בוליבריזם

בוליבריזם הוא מושג פוליטי מורכב המתאר את פולחן האישיות, האידיאולוגיה והמורשת של סימון בוליבר, הידוע כ"המשחרר". לאורך המאות ה-19 וה-20, עברה דמותו של בוליבר סדרה של "חטיפות אידיאולוגיות" על ידי זרמים מנוגדים – מהפשיזם הלאומני ועד לסוציאליזם של המאה ה-21 – אשר כל אחד מהם ביקש לנכס את יוקרתו ההיסטורית לצרכיו הפוליטיים, תוך עיוות של דמותו המקורית, שהייתה של ליברל-שמרן המזוהה עם ערכי המערב. בעוד שהבוליבריזם המודרני, שהגיע לשיאו תחת שלטונו של הוגו צ'אווס בוונצואלה, מציג את בוליבר כסמל לסוציאליזם רדיקלי ואנטי-אימפריאליזם, המציאות ההיסטורית מלמדת על אדם שהיה אריסטוקרט קריאולי, אשר האמין בכלכלת שוק ובזיקה עמוקה למודלים השלטוניים של אנגליה וארצות הברית.

בתפיסתו המקורית, הבוליבריזם שאף לכונן מדינות המבוססות על חוקות חזקות ושלטון מרכזי, מתוך חשש עמוק שההמונים אינם בשלים לדמוקרטיה לאחר שלוש מאות שנים של בורות ועריצות תחת השלטון הספרדי. בוליבר העריץ את החוקה האנגלית וביקש להעתיק את מרכיביה, כולל יצירת סנאט תורשתי שישמש כחציצה בין דרישות ההמונים לבין סמכויות הממשלה. הוא דגל בנשיאות לכל החיים כערובה ליציבות ומניעת מלחמות אחים, וראה בקניין הפרטי ובמסחר החופשי עקרונות יסוד של מדינה ריבונית. בוליבר קיווה שיום אחד אמריקה הלטינית תהיה "האומה הגדולה בעולם, גדולה לא כל כך בזכות שטחה ועושרה אלא בזכות חירותה ותהילתה", אך הוא הבהיר כי חירות זו חייבת להיות מנוהלת על ידי אליטה רפובליקנית משכילה ¹.

תהליך הניכוס של דמותו החל כבר במאה ה-19, כאשר מנהיגים שמרנים ואוטוריטריים השתמשו במורשתו כדי להצדיק סדר צבאי והיררכיה. במאה ה-20, זרמים פשיסטיים – שהיו למעשה תנועות של סוציאליזם לאומני ("סוציאליזם של פנים") – אימצו את בוליבר בשל היותו מנהיג צבאי חזק, תוך שהם מתעלמים מהליברליזם הלאומי שלו ומקרבתו לסמלים דמוקרטיים מערביים. מנגד, השמאל הסוציאליסטי ביצע מהפך אידיאולוגי דרמטי; בעוד שקרל מרקס דחה את בוליבר בבוז ותיאר אותו כ"נבל שפל" וכ"נפוליאון של הנסיגות" ², השמאל המודרני המיר את דמותו לסמל קומוניסטי ואנטי-קפיטליסטי. הוגו צ'אווס הקים את "הרפובליקה הבוליברית" על בסיס פופוליסטי הנשען על אותם "המונים חסרי רסן" שבוליבר ההיסטורי חשש מהם יותר מכל.

כתוצאה מתמורות אלו, הבוליבריזם כיום מתפקד כקולאז' של עקרונות המנוגדים לעיתים קרובות להגותו המקורית של "המשחרר". הסתירה בולטת במיוחד בין דרישת השמאל המודרני למהפכה חברתית רדיקלית לבין דבריו של בוליבר עצמו בסוף ימיו, כפי שכתב לגנרל פלורס ב-1830: "אתה יודע ששלטתי במשך 20 שנה, והפקתי מהן רק כמה מסקנות בטוחות: אמריקה אינה ניתנת למשילות, עבורנו […] אלו המשרתים את המהפכה חורשים את הים […] מדינה זו תיפול באופן בלתי נמנע לידי המונים חסרי רסן ואז לידי עריצים כה חסרי חשיבות שהם יהיו כמעט בלתי מורגשים, מכל הצבעים והגזעים".

החזון המקורי של בוליבר

חזונו הפוליטי המקורי של סימון בוליבר נשען על תפיסת עולם ליברלית-שמרנית שראתה במערב, ובמיוחד באנגליה ובארצות הברית, את המגדלור התרבותי והשלטוני הראוי לחיקוי. כבן למעמד ה"מנטואנוס", האצולה הקריאולית בעלת הנכסים, בוליבר הושפע עמוקות מהוגי הנאורות הליברלית והחזיק בספרייה פרטית שכללה את כתביהם של מונטסקייה, לוק, וולטר ורוסו, לצד הוגים תועלתניים כג'רמי בנת'ם ³. שאיפתו המרכזית הייתה לפרק את המבנים הפיאודליים והמרקנטיליסטיים של האימפריה הספרדית ולהחליפם במערכת קפיטליסטית מודרנית שתשתלב בכלכלה העולמית. הוא האמין כי "אחדות היא מה שאנו צריכים כדי להשלים את מלאכת ההתחדשות שלנו", אך אחדות זו נועדה לשרת הקמת מדינות ריבוניות החסות תחת הגנתן של המעצמות הליברליות.

במרכז תוכניתו השלטונית עמד האימוץ של המודל החוקתי הבריטי, שאותו ראה כשיטה היציבה ביותר למניעת אנרכיה ורודנות. בוליבר הציע להקים רשות מבצעת חזקה וריכוזית, ולצדה בית מחוקקים הכולל סנאט תורשתי שיתפקד בדומה לבית הלורדים. הוא סבר כי גוף כזה נחוץ כדי "לחצוץ בין הדרישות האלימות של העם לבין הסמכויות הגדולות של הממשלה בתקופות של אי-שקט פוליטי". החזון הליברלי שלו לא היה דמוקרטי במובן המודרני של המילה; הוא דגל בממוצע בין הקצוות, וביקש להימנע מאנרכיה דמגוגית מצד אחד ומעריצות מונוקרטית מהצד השני. לשיטתו, הממשל הטוב ביותר עבור המדינות החדשות הוא זה שיש לו את הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח בהתאם למנהגים ולרמת הידע של האוכלוסייה, ולכן הציע כי "החוקה תשאב מכל מערכות הממשל, אך אינני רוצה שהיא תשתתף בכל חטאיהן".

ההיבט הכלכלי של הבוליבריזם ההיסטורי הדגיש את חשיבות השוק החופשי והגנה בלתי מתפשרת על הקניין הפרטי כבסיס לכל אומה ריבונית. בוליבר ראה באנגליה שותפה טבעית ומרכזית למסחר, ובאיגרתו המפורסמת "מכתב מג'מייקה" העלה את האפשרות כי מצר פנמה יהפוך ל"מרכז המסחר של העולם" שיחזק את קשרי המסחר בין אירופה, אמריקה ואסיה. במקרים רבים פעל בוליבר לעידוד רוח היזמות של הבורגנות; הוא העניק מכרות כרכוש פרטי בחסות החוק כדי להגדיל את פריונם הכלכלי, והתנגד נחרצות לכל ניסיון של רפורמה אגררית או הלאמה של אמצעי ייצור. בעיניו, פיתוח קפיטליסטי וביטול פריבילגיות פיאודליות היו תנאי הכרחי לעצמאות אמתית, גם אם הדבר דרש תקופה של "דיקטטורה רפובליקנית" כדי לכפות את העקרונות הללו על חברה שעדיין הייתה שבויה במבנים קולוניאליים.

הזיקה לארצות הברית תפסה אף היא מקום מרכזי בהגותו, כשבוליבר התייחס לתושביה כאל "אחינו מהצפון" המפגינים סגולות פוליטיות וכישרונות נעלים. הוא קיווה כי יום אחד יוכל לכנס אספה של נציגי הרפובליקות והממלכות במצר פנמה כדי "לדון באינטרסים הגבוהים של שלום ומלחמה". למרות הנטייה הסמכותנית שאימץ בשנותיו המאוחרות, בוליבר הצהיר כי מטרתו היא יצירת חוקה "חזקה מאוד וליברלית מאוד" שתעניק חירויות אזרחיות כגון חופש העיתונות. הוא האמין כי הגנה על אינטרסים של בעלי הון ועידוד הכלכלה הליברלית הם הדרכים היחידות להבטיח שדרום אמריקה לא תישאר פאסיבית אלא תהפוך לחלק בלתי נפרד מהעולם המתורבת והסוחר.

הסמכותנות של בוליבר הייתה אמצעי להשגת יעד ליברלי-מודרני: הוא היה מוכן להשתמש בכוח שלטוני רב כדי למגר את השפעת הכנסייה ואת "הקנאות הדתית", שאותה ראה כמכשול לקדמה. כפי שהגדירו זאת היסטוריונים מאוחרים, הדיקטטורה שלו הייתה הצעה ליברלית-רדיקלית שנועדה להכשיר את הקרקע להתפתחות קפיטליסטית ודמו-ליברלית בטווח הארוך, תוך השגת עצמאות כלכלית שתמנע "תלות חדשה לטובת אירופה או ארה"ב". חזונו ראה בחינוך הממלכתי וביצירת מודעות קולקטיבית של "אידיאל בוליברי" נאור את הדרך להפוך את תושבי היבשת מאזרחים פאסיביים לחברים פעילים באומה מודרנית, חופשית ומשגשגת.

בוליבר והיהודים

שורשי היחסים בין סימון בוליבר ליהדות אמריקה הלטינית והקריביים נטועים עמוק במאבק לעצמאות בראשית המאה ה-19. בעוד שבמאות הקודמות חיו יהודים ואנוסים (Marranos) במושבות תחת צל האינקוויזיציה והגבלות ספרדיות מחמירות, מלחמות העצמאות שהוביל בוליבר יצרו ברית אסטרטגית ומוסרית בין "המשחרר" לבין סוחרים ולוחמים יהודים, שראו בחזונו הליברלי פתח לחירות דתית ואזרחית.

בשנת 1812, לאחר נפילת הרפובליקה הראשונה, מצא בוליבר מקלט וסיוע חומרי חיוני בבתיהם של יהודים באי קוראסאו, שהיה אז תחת שליטה בריטית ⁴. דמויות מפתח כגון מרדכי ריקארדו והאחים אברהם וריקארדו מזה הגישו חסות ואירוח לבוליבר הגולה, וסייעו במימון ובציוד צבאו לקראת המשך המערכה נגד ספרד. קשרים אלו לא היו כלכליים בלבד, אלא הניחו את היסוד לאחוות אמונים בין הקהילה היהודית לבין הרפובליקה הוונצואלית העתידית. בוליבר עצמו הכיר תודה על תמיכה זו, אשר אפשרה לו לשקם את כוחותיו בנקודת השפל של המהפכה.

התמיכה היהודית בבוליבר חרגה מעבר לסיוע לוגיסטי והתבטאה בהשתתפות פעילה בשדה הקרב. מספר יהודים מקוראסאו ומאזורים נוספים התגייסו לשורות צבא השחרור ותפסו עמדות פיקוד בכירות:

• לואיס בריון (Luis Brion): אדמירל ממוצא יהודי ששימש כמפקד המשלחת הימית לקיס (Cayes) והיה דמות מפתח בניצחונותיו הימיים של בוליבר.
• חואן דה סולה (Juan de Sola): מפקד חיל הפרשים שהשתתף בקרב קרבובו המכריע בשנת 1821.
• בנימין הנריקס (Benjamin Henriques): שירת כקפטן בחיל הפרשים.
• דוד חיים דה משה לופז פניה (David Haim de Moshe Lopez Penha): שירת כקולונל בחיל הרגלים.

הברית בין בוליבר ליהודים הגיעה לשיאה האידיאולוגי עם כינון חוקת 1819-1821, אשר קראה לראשונה לחופש דת מלא. הכרזה זו הובילה לגל הגירה של משפחות יהודיות (בראשן משפחת קוריאל ב-1820) לעיר סנטה אנה דה קורו, שם הוקם בשנת 1832 בית העלמין היהודי העתיק ביותר ביבשת שנמצא בשימוש רציף עד היום. בוליבר ראה ביהודים אזרחים יצרנים ושותפים טבעיים למדינה הליברלית והקפיטליסטית שביקש להקים, וזאת בניגוד מוחלט לרטוריקה של משטרים בוליבריאנים מודרניים במאה ה-21.

הניכוס הפאשיסטי

ניכוס דמותו של סימון בוליבר על ידי תנועות פאשיסטיות במהלך המאה ה-20 מהווה את אחד הפרקים המורכבים והפרדוקסליים בתולדות הבוליבריזם. ניכוס זה נשען על פרשנות סלקטיבית של דמות "המשחרר", תוך התעלמות מוחלטת מערכיו הליברליים וזיקתו למערב ⁵. הפאשיזם, כתנועה המייצגת סוציאליזם לאומני ("סוציאליזם של פנים"), מצא בבוליבר דמות של מנהיג צבאי סמכותני שיכול לשמש כעוגן היסטורי לביטול הפרט למען המדינה. בניגוד לסוציאליזם המרקסיסטי השואף לאוניברסליזם ולאחדות הפועלים הבינלאומית, הפאשיזם קידש סוציאליזם המוגדר על ידי גבולות הלאום והדם, וביקש להציג את בוליבר כחלוץ של סדר חברתי היררכי ומשמעת צבאית נוקשה.

התיאורטיקנים הפאשיסטים באירופה ובאמריקה הלטינית זיהו בבוליבר טמפרמנט פוליטי הקרוב לרגישויות שלהם. שר התרבות האיטלקי תחת מוסוליני, ג'וזפה בוטאי, כתב כי "איטליה הפאשיסטית מבחינה בסימון בוליבר בטמפרמנט קרוב ביותר לרגישות הפוליטית שלנו. בוליבר הוא לא רק משחרר, אלא גם ובעיקר איש צבא, קונדוטיירו. הפאשיזם מכבד בו את מי שידע להרחיק מהעולם החדש את ההשפעה היעקובינית והמטריאליסטית המזיקה" ⁵. ראייה זו ניתקה את בוליבר מהקשרו המקורי כמי שהושפע עמוקות מההשכלה ומהחוקה האנגלית, והפכה אותו לסמל של מאבק נגד הליברליזם והדמוקרטיה הייצוגית שהפאשיזם ביקש למגר.

בספרד של ימי פרנקו, הניכוס הגיע לשיאו כאשר הוגים פלנגיסטים כמו ארנסטו חימנז קבאלרו הגדירו את בוליבר כגיבור של ה"גזע". קבאלרו הרחיק לכת ותיאר את ממשלו של פרנסיסקו פרנקו כמימוש האמיתי של האידיאל הבוליברי, כשהוא כותב כי "החשיבה הבוליברית האותנטית, שלא מומשה בהיסטוריה אפילו על ידי בוליבר עצמו, אלא על ידי פרנסיסקו פרנקו, קורא גדול ומהרהר על דמות ראשונית ומבשרת זו של היספנו-אמריקה". עבור הפלנגיסטים, בוליבר לא היה הליברל שהעריץ את הפרלמנטריזם הבריטי, אלא סמל לשלטון של מנהיג חזק היודע להבטיח סדר וצדק ברוח העם, מעבר למגבלות של "עורכי דין ערמומיים ואינטרסים קטנוניים" של דמוקרטיות ליברליות.

ניכוס זה התאפשר בשל המרכיבים ב"דת הפוליטית" הבוליברית המשיקים לאסתטיקה ולפרקטיקה הפאשיסטית, כגון פולחן האישיות והאדרת הצבא כעמוד השדרה של האומה. עם זאת, קיים פער תהומי בין האידיאולוגיה הפאשיסטית, שדחתה את המערב הליברלי ואת ערכיו של בוליבר, לבין בוליבר עצמו, שתקוותו הייתה לכונן חוקה "חזקה מאוד וליברלית מאוד" המבוססת על המודל האנגלו-סכסי. בעוד הפאשיזם ביקש להשליט סוציאליזם לאומני ריכוזי, בוליבר ההיסטורי פעל למיגור מבנים אנכרוניסטיים כדי לפנות דרך לקפיטליזם, הגנה על הקניין הפרטי ובריתות אסטרטגיות עם ארה"ב ואנגליה – ערכים העומדים בסתירה מוחלטת למהות הסוציאליזם הלאומי הפאשיסטי.

הניכוס הפאשיסטי שימש כגשר אינטלקטואלי עבור לאומנים שביקשו להצדיק משטרים קאודיילו-צבאיים באמריקה הלטינית, תוך שימוש בטיעונים פוזיטיביסטיים שלפיהם רק שלטון חזק יכול להבטיח צדק ב"רוח העם" ההיספני. היסטוריונים מבקרים מציינים כי הבוליבריזם הפך בגרסאות אלו לדת פוליטית שהתפתחה מתוך בורות היסטורית, תוך התעלמות מהעובדה שבוליבר המאוחר, למרות שנעשה שמרן עמוק, מעולם לא זנח את הערצתו למוסדות הליברליים של המערב ולא חתר לסוציאליזציה של המדינה. הפיכתו של בוליבר לסמל פאשיסטי במחצית הראשונה של המאה ה-20 סללה למעשה את הדרך לניכוס המאוחר יותר על ידי השמאל הסוציאליסטי, שהמשיך להשתמש בדמותו ככלי פוליטי ריק.

הניכוס הסוציאליסטי

השלמתה של חטיפת הדמות והעברתה מהפאשיזם אל השמאל הסוציאליסטי הרדיקלי הגיעה לשיאה בתקופת שלטונו של הוגו צ'אווס, אך היא נשענת על היפוך אידיאולוגי מוחלט של העמדות המרקסיסטיות המקוריות. במקור, השמאל האירופי, בהובלת קרל מרקס, גילה עוינות עמוקה כלפי בוליבר. בערך שכתב עבור האנציקלופדיה האמריקאית בשנת 1858, תיאר מרקס את בוליבר כ"נבל השפל, המאוס והנחות ביותר", והשווה אותו לסולוק, השליט הדיקטטורי של האיטי. עבור מרקס, בוליבר לא היה משחרר עממי אלא נציג מובהק של האריסטוקרטיה הקריאולית, "בורגנות רנצ'ו" שפעלה מתוך מניעים מעמדיים צרים. מרקס לגלג על יומרותיו הצבאיות של בוליבר, כינה אותו "הנפוליאון של הנסיגות" וטען כי הצלחותיו נבעו אך ורק מנוכחותם של קצינים אירופאים ושכירי חרב בצבאו, בעוד הוא עצמו נטה להימלט משדה הקרב ברגעי משבר.

ההמרה האידיאולוגית של בוליבר לסמל סוציאליסטי דרשה מהשמאל הלטינו-אמריקאי להתגבר על כתב האישום החריף של מרקס. החל משנות ה-30 של המאה ה-20, החלו תיאורטיקנים קומוניסטים בדרום אמריקה לנסות ולפייס בין הדמויות; הם טענו כי מרקס שגה בניתוחו מכיוון שהסתמך על מקורות משניים עוינים, ושבוליבר יכול להיחשב ל"מבשר" של המאבק האנטי-אימפריאליסטי פשוט כי מת לפני שהספיק לקרוא את מרקס ⁵. במהלך המלחמה הקרה, ובמיוחד לאחר המהפכה הקובנית, החל השמאל לרתום את חזונו של בוליבר לאחדות יבשתית – שנועד במקור ליצור גוש מדיני חזק וליברלי מול אירופה – ולהופכו למאבק מעמדי גלובלי נגד הקפיטליזם והאימפריאליזם האמריקאי. דמותו של הליברל-הלאומן הוחלפה בדמות של מהפכן סוציאליסט בשימושן של תנועות גרילה כמו M-19 בקולומביה, שביצעו אקטים סמליים כמו גניבת חרבו של בוליבר כדי להצהיר בעלות על מורשתו.

הניגוד החריף ביותר ב"חטיפת הדמות" בא לידי ביטוי ביחסו של בוליבר להמונים מול הפופוליזם של הוגו צ'אווס. בוליבר ההיסטורי רחש פחד עמוק מפני ה"פרדוקרטיה" – שלטון של בני תערובת – וחשש כי שחרור אמריקה יוביל להתפרצות של שנאה גזעית ומעמדית שתחריב את האליטה הלבנה. עבורו, הסכנה הגדולה ביותר הייתה "דמגוגיה גזעית" ושלטון של המונים שאינם בשלים לחירות. לעומת זאת, הוגו צ'אווס, מנהיג ממוצא מעורב המייצג את אותן שכבות שבוליבר ביקש לרסן, בנה את שלטונו בדיוק על ליבוי אותם מתחים. צ'אווס הפך את בוליבר ל"כת" דתית-חילונית, השאיר כיסא ריק עבור "רוחו" בישיבות ממשלה והשתמש בשמו כדי להצדיק הלאמות רכוש ופגיעה בקניין הפרטי – צעדים שבוליבר, כמי שהעריץ את הקפיטליזם האנגלו-סכסי, היה רואה בהם אסון לאומי.

השמאל הסוציאליסטי השלים את המניפולציה ההיסטורית על ידי הצגת בוליבר כלוחם למען העניים והילידים, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא ביטל הגנות קולוניאליות על אדמות ילידיות, החזיר מיסים שהוטלו עליהם והתבטא כלפיהם בבוז גלוי. ה"בוליבריזם" של המאה ה-21 הפך למה שהיסטוריונים מכנים "כפירה בוליברית"; דוקטרינה המשתמשת ברטוריקה של חירות כדי לבסס משטרים אוטוריטריים פופוליסטיים. בכך, השמאל לא רק אימץ את בוליבר, אלא הפך אותו למגן של כל אותן תופעות שבוליבר עצמו פחד מהן.

ניכוס זה הגיע לשבר עמוק גם ביחס לקהילה היהודית. בעוד בוליבר ההיסטורי מצא מקלט, מימון ולוחמים בקרב יהודי קוראסאו, וראה בהם שותפים טבעיים לבניית רפובליקה ליברלית וסובלנית, המשטר הבוליבריאני המודרני יצר מציאות הפוכה. מאז עליית צ'אווס לשלטון ב-1999, נוצרה מתיחות קבועה בין הממשלה לאוכלוסייה היהודית, שהתבטאה ברטוריקה אנטישמית, השוואת יריבים פוליטיים להיטלר, ופשיטות חמושות של כוחות הביטחון על מוסדות חינוך יהודיים. המיזוג בין עמדות אנטי-ציוניות לאנטישמיות גלויה תחת מסווה של "בוליבריזם" הוביל להגירה המונית של למעלה מ-70% מהקהילה. בכך, השמאל הרדיקלי לא רק "חטף" את דמותו של בוליבר, אלא גם החריב את ברית האמונים ההיסטורית שכרת "המשחרר" עם היהודים בשם החופש והקדמה המערבית.

המורשת המעוותת

מורשתו של סימון בוליבר נותרה כיום כאחד המקרים המובהקים ביותר של עיוות היסטוריוגרפי, כאשר דמותו משמשת כ"מסך" ריק שעליו משליכות תנועות סוציאליסטיות מנוגדות – הן הלאומניות-פשיסטיות והן המרקסיסטיות-פופוליסטיות – את שאיפותיהן הפוליטיות. המציאות ההיסטורית העולה מכתביו ומהערכות בני זמנו מלמדת כי בוליבר היה ליברל-לאומן סמכותני, שראה בסוציאליזם, ברפורמות אגרריות רדיקליות ובמה שהגדיר כ"שלטון ההמונים" איום קיומי על עתיד היבשת. שאיפתו המרכזית הייתה לקרב את אמריקה הלטינית לערכי המערב, לשוק החופשי ולדמוקרטיה הפרלמנטרית בנוסח בריטניה, תוך הבטחת שלטונה של אליטה נאורה שתמנע מהיבשת להידרדר לאנרכיה.

הניגוד בין הבוליבריזם המודרני לבין בוליבר ההיסטורי בולט במיוחד בתחום הכלכלי והחברתי. בעוד המשטרים הבוליבריאנים של המאה ה-21 מקדמים ריכוזיות ממשלתית והלאמת משאבים, בוליבר האמין כי הגנה על הקניין הפרטי הייתה חלק בלתי נפרד מהיסוד הפוליטי והכלכלי של כל אומה ריבונית. האידיאולוגיה הנוכחית עושה שימוש אנכרוניסטי בדמותו כדי להצדיק מאבק מעמדי, בעוד שבמציאות, בוליבר מעולם לא שקל ניסיון של סוציאליזציה של אמצעי הייצור או חלוקת אדמות למעמדות המנושלים. עבורו, פיתוח קפיטליסטי והגנה על אינטרסים של יזמים היו הדרכים היחידות להשגת שגשוג, כפי שביטא בהזמנתו לאנגליה הליברלית לשמש כנמל הבית של הסחר החופשי באמריקה ההיספנית.

ביקורת חריפה על המורשת המעוותת מגיעה מצד היסטוריונים המזהים בבוליבריזם המודרני את מה שהם מכנים "דת פוליטית" המבוססת על בורות עמוקה בהיסטוריה. פולחן זה הפך את בוליבר ל"נביא של האל היחיד" של הדת הרשמית במדינות כמו ונצואלה, תוך ניצול העובדה שהציבור הרחב אינו מכיר את מורכבותו של האיש שנע במאבק מתמיד בין רעיונות מהפכניים לריאקציונריים. העיוות הגיע לכדי כך שבוליבר מוצג כלוחם למען צדק חברתי שוויוני, בעוד שפעולותיו בשטח – כגון ביטול ה"קאסיקאזגוס" (מנהיגות ילידית) והטלת מסים מחדש על האינדיאנים – הובילו דווקא להחלשת הקהילות החקלאיות ולדחיקתן למעגלי עוני לטובת בעלי האדמות הלבנים.

יתרה מכך, האימוץ של בוליבר על ידי תנועות סוציאליסטיות-לאומניות (פשיסטיות) בעבר, והמרקסיסטיות בהווה, מתעלם מהעובדה שבוליבר ראה באחרונות איום דמגוגי. הכנסייה הקתולית, שראתה בו ליברל ואתאיסט, והוגים כמו מרקס, שראו בו אריסטוקרט פחדן, זיהו נכונה את שורשיו במעמד הגבוה ובפילוסופיה הליברלית. המורשת הנוכחית מבצעת מניפולציה במושג ה"אינטגרציה" של בוליבר; בעוד הוא שאף לאיחוד יבשתי חזק כדי להתחרות במעצמות העולם ככוח קפיטליסטי שווה ערך, הפרשנות המודרנית משתמשת באחדות זו ככלי לבידוד היבשת מהמערב הליברלי.

בסופו של דבר, הבוליבריזם העכשווי הוא הבניה מאוחרת המלקטת באופן שרירותי תצפיות מחייו ומעבודתו של בוליבר, מבלי להתייחס למערכת המחשבה הכוללת והקונסיסטנטית שלו. התוצאה היא פרדוקס היסטורי שבו אדם שהיה "אדריכל מתוסכל של ממשלות מעורבות במסווה רפובליקני" והביע סלידה עמוקה מ"ההמון המשולהב", הפך למגן הגדול ביותר של הפופוליזם המודרני. עיוות זה מאשש את חששותיו הכבדים ביותר של בוליבר עצמו, שחזה כי מלחמות האזרחים והמהפכות באמריקה הלטינית לא יולידו חירות אמתית, אלא יובילו למפלה שבה "העקרונות שאמורים לשמר את הממשל נזנחים, ולבסוף הוא מתדרדר לכדי דספוטיזם".

הגל השמרני

החל מאמצע העשור השני של המאה ה-21, חווה אמריקה הלטינית תמורה פוליטית משמעותית הידועה כ"גל השמרני", או "הגאות הכחולה". תופעה זו, שאופיינה בעלייתם של מנהיגים מהימין והמרכז-ימין כדוגמת מאוריסיו מאקרי בארגנטינה, גילרמו לאסו באקוודור, סבסטיאן פיניירה בצ'ילה וחאבייר מיליי בארגנטינה, במובנים רבים היא החזרה לתורתו האמיתית של סימון בוליבר. בעוד שהמשטרים הסוציאליסטיים שקדמו להם ("הגאות הוורודה") ניכסו את שמו של בוליבר לטובת הלאמות וריכוזיות כלכלית, הרי שהגל השמרני מדגיש ערכים התואמים במידה רבה את חזונו ההיסטורי של "המשחרר": ליברליזם כלכלי, הגנה על הקניין הפרטי, זיקה למערב ושלטון חוק המבוסס על אליטה מנהיגותית יציבה.

הגל השמרני ביטא דחייה של המודל הפופוליסטי והסוציאליסטי, אותו ראה בוליבר כסכנה קיומית ליציבות היבשת. מנהיגים כמו פדרו פבלו קוצ'ינסקי בפרו או חוסה אנטוניו קאסט בצ'ילה, קידמו מדיניות של שוק חופשי וצמצום התערבות המדינה – ערכים שבוליבר העלה על נס בכתביו ובניסיונותיו לכונן "דיקטטורה רפובליקנית" שתכשיר את הקרקע לקפיטליזם מודרני. בוליבר, שהזהיר במכתבו מג'מייקה כי "אמריקה אינה ניתנת למשילות" בשל הסכנה של "המונים חסרי רסן", היה מוצא דמיון רב בין חששותיו לבין התגובה הציבורית והפוליטית של הגל השמרני נגד מה שנתפס כאנרכיה דמגוגית ומרקסיזם. עלייתם של כוחות אלו נתפסת כניסיון לשקם את המוסדות הליברליים ואת היציבות השלטונית, בדומה למאמציו של בוליבר להשליט סדר דרך מודלים חוקתיים מערביים.

יתרה מכך, הזיקה העמוקה של מנהיגי הגל השמרני לארצות הברית ולאירופה משקפת את האוריינטציה הגיאופוליטית המקורית של בוליבר, שראה ב"אחינו מהצפון" ובאנגליה הליברלית את השותפחם הטבעיים של אמריקה הלטינית. בניגוד לבידוד הכלכלי שאפיין את המשטרים הסוציאליסטיים, הגל השמרני חתר לשילוב מחדש בכלכלה הגלובלית דרך הסכמי סחר והשקעות זרות. בכך, תנועות אלו אינן מייצגות רק נטייה ימינה במפה הפוליטית, אלא הן פועלות להגשמת המודל הליברלי-לאומי שבוליבר חזה: אומה ריבונית, חופשית ומבוססת קניין, המנוהלת בכישרון ובסגולה פוליטית הרחק מהשפעתן של "מפלגות המובילות חזרה אל העבדות" ומאבקי גזע ומעמד הרסניים.

שינוי פוליטי זה הביא עמו תפנית דרמטית וחיובית ביחס כלפי הקהילה היהודית ומדינת ישראל, המהווה תיקון לעיוות ההיסטורי של המשטרים הסוציאליסטיים. בעוד משטרים כמו אלו של צ'אווס ומאדורה בוונצואלה אימצו נרטיבים אנטי-ישראליים חריפים, החיו עלילות דם והדקו קשרים עם איראן, המנהיגים החדשים רואים בישראל שותפה אסטרטגית ודמוקרטיה מערבית מובילה. קיים מתאם כמעט מושלם בין עליית ממשלות הימין באזור לבין המאמצים לחיזוק הקשרים עם ישראל; ארגנטינה תחת חאבייר מיליי הפכה מבעלת ברית של איראן לשותפה הקרובה ביותר של ישראל, תוך גינוי חד-משמעי של חמאס והכרזה על העברת השגרירות לירושלים. באופן דומה, פרגוואי תחת סנטיאגו פניה בנתה מדיניות חוץ המציבה את ירושלים כציר מרכזי, מתוך הכרה בחשיבותה של ישראל כמגינה על הדמוקרטיה הליברלית מפני שלטון סמכותני ⁶.

התחייה של היחסים הללו משקפת את אותה ברית היסטורית שכרת בוליבר עם היהודים בשם החירות והסרת העול הספרדי. צעדים כגון פתיחת משרד חדשנות של אקוודור בירושלים תחת דניאל נובואה, חתימת הסכם סחר חופשי של קוסטה ריקה עם ישראל, וחידוש היחסים הדיפלומטיים של בוליביה לאחר 14 שנים של נתק, מסמנים את שובו של האזור לאוריינטציה המערבית המקורית של בוליבר. הגל השמרני מאפשר לאמריקה הלטינית להשתחרר מהנרטיבים ה"אנטי-אימפריאליסטיים" ששימשו כסות לאנטישמיות, ולשוב ולטפח את הקשרים העמוקים עם העם היהודי – קשרים שהחלו כאשר בוליבר מצא מקלט בבתי יהודים בקוראסאו וראה בהם שותפים לבניית עתיד של חופש וקידמה.

לקריאה נוספת

• בוליבאר, סימון, כלל כתבי בוליבאר, כרך II, הוצאת ליסאמה (Lisama), ללא תאריך, קראקס, עמ' 139.
• מכתב לסגן הנשיא סנטאנדר, ארקיפה, 20 במאי 1825. LECUNA, I-886-1097.
• גל לירן, מכתב מג'מייקה / סימון בוליבר, אתר עלילונה.
• "מיתוג מחדש של בוליבאר: כיצד השמאל אימץ את "המשחרר", The Irish Times, שנת 2007.
• קרל מרקס, בוליבר אי פונטה, האנציקלופדיה האמריקאית החדשה, 1858.
• סשה מאכטה, ככל שהממשלות הסוציאליסטיות נופלות, על ישראל לנצל את הרגע באמריקה הלטינית, The Jerusalem Post, שנת 2026.
• "ונצואלה", הקונגרס היהודי העולמי.

הערות שוליים

1. גל לירן, מכתב מג'מייקה / סימון בוליבר, אתר עלילונה.
2. קרל מרקס, בוליבר אי פונטה, האנציקלופדיה האמריקאית החדשה, 1858.
3. בוליבאר, סימון, כלל כתבי בוליבאר, כרך II, הוצאת ליסאמה (Lisama), ללא תאריך, קראקס, עמ' 139.
4. "ונצואלה", הקונגרס היהודי העולמי.
5. "מיתוג מחדש של בוליבאר: כיצד השמאל אימץ את "המשחרר", The Irish Times, שנת 2007.
6. סשה מאכטה, ככל שהממשלות הסוציאליסטיות נופלות, על ישראל לנצל את הרגע באמריקה הלטינית, The Jerusalem Post, שנת 2026.