האינטרנציונל האנטי־קולוניאלי

האינטרנציונל האנטי־קולוניאלי היה רשת רחבה של גולים אנטי־אימפריאליים שפעלה מברלין הנאצית בתקופת מלחמת העולם השנייה. אל העיר הגיעו מהפכנים ולאומנים מצפון אפריקה, המזרח התיכון, דרום אסיה, הקווקז ומרכז אסיה, שחיו קודם לכן בגלות במרכזים בינלאומיים כמו פריז, ז'נבה, לונדון, קהיר, בגדאד וכלכולתה. המפגש שלהם בברלין יצר קהילה רב־לאומית חדשה, שבה פעלו יחד למרות פערי מוצא, שפה ואינטרסים. רבים מהם הגיעו בשנות השיא של המלחמה, חלקם כיחידים וחלקם כחלק מפמליות מאורגנות, וחלק גדול מהם הפך לדמויות מרכזיות בזירה האנטי־קולוניאלית המקומית. בברלין הם הקימו ועדות לאומיות, מוסדות גולים, עיתונות ייעודית ומנגנוני תעמולה, ויצרו לעצמם מסגרת פוליטית שממנה ניסו לנהל מאבק לאומי בזירה עולמית.

תופעה זו צמחה על רקע המשבר העמוק שעבר העולם הליברלי לאחר מלחמת העולם הראשונה והאכזבה מהסדר שנבנה בעקבותיה. רבים מן הפעילים ראו קשר הדוק בין הליברליזם המערבי לבין שיטת השליטה האימפריאלית, ושקשר זה לא מאפשר להם להשיג שחרור לאומי, ולכן פנו אל המשטרים האוטוריטריים שעלו בשנות ה־30 וה־40 מתוך תקווה למצוא בהם בעלי ברית. גרמניה הנאצית, שביקשה לערער את האימפריות הבריטית, הצרפתית והסובייטית, העניקה לקבוצות אלה מרחב פעולה, תמיכה חומרית ופוליטית, ומסגרת שמאפשרת להציב את מאבקיהם כחלק מהתקוממות רחבה יותר נגד שלטון האימפריות. בתוך תנאים אלה התגבשה בברלין תשתית אידאולוגית בינלאומית חדשה, שבה תנועות אנטי־קולוניאליות שונות ניסחו את מאבקיהן כחלק ממרד עולמי משותף נגד הסדר האימפריאלי הקיים ¹.

רקע היסטורי ואידיאולוגי

עצם קיומו של האינטרנציונל האנטי־קולוניאלי קשור ישירות למשבר העולמי שנוצר אחרי מלחמת העולם הראשונה, ולתחושת האכזבה העמוקה מן הליברליזם הווילסוני והסדר האימפריאלי שנשמר במלואו למרות ההבטחות לשינוי. עבור תנועות רבות באפריקה, בדרום אסיה ובמזרח התיכון, ההבטחות לריבונות לאומית התגלו כריקות: גם כשהשתמשו בשפה של שוויון וזכויות עמים, המעצמות המשיכו לנהל שליטה ישירה או עקיפה על מרבית האזורים הקולוניאליים. רבים מן הגולים שפעלו בהמשך בברלין בשנות המלחמה חוו את האכזבה הזו לאורך שנות ה־20 וה־30, כאשר ניסיונותיהם לפעול בתוך המסגרות הפוליטיות הליברליות לא הובילו לשינוי ממשי. בתוך מציאות זו גברה ההבנה כי הסדר הבינלאומי שנבנה לאחר 1918 לא סיפק דרך אפקטיבית לשחרור, וכי התמיכה הערכית־לכאורה של הדמוקרטיות המערביות לא התבטאה במעשים שיכלו לקדם עצמאות לאומית ¹.

בתוך הוואקום הזה החלו תנועות אנטי־קולוניאליות לחפש חלופות – תחילה בברית המועצות ובאידיאולוגיות מהפכניות, ובהמשך במדינות לאומניות־אוטוריטריות שנראו ככוח עולה המסוגל לערער את הסדר האימפריאלי הקיים. רבות מן הדמויות שהגיעו לברלין בשנות המלחמה צברו ניסיון פוליטי קודם בגלות בפריז, ז'נבה, לונדון, איסטנבול וקהיר, ושם יצרו קשרים עם גורמים פוליטיים מגוונים. בשנות ה־30, כאשר איטליה הפשיסטית וגרמניה הנאצית הציגו את עצמן כמדינות המקדמות סדר פוליטי חדש המבוסס על לאומיות וסדר חברתי ריכוזי, חלק מהלאומנים ראו בהן אפשרות לפטרונות מסוג אחר – לא מתוך הסכמה לערכיהן, אלא מתוך תפיסה שהעימות שלהן עם בריטניה, צרפת וברית המועצות עשוי לשרת מאבקי שחרור מקומיים. בתוך שינויי הכוחות העולמיים של אותה התקופה, המדינות האוטוריטריות אפשרו לגולים אנטי־אימפריאליים לפעול במרחב שלא הותנה בעקרונות ליברליים, ומסיבה זו נפתח חלון של שיתוף פעולה, גם אם היה מורכב ורווי מגבלות.

השילוב של אכזבה עמוקה מהסדר הליברלי, מצד אחד, ומציאת פתח פעולה במשטרים אוטוריטריים, מן הצד השני, תרם להתגבשות צורה חדשה של אנטי־אימפריאליזם – זרם לאומני־אוטוריטרי שחיבר בין דפוסים של שלטון ריכוזי לבין מאבק לעצמאות לאומית. גולים שונים שהגיעו לברלין לא היו אחידים בהשקפתם, אולם רבים מהם ניסחו תפיסות ששילבו דחייה של האימפריות הרב־אתניות עם העלאת הלאום כמסגרת פוליטית בלעדית. חלקם אימצו רכיבים מתוך מודלים פוליטיים של המשטרים המארחים, לעיתים מתוך בחירה פרגמטית ולעיתים מתוך קרבה רעיונית. כך לדוגמה הופיעו ניסיונות לפתח מוסדות רווחה, חינוך ומנגנוני משמעת בעלי מאפיינים הדומים לאלה שפעלו במשטרים האוטוריטריים של אירופה.

ברלין כמרכז בינלאומי אנטי־קולוניאלי

ברלין הפכה בשנות מלחמת העולם השנייה למוקד מרכזי של פעילות אנטי־קולוניאלית בזכות שינוי מובהק במדיניות הגרמנית, שהתפתחה מתוך הצורך האסטרטגי לערער את שליטתן של בריטניה, צרפת וברית המועצות במרחביהן הקולוניאליים. בתוך מהלך זה החלו מוסדות המדינה – משרד החוץ, הוורמאכט, משרד המזרח וה־SS – לפעול באופן מתואם יותר, גם אם לא תמיד עקבי, כדי למשוך אליהן תנועות לאומיות מתנגדות לאימפריות. המגעים עם מנהיגים ופעילים מן העולם הקולוניאלי הלכו והתרחבו, והעיר הפכה למוקד שבו הושקעו מאמצים, משאבים ומרחב פוליטי לצורך גיוס גולים מהמרחבים האסייתיים, הערביים והאפריקאיים. לצד הצהרות מצומצמות ועמומות על עצמאות עתידית – שהמשטר נמנע מלהרחיב כל עוד לא התקדמו כוחותיו לאזורים הקולוניאליים – נוצרה בפועל היכרות עמוקה והקצאת משאבים למוסדות לאומיים, יחידות צבאיות ופעילות תעמולתית שנוהלה מהבירה. מבנה זה הוביל לכך שברלין נעשתה, בעיצומה של המלחמה, מוקד פעילות פוליטי, צבאי ותקשורתי של גולים אנטי־קולוניאליים משטחים רחוקים זה מזה ¹.

תהליך זה הואץ בין 1940 ל־1943, כאשר גולים הגיעו לברלין בגלים מגוונים: מדינות ערביות ומוסלמיות בצפון אפריקה ובמזרח התיכון, תנועות מהודו, רשתות של מהגרים פוליטיים מהקווקז, ומנהיגים מרכזיים מטורקסטאן ומרכז אסיה. חלק מן הפעילים הגיעו כבר בתחילת שנות הארבעים, חלקם בשיא המלחמה, ואחרים הצטרפו כאשר הגרמנים הרחיבו את פעילותם בשטחים הסובייטיים הכבושים. במקרים מסוימים הגיעו מנהיגים עם מלווים, משפחות או אנשי צוות פוליטיים, ואחרים הגיעו בגפם. בזמן ההגעה, חלקם היו דמויות שהצליחו להתברג במהירות למוקדי הנהגה בתוך קהילות הגולים, ואחרים נטמעו בקבוצות קיימות. הגעתם של פעילים מכמה יבשות ברצף אחד יצרה רשת פוליטית שלא הייתה קיימת קודם, והפכה את העיר לאחד המרכזים האנטי־אימפריאליים החשובים בעולם בתקופה זו.

אופייה של קהילת הגולים שבנתה עצמה בברלין היה הטרוגני במיוחד. רבים מן הפעילים הגיעו לאחר חוויות של גלות מוקדמת בפריז, ז'נבה, לונדון, איסטנבול, קהיר או בגדאד, וחלקם אף פעלו בזירות פוליטיות נוספות כמו רומא או מוסקבה. חלקם היו בני משפחות בורגניות משכילות, אחרים הגיעו מרקע צבאי, ושילוב של שפות, מסורות ועמדות פוליטיות יצר קהילה שלא נשענה על זהות תרבותית משותפת אלא על חוויות של חיים רב־יבשתיים ומעברי גבול תכופים. עבור רבים מהם ברלין הייתה תחנה נוספת במסלול של תנועה פוליטית בינלאומית, והופעתם בזירה זו ביטאה קוסמופוליטיות ייחודית שנולדה מתוך מאבק אנטי־אימפריאלי ולא מתוך אידאולוגיה מערבית של "אזרח העולם". השילוב בין מסגרות פוליטיות קודמות לבין התנאים החדשים שנוצרו בבירה הגרמנית איפשר יצירת רשתות קשר שחצו עמים, דתות ושפות.

חיי היומיום של הגולים שיקפו את מפגש התרבויות שנוצר בעיר. בתוך ברלין של שנות המלחמה פעלו דירות ששימשו מרכזי תכנון פוליטי וארגון פעילות; בתי קפה ומסעדות שהפכו לאזורי מפגש של פעילים מהודו, מהמזרח התיכון, מהקווקז וממרכז אסיה; ושורה של קשרי חברות ושיתוף פעולה שנוצרו בין יחידים שלא היו נפגשים לולא המלחמה. מרחבים אלה תוארו כ"אזורי מגע" – סביבה שבה אנשים ממוצאים שונים, שאינם חולקים לשון, חינוך או רקע חברתי, נפגשו בעל כורחם ויצרו יחסים חדשים. קשרים אלה איפשרו לתנועות אנטי־קולוניאליות שונות לראות עצמן כחלק ממרחב משותף, ולמסגר את המאבקים המקומיים שלהן כחלק מתנועה בין־לאומית רחבה יותר שהתכנסה בתנאים חריגים בבירה הגרמנית בעיצומו של העימות העולמי.

דמויות מרכזיות באינטרנציונל האנטי־קולוניאלי

האינטרנציונל האנטי־קולוניאלי בברלין היה מורכב מגולים לאומנים ממספר אזורים קולוניאליים ומחוזות שוליים של האימפריות הבריטית, הצרפתית והסובייטית. מצד אחד ניצבו מנהיגים ידועים שהיו כבר קודם לכן דמויות מפתח בתנועות הלאומיות בארצותיהם, ומצד שני הופיעו פעילים פחות מוכרים שעלו לראשונה למעמד בולט דווקא בגלות בברלין.

בקרב ההנהגה ההודית בלט סובהאש צ׳נדרה בוסה, שהיה מראשי התנועה הלאומית בהודו וראה בעצמו מהפכן רדיקלי. הוא נמלט מכלכולתה בראשית 1941, עבר דרך קאבול ומוסקבה, והגיע לברלין באביב אותה שנה. בוסה תיאר את מאבקו כהמשך להתנגדות להסדר שנכפה לאחר מלחמת העולם הראשונה, והתייחס להודו כחלק משרשרת של עמים הנתונים תחת שלטון הבריטיים, הצרפתים וההולנדים. בתפיסה האידאולוגית שלו הופיע דגם של מדינה הודית עתידית שתבסס משמעת לאומית, מערכת חינוך שתחזק אחדות לאומית וכלים חוקיים שיאפשרו לדכא גורמים שזוהו כמי שמערערים את האחדות. הוא הציע לאמץ מוסדות שמזכירים את שירות העבודה, יוזמות רווחה וארגוני פנאי קולקטיביים שנוצרו במשטר הנאצי, ואף פנה אל הימלר בבקשה לסיוע בבניית מנגנון ביטחון שידמה במבנהו למשטרה החשאית שפעלה בגרמניה. יחד עם זאת, הוא הבהיר שעצם שיתוף הפעולה עם גרמניה אינו זהה לקבלת האידאולוגיה שלה, ואף העמיד את היטלר על התייחסויות שליליות כלפי ההודים.

בזירה הערבית בלט אמין אל־חוסייני, שנמלט מירושלים דרך ביירות ובגדאד והגיע לברלין בסתיו 1941. הוא זכה לתנאים נרחבים – מספר מגורים, אפשרות לארח פמליה ותשתית לפעילות פוליטית ודתית – והפך לאחת הדמויות המרכזיות במפגש בין לאומיות ערבית לבין המדיניות האנטי־קולוניאלית של השלטון הגרמני. לצידו פעל רשיד עלי אל־כילאני, שברח מעיראק לאחר כישלון ההפיכה באפריל 1941 והגיע לברלין זמן קצר לאחר מכן. שניהם נשאו נאומים באירועים גדולים, השתתפו בקונגרסים אנטי־אימפריאליים ומוצבו כסמל של לאומיות ערבית מהפכנית. פאוזי קאוקג'י, לוחם ותיק במאבקים אנטי־קולוניאליים בסוריה, בארץ ישראל ובעיראק, הוטס בקיץ 1941 מאלפו לברלין. דמות זו, שנפצעה מאוחר יותר בהפצצה בריטית על שיירתו ליד תדמור, הפכה למוקד משיכה לגולים ערבים רבים, ודירתו בברלין שימשה מקום מפגש קבוע שבו נאספו לאומנים ערבים, אכלו, שוחחו על מצב המלחמה ושיתפו חוויות מן המאבקים ¹.

דמות ערבית נוספת בעלת משקל הייתה יונס בהרי, לאומן עיראקי ואיש תקשורת שעבר מבגדאד לברלין בשנות המלחמה. קודם לכן פעל כעיתונאי וכשדרן בתחנת שידור ממלכתית בעיראק. הדו"ח הבריטי שתיאר אותו ראה בו אדם בעל לשון חריפה, נוטה לאמונה בקנוניות ומוכן לעבוד עבור כל מי שמספק לו משאבים, והעריך שמבחינת ברלין הוא שותף תעמולתי אידיאלי. בהרי השתלב היטב בחיי היום־יום של הגולים, ישב בקפה "קרנצלר" על הקורפירסטנדאם עם גולים ערבים אחרים, שוחח על ההתפתחויות בגרמניה, באירופה ובעולם הערבי, והעיד בזיכרונותיו על אווירה של חיי חברה ערים בגלות. לצד אלו הופיעו אינטלקטואלים ופעילים נוספים, כמו הסורי מוניר אל־רייס, שראה בהופעותיו הציבוריות בפריז ובברלין מעין נקמה בצרפת.

בקרב הגולים מצפון אפריקה והמזרח הערבי הרחב ניתן למצוא גם את תקי אל־דין אל־הללי, מרוקאי שלמד בבון לפני שהתיישב בברלין ב־1939, ופעל שם כפעיל דתי ולאומי, כתב בעיתונות ולקח חלק ביוזמות תעמולה. בין המרוקאים הופיע גם אחמד בלאפרג׳, מנהיג לאומי שבעתיד יכהן כראש ממשלה במרוקו העצמאית, שביקר בברלין לפרק זמן מוגבל כדי לבחון את פוטנציאל התמיכה במאבק ארצו. בביקורו של אמין אל־חוסייני ברומא בשנת 1942 תוארו מפגשים עם "מנהיגי לוב" שהיו מעורבים במאבקים נגד איטליה, כמו אמיר סולימאן אל־קרמאנלי, מהמוד אל־מונתציר וח׳בבי אל־בורי, וכן עם פלסטינים, מצרים ועיראקים שראו בהצלחות הצבאיות של רומל ובכישלונות הבריטים סימן שמאפשר להרחיב את התקווה לשינוי סדרי העולם הקולוניאלי.

במרכז אסיה והקווקז התגבשה שכבת מנהיגות לאומית שנסמכה על חוויות של רפובליקות קצרות־ימים, פעילות דיפלומטית בגלות והתנגדות ארוכה לשלטון הסובייטי. בין הגיאורגים נמצאו ספירידון קדיה, לאו קרסלידזה וצוראב אבאלישווילי, כולם היו בעלי תפקידים מרכזיים ברפובליקה הגיאורגית, שעברו לברלין ונענו להזמנה של משרד החוץ להשתתף בקונגרס מפואר במלון "אדלון" ב־1942. בקרב הלאומנים האזריים בלט עבאס ביי אתאמאליבקוב, שהיה חבר המשלחת האזרית בוועידת ורסאי, ואחר כך השתלב במעגלי הגולים. בצד הצפון־קווקזי הוזכר עלי ח׳אן קנטמיר, שהיה שר ברפובליקת צפון הקווקז בשנים 1917-1919, שהגדיר את תנועתו כיריבת הדמוקרטיה הבינלאומית וכמי שמצאה השראה במשטרים לאומניים באיטליה, גרמניה, ספרד ויפן.

מן המחוזות הטורקסטאניים הגיע ולי קאג׳ום, שבא לברלין לראשונה כסטודנט מבוכרה כבר ב־1922, ותפס במלחמה מעמד של נשיא "ועדת האחדות הלאומית של טורקסטאן". הוועדה התנהלה במבנה נשיאותי אוטוריטרי כאשר קאג׳ום ניצב בראשה, ובמקביל ארגן קונגרסים לאומיים, בהם הכנס הגדול בווינה ביוני 1944. קאג׳ום ראה בתנועת השחרור שלו חלק ממערכה עולמית של "עמים צעירים" נגד מעצמות ליברליות ותיקות, וחיבר בין לאומנותו האתנית, האנטי־אימפריאליזם וביקורתו החריפה על הקפיטליזם הליברלי. בקרב הטטארים של הוולגה בלט אחמט תימיר, שהגיע כסטודנט לגרמניה שבין המלחמות והפך בשנות המלחמה לדמות מרכזית בגיוס וארגון הלאומנים הטטארים. הוא תיאר בזיכרונותיו בית פרטי בגרמניה ששימש מעין קונסוליה לא־רשמית לטטארים, שבו נפגשו דרך קבע גולים, לוחמים ומתנדבים לאומיים, ושוחחו על עתידה של מולדתם.

במעגל הרחב יותר פעלו גם גולים מוסלמים נוספים מתוך ברית המועצות לשעבר, כמו עבדורחמן אבטורחאנוב, מתנגד צ׳צ׳ני למשטר הסובייטי שהצטרף לגרמנים עם הגעתם לקווקז ב־1942. הוא היה מהכותבים הפורים ביותר בעיתונות הגולים, פרסם מאמרים בעיתונים שונים והעיד בזיכרונותיו על החשש העמוק מפני נקמה סובייטית לאחר המלחמה, עד כדי כך שנהג לפרסם מאמרים בזהויות בדויות ולעולם לא חזר על אותו שם עט פעמיים ברצף. דמות נוספת שהמחישה את תנועת הגולים בין המרכזים האנטי־קולוניאליים הייתה טקי אל־דין אל־הללי, שנע בין טנג׳יר, אלכסנדריה, בצרה, מכה וקלקטה עוד לפני שהתיישב בברלין, ושילב פעילות דתית, פרשנות פוליטית ונוכחות בתקשורת ¹.

לצד ההודים, הערבים, הטורקסטאנים והקווקזים הופיעו גם מנהיגים מאזורי שוליים אחרים של הסדר הקולוניאלי. שון ראסל, הלאומן האירי המיליטנטי, היה מן המהגרים הראשונים שהגיעו לברלין כבר בקיץ 1940 והמחיש כיצד גם מאבק אירלנד לעצמאות משתלבים בשדה האנטי־קולוניאלי הרחב יותר. דמותו של סידיק ח׳אן, לשעבר שר החוץ האפגני, הוזכרה בין המבקרים שהגיעו לדירתו של אל־חוסייני בברלין. מעורבות האפגנים בברלין הייתה עמוקה, ולאחר מכן רבים מהם היו מעורבית בשואת יהודי אפגניסטן.

ארגון פוליטי, תעמולה ופעילות צבאית

הארגון הפוליטי שהתעצב בברלין היה אחד המאפיינים הבולטים של האינטרנציונל האנטי־קולוניאלי. בתוך זמן קצר הוקמו בעיר ועדות לאומיות שפעלו כגרעינים פוליטיים מאורגנים: ועדות הודיות, ערביות, טורקסטאניות, טטריות וקווקזיות. מוסדות אלה עוצבו במובהק במבנה אוטוריטרי, מתוך ניסיון לשמש כממשלות גולות של עמים הנתונים תחת שלטון אימפריות. הם הקימו מנגנוני הנהגה, מחלקות פוליטיות, לשכות דיפלומטיות ומערכי דוברים, ולעיתים אף עיצבו סמלים של ריבונות – דגלים, המנונים, תגים ומדליות – שהעניקו למסגרותיהם אופי של מדינה שבדרך. חלק מהרעיונות נשענו על מודלים פוליטיים שמצאו בגרמניה, אך מטרתם העיקרית הייתה לבסס ייצוג לאומי עצמאי שיכול לפעול מול הגרמנים ומול קהילות הגולים האחרות. עבור רבים מהם, עצם ההקמה של מוסדות אלה הייתה פעולה של הכרזת ריבונות במרחב שבו לא הייתה להם שליטה טריטוריאלית.

לצד מוסדות הגולים התפתחה פעילות טקסית ענפה, שהפכה את ברלין, ולעיתים גם את וינה ופריז, לזירה של כנסים וקונגרסים רב־לאומיים. טקסים הודיים, ערביים, טורקסטאניים וקווקזיים נערכו במלונות, באולמות ובאתרים מרכזיים בבירה, ושימשו במה להצהרות פוליטיות, להנצחת מאורעות מכוננים ולהצגת זהות לאומית בפני ציבור רב־לאומי. העיצוב הטקסי של האירועים העניק לכל קבוצה ביטוי של עצמאות לאומית: שימוש במדים, דגלים, סמליות לאומית ושירים ממסדיים חיזק את התחושה שהפעילות מתנהלת בחסות מדינה ריבונית, גם כשהעצמאות בפועל הייתה רחוקה. טקסים אלה חיזקו רשתות קשר בין קבוצות שלא פעלו קודם לכן בתוך מסגרות משותפות, והפכו את ברלין למוקד שבו הצטלבו מאבקים לאומיים שונים לכדי זירה פוליטית אחודה.

אחד העוגנים המרכזיים של הפעילות האנטי־קולוניאלית היה מערך התעמולה שצמח בעיר. עיתונים רבים פעלו במקביל, כל אחד בשפה אחרת ולמען ציבור יעד אחר. בין הבולטים היו אזד הינד בקרב הלאומנים ההודים, בריד אל־שארק שפנה למרחב הערבי, מילי טורקסטאן שפעל בקרב עמי מרכז אסיה, ואידל־אורל שעסק בסוגיות טטריות. העיתונות התנהלה בהיקפים גדולים, בשפות רבות, והפכה לכלי שממנו הופצו רעיונות של שחרור לאומי, התנגדות לליברליזם, ביקורת על האימפריאליזם הבריטי, הצרפתי והסובייטי, ולעיתים גם מסרים אנטישמיים שנבעו מצמידות למדיניות הגרמנית. לצד העיתונות פעלו מערכי שידורי רדיו שהופנו אל צפון אפריקה, המזרח התיכון ואסיה, ושימשו תחליף לערוצי תקשורת שלא עמדו לרשות התנועות בארצות המוצא שלהן. אמצעי התקשורת הללו איפשרו לגולים להציג את מאבקם כמחובר לעולם הרחב ולנסות להשפיע על דעת הקהל בארצותיהם.

בתחום הצבאי התגבשו יחידות מתנדבים לאומיות שנועדו לשמש כבסיס לכוח צבאי לעתיד. בין המרכזיות היו הלגיון ההודי, הלגיון הערבי ולגיונות הקווקז ומרכז אסיה. כל אחת מן היחידות הוצגה כצבא שחרור לאומי העתיד לשוב למולדתו עם התקדמות הכוחות הגרמניים. עבור המתנדבים, ההצטרפות ללגיונות נתפסה כהכנה מעשית ללחימה על עצמאות, ולא כפעולה של שכירי חרב. בפועל נוצר פער בין הציפיות לבין המציאות: היעדר היכולת של גרמניה להתקדם אל מרחבי אסיה ואפריקה מנע מהלגיונות לממש תפקיד מרכזי במולדתם, ורבים מן המתנדבים מצאו עצמם מגויסים למשימות צבאיות שאינן קשורות למאבק הלאומי שלהם. אף על פי כן, הקמת הלגיונות ביטאה את הניסיון לייצר תשתית צבאית לאומית בתוך התנאים שנוצרו במלחמה, והייתה מרכיב משמעותי בחזון של קבוצות גולים שחיפשו להפוך את שהותן בברלין לראשיתו של תהליך שחרור מדיני מלא ¹.

יחסי הגולים עם המשטר הנאצי

יחסי הגולים עם המשטר הנאצי התבססו על שילוב מורכב של פטרונות, תלות עמוקה ומגבלות כבדות. רוב הגולים זכו למימון נדיב ולפריבילגיות נרחבות שכללו דירות מרווחות, כלי רכב, נהגים ולעיתים אף וילות שלמות שהועמדו לרשותם. כמה מהם קיבלו דרכונים דיפלומטיים, שכר חודשי גבוה ותנאי מחיה שהיו חריגים לחלוטין בתקופת מלחמה שבה אזרחים גרמנים סבלו ממחסור בסיסי. ההקצאה הזו לוותה בצנזורה הדוקה, מעקב ישיר וניהול קפדני של כל פעילות פוליטית. הגולים היו כפופים למנגנונים רבים של המדינה – משרד החוץ, הוורמאכט, משרד המזרח וה־SS – שלא תמיד פעלו בתיאום. מאבקי כוח בין הגופים השונים יצרו מצב שבו לא פעם הוגבלה פעילותם של הגולים, הוקפאו מיזמים או שונו הוראות בהתאם לאינטרסים של כל מוסד. השליטה הממסדית באה לידי ביטוי בהיבטים יומיומיים: השיחות שלהם הוקלטו, תנועותיהם הוגבלו והרישיונות שלהם – לנסיעה, יציאה או תעמולה – יכלו להתבטל בכל רגע.

מעמדם של הגולים היה מוגבל גם מפני שגרמניה נאלצה לקחת בחשבון את יחסיה עם איטליה, וישי וספרד. תלות זו הובילה להיסוס עמוק סביב מתן תמיכה רשמית בתביעות לעצמאות של המדינות שגוליהן פעלו בברלין. במשך רוב שנות המלחמה נמנע המשטר מהצהרות פומביות על עצמאות לאומית, בטענה כי הצהרות כאלה יינתנו רק אם כוחות גרמניים יגיעו בפועל לאזורים הרלוונטיים. מנהיגי הגולים הגישו תזכירים, דרשו עמדות רשמיות והעלו את סוגיית ההכרה בפגישותיהם עם בכירים, אך שוב ושוב נתקלו בסירוב. רק בשלבים המאוחרים ביותר של המלחמה, ב־1944, הצהיר המשטר באופן פומבי על הכרה בעצמאות העמים במזרח התיכון, בהודו ובמרכז אסיה, וגם אז ההצהרות הגיעו מאוחר מדי ולא לוּוו במעשים מעשיים. למרות ההצהרות המצומצמות, המשטר בכל זאת העניק לגולים מרחב פוליטי יוצא דופן, בניגוד לדימויו כהמשך טהור של מסורת אימפריאלית מערבית. בפועל, המשטר איפשר קיום תשתית פוליטית אנטי־קולוניאלית רחבה, גם אם שלט בה בקפדנות.

לצד ההיבט הפוליטי והבירוקרטי, חיי היומיום של הגולים בגרמניה עמדו בסימן התנגשויות קשות עם המציאות. גזענות הייתה נוכחת כמעט בכל אינטראקציה – הודים, מרכז־אסייתים ואפריקאים נתקלו בהשפלות ובאלימות פיזית, ובמקרים מסוימים נאלצו מוסדות גרמניים להתנצל על תקיפות מצדם של אזרחים מקומיים. המלחמה עצמה הפכה לחלק בלתי נפרד מחווייתם: ההפצצות הבלתי פוסקות, החורבן בערים, המחסור במזון וההתפוררות של חיי היומיום פגעו קשות גם בגולים. רבים מהם חיו בתוך מציאות של "מלחמה טוטלית" שבה הבתים והרחובות נהרסו, האוכל הידלדל והמשמעת שנאכפה ברחובות נעשתה אכזרית. התקדמות הצבאות של בעלות הברית ובידודו הגובר של הרייך יצרו בקרבם תחושת אובדן תקווה, ובשנים 1944-1945 חלקם כבר הבינו שהמאבק שאותו ניסו לנהל מתוך ברלין לא יוכל להתממש במסגרת שהתמוטטה סביבם.

אידאולוגיה, קוסמופוליטיות ריאקציונית וסולידריות בין־לאומית

האידאולוגיה שהתפתחה בקרב הגולים בברלין שילבה לאומיות אוטוריטרית עם ביקורת חריפה על הליברליזם והאימפריאליזם, ונעשתה לאחד המאפיינים המובהקים ביותר של האינטרנציונל האנטי־קולוניאלי. חלק מהפעילים קיבלו השראה ממודלים פוליטיים אוטוריטריים שפגשו בגרמניה, באיטליה או במדינות שבהן חיו בגלות מוקדמת, ואימצו מהם אלמנטים פשיסטיים, נאציים או קמאליסטיים, כל אחד מנימוקיו שלו. האימוץ לא היה אחיד ולא נבע בהכרח מהסכמה מלאה עם האידאולוגיות האירופיות, אלא מתוך תפיסה שהמשטרים הללו מציבים אלטרנטיבה מעשית לסדר הליברלי שהמשיך להגן על האימפריות. עבור מנהיגים אחדים, ובהם גם כאלה שפעלו בהודו ובמרכז אסיה, הצורך ביצירת מדינה לאומית חזקה תורגם למבנה פוליטי ריכוזי, לשאיפה לבסס מוסדות שיקדמו משמעת לאומית ולפיתוח מערכי חינוך שיחזקו את רוח האחדות. בתוך כך הופנתה ביקורת ישירה כלפי הליברליזם המערבי: הבטחות של וילסון ורוזוולט לא נחשבו בעיניהם כמסד שיכול לספק עצמאות לאומית, אלא כחלק ממנגנון ששמר על היציבות של המעצמות הקיימות. מן הטקסטים של אותם גולים עולה שהניסיון למצוא מודל פוליטי שמאפשר התנתקות מהאימפריות דחף אותם לראות במשטרים האוטוריטריים בסיס לסדר לאומי חדש.

לצד עיצוב זהות פוליטית חדשה התחזקה בקרב הגולים תודעה של קוסמופוליטיות ריאקציונית – תפיסה בינלאומית שלא נשענה על ערכים ליברליים אלא על חוויית חיים רב־יבשתית של מאבק פוליטי מתמשך. רבים מהפעילים שחיו בפריז, ז'נבה, לונדון, איסטנבול, טוקיו או קהיר רכשו ניסיון פוליטי ותרבותי שחיבר אותם לרשת בין־לאומית שפרשה קווים בין ברלין לבין ערי־מפתח ברחבי אירופה ואסיה. חיים אלה יצרו מערכות יחסים שחצו גבולות לאומיים והפכו את העיר ברלין לחוליה בתוך רשת רחבה שבה עברו אנשים, רעיונות ודרכי פעולה. הקוסמופוליטיות של הגולים לא נבעה מתפיסה אוניברסלית של אחווה בין־לאומית, אלא מתוך מציאות שבה גולים ממדינות שונות נדחקו זה לצד זה בגולה, ושיתפו פעולה מתוך אינטרס פוליטי משותף שקיבל צורה חדשה בתנאי מלחמה. מערך הקשרים שנוצר נתפס כאופציה מעשית ליצירת שותפות פוליטית בין קבוצות שניהלו מאבקים נפרדים עד לאותה נקודה ¹.

מתוך המפגש הזה צמחה גם תודעת סולידריות אנטי־אימפריאלית, שהפכה לאחד המאפיינים המרכזיים של הפעילות בברלין. פעילים מהודו, מהעולם הערבי, מטורקסטאן ומהקווקז פיתחו ראייה משותפת של מאבקיהם כמאבק אחד נגד האימפריות ששלטו בארצותיהם. הם ראו בכל חזית – בצפון אפריקה, במזרח התיכון, בדרום אסיה או בקווקז – חלק מהמאבק העולמי נגד הסדר האימפריאלי. תודעה זו איפשרה להם למסגר את פעולתם מתוך הבנה שהכוחות האירופיים פועלים באופן חוצה־אזור ולכן גם המאבק נגדם חייב להיות בעל ממד בין־לאומי. ברלין הפכה לזירה שבה חיברו בין זהויות שונות ויצרו קואליציה רעיונית שביקשה להפוך כל מאבק מקומי לחזית במרד עולמי. בכך גיבשו הגולים צורה חדשה של פעולה אנטי־אימפריאלית, ששילבה בין התארגנות לאומית מובחנת לבין תפיסה רחבה של מאבק משותף נגד הכוחות שראו בהם מעצבים של הסדר הבינלאומי המדכא ¹.

דעיכה, תוצאות וירושה היסטורית

דעיכתו של האינטרנציונל האנטי־קולוניאלי החלה עם התפנית הצבאית של 1943, כאשר התקדמות בעלות הברית בכל החזיתות ערערה את האמונה שמאבק הגולים יוכל להתממש באמצעות גרמניה. העובדה שהרייך נסוג, קרס כלכלית וסבל מהפצצות חוזרות הפכה ברורה לכל מי שחי בברלין באותם חודשים. בתוך כך הלכה ונעלמה גם התקווה שגרמניה תוכל להגיע לאזורים הקולוניאליים שאליהם כיוונו הגולים או שתוכל לספק תמיכה ישירה בשדה שבו ביקשו לפעול. ככל שהמלחמה התקדמה נעשה ברור יותר כי המשטר אינו מתכוון – וגם אינו מסוגל – להעניק עצמאות ממשית לעמים שאותם גייס. גם ההצהרות המאוחרות של 1944 נתפסו בעיני רבים כמאוחרות מדי, ונולדה תחושת מפח נפש שהתחזקה ככל שהרייך התקרב להתמוטטות. בשנים האחרונות של המלחמה הגולים מצאו עצמם לכודים במדינה שנאבקת לשרוד, והבינו ששותפותם עם גרמניה לא תוביל למטרה שבשמה הגיעו.

לאחר המלחמה התפצלו דרכיהם של חברי הרשת, והגורלות שנרשמו משקפים את המגוון הרחב של תפקידיהם בתקופה הקודמת. חלק מן המרכזיים שבהם המשיכו להשתלב במאבקים הלאומיים בארצותיהם: אל־חוסייני ופאוזי קאוקג'י מילאו תפקידים פעילים במלחמת העצמאות הישראלית, וביקשו להמשיך את המאבק נגד הנוכחות הקולוניאלית והצבאית במזרח התיכון. בוסה, שמת ב־1945, הפך לאחר מותו לסמל של ההתנגדות הקולוניאלית בהודו ולדמות מרכזית בזיכרון הלאומי. מנגד, רבים מן הקווקזים ומרכז־האסייתים שסייעו לגרמניה מצאו את עצמם בגלות נוספת באירופה ובאמריקה, ללא בסיס פוליטי וללא יכולת לשוב לארצות מוצאם. חלקם המשיכו בפעילות ציבורית מצומצמת, אך רובם התמודדו עם מציאות שבה העולם שאחרי המלחמה לא סיפק להם מקום מרכזי ¹.

האינטרנציונל האנטי־קולוניאלי והציונות

הגישה הנאצית לציונות התפתחה מתוך תפיסה עקבית שלפיה כל מוסד לאומי יהודי הוא כלי בידי האימפריות המערביות, ובעיקר בריטניה (וגם להיפך). בעיני בכירי המשטר, הציונות לא נראתה כתנועה לשחרור יהודי, אלא כמנגנון שעומד בלב הקשר הפוליטי-כלכלי בין יהדות העולם לבין המעצמות הקולוניאליות ². מכאן נוצרה תבנית פרשנית ברורה: כל זרם ציוני, מכל סוג, סווג אוטומטית כחלק ממערך השליטה הבריטי במזרח התיכון. תפיסה זו התחדדה בשנים המאוחרות של המלחמה, כאשר הוצגה הציונות כממשלה העולמית של היהודים וכבסיס הפיקוד של הקונספירציה שהם לכאורה מנהלים, אך היא הייתה נוכחת גם קודם – בשנות ה־30 – כאשר הנאצים התירו אמנם פעולות מסוימות של עלייה, אך ראו בהן בראש ובראשונה מנגנון לפינוי יהודים מגרמניה ולא כהכרה בתנועה.

המשמעות המעשית של תפיסה זו הייתה מכרעת עבור הארגונים הלאומיים היהודיים שפעלו בארץ ישראל. בעוד אנשי הלח"י ניסו בשלב מסוים, לפני תחילת השואה, לפנות לגרמנים בתקווה לייצר חיבור אנטי-קולוניאלי שיציל את היהודים מגורלם באירופה ³, הרי שבעיני הנאצים לא הייתה בחלוקה בין זרמים יהודיים כל משמעות ממשית. כולם – כולל האצ"ל, בית"ר והכוחות הלאומיים שהתעצבו סביבם – הוצגו כחלק בלתי-נפרד מאותו קולוניאליזם שאותו ביקשו הגרמנים למוטט. לא היה מצב שבו הארגונים האלו יוכלו להיתפס כשותף פוטנציאלי, משום שבעיני ברלין הם היו מחוברים אידאולוגית ופוליטית ליריב המרכזי של גרמניה בזירה המזרח-תיכונית: הבריטים. הנתק הזה היה מוחלט, והוא מנע מראש אפשרות של מהלכים מדיניים מופרכים.

דווקא משום כך נוצר מצב פרדוקסלי אך מכריע בגיבוש דרכו של הימין היהודי. המרחב שבו היה יכול להיווצר קשר בין התנועות הלאומיות היהודיות לבין גרמניה הנאצית נחסם מראש על ידי גרמניה עצמה; הנאצים לא ראו בתנועות הציוניות גוף אנטי-בריטי, אלא זרוע של בריטניה. התוצאה הייתה שהימין הציוני, בניגוד לתנועות אחרות בעולם שניסו לחבור למעצמה העולה נגד המעצמה השלטת, מצא את עצמו בהכרח מנותק מן האפשרות הזו. המשמעות המעשית הייתה כפולה: מצד אחד, הימין היהודי לחם בנאצים בגטאות אירופה כחלק מהמאבק היהודי הכולל כנגד השואה; מצד שני, הוא נאבק באימפריה הבריטית בארץ ישראל כאויב מדיני שיש לגרשו. שני המאבקים הללו התקיימו בו-זמנית.

כך, הפרדוקס שלפיו התנועה שאותה תפסו הנאצים כמשרתת את הקולוניאליזם הבריטי הייתה דווקא הכוח שהוביל את המאבק האלים ביותר נגד האימפריה הבריטית בסוף שנות ה־40, נובע מן האופן שבו הגרמנים הבינו את הציונות ולא רק מן האופן שבו הציונים ראו את עצמם. מבחינת הימין היהודי, הבריטים היו מעצמה שיש להיאבק בה; מבחינת הנאצים, הציונות הייתה חלק ממנה. הפער הזה הוא שטרף מראש כל סיכוי ליחסים מדיניים בין הצדדים, ובדיעבד הוא גם מה שמנע מהתנועה הלאומית היהודית להיסחף אחר אשליות פוליטיות שעלולות היו להסתיים בקריסה טוטלית של מאמציה לחירות לאומית.

לקריאה נוספת

• דוד מוטאדל, הרגע האוטוריטרי הגלובלי והמרד נגד האימפריה, The American Historical Review, כרך 124, גיליון 3, יוני 2019, עמ' ‎843–877.
• גל לירן, "פיצול הלח"י מהאצ"ל", אתר עלילונה.
• גל לירן, "האיסלאם בגרמניה הנאצית", אתר עלילונה.
• גל לירן, "הברית האדומה ירוקה", אתר עלילונה.
• גל לירן, "יחס הנאצים לציונות", אתר עלילונה.
• גל לירן, "רשומת שיחת היטלר והמופתי", אתר עלילונה.
• גל לירן, "שואת יהודי אפגניסטן", אתר עלילונה.

הערות שוליים

1. דוד מוטאדל, הרגע האוטוריטרי הגלובלי והמרד נגד האימפריה, The American Historical Review, כרך 124, גיליון 3, יוני 2019, עמ' ‎843–877.
2. גל לירן, "יחס הנאצים לציונות", אתר עלילונה.
3. גל לירן, "פיצול הלח"י מהאצ"ל", אתר עלילונה.