המונח "הודו אשר ביבשה" מופיע במקורות יהודיים, מוסלמיים ונוצריים של ימי הביניים, ומתייחס למרחב גאוגרפי נרחב במזרח אפריקה, הכולל אזורים מדרום למצרים ולתימן של ימינו, ולא לתת-היבשת ההודית שבאסיה. השימוש במונח "הודו" במסמכי הגניזה ובמקורות חז"ליים משקף הבנה רחבה של המונח, שבמקרים רבים מסמן אזורים באפריקה, כגון חבש, כוש, ארץ הזנג, ויבשת ברברה. במקרים רבים "הודו" מופיעה בצמידות למקומות כ"תימן", "עדן", או "כוש", לעיתים כביטוי אחד ("הודו ותימן"), באופן המרמז על קרבה גאוגרפית ישירה.
בספרות המחקר המודרנית רווחה פרדיגמה שלפיה אתיופיה ותימן היו מבודדות ומנותקות מהעולם היהודי. חוקרים כאשכולי, קפלן, כהן והירשברג תיארו את חבלי הארץ הללו כמרוחקים גאוגרפית ותרבותית, והתבססו לעיתים על מסורות קולוניאליסטיות מוקדמות שהבחינו הבחנה חדה בין אפריקה לערב. כתוצאה מכך, שמות כמו "הודו" נתפסו באופן חד-משמעי כמצביעים על תת-היבשת ההודית בלבד, תוך התעלמות מהשימוש הדינמי והמשתנה של המונח במקורות העבריים והערביים.
ניתוח מפורט של מסמכי גניזת קהיר מעלה כי השם "אלהנד" (בערבית: הודו) שימש לציון אזורים שונים, לרבות נמלים בדרום ים סוף, מזרח אפריקה, וערים מרכזיות באזורים דרומיים של מצרים. בחלק מהמכתבים מוזכרים בתי דין משותפים ל"תימן והודו", ולעיתים אף תביעות משפטיות שנסובות סביב שליחים העוברים בין אזורים אלו. לפי העדויות, ההבחנה בין "הודו האפריקאית" לבין "הודו האסייתית" אינה נוכחת בשפת המקורות עצמם.
העדויות הספרותיות והמדרשיות תומכות אף הן בזיהוי האפריקאי של "הודו". כך, תרגום יונתן מזהה בין "כוש" לבין "הודו", ובמדרשים שונים מופיעים צמדים כגון "מהדו ועד כוש", או אזכורים לשימוש בפלפלין וגידולים נוספים המיוחסים ל"הנדיקי", כשמות סמוכים או חופפים. גם לפי שירי יהודה הלוי שהועתקו ב"הודו", קשה להניח שהכוונה היא להודו האסייתית, בשל הקשר החי הפעיל בין משוררים לבין קהילות בעלות בית דין פעיל ושפה עברית חיה.
המיקום של "הודו אשר ביבשה" קשור בקשר הדוק למסורת גיאוגרפית יהודית־אפריקאית המציינת אזורים כגון עידאב, סואכין, דהלך, יבשת ברברה ובאב אלמנדב. בנימין מטודלה, אבן בטוטא ומסמכים מן הגניזה מתארים תנועה מסחרית ענפה של סוחרים יהודיים באזורים אלו. עידאב אינה מוצגת כשלוחה של מצרים, אלא כעיר מסחר עצמאית המחוברת לרשת קהילות יהודיות נרחבת, ואסואן מתוארת כעיר דרומית הרחוקה מהאסואן המודרנית. כך בנימין מטודלה תיאר את יהדות אתיופיה 1:
"ומשם עד אל גנגלה מהלך ט"ו יום דרך ים ושם כאלף מישראל: ומשם לכולן שבעה ימים דרך ים ואין שם יהודים. ומשם י"ב יום לזביד ושם יהודים מועטים: ומשם דרך ח' ימים להודו אשר ביבשה הנקרא ארץ אעדאן והיא עדן אשר בתלסר ובה הרים גדולים ושם מישראל ואין עליהם עול גוים ולהם ערים ומגדלים בראשי ההרים | ויורדים לארץ המישור הנקראת : לוביא והיא ממשלת אדום והם האלובים שבארץ לוביא ונלחמים עמהם היהודים ולוקחים שלל ובזה ועולים אל ההרים ואין אדם יכול להלחם עמהם. ובאין מאות היהודים אשר בארץ עדן רבים לארץ פרס לארץ מצרים".
גם מונחים תנ"כיים כמו "שבא", "חווילה", ו"סין" מופיעים בהקשרים המזוהים במובהק עם אפריקה. זיהוי מקומות אלו באפריקה חוזר ונשנה במדרשים, בשמות שבטים, ובאזכורים של מסחר בבשמים וזהב. במקביל לכך, קיים שימוש במונחים מקבילים כגון "כאפרא", "גרב", או "עפר", המסמנים אזורים במדבר שור ובדרום סודן, שנכללו בגבולות הגמישים של תימן וחבש בימי הביניים.
המסקנה העולה ממקורות אלה היא שהמונח "הודו אשר ביבשה" אינו מתייחס לאזור גאוגרפי קבוע ומוגדר אחד, אלא למכלול מרחבים אפריקאיים שזוהו כחלק ממעגל התרבות היהודית. העדויות מצביעות על קיום יהודי רציף, פעיל, ומשכיל באזורים אלו, תוך זיקה לעולם היהודי במצרים, בארץ ישראל ובתפוצות. הפרשנות ההיסטורית שזיהתה את הודו עם אסיה בלבד, התעלמה מתיעוד גניזאי נרחב ותרמה להיעלמותו של סיפור יהודי אפריקאי שלם מהתודעה ההיסטורית.
השפעת המונח על תפיסת קהילת ביתא ישראל
השימוש הרב-משמעי במונח "הודו" במקורות היהודיים והאסלאמיים השפיע באופן ישיר ועקיף על האופן שבו נתפסה קהילת ביתא ישראל בעיני חוקרים, גאוגרפים, ואנשי דת לאורך מאות שנים. תפיסת עולם שהתבססה על הבחנה דיכוטומית בין אפריקה לאסיה, ועל ההנחה שאתיופיה מבודדת ואינה משתלבת ברשתות המסחר, ההשכלה והדת היהודיות, תרמה להדרה שיטתית של קהילות יהודיות הרריות, ובהן קהילת ביתא ישראל, מהמרחב של העולם היהודי הידוע. ככל שמונחים כמו "הודו", "כוש", או "חבש" נזכרו באותה תקופה כמקומות ממשיים בהם חיו יהודים פעילים, כך הפכה המשמעות המצמצמת של "הודו" כאסיה בלבד לכלי מחקרי שהעלים בפועל את קיומה של יהדות אתיופיה מהשיח המרכזי.
בעקבות פרדיגמה זו, גם כאשר נמצאו במקורות מן הגניזה תיעודים של מסחר, שליחים, ומוסדות קהילתיים ששויכו ל"הודו", המושג תורגם אוטומטית לתת-היבשת ההודית, מבלי לשקול את האפשרות שמדובר במרחבים אפריקאיים – ובכך נשללה האפשרות לקרוא אותם כהוכחה לקיומה הפעיל והמקושר של קהילת ביתא ישראל. כך למשל, האזכורים של בתי דין משותפים ל"הודו ותימן", או שליחים שנעו בין "הודו" ל"מצרים", נתפסו כמרוחקים מהמרחב האתיופי, למרות קווי הדמיון התרבותיים, הגאוגרפיים והלשוניים, שהוצגו בחלק מהמכתבים.
השפעת מונח "הודו" הייתה אפוא לא רק לשונית-מושגית אלא גם מוסדית וזהותית: ההכרה בקהילה כיהודית הותנתה לא פעם בהשתייכותה למה שמכונה העולם היהודי המרכזי, והמשגה שגויה של מונחים כמו "אלהנד" תרמה לשיוכה של קהילת ביתא ישראל למעמד של קהילה פריפריאלית, אקזוטית או מנותקת. הדבר השפיע על עמדות הרבנות במאות האחרונות, על שאלות של הלכה, גיור והכרה, ועל מדיניות כלפי העלייה של יהודי אתיופיה בעת החדשה.
הפער בין הכתבים הקנוניים לבין תיעוד הגניזה בנוגע ליהדות הדרום הביא לכך שגם כאשר נמצאה עדות לפעילות יהודית באזורים כמו עידאב, סואכין או אסואן, לא נוצר הקשר ישיר או הכרה במעגל התרבותי של ביתא ישראל כחלק בלתי נפרד מן העם היהודי. התוצאה הייתה כפולה: מצד אחד, בידוד רעיוני של הקהילה האתיופית במסגרות חוץ-הלכתיות או אגדייות; ומצד שני, טשטוש ההמשכיות ההיסטורית והתרבותית של יהדות מזרח אפריקה על פני מאות שנים של מסחר, שליחות ופרשנות מקומית.
הבחירה המחקרית לזהות את "הודו" עם אסיה בלבד יצרה עיוות במיפוי הרשתות היהודיות הקדומות, ואפשרה הדרה עקבית של קהילת ביתא ישראל מהזיכרון ההיסטורי והמוסדי של עם ישראל. התיקון המחקרי שנעשה בשנים האחרונות, תוך בחינה מחודשת של מושגים לשוניים, מסמכי גניזה ועדויות גאוגרפיות, מאפשר להחזיר את הקהילה האתיופית למקומה ההיסטורי כצומת חי ומרכזי במפת היהדות הקדומה.
מילון מושגים
הרי החושך – מונח שמופיע במקורות יהודיים ומוסלמיים לציון אזורים גאוגרפיים בלתי נודעים, שמדרום לסהרה, שבמפות ימי-הביניים תוארו לעיתים כגבולו של העולם הידוע. במקורות היהודיים זוהו ההרים כמקום של סכנה ומסתורין אך גם כמרחב בו התקיימו קהילות יהודיות הרריות. תיאורים של מסעות מהגניזה, וכן אצל בנימין מטודלה ואבן בטוטא, כוללים עדויות ליהודים "שחורים" המתגוררים באזורים אלו, לעיתים תחת מלכים מקומיים ולעיתים כממלכות עצמאיות. האזכורים מרמזים על מסגרת קהילתית פעילה, עם חוקים עצמאיים ואורח חיים יהודי, שלא הוכר לחלוטין על ידי המרכזים הרבניים.
עידאב – עיר נמל חשובה לחופי ים סוף, אשר הופיעה תכופות במקורות הגניזה בהקשר של מסחר, מסעות ושליחויות בין מזרח אפריקה, חצי האי ערב והעולם היהודי. אף שגויטיין הציג אותה כעיר-תלות של אסואן, מסמכי הגניזה מראים בבירור כי לעידאב היה תפקיד עצמאי ומשמעותי כתחנת מעבר לסחורות, לשליחים יהודיים, ולתלמידי חכמים. היא שימשה כחוליה מרכזית בציר המסחר הדרומי – "הודו אשר ביבשה" – ונזכרה בנפרד מערים מצריות, מה שמצביע על מיקום אחר – דרומי יותר, מחוץ לתחום שלטון מצרים.
סין – מופיעה במסמכים שנידונו בטקסטים בהקשר מפתיע: לא כתחום רחוק ומנותק, אלא כמרחב שיש קשרים ממנו ואליו גם דרך חופי אפריקה. בתרגום מדרש תהילים מופיע הפסוק "הנה אלה באים מרחוק, והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סין" בצמוד לארץ כוש, מה שמרמז על סמיכות גאוגרפית ולא רק על רצף מושגי. ההקבלה הזו מציבה את סין לאו דווקא כמקבילה לסין המודרנית, אלא כמושג גאוגרפי שממנו יצאו שליחים או גולים, או שממנו הגיעו דיווחים על קהילות יהודיות בדרום מזרח אפריקה.
אלהנד – אחד השמות הנפוצים במסמכי הגניזה לתיאור "הודו". אין הכרח ש"אלהנד" מתייחסת להודו שבאסיה. במקום זאת, היא גם מתארת את "הודו אשר ביבשה" – כלומר, מרחבים בדרום מזרח אפריקה, הקרובים לעידאב, סואכין ותימן. הבחירה להשתמש ב"אלהנד" בהקשרים שנוגעים למסחר דרום-אפריקאי, מעידה על תפיסת העולם של יהודי מצרים, שראו באפריקה חלק ממסגרת "הודו" בשל המבנה הגאוגרפי של דרכי השיט והיבשה.
עדן – בעוד שבעת המודרנית נתפסה כעיר נמל, במסמכים ובמדרשים מופיעה עדן גם כמרחב גאוגרפי רחב – איזור גיאו-תרבותי הכולל חוף, הרים ומעברים בין תימן, עידאב ומרחבי "הודו". בספר היובלים מופיעה עדן כמקום מעבר בין הודו לבין מישור החוף של ים סוף, והציר "תימן–עדן–הודו" מופיע לא כמסלול ימי בלבד, אלא גם כמסלול יבשתי. הדבר מצביע על כך שהמושג "עדן" נשא משמעות רחבה יותר באותה תקופה, ולעיתים אף תפקד כשם נרדף לרצועת חוף שלמה, שבה התקיימו מסחר, קהילות, ושליחים יהודיים.
סבא – ממלכה עצמאית בדרום, לעיתים כהמשך של תימן ולעיתים כיישות נפרדת. במסמכים השונים סבא מופיעה לא בצמידות למצרים אלא כנקודה דרומית על הציר של עידאב, אסואן והודו. הדבר מחזק את ההבנה שסבא, בדומה לעידאב וסואכין, הייתה חלק מהמרחב שנקרא לעיתים "הודו אשר ביבשה" או "דרום הארץ", ושקיימה קשרים יהודיים, מסחריים ודיפלומטיים עם קהילות נוספות באפריקה ובתימן.
סואכין – עיר נמל עם קהילה יהודית פעילה בסודאן של היום, שמופיעה במסעות של עולי רגל יהודים כתחנה בדרכם להודו או לעידאב. אין התייחסות לסואכין כעיר תלות של מצרים, אלא כעיר עצמאית עם מוסדות מסחריים יהודיים, הקשורים בציר שמתחיל בתימן ומסתיים בהרי אתיופיה.
אסואן – עיר קצה של מצרים ותחנת מעבר למסעות דרומיים. עם זאת, במסמכי הגניזה ניכר כי ערים כמו עידאב וסבא נזכרות בנפרד ממנה, ולעיתים אף במנותק מהקשר מצרי, מה שמעיד על כך שאסואן שימשה כגבול צפוני לציר אחר – אפריקאי, עצמאי, שהוביל ליהדות הדרום ול"ארצות הודו".
כוש – לא רק כינוי לאזור נוביה, אלא לעיתים מושג כוללני המתייחס לדרום סודאן, לאזורים פנימיים באפריקה, ואפילו ל"הרי החושך". כאשר מופיעה כוש בצמידות ל"הודו" או ל"תימן", נראה שאין הכוונה רק לזיהוי היסטורי או אתני, אלא הצבעה על מסלולי מסחר, קהילות או שליחים יהודיים שפעלו במרחבים אלו. הקישור החוזר ונשנה בין כוש, סבא, עידאב והודו מחזק את הרעיון שמדובר במושגים חופפים או מצטלבים, ששימשו לתיאור רשת אחת רחבה.
לקריאה נוספת
- ניר שגיא, "קהילות יהודיות שנעלמו באפריקה עקב טעויות בזיהויים גאוגרפיים", ראשית – עיונים ביהדות, מכון שלום הרטמן, 27 ביוני 2023.
- ספר מסעות של ר' בנימן ז"ל.
