האינקוויזיציה האתיופית (או רדיפות סוסניוס) הוא הכינוי למערכה דתית וצבאית אלימה שהתחוללה בקיסרות האתיופית בראשית המאה ה-17, ועיקרה ניסיון להשמדת ביתא ישראל וביעור האלמנטים היהודיים מהחברה. האירועים הגיעו לשיאם בתקופת שלטונו של הקיסר סוסניוס הראשון (1607-1632), אשר תחת השפעת מיסיונרים ישועים ופורטוגזים המיר את דתו לקתוליות וביקש לכפות אחידות דתית על נתיניו.
המערכה כללה סדרה של גזירות שמד, טבילה המונית בכפייה לנצרות הקתולית, איסור על שמירת השבת וטבח שיטתי ביהודי אתיופיה. במקביל לרדיפה הדתית, ניהלה הקיסרות מלחמה חורמה נגד ממלכת הגדעונים – האוטונומיה היהודית העצמאית ששכנה בהרי הסמיאן. המאבק הגיע לסיומו בשנת 1626 עם תבוסתו ומותו של המלך היהודי גדעון האחרון, אירוע שסימן את קץ הריבונות הפוליטית של ביתא ישראל לאחר מאות שנים של עצמאות.
הרדיפות עוררו התנגדות עזה לא רק בקרב היהודים אלא גם בקרב נוצרים אורתודוקסים שסירבו לנטוש את מסורותיהם, מה שהוביל לבסוף לכישלון המדיניות הקתולית. בשנת 1632, בעקבות מרידות רחבות היקף ושפיכות דמים, נאלץ הקיסר סוסניוס לפרסם צו סובלנות דתית המאפשר חזרה לדת האבות, ופרש מהשלטון לטובת בנו, פאסילידס. תקופה זו הגדירה מחדש את מעמדם של יהודי אתיופיה בחברה הקיסרית והפכה אותם מקבוצה ריבונית למעמד מקצועי של אומנים ולוחמים בתוך המדינה.
רקע היסטורי
ממלכת הגדעונים הייתה ממלכה יהודית עצמאית ששכנה באזור סמיאן שבצפון-מערב אתיופיה. הממלכה, המיוחסת במסורת ביתא ישראל לצאצאיו של צדוק הכהן הגדול, הוקמה כמעוז של התנגדות דתית ופוליטית עוד במאה ה-4, לאחר שממלכת אקסום קיבלה על עצמה את הנצרות. לאורך מאות שנים עמדה הממלכה היהודית ככוח ריבוני מול הקיסרות האתיופית, כאשר שושלת המלכים שלה, שרבים מהם נשאו את השם גדעון, הנהיגה את הקהילה במלחמות רבות על חירותה. במהלך ימי הביניים זכתה הממלכה להכרה בספרות העברית תחת השם "פלאסה", ותוארה על ידי נוסעים ורבנים כממלכה של "יהודים גיבורי כוח" הנשלטת על ידי מלכים אדירים.
במהלך המאה השלוש-עשרה ועד ראשית המאה השבע-עשרה, התעצבה המפה הפוליטית והדתית של אתיופיה תחת השפעתם של כוחות בינלאומיים שזעזעו את בידודה היחסי של השושלת היהודית. תקופה זו, המכונה לעיתים "העידן החדש", התאפיינה במאבק בין הממלכה הנוצרית לבין כוחות אסלאמיים אזוריים, ובראשם הפלישה של אחמד אבן אברהם אל-גאזי (הידוע כ"גראן"). פלישה זו, שהתרחשה בין השנים 1527-1543, הכניסה לזירה את שתי המעצמות העולמיות הגדולות באזור הים האדום: האימפריה העות'מאנית והאימפריה הפורטוגזית. בעוד העות'מאנים סיפקו נשק חם ולוחמים מיומנים לכוחות המוסלמיים, הפורטוגזים, שהגיעו לבקשת המלך לבנה דנגל, הביאו עמם טכנולוגיה צבאית מתקדמת ומיסיונרים ישועיים שהחלו לערער את היסודות המסורתיים של הברית בין המדינה האתיופית לכנסייה האורתודוקסית.
הנוכחות הפורטוגזית והישועית, שהתפתחה לאורך המאה השש-עשרה, יצרה פילוג דתי עמוק. מאמציהם של הישועים הובילו בסופו של דבר להמרת דתם של שני מלכים לקתוליות: זא-דנגל (1605-1607) וסוסניוס (1607-1632). המרה זו לוותה בלחץ כבד מצד היועצים הקתולים לביעור כל מה שנתפס בעיניהם כ"אלמנטים יהודיים" בתוך הנצרות האתיופית. הישועים דחקו במלכים לבטל את שמירת השבת ולמחוק כל סממן פולחני המזכיר את היהדות, דבר שהציב את קהילת ביתא ישראל, ששימרה את מסורותיה בנחישות, תחת איום ישיר וממוקד מצד המנגנון הממלכתי.
במקביל לשינויים הדתיים, חל שינוי גאוגרפי-אסטרטגי משמעותי: העתקת מרכז הכובד של הקיסרות לעבר צפון-מערב המדינה. המלכים האתיופים החלו לנטוש את דפוס הנדודים של ערי הבירה והקימו מבני קבע מאבן בלב ליבה של הטריטוריה היהודית – אזורי סמיאן, דמביה וגונדר. המלך סרצה דנגל בנה את ארמונו הקבוע בגוזארה עוד במאה השש-עשרה, ובנו סוסניוס המשיך מגמה זו עם בניית ארמונות וכנסיות בעזזו ובגורגורה. מיקום זה נבחר כדי להתמודד עם פלישות האורומו מדרום והאיום הטורקי והסודני מצפון, אך הוא הגביר באופן בלתי נמנע את החיכוך הישיר עם ביתא ישראל, כאשר המדינה שאפה להשיג שליטה מוחלטת באזור האסטרטגי שבין נהר התכזה לאגם טאנה.
ההשתלבות הכלכלית והצבאית של חלק מבני ביתא ישראל במנגנוני המדינה יצרה מציאות מורכבת של מתח ודו-קיום. בעוד שהמדינה ניהלה מסעות מלחמה ופשיטות למ למטרת חטיפת עבדים בסמיאן, היא נזקקה נואשות לחיילים נאמנים. צורך זה הוביל להיווצרותן של מגמות שילוב: חלק מבני הקהילה גויסו לגדודי ה"פלאשה" תחת שליטתו האישית של המלך, ואחרים החלו לעבוד כסתתים ובנאים בארמונות האבן החדשים. כך נוצר פילוג פנימי בתוך חברת ביתא ישראל בין המנהיגות הדתית והנזירים, שהמשיכו להתנגד לכוחות השילוב הממלכתיים, לבין גורמים חילוניים שזכו לתארים כמו "עזמאץ'" (גנרל) והשתלבו במבנה הפוליטי של האימפריה.
הקשרים המשפחתיים והפוליטיים הסתבכו עוד יותר דרך נישואי תערובת בין השושלות. המלך סרצה דנגל לקח לעצמו את הראגו, אישה מבני ביתא ישראל שהייתה ככל הנראה אחותו של המנהיג גדעון, כפילגש. היא ילדה לו ארבעה בנים, ביניהם יעקב, שהוכתר למלך בגיל שבע. עובדה זו הפכה את ביתא ישראל לגורם משמעותי במאבקי הירושה ובתככי החצר, כאשר חלק מהאצולה האתיופית התנגדה ליעקב לא רק מסיבות פוליטיות אלא גם בשל מוצאו. המאבקים הללו, יחד עם הלחץ הבינלאומי הגובר להגדלת הסחר בעבדים דרך הים האדום, יצרה את התשתית להתפרצות הרדיפות הדתיות והצבאיות שהגיעו לשיאן תחת שלטונו של סוסניוס.
עליית סוסניוס לשלטון
עלייתו של סוסניוס לכס הקיסרות לא הייתה רצופה בדרכי שלום, אלא הושגה לאחר סדרת מאבקי ירושה אלימים נגד בני משפחתו. המאבק המרכזי ניטש מול בן דודו, הקיסר יעקב הראשון, בנו של הקיסר סרצה דנגל. יעקב היה דמות ייחודית בנוף השושלת הסולומונית בשל מוצאו המשפחתי: הוא נולד סביב שנת 1590 לקיסרית היהודייה הראגו אמלאכ, אחותו של המנהיג היהודי גדעון מסמיאן. עובדה זו הפכה את יעקב לקיסר בעל זיקה דם ישירה לביתא ישראל, דבר שעורר התנגדות עזה בקרב חלקים מהאצולה הנוצרית והכמורה האורתודוקסית.
יעקב הוכרז כקיסר בגיל שבע בלבד, ב-22 בספטמבר 1597, מיד לאחר מות אביו. המלכתו הייתה פרי תמרון פוליטי של אמו החורגת, הקיסרית צנע מרים, שביכרה אותו על פני יורשים מבוגרים יותר כדי שתוכל לשלוט באמצעות מועצת שליטים (עוצרים). הוא הוכתר בשם המלכותי "מלאק סגד הצעיר", אך שלטונו התאפיין בחוסר יציבות קיצוני. בשנת 1603 הודח יעקב לראשונה על ידי בן דודו, זא-דנגל, ונשלח לגלות במחוז אנריה. אולם, זא-דנגל עצמו נהרג בקרב ב-1604 לאחר שניסה לכפות שינויים דתיים עם נטייה לקתוליות, מה שהוביל להחזרתו של יעקב לכס המלכות באוקטובר 1604.
בתקופת כהונתו השנייה של יעקב, החל סוסניוס לצבור כוח צבאי ופוליטי משמעותי, כשהוא מציג עצמו כאלטרנטיבה יציבה למנהיגותו המעורערת של יעקב. העימות הסופי בין השניים הוכרע בקרב צאצהובר, שנערך בעמק זאת דברה שבמחוז גוג'אם ב-10 במרץ 1607. בקרב עקוב מדם זה, הביס סוסניוס את כוחותיו של יעקב. הקיסר יעקב נפל במהלך הלחימה, וסוסניוס הכריז על עצמו כקיסר אתיופיה. מותו של יעקב סימן לא רק את תחילת שלטונו של סוסניוס, אלא גם את סופה של תקופה שבה דמות חצי-יהודית אחזה בכתר האתיופי, דבר שהחריף את העוינות של סוסניוס כלפי שושלת גדעון בסמיאן, שאותה ראה כמאיימת על לגיטימיות שלטונו.
השפעת מאבק זה הדהדה שנים רבות לאחר מכן דרך דמויותיהם של "טוענים לכתר". המפורסם שבהם היה צאגא כרסטוס, שהציג עצמו ברחבי אירופה ובחצר המלוכה הצרפתית כבנו ויורשו של הקיסר יעקב שנהרג. צאגא כרסטוס טען כי הוא נרדף על ידי הקיסר סוסניוס בשל זכותו החוקית לכתר, וסיפורו הפך למרכיב מרכזי בתעמולה נגד סוסניוס באירופה. עבור סוסניוס, כל זכר לשושלת יעקב והראגו היה בבחינת סכנה פוליטית.
גזירות סוסניוס והטבח ביהודי סמיאן
באפריל 1617, בעודו שרוי באבל על מותם של בנו ואמו, הוציא המלך סוסניוס פקודה חסרת תקדים שכוונתה הייתה להשמיד את נוכחותה של קהילת ביתא ישראל במחוזותיה הצפוניים של האימפריה. המלך הורה לקציניו הבכירים – יוליוס, ולדה הוואריאט ויונאל – לרצוח את כל הפלאשים שחיו בווגרה, ג'אן פקרה, ג'אן ארווה, סמיאן, קינפאג', גאלה, זוג', אצ'קאן וג'אווי. פקודה זו הייתה ניסיון מתוכנן לטיהור דתי ואתני שנועד למחוק את זיכרון היהדות מקיסרותו, כחלק מהתקרבותו הגוברת לנצרות הקתולית בהשפעת יועציו הישועים.
שיטת הפעולה שיושמה במהלך הטבח הייתה שיטתית וחסרת רחמים. על פי הפקודה, כל הגברים בני הקהילה שנמצאו באזורים אלו הוצאו להורג. במקביל לרצח ההמוני, הנשים והילדים של הקהילה לא נרצחו אך גורלם היה מר – הם נלקחו בשבי ושועבדו כעבדים. מסע ההשמדה לווה בביזה נרחבת ובהחרמת רכושם וקרקעותיהם של היהודים, מהלך שהשלים את הפיכתם של הניצולים למעמד נמוך וחסר קרקע בתוך הממלכה.
הטבח הכה בקהילות היהודיות לכל אורך יישובי צפון הממלכה, החל מאזור ווגרה ועד למעמקי הרי הסמיאן המבודדים. התיעוד ההיסטורי מצביע על כך שההרג היה כה נרחב, עד כי נכתב שכל הפלאשים באותם מחוזות נטבחו. למרות ההיקף המבהיל של הרדיפות, קבוצה קטנה של יהודים הצליחה להימלט מחרב הצבא. פליטים אלו, בראשות מנהיג בשם פינחס, הצליחו למצוא נתיב מילוט ולהינצל מההשמדה השיטתית שביצעו יוליוס וכוחותיו.
לצד ההשמדה הפיזית, סוסניוס פעל למיטוט הרוח הדתית של הקהילה בשאר חלקי הממלכה. באזור דמביה ובכל שאר האזורים שתחת שלטונו, הוטלה חובת המרה דתית על הקהילה. המלך כפה על היהודים לעבור טבילה המונית לנצרות, וכדי לוודא את התנערותם המוחלטת מדת אבותיהם, הוציא צו נוסף שחייב אותם לעבוד ולחרוש את שדותיהם ביום שבת. הוראה זו נחשבה לסימן להכחשת היהדות, ונועדה להשפיל את הניצולים ולהטמיע אותם בכוח בתוך האוכלוסייה הנוצרית.
רדיפת המנהגים היהודיים לא נעצרה בגבולות קהילת ביתא ישראל, אלא התרחבה גם כלפי הנוצרים האורתודוקסים בממלכה. בעידודם הישיר של היועצים הישועים והקתולים, שדחקו במלוכה עוד מימי גלאודוווס לבער אלמנטים יהודיים מהנצרות המקומית, הוחלו הגזירות גם על אלו מהנוצרים ששמרו על "השבת היהודית". סוסניוס הורה לאחיו, סעלה קרסטוס, שהיה בעצמו מומר לקתוליות, לבטל את שמירת השבת במחוז דמות. מהלך זה עורר התנגדות עזה בקרב הנוצרים האורתודוקסים, שראו בשמירת השבת חלק בלתי נפרד ממסורתם הדתית העתיקה.
הלחץ להמרת דת והרדיפה הדתית הגיעו לשיא דרמטי כאשר דמויות מפתח בחצר המלוכה, כמו ימאנה קרסטוס, אחיו של המלך, החלו לגלות סובלנות רבה יותר כלפי ביתא ישראל מאשר כלפי הנצרות הקתולית. ימאנה, שתמך בעבר בנישואי בנו לבתו של המנהיג היהודי גדעון, ראה בקתוליות איום חמור יותר על הכנסייה האורתודוקסית מאשר דתם של בני ביתא ישראל. מתחים אלו הובילו להתנגשות רחבה יותר בין הזרמים השונים בממלכה, כאשר השבת והמנהגים היהודיים הפכו למוקד של מאבק פוליטי ודתי שקרע את הממלכה מבפנים.
ההתנגדות והתבוסה הסופית
ניסיונות ההתנגדות של ביתא ישראל התרכזו סביב דמותו של המנהיג גדעון, אשר הצליח לשרוד את מערכות המלחמה של המאה השש-עשרה ולהנהיג את עמו בתקופת שלטונו הסוערת של סוסניוס. המאבק הגיע לאחד משיאיו במצור ממושך על מפקדתו של גדעון בסגננת. כוחות המלך הטילו מצור על המבצר במשך חודשיים, במהלכם התנהלו קרבות עזים שגבו קורבנות רבים משני הצדדים. בין הלוחמים בלטה גבורתו של קמטרה, שתואר כגדול לוחמי ביתא ישראל, אשר נלחם בעוז עד שנהרג מירי נשק חם. בסופו של דבר, גדעון נאלץ לבקש רחמים וכרת עסקה עם המלך, במסגרתה הסגיר מורד אחר בשם תכלוי כדי להציל את חייו שלו. המלך הוציא להורג את תכלוי בצליבה ובעריפת ראש במרכז המחנה, אך השקט באזור היה זמני בלבד.
בשנים 1624-1625 ניסה גדעון בפעם האחרונה להתערב בפוליטיקה המלכותית על ידי תמיכה בטוען לכתר בשם זא-מנפס-קדוס. סוסניוס הגיב בשליחת צבא תחת פיקודו של המושל החדש של סמיאן. במהלך הלחימה הקשה, הפגינו כוחותיו של גדעון עמידות מרשימה והסבו אבדות רבות לצבא המלך, תוך שהם עושים שימוש בנשק חם. למרות זאת, הצבא המלכותי גבר עליהם ובסוף הקרב גדעון נפל. מותו סימן את קריסת שושלת ההנהגה הפוליטית של ביתא ישראל בסמיאן. בשנת 1626 יצא המלך סוסניוס למערכה סופית בהשתתפות בנו, פאסילידס, במטרה להילחם בבנו של גדעון ולמחות את שארית הפלאשים.
התבוסה הצבאית והפוליטית לוותה בהחרמה סופית של מבצרי ההרים המפורסמים של הקהילה. חצוצרות המלכות וכתרי המנהיגים היהודים נלקחו כשלל לאי דאגה באגם טאנה, אקט שסימל את קץ המלוכה של ביתא ישראל.
צו הסובלנות
בשלהי כהונתו של המלך סוסניוס, הגיע העימות הקתולי-אורתודוקסי בתוך אתיופיה לנקודת רתיחה חסרת תקדים. ניסיונותיו של המלך לכפות את הקתוליות על נתיניו, בהשפעת היועצים הישועים, הובילו לשפיכות דמים נרחבת ולמרידות מצד האצולה והעם, שגילו התנגדות נחושה לשינוי סדרי הדת המסורתיים. הכישלון של המדיניות הקתולית הפך לברור כאשר המדינה נקרעה מבפנים, והלחץ הציבורי הכבד אילץ את סוסניוס לבחון מחדש את צעדיו כדי למנוע את התפרקות הממלכה.
ביוני 1632, בעקבות ההתנגדות העזה והבנה כי לא ניתן להשליט את הקתוליות בכוח הזרוע, הוציא המלך סוסניוס צו שהורה על סובלנות דתית. צו זה אפשר לתושבי הממלכה לבחור את אמונתם באופן חופשי, וחולל שינוי דרמטי במעמדם של בני ביתא ישראל ושל הנוצרים האורתודוקסים כאחד. מיד לאחר פרסום הצו, העביר סוסניוס את סמכויות השלטון בפועל לידי בנו, פאסילידס, ועם מותו של סוסניוס בספטמבר של אותה שנה, פעל פאסילידס במהירות לשיקום האמונה האורתודוקסית בממלכה ולגירוש ההשפעות הישועיות.
עבור שארית הפליטה של ביתא ישראל, תקופה זו סימנה מעבר מרדיפות שמד לשילוב מחודש תחת תנאים חדשים. כרוניקה פנימית קצרה של הקהילה מתארת את הרגע הזה במילים: "כל אלה ששרדו, נחו בצל [העצים ללא גג מעל ראשיהם], חיו ביערות ובמקומות שוממים, נכנסו למדינה וחזרו לדת אבותיהם". הצהרה זו שיקפה את ההקלה העצומה שחשו הניצולים, שניתנה להם הרשות לצאת מהמסתור ולשוב לקיים את יהדותם בגלוי. מסורות אחרות מייחסות את השינוי הזה ישירות לפאסילידס, שנתפס כמי שאפשר להם לחזור למסורתם הדתית לאחר עשרות שנים של מלחמה והמרה בכפייה.
תחת שלטונו של פאסילידס, שהיה מושל סמיאן עוד לפני עלייתו לכס המלכות, הושלם תהליך הפיכתם של בני ביתא ישראל מחברה פוליטית אוטונומית למעמד מקצועי של אומנים ולוחמים בתוך הקיסרות. פאסילידס שילב חיילים מביתא ישראל ביחידותיו, ובמקביל, בני הקהילה החלו לקבל תשלומים עבור עבודתם כבנאים וסתתים בארמונות ובכנסיות של פאסילידס באזזו ובאבא סמואל. בכך, תם עידן ההתנגדות המזוינת, והחלה תקופה חדשה שבה זהות הקהילה הוגדרה דרך מקצועות האומנות והשירות הצבאי לכתר.
לקריאה נוספת
- ג'יימס ארתור קווירין, The Evolution of the Ethiopian Jews: A History of the Beta Israel (Falasha) to 1920 (מהדורה שנייה), הוצאת טסהאי, 2010. עמ' 72-86.
