר הדיוק הזה עורר ספקות רבים לגבי יכולתם של אירופים להבין את המסורות ההודיות, והוביל לגישה ביקורתית כלפי התיאורים הישנים. בהדרגה התגבשה בקרב חוקרים בריטיים ההבנה שלשון היא המפתח העיקרי להכרת התרבות, ושבלעדיה לא ניתן לפרש כהלכה טקסטים, מסורות או מוסדות חברתיים. תפיסה זו לוותה בתחושה הולכת וגוברת שלפיה ההודו־בריטיים החיים בבנגל הם בעלי יתרון ייחודי על פני מלומדים אירופים שאינם נחשפים ישירות לשפות ולטקסטים המקומיים.
במרכז המהלך הזה עמדו חוקרים שפעלו בקלקוטה, אשר נחשפו לכתבי יד סנסקריטיים ולאוצרות ידע מקומיים שלא היו נגישים באירופה. עבודתם עוררה עניין רחב בציבור המשכיל בבריטניה, בצרפת ובגרמניה, ויצרה גל התלהבות חדש כלפי הודו. תפוצה מהירה של חיבורים, תרגומים וקטעי מידע שנשלחו מאסיה לאירופה הפכה את בנגל לאזור שבו נוצר ידע חדש, ואת קלקוטה למוקד שמשך תשומת לב אינטלקטואלית יוצאת דופן. תנועה זו תרמה להפניית מבט חדש אל הסנסקריט, הספרות ההודית וההיסטוריה של דרום אסיה, שעוררו סקרנות מחודשת ונתפסו כמקור חיוני להבנת עבר אנושי רחב יותר.
על רקע זה ייסד ויליאם ג'ונס בשנת 1784 את החברה האסייתית של בנגל, שנועדה להיות מוסד מחקר מסודר המוקדש ללימוד לשונות, היסטוריה, דת ופילוסופיה של אסיה. החברה שימשה מסגרת קבועה שבה נאסף ידע, סווג ופורסם בצורה שיטתית. פרסום כתב העת Asiatick Researches העניק למהלך זה כוח יוצא דופן: הגיליונות הגיעו לאירופה בקצב מהיר, זכו לקריאה רחבה, נדפסו מחדש ללא רשות, תורגמו לשפות אירופיות והיוו בסיס לדיון מלומד רחב־היקף. הצלחה זו הפכה את מפעל החברה האסייתית לאחד הגורמים המרכזיים בעליית העניין האירופי בהודו, והעניקה תוקף לגישה החדשה שהעמידה את הלשון ואת הבקיאות בכתבים כמרכז הסמכות המדעית.
ג'ונס עצמו הגיע להודו לאחר שביסס את מעמדו כבקיא בפרסית, ערבית וטורקית, ונחשב כבר באירופה לדמות בולטת בין החוקרים של המזרח. הידע הלשוני שרכש טרם הגעתו שימש בסיס לעיסוקו המאוחר יותר בסנסקריט ובטקסטים הודים, ואיפשר לו לפתח מתודולוגיה השוואתית שהשפיעה על חוקרים רבים שפעלו אחריו. שילוב הניסיון הלשוני עם גישתו הארגונית והמחקרית הפך אותו לאחד מעמודי התווך של האוריינטליזם החדש, והציב את קלקוטה כמוקד שבו נבנתה תשתית למדע חדש של לשון, תרבות והיסטוריה אסייתית.
ההתרחקות מתיאורי המסעות הקלאסיים
עלייתה של הסמכות החדשה בחקר תרבויות אסיה נבעה מהתרחקות מודעת מן המסורת האירופית הישנה של כתיבת תיאורי מסעות ומסמכים מיסיונריים, שהיו במשך מאות שנים מקור המידע העיקרי על הודו אך סבלו ממגבלות עמוקות. תיאורים אלו נכתבו לרוב בידי אנשים שלא שלטו בלשונות ההודיות, ולכן הסתמכו על שמועות, תרגומים חלקיים או הסברים שניתנו להם על ידי מתווכים מקומיים. ביקורת חריפה כלפי מסורת זו באה מצד חוקרים בעלי ניסיון ישיר בהודו. הולוול טען כי הדיווחים האירופיים רצופים אי־דיוקים הנובעים מבורות בלשון המקומית, ואילו המילטון הדגים כיצד מחסור בהבנה לשונית עלול לגרום לנוסע אירופי לפרש באופן שגוי נוהגים בסיסיים לחלוטין. גם המחלוקת עם בוכנן שימשה דוגמה לכך: נטען שהוא מתאר אזורים וקהילות שלא היה מסוגל להבין באמת משום שלא שלט בשפה שבה השתמשו תושביהם. ביקורות אלו יצרו תשתית אינטלקטואלית לטענה שלפיה לא ניתן לבנות ידע אמין על הודו כל עוד מסתמכים על תיאורים חיצוניים של מי שאינם בקיאים בלשונות המקומיות.
מן הביקורת הזו צמחה תפיסה חדשה שלפיה שליטה בלשון אינה רק כלי להבנת טקסטים, אלא תנאי להיותו של החוקר בעל סמכות. נטען כי ידיעת שפה יוצרת קירבה ויכולת תפיסה של מנגנוני מחשבה וסדרי תרבות, וכי מתוך קריאה ישירה במקורות אפשר לגלות עומקים שאינם נגישים למי שניזון מתיעוד עקיף. על בסיס זה התעצבה ההבחנה בין "אוריינטליסטים לשוניים" לבין מחברים ישנים שהסתמכו על תיווך. אחת הטענות המובהקות של זרם זה הייתה כי לימוד שפה מוביל גם להערכה ולחיבה כלפי העם הדובר אותה, ולכן החוקרים שעסקו בלשונות הודיות ראו עצמם כמי שהצליחו להתקרב יותר אל התרבות מאשר כל מי שכתב עליה לפני כן.
השליטה בלשון הפכה גם לכלי במאבקים פנימיים בתוך הקהילה האוריינטליסטית. הדמות המרכזית במחלוקת זו הייתה אנקטיל־דופרון, מלומד צרפתי שתהילתו באה מפועלו בתחום כתבי הזורואסטרים. אף שהשפיע על הידע האירופי, הוא עורר התנגדות בקרב מלומדים שפעלו בהודו, בעיקר משום שנשען על טקסטים שלא הכיר בשפת המקור אלא מתרגומים וקטעי מסורות. המבקרים טענו שהוא מפרש את המקורות מתוך ידע חסר, ועל כן מסקנותיו אינן אמינות. גם פאולינוס, כומר איטלקי שפרסם חיבור תקיף כנגד אוריינטליסטים בריטיים, הפך לדוגמה נוספת למחלוקת זו. בפולמוס שנוצר נגדו נטען כי הציג עצמו כמי שמכיר את הסנסקריט, אך בפועל נשען על מידע דל ומעורפל שלא התאים לסטנדרטים החדשים של חקר הלשון. בכך שימשו דמויות אלו ליצירת קו מפריד ברור בין סמכות המבוססת על בקיאות לשונית לבין סמכות הנובעת רק ממעמד אירופי.
התפתחות ויכוחי הסמכות קיבלה גם ממד לאומי, משום שהמפגש בין המחקר הבריטי והצרפתי נעשה בתוך מתיחות אינטלקטואלית רחבה יותר. מלומדים בריטיים, שפעלו מתוך קלקוטה ונחשפו ישירות למקורות, ראו עצמם כבעלי יתרון על פני חוקרים צרפתיים שפעלו מרחוק. מתוך רקע זה גובשה הטענה שלפיה אמינות המחקר ההודי מצויה בידיהם של אלה החיים במזרח, הדוברים את לשונותיו ומסוגלים לגשת לכתבים המקוריים. המאבק על הסמכות המדעית הפך לזירה שבה התחרו הזירות הלאומיות השונות, והלשון עצמה הפכה לכלי שדרכו הגדירו חוקרים את מעמדם ואת יכולתם לדבר בשם הודו.
הפרויקט האתנולוגי של ג’ונס
הפרויקט האתנולוגי שביקש ג'ונס לבנות נשען על מבנה מסודר שכלל חלוקה לחמש קבוצות עמים: הודים, פרסים, ערבים, סינים וטטרים. חלוקה זו נועדה לאפשר תיאור מקיף של אוכלוסיות אסיה תוך בחינה של מאפיינים משותפים ומבדילים, והיא הוצגה ככלי מתודולוגי שנועד להחליף את המבט האירופי הישן שהתבסס על תיאורי מסעות חלקיים. החידוש המרכזי לא היה בהצגת רשימת עמים, אלא באופן שבו ביקש ג'ונס לבחון אותם בארבעה תחומים מקבילים: לשון, דת או פילוסופיה, אמנות או אדריכלות, וטכנולוגיה או מלאכה. באמצעות מבנה זה ביקש ליצור מערכת השוואתית אחידה שתאפשר לזהות תבניות משותפות או קשרי מוצא בין עמים שונים, תוך שימוש במקורות כתובים, בזיהוי דמיון לשוני ובתיאור של מסורות טקסיות ואמנותיות. ההשוואה שגיבש בין התחומים השונים נועדה להציג את כל אלה כחלק ממערך אתנולוגי כולל, ולא כפרטים שאינם קשורים זה לזה.
מאחורי המבנה ההשוואתי עמדה שאיפה רחבה יותר לבחון את העמים הנזכרים מתוך מסגרת היסטורית שמקורה בספר בראשית. ג'ונס שאב את ההנחה בדבר מוצא משותף לעמי העולם מתוך תפיסת האתנולוגיה המוזאיקית שאפיינה את הלימוד ההיסטורי של התקופה, וניסה לבדוק אם אפשר ליישב בין המסורות האסייתיות לבין הסיפור המקראי. מתוך עמדה זו קיבל כמובן מאליו שמוצא העמים קשור לדמויות ולמשפחות המתוארות בבראשית, ושניתן למצוא לכך עדויות באמצעות השוואת לשונות, מיתוסים ומוסדות דת. העובדה שהוא פיתח את מחקרו מתוך הנחה זו אינה תוצאה של השראה כללית בלבד, אלא קשורה ישירות לעיסוקיהם של חוקרים בני דורו. ג'ונס הסתמך במידה רבה על כתיבתו של יעקב בריאנט, שניסה בעצמו לשרטט מפה של מוצא עמים ומסורות מתוך בסיס מקראי, וכן על טיעוניו הכרונולוגיים של אייזק ניוטון, שביקש לתקן את תפיסות העת העתיקה באמצעות חישובים הקושרים בין התיארוך המקראי לבין עדויות משלל תרבויות. הזיקה בין עבודתו לבין ניסיונותיהם של בריאנט וניוטון המשיכה את המסורת שביקשה להציג את ההיסטוריה האנושית כמערכת גנאלוגית אחת, שבמרכזה האירועים המתוארים במקרא.
אף שג'ונס קיבל את הנחות היסוד של בריאנט לגבי המוצא המשותף ושלשלת העמים שמקורה בבראשית, הוא דחה את שיטותיו האתימולוגיות. בריאנט ניסה להוכיח קשרים בין עמים באמצעות פירוקים לשוניים חופשיים, החלפת אותיות, העברת עיצורים, הוספת הברות או מחיקתן, ולעתים קרובות עיוות מילים כך שיתאימו למסקנותיו המקדימות. ג'ונס אמנם הסכים עם חלק מן התוצאות, אך התנגד בחריפות לדרכי העבודה שהובילו אליהן. עמדתו הייתה כי לא ניתן לבסס טענות היסטוריות על אתימולוגיה שאינה מבוססת על התאמה אותית ממשית, על דמיון ברור בין מילים ועל משמעות זהה. הוא הדגיש כי חיפוש קשרים לשוניים ללא כללים קפדניים אינו רק שגוי מבחינה מדעית, אלא גם מסוכן, משום שהוא עלול לייצר אשליה של קשרים שאינם קיימים. מסיבה זו קבע עקרונות מחייבים לכל ניסיון לאתר מוצא משותף: דרישת דיוק גבוהה, היצמדות מוחלטת לצורת המילה, ודחייה של כל הסבר המבוסס על השערה בלתי־מבוקרת או על דמיון מקרי.
שילובם של המבנה האתנולוגי, ארבעת תחומי ההשוואה, ההנחה בדבר מוצא מקראי משותף וקפדנות לשונית גבוהה יצרו מסגרת שבה ביקש ג'ונס למפות את עמי אסיה מתוך שיטה אחידה וברורה. מערכת זו נבנתה מתוך זיקה למסורת מחקרית ארוכה, אך גם ביקשה להתנתק מהמגבלות של הדורות הקודמים באמצעות שפה מדויקת יותר, עקרונות בדיקה מחמירים ודרישה להצלבת תחומים שונים כדי ליצור תמונה רחבה של תולדות העמים. בכך הציב ג'ונס יסוד חדש למחקר אתנולוגי ולדיון על מוצא עמים, כאשר כל חלק במערכת נועד להשתלב במסגרת אחת שמזהה קשרים היסטוריים מתוך בדיקה זהירה ולא מתוך הנחות או דמיון חופשי.
המשפחה ההודו-אירופית
גיבוש מושג המשפחה ההודו־אירופית קשור ישירות לנוסחה שגיבש ג'ונס בשנת 1786, שבה טען לדמיון שיטתי בין הסנסקריט לבין לשונות אירופיות עתיקות כגון יוונית ולטינית, ובנוסף גם גותית, קלטית ופרסית עתיקה. עצם הצבת השפות הללו בתוך מסגרת אחת יצרה לראשונה תבנית מחקרית שהניחה קיומה של זיקה היסטורית בין עמים ותרבויות שהיו רחוקים זה מזה גיאוגרפית. הניסוח שהציג היה חדשני, אך גם משקף את מגבלות התקופה: הוא תיאר את הסנסקריט כלשון "מושלמת", "עשירה" ו"מעודנת", ביטויים שכיום אינם משמשים בהגדרת משפחות לשון אך אז נחשבו חלק מהשיח המדעי. אף שהיסודות התיאוריים היו בני זמנם, המבנה ההשוואתי שיצר – הצבת המילים זו מול זו והדגשת הדמיון הצלילי והמורפולוגי – היוו בסיס לחקר הלשון בן הדורות הבאים.
אחד המוקדים המרכזיים בניתוחיו היה הקשר ההדוק שקבע בין פרסית וסנסקריט. הוא הבחין בדמיון מבני ושורשי בין שתיהן, ובכך ביסס את ההבנה כי הפרסית העתיקה קשורה קשר ישיר למסורת הלשונית של הודו. מן המסקנה הזו נגזרה קביעה חשובה נוספת: פרסית איננה שפה שמית, ואין לראות בה חלק מן המשפחה הערבית. היכולת להפריד בין פרסית לבין לשונות שמיות הייתה צעד משמעותי בתיחום גבולות המשפחה החדשה. לצד זאת הגיע ג'ונס לכמה מסקנות מדויקות לגבי שיוכם הלשוני של עמים נוספים. הוא זיהה כי הצוענים באירופה מדברים לשון שמקורה בהודו, והכיר בקשרי לשון ברורים בין לשון הסינהלים לבין הסנסקריט. גם הזיהוי של הארמנית כקרובה ללשונות ההודו־אירופיות היה אחד ההישגים המוקדמים והמדויקים של עבודתו.
עם זאת, חלק מהקביעות שגיבש היו שגויות וגובשו מתוך מגבלות החומר הידוע בתקופתו. הוא טעה בייחסו את הסלאבים למסגרות אחרות, ולא זיהה את שיוכם למשפחה שעליה הצביע. כך גם ביחס לטיבטים ולבורמזים, שאותם ראה כחלק מרשת קשרים אסיאתית שונה שאינה קשורה לנתיבי השפה שהציג. הוא כלל את האי ג'אווה בתוך מסגרת שאותה תיאר כ"הודית", וכמו כן חשב כי סין ויפן עשויות להיות שייכות לענף כללי יותר של עמים שמוצאם קשור בעקיפין למה שראה כמשפחה הודית. חשיבתו הובילה גם לנסיונות למקם את אמריקה הפרה־קולומביאנית בתוך מודל רחב מדי של קשרים לשוניים, כאשר הידע שהחזיק על שפות אמריקה היה מועט ומוגבל.
בתוך המערכת כולה עמד רעיון מרכזי שלפיו קיימת שפת מקור מאוחדת, עתיקה ואבודה, אשר ממנה הסתעפו כל הענפים הידועים. הוא קבע שלא ניתן לשחזר את הלשון הזו משום שהעדויות אליה אינן מצויות בטקסטים ששרדו, ושהיא אינה ניתנת ל"החייאה".
בנוסף ג'ונס זיהה יסודות שאינם הודו־אירופיים בתוך ההינדית, והכיר בכך שהיא משמרת מרכיבים שאינם ניתנים לשיוך לתבנית ההודו־אירופית. הדבר הדגים את מורכבות העולם הלשוני של צפון הודו, שבו מסורות לשוניות שונות השתלבו זו בזו לאורך זמן. הבחנות אלו הוסיפו עומק למערכת הסיווג שהציג, והדגישו כי גם כאשר קיימת משפחת לשון רחבה, ישנם יסודות היסטוריים מקומיים שאינם מתיישבים עם המסגרת האחידה.
ההשוואה בין ההינדואיזם למקרא
הניסיון לשרטט היסטוריה משותפת לעמי אסיה נשען על ניסיון שיטתי ליישב בין המסגרת המקראית של ספר בראשית לבין המסורות ההודיות. מתוך גישה זו זוהו סיפורים הודיים כגלגולים של תבניות מקראיות: מנואס תואר כמקביל לדמות נח, גלגולי וישנו הוצגו כהדים מיתיים לאירועים שמקורם באתנולוגיה המוזאיקית, וסיפור המבול ההודי נתפס כעדות נוספת למבול הכלל־עולמי. גם דמויות אחרות, ובהן נמרוד, שולבו בתוך הניסיון לראות במסורות ההודיות זיכרון היסטורי של תולדות האנושות לאחר יציאת צאצאי נוח והשתרשותם באזורים שונים. מטרת העיון ההשוואתי לא הייתה לערער על הייחוד של המסורת ההודית, אלא להבין אותה כחלק ממערכת רחבה שבה העמים משמרים שרידים של אותו עבר קדום המיוחס למקרא.
בהתאם לכך נדחו מחזורי הזמן הארוכים של המסורת ההודית, ובהם היוגות והקלפות, משום שהם אינם מתיישבים עם הכרונולוגיה המקראית הקצרה. ההיסטוריה ההודית, כפי שהוצגה בכתבים המקומיים, פרשה לפניה טווחי זמן בני עשרות אלפי שנים ואף יותר, ואילו באתנולוגיה המוזאיקית נתפסו פרקי הזמן המיתיים כבלתי אפשריים מבחינה היסטורית. מתוך כך הוסבר כי המחזורים ההודיים אינם בבחינת תיעוד היסטורי אלא מסגרת מיתית שנבנתה על ידי דורות מאוחרים. ההכרעה בין שתי התפיסות נעשתה מתוך העדפת ההיגיון הכרונולוגי של ספר בראשית, שנחשב מצומצם, מחושב ובר־השוואה לעדותן של תרבויות נוספות.
העמדה ההיסטורית שהתעצבה מתוך ניסיון זה הציבה את הודו, מצרים, יוון ורומא כזרועות תרבותיות שמקורן בענפי משפחה משותפים. מסורות אלו תוארו כמתפתחות מצאצאי חם, וכחלק ממערך עתיק של תרבויות שהקדים את הופעתן של מערכות אמונה מפותחות. התפיסה שראתה בעמים אלו משפחה אחת סיפקה מסגרת שבה ניתן היה לשלב זה לצד זה טקסטים מיתיים, מנהגים עתיקים ושברי זיכרון היסטורי. לצד הקשר הגנאלוגי, הונחה גם קביעה עקרונית שלפיה מסורות הודיות, מצריות ויווניות משמרות יסודות של "דת טבעית" קדומה, שקודמת לפוליתאיזם ולמוסדות הדת שאפיינו את התקופות המאוחרות יותר.
בתוך מסגרת זו תוארה הודו כמרחב של חוכמה עתיקה, שבו נשמרו מסורות טרום־מונותאיסטיות המהוות עדות לתפיסות עתיקות שאינן מצויות עוד במסורת האירופית. כתבים, מיתוסים ופולחנים הוצגו כחוליות מתוך שרשרת רחבה יותר של ידע קדום, אשר שרידים ממנו נותרו במספר תרבויות בלבד. גישה זו העניקה חשיבות רבה לעדויות ההודיות, אך במקביל הדגישה כי פירושן אינו יכול להישען לחלוטין על המסגרת הפנימית של ההודים, אלא חייב לעמוד בבחינה מחקרית המבוססת על כלים השוואתיים.
הדיון כולו התנהל על רקע מתח מתמיד בין הערכה למסורות הודו לבין האמונה בעליונותו של המדע האירופי בן התקופה. מצד אחד הודגש כי התרבות ההודית עתיקה ומורכבת, וכי היא שימרה רעיונות שנעלמו במערב; מצד אחר הוצג המחקר האירופי ככלי שביכולתו לארגן את החומר, לבקר אותו ולמקם אותו בתוך מבנה היסטורי מדויק יותר. המתח בין עומקם של המקורות ההודיים לבין יכולת הניתוח האירופית נבנה כחלק בלתי נפרד מהניסיון ליצור היסטוריה כללית המאגדת מיתוסים, עדויות לשון ומסורות דתיות בתוך מכלול אחד.
לקריאה נוספת
- תומאס ר' טראוטמן, Aryans and British India, בהוצאת אוניברסיטת קליפורניה, ברקלי / לוס אנג'לס / לונדון, 1997.
