הדומיניון השביעי

תכנית הדומיניון השביעי (באנגלית: The Seventh Dominion) הייתה חזון מדיני ואימפריאלי שהגה ג'וזיה קלמנט וודג'ווד, חבר פרלמנט בריטי פרו-ציוני, אשר פעל לאורך שנות העשרים למען שילוב המדינה היהודית העתידית באימפריה הבריטית. התכנית ביקשה להוציא את ארץ ישראל ממעמדה כשטח מנדט הנתון תחת חסות חבר הלאומים ולהופכה לישות אוטונומית הקשורה לממלכה המאוחדת, בדומה לדומיניונים האנגלוסקסיים הקיימים: אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד, דרום-אפריקה ואירלנד. וודג'ווד, שזיהה את עצמו כרדיקל ליברלי, האמין כי האימפריה הבריטית צריכה להשתנות ולהפוך מחבורת מושבות הנשלטות בכפייה לחבר עמים המבוסס על רצון חופשי ושותפות, וראה בהתיישבות היהודית הזדמנות אימפריאלית ומוסרית מרכזית בתוך מבנה זה ¹.

הצעה זו, שקיבלה תהודה פומבית רחבה עם פרסום ספרו של וודג'ווד "הדומיניון השביעי" בפברואר 1928, הציגה מודל של אימפריאליזם פדרטיבי שנועד לשמר את עוצמתה של בריטניה בעידן הפוסט-אימפריאלי שלאחר מלחמת העולם הראשונה. וודג'ווד הפעיל דמיון פוליטי טרנס-לאומי שקישר בין ארץ ישראל למרחבים אחרים, כגון הודו ורוסיה, וטען כי דומיניון יהודי חופשי יהווה נקודת אמצע המבצרת את נתיבי המעבר האסטרטגיים של האימפריה למזרח. התכנית התבססה על ההנחה כי הציונות צריכה לשאוף לבניית רוב יהודי בארץ ישראל בעזרת הממשלה הבריטית, שתפעל כ"קולוניזטור" מתוך אינטרס עצמי מובהק ולא רק מתוך מחויבות מוסרית או רגש של כבוד.

בתוך התנועה הציונית עורר הרעיון פולמוס עז וחשף חילוקי דעות עקרוניים בין המחנות. זאב ז'בוטינסקי וחלקים מהמחנה הרוויזיוניסטי אימצו את התכנית בהתלהבות, וראו בה את "הטבעת ההכרחית שחסרה עד עתה בשלשלת הברזל של ההגיון הציוני", כזו המציעה שכר וגמול מדיני הגון בעד עזרתה של אנגליה ומסירה מהעם היהודי את הכתם המשפיל של קבלת צדקה. מנגד, מנהיגי תנועת העבודה, וכן גורמים במחנהו של חיים וייצמן, שללו את הרעיון מכל וכל. הם הזהירו כי ויתור על חסות חבר הלאומים ישאיר את הישוב היהודי בבדידות גמורה, יעורר התנגדות עזה בקרב מדינות אירופה והעולם הערבי, ויכניס את התנועה הציונית לתסבוכת פוליטית מסוכנת ללא גמול ממשי.

על אף הגלים שהכה, חיי המדף של הרעיון היו קצרים. כבר באוקטובר 1930 הכריז וודג'ווד על מותו עקב היעדר תמיכה במרכז התנועה הציונית ושינוי לרעה במדיניות הממשל הבריטי, כפי שבא לידי ביטוי בספר הלבן של פאספילד. למרות כישלונה המעשי, התכנית נותרה אפיזודה היסטורית משמעותית המעידה על התקופה שבה נבדקו חלופות פוליטיות רבות למימוש הלאומיות היהודית במסגרת מבנים אימפריאליים, מעבר למודל המקובל של מדינת הלאום הריבונית ¹.

התהוות תכנית הדומיניון השביעי

התהוותו של רעיון הדומיניון השביעי נטועה בשינויים המבניים והתודעתיים שעברו על האימפריה הבריטית בעקבות מלחמת העולם הראשונה. בריטניה נדרשה להתאים את עצמה לזירה בין-לאומית חדשה שאופיינה בהתפרקות אימפריות רב-לאומיות, עליית הזכות להגדרה עצמית וייסוד חבר הלאומים. למרות ניצחונה במלחמה, ניצבה האימפריה בפני אי-שקט פוליטי וחברתי פנימי, מהתקוממויות בהודו ובמצרים ועד למלחמת עצמאות באירלנד. במצב זה, מדינאים בריטים ביקשו לבצע שידוד מערכות שיאפשר שליטה מבוזרת יותר, המבוססת על מתן שלטון עצמי במינונים משתנים למושבות, מתוך שאיפה לשמר את התלות הצבאית והכלכלית ההדדית ולבלום שאיפות להיפרדות מוחלטת.

במרכז החשיבה המחודשת הזו עמד מושג הדומיניון, שהיווה מעין נקודת אמצע בין קולוניה למדינה עצמאית. המושג, שמקורו במילה הלטינית "dominium" שפירושה בעלות או ריבונות, אפשר גמישות רבה והתאמה למרחבים אימפריאליים בעלי מאפיינים שונים. בעוד שהקולוניה נותרה תלויה במעצמה, בין הדומיניון לבריטניה שררו יחסי שוויון ושותפות בתוך "חבר עמים" (Commonwealth). וודג'ווד הושפע עמוקות מתפיסתו של אלפרד מילנר, שגרס כי על האימפריה להפוך למערך מדינות עצמאיות בניהול ענייני הפנים שלהן אך משולבות להגנה על אינטרסים וציביליזציה משותפת. המודל הרשמי של הדומיניון התגבש ב-1907 עם קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ודרום-אפריקה, והתרחב ב-1921 עם הצטרפות אירלנד כדומיניון השישי. נקודת המפנה הרשמית הייתה "נוסחת בלפור" בוועידה האימפריאלית ב-1926, שקבעה כי הדומיניונים הם "קהילות אוטונומיות בתוך האימפריה הבריטית" שאינן כפופות לממלכה המאוחדת בענייני פנים או חוץ ¹.

בפועל, המלחמה הגדולה לא הביאה להתמוטטות הקולוניאליזם אלא לחיזוקו בתצורות חדשות ומתוחכמות. "הרגע הווילסוני" של זכות ההגדרה העצמית השתלב בפרקטיקה האימפריאלית הישנה של "הפרד ומשול", כאשר חבר הלאומים ושיטת המנדטים סיפקו מסד לפוליטיקה בין-לאומית חדשה שלא ציינה את קץ האימפריה אלא את המעבר לקולוניאליזם לא ישיר ומתוחכם יותר. בתוך כך, צמחה שפת האימפריאליזם הפדרטיבי החדש, שהציעה מערך של תפיסות פוליטיות שביקשו להפוך את האימפריה למערכת ארגון גמישה המהווה חלופה לתפיסות אתנו-לאומיות ולתאוריות של ריבונות מלאה. חזון זה, שקודם על ידי תנועת "השולחן העגול" (Round Table Movement) ודמויות מפתח בצ'טהאם האוס, ביקש להמציא מחדש את האימפריה כחבר לאומים (Commonwealth of Nations) במתכונת פדרליסטית שתאפשר לתנועות לאומיות – ובהן הלאומיות היהודית – לשגשג תחת כנפיו ².

וודג'ווד הפעיל דמיון פוליטי טרנס-לאומי נרחב שבו ארץ ישראל נתפסה כחלק מתצרף אימפריאלי כולל. הוא סבר כי הרפורמה האימפריאלית חייבת להתחיל בהודו, "היהלום שבכתר", והאמין כי הפיכתה לדומיניון חופשי תהיה הוכחה לכך שבריטניה מסוגלת להעמיד חבר עמים איתן שאינו מבוסס על גזע אנגלוסקסי בלבד. בחזונו, דומיניון יהודי חופשי בארץ ישראל נועד לשמש כנקודת אמצע גזעית ותרבותית בין הדומיניונים הלבנים לבין הדומיניון ההודי המתוכנן. וודג'ווד ראה ביהודים גורם המביא עימו עבודה וקדמה, המשרת את משימת התרבות האימפריאלית ומשפר את מצב האוכלוסייה המקומית דרך פיתוח כלכלי, סניטרי ותשתיתי.

לצורך כך, וודג'ווד ותומכיו נדרשו לשבור את "מחסום הגזע" האימפריאלי. בניגוד לחזון הוויקטוריאני שהוגבל ל"גזע הבריטי", הדומיניון השביעי חייב להוכיח כי חבר העמים יכול להכיל גם עמים שאינם אנגלוסקסים. וודג'ווד הקדיש נתח נכבד מספרו לדיון בזיקה התרבותית והפוליטית הקושרת את היהודים לאנגלוסקסים, כגון "העצמאות" והסלידה מעבודה למען אדונים זרים, מתוך שאיפה שהיהודים ייתפסו בבריטניה כמקביליהם השמיים של הפרוטסטנטים האנגלוסקסים. היהודי בחזון זה חדל להיות "הקוסם מהמזרח" והפך לאחיו התאום של המתיישב הלבן באוסטרליה או בדרום אפריקה – שגריר הליברליזם הבריטי במרחב הביניים שבין המזרח הקרוב למזרח הרחוק ².

חשיבתו של וודג'ווד על ארץ ישראל עוצבה גם מתוך השוואה למיזמי התיישבות עולמיים אחרים בני זמנו. הוא הקדיש תשומת לב רבה להתיישבות החקלאית היהודית באוקראינה ובחצי האי קרים בשנות העשרים, מיזם שנתמך על ידי ארגון ה"אגרו-ג'וינט" והממשל הסובייטי. וודג'ווד התפעל מתמיכת הממשל הסובייטי ביהודים, שהעניק להם אדמות ופטור ממסים, וטען כי פרויקט זה צריך להוות דגם לחיקוי עבור בריטניה בארץ ישראל. הוא השתמש בהשוואה זו כדי להזהיר את הציבור הבריטי כי "הרוסים עושים זאת טוב יותר מאיתנו" וכדי לצייר את היהודים כעם שהמעצמות מתחרות על תרומתו הכלכלית והתיישבותית.

נוסף על כך, וודג'ווד שאב השראה ממפעל יישוב הפליטים הנוצרים ביוון (במקדוניה ובתראקיה) בעקבות הסכם לוזאן ב-1923. הוא ראה בהצלחת הפרויקט, שנתמך בידי בריטים, עדות ליכולתם של האנגלים לבצע "עבודה מועילה" בפתרון בעיות פליטים דרך התיישבות חקלאית רחבת היקף. וודג'ווד השתמש במקרה המקדוני כדי להראות שהיהודים מתאימים ליישוב הקרקע אף יותר מהיוונים, בזכות רוח השיתופיות והחלוציות שלהם.

דמות מפתח בחיבור בין השפה האימפריאלית החדשה לציונות היה ההיסטוריון לואיס ב' נימייר, שפעל במעגלים של חוג השולחן העגול ושימש כמזכיר המדיני של הסוכנות היהודית. נימייר, תלמידו של המומחה למשפט חוקתי יו איגרטון, תפס את האימפריה כאורגניזם מתפתח והאמין כי הציונות צריכה לאמץ "לאומיות טריטוריאלית" מהוגנת ומתונה בנוסח בריטי, שתגאל את היהודי ממעמדו כ"איש אוויר" (Luftmensch). עבור נימייר ווודג'ווד, הפרלמנטריזם הדמוקרטי והקולוניאליזם ההתיישבותי היו כרוכים זה בזה: הצמדת היהודים לקרקע תהפוך אותם לאזרחי אימפריה פעילים שיקימו מערך פרלמנטרי מתפקד ויפיצו את הציביליזציה המערבית באוריינט ². מבחינתם, כל המרחבים הללו – מהודו ועד מקדוניה ואוקראינה – היוו בסיס להשוואה שנועדה לשכנע כי שילוב היהודים באימפריה כדומיניון הוא מהלך מתבקש, מוסרי ואסטרטגי בתוך המערכת העולמית החדשה.

עקרונות התכנית

עקרונות תכניתו של וודג'ווד הושתתו על התפיסה כי האימפריה הבריטית החדשה צריכה להוות חבר עמים המורכב מאנשים חופשיים הנהנים מזכויות שוות, כאשר ארץ ישראל מהווה נדבך קריטי במבנה זה. לשיטתו, הפיכת הארץ לדומיניון יהודי חופשי בתוך חבר העמים אינה רק מעשה של צדק היסטורי, אלא צורך אסטרטגי חיוני לבריטניה. הוא המשיל את פלשתינה לצומת הרכבות ההומה קלפהאם שבלונדון רבתי, שכן נתיבי האוויר והים למזרח ולמערב, לדרום ולצפון, חוצים אותה, בעוד צד אחד מצוי בתעלת סואץ והאחר בנמל חיפה, המהווה את בסיס המסחר הטבעי של מסופוטמיה. השליטה בפלשתינה נתפסה בעיניו כערובה לשליטה בתעלת סואץ ובחיבור בין הודו לים התיכון, במיוחד בתקופה שבה הנוכחות הבריטית במצרים הלכה והפכה לבלתי רצויה.

וודג'ווד גרס כי נאמנותם של היהודים לאימפריה היא נכס ביטחוני שאין לו תחליף, שכן הם אמינים ללא כל ספק ויהיו לוחמים טובים יותר מהכוחות הערביים המקומיים, שבהם לא תמיד ניתן לבטוח בעיתות סכנה או בתקופות של התעוררות דתית. הוא הדגיש כי האינטרס הביטחוני של היהודים עצמם כרוך בזה של בריטניה, ולכן הם מהווים בעלי ברית טבעיים לביצור גבולות האימפריה. בנוסף, הוא האמין כי תמיכה בריטית גלויה ביהודים תסייע לנהל את האוכלוסיות הערביות בעבר הירדן המזרחי באופן שיצמצם משמעותית את הנטל הכלכלי על משלם המיסים הבריטי, שכן היהודים יביאו עמם הון, יוזמה וקדמה שיפתחו את הארץ כולה.

במישור הממשלי, וודג'ווד יצא נגד שיטת הייצוג הקהילתי שהונהגה בארץ, שבה המצביעים מחולקים לרשימות לפי שיוכם האתני-דתי. הוא טען כי שיטה זו, המפרידה בין יהודים לערבים בקלפי, מטפחת קולות קיצוניים בקהילה ומגדילה את השסע לכדי מאבק כיתתי מסוכן. לדידו, הניסיון המר מהודו ומקפריסין לימד כי ייצוג כזה מרחיב את הפירוד, ולכן דרש להעניק ליהודים שיטת בחירה שתאפשר להם להביא לידי ביטוי את השכלתם ואת כוחם הצעיר, מבלי להיכבל למנגנונים המחזקים את הכיתתיות הדתית. הוא האמין כי על הממשל הבריטי לזנוח את הגישה המפקירה את האוכלוסייה הערבית לנחשלותה, ולתמוך ביהודים המביאים עמם עבודה וקדמה המשפרים את מעמד כולם דרך ייבוש ביצות, סלילת דרכים ומתן שירותים רפואיים וסניטריים.

וודג'ווד ראה ביהודים כוח תרבותי המסוגל לסייע לבריטניה במשימתה המוסרית בעולם. הוא טען כי היהודים תרבתו את הילידים והביאו את בשורת המודרנה לאזור, ובכך השתלבו בחזון הרב-גזעי שלו עבור חבר העמים הבריטי. לשיטתו, התמיכה בהתיישבות היהודית היא עדות לעליונותה המוסרית של בריטניה כמגינת המיעוטים וכמשכינת שלום עולמי. הוא קרא ליהודים להתפאר בזהותם העצמית ובסגולותיהם, שכן השתלבותם באימפריה כדומיניון חופשי תאפשר להם לזכות בכבוד עצמי ובחירות אמיתית, תוך שהם משמשים גשר בין הדומיניונים האנגלוסקסיים לבין הדומיניונים האסייתיים העתידיים ¹.

תמיכת הרוויזיוניסטים בתכנית

הגישה הרוויזיוניסטית ושל ז'בוטינסקי בפרט, ראתה בתכנית הדומיניון השביעי "קונצפציה של ציונות המכילה יתרונות רבים שחסרו לנו עד עתה", וזאת בשל יכולתה להשלים את שלשלת ההיגיון המדינית שחסרה בה עד אז טבעת מרכזית ³. הטיעון הציוני המסורתי התבסס על ההנחה שבריטניה תסייע להקמת הבית הלאומי "יען כי הבטיחה לעשות, ורגש הכבוד אצל אומה נאורה הוא מניע די כביר". אולם, הגישה הרוויזיוניסטית גרסה כי אף שקיים ביטחון בכוחו של המוסר, הרי שבנקודה זו השלשלת איננה מוצקה דיה. תכניתו של וודג'ווד סיפקה את המענה לשאלה "לשם מה, בשביל מה תעשה את זאת הממשלה הבריטית?", בתשובה המבוססת על אינטרס הדדי ותועלת הדדית של שני העמים: אנגליה תיישב יהודים בארץ ישראל "בשביל עצמה – כדי לספח אל הממלכה הבריטית יחידה חדשה-חשובה חדשה, יחידה חשובה מאד אשר שמה א"י".

מעבר זה מביסוס התביעה הציונית על "היושר" לבדו להצעת "שכר וגמול מדיני הגון בעד עזרתה של אנגליה" נתפס כיתרון מכריע של ממשות מדינית. אף שהציונות מאמינה בכוחו של המוסר הטהור, הגישה של ז'בוטינסקי הדגישה כי "חזק האינטרס מהמוסר, ותקוה המבוססת על אינטרס הדדי יש לה יסודות איתנים יותר מאשר לתקוה המבוססת אך ורק על התחייבות מוסרית". האינטרס הבריטי בשליטה אסטרטגית בנתיבי המעבר להודו ובתעלת סואץ הפך את המפעל הציוני לצורך ממלכתי בריטי, ובכך העניק לתביעה היהודית משנה תוקף וסיכוי ממשי להצלחה במלחמה על דעת הקהל והשלטון באנגליה.

פן מרכזי נוסף בנימוקי הגישה הרוויזיוניסטית נגע לשיקום הכבוד הלאומי. התכנית הוצגה ככזו המעניקה לכל העניין צורה המתאימה יותר לכבודו של עם ישראל, שסבל השפלות רבות בגולה. בעוד שהציונות הקודמת הופיעה לעיתים כתובעת "צדקה מעם נוכרי", תכניתו של וודג'ווד הסירה "את הכתם המשפיל הזה" בכך שבתכניתו "מופיע עם ישראל לא בגדר תובע עזרה שאין בידו אמצעים לתת את גמולה, כי אם בתור שותף המציע שרות בעד שרות". מציאות זו העמידה את העם היהודי בעמדת כוח והערכה עצמית, כגורם המסוגל לשלם את תגמול העזרה שקיבל ב"כסף טוב" מדיני ואסטרטגי.

התכנית נשענה גם על ניתוח פסיכולוגי של המנגנון הממשלתי הבריטי. הגישה של ז'בוטינסקי גרסה כי "הפקיד האנגלי, גם הפקיד הכי טוב, איננו מלאך, כי אם רק בשר ודם", ואין לצפות ממנו שיעמול עבודה קשה למען אינטרסים זרים בלבד. אם הפקיד יידע שהוא עובד "לעצמו", כלומר למען האינטרסים הממלכתיים של אומתו הוא, ישתנה יחסו אל תפקידו והוא יבצע את עבודת ההתיישבות והעלייה בחריצות גדולה יותר. לא היה צורך שהפקיד יהפוך לציוני או ל"חובב אומתנו"; די היה בכך שיבין כי בניין הבית הלאומי היהודי הוא בניין "ביתו" האימפריאלי, כדי להפוך אותו מבורג אדיש במערכת למנוע פעיל של המפעל ההתיישבותי ³.

ביקורת והתנגדות

הביקורת מצד תנועת העבודה, כפי שבוטאה לדוגמה בעמדותיו של משה בילינסון, שללה את רעיון הדומיניון השביעי מן היסוד וראתה בו משחק פוליטי מיותר ותמים הנובע מ"מחלת הסנסציה הפוליטית" ⁴. בילינסון ערער על ההנחה הפשוטה לפיה אנגליה תעניק עזרה אקטיבית להתיישבות היהודית רק בתמורה להתחייבות שהארץ תישאר לעולם במסגרת האימפריה. לטענתו, "התחַיבוּת היהוּדים להפוֹך את ארץ-ישׂראל לדוֹמיניוֹן אנגלי דוקא אינה מעלה ואינה מוֹרידה". אם אנגליה מכירה בהתחייבויות המנדט ומעריכה את הישוב כנקודת אחיזה, המשטר הקיים מעניק לה את כל האפשרויות לעזור; מנגד, אם המנדט נתפס בעיניה כ"פיסת נייר", הרי שגם הכרזת הדומיניון לא תספק לה מניע חדש. בילינסון הדגיש כי חוזים בין עמים הם ביטוי למצבי כוחות משתנים, ואנגליה לא תישען על הכרזות יהודיות כדי להבטיח את אחיזתה בארץ לעולם ועד.

התנגדות מרכזית נוספת נגעה לסכנה שבויתור על הסטטוס-קוו הבין-לאומי. היציאה מחסות חבר הלאומים נתפסה כצעד שעלול להשאיר את העם היהודי, כעם חלש, בבדידות גמורה פנים אל פנים מול מדינה עצומה כבריטניה. במצב זה, תאבד התנועה הציונית כל אפשרות של דרישה בין-לאומית, עזרה או הגנה מצד גורם שלישי. למרות שחבר הלאומים לא נחשב לכוח שלילי אבסולוטי, הוא היווה נשק פוליטי ומשענת משפטית ואידיאולוגית שמנעו מארץ ישראל להפוך למושבה אנגלית בלבד. בילינסון הזהיר כי "שינוּי המצב הבּין-לאוּמי הקיים עלוּל אך לקלקל לאנגליה" וליהודים כאחד, שכן הוא יעורר מחדש שאיפות שנרדמו ויחייב את בריטניה לשלם "פיצויים" למדינות אחרות ⁴.

השלכות התכנית על הזירה האזורית והבין-לאומית נתפסו כחמורות במיוחד. נטען כי הכרזת הדומיניון תעורר סערה בצרפת, באיטליה ובעולם הקתולי, ותחדד את השאלות הדתיות הקשורות בארץ ישראל. יתרה מזאת, הדגשת המומנט האנגלי-יהודי דרך הכרזת הדומיניון עלולה לחדש חששות רדומים בקרב עמי ערב ולעורר תסיסה קשה, שתסבך את אנגליה בצרות מיותרות. בילינסון תהה אם ארץ ישראל תוכל בכלל לשמש כ"יד הארוכה" של אנגליה בתוך סביבה שבה שוררות התנגדות ואכזבה מצד השכנות – מצרים ועיראק – במיוחד אם אלו יגיעו לעצמאות מוחלטת ויאמצו עמדה פוליטית מתנגדת לבריטניה.

תנועת העבודה הצביעה גם על פער עמוק בין המודל של קנדה ודרום-אפריקה לבין המציאות הארץ-ישראלית. נטען כי מצדדי הדומיניון מגלים הפשטה במחשבתם ושוכחים שארצות אלו הפכו לדומיניונים רק משום שהיוו כבר "כוח ממשי המכריח את ארץ-האָב להתחשב אתן". לדידו של בילינסון, כל עוד משקלו המעשי של הישוב העברי טרם גדל במידה ניכרת בשטח, שום שם של דומיניון לא יציל אותו. המסקנה הייתה כי אין לקבוע את הגורל הפוליטי המוחלט של הישוב בעודו בראשיתו, אלא לשאוף לעצמאות מקסימלית – כלכלית, תרבותית ופוליטית – מבלי להיכבל למסגרת בין-לאומית מגבילה שאין בצידה גמול ממשי ורציני.

לבסוף, הועלה חשש כי זיהוי הציונות עם אינטרסים בריטיים בלבד יפגע בעבודת התנועה בגולה. המתנגדים חששו כי ממשלות אחרות יפריעו לעבודה הציונית בשטחן, או שיהודים בארצות אלו לא ירצו לעזור למפעל שנתפס ככזה המשרת באופן בלעדי את אנגליה. בילינסון סיכם כי וודג'ווד, למרות רצונו הטוב, לא גילה "חדירה אמיתית למציאוּת הפּוֹליטית המסוּבּכת של הארץ", וכי התכנית עלולה להעמיד את הישוב בניגוד לכוחות שדווקא איתם שותפות גורלו צריכה להיות האמיצה ביותר ⁴.

דעיכת הרעיון וסופו

דעיכת רעיון הדומיניון השביעי החלה להסתמן כבר בסוף שנות העשרים, כאשר התברר כי החזון האימפריאלי של וודג'ווד נתקל במציאות פוליטית סבוכה ובהתנגדות מבית ומחוץ. בתוך התנועה הציונית, למרות התמיכה הנלהבת של ז'בוטינסקי, שררה הסתייגות עמוקה בקרב ההנהגה המרכזית. חיים וייצמן ומקורביו, ובהם לאונרד שטיין ובלאנש דאגדייל, חששו כי זיהוי מוחלט של הציונות עם האינטרסים של האימפריה הבריטית יציג את התנועה ככלי שרת של האימפריאליזם ויזיק למעמדה הבין-לאומי. שטיין אף השיב לוודג'ווד כי היהודים עשויים לראות את התנועה באור שלילי אם יאמינו שתכליתה המרכזית היא לשמש בסיס לאימפריה הבריטית במזרח. וייצמן עצמו הגדיר את התכנית כ"חסרת טעם" וביקש ממקורביו להניא את וודג'ווד מקידומה.

אירועי הדמים של פרעות תרפ"ט ב-1929 היוו נקודת שבר מרכזית עבור וודג'ווד. הוא זיהה בכישלונה של ממשלת המנדט לדכא את המהומות את קיצו המתקרב של הרעיון, שכן סבר כי אוזלת היד הבריטית תרתיע יהודים מהצטרפות לאימפריה. פרסום דוח הופ-סימפסון והספר הלבן של פאספילד ב-1930, אשר הגבילו את העלייה היהודית, חתמו את גורל התכנית. וודג'ווד נאלץ להודות בכישלון והאשים בכך את מה שכינה "אנטישמיות אנגלית" ¹. המפנה האחרון והמוחלט חל בשנת 1942, לאחר אסון הספינה "סטרומה" שבה נספו מאות פליטים יהודים לאחר שסורבו להיכנס לארץ ישראל. וודג'ווד, מזועזע מהאירוע, ויתר סופית על חזון הדומיניון הבריטי וקרא מעל גלי הרדיו להעברת המנדט מבריטניה לידי ארצות הברית, בטענה שממשלת המנדט נגועה באנטישמיות חשוכת מרפא.

ניתוח רטרוספקטיבי של המושג מעלה שאלות לגבי האופן שבו היה מתפתח הדומיניון השביעי אילו קרם עור וגידים. במבנה האימפריאלי, דומיניון הוגדר כמדינה עצמאית שבה המלך הבריטי מיוצג על ידי מושל כללי, דגם שהתפתח במושבות הלבנות כמו קנדה ואוסטרליה כתוצאה מלחצים פנימיים ולאומיות צומחת. אילו ארץ ישראל הייתה הופכת לדומיניון, היא הייתה נהנית משוויון תיאורטי לבריטניה בעצמאותה וביחסי החוץ שלה, כפי שקבע ארתור ג'יימס בלפור ב-1926. הדבר היה מאפשר לישוב היהודי אוטונומיה דיפלומטית, בדומה לקנדה שפתחה נציגות בוושינגטון ב-1927, ואולי אף שליטה עצמאית בכוח הצבאי, כפי שעשו דומיניונים אחרים במהלך מלחמת העולם השנייה כאשר החליטו בעצמם על הכרזת מלחמה.

בנוסף, ההתפתחות ההיסטורית של הדומיניונים מראה כי המושג היה שלב מעבר בדרך לעצמאות מלאה. הדומיניונים הוותיקים הפכו עם הזמן ל"ממלכות חבר העמים" (Commonwealth Realms), תוך שימור המונרך הבריטי כראש מדינה סמלי בלבד. אילו הוקם הדומיניון השביעי, סביר להניח שהיה נאלץ להתמודד עם התמורות שחלו לאחר 1947, עת הודו ופקיסטן קיבלו עצמאות והמונח דומיניון החל לצאת משימוש כללי. ייתכן שארץ ישראל הייתה בוחרת, בדומה לאירלנד ב-1937 או הודו ב-1950, להפוך לרפובליקה ולפרוש מהכפיפות לכתר, או לחלופין להישאר ממלכה בתוך חבר העמים בדומה לאוסטרליה. המציאות של שחיקת כוחה של בריטניה והחלפתה על ידי ארצות הברית כמעצמה מובילה, כפי שחוותה אוסטרליה ב-1942 תחת האיום היפני, הייתה בוודאי מעמידה את נאמנות הדומיניון השביעי לממלכה המאוחדת במבחן קשה אל מול האינטרס העצמי של הישוב.

סיכום

תפיסת הדומיניון השביעי חושפת רובד עמוק של ריאליזם מדיני, המזהה כי ריבונות אמיתית אינה נובעת מבידוד אלא מיכולתה של אומה להפוך לנכס אסטרטגי שאין לו תחליף עבור המעצמה המובילה של תקופתה. בראייה זו, השאיפה להשתלב במערך האימפריאלי הבריטי לא נתפסה כוויתור על הלאומיות, אלא כהבשלה שלה; מעבר מלאומיות רגשנית ותלויה ללאומיות עוצמתית המבוססת על תועלת הדדית.

ההיגיון המנחה כאן הוא שאין סתירה בין נאמנות מוחלטת לאינטרס של המעצמה לבין פיתוח כוח לאומי עצמאי. אדרבה, ככל שהיחידה הלאומית – במקרה זה הבית הלאומי היהודי – משמשת כ"מוצב קדמי" וכזרוע ביצועית של הערכים והאינטרסים של המערב, כך גדלה יכולתה לדרוש ולקבל חופש פעולה פנימי וחיצוני רחב יותר. המעמד של דומיניון הציע בדיוק את השילוב הזה: הגנה אסטרטגית של המעצמה החזקה בעולם, תוך בניית כוח צבאי וכלכלי מקומי שמשרת את שני הצדדים.

ניתן למצוא קווי דמיון מובהקים בין תפיסה זו לבין המבנה המודרני של יחסי ישראל וארצות הברית. ישראל של המאה ה-21 אינה מתפקדת כגרורה פסיבית, אלא כשותפה אסטרטגית המתייצבת "כשווה בין שווים" בשולחן מקבלי ההחלטות, דווקא משום שהיא מיושרת לחלוטין עם האינטרס האמריקאי באזור. היכולת של מדינה קטנה להקרין עוצמה ולשמור על אינטרסים לאומיים נשענת על הפיכתה ל"נושאת מטוסים" יבשתית של ערכי המערב וביטחונו. בשני המקרים – בחזון הדומיניון ובמציאות הנוכחית – הריבונות אינה נמדדת בהתנגדות למעצמה, אלא ביצירת סימביוזה שבה המעצמה זקוקה ליחידה המקומית באותה מידה שהיחידה זקוקה למעצמה.

ההיגיון הלאומי בגישה זו גורס כי אומה חפצת חיים צריכה לשאוף להיות "היד הארוכה" של הציביליזציה אליה היא שייכת. כאשר וודג'ווד וז'בוטינסקי דיברו על הפיכת היהודי ללוחם אמין ובעל ברית במזרח, הם הניחו את היסודות לתפיסה לפיה העוצמה הלאומית נבנית דרך מצוינות צבאית וטכנולוגית המשרתת סדר עולמי רחב יותר. יצירת רוב יהודי ושליטה על הקרקע לא נועדו רק עבור המימוש העצמי, אלא כדי להבטיח שהארץ לא "תיסחף" למרחבים לא-יציבים שאינם מיושרים עם המערב. זהו ביטוי מובהק לשמרנות מדינית המבינה שביטחון לאומי נבנה על בסיס אינטרסים קשיחים, גבולות בני הגנה וברית דמים, ולא על הבטחות מופשטות של חסד ומשפט בין-לאומי.

לקריאה נוספת

• דומיניון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית).
• מאיה קריינר, דמיון ודומיניון, היה היה, במה צעירה להיסטוריה, גיליון 16 (תשפ"א), עמ' 28-49.
• זאב ז'בוטינסקי, הדומיניון השביעי, הגרסה בשפה הרוסית פורסמה בראזסוויט, 21 באוקטובר 1928.
• משה בילינסון, על "הדוֹמיניוֹן השביעי", מתוך "בדרך לעצמאות", תל אביב: דבר, ת”ש.
• אריה דובנוב, 'המדינה שבדרך' או האימפריה מכה שנית?: אימפריאליזם פדרטיבי ולאומיות יהודית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ישראל 24, 2016.

הערות שוליים

1. מאיה קריינר, דמיון ודומיניון, היה היה, במה צעירה להיסטוריה, גיליון 16 (תשפ"א), עמ' 28-49.
2. אריה דובנוב, 'המדינה שבדרך' או האימפריה מכה שנית?: אימפריאליזם פדרטיבי ולאומיות יהודית בעקבות מלחמת העולם הראשונה, ישראל 24, 2016.
3. זאב ז'בוטינסקי, הדומיניון השביעי, הגרסה בשפה הרוסית פורסמה בראזסוויט, 21 באוקטובר 1928.
4. משה בילינסון, על "הדוֹמיניוֹן השביעי", מתוך "בדרך לעצמאות", תל אביב: דבר, ת”ש.