בן גוריון וירושלים

יחסו של דוד בן-גוריון לירושלים עמד במוקד פעילותו המדינית והביטחונית מראשית שנות המנדט ועד לאחר איחוד העיר במלחמת ששת הימים. עמדתו היתה מורכבת ורבת פנים, ושיקפה מיזוג בין חזון היסטורי רחב אופקים לבין פרגמטיזם דקדקני המתמקד ב"כאן ובעכשיו". בן-גוריון ראה בירושלים את נשמתה של ארץ ישראל ושל העם היהודי, וגרס כי האומה היהודית והארץ הן יחידות במינן בעולם, שכן הלאומיות והאמונה של ישראל קשורות זו בזו מראשיתן. לדידו, ירושלים שימשה כמרכז הפוליטי והרוחני בתקופת הקוממיות הממלכתית וכסמל לייחודו וייעודו ההיסטורי של העם, כאשר הזיקה הנפשית העמוקה אליה וללשון העברית היוו את המעיינות מהם שאבו פזורי ישראל את הכוח המוסרי לעמוד מאות שנים בקשיי הנכר.

חרף הזיקה הרגשית העזה, עמדותיו המעשיות של בן-גוריון כלפי העיר השתנו על פי הערכתו את הסיכויים הריאליים להשגת היעד. הוא הבחין היטב בין טקטיקה לאסטרטגיה ובין משימות המוטלות על דורו לבין אלו שניתן להשאיר לדורות הבאים, מתוך תפיסה של תוכנית שלבים בה בניין בארץ קודם לבניין הארץ והקמת מדינה בארץ קודמת למדינה בארץ כולה. במסגרת אסטרטגיה זו, ראה במדינה היהודית "מכשיר קיבוצי משוכלל" שנועד לשרת את הציונות ולא מטרה סופית כשלעצמה. גישה זו אפשרה לו לגלות גמישות מדינית ולהסכים לוויתור על ריבונות בירושלים – הן בשיחות פנימיות סביב ועדת פיל ב-1937 והן ערב הקמת המדינה ב-1947 – כאשר סבר שהדבר הכרחי להבטחת העלייה והקמת עצמאות יהודית, ולו בחלקים אחרים של הארץ ¹.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, השתנה יחסו של בן-גוריון לירושלים והוא הפך אותה לנקודת המוקד של המערכה. הוא האמין כי "אם תיפול ירושלים, ספק אם תקום מדינה יהודית" והתערב אישית בהכרעות צבאיות גורליות להבטחת הקשר אליה, כגון מבצע נחשון וההתקפות בלטרון. לאורך המלחמה פעל להכללת העיר בתחומי המדינה דה-פאקטו, ובדצמבר 1949, בעקבות החלטת עצרת האו"ם על בינאום העיר, הוביל קו אקטיביסטי חריף שהביא להכרזה על ירושלים כבירת ישראל והעברת משרדי הממשלה אליה. בן-גוריון שלל את החלטת הבינאום של האו"ם וטען כי אין לה תוקף מוסרי לאחר שהארגון לא הצליח להגן על העיר מהשמדה. הוא הדגיש כי "ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על ואשינגטון".

גם לאחר סיום המלחמה וביתר שאת לאחר מלחמת ששת הימים, דבק בן-גוריון בשיטתו לפיה אין להסתפק בהצהרות פטריוטיות אלא יש לבצר את העיר באמצעות מעשה יוצר ובונה. הוא תבע את אכלוס העיר וסביבותיה ברבבות משפחות יהודיות כדי להבטיח את יהדותה "למעשה ולנצח נצחים". עבורו, ירושלים נותרה "בירת הנצח של עם-עולם, מימי דוד המלך ועד סוף כל הדורות", והמאבק על דמותה ומשטרה היה חלק בלתי נפרד מהמאבק הכולל על ריבונותו וקיומו של העם היהודי בארצו.

ראשית שנות המנדט

בשנים הראשונות של המנדט הבריטי, יחסו של בן-גוריון לירושלים נבחן בעיקר דרך משקפי היצירה הממלכתית והיכולת לבנות כוח עברי עצמאי. בעת ששימש כמזכיר הסתדרות העובדים שאך זה הוקמה, דגל בן-גוריון בהקמת שתי עיריות נפרדות בירושלים – אחת ערבית ואחת יהודית. הוא ראה בסירוב לקבל את הצעתו זו באותן שנים "בכייה לדורות", וטען כי "עד היום אני רואה אסון גדול באי חלוקת ירושלים לשתי עיריות נפרדות. מצבנו עכשיו בירושלים לגמרי אחר – ואולי גורלנו הפוליטי ועתידנו הקרוב היה משתנה ביסודו – אילו הבינונו והעזנו לחלק את ירושלים".

לשיטתו של בן-גוריון, ירושלים יהודית שהייתה משתחררת מהשותפות ה"חומסת והסריסית" של האפנדי הערבי והפקיד האנגלי, הייתה מדרבנת את כישרון היצירה האורבני של היישוב ומרכזת את הונו ואונו. הוא סבר כי העיר העתיקה היא מקום ש"אין לה תקנה אלא בהיהפכה למוזיאון תרבותי רוחני דתי של כל הדתות", ושאף לפטור את היישוב היהודי מהשכונות הערביות ש"בולעות את חילנו". בן-גוריון קבל על כך שבירושלים גברה "המליצה הפטריוטית, המליצה העקרה, הנבובה, המטומטמת על היצירה הממלכתית המפרה, וירושלים היא היום "מאוחדת" תחת שלטונם של הנאשאשיבים והחאלדים, מפני שלאיזה מוז'יק ירושלמי דרוש היה השלטון על "הר הבית", על מסגד עומר" ².

האזכור הפרוגרמטי המוקדם ביותר של ירושלים בזיכרונותיו של בן-גוריון מופיע סמוך לאחר מאורעות תרפ"ט, שהחלו והתרכזו ברובם בעיר. בשיחה עם מנחם אוסישקין עמד בן-גוריון על הצורך בשינוי פניה של ירושלים וביצורה המיוחד. הוא הכיר בכך ש"שקולה ירושלים כנגד א"י כולה" בשל ערכה ההיסטורי והיותה בירת הארץ, אך הדגיש כי הרוב היהודי הקיים בה אינו מספיק. תוכניתו כללה הפיכת העיר לשרשרת של שכונות עבריות המוקפת ב"טבעת של שכונות עובדים ויישובים חקלאיים" כדי להבטיח אי-תלות באמצעי מחיה חיצוניים.

בן-גוריון גרס כי "כל אפיה של ירושלים, מבחינה לאומית, מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית צריך להשתנות", ושאף שתהיה גדולה ורבת אוכלוסין יותר מתל אביב. הוא המליץ לרכז את כל האמצעים לביצור ירושלים ולחדול מ"בזבוז כוחות, אנשים וכסף בחברון". עם זאת, בתקופה זו ניכר כי יחסו לירושלים היה מושפע מהערכה פוליטית והיסטורית קרה; הוא לא הרגיש בה "בבית", וגם כאשר עקר אליה מתוקף תפקידו הממלכתי המאוחר יותר, נותרו ביתו וספרייתו בתל אביב, שהייתה בעיניו, יחד עם שדה בוקר, חלק מהיצירה הציונית המובהקת.

וועדת פיל

ערב פרסום המלצות ועדת פיל בשנת 1937, גיבש בן-גוריון את "תוכנית השלבים", שראתה בהקמת מדינה יהודית – ולו על שטח מצומצם ביותר – מכשיר אסטרטגי ולא מטרה סופית. לדידו, המדינה היא "המכשיר הקיבוצי המשוכלל ביותר להגשמת הציונות", וכלי מרכזי לקיבוץ גלויות. הוא טען כי בניין בארץ קודם לבניין הארץ, והקמת מדינה בארץ קודמת להפיכת הארץ כולה למדינה יהודית. תפיסה זו אפשרה לו לקבל את רעיון החלוקה ולהסכים להקמת "מדינת זרת" ללא ירושלים, מתוך אמונה כי הריבונות תעניק ליישוב כוח שאינו ניתן להשגה תחת שלטון זר: שליטה בחקיקה כלכלית וטריטוריאלית, קביעת תעריפי מכס, רכישת נשק, גיוס מלווה ממלכתי, והחשוב מכל – שליטה מוחלטת במפתח העלייה היהודית ².

בן-גוריון האמין כי בטבע ובהיסטוריה קיים חוק גידול, לפיו הזרע של העץ הגדול ביותר הוא קטן, אך בתוכו גלום פוטנציאל להתפתחות בלתי מוגבלת. מנקודת מבט זו, הגבולות שייקבעו אינם סוף פסוק אלא עניין זמני ודינמי, והמדינה הקטנה תהווה מנוף להקמת מדינה גדולה יותר ויותר עד לגאולה השלמה של ארץ ישראל כולה. הוא שלל את דעתם של אלה שראו בוויתור הטריטוריאלי הסתלקות מחלקי הארץ, והשווה זאת להפרדת תל אביב מיפו; כשם שהעצמאות של השכונה הקטנה הפכה לאבן שואבת וריכזה רבבות יהודים, כך המדינה הריבונית תהיה הבסיס לריבוי מהיר של יהודים שיבטיח את עתיד האומה. "ויתור על הארץ אינו בא בחשבון, אך ויתור על שלטון אנגלי – כן", סיכם את עמדתו.

במקביל לגיבוש תוכנית השלבים, פיתח בן-גוריון הבחנה חדה בין העיר העתיקה לבין ירושלים החדשה. הוא הציע כי העיר העתיקה, המכילה את המקומות הקדושים לשלוש הדתות, תהפוך ל"מוזיאון תרבותי רוחני דתי" ותישאר תחת משטר בינלאומי או שלטון בריטי "עד עת קץ". לעומת זאת, על ירושלים החדשה והעברית דרש להחיל ריבונות יהודית כחלק בלתי נפרד מהמדינה. בשיחותיו עם שרים בריטים הסביר כי לשכונות ירושלים החדשה אין כל קדושה מיוחדת עבור נוצרים ומוסלמים, ולכן עליהן להיות קשורות למדינה העברית. הוא הדגיש כי זכות היהודים על ירושלים מגובה לא רק במציאות אקטואלית של כ-70,000 תושבים, אלא ב"קדושת עבר ומסורת קדומים של אלפי שנים ורחשי לב של אומה עתיקה".

כאשר נודע על תמיכת הארכיבישוף מקנטרברי בהכללת ירושלים החדשה במדינה היהודית, נשא בן-גוריון דברים נלהבים במועצה העולמית של איחוד פועלי ציון בציריך. הוא תיאר את ירושלים כנקודת המוקד של האהבה, הגעגועים והתקוות של העם העברי, המרכזת בתוכה את המוסדות הלאומיים המרכזיים כמו האוניברסיטה העברית, בית הסוכנות היהודית והספרייה הלאומית. הוא טען כי עקירת ירושלים החדשה מתוכנית המדינה היא אחד הליקויים הבולטים בהצעת הוועדה, וקבע כי "מחוץ לאותו שטח שממשלת המנדט חייבת לקבל עליו אחריות מיוחדת – אין להעלות על הדעת שחלק זה של ירושלים החדשה המונה 72,000 יהודים, והמכיל, כמדומני, את האוניברסיטה העברית לא יצורף למדינה היהודית". למרות התלהבות זו, עם הידרדרות הסיכויים למימוש החלוקה בסוף 1937, שב והביע חשש מהקושי העצום שבניתוק הגיאוגרפי של הבירה מהטריטוריה העיקרית של המדינה.

מלחמת העצמאות

עם החלטת החלוקה בעצרת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, השלימו בן-גוריון ומרבית מנהיגי התנועה הציונית עם הוצאת ירושלים מגבולות המדינה היהודית והפיכתה למובלעת בינלאומית תחת "משטר נאמנות". המדינה נתפסה באותה עת כאמצעי להשגת חופש עלייה דחוף לאחר השואה, וירושלים הוגדרה כ"מחיר שיש לשלמו, לפחות לפי שעה, עבור הקמת מדינה יהודית בחלקים אחרים של ארץ ישראל". בן-גוריון העריך כי האו"ם יוכל להבטיח את שלום העיר, וייחס חשיבות לעובדה שגורל העיר אמור היה להוכרע במשאל עם בין תושביה לאחר עשר שנים ³.

על אף הוויתור המדיני הפורמלי, ראה בן-גוריון בהגנה על ביטחון יהודי ירושלים ושמירת הרוב היהודי בה יעד עיקרי. הוא הורה למפקד העיר דוד שאלתיאל, שנבחר בשל כישוריו בתחומי הארגון והמגע עם גורמים זרים, לפעול לפי הנחיות ברורות: "לא לתת לעזוב שום שכונה יהודית", "להרחיב השטח היהודי ולרצף אותו", ובכל הנוגע לעיר העתיקה – "למנוע בכל מחיר יציאת היהודים, להימנע עד כמה שאפשר משפיכות דמים שם". בן-גוריון סבר תחילה כי הפתרון בירושלים יימצא בדרך המשא ומתן, אך ככל שהחמיר המצור, העביר את מרכז הכובד למאמץ הצבאי.

באמצע חודש מרס 1948, עם החרפת המצור על הדרך לירושלים, הכריע בן-גוריון אישית על מבצע נחשון. הוא דחה את הצעת המטה הכללי להקצות 400 לוחמים ועמד על גיוס חטיבה שלמה בת 1,500 איש. בנמקו את הצורך במבצע טען כי אם תיפול ירושלים, ספק אם תקום מדינה יהודית. בן-גוריון ייחס חשיבות מכרעת לפתיחת פרוזדור רחב לירושלים, רעיון שקידם עוד בעשור הקודם, ושהה בעיר בעת המצור יותר מכל חבר אחר בהנהלת הסוכנות או בממשלה הזמנית.

התערבותו האישית בשיקולים הצבאיים נמשכה גם באמצע מאי 1948, כאשר נתן הוראה ישירה לתקוף את לטרון למרות חוסר המוכנות של הכוחות. דאגתו המיידית הייתה לשלומם הפיזי של יהודי ירושלים והבנה כי מצור ממושך, על סכנת הרעב והצמא שבו, עלול להיות גורלי. במקביל, הוא נמנע מיוזמות לא מבוקרות בתוך העיר העתיקה, מתוך הנחה כי כיבושה עלול להתגלות כתשלום שווא בשל לחץ בינלאומי לנסיגה, וקבע כי "גורל ירושלים העתיקה יוכרע לא בכוח צבאי אלא בשיקולים פוליטיים דתיים".

במהלך ההפוגה הראשונה, ביוני 1948, החלה להתגבש עמדתו בדבר הכללת ירושלים בתחומי המדינה דה-פאקטו. בדיון סגור במועצת המדינה הזמנית הכריז: "ירושלים היא בתחומי הממשלה היהודית בדיוק כמו תל אביב, ואין שום הבחנה בין ירושלים לבין ת"א, בין חיפה ובין חניתה ובין עסלוג', הן כולן בתחום המדינה היהודית". הוא הסביר כי הבעיה המרכזית היא יכולת צבאית לכבוש פרוזדור רחב מספיק שיקשר את ירושלים עם שאר חלקי המדינה. הוא מתח ביקורת על מחדלי העבר וציין כי "עלינו לתקן במלחמה מה שעיוותנו בימי שלום".

בספטמבר 1948 הורה בן-גוריון למושל הצבאי דב יוסף לשנות את כותרת משרדו ל"ממשלה זמנית של מדינת ישראל, משרד המושל הצבאי, ירושלים". הוא נימק זאת ברצון להימנע מהדגשה מיותרת שאין ירושלים בתוך המדינה, וכתב: "אני מבין שעדיין אין אנו יכולים להכריז שירושלים היא חלק פורמאלי של המדינה, אבל לשם מה, ומי מכריח אותנו להכריז אינה חלק מהמדינה". כאשר המתווך ברנדוט הציע לכלול את ירושלים במדינה הערבית, גבר התמריץ של בן-גוריון לשנות את המצב הצבאי בשטח.

ב-26 בספטמבר 1948, בעיצומה של ההפוגה השנייה, עמדה ממשלת ישראל בפני הכרעה אסטרטגית שבן-גוריון הגדיר לימים כנקודת מפנה היסטורית. בעקבות התגרות ירדנית באזור לטרון, שכללה את פיצוץ משאבת המים והתקפה על משלט 219 הסמוך למודיעין, הביא בן-גוריון לממשלה הצעה לצאת למבצע רחב נגד הלגיון הירדני. מטרת ההצעה הייתה להשתלט על השטחים שבין רמאללה וחברון, להדוף את הגבול המזרחי פנימה לעבר רוכסי ההרים ולהרחיב את פרוזדור ירושלים עד לקו בית-נבאללה-רמאללה. למרות אמונתו כי הממשלה תתמוך בו, ההצעה נדחתה ברוב של שבעה מתנגדים מול שישה תומכים. בן-גוריון זעם על ההחלטה וכינה את תוצאות ההצבעה בביטוי "בכייה לדורות", שהפך לאחד המושגים המזוהים ביותר עם מלחמת העצמאות.

הדיון ההיסטורי וההיסטוריוגרפי סביב החלטה זו חושף פער משמעותי בין התיאור המאוחר של בן-גוריון לבין התיעוד בזמן אמת. בפרוטוקול ישיבת הממשלה וברישומיו ביומנו מאותה עת, אין עדות לתוכנית אופרטיבית מפורטת לכיבוש הגדה המערבית כולה, אלא להצעה מוגדרת לכיבוש לטרון בלבד. בן-גוריון תלה את האשמה בדחיית ההצעה בשר החוץ משה שרת, וטען כי קולו של שרת הוא שהכריע את הכף. עם זאת, שרת כלל לא השתתף בהצבעה אלא השאיר פתק המביע התנגדות לכל פעולה שתיראה כהתגרות יזומה, וכי בן-גוריון לא נלחם על עמדתו כפי שידע לעשות במקרים אחרים.

מרכיב מרכזי בשיקוליו של בן-גוריון, המעורר פולמוס נרחב בין ההיסטוריונים, הוא שאלת קיומה של "עסקה" או "שותפות דה פקטו" עם המלך עבדאללה. קיימת תזה היסטוריוגרפית הטוענת כי לבן-גוריון הייתה "אוריינטציה האשמית" שנועדה להגיע להסדר עם ירדן על חשבון הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. לפי גישה זו, בן-גוריון העדיף שחלקי ארץ ישראל הערביים ייתפסו בידי הלגיון הירדני וייכללו בממלכת עבר הירדן, מתוך הבנה שזו תהיה "שותפות חרישית" שתמנע מאבק מול כוחות קיצוניים יותר בראשות המופתי. יש הטוענים כי הבנה זו היא שמנעה את כיבוש מזרח ירושלים והגדה המערבית, שכן בן-גוריון ביקש לתקוע טריז בין עבדאללה לבין שאר המדינות הערביות. מנגד, חוקרים אחרים פוסלים את קיומה של "עסקה" כזו בסתיו 1948, וגורסים כי מדובר באנכרוניזם היסטורי המייחס לבן-גוריון כוונות שלא היו קיימות באותה עת ⁴.

לצד השיקולים המדיניים והקשר עם עבדאללה, עמדו בפני בן-גוריון חסמים צבאיים ודמוגרפיים כבדי משקל. במישור הצבאי, למרות עליונותו הכללית של צה"ל, בן-גוריון העריך כי הצבא אינו מוכן נפשית לחידוש הלחימה וכי קיימת בעיית רכב ותחמושת קשה. במישור הדמוגרפי, בן-גוריון הביע חשש עמוק מהיווצרות רוב ערבי במדינת ישראל הצעירה. הוא הצהיר כי העדיף להימנע מכיבוש הגדה כדי לשמור על צביונה היהודי של המדינה, וטען כי הדרך היחידה להבטיח רוב יהודי בשטחים אלה הייתה מחייבת שימוש בשיטות אלימות קיצוניות. עבור בן-גוריון, האינטרס העליון היה קליטת עלייה, והוא קבע כי "כיבושים אלה לא היו מחזקים את בטחוננו במידה שעשויה לחזקו קליטת עולים. בעלייה תלוי גורל המדינה".

המושג "בכייה לדורות" נבחן גם דרך תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי, המציעה כי בן-גוריון חש חוסר נוחות מהפער בין היכולת הצבאית לבין החלטתו המדינית שלא לפעול. לפי פרשנות זו, הוא הצדיק בדיעבד את החלטתו על ידי הטלת האשמה על שרי הממשלה האחרים. בן-גוריון, שהחזיק בתפיסת גבולות גמישה ופרגמטית, האמין כי הגבולות שנוצרו במלחמה הם הישג גדול שיש לשמרו "למעשה", אך הוסיף להרהר במשך שנים בהחמצת ההזדמנות בירושלים ובים המלח.

המאבק הבינלאומי וההכרזה כבירה

ב-7 בדצמבר 1948, בטקס חנוכת "כביש הגבורה", בן-גוריון לראשונה בפומבי על המטרה לקשר את המדינה עם "בירתו הנצחית ירושלים", תוך שימוש במינוח שנועד להבהיר את הזיקה הריבונית מבלי להתגרות רשמית באו"ם.

במשך שנת 1949 פעל בן-גוריון לביצור מעמדה של ירושלים והדרך אליה, תוך ניסיון לבחון את "עומק המים" המדיני מול הקהילה הבינלאומית. ב-2 בפברואר 1949 ביטל בן-גוריון את תפקיד המושל הצבאי בעיר, בנימוק כי "ירושלים אינה עוד שטח כבוש". באותו חודש קיימה הכנסת הראשונה את ישיבתה הראשונה בירושלים, ובה הצהיר הנשיא חיים ויצמן אמונים למדינה, אך המשך ישיבות הכנסת נקבע זמנית בתל אביב בשל המאבק על קבלת ישראל לאו"ם והחשש מסכנת התמיכה האמריקנית. אף שבהסכמי שביתת הנשק עם ירדן מאפריל 1949 הורחב שטח הפרוזדור, העיר נותרה חצויה ובן-גוריון הבהיר לשגריר ארצות הברית כי "מכל מקום נתנגד לכל שלטון זר" ⁵.

לקראת סוף 1949 גיבשה ועדת הפיוס של האו"ם הצעה לחלוקת העיר לאזור יהודי וערבי בעלי שלטון עצמי, תחת פיקוח נציב או"ם שיטפל במקומות הקדושים ויאסור הגירה חדשה לעיר. בן-גוריון התנגד לתוכנית זו בתוקף, בטענה כי סעיפי הגבלת העלייה נוגדים את תפיסת הממשלה. בדיון בכנסת ב-7 בנובמבר 1949 הצהיר כי הממשלה תעמוד על זכותה המלאה של ירושלים היהודית להוות חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, וסיכם כי "ירושלים לא תיבנה רק על ידי הכרזות פטריוטיות: עלינו לבנות קודם כל את הרי ירושלים". הוא הדגיש את חשיבות בניית רשת הכפרים והתשתיות בפרוזדור כדרך לביצור פוליטי ומוסרי של עיר הבירה.

כאשר הגישה אוסטרליה הצעה לבינאום מלא של ירושלים, התגלעה מחלוקת חריפה בין בן-גוריון לשר החוץ משה שרת. שרת העדיף טקטיקה של "שב ואל תעשה" והימנעות מצעדים פרובוקטיביים, בעוד בן-גוריון דגל בקו אקטיביסטי של מאבק חזיתי. ב-4 בדצמבר הודיע בן-גוריון לשרת כי יציע לממשלה הצהרה לפיה "מדינת ישראל לא תשלים עם שום צורה של שלטון זר בירושלים היהודית וקריעתה מהמדינה, ואם נעמוד בפני הברירה של יציאה מירושלים או מאו"ם – נבכר לצאת מאו"ם". שרת התנגד לאיום בפרישה מהאו"ם וראה בו "עצבנות בלתי מוצדקת", ובעקבות המחלוקת אף הגיש את התפטרותו, שנדחתה על ידי בן-גוריון.

ב-5 בדצמבר 1949 מסר בן-גוריון הודעה תקיפה בכנסת בה הכריז כי "ירושלים היהודית היא חלק אורגאני ובלתי נפרד של מדינת ישראל". הוא תקף את החלטת האו"ם מ-29 בנובמבר וקבע כי מאחר שהארגון לא הצליח לבצע את החלטותיו ולא הגן על העיר מהשמדה, הרי שההחלטה על הבינאום "בטלה ומבוטלת". בן-גוריון השווה את הזיקה לירושלים לזיקתן של מעצמות לבירותיהן והצהיר: "ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על ואשינגטון". יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק קבע כי הכנסת כולה מאוחדת בהצהרה זו, והבית קם ושר את "התקווה" במהלך הישיבה.

לאחר שנתקבלה החלטת עצרת האו"ם על בינאום העיר ב-9 בדצמבר, הכריע בן-גוריון על צעד נועז נוסף. בשיחות סגורות הביע את חששו כי שלטון בינלאומי יביא ל"אינטריגות בי"ל ושלטון אינטריגות אלו בישראל", ואף יערער את הריבונות בערים כמו יפו, לוד ונצרת. הוא טען כי הכשלת החלטת האו"ם בירושלים תחסל גם את הדרישות להחזרת פליטים ולשינוי גבולות. ב-10 בדצמבר החליטה הממשלה להעביר את משרדיה לירושלים, וב-13 בדצמבר 1949 הכריז בן-גוריון בכנסת: "למדינת ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות". הוא הציע לכנסת להעביר את ישיבותיה לירושלים לאלתר, והצהיר כי הממשלה ממשיכה בביצוע העברת המשרדים שהחלה עוד קודם לכן.

ביסוס העיר כבירה ואיחודה

בעקבות הכרזתו של בן-גוריון בדצמבר 1949, החל שלב המימוש המעשי של הפיכת ירושלים לבירת ישראל בפועל. ב-19 בינואר 1950 אישרו ועדות הכנסת החלטה בת משפט אחד שקבעה: "עם הקמת המדינה היהודית שבה ירושלים להיות בירתה". בן-גוריון הטיל על דוב יוסף את המשימה למצוא מקום לממשלה ולכנסת בעיר, תוך שהוא מודע היטב לסיכונים המדיניים והגדיר את המהלך באוזניו באנגלית: "יצאנו למסע נועז". משרד האספקה והקיצוב היה הראשון לעבור, ובעקבותיו עבר משרד הדתות בראשות הרב מימון.

עד שנת 1951 הושלמה העברתם של כל משרדי הממשלה לירושלים, למעט שניים. משרד החוץ נותר זמנית בתל אביב בשל רגישותו המדינית והחשש מפני החרמת המשרד על ידי נציגי המעצמות, ועבר סופית לבירה רק ביולי 1953. משרד הביטחון נשאר בתל אביב בהסכמה כללית בשל קרבת הגבול לירושלים באותה עת, והוא נותר שם מאז. בנאום שנשא לפני מפקדים בינואר 1950, סיכם בן-גוריון כי המפעלים הצבאיים, פתיחת "כביש הגבורה" וביצורה הכלכלי של העיר הם שהכשירו את התנאים "למען הכשיר את ירושלים למלא תפקידה ההיסטורי: להיות בירת ישראל בפועל" ⁶.

לאחר הניצחון במלחמת ששת הימים ואיחוד העיר תחת שלטון ישראל, שב בן-גוריון ונדרש לנושא ירושלים באחד מנאומיו האחרונים בכנסת ביולי 1967. בהיותו כבן שמונים, נותר נאמן לשיטתו כי הריבונות אינה נשענת על כיבוש או הצהרות בלבד, אלא על "כוח המעשה היוצר והבונה". הוא קרא ליישב ולאכלס בהקדם את הרובע היהודי ואת סביבותיה של ירושלים על ידי מינימום של עשרים אלף משפחות יהודיות, בהן מתנדבים מהתפוצות, וטען כי זו הדרך היחידה להבטיח את "יהדותה וישראליותה של ירושלים וסביבותיה" לנצח נצחים.

באותה עת הביע בן-גוריון עמדה נחרצת בדבר הצורך "לעקור כל מחיצה והבדלה בין ירושלים העתיקה ובין ירושלים החדשה ולהפוך שתיהן לעיר אחת, מאוחדת ושלמה". כביטוי מעשי לתפיסת האיחוד הפיזי המוחלט, הוא הציע באותו מועד להרוס את חומות העיר העתיקה. לשיטתו, הריסת החומות הייתה אמורה לסמל את ביטול ההפרדה ההיסטורית ולסייע בהפיכת ירושלים למרכז רוחני ומדעי עולמי, תוך מימוש החזון לפיו "מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". הוא הדגיש כי רק עובדה מחדשת וניצחת של התיישבות מאסיבית תביא להבטחה סופית של המפעל הגואל ותחדל את הוויכוח הבינלאומי על אופייה של ירושלים, "בירת הנצח של עם-עולם, מימי דוד המלך ועד סוף כל הדורות" ⁷.

לקריאה נוספת

• ליאור לביד, ‘בכייה לדורות’ או החלטה מכוונת? — דיון היסטורי והיסטוריוגרפי בסוגיית אי־כיבוש שטחי הגדה המערבית במלחמת תש”ח, ישראלים, גיליון 4 (סתיו 2012).
• נתנאל לורך, בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: שאלה מורכבת ואישיות רבת פנים, הספרייה של מטח.
• נתנאל לורך, בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: תש"ח- מהשלמה עם בנאום להכללה בפועל, הספרייה של מטח.
• נתנאל לורך, בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: 1949- מהכללה בפועל עד הכרזה כבירה, הספרייה של מטח.
• נתנאל לורך, בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: אחרית דבר, הספרייה של מטח.
• דוד בן גוריון, ירושלים, פרטי מהדורת מקור: המכון למורשת בן‏־גוריון, פרויקט בן יהודה.
• גל לירן, תוכנית השלבים של בן-גוריון (1937), אתר עלילונה.

הערות שוליים

1. גל לירן, תוכנית השלבים של בן-גוריון (1937), אתר עלילונה.
2. נתנאל לורך, בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: שאלה מורכבת ואישיות רבת פנים, הספרייה של מטח.
3. נתנאל לורך, בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: תש"ח- מהשלמה עם בנאום להכללה בפועל, הספרייה של מטח.
4. ליאור לביד, ‘בכייה לדורות’ או החלטה מכוונת? — דיון היסטורי והיסטוריוגרפי בסוגיית אי־כיבוש שטחי הגדה המערבית במלחמת תש”ח, ישראלים, גיליון 4 (סתיו 2012).
5. נתנאל לורך, בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: 1949- מהכללה בפועל עד הכרזה כבירה, הספרייה של מטח.
6. נתנאל לורך, בן גוריון וקביעת ירושלים כבירת ישראל: אחרית דבר, הספרייה של מטח.
7. דוד בן גוריון, ירושלים, פרטי מהדורת מקור: המכון למורשת בן‏־גוריון, פרויקט בן יהודה.