ביביסטים

גל לירןמרץ 12, 2026מרץ 12, 202602 mins

הכינוי ביביסטים (ולעיתים גם תומכי ביבי) הוא כינוי פוליטי המתייחס לתומכים של בנימין נתניהו. הכינוי נולד בעת חקירותיו של ראש הממשלה בתקופת הבחירות ב-2015, והפך מאז לנפוץ בשיח הפוליטי והתקשורתי בישראל. הוא נועד לייחס לתומכיו של נתניהו או לחלק מהם, כציבור או כיחידים, הערכה עיוורת לדרכו והתנגדות חריפה ליריביו הפוליטיים ולעמדות פוליטיות יריבות. האידאולוגיה או הגישה הפוליטית המתאימה למחנה זה מכונה "ביביזם", וזאת אל מול המושג המקביל שהתקבע בשיח, ה"רל"ביזם", שמשמעותו "רק לא ביבי" בכל מחיר.

מבחינה אטימולוגית, המונח נגזר מכינויו האישי של בנימין נתניהו, ביבי, אליו מצורפת הסיומת הלועזית "-איזם". סיומת זו משמשת בדרך כלל לציון השקפת עולם, אידאולוגיה, רעיון, תאוריה, תופעה או התנהגות. ההתייחסות לאדם התומך או מזוהה עם התופעה נעשית באמצעות הוספת הסיומת הלועזית "-יסט", המגדירה את הפרט כחלק מאותו זרם רעיוני. כבר בשנת 2016, בשיחה סגורה עם עיתונאים, קשר נשיא ארצות הברית דאז ברק אובמה בין נתניהו ל"פוטיניזם" ולמנהיגים סמכותניים כארדואן, דוטרטה וטראמפ, כחלק ממה שהוגדר כמאבק רעיוני עולמי על מהות הדמוקרטיה הליברלית ¹.

בהקשר השימושי שלו, הכינוי ביביסט נושא לרוב אופי שלילי ומביע בוז כלפי תומכיו של נתניהו. הללו מואשמים בפולחן אישיות ובהכפפה של השקפת עולם לצרכיו הפוליטיים המשתנים של המנהיג ואף של בני משפחתו. בטור דעה משנת 2020 תיארה הפובליציסטית לילך סיגן את הכינוי ככזה המייצג את הוויתור על כל ביקורת, קריאת תיגר או ויכוח אידאולוגי, למען הכשרת כל מעשה של נתניהו בהתבטלות מוחלטת. ניצניו המוקדמים של הכינוי הופיעו כבר בשנת 2009, עת הרכיב נתניהו את ממשלתו ה-32, אז כונה שותפו הפוליטי אביגדור ליברמן בכינוי זה על ידי מקורב בכתבה עיתונאית.

לצד השימוש השלילי, מקצת תומכי נתניהו בחרו לאמץ את הכינוי ולהתייחס אליו כרכיב זהותי וכמקור לגאווה, תוך ניכוס המונח כפעולת מחאה נגד המלעגים להם. ביטוי לכך ניתן למצוא בדבריה של הפעילה רונית לוי, המוכרת כ"רונית הביביסטית", שהסבירה: "אנשים נהגו לכנות אותנו 'ביביסטים' כדי ללעוג לנו. אני החלטתי לצרף את הכינוי לשמי כעניין של גאווה. נדמה שהוספת הכינוי תפסה" ². באופן דומה הצהיר ח"כ שלמה קרעי בראיון כי "'ביביסט' זו לא קללה, להפך" ³.

הפגנת ימין בירושלים. צילום: גילי יערי, פלאש 90.

תוכן עניינים

שורשים היסטוריים של המושג

השורשים ההיסטוריים של המושג ביביסטים נעוצים עמוק במדיניות העלייה הסלקטיבית שהונהגה בשנותיה הראשונות של המדינה כלפי יהודי צפון אפריקה. אבי פיקאר מתאר במחקרו כיצד עקרון העלייה החופשית שונה למדיניות של מיון, שנועדה להבטיח כי רק "כוחות מובחרים" העשויים לתרום לבניין הארץ יעלו לישראל ⁴. הממסד הקולט, שהורכב ברובו מיוצאי אירופה, פעל מתוך תפיסה פטרנליסטית וסטראוטיפית שהציבה את עולי מרוקו בתחתית הסולם. הפעולה הממסדית הזו יצרה מנגנוני שליטה שנועדו ללוש את העולים ולעצבם מחדש, תוך שלילת הזהות והמסורת שלהם. המשכיותם של מנגנונים אלו ניכרת כיום בשיח הפוליטי המבקש להגדיר את תומכי נתניהו כציבור שזקוק לשיקום תודעתי ⁵, בדומה לאופן שבו נתפסו אבותיהם כחומר אנושי הטעון תיקון.

ביטוי קיצוני למנגנוני המיון הללו נמצא בסיפורו של העולה דוד דנינו, שהפך לסמל של מבחן הכשירות המבזה. בכתבה שפורסמה בעיתון הארץ בשנת 1955, תיאר שבתי טבת כיצד דנינו, שסומן כמי שאינו מסוגל לעבודה גופנית בשל צליעה קלה, נדרש לרוץ מספר צעדים אנה ואנה בפני הרופא כדי להוכיח את כשירותו ⁶. דנינו, שהבין כי לפניו מבחן של חיים ומוות, ניתר במרץ רב מן הדרוש בניסיון להוכיח כי הוא ראוי לעלות לארץ. השפלה זו, שתועדה גם בשירו של נתן אלתרמן, מקבילה לשיח המודרני הדורש מהביביסטים להוכיח כשירות תודעתית כתנאי לקבלתם כחלק מהמחנה "הדמוקרטי". כפי שדנינו נאלץ להסתיר את מומו הפיזי, כך מצופה מהביביסט כיום להתנער מהזדהותו הפוליטית השבטית כדי לזכות בלגיטימיות.

הפחד הממסדי מפני ה"אופי הלבנטיני" של יהודי המזרח, כפי שבוטא בשנות החמישים, מהווה תשתית ישירה לפחד המודרני מפני הביביזם. גיורא יוספטל ביטא בשעתו חשש עמוק מכך ש"הארץ מקבלת אופי לבנטיני" וטען כי "המעברות הן עכשיו 90% על טהרת עדות המזרח על החיים האפלים שלהם" ⁴. פנחס לבון הוסיף כי הוא חושש שייקום כאן "עם לבאנטיני" במקום עם הנושא את "צלם אלוהים של תנועת העבודה העברית". פחד זה מתגלגל כיום אל כותבים מודרניים, המזהים בביביזם "תודעה שבטית וכמעט דתית" המאיימת על ה"דמוקרטיה החוקתית". עבור המבקרים הללו, הביביזם מייצג את האוריינטליות המאיימת להציף את המדינה ולדרדר אותה אל מחוץ לעולם המערבי הנאור.

מדיניות הסלקציה ההיסטורית נועדה במפורש להבטיח ש"היסודות הלא-אוריאנטאליים" יגברו במדינת ישראל, מתוך הנחה שרק הם יכולים לקיים מדינה מודרנית. הסלקציה יושמה בהקפדה יתרה דווקא כלפי יהודי צפון אפריקה, בעוד שכלפי עולי אירופה הופגנה ליברליות. כיום, אותה דחייה תרבותית מתורגמת לדה-לגיטימציה של תומכי בנימין נתניהו, המזוהים סוציולוגית עם הציבור המזרחי (56% מהמזוהים כביביסטים הם ממוצא מזרחי). הטענה כי הביביזם הוא "סוג של פופוליזם מדיר" המבוסס על רצון העם הלא-רציונלי, היא למעשה שכפול של הטיעון ההיסטורי שגרס כי "יהודי המזרח […] המדרגה הרוחנית ותרבותית שהיהודים הללו עומדים עליה, היא כל כך פחותה".

היחס המזלזל המופיע בכתבות של אריה גלבלום בשנת 1949, שתיאר את העולים כנתונים ל"משחק האינסטינקטים הפרימיטיווים והפראיים", ממשיך להדהד בתיאור הביביסטים ככת ופולחן אישיות. לפי הניתוח הסוציולוגי של סמי סמוחה, הביביזם מחזק את הזיקה המזרחית ובו-זמנית נתפס בעיני האליטה כגורם המחליש את המחויבות לדמוקרטיה ומחריף את השסע העדתי. כך נסגר המעגל: מהפחד הממסדי משנות החמישים שמא העולים יקלטו את הוותיקים ולא להפך, ועד לדרישה המודרנית לתכנית שיקום לאומית שתחליף את התודעה של ציבור שלם ⁵, מתוך מטרה לשמר את ישראל כמעוז מערבי המוגן מפני השפעות הלבנט.

הפתולוגיה של המושג

אחד המאפיינים הבולטים בשיח הביקורתי המודרני כלפי הביביזם הוא השימוש בטרמינולוגיה רפואית המציגה את התופעה הפוליטית כפתולוגיה חברתית. מבקרים שונים תוהים האם מדובר ב"מחלה אוטואימונית חברתית ותרבותית המאיימת על הדמוקרטיה החוקתית" ⁵. הצגת המחנה באופן זה מוציאה אותו מגדר מחלוקת פוליטית לגיטימית ומגדירה אותו כשיטה המקדשת את הכוח, מבזה את החוק ומסיתה נגד מי שאינו בצד "הנכון" של המנהיג. תפיסה זו נשענת על הטענה כי מדובר בתודעה שבטית וכמעט דתית, המאופיינת בהזדהות טוטאלית עם אדם ולא עם רעיון או ערך, עד כדי יצירת פולחן סביב דמות המנהיג. בהתאם לכך, ראש המרכז לחקר הדחק והחוסן במכללה האקדמית תל חי, שאול קמחי, קבע באופן נחרץ כי "הביביסטים הם כת פוליטית" ⁷.

השיח הפתולוגי המודרני מבקש לבטל את הבחירה הרציונלית של תומכי המחנה ומייחס את הזדהותם למנגנונים של הפחדה ושליטה תודעתית. על פי גישה זו, אין מדובר בבחירה פוליטית חופשית אלא בתוצאה של מכונת הרעל, והנדסת תודעה 'על סטרואידים'. התודעה הביביסטית מתוארת ככזו שטופחה באופן שיטתי כדי לייצר שליטה, תוך שימוש במנגנוני הפחדה מפני "שמאלנים, ערבים, הפגנות, יועצים משפטיים, 'דיפ-סטייט'". האבחנה המקצועית כביכול טוענת כי התומכים נגררים לתבניות של אובדן אמון הדדי ושיח רעיל, שהופך כל מחלוקת לאיבה ואלימות, ובכך הם מאבדים את יכולתם לבחון את המציאות באופן אובייקטיבי.

שימוש זה בשפה רפואית ככלי לסיווג פוליטי ומוסרי מהווה המשכיות לשיח ההיסטורי של קום המדינה. התעמולה האנטי-מזרחית באותן שנים הייתה מערך שיטתי שעיצב את דמות העולה מארצות האסלאם כאלמנט נחשל ופרימיטיבי, תוך יצירת דה-הומניזציה והצגת העולים כסכנה ממשית לחוסנה התרבותי והבריאותי של החברה. בדומה לשימוש המודרני במונח "מחלה" ⁸, העולה המזרחי סומן בשיח הרפואי והסוציאלי כ"אחר" מאיים, והתדמית שלו נבנתה סביב מושגים של לכלוך וזוהמה במטרה לסמנו כגורם המאיים על ההיגיינה הלאומית. מחלות כמו גרענת וגזזת הפכו בשיח הציבורי לסימני היכר של העלייה המזרחית, ועוררו חרדה מפני הידבקות לא רק במובן הרפואי, אלא גם התרבותי.

הניסיון לבטל את הרציונל של המחנה הביביסטי מהדהד את תפיסת "החומר האנושי" שרווחה בקרב הנהגת המדינה בשנות החמישים. העולים נתפסו כחומר הדורש עיבוד מחדש תוך התעלמות מההיסטוריה והעושר התרבותי שהביאו עמם. דוד בן-גוריון עצמו ביטא סלידה מהמבנה המשפחתי המזרחי, ובפרט מהאב התימני, אותו תיאר כאיש פרימיטיבי המנצל את משפחתו ⁹. תפיסה זו, שראתה במזרחים יצורים המופעלים על ידי "אינסטינקטים פראיים", שימשה הצדקה למדיניות של הפרדה וניתוק ילדים מהוריהם בנימוק שבבית הם לא יקבלו טיפול אנושי.

האבחנה המודרנית המייחסת לביביסטים אובדן יכולת לבחון מציאות מזכירה את הדימויים שהפיצה העיתונות העברית ההיסטורית. אריה גלבלום, בכתבותיו ב"הארץ", קבע כי "לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם גובלת בבורות מוחלטת". הוא השווה את העולים לברבארים וטען כי הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים. סלידה זו תורגמה לתחושות פיזיולוגיות של דחייה; גלבלום ציין כי למרות ניקיונם של התימנים, "קשה לעמוד במחיצת מאות ילדיהם החמודים והעליזים משום הריח העולה מהם". השימוש בריח ובזוהמה שימש כגבול חברתי ופוליטי שנועד לסמן את העולים כנעדרים תרבות.

השיח הפתולוגי, המגדיר ציבור שלם כ"כת" או כנושא "מחלה", מאפשר לממסד לפעול מעל לראשי הקבוצה המסומנת. כפי שבשנות החמישים הדימוי של "ההורה הלקוי" הכשיר את הקרקע לבידוד רפואי כפוי והפרדה בין תינוקות לאימהותיהם, כך הצגת הביביזם כהנדסת תודעה מאפשרת להתעלם מהמניעים הפוליטיים האמיתיים של המחנה.

השלכותיה של תעמולה זו, המזהה תפיסות עולם עם חוסר כשירות או מחלה, מותירות חותם עמוק על יחסי הכוח בחברה. התיוג כחומר אנושי הדורש עיבוד מחדש כפה על דורות של מזרחים תחושת נחיתות מובנית ומחיקה של זהותם. כיום, השימוש במושגים כמו "שיקום תודעתי" כלפי הביביסטים ממשיך את המסורת של הנדסה תרבותית, המבקשת להציל את המדינה על ידי החלפת ערכי הקבוצה המסומנת בערכי החברה הוותיקה, תוך רמיסת האוטונומיה והלגיטימיות של ציבור רחב.

הקשר עולמי

הקשר בין "המאבק בביביזם" לבין המושג ההיסטורי של "משימת התירבות" (Civilizing Mission) חושף מערך אידיאולוגי של הצדקה מוסרית להפעלת כוח ושליטה על קבוצות אוכלוסייה המסומנות כנחשלות. משימת התירבות היא רציונל פוליטי להתערבות וקולוניזציה, המתיימר להקל על ההטמעה התרבותית של עמים ילידיים, ושימש לאורך המאות ה-15 עד ה-20 כצידוק תרבותי לכיבושים, דיכוי ואף רצח עם על ידי מעצמות המערב. כפי שהמעצמות הקולוניאליות טענו כי הן מחויבות להפיץ את הציביליזציה המערבית למה שנתפס בעיניהן כתרבויות פרימיטיביות, כך נתפס המאבק בביביזם כניסיון מודרני של קבוצה דומיננטית להגן על מה שהיא מגדירה כנאורות מפני יסודות שבטיים.

השורשים הרעיוניים של משימת התירבות נעוצים בתפיסה כי ההיסטוריה היא תהליך בלתי נמנע של אבולוציה סוציו-תרבותית בהובלת אירופה המערבית. מנקודת מבט רדוקציוניסטית זו, ה"אחר" נתפס כבן לאומה נחשלת שאינה מסוגלת להתקדם בכוחות עצמה. הפילוסוף מרקיז דה קונדורסה אף הגדיר זאת כחובה קדושה אירופית לעזור לעמים אלו לתרבת את עצמם ולהפוך ל"חברים ותלמידים" של האירופים ¹⁰. תפיסה זו מקבילה לשיח המודרני הרואה בביביזם מחלה אוטואימונית ומציעה חינוך מחדש של הציבור הביביסטי. בשני המקרים, הקבוצה השלטת מניחה כי כדי להיות "מתורבת", על הקבוצה האחרת לוותר על תרבותה המקורית ולהפוך לדומה יותר "לנו".

תיאוריית המודרניזציה מציעה כי פיתוח כלכלי אינו תואם את שימור התרבות המסורתית (מנהגים ומסורות). לפי תפיסה זו, פריצה של התרבות הישנה היא תנאי מוקדם להתקדמות סוציו-אקונומית, בדרך של מהפכות מעשיות במוסדות החברתיים והתרבותיים אשר "ישנו את הפסיכולוגיה הקולקטיבית והגישה המנטלית, הפילוסופיה ואורח החיים שלהם, או שייעלמו". דרישה זו לשינוי נפשי עמוק מהדהדת את טענותיו של גיורא יוספטל משנות ה-50 בדבר הצורך "לשנות את מידות החיים של יוצאי ארצות מפגרות" ו"לשבור את שלטונם של בעלי האגרוף" במשפחה המזרחית, כמו גם את הטענה המודרנית כי הביביזם הוא תוצאה של "הנדסת תודעה" הדורשת "שיקום" מבני.

במסגרת משימות התרבות השונות, נעשה שימוש בטכניקות של "רפורמה רפואית" ו"היגיינה רציונלית" כאמצעים לקולוניזציה. בארצות הברית, למשל, הונהגה "רפורמה רפואית" בפיליפינים ב"קשיחות צבאית" כדי לאמן את המקומיים ב"טכניקות נכונות של הגוף". התהליך נחשב לחלק מהטמעה מיטיבה (benevolent assimilation) ¹¹. בישראל של קום המדינה, התעמולה האנטי-מזרחית השתמשה במושגים רפואיים דומים כדי לסמן את המזרחים כסכנה להיגיינה הלאומית, מה שהצדיק את מדיניות הסלקציה בכניסה לארץ ואת מדיניות הבידוד וההפרדה במעברות ובתי החולים. השימוש המודרני במושג "מחלה" לתיאור הביביזם הוא המשך ישיר של פרקטיקה זו, המבקשת לגיטימציה להתערבות שלטונית בנשמתם ובגופם של האחרים.

משימת התרבות הבריטית השתמשה בספורט ובערכים מערביים כדי להדגיש את הדומיננטיות שלה ולדחוק את התרבויות המקומיות, תוך יצירת פחד כי אובדן התרבות הילידית יפגע ביכולת להתנגד לשלטון. תפיסה זו באה לידי ביטוי מובהק בשיר "משא האדם הלבן" של רודיארד קיפלינג ¹². בהקשר הישראלי, המאבק בביביזם מוצג על ידי המבקרים כמאבק על דמותה הליברלית והמערבית של המדינה מול "ים של לבנטיניות" ו"שבטיות". הפחד הממסדי מהאופי הלבנטיני בשנות ה-50, וחששו של יוספטל כי "הארץ מקבלת אופי שאינו יכול למשוך בן אדם שאינו מוכרח לעלות", מתורגמים כיום לפחד מהרס ה"דמוקרטיה החוקתית" בשל עליית המחנה המזוהה סוציולוגית עם המזרחיות והמסורתיות.

לבסוף, משימת התרבות בפורטוגל וצ'ילה התבססה על הקונספט הסובייקטיבי של "ציביליזציה מול שבטיות". חוקי ה-Indigenato בפורטוגל יצרו הפרדה בין אזרחים קולוניאליים לבין "ילידים", כאשר קבוצת ביניים קטנה של "נטמעים" זכתה לזכויות רק אם עמדה בסטנדרטים של חינוך אירופי. באופן דומה, במאבק המודרני בביביזם, רק מי שמוותר על זהותו כביביסט מורשה להתקבל בחברה "הנאורה".

תגובת הנגד

כתגובה לשימוש בכינוי "ביביסט" ככלי לביזוי והדרה, התפתח בקרב תומכי נתניהו תהליך של ניכוס המונח והפיכתו למרכיב זהותי חיובי ומקור לגאווה. אף על פי שהכינוי נועד במקורו לייחס לתומכים פולחן אישיות וויתור על ביקורת עצמית, חלקים נרחבים בציבור זה אימצו אותו כאות מחאה נגד מתנגדיהם. דמות בולטת במגמה זו היא רונית לוי, המוכרת כ"רונית הביביסטית" ברשת החברתית טוויטר. לוי, שהחליפה את שם המשתמש שלה מ"רונית הריקלינית" לכינוי הנוכחי, הסבירה כי "אנשים נהגו לכנות אותנו 'ביביסטים' כדי ללעוג לנו. אני החלטתי לצרף את הכינוי לשמי כעניין של גאווה. נדמה שהוספת הכינוי תפסה". תהליך זה של העצמה עצמית מאפשר לתומכים להזדהות כביביסטים מבלי להסס, למרות התיוג השלילי המודבק להם על ידי האליטות והממסד המדשדש.

ההערצה למנהיג נתפסת בקרב רבים כתגובת נגד היסטורית להשפלה שחווה הציבור המזרחי בשנותיה הראשונות של המדינה, ומגלמת בתוכה ניסיון להחזרת הכבוד האבוד. שירתו של נתן אלתרמן, "ריצתו של העולה דנינו", מתארת את "בזיונו של אב אשר ניתר, ניתר ורץ, ותינוקיו רואים דומם" כדי להוכיח את כשירותו לעלייה בפני פקיד הממסד. בזיון זה, שבו התינוקות רואים את אביהם מושפל ומתחנן לבל ירגישו במומו, מהווה את התשתית הרגשית להתלכדות סביב נתניהו. עבור התומכים, המנהיג מייצג את התיקון לאותו עלבון היסטורי; הוא נתפס כמי שאינו מתכופף בפני הממסד המתנשא והמדיר, אלא נלחם בו כשליחם. כפי שחברת הכנסת גלית דיסטל אטבריאן ביטאה זאת, "מי שמסתכל על נתניהו בעיניים קצת פחות גשמיות רואה את הקב"ה מרחף עליו" ¹³, תיאור המדגיש את הממד הכמעט מטאפיזי של המנהיג כמי שמעניק כוח מחודש לקהילה שסומנה כנחותה.

הזהות הביביסטית משמשת ככלי לשחרור מההגמוניה הממסדית שביקשה בעבר "לחנך מחדש" את העולים ולמחוק את תרבותם. כפי שהממסד בשנות החמישים שאף "לשבור את שלטון בעלי האגרוף" במשפחה המזרחית ולבודד את הילדים מהוריהם, כך חשים הביביסטים כי כיום מנסים "לשקם" את תודעתם באמצעות שיח המגדיר אותם כ"כת" או כנושאי "מחלה". האימוץ הגלוי של הכינוי הוא הצהרת ריבונות תרבותית: התומכים מסרבים להיות החומר שניתן ללוש ולעצב. הם מוצאים בנתניהו מנהיג המעניק ביטוי לערכיהם המסורתיים והלאומיים, ובכך הופכים את ה"ביביזם" למגן מפני הניסיונות החוזרים של האליטה הישנה לשמר את ישראל הישנה.

תחושת הנאמנות העמוקה למנהיג, המבוטאת באמירות כגון "ביבי המלך" או הקביעה של פעילים כי ילכו לבחור בו גם אם יפגע בהם אישית, היא למעשה דחייה מוחלטת של הדרגות שקבע הממסד הוותיק בסולם היוקרה החלוצי. בשיח הביביסטי, הבחירה החוזרת בנתניהו היא רצון העם אל מול מערכות המשפט והתקשורת שנתפסות כעוינות. הפעילה אורלי לב ציינה כי הנאמנות לנתניהו היא עניין מוסרי ועקרוני, משום שהוא נתפס כמי שעומד בחזית המאבק נגד אלו המבקשים "להדיר" את העם האמיתי ¹⁴. בכך הופך הביביזם מתנועה פוליטית גרידא לתופעה של זהות והגדרה עצמית, המבקשת להציב את הציבור המזרחי והמסורתי במרכז הבמה הלאומית, לא עוד כ"אחר" שיש לתקן, אלא כריבון המכתיב את דמותה של המדינה.