המאמר "בסימן הקץ" נכתב בשנת 1941 על ידי אברהם ("יאיר") שטרן, מנהיג הלח"י. המאמר מהווה מסמך אידיאולוגי נוקב שנכתב בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, תחת רושם גזירות הספר הלבן, והוא מבטא את השבר העמוק בין תפיסתו המדינית של שטרן לבין תפיסות הנהגת התנועה הציונית הממסדית והרוויזיוניסטית כאחד.
התזה המרכזית של המאמר גורסת כי המדיניות הציונית הרשמית לוקה ב"תבוסנות לאומית" ובחוסר מחשבה פוליטית עצמאית. שטרן תוקף את התלות המוחלטת של הסוכנות היהודית בבריטניה ואת הפיכתה של התנועה הציונית ל"מחלקת גיוס לצבא זר" במקום להקים מטה לצבא עברי עצמאי. לטענתו, התקווה הציונית כי השתתפות במאמץ המלחמתי הבריטי תזכה את העם היהודי בתגמול מדיני בוועידת השלום העתידית היא אשליה מסוכנת, שכן היא מתעלמת מהאינטרסים האימפריאליסטיים של אנגליה וממציאות הספר הלבן.
שטרן הציב במאמרו ברירה דיכוטומית בין "הציונות החוקית", שלדבריו מוכנה לוויתורים ופשרות אופורטוניסטיות עם השלטון הזר, לבין דרך "הכוח העברי הלוחם". הוא קבע כי רק מאבק מזוין אקטיבי, השואב השראה ממסורת המרד ההיסטורית של עם ישראל (מהמכבים ועד בר-כוכבא), יוכל להבטיח את כיבוש המולדת והקמת מדינה עברית, ומזהיר כי ללא הפעלת כוח צבאי עצמאי – הציונות עומדת בפני כיליון סופי.
השקפותיו של שטרן כפי שבוטאו במאמר זה הניחו את התשתית הרטורית והרעיונית לצעדים המעשיים של הלח"י בשנים שלאחר מכן. כשנתיים לאחר כתיבת המאמר, ב-1 בנובמבר 1943, פורסמה "הכרזת הלח"י על מלחמה בבריטים" בעיתון המחתרתי "החזית". הכרזה זו תרגמה את הביקורת של שטרן על "התפיסות הפרגמטיות" לתוכנית פעולה אקטיבית, והגדירה את רכישת הדונמים והדיפלומטיה כפנטזיות לעומת המציאות היחידה – מלחמת נשק להקמת המלכות העברית 1.
ההמשכיות הרעיונית ממאמרו של שטרן ועד להכרזה הרשמית ב-1943 מדגישה את המעבר של הארגון מניסיונות הישרדות למאבק התקפי גלוי. בעוד שטרן זיהה את "סימני הקץ" במותה של המדיניות הציונית הישנה, ההכרזה המאוחרת יותר כבר סימנה את הלח"י ככוח מהפכני היוצא לדרך. היא הציבה את המלחמה בבריטניה לא רק כעימות מקומי, אלא כחזית עולמית ומיסטית המבקשת להפוך את האכזבה והחורבן של דור השואה לכוח שינחיל לעם ישראל את עצמאותו.
המאמר
בבוא המלחמה היתה המדיניות הציונית תלויה כולה בידי אנגליה. ברצותה דוחה וברצותה מקרבת. והסוכנות עשתה את רצונה ביראה וסרה למשמעתה ללא תנאי וללא תמורה. ממילא מילאה תפקיד טכני והיתה לאמצעי. במקום למלא תפקיד מדיני ועצמאי היא הפכה למחלקת גיום לצבא זר, תחת היותה מטה ראשי לצבא עברי. מעשה זה נעשה מתוך מחשבה קלוקלת ותקווה קלושה: כי סרח ישמעאל ומשך ידו מן המלחמה. ולעומתו חרף ישראל נפשו לצאת לקרב. לפיכך לא תהיה אנגליה, כטוב לבה בנצחון, כפויית תודה ותזכור לעם העברי את חסד טובותיו.
כל החישובים הללו, תעודת עניות הם למחשביהם. ואף ההכנות המשרדיות לקראת וועידת השלום, אין כוחן יפה לכסות על העדר המחשבה הפוליטית, הרואה נכוחה והיודעת לכלכל את עניני האומה. בהתאם לתכנית ערוכה מראש. המנהיגים למיניהם מתעלמים מדעת ומעלימים מעיני העם בזדון את הסכנות המרובות. במקרה שאנגליה המנצחת תרצה להכריע את גורלה של הציונות לפי ראות עיניה בלבד, ובהתאם לאינטרסים האימפריאליסטיים שלה, כפי שהיא מבינה אותם.
זה מעמדה של הציונות ה"ישנה". אך אף יריבתה משכבר הימים – הציונות "החדשה" – אינה חולקת על השגותיה כיום. כמוה רוגלת אף היא בהשתתפות פעילה של היישוב והעם במאמץ המלחמתי הבריטי. כמוה תולה אף היא את כל תקוותיה בוועידת השלום, שעתידה לפתור את שאלת היהודים ברוח הצדק הציוני. כמוה משתקת אף היא את כל אלה, המחזיקים בתורת הגאולה השלמה והנכונים למלחמה למענה.
לנוכח שיתוף הפעולה בענינים המעשיים ודמיון ההשקפות על ההווה והתכניות לעתיד, טבעי הוא הרעיון על איחוי הקרעים ההסתדרותיים. הציונות החוקית מתאמצת ככל האפשר לאחד את כל המפלגות במחנה הוויתור והפשרה. היא שואפת ליצור חזית אחידה של תופשי המועט בציונות, הנכונים להסכמים אופורטוניסטיים מרחיקי לכת עם ממעיטי דמותה של הציונות בחוגי השלטונות ואויביה הנלויים שבקרב הערבים.
לגוכח התבוסנות הלאומית מצד אחד ולנוכח חוקי הכליה הזדוניים בעניני הקרקעות והעליה. נשאלת ביתר תוקף שאלת השאלות: "הספר הלבן" מה יהא עליו? הדיבורים הנמלצים על וועידת השלום ועל התקוות הקשורות בסדר החדש, שתקים אנגליה הדימוקראטית עם נצחונה, אין להן שחר. בוועידת השלום הקודמת היתה בידי הציונות הצהרת באלפור. כעת הגיעה עד "הספר הלבן". בו תתחיל בוועידת השלום הבאה. מה יהא, אפוא, בסופה?
בפי הציונות אין כל תשובה. את התשובה הניצחת והסופית יתן הכוח העברי הלוחם. הוא כבש לישראל את המכורה. הוא הכה את הפולש היווני, שטימא את מקדשו והוא עמד לו, לישראל, במלחמת הקנאים ובמרד בר כוכבא. עתה ינחיל לעמו את הארץ היעודה לאחוזת עולם.
אם לא יכה הכוח – יקיץ הקץ. כי הציונות, שעניניה היו יגעים מאז – עתה כלו כל קציה.
לקריאה נוספת
- אברהם יאיר שטרן, בדמי לעד תחיי: שירי יאיר, הוצאת יאיר ע"ש אברהם שטרן, יולי 2002.
- גל לירן, הכרזת הלח"י על מלחמה בבריטים, אתר עלילונה.
