באוקטובר 1923, בעת כהונתו של גוסטב ריטר פון קאהר כנציב המדינה הכללי בבוואריה, יזמה הממשלה הבווארית מבצע גירוש שיטתי של יהודים ממוצא מזרח־אירופי (אוסטיודן), בטענה כי הם אלמנטים זרים המזיקים לכלכלה ולסדר הציבורי. הגירוש התבסס על צווים כלליים שנוסחו במכוון באופן עמום, אך יושמו באופן סלקטיבי כמעט אך ורק כלפי יהודים מזרח־אירופיים, לרוב יוצאי פולין, שחיו שנים רבות בגרמניה והיו בעלי מעמד חוקי. צווי הגירוש נחתמו אישית בידי פון קאהר, כללו נימוקים חלקיים או שקריים, ובוצעו בליווי חיפושים, החרמות רכוש ועיכובים של נשים וילדים. אף שהמהלך כוון כלפי אוכלוסייה מצומצמת יחסית, הוא עורר הדים חריפים בשל האופן הגלוי שבו קשר מוצא אתני לעונש קולקטיבי.
המהלך נתקל בהתנגדות רחבה, הן מתוך הקהילות היהודיות השונות בגרמניה – כולל חוגים שבעבר התנכרו לאוסטיודן – והן מצד מוסדות דת נוצריים, גופים מדינתיים זרים ודיפלומטים מערביים. ממשלת הרייך בברלין, שחששה מהשלכות פנימיות וחיצוניות, ניסתה לבלום את מדיניות הגירוש, אך פון קאהר סירב לציית. בכך הפך האירוע לאבן בוחן ביחסי הכוחות הפנימיים של רפובליקת ויימאר: הוא הדגיש את מגבלות סמכות הרייך מול מדינות פדרליות סוררות, ואת השימוש בצווי חירום כאמצעי לביסוס מדיניות אתנית סמויה. במבט לאחור, הגירוש נתפס כדפוס מוקדם של צעדים משפטיים־אדמיניסטרטיביים שנועדו לייצר הבחנה מערכתית בין "יהודים גרמנים" לבין "יהודים זרים", תוך יצירת תשתית ביורוקרטית שתשמש בהמשך את המשטר הנאצי.
רקע היסטורי
בסוף מלחמת העולם הראשונה, עם קריסת המונרכיה הבווארית והקמת רפובליקת ויימאר, עברה בוואריה טלטלה פוליטית עזה. ב־7 בנובמבר 1918, הכריז היהודי קורט אייזנר על הקמת "המדינה החופשית בוואריה" – רפובליקה סוציאליסטית שנועדה להחליף את שלטון בית ויטלסבאך הקיים זה 700 שנה. רצח אייזנר בפברואר 1919 בידי אנטון פון ארקו וואלי, אריסטוקרט בעל זיקה לאגודת תולה (וממוצא יהודי בעצמו), הוביל לאנרכיה קשה, שהועצמה נוכח ההשפעה הישירה של ההפיכה הקומוניסטית בהונגריה. ב־6 באפריל הוכרזה "הרפובליקה הסובייטית הבווארית" – ממשלה מהפכנית שהורכבה תחילה ממפלגת ה־USPD והאנרכיסטים, ובהמשך הפכה למשטר קומוניסטי מובהק בראשות אויגן לוינה 1. השלטון החדש ניסה לבצע רפורמות רדיקליות דוגמת הפקעת רכוש מהעשירים, ביטול כסף והעברת השליטה על התעשייה לידי פועלים, תוך הקמת צבא אדום עצמאי שבראשו עמד רודולף אגלהופר. אך בתוך פחות מחודש, במאי 1919, הופלה הממשלה הקומוניסטית באלימות קשה בידי כוחות הפרייקור והרייכסווהר, אשר הוציאו להורג מאות קומוניסטים – ובהם גם את לוינה עצמו 1.
למרות קיומה הקצר, הותירה הרפובליקה הסובייטית הבווארית חותם עמוק על תודעת הציבור בגרמניה בכלל ובבוואריה בפרט. התקופה זוהתה בדעת הקהל עם רעב, כאוס והשתלטות זרה על הסדר החברתי. תעמולה אנטי־שמאלית הציגה את שלטון המועצות כ"מזימה יהודית־בולשביקית", והשלטון החדש נקשר ישירות לאיום על זהותה של גרמניה. אגדת "תקיעת הסכין בגב" – שלפיה יהודים וקומוניסטים בגדו בגרמניה והובילו לתבוסתה – התעצבה במידה רבה על רקע האירועים האלה.
לאחר כישלון ניסיונותיה של ממשלת בוואריה להקים קואליציה פרלמנטרית יציבה, ובעקבות התגברות האלימות הפוליטית והתסיסה הציבורית, קרסה בפועל המערכת הדמוקרטית במדינה זו של הרייך. בשלהי ספטמבר 1923, כאשר הנס זייכרט כשל במאמציו להרכיב ממשלה חדשה, נקטה ממשלת בוואריה בצעד חריג: היא ביטלה את המנדט של הדיאט (הפרלמנט הבווארי) וביקשה להעביר את הסמכות הפוליטית העליונה לגורם חיצוני. כך הוקם מוסד חדש – "נציב המדינה הכללי" (Generalstaatskommissar) – שבראשו הועמד גוסטב ריטר פון קאהר, שמונה ב־26 בספטמבר 1923. תפקידו החדש ניתן לו תוך הפעלת סעיף 64 לחוקת בוואריה, אשר אפשר העברת סמכויות חירום במצבי משבר. מינוי זה, בניגוד לדגם הדמוקרטי־פרלמנטרי, העניק לפון קאהר סמכויות שלטוניות רחבות ביותר, לרבות ביטול החלטות ממשלה ופרלמנט, ללא מגבלות מהותיות מצד רשויות בקרה חוקתיות. היה זה למעשה מעבר למבנה דיקטטורי למחצה, שעיקרו ריכוז סמכות בידי אדם יחיד בשם "היציבות המדינית".
ממשלת הרייך בברלין, בראשות גוסטב שטרזמן, התייחסה למינוי פון קאהר בספקנות ובחשש. שטרזמן עצמו הביע מורת רוח מהשוואה בין פעולתו נגד ממשלת סקסוניה לבין הרפיון שגילה כלפי בוואריה, למרות שזו האחרונה "הפירה את החוקה בצורה הרבה יותר ברורה". חששו העיקרי היה שפון קאהר, תוך ניצול מצב החירום, יתחבר עם גורמים מהימין הקיצוני ויביא לערעור הסדר החוקתי כולו. בפועל, פון קאהר לא הסווה את העדפתו לכוחות לאומניים שמרניים והביע הסתייגות גלויה מהסוציאליסטים ומהשלטון הפדרלי. מיד לאחר מינויו, הכריז על מצב חירום בבוואריה, שבמסגרתו הושעו שורת חירויות אזרחיות, וביניהן חופש ההתכנסות, חופש הביטוי וחופש העיתונות 2. במקביל, התיר מעצר מנהלי של אזרחים ללא צו שיפוטי ובלי הקפדה על מסגרת משפטית תקינה. מטרתו המוצהרת של פון קאהר הייתה למנוע הפיכות משמאל, אך בפועל הסמכויות שניתנו לו שימשו לדיכוי גורף והגבלת תפקוד הדמוקרטיה. כך התהוותה בבוואריה ישות פוליטית־משפטית נפרדת, שקראה תיגר על ממשלת הרייך תוך שהיא יוצרת קרקע נוחה להתחזקות גורמים אנטי־רפובליקניים, לרבות המפלגה הנאצית של אדולף היטלר.
מצב הכלכלה
המצב הכלכלי הרעוע ברפובליקת ויימאר החריף באורח דרמטי במהלך שנת 1923, והתאפיין בשיאו בתהליך ההיפר־אינפלציה – תוצאה מצטברת של משבר המלחמה, פיצויי ורסאי, הדפסת כספים חסרת רסן, ושביתת הפועלים ברוהר בתגובה לכיבוש הצרפתי־בלגי. ערך המארק צנח באלפי אחוזים מדי שבוע, המשכורות נשחקו עד דק, חסכונות התאדו, והאמון הכללי בסדר הכלכלי־חברתי קרס. על רקע זה, המוסדות הכלכליים־פיננסיים נתפסו כאשמים במצב – ובמיוחד הבנקים הגדולים, חנויות הכלבו ובתי המסחר הסיטונאיים, שברבים מהם הייתה בעלות יהודית 2.
בבוואריה, ממשלו של פון קאהר ניצל את סמכויות מצב החירום שניתנו לו כדי ליזום צעדי חקיקה כלכליים יוצאי דופן. בין הצעדים שננקטו נכללו הגבלות חמורות על תנועת סחורות ומחירים, פיקוח הדוק על עסקאות כספיות, ועונשי מאסר כבדים על "רווחים חריגים" ו"ספסרות". חוקים אלו כוונו רשמית נגד "ווכראים" – מונח שעורר קונוטציות שליליות והתקבל בציבור ככינוי כולל לסוחרים חסרי מצפון. אף על פי שהחקיקה לא נשענה על קריטריונים אתניים, בפועל היא עודדה את הדה־לגיטימציה הציבורית של שכבות שלמות במגזר המסחרי – ובמיוחד יהודים, שנקשרו תדמיתית, עוד מימי הקיסרות, לתחומי הפיננסים, הבנקאות והמסחר הסיטונאי. הביקורת על "הרווחים היהודיים" ועל "היהודי שמרוויח מהסבל הכללי" לא הוגבלה עוד לקבוצות שוליים, אלא התגלמה במדיניות חירום ממלכתית.
התוצאה הייתה כפולה: מחד גיסא נוצר אקלים של צדקנות כלכלית כביכול, שבאמצעותו הוצדקה רגולציה דרקונית שפגעה בעיקר בבעלי עסקים; מאידך גיסא נבנה בסיס רגשי־תודעתי רחב להצגת יהודים כשעיר לעזאזל כללי למיתון. זה היה חלק ממנגנון פוליטי־חברתי עמוק יותר, שבו מוסדות השלטון בבוואריה – תוך הפעלת חקיקה כלכלית קשוחה – הפנו את הזעם הציבורי מהמערכת המדינית הכושלת לעבר קבוצות מיעוט. המנגנון הזה, שקודם בגלוי על ידי פון קאהר וממשלתו, לא נזקק לאנטישמיות מפורשת בכתב. הוא נשען על קודים קיימים בציבור, והלביש את העוינות במונחים "מקצועיים" של כלכלה, פיקוח, יוקר מחיה וצדק חברתי, תוך ניצול הפחד הקיומי של אזרחים מאובדן רכוש, זהות ויציבות. כך התחזקה המגמה של ייחוס אשמה קולקטיבית לקבוצות המזוהות עם מונחים של ממון, חמדנות ואינטרנציונליזם – ייחוס שיפלס בהמשך את הדרך לצעדים דרסטיים עוד יותר.
מדיניות הגירוש
תחילתה של מדיניות הגירוש ב־1923 ניכרה בשני צווים רשמיים שפרסם גוסטב פון קאהר בתפקידו כ"נציב מדינתי כללי": הראשון ב־5 באוקטובר והשני ב־13 באוקטובר. צווים אלה נוסחו בלשון מעורפלת אך נחרצת, והעניקו לרשויות סמכויות נרחבות לנקיטת "אמצעים מינהליים" נגד זרים, במיוחד כאלה שנכנסו לגרמניה לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אף על פי שלא ננקב בהם במפורש השם "יהודים", ההקשר הציבורי, הניסוחים ופרטי הביצוע הפכו את הקבוצה היהודית ממזרח אירופה – האוסטיודן – ליעד המרכזי של האכיפה. הצווים לא דרשו הליך שיפוטי אלא הסתפקו בהחלטה מינהלית של המשטרה, תוך הגדרה מרחיבה של המונח "מסוכן לחברה" או "בלתי רצוי", דבר שאפשר גירוש מיידי של מאות אנשים ללא ערעור 2.
הנימוקים שעמדו מאחורי הצווים שילבו טענות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. בין ההצדקות שניתנו לגירוש נכללו האשמות נגד יהודים שרכשו רכוש בווארי "מעל למעמדם החברתי", תוך יצירת תחושת אי־שוויון ותחושת איום על סדרי מעמדות מסורתיים. נטען כי האוסטיודן השתלטו על מקומות עבודה, דירות, חנויות ועמדות כלכליות, וזאת בתקופה שבה אזרחים ותיקים בבוואריה סבלו ממחסור. כמו כן הוטחו בהם האשמות על התעשרות בזמן מלחמה, סחר בסחורות במחירים מופקעים, ותרומה להחרפת האינפלציה. טענות אלו, שזכו להדהוד ציבורי רחב, לא נבחנו לגופן אלא שימשו להצדקת מדיניות קולקטיבית כלפי ציבור שלם.
ממד מרכזי בצווים היה ההבחנה התרבותית: האוסטיודן תוארו כקבוצה שונה באורח מהותי מהחברה הבווארית – הן בלשונם, הן בלבושם והן בהרגליהם החברתיים והדתיים. תפיסה זו, שהתפתחה עוד לפני המלחמה, התעצמה בעקבות זיכרון הרפובליקה הסובייטית הבווארית, ויוחסה ליהודים זיקה "מזרחית", "מהפכנית" ו"זרה". בנוסף להנמקות הפורמליות, עמדו מאחורי מדיניות הגירוש מטרות תועלתניות מובהקות: פינוי דירות בעיר, הקצאת משאבים מחודשים לאזרחים "ותיקים", ומתן פתרונות דיור למשרתים משוחררים ולמשפחות "מקומיות" חסרות קורת גג. כך שימש הגירוש לא רק ככלי לייצוב סדר חברתי־פוליטי אלא גם לארגון מחדש של המשאבים העירוניים על בסיס היררכיה אתנית וגיאוגרפית.
הגירוש עצמו התאפיין באכיפה מיידית, פתאומית ולעיתים אלימה, ללא מתן זמן תגובה סביר למגורשים. בבתים רבים נערכו חיפושים משטרתיים בלתי צפויים, שבמהלכם הוחרם רכוש אישי, לעיתים קרובות ללא כל תיעוד מסודר. צווי הגירוש נשאו את חתימתו האישית של גוסטב פון קאהר, מה שהעניק להם סמכות סמלית גבוהה, והם הוצגו כתוצאה בלתי נמנעת של מדיניות חירום. המשטרה פעלה במהירות, כאשר במקרים מסוימים ניתן צו הגירוש בצהרי היום, ובערב כבר פונה הבית מתושביו 2.
עיון בצווים ששרדו חושף דפוס קבוע של עילות, לעיתים שקריות או מבוססות על מידע לא מעודכן. כך לדוגמה צו מיום 15 באוקטובר 1923 מציין כי אדם מסוים "נכנס לשטח גרמניה לאחר נובמבר 1914", בעוד שבפועל שהה האדם בבוואריה מאז 1910. בצווים אחרים נטען על קשרים פליליים שלא אומתו מעולם, או על היות האדם ללא פרנסה, למרות שהחזיק במשרה מוכרת או בעסק עצמאי. רשויות השלטון לא דרשו הוכחה לעילות, והעדר האפשרות לערעור הוביל לכך שגם טעויות גלויות נותרו בעינן.
מתוך תיקים משטרתיים ופרוטוקולים שהתגלו, ניתן ללמוד על הדפוס החוזר: המשטרה מקבלת שם, עורכת בדיקה שטחית בתיק האישי, פונה במכתב פנימי למשרד הפנים, ובתוך יומיים יוצא צו גירוש. לעיתים נרשמו בדו"חות גם הערות לגבי "התנהגות בלתי גרמנית" או תלונות שכנים. חלק מהמשפחות ניסו לברוח מהעיר בטרם קבלת הצו, אחרות פנו לנציגי ציבור או לעורכי דין בניסיון נואש לבטל את ההחלטה. מסמכים של הקהילה היהודית מגלים תחושת הלם וזעם, וקריאות לאירגון סיוע, הפעלת קשרים פוליטיים, וגיוס דעת קהל – אך אלה כשלו כמעט לחלוטין.
ההתנגדות היהודית באה לידי ביטוי הן ברמה הארגונית – ניסיונות גיוס מנהיגים, כתיבת עצומות, פנייה לממשלת הרייך – והן ברמה האישית: סירוב לעזוב, הסתרת בני משפחה, ואף הצגת מסמכים מזויפים. אולם בפועל, המערכת פעלה במהירות וביעילות, ורוב המשפחות שנקבע לגביהן גירוש אכן נאלצו לעזוב את גבולות בוואריה תוך ימים ספורים. הפרוצדורה הדורסנית, האכיפה הרחבה, וההצדקות המעורפלות הפכו את הגירוש לאירוע טראומטי עבור הקהילה כולה.
תגובות לגירוש
תגובות הקהילה היהודית
בעקבות הידיעות הראשונות על הגירוש, הגיבה הקהילה היהודית במינכן במחאה חריפה, תוך שהיא רותמת את כל מנגנוניה הארגוניים והציבוריים. המועצה המקומית היהודית פנתה לגורמי שלטון בבקשה לעצור את הפעולה, והתקיימו מגעים עם אנשי ממשל וצבא בניסיון לבטל את הצווים. ארגון "חזית הלוחמים היהודים", שכלל יוצאי צבא מהמלחמה הגדולה (השם באותה תקופה של מלחמת העולם הראשונה), הצטרף לקריאות לגנות את המהלך, בטענה שמדובר בפגיעה באחוות הלוחמים ובהפרת ההבטחות כלפי חיילים יהודים לשעבר ובני משפחותיהם. גם עיתונות יהודית-גרמנית דיווחה בהרחבה על הנעשה והזהירה מהשלכות חמורות.
חריג במיוחד היה אופן התגובה מצד חוגים בורגניים ומערביים בקהילות היהודיות, שבמשך שנים שמרו על מרחק מסוים מהאוסטיודן. הפעם, לנוכח האכזריות והאופי השרירותי של הצווים, גברה תחושת הסולידריות, והחלה להופיע בעיתונות ובנאומים עמדה מגוננת כלפי המגורשים. בני שכבות מתבוללות, שנמנעו בעבר מהזדהות עם מזרח־אירופאים, החלו להופיע באסיפות מחאה ולהתבטא בחריפות נגד הרשויות. ההתייצבות הזו סימנה שינוי משמעותי בהגדרת הגבולות הפנימיים בקהילה היהודית הגרמנית, והראתה כי תחת לחץ חיצוני קמה תחושת אחדות מחודשת.
מעבר לתגובה היהודית, גם הכנסייה הקתולית הביעה התנגדות מוסרית חריגה. הקרדינל פאולהאבר, מראשי הכנסייה בדרום גרמניה, פרסם קריאה פומבית נגד הגירוש, וביקר בחריפות את השימוש בכלי מדינה כדי לפגוע בחפים מפשע בשל מוצאם. אף כי דבריו לא נשאו משקל פוליטי ישיר, הייתה להם השפעה סמלית ניכרת, והם חיזקו את תחושת הלגיטימיות של ההתנגדות הציבורית. התמיכה הזו מצד גורם דתי נוצרי מרכזי העידה על עומק השבר שיצרה פעולת השלטון בבוואריה, ועל כך שמדובר היה במהלך שנגע גם לערכים בסיסיים של מוסר ושלטון חוק.
תגובות פנים-גרמניות
השלכות הגירוש לא הוגבלו לתחומי בוואריה בלבד, אלא עוררו תגובות משמעותיות גם בשאר חלקי גרמניה. במדינת וירטמברג התעוררו חששות מפני הגעת מגורשים שיחפשו מקלט, במיוחד בערים המרכזיות, מה שעלול היה להכביד על מערכות הרווחה ולגרור מתיחויות פנימיות. גם בברלין דווח על התרבות פניות מצד פליטים שהגיעו מדרום, ובעיתונות הופיעו אזהרות מפני הסלמה אפשרית שעלולה לערער את היציבות החברתית והביטחונית בעיר. ההתפשטות המהירה של הגירוש, והעובדה שהמדינה המרכזית לא הייתה מעורבת באישורו, הציתו מחדש מתחים בין המדינות הפדרליות של רפובליקת ויימאר.
בפרוסיה, הגדולה והחשובה שבמדינות גרמניה, הביעו בכירים בממשל דאגה מההשלכות הבינלאומיות של המהלך. מאחר שחלק מהמגורשים היו אזרחים פולנים או ממוצא פולני, עלה חשש אמיתי שהממשל הפולני יראה בגירושם פגיעה באזרחיו ויבחר בתגובה סימטרית. ההקשר הזה נגע ישירות למעמדם השברירי של המיעוטים הגרמניים שחיו באזורים שהועברו לפולין לאחר חוזה ורסאי, והיה ברור לכל שהרעה במעמד היהודים עלולה לשמש תקדים מסוכן ביחסי הגומלין בין המדינות.
אף כי הגירוש בוצע ביוזמת השלטון הבווארי המקומי, זוהה במהרה הקשר הישיר שבין המהלך למערכת היחסים בין גרמניה לפולין. גם בתקשורת וגם במסמכים פנימיים של רשויות הרייך הודגש שוב ושוב הצורך לנהוג באיפוק כדי שלא להחריף את מעמד המיעוטים הגרמניים מחוץ לגבולות המדינה. הדינמיקה שנוצרה המחישה כיצד גירוש קבוצת אוכלוסייה, גם כשהוא מבוצע בהקשר מקומי, עלול להשפיע על מאזן הכוחות הבינלאומי, ולהוביל לשרשרת אירועים רחבה בהרבה מכפי שנראה בתחילה.
תגובות חוץ
תגובות בין־לאומיות על מדיניות הגירוש בבוואריה לא איחרו לבוא, ויצרו תוך זמן קצר משבר דיפלומטי במספר חזיתות. בפולין נרשמה תסיסה חריגה, כאשר הקונסול הפולני במינכן הגיש מחאה חריפה. המסמכים שהועברו למשרד החוץ הגרמני תיעדו אזהרות חדות בנוגע לאפשרות של "אמצעים נגדיים", בהם פגיעה באוכלוסייה הגרמנית שבשטח פולין. במיוחד הוזכר אזור פוזנן כמועמד עיקרי לאמצעי תגמול, בשל הריכוז הגבוה של גרמנים אתניים שחיו בו, ונשקף חשש אמיתי כי הרשויות המקומיות יפעלו שם כתגובה ישירה לגירוש האוסטיודן.
בקרב הדרגים הבכירים של משרד החוץ בברלין גבר הלחץ לעצור את המהלך, או לפחות להצטייר כמי שאינו שותף לו. ניתוח פנימי במשרד הזהיר כי ההתנהלות החד־צדדית מצד בוואריה מערערת את מדיניות החוץ הגרמנית וגורמת נזק לאינטרסים האסטרטגיים של המדינה. הועלתה ההנחה כי המשך הפעולה יגרום להסלמה דיפלומטית מול פולין, יוביל להקפאת מגעים והסכמים, ואף עלול להצית מהלך פולני שמטרתו לערער את מעמד המיעוט הגרמני.
בארצות הברית, שבה היוותה דעת הקהל פקטור חשוב בגיבוש מדיניות הסיוע לרפובליקת ויימאר, נרשמה ביקורת עזה מצד ארגונים יהודיים וכלי תקשורת מרכזיים. נציגים דיפלומטיים של גרמניה בוושינגטון התריעו על כך שהמהלך עשוי לעכב סיוע כלכלי אמריקני חיוני לשיקום הכלכלה הגרמנית. יתרה מזו, עלתה האפשרות שתדמית גרמניה כמדינה ליברלית ושומרת חוק תתערער, דבר שיסייע למחנה המתנגד לשיקום היחסים הכלכליים עמה 2.
בצרפת ניצלו עיתונים שונים את האירועים כדי לשוב ולהציג את גרמניה כמדינה בלתי־מתוקנת. בתעמולה שהופצה, הוצגה מדיניות הגירוש כהוכחה לכך שגרמניה טרם הפנימה את ערכי זכויות האדם של הרפובליקה החדשה, והועלתה הטענה כי אין לתת בה אמון כל עוד מוסדותיה נוהגים באכזריות שיטתית כלפי קבוצות מיעוט. גלי הביקורת הללו שירתו מטרות פוליטיות בצרפת, והוזנו על ידי יריבים מדיניים של גרמניה שביקשו להקשות על כל ניסיון לשחרר את המדינה מההגבלות שהוטלו עליה לאחר מלחמת העולם הראשונה.
סיום פרשת הגירוש והשלכותיה
על אף הלחצים הגוברים מבית ומחוץ, סירב גוסטב פון קאהר לכל פשרה והוסיף להתעקש על עמדתו לפיה גירוש האוסטיודן נחוץ לביטחון המדינה ולשיקום הסדר החברתי. הוא התעלם מהפניות הישירות של ממשלת הרייך, מהביקורת של משרד החוץ, ומהשלכות בין־לאומיות ברורות שהונחו בפניו, והתמיד במדיניותו תוך הישענות על סמכויות החירום שהוענקו לו. קאהר אף סירב להיענות לדרישת הרשויות בברלין להתייעצות מדינית מסודרת לפני כל פעולה נוספת, והמשיך לפעול עצמאית.
משלא הצליחה לשכנע את קאהר לבטל את הצווים, שינתה ממשלת הרייך את טקטיקת הפעולה. היא נמנעה מלדרוש את ביטול הגירוש במפורש, ובמקום זאת עברה למתווה מתון יותר של "בקשה לדחייה", מתוך תקווה לרכך את ההתנגדות הבווארית ולרכך את המתיחות מול פולין וארצות אחרות. קו זה נועד לשמור על הסמכות הפדרלית מבלי להעמיד את פון קאהר במצב של עימות ישיר, אך גם הוא לא נשא פרי בשלב הראשון, שכן קאהר המשיך לטעון כי אינו מוכן לוותר על סמכויותיו ומחוייב למדיניותו.
שינוי מהותי חל רק לאחר פרישתו הפתאומית של פון קאהר בסוף נובמבר 1923, בעקבות מהלך פוליטי שהוביל למינוי ממשלה חדשה בראשות אוּיין פון הלד. הממשלה החדשה חתרה לפתרון ממלכתי ושיקמה את הדיאלוג עם ברלין. היא ביטלה את מדיניות הגירוש, השעתה את הצווים הקיימים, ופעלה להסיר את תוקפם המשפטי תוך הכרה חלקית בנזק המדיני שנגרם. גם מצב החירום שהיווה את הבסיס החוקי למהלכים של קאהר הוסר בהדרגה, ובוואריה שבה לנהל את ענייניה במסגרת מוסדותיה הדמוקרטיים הרגילים 2.
סיום הפרשה לא הביא לתיקון מלא של הנזק, אך סימן את כישלונה של מדיניות הגירוש. ההתנגדות הציבורית, התגובות הבין־לאומיות, והכישלון הפוליטי של פון קאהר המחישו את מגבלות השלטון המקומי, והגבירו את הצורך של גורמים רדיקלים להשתלט על המדינה כולה.
סופו של פון קאהר
עם מינויו, הודיע גוסטב פון קאהר כי יאסור על היטלר לקיים ארבע-עשרה עצרות בו-זמנית ברחבי בוואריה, אך היטלר היה משוכנע שכשיכריז על פוטש נגד הממשלה – פון קאהר יתייצב לצידו. בעת ניסיון ההפיכה של היטלר במרתף הבירה ב־8 בנובמבר 1923, סירב פון קאהר להצטרף ואמר להיטלר שהוא רשאי לירות בו. רק לאחר לחץ כבד מצד עמיתיו בטריומווירט הסכים להביע תמיכה במהלך, אך כבר למחרת חזר בו, התנגד רשמית לפוטש והורה על מעצרו של היטלר. כישלון ההפיכה ערער את הלגיטימציה של שלטון החירום, הביא לאובדן התמיכה של חוגים שמרניים וימניים, ובפברואר 1924 התפטר פון קאהר מתפקידו. בהמשך מונה לנשיא בית המשפט העליון של בוואריה, ופרש מהחיים הציבוריים שלוש שנים לאחר מכן. בליל הסכינים הארוכות, כחלק מהטיהור שערך היטלר נגד יריביו, נעצר פון קאהר בביתו במינכן באשמת "בגידה" בפוטש ונרצח בידי אנשי האס אס.
פרספקטיבה היסטורית
פרשת הגירוש מבוואריה ב־1923 שימשה אבן דרך בהתפתחות מדיניות הדחייה, הסימון וההדרה של יהודים המזרח אירופאים בגרמניה. אף שבתקופתה הוצגה כמענה זמני למשבר חברתי־כלכלי, היא שיקפה תהליך עומק של שינוי ביחס המדינה כלפי האוסטיודן: מהתעלמות סבילה לדחייה פעילה, ומהתמודדות פרטנית עם בעיות הגירה לניסיון כולל להגדרה מחודשת של שייכות לאומית־תרבותית. הצווים שפורסמו במהלך הגירוש כללו לראשונה הבחנות רשמיות וקטגוריות משפטיות המגדירות את האוסטיודן כקבוצה נפרדת המזוהה עם "חוסר התאמה" ו"זיקה תרבותית זרה", תוך רישום פרטני, איסוף נתונים, ומעקב שיטתי אחר מוצא, אזרחות, וזמן הגעה. תהליכים אלה יהפכו ליסוד טכני ורעיוני במדיניות הנאצית כעבור עשור.
הנאצים עצמם ראו ביוזמתו של פון קאהר צעד ראשוני בלבד. בהערכות שנכתבו בשנות ה־30 וה־40 נטען כי "פון קאהר לא הרחיק לכת דיו" וכי שיטת העבודה שלו – דרך צווים משפטיים ואמצעים פקידותיים – נותרה בתחום "הרפובליקני־חוקי" ולא הפכה לשיטה כוללת של טיהור אתני. בעיניהם, גירוש האוסטיודן היה צריך להתרחש לא רק בעת משבר אלא כיעד עקרוני של מדינה לאומית חדשה, ובלא הבדל בין יוצאי פולין, גליציה, הונגריה או רומניה. עצם השימוש בגירוש ככלי פדרלי נתפס בעיני נאצים מסוימים כאישור לא מודע לצורך בפתרון יסודי.
המקרה של 1923 ממחיש גם את הדינמיקה בין יוזמות אנטישמיות מקומיות לבין מדיניות הרייך. בעוד שממשלת ויימאר הרשמית ניסתה לבלום את הגירוש ולצמצם את נזקיו הדיפלומטיים, השלטון הבווארי פעל בנחרצות ובאופן חד־צדדי, תוך שימוש בחקיקת חירום ובליווי אידאולוגיה אנטי־יהודית מובהקת. הפער הזה הפך ברבות הימים לקרקע פורייה להצגת ויימאר כמדינה רופסת שמתקשה להגן על זהותה – נרטיב שהנאצים עשו בו שימוש נרחב.
לקריאה נוספת
- ריינר פומרין, גירוש "יהודי המזרח" מבוואריה, 1923: תרומה לשנת המשבר של רפובליקת ויימאר.
- אאשהיים, סטיבן אי. אחים וזרים: היהודי המזרח-אירופי בתודעה היהודית והגרמנית, 1800–1923. מדיסון: אוניברסיטת ויסקונסין, 1982.
- ריצ'רד גרונברגר, התקוממות אדומה בבוואריה (Red Rising in Bavaria), לונדון: Arthur Barker Ltd.
