החרדים והכלכלה הנאו-ליברלית בישראל

האוכלוסייה החרדית הושפעה והשפיעה על הכלכלה הנאו-ליברלית בישראל בעזרת השותפות הפוליטית והחברתית שנרקמה בין המפלגות החרדיות לבין הליכוד לאחר המהפך של 1977, במהלכה היא תרמה לעיצובו של הסדר הכלכלי החדש. הברית אפשרה לשלב בין אינטרסים מגזריים ייחודיים לבין תהליכי ליברליזציה, הפרטה ונאו־ליברליזם, שהנהיגו ממשלות ישראל משלהי שנות השבעים ועד לימינו אנו. שילוב זה הוביל לפרדוקס שבו ציבור המאופיין בעוני ובתלות בקצבאות הפך לחלק אינטגרלי מהבסיס הפוליטי שאיפשר את מימוש המדיניות הכלכלית החדשה.

המהלך התבטא בהרחבת קצבאות ילדים למשפחות מרובות ילדים, בהגדלת מספר תלמידי הישיבות הפטורים משירות צבאי, ובפיתוח מנגנוני פיצוי מגזריים שהבטיחו את המשך התמיכה החרדית בשלטון. צעדים אלו התרחשו במקביל לפתיחת המשק לשוק חופשי, ביטול פיקוח ממשלתי וצעדי צנע שנועדו לבלום אינפלציה, שעל רובם ככולם החרדים הצביעו "בעד". בכך נבנה קשר הדדי: החרדים קיבלו תשתית כלכלית־קהילתית לשימור אורח חייהם, והליכוד זכה בבסיס תמיכה פוליטי יציב ליישום סדר נאו־ליברלי ששינה את פניה של החברה הישראלית.

רקע היסטורי

הליכוד לא צמח כמסגרת אחידה אלא כהתלכדות של זרמים שונים, ובראשם תנועת החרות והמפלגה הליברלית. בעוד שהליברלים נשענו על המעמד הבינוני העירוני – סוחרים, תעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים – שחשו כי ההסתדרות ומנגנוני המדינה פוגעים ביוזמה הפרטית ובשוק החופשי, תנועת החרות התבססה בראשיתה על יוצאי האצ"ל וקבוצות שנדחקו לשולי המערכת הפוליטית עוד מימי היישוב, ובהמשך צירפה אליה את עדות המזרח ותושבי עיירות הפיתוח שחיפשו ביטוי פוליטי למצוקותיהם. בשנת 1965 נחתם ההסכם להקמת גח"ל – גוש חרות־ליברלים, שהיה צעד היסטורי ששבר מחיצות חברתיות ויצר אפשרות לשינוי במאזן הכוחות. האיחוד העניק לראשונה לזרם הימני־ליברלי יכולת להתייצב מול ההגמוניה של מפא"י ולבנות חלופה שלטונית מגובשת ¹.

המאבק מול מפא"י בשנות השבעים התנהל מול מערך פוליטי וכלכלי שנשען על זיקה עמוקה בין המדינה, ההסתדרות ומפלגות הפועלים. ההסתדרות הייתה לא רק ארגון עובדים אלא גם מערכת כלכלית־חברתית רחבה שסיפקה שירותי תעשייה, מסחר, בריאות וחינוך, והפכה את הצבע האדום והאינטרנציונל לסמלים מרכזיים בתרבות הפוליטית. לעומתה, בליכוד נדחתה ההנחה שניתן לשלב סוציאליזם וציונות. ליברלים כלכליים הדגישו כי רק יוזמה פרטית ושוק חופשי יבטיחו משק בריא וקליטת עלייה, ואילו אנשי חרות הזהירו מפני אידיאולוגיה מעמדית שתערער את אחדות האומה. מצבו של המשק הציבורי, שהלך והסתבך במשברים של שנות השבעים, הוצג כדוגמה לניהול כושל, והמאבק הכלכלי התעצב כחלק בלתי נפרד מהמאבק הפוליטי על דמותה של המדינה.

המהפך של 1977 היה נקודת מפנה. גוש המערך, שראה עצמו ממשיך דרכן של תנועות הפועלים, ניצב מול הליכוד שנבנה כחלופה שלטונית על בסיס חיבור בין קהלים מגוונים. הקמפיין הימני התמקד בהצגת ההסתדרות כממסד מושחת ומנותק, ובהבטחת שינוי סדרי עדיפויות לאומיים. המהפך הפוליטי ביטא לא רק חילופי שלטון אלא תפנית רעיונית: ראש הממשלה מנחם בגין מסר את ניהול הכלכלה לידי השרים מהסיעה הליברלית – שמחה ארליך, גדעון פת ויצחק מודעי – שראו במעבר לליברליזציה חלק ממהלך היסטורי של הצטרפות ישראל ל"קהילת העמים החופשיים".

הברית הפוליטית עם החרדים

הברית הפוליטית בין הליכוד לחרדים נרקמה מיד לאחר מהפך 1977 והייתה לאחד מהנדבכים המרכזיים בשינוי שהתחולל במבנה הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל. בהסכמים הקואליציוניים שנחתמו עם אגודת ישראל הובטחו לחרדים ויתורים מהותיים שהשלכותיהם חרגו הרבה מעבר למישור הדתי. הסעיף הבולט ביותר היה ביטול המגבלה על מספר תלמידי הישיבות הזכאים לפטור משירות צבאי במסגרת ההסדר "תורתם אומנותם". עד אז הוגבל מספר הפטורים, אולם ביטול המגבלה יצר מציאות חדשה שבה מספר האברכים הפטורים מגיוס גדל בקצב מואץ: מ־8,240 ב־1977 ל־31,174 ב־1999 ול־64,605 בשנת 2015. הרחבה זו לא רק עיצבה מחדש את מעמדו של הציבור החרדי מול מוסדות המדינה אלא גם שינתה את בסיסו הכלכלי, כאשר יותר גברים נשארו מחוץ לשוק העבודה ותלות המשפחות בתמיכות המדינה הלכה וגברה.

ההסכם עם החרדים כלל גם הרחבת הזכאות לקצבאות ילדים. בראשית שנות השבעים עוצב מנגנון "קצבאות יוצאי צבא", שהיטיב בעיקר עם משפחות יהודיות ששירתו בצה"ל, והיווה רכיב מכריע בתוך סל הקצבאות. הציבור החרדי, שלא שירת בצבא, נותר מחוץ למעגל הזכאות, אולם הסכמי הקואליציה לאחר המהפך שינו את המצב והעניקו לו לראשונה נגישות מלאה לקצבאות אלו. הרחבת הזכאות לוותה בעליית שיעור הילודה בחברה החרדית, והיא הייתה חלק ממגמה רחבה של תמיכה במשפחות מרובות ילדים. מחקרים מלמדים על ההשפעה הישירה: שיעור המשפחות עם שישה ילדים ויותר בבני ברק עמד ב־1977 על 5%, ועד 1987 הוא שולש והגיע ל־15.1%, בניגוד גמור למגמות הדמוגרפיות בשאר האוכלוסייה.

מדיניות זו קיבלה חיזוק נוסף בשלהי שנות התשעים עם "חוק הלפרט", שיזם ח"כ מש"ס והגדיל את הקצבאות החל מהילד החמישי. ההרחבה סימנה את המגזר החרדי כמי שמקבל מענה ממוקד באמצעות מנגנון קצבאות הילדים, בעת ששאר הציבור חווה דווקא שחיקה בקצבאות, שירדו מ־2.10% מהתמ"ג בשנת 1975 ל־1.59% ממנו בשנת 1990. השילוב בין הרחבת הפטור משירות צבאי להגדלת קצבאות הילדים הדגיש את מרכזיותה של הברית הפוליטית: היא העניקה לחרדים משאבים חיוניים להמשך פיתוח "חברת הלומדים", ובמקביל סיפקה לליכוד שותף נאמן שיכול היה להבטיח רוב יציב להמשך מהלכי הליברליזציה והפרטת השירותים.

באופן זה הפכה הברית עם החרדים למנגנון כפול – מצד אחד היא יצרה מערכת כלכלית־חברתית ייחודית עבור ציבור שלא השתלב בשוק העבודה הכללי, ומצד שני היא תרמה ליישום המדיניות הכלכלית הנאו־ליברלית. בעוד המשק הציבורי כולו עבר תהליכי צמצום והפרטה, הציבור החרדי קיבל מנגנוני תמיכה מגזריים שהתבססו על תקציבים ייחודיים והרחיבו את תלותו בהסדרים הפוליטיים. המהלך ביטא את הדרך שבה הצליח הליכוד להבטיח את המשך הנהגתו גם בשעה שמדיניותו הכלכלית השפיעה עמוקות על המעמדות הנמוכים (אשר ברובם הצביעו לליכוד), שכן הברית עם החרדים סיפקה תשתית חלופית של פיצוי והבטחת נאמנות פוליטית ארוכת טווח.

מגזריות ככלי לפירוק מדינת הרווחה

המגזריות בחברה החרדית התגבשה לאחר מהפך 1977 כמנגנון פוליטי־חברתי ששילב בין אינטרסים קהילתיים לבין מדיניות ההפרטה שהוביל הליכוד. ככל שמדינת הרווחה פורקה והיקף השירותים האוניברסליים צומצם, הלכה והתפתחה מערכת חלופית שבמרכזה עמדו המפלגות החרדיות, אשר הפכו לנותנות שירותים קהילתיים המתוקצבים בידי המדינה. עמותות, מוסדות חינוך ורווחה, וארגוני סעד חרדיים מילאו את החלל שנוצר כתוצאה מהקיצוצים, כאשר המימון הציבורי שהועבר אליהם יצר תלות ישירה בין הקהילה החרדית לבין הנהגתה הפוליטית. מנגנון זה אפשר למפלגות החרדיות להציג עצמן כספקיות שירותים חיוניים לציבורן, במקומה של המדינה שהצטמצמה מתפקידי הרווחה המסורתיים שלה.

במהותו, המגזור יצר זיקה הדדית: ההנהגה החרדית הבטיחה את תמיכתה הפוליטית בליכוד ובמדיניותו הכלכלית, ובתמורה הועברו אליה משאבים שהתחזקו וגדלו עם השנים. התלות המובנית במנגנוני חלוקה מגזריים העמיקה את כוחה של ההנהגה הפוליטית והדתית החרדית, והציבה אותה כמתווכת בלעדית בין המדינה לבין האזרחים החרדים. בכך נבנה מנגנון פיצוי שסייע לשמר את נאמנותן של קבוצות שנפגעו ישירות מהפרטת השירותים החברתיים ומהפחתת אחריותה של המדינה בתחומי בריאות, חינוך ודיור ².

המגזריות הוצגה כתחליף למדינת הרווחה, אולם למעשה שימשה בסיס להמשך פירוקה. ההטבות הייחודיות שניתנו לחרדים טשטשו את תהליך ההפרטה הרחב, משום שהן יצרו אשליה של המשך אחריות ממלכתית. הציבור החרדי נתפס כמי שמקבל מענה לצרכיו, גם כאשר ההסדרים שהבטיחו מענה זה לא היו כלליים או בכלל חוקיים אלא מותנים בהסדרים קואליציוניים. בכך הפך המנגנון המגזרי לכלי שסיפק לגיטימציה למדיניות הנאו־ליברלית: השוק החופשי הלך והתבסס, ומדינת הרווחה צומצמה, אך הציבור החרדי זכה להמשך סיוע באמצעות מנגנונים מגזריים שהבטיחו את שיתוף הפעולה הפוליטי שלו.

הקמת ש״ס הייתה תולדה של תהליך שבו המגזריות הורחבה אל מעבר לגבולות החרדיות האשכנזית והפכה למסגרת ייצוג גם לציבורים רחבים יותר. תחושת הקיפוח של האברכים המזרחים בתוך מערכת אגודת ישראל נבעה מחלוקת משאבים מפלה ומהעובדה שהתקציבים הייחודיים, שהיו תלויים בהסדרים פוליטיים, נותבו בעיקר למוסדות אשכנזיים. מנחם פרידמן תיאר תהליך זה כ״מרד של חברת הלומדים המזרחית החדשה בממסד של אגודת ישראל״. תחושת האפליה באה לידי ביטוי גם בתחום החינוכי, שם רבים טענו שילדיהם נדחקים לשוליים, ולכן פעלו להקים בתי ספר נפרדים, שביטאו את השאיפה למערכת עצמאית שתיתן מענה לצרכים של הציבור המזרחי.

הקמת מפלגת ש״ס העניקה למסגרת זו ביטוי פוליטי ברור. היא לא הייתה עוד עניין פנימי של הציבור החרדי האשכנזי אלא הרחיבה את המודל המגזרי לעבר ציבור מזרחי ומסורתי רחב, שנדחק הן ממערכת החינוך החרדית האשכנזית, הן מהציונות הדתית, וגם ממערכת החינוך החילונית. ש״ס הציגה עצמה כממשיכת דרכה של יהדות המזרח, ומצאה קהל בקרב משפחות רבות שחיפשו כתובת שתייצג את זהותן ותדאג לצורכיהן. המפלגה ביססה את כוחה על רשת חינוך עצמאית ששימשה גם כתשתית חברתית, והצליחה לרתום את תחושות הקיפוח המוצדקות למהלך פוליטי שזיכה אותה במשאבים ובייצוג.

באופן זה, הקמת ש״ס סימנה את הרחבתה של המגזריות: ממבנה ששירת בעיקר את הציבור החרדי האשכנזי אל מודל רחב יותר שייצג גם את השכבות המזרחיות והמסורתיות. הרחבה זו אפשרה למפלגה להציג את עצמה ככוח עצמאי במערכת הפוליטית הישראלית, ולמקם את הזהות המזרחית־מסורתית כחלק בלתי נפרד ממנגנון המגזריות שהיווה בסיס לשיתוף פעולה פוליטי עם שלטון הליכוד ².

ההתיישבות מעבר לקו הירוק

משבר הדיור החרדי החריף במיוחד לאחר מהפך 1977, כאשר כחלק ממדיניות פירוק מדינת הרווחה צומצמה באופן דרסטי הבנייה הציבורית בתוך תחומי הקו הירוק. אם בשנת 1975 נבנו 27,730 דירות ציבוריות, עד 1983 ירד המספר ל־7,320 בלבד. צמצום זה פגע קשות במשפחות החרדיות, שבמשך שנים רבות הסתמכו על פרויקטים ממשלתיים כבסיס לדיור בר־השגה. הירידה בהיצע הדירות חידדה את תחושת המצוקה והגבירה את תלות הציבור החרדי בפתרונות חלופיים שנוצרו במסגרת ההסדרים הפוליטיים עם הליכוד ².

בתוך מציאות זו התפתח המעבר להתיישבות חרדית ביהודה ושומרון. ארז מגור הצביע על כך שבעוד שבישראל הריבונית נרשם צמצום מתמשך בהוצאה הציבורית ובהיקף הבנייה, הרי שמעבר לקו הירוק הקצה הליכוד תקציבים נרחבים לדיור בר־השגה, ששימש פתרון למצוקת הדיור של מעמדות חלשים. ההתנחלויות לא נתפסו רק כפרויקט אידיאולוגי אלא שימשו כמנגנון פיצוי, שבו הציבור החרדי קיבל אפשרות לבנות את ביתו בתנאים נוחים בהרבה מאלו שהוצעו בתחומי הקו הירוק. לצד השיכון, ההתיישבות החרדית נהנתה גם מתוספות תקציביות בתחומי חינוך, שירותים עירוניים ותשתיות, מה שחיזק את האטרקטיביות של המעבר ליישובים החדשים.

התהליך הזה התבטא במספרים: עד סוף 2014 התגוררו ממזרח לקו הירוק, למעט ירושלים, כ־125 אלף חרדים – שהיו כ־30% מכלל תושבי ההתנחלויות וכ־15% מכלל הציבור החרדי בישראל. מגמה זו לא נבעה בראשיתה ממניעים אידיאולוגיים, שכן כפי שמציינת לי כהנר ההתיישבות החרדית לא הייתה "תולדה של אידיאולוגיה העוסקת בעתיד השטחים", אלא נבעה מן "הביקוש ההולך וגדל למרחב מגורים". בשל מגבלות כלכליות חריפות, ההשקעות הציבוריות הנדיבות בהתנחלויות החרדיות עלו הרבה מעבר למקובל בבנייה ציבורית, ובכך סיפקו מענה מעשי למצוקת הדיור.

המעבר לשטחים יצר גם שינוי בעמדות הפוליטיות של הציבור החרדי. אף שהממסד הרבני הביע הסתייגות ראשונית מההתנחלויות בשל ריחוקן מהשפעה ומפיקוח, הרי שככל שגבר היקף ההגירה החרדית לשטחים פחתה ההתנגדות הרעיונית. הרב עובדיה יוסף, שקבע בשנת 1979 כי מותר להחזיר שטחים תמורת שלום אמת, כתב בשנת 2003 כי "פסק ההלכה אשר נתתי בזמנו – שטחים תמורת שלום, אינו תקף כלל לרגל המצב הנוכחי".

כך נוצרה זיקה בין מצוקת הדיור לבין התמיכה החרדית במדיניות הליכוד. ההתנחלויות סיפקו פתרון חברתי וכלכלי ממשי, ובתמורה נבנתה מערכת של תמיכה פוליטית. הציבור החרדי, שבחר במפלגותיו כדי להבטיח לעצמו תקציבים ייחודיים, מצא גם בהתנחלויות מענה לצרכיו, והדבר חיזק את הזיקה שלו לברית עם הליכוד והימין בכלל.

מנגנוני תמיכה פוליטיים

כאמור, המעבר ממדינת רווחה אוניברסלית למבנה של הטבות ממוקדות, מגזריות ומקומיות, הוביל להתגבשות מנגנוני תמיכה פוליטיים חדשים ששימשו יסוד מרכזי ביחסי החרדים עם הליכוד. אם בראשית הדרך ההטבות הוענקו באמצעות הרחבת קצבאות הילדים והסדרי פטור מגיוס, הרי שבעשורים הבאים הפכו התקציבים הייחודיים לרשויות ולמוסדות חרדיים לכלי מרכזי בשימור הברית הפוליטית. השינוי נבע מצורך כפול: מחד, המשך קידום מדיניות ההפרטה והצמצום התקציבי במסגרת הסדר הנאו־ליברלי, ומאידך, מתן מענה לתלות הגוברת של החברה החרדית במנגנוני פיצוי שיבטיחו את יציבותה.

בנימין נתניהו, שכיהן כשר אוצר בממשלת אריאל שרון בשנים 2003–2005, סימן נקודת מפנה קצרה ביחסים. בתקופה זו המפלגות החרדיות לא היו שותפות בקואליציה, ונתניהו קידם קיצוץ חד בקצבאות הילדים, מהלך שפגע קשות בחברת הלומדים החרדית. הקיצוץ נומק בנימוקים נאו־ליברליים, שנועדו לצמצם את התלות בתקציבים ממשלתיים ולעודד יציאה לעבודה. אולם בהמשך, נתניהו הבין כי פגיעה בהסדרים החרדיים עלולה לערער את הברית הפוליטית ולהחליש את בסיס התמיכה הדרוש להמשך קידום מדיניות ההפרטה. לאחר שובו לראשות הממשלה ב־2009, ובעיקר מאז 2015, החרדים הפכו לחלק אינטגרלי מגוש נאמניו, ואף התחייבו שלא לחבור לממשלה חלופית. המעבר ממדיניות קיצוצים לנכונות להרחיב את התמיכה המגזרית משקף את ההכרה של נתניהו בכך שהמגזור החרדי הוא אבן יסוד לשלטונו ולמימוש ההיגיון הנאו־ליברלי.

דפוסי התמיכה הפוליטית החדשים התבטאו בהרחבת השימוש בתקציבים ייחודיים לרשויות מקומיות ומוסדות המזוהים עם הציבור החרדי. במקום הטבות כלל־אזרחיות, ההקצאות נעשו על בסיס מגזרי ומקומי, כשהתמיכה נמדדה במידה רבה גם לפי נאמנות פוליטית. מנגנון זה אפשר לשמר את הברית החרדית־ליכודית גם כאשר מדיניות הצנע וההפרטה פגעה במעמדות הנמוכים, והעניק לחרדים תשתית נוספת להמשך שימור אורח חייהם.

משבר הקורונה המחיש עד כמה התבססו מנגנונים אלה ביחסי המדינה והחרדים. המגבלות שהוטלו יצרו חשש לערעור סמכות ההנהגה החרדית, והממשלה, בראשות נתניהו, פעלה כדי למנוע זאת. תוכנית "הרמזור", שהייתה צפויה לפגוע בעיקר ביישובים חרדיים, בוטלה, והוחל סגר כללי שהקל על הציבור החרדי והסתיר את עוצמת הפגיעה בו. ההפרות הגלויות של ההנחיות במוקדים חרדיים זכו לאכיפה חלקית בלבד, ובכך נוצר מצב שבו האוטונומיה החרדית קיבלה חיזוק בפועל. ח"כ מירב כהן, השרה לשוויון חברתי בממשלת נתניהו־גנץ, תיארה את ההעדפה הזו באומרה: "הייתי חברה בקבינט הקורונה וראיתי באופן עקבי איך ברגע שמגיעים לדבר על החלטות שנוגעות לחברה החרדית, אז זה אקס־טריטוריה".

השפעה על השמאל במדינת ישראל

הצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל, שהתארגן במשך עשורים סביב ההסתדרות ותנועת העבודה, נשען על שיח כלכלי־חברתי סוציאליסטי שהמשיך להדהד גם לאחר אובדן השלטון ב־1977. אף שממשלות הליכוד החלו להוביל מהלכי ליברליזציה והפרטה, הציבור החילוני הכללי – זה שנמנה עם מעמד הביניים העירוני, אקדמאים, אנשי מקצוע חופשיים ושכבות ציבוריות שהתקרבו למפלגות השמאל – המשיך לגלות נאמנות לערכים של צדק חברתי, אחריות מדינתית רחבה ושמירה על שירותים ציבוריים. הפגנת ה־1 במאי 1980 הדגישה את יכולת ההתגייסות של ההסתדרות ואת עוצמת ההתנגדות למדיניות ההפרטה, כאשר מאות אלפים צעדו תחת דגלים אדומים ודרשו "חלוקה צודקת". גם המחאה החברתית של 2011, שהחלה סביב מחירי הדיור אך התרחבה לשפה כללית של צדק חברתי, המחישה עד כמה השיח הסוציאליסטי נותר שגור בפי הציבור החילוני, גם כאשר חלק מהנהגתו הפוליטית כבר קיבלה בהדרגה את עקרונות השוק החופשי (ובעצמה שיתפה פעולה עם החרדים על מנת לקדם את סדר היום הנאו-ליברלי, כמו בתכנית הייצוב של 1985).

אי לכך, אי אפשר היה לבנות את פרויקט ההפרטה על תמיכה רחבה של "הציבור הכללי". עבורו, ההפרטה נתפסה לעיתים קרובות כאיום ישיר על הדיור, על הביטחון התעסוקתי ועל המחויבות של המדינה כלפי האזרחים. למעשה, עד לאחרונה המוני אזרחים חילוניים תפסו את השפה הנאו־ליברלית כסותרת את הערכים של שוויון וצדק שהוטמעו במערכת החינוך ובתרבות הפוליטית של תנועת העבודה. רק בעשור האחרון, ובעיקר אחרי הקורונה, החל להתרחש שינוי הדרגתי. משבר הקורונה חשף בפני רבים את האוטונומיה החרדית ואת מידת התמיכה התקציבית שהמדינה מקצה לה. הזעם הציבורי על "ההעדפה החרדית" פתח פתח למחשבה מחודשת בקרב חילונים על מדיניות רווחה אוניברסלית: במקום להתעקש על חיזוק אחריות המדינה לכולם, החלה לחלחל תמיכה במדיניות נאו־ליברלית שמצמצמת את השירותים הממלכתיים כדי שלא ינותבו שוב אל מגזר מסוים. כך הפך הכעס על החרדים לאחד הגורמים שהאיצו את תהליך ההתרחקות מהסוציאליזם החברתי־מסורתי של מחנה השמאל, והובילו לראשית קבלתו של השיח הנאו־ליברלי גם בקרב הציבור הכללי החילוני.

למעשה, אפשר להגיד שחיזוק האוטונומיה החרדית היה אחד הגורמים שסייעו "להמיר את השמאל" הישראלי מקו סוציאליסטי לקפיטליסטי. ככל שהתבססה התפיסה שהמשאבים הציבוריים זורמים אל מגזר חרדי שאינו משתלב באופן מלא בשוק העבודה, גבר בקרב הציבור החילוני־שמאלי חוסר האמון במודל מדינת הרווחה. במקום לדרוש חיזוק אוניברסלי של השירותים הציבוריים, החלה להתפתח מגמה של תמיכה בהפרטה ובצמצום אחריות המדינה, מתוך רצון למנוע ניצול של התקציבים בידי קבוצות אחרות. במובן זה, האוטונומיה החרדית שימשה זרז אידאולוגי: היא יצרה מצב שבו גם מי שהזדהו בעבר עם עקרונות הסוציאליזם אימצו בהדרגה שפה נאו־ליברלית, שהצדיקה את השוק החופשי ואת מדיניות הקפיטליזם כדרך להבטיח חלוקה צודקת יותר בעיניהם. במקביל, הכעס על החרדים גרם גם לגורמי ימין שונים להתנער מהגוש הימני התלוי במפלגות החרדיות ולעבור לשותפויות עם גוש השמאל; דמויות כמו אביגדור ליברמן, נפתלי בנט, יועז הנדל ואחרים היו בין המניעים המרכזיים שהאיצו את המעבר של השמאל לעמדות כלכליות קפיטליסטיות מובהקות.

השוואה לעולם

בהתבוננות השוואתית ניתן לראות כי הקשר בין נאו־ליברליזם לבין בריתות פוליטיות ומסגרות ערכיות רחב בהרבה מהמקרה הישראלי. בגרמניה של אחרי מלחמת העולם השנייה, נבנתה תפיסת "כלכלת שוק חברתית" מתוך שיתוף פעולה הדוק בין הוגים אורדוליברלים לבין המפלגה הנוצרית־דמוקרטית (CDU). הגותם של רופקה, מילר־ארמאק, אוקן ורוסטוב הציעה "דרך שלישית" בין אינדיבידואליזם שוקי טהור לבין קולקטיביזם ריכוזי של מדינת הרווחה. בעוד פרידמן והייק ניסחו את הכלכלה החופשית כבחירה בינארית – שוק חופשי או כפייה מדינתית – האורדוליברלים חיברו בין השוק לבין עקרונות קהילתיים ונוצריים. רופקה, למשל, הזהיר מפני מדינת רווחה ריכוזית שתשחק את תחושת האחריות ותוביל ל"אנומיה" מוסרית, והציע במקומה ביזור, עקרון הסובסידיאריות, וחיזוק המסגרות המקומיות – משפחה, קהילה, כנסייה – כמנגנוני תמיכה ראשוניים לפני התערבות המדינה. במבט זה, האחריות האישית והקהילתית לא נתפסו כערך מתנגד לשוק אלא כתנאי ליציבותו. הנאו־ליברליזם הגרמני לא הוצג כאינדיבידואליזם קר אלא כפרויקט שמחבר שוק חופשי עם אתיקה דתית־חברתית, ובכך הצליח לייצר בסיס תמיכה רחב מעבר לאליטות כלכליות בלבד ³.

בהולנד של שנות השמונים ניתן לזהות דינמיקה דומה, כאשר מפלגת ה־CDA (Christian Democratic Appeal), שקמה מאיחוד המפלגות הפרוטסטנטיות והקתוליות, הובילה רפורמות שוק עמוקות. בניגוד לדימוי האנגלו־אמריקאי של רייגן ותאצ'ר, שהתבסס על נרטיב לוחמני של "יותר שוק ופחות מדינה", בהולנד גובש שיח מורכב יותר. ראש הממשלה רוד לוברס והוגי דעות נוצריים־דמוקרטיים עיצבו את המהלך כפרויקט ערכי שנועד להקים "חברה אחראית". המדינה נתפשה כמי שנטלה על עצמה עודף אחריות ובכך החלישה את הממד המוסרי והקהילתי של אזרחיה. דו"חות המפלגה בשנות השמונים – "מהמדינת רווחה לחברת רווחה" (1983), "החברה האחראית" (1987) – תיארו את מדינת הרווחה כגורם שעודד אינדיבידואליזם צרכני ואיבוד תחושת משמעות, והציגו את הצמצום והביזור לא כהפרטה קרה אלא כהחזרת האחריות לאדם ולמסגרות החברתיות הקרובות אליו. התפיסה הזו יצרה הצדקה מוסרית לקיצוצים, להפרטות ולהפחתת מיסוי, ותרמה לייצוב התמיכה הציבורית במהלך שנשען גם על השראה מהאורדוליברלים הגרמנים.

כך, בשני המקרים – גרמניה והולנד – ניכרת נוסחה חוזרת: שילוב בין רטוריקה נאו־ליברלית לבין ערכים נוצריים־חברתיים של קהילה, אחריות ומוסר. השיח הזה אפשר להציג רפורמות שוק לא כצעד טכני בלבד אלא כפרויקט חברתי־ערכי. האחריות האישית, המשפחה והקהילה הוצגו כתחליף למדינת הרווחה, והביזור נתפס כדרך לשיקום החיים המוסריים והחברתיים. בכך נבנתה לגיטימציה רחבה לשינוי כלכלי עמוק, ששילב בין כללי השוק החופשי לבין מסגרות תרבותיות ודתיות קיימות. המקרה ההולנדי, שבו ההגדרה של "חברת אחריות" שימשה להצדקת קיצוצים עמוקים ולביזור השירותים החברתיים, מדגים עד כמה הרפורמות הכלכליות השתלבו בשיח קהילתי ומוסרי. המקרה הגרמני, שבו עקרון הסובסידיאריות הוצג כהשלמה לליברליזם, מראה כיצד ניתן היה לבנות שפה נאו־ליברלית־נוצרית משולבת ³.

המקרים של גרמניה והולנד ממחישים כיצד נאו־ליברליזם זקוק לעיתים למסגרת תרבותית־דתית שתעניק לו תוקף ולגיטימציה. באותו דפוס, גם בישראל נוצרה תופעה ייחודית המכונה "קפיטליזם חרדי". מדובר במנגנון שבו עקרונות השוק החופשי – יוזמה פרטית, חופש כלכלי וצמצום מעורבות המדינה – שולבו בתוך מסגרת דתית־קהילתית-מגזרית שהעניקה להם צידוק מוסרי ותוקף חברתי. כפי שבגרמניה הוצגה הכלכלה החופשית כחלק ממסורת הסובסידיאריות הנוצרית, וכפי שבהולנד הוצגו ההפרטות כהמשך לערכי "החברה האחראית", כך בישראל הפכה האוטונומיה החרדית לכלי שאיפשר להטמיע את השיח הקפיטליסטי באמצעות שפה דתית של תורה, צדקה וערבות הדדית.

בפועל, החברה החרדית הקימה רשת כלכלית עצמאית – גמ"חים הפועלים כתחליף לבנקים, רשתות חינוך עצמאיות המתקיימות כמעט מחוץ לפיקוח המדינה, ועסקים קטנים ומשפחתיים המתקיימים לעיתים קרובות מתחת לרדאר של רשויות המס. כל אלו לא נתפסו כהמשך ישיר של ערכי התורה. בכך נוצר מצב שבו הציבור החרדי, הנתפס מבחוץ כמסתמך על תקציבי מדינה, התגלה במחקרים דווקא כקבוצה בעלת אוריינטציה קפיטליסטית מובהקת – כזו שמעדיפה מיסוי נמוך ושירותים מצומצמים מהמדינה, ומתבססת על מוסדות קהילתיים פנימיים במקום על מערכות הרווחה הממלכתיות.

תהליך זה העניק לנאו־ליברליזם הישראלי בסיס חברתי יציב: במקום לנסות לשכנע את הציבור הכללי החילוני, מצאו קובעי המדיניות שותף קבוע וברור – הציבור החרדי. התמיכה המגזרית החרדית במדיניות הממשלתית הוצגה כחלק בלתי נפרד מהאוטונומיה הדתית, ובכך היא סיפקה את אותו תיווך רעיוני שאיפשר להטמיע את הקפיטליזם בשפה ערכית־קהילתית.

בדיוק כפי שבגרמניה והולנד החיבור בין ערכים דתיים לנאו־ליברליזם שימש כהסבר מוסרי לצמצום המדינה, כך גם בישראל חיזוק האוטונומיה החרדית שימש כמנוף להפנמת ההיגיון הקפיטליסטי. בעיני החרדים, מוסדות הלימוד, מערכות הצדקה והעסקים הקהילתיים הוצגו לא כחלופה למדינה אלא כהוכחה לכך שקהילה מאורגנת יכולה לקחת אחריות על חייה הכלכליים, ולכן אין צורך במדינת רווחה רחבה, ובעיני השמאל, כל זה רק הוכיח שצריך לפרק את מדינת הרווחה באופן סופי ובכך לעשות קניבליזם לשמאל הכלכלי עצמו.

לקריאה נוספת

• דני גוטוויין, "החרדים והכלכלה הפוליטית של המגזרים", תלם, 4 באוגוסט 2021.
• משה פוקסמן־שע"ל, גבירותיי ורבותיי, מהפך: 1977–1981 — ארבע השנים שבהן שינתה ישראל את פניה, הוצאת סלע מאיר, 2021.
• גל לירן, "המהפך הכלכלי בישראל", אתר עלילונה.
• גל לירן, "קפיטליזם חרדי", אתר עלילונה.
• גל לירן, "הפגנת ה-1 במאי (1980)", אתר עלילונה.
• מריין אודנאמפסן, Neoliberal sermons: European Christian democracy and neoliberal governmentality, ‏Economy and Society, כרך 51, מספר 2, 2022, עמ' 330–352.

הערות שוליים

1. משה פוקסמן־שע"ל, גבירותיי ורבותיי, מהפך: 1977–1981 — ארבע השנים שבהן שינתה ישראל את פניה, הוצאת סלע מאיר, 2021. עמ' 27.
2. דני גוטוויין, "החרדים והכלכלה הפוליטית של המגזרים", תלם, 4 באוגוסט 2021.
3. מריין אודנאמפסן, Neoliberal sermons: European Christian democracy and neoliberal governmentality, ‏Economy and Society, כרך 51, מספר 2, 2022, עמ' 330–352.