המרד המזוין בווירג'יניה המערבית (1919-1921)

המרד המזוין בווירג'יניה המערבית, המוכר כנקודת השיא של מלחמות הפחם בארה"ב, היה התקוממות מאורגנת רחבת היקף שביקשה לערער את היציבות הכלכלית והפוליטית של תעשיית הפחם בין השנים 1919 ל-1921. בתקופה שבה הפחד מפני השפעות המהפכה הרוסית והתפשטות הבולשביזם זעזע את הממסד התאגידי והממשלתי, הפכו מחוזות מינגו ולוגן למוקד של עימות חזיתי בין חברות הפחם לבין איגוד ה-UMWA, שהובל על ידי גורמים רדיקליים. בעוד שהחברות הגדולות, ובהן U.S. Steel ו-Consolidation Coal Company, פעלו לשמר את מודל החנות הפתוחה ולהבטיח את רציפות האספקה לשווקים התעשייתיים בצפון, האיגוד פעל להכפפת האזור לשליטתו תוך שימוש במיליציות חמושות ובטקטיקות של לוחמת גרילה. העימות התדרדר לאנרכיה מקומית שכללה חילופי אש לאורך נהר הטוג, הקמת מושבות אוהלים ששימשו ככלי תעמולה והתקפות על מתקני כרייה, כאשר דמויות כמו סיד האטפילד והשריף דון צ'אפין התעמתו על השליטה בחוק ובסדר תחת צילן של סוכנויות בילוש פרטיות ומערכי אכיפה מבוצרים שנועדו למנוע הפיכה סוציאליסטית.

המאבק הגיע לשיאו בקרב על הר בלייר באוגוסט 1921, כאשר צבא של כ-7,000 כורים חמושים, רבים מהם יוצאי מלחמת העולם הראשונה הלבושים במדים וחובשים מסכות גז, פתח בפלישה צבאית מאורגנת למחוז לוגן. מולם התייצב מערך הגנה בראשות קולונל וויליאם יובנקס, שהקים ביצורים ושוחות לאורך קו רכס של 30 מייל והפעיל מטוסים פרטיים שהטילו פצצות תוצרת בית על עמדות המורדים. עוצמת הלחימה, שכללה ירי של כמיליון כדורים ושימוש במכונות ירייה, אילצה את הנשיא וורן הרדינג להורות על התערבות צבאית פדרלית ישירה תחת פיקודו של גנרל באנהולץ. פירוק המרד הוביל לסדרת משפטי בגידה היסטוריים בצ'ארלס טאון, שבהם נדרשה המערכת המשפטית להכריע האם המצעד היה בגדר מחאה או ניסיון חתרני להפלת הממשל. בסופו של דבר, המערכה הסתיימה בדיכוי מוחלט של התארגנות הפועלים ובשימור השליטה התאגידית במכרות למשך עשור נוסף.

רקע היסטורי

וירג'יניה המערבית הגיחה ממלחמת העולם הראשונה כאחת המדינות התעשייתיות החשובות ביותר בארצות הברית, תוך שהיא משנה את פניה ממדינה חקלאית למעצמת פחם וגז טבעי. בעוד שחלקים נרחבים בארצות הברית סבלו ממיתון כלכלי, וירג'יניה המערבית חוותה פריחה יוצאת דופן בזכות ניהול יעיל של משאביה; ייצור הפחם במדינה עלה ב-23 אחוזים בין השנים 1919 ל-1921, נתון שהציב אותה במקום השני בייצור מינרלים באומה כולה ¹. השפע הכלכלי נשען על המרבצים האיכותיים של פחם ביטומיני שהיו נגישים למרכזים התעשייתיים בצפון-מזרח ובאזור הימות הגדולות, כאשר עלויות ייצור נמוכות משכו השקעות חוץ והגדילו את רווחי המעמד השולט של בעלי המכרות והקרקעות.

עם זאת, הצלחה תעשייתית זו לוותה בחדירה גוברת של אידיאולוגיות מהפכניות וזרות שזעזעו את היציבות החברתית. אירועי המהפכה הרוסית והקמת ברית המועצות הולידו פחד עמוק בקרב הממסד והתאגידים מפני חתרנות בולשביקית. השלטונות זיהו גורמים קיצוניים בתוך תנועת הפועלים, במיוחד מצד ה-IWW והמפלגה הקומוניסטית, אשר ביקשו לנצל את איגוד ה-UMWA כדי להפיל את השיטה הקפיטליסטית. חלוקת ספרות מהפכנית, כמו שירונים של ה-IWW ועלונים הקוראים להלאמת התעשייה, נפוצה בקרב הכורים, ופקידי ממשל חששו כי "האדומים" מנחים את השביתות כדי להשיג כוח הדומה לזה של לנין או טרוצקי ². הפחד מסוציאליזם הזין את התחושה שהמדינה ניצבת על סף התקוממות אלימה, במיוחד לאור נוכחותם של מהגרים רבים מרוסיה, גרמניה ופולין שהתחרו על מקומות עבודה והביאו עמם דעות פוליטיות רדיקליות.

בתגובה לאיום זה, אימצו חברות הפחם הגדולות, בראשות U.S. Steel ו-Consolidation Coal Company, את מדיניות ה"חנות הפתוחה" (Open Shop). מטרת המדיניות הייתה לשמור על שליטה בלעדית של המעסיקים על כוח העבודה ולמנוע את התחזקות האיגודים, שנתפסו כגורמים המעדיפים את כוחם על פני טובת הציבור. המפעילים האמינו כי מניעת התאגדות היא הדרך היחידה להבטיח את רציפות ייצור הפחם ולמנוע שביתות פוליטיות שעלולות לשתק את הכלכלה הלאומית. עבור המפעילים בדרום המדינה, הניצחון על האיגוד היה הכרח קיומי; הם חששו כי דרישות האיגוד לשכר גבוה ושעות עבודה קצרות יהפכו את המכרות שלהם ללא רווחיים ויגרמו להם להפסיד במאבק מול המתחרים מהצפון.

לצד ההצדקות האסטרטגיות למאבק בחתרנות, חברות הפחם ניהלו את ערי הכרייה בשיטות שהיו יכולות להיחשב כפוגעניות ומוטב היה לו פעלו אחרת. החברות הקימו "דיקטטורה תאגידית" ששלטה בכל היבט של חיי הכורה: הן פיקחו על הרופאים והכמרים, פיטרו מורים שהפגינו נטיות לטובת האיגוד, וכפו על הכורים לסחור בחנויות חברה במחירים מופקעים תוך שימוש במטבע חברה במקום בדולר. במקרים רבים, הכורים חיו בבתים תת-סטנדרטיים תחת פיקוח הדוק של שומרים פרטיים, וכל גילוי של אהדה לאיגוד הוביל לפיטורים מיידיים ולגירוש ברוטאלי של המשפחות מבתיהן. השימוש בבלשים פרטיים שפעלו כצבאות שכירים ונהגו באלימות כלפי העובדים החמיר את המתחים החברתיים והוביל לתחושת יאוש בקרב הכורים, שחשו כי זכויותיהם החוקתיות נגזלו מהם בשם הרווח התאגידי.

המאבק האידיאולוגי החריף כאשר מנהיג ה-UMWA, ג'ון ל. לואיס, זיהה את וירג'יניה המערבית כאבן הפינה של הארגון כולו. לואיס האמין כי כישלון בארגון המדינה יוביל להכחדת האיגוד בארצות הברית כולה, שכן המכרות הלא-מאוגדים בדרום המשיכו לייצר פחם בזמן שביתות בצפון ובכך שברו את כוח המיקוח של הפועלים. מנגד, המפעילים ראו בכל ניסיון התאגדות פגיעה באינטרס הלאומי. התנגשות זו בין תפיסת עולם של שליטה תאגידית מוחלטת לבין שאיפה לשינוי רדיקלי במבנה הכוח התעשייתי יצרה את התנאים לפיצוץ אלים, כאשר שני הצדדים חמושים ומשוכנעים בצדקתם המוחלטת.

מערכת אכיפת החוק המקומית

מערכת אכיפת החוק בדרום וירג'יניה המערבית פעלה תחת מבנה כוח ייחודי שנועד להבטיח את היציבות התעשייתית אל מול איומי ההתאגדות והחתרנות. במרכז המערכת עמד מוסד השריף המחוזי, כאשר מחוז לוגן תחת הנהגתו של דון צ'אפין הפך למודל של יעילות באכיפת מדיניות המפעילים. צ'אפין, שנבחר לשריף ב-1912, הקים מכונה פוליטית ומשטרתית עוצמתית שמומנה ישירות על ידי מפעילי המכרות באמצעות היטל של עשרה סנט על כל טון פחם שנכרה במחוז. כספים אלו אפשרו לצ'אפין להחזיק צבא פרטי של מאות סגנים, שמטרתם הבלעדית הייתה למנוע מהאיגוד להיכנס למחוז לוגן. כוחות אלו שימשו כבלם היחיד והחיוני מול אנשים חיצוניים, אשר נתפסו כמי שמבקשים לערער את היציבות החברתית והכלכלית.

השליטה של צ'אפין במחוז הייתה מוחלטת והקיפה את כל מנגנוני הממשל. הוא פיקח על מינוי שופטים, תובעים, מורים ופקידי בחירות, ואף שלט במימון הכנסיות המקומיות כדי להבטיח שקולות ביקורתיים לא יישמעו ³. השריף צ'אפין ניהל את מה שהוגדר כברונות פיאודלית המוגנת על ידי חיילים בשכרם של בעלי המכרות, ובה הושעו הערבויות החוקתיות לחופש הביטוי, חופש העיתונות והתאספות שלווה לטובת שמירה על השקט התעשייתי. זרים שהגיעו למחוז, וחשודים כפעילי איגוד או כבאי כוח של הממשלה הפדרלית, נעצרו בתחנות הרכבת על ידי סגניו של צ'אפין וגורשו או נכלאו. במקרים של התנגדות, לא היססו כוחות האכיפה להשתמש ביד קשה נגד מי שנתפסו כפורעי חוק.

לצד השריפים המקומיים, מילאו סוכנויות הבילוש הפרטיות, ובראשן סוכנות בולדווין-פלטס, תפקיד מכריע בשמירה על זכויות הקניין של חברות הפחם. השימוש בבלשים אלו נעשה במטרה לאכוף חוזי עבודה חוקיים שכללו סעיפי אי-התאגדות. תפקידם העיקרי היה לפנות פולשים ממגורי החברה – כורים שפוטרו בשל פעילותם באיגוד אך סירבו לעזוב את הנכס. פעולות הפינוי נתפסו על ידי המפעילים כצעד הכרחי להגנת רכושם ולמניעת השתלטות עוינת של אלמנטים רדיקליים על ערי הכרייה. בלשי הסוכנות פעלו תחת פיקוח הדוק של בעלי המכרות והיו מצוידים בנשק ובסמכויות שאיפשרו להם לפעול במהירות נגד כל גילוי של התקוממות.

מנגד, סיד האטפילד, מפקד המשטרה של מייטואן, ייצג את ההתנגדות החמושה והאלימה לסמכות החוק המדינתית. האטפילד, כורה לשעבר בעל נאמנות עמוקה לאחיו הכורים, קרא תיגר על סמכותם של בלשי בולדווין-פלטס לאכוף את החוק. שיא העימות התרחש ב-19 במאי 1920, באירוע המכונה טבח מייטואן, כאשר האטפילד ואנשיו התעמתו עם הבלשים שביצעו פינויים באחת המושבות. במהלך הקרב נהרגו עשרה אנשים, ביניהם ראש העיר טסטרמן ושבעה בלשים. האטפילד הפך לגיבור בעיני הכורים, אך בעיני המפעילים והרשויות הוא ייצג את האנרכיה ואת אובדן השליטה במדינה.

המתח בין שלטון השריפים המבוצר לבין האלמנטים המורדים הוביל לקריסה של האמון הציבורי במערכת המשפט. חברות הפחם ראו באכיפת החוק הקשיחה צורך קיומי למניעת מהפכה בסגנון בולשביקי (ובייחוד על רקע המהפכה הקומוניסטית ברוסיה), בעוד שהמורדים ראו בה דיכוי זכויות. ועדת קניון של הסנאט בחנה את המצב וציינה כי המערכת שבה מעסיקים מממנים סגני שריף היא מדיניות פסולה ולא-אמריקאית, אך המפעילים טענו בתגובה כי המנדט הציבורי שלהם נובע מהצורך להגן על הקהילה מפני פולשים ומהפכנים.

ההסלמה והמרד

ההסלמה לקראת העימות החמוש קיבלה משנה תוקף עם התרחבות השימוש במושבות אוהלים ככלי אסטרטגי ותעמולתי במאבק על השליטה במכרות. לאחר שפוטרו וגורשו מבתיהם בבעלות החברות בשל הצטרפותם לאיגוד, הקימו אלפי כורים ומשפחותיהם מושבות אוהלים באמצעות ציוד שסופק על ידי ה-UMWA. חברות הפחם ראו במושבות אלו נשק התקפי ולא מוסד סעד; הן טענו כי האיגוד משתמש בהן כדי לעורר סימפתיה ציבורית מלאכותית ולגייס כספים באמצעות הערכת מצב לאומית, בעוד שהכורים הוחזקו בבטלה מכוונת במקום לחפש עבודה במקומות אחרים. המציאות במושבות הייתה של עוני קיצוני ומחלות, כאשר משפחות חיו באוהלים צבאיים דלים עם רצפות עפר, ללא מתקני תברואה או מים זורמים, תוך שהן מנודות מהקהילה וסובלות ממחסור בטיפול רפואי ובחינוך.

באווירה של הפחד הגובר מפני ההשפעות הבולשביקיות, הגיע המתח לשיא בהתקפה על מושבת האוהלים "טנט ליק". אנשי עסקים מוויליאמסון, שחששו כי התעמולה הסוציאליסטית תהרוס את המסחר העצמאי ותוביל להלאמת הרכוש, התארגנו כקבוצת ויג'ילנטים חמושה. בגיבוי המשטרה המדינתית ואנשי לגיון אמריקאים, הם פשטו על המושבה במטרה להגן על מה שנתפס בעיניהם כדרך החיים האמריקאית מפני האויב האנטי-נוצרי. במהלך הפשיטה נורו צרורות לעבר האוהלים, רכוש פרטי נבזז ונשרף, ואוהלים נקרעו בכידונים. הכורה אלכס ברידלוב נרצח בידי שוטר מדינתי בעודו מרים את ידיו לכניעה. עשרות כורים נגררו לוויליאמסון והוחזקו בתנאים תת-אנושיים בבית מעצר צפוף ומזוהם.

אירוע מרכזי נוסף שהאיץ את המרד היה ההתנקשות בסיד האטפילד ובאד צ'יימברס על מדרגות בית המשפט בוולש ב-1 באוגוסט 1921. האטפילד, שהפך לסמל של התנגדות לכוח התאגידי, זומן למשפט בגין אירועים קודמים במחוז מקדואל. בעקבות הבטחות להגנה מצד השלטונות, הוא הגיע לעיר ללא נשק ונפל למארב מתוכנן של בלשי בולדווין-פלטס ששימשו כסגני שריף. הבלשים ירו בשניים למוות לעיני נשותיהם, ולאחר מכן הניחו אקדחים בידי הגופות כדי לטעון להגנה עצמית. זיכויים המהיר של הרוצחים על ידי חבר מושבעים שנבחר בקפידה על ידי מפעילי המכרות הבהיר לכורים כי אין להם סיכוי למשפט הוגן תחת המערכת הקיימת. כפי שתיאר זאת פרנק קיני בעצרת בצ'ארלסטון, לפי דבריו: "מאחר שהמושל סירב לבטל את הממשל הצבאי, אין לכם ברירה אלא להילחם. הדרך היחידה שבה תוכלו להשיג את זכויותיכם היא באמצעות רובה בעל עוצמה גבוהה, והאדם שאין ברשותו ציוד כזה אינו איש איגוד טוב".

התגובה לרצח האטפילד הייתה גיוס המוני של כורי פחם במרמט, שהיוו את הבסיס לצבא המורדים. אלפי גברים, רבים מהם לחמו במלחמת העולם הראשונה, התאספו כשהם חמושים ברובי ציד ורובים צבאיים, מוכנים לצעוד דרומה כדי לשחרר את חבריהם הכלואים במינגו ולשים קץ לשלטונו של דון צ'אפין. הממשל והתאגידים ראו בהתארגנות זו הוכחה חותכת לקנוניה מהפכנית שמטרתה להפיל את שלטון המדינה. בעוד שהנהגת האיגוד ניסתה לעיתים למתן את המצעד מחשש להתערבות פדרלית, השטח בער והכורים היו נחושים בדעתם כי רק כוח צבאי יוכל להגן על כבודם ועל זכויותיהם. המצעד הפך למפגן כוח חסר תקדים שבו הוקמו יחידות רפואיות, קווי אספקה וסיורי אבטחה, כהכנה לפלישה כוללת למחוז לוגן שנתפס כמעוז העריצות התאגידית.

הקרב על הר בלייר

הקרב על הר בלייר ייצג את שיאה של ההתקוממות המזוינת בווירג'יניה המערבית, כאשר המאבק המקצועי על תנאי העסקה הפך לניסיון פלישה צבאי גלוי למחוזות לוגן ומינגו. ב-20 באוגוסט 1921, החלו אלפי כורים חמושים להתאסף במרמט, כשהם נחושים לשחרר את חבריהם הכלואים ולהפיל את שלטון השריפים בדרום. צבא זה, שמנה בין שבעת אלפים לשמונת אלפים איש, הורכב ברובו מיוצאי מלחמת העולם הראשונה שצעדו במבנה צבאי, חמושים ברובים, אקדחים ומסכות גז. המצעד התקדם בניגוד גמור לפקודותיהם הישירות של הנשיא וורן הרדינג והמושל אפרים מורגן, שראו בהתארגנות זו מרד נגד ריבונות המדינה. הכורים הקימו מערך לוגיסטי מרשים שכלל יחידות רפואיות עם רופאים ואחיות, קווי אספקה של מזון ותחמושת, ושימוש ברכבות משא שהוחרמו כדי להוביל את הכוחות לחזית.

אל מול צבא המורדים, הקים השריף דון צ'אפין מערך הגנה מבוצר וחסר תקדים לאורך קו רכס של שלושים מייל על הר בלייר. צ'אפין, שפיקד על כוח של כאלפיים איש שכלל סגני שריף, בלשים ומתנדבים חמושים, יישם טקטיקות של לוחמת חפירות המזכירות את המלחמה באירופה. קו ההגנה צויד בעמדות מכונות ירייה אסטרטגיות ושוחות שנחפרו לאורך הפסגות. כאמצעי טקטי הכרחי לעצירת ההמון החמוש שקרא "נתלה את דון צ'אפין על עץ תפוח חמוץ!", שכר צ'אפין מטוסים פרטיים משדה התעופה בקנאווה. מטוסים אלו ביצעו הפצצות אוויריות על עמדות הכורים תוך שימוש בפצצות גז ובפצצות תוצרת בית עשויות מצינורות ברזל מלאים באבק שריפה וחלקי מתכת, במטרה לזרוע פאניקה ולבלום את התקדמות המורדים לעבר העיירה לוגן.

הלחימה בחזית הייתה אינטנסיבית ונמשכה מספר ימים, כאשר חילופי אש כבדים התנהלו בנקודות אסטרטגיות כמו "קרוקד קריק". הכורים ניסו שוב ושוב לפרוץ את קווי ההגנה של צ'אפין, בעוד שהמגינים השיבו באש מכונות ירייה מסיבית. על פי הערכות, במהלך הקרב נורו כמיליון כדורים. למרות העליונות המספרית של המורדים, הביצורים והסיוע האווירי מנעו מהם להשיג פריצה מכרעת. כפי שהעיד קולונל וויליאם יובנקס, מפקד כוחות ההגנה, השימוש במטוסים ובהפצצות היה חיוני כדי למנוע מהכורים לאגף את עמדותיו ולבצע טבח בעיירה לוגן הסמוכה, שם שררה פאניקה מוחלטת בקרב האוכלוסייה האזרחית שחששה ממעשי נקם.

ההתערבות של הצבא הפדרלי הפכה לבלתי נמנעת לאחר שהתברר מעל לכל ספק כי המשטרה המדינתית ומיליציות המפעילים אינן יכולות לבלום את עוצמת המרד בכוחות עצמן. הנשיא הרדינג, שבתחילה נמנע מהתערבות, שלח את גנרל באנהולץ בראש אלפי חיילים מהדיוויזיה ה-19, מצוידים במכונות ירייה ואף ביחידות כימיות. עם הגעת הכוחות הפדרליים למחוז לוגן ב-2 בספטמבר, פסקה הלחימה כמעט באופן מיידי. הכורים, שרבים מהם היו חיילים לשעבר, רחשו כבוד לדגל ארצות הברית והצהירו כי לא יילחמו נגד צבא המדינה. גנרל באנהולץ תיאר את המצב במילים: "נראה שאנשים רבים סבורים שהם יתפזרו ברגע שיופיעו הכוחות", ואכן, הכורים החלו להניח את נשקם ולהתפזר, חלקם הועלו על רכבות מיוחדות שאורגנו כדי להשיבם לבתיהם, ובכך הסתיים ניסיון ההפיכה הסוציאליסטי הגדול ביותר בתולדות ארצות הברית.

השלכות משפטיות

תום המרד המזוין בהר בלייר פתח מערכה משפטית ופוליטית רחבת היקף שנועדה לעקור מן השורש את החתרנות הסוציאליסטית בווירג'יניה המערבית. המדינה, בגיבוי מלא של מפעילי המכרות, פתחה בסדרת הליכים משפטיים חסרי תקדים שכללו למעלה מאלף כתבי אישום בגין רצח ובגידה. משפטי הבגידה ההיסטוריים נערכו בצ'ארלס טאון, באותו בית משפט בו נשפט והוצא להורג ג'ון בראון עשורים קודם לכן, מיקום שנבחר בשל ריחוקו מהשפעת האיגודים וכדי להבטיח חבר מושבעים המורכב מחקלאים ובעלי רכוש השומרים על נאמנות לסדר הקיים.

עמדת התביעה, שהובלה על ידי עורכי דין במימון פרטי של חברות הפחם, גרסה כי המצעד המזוין לא היה סכסוך עבודה, אלא מלחמה גלויה נגד ריבונות המדינה. האישומים התבססו על הסעיף בחוקת המדינה הקובע כי בגידה נגד המדינה תורכב אך ורק מהטלת מלחמה נגדה. הדגש הושם על כוונת המורדים להפיל את הממשל המקומי במחוזות לוגן ומינגו ולהשתלט על המשאבים בכוח הזרוע. אף שוויליאם בליזארד, שנחשב לאחד המוחות מאחורי המצעד, זוכה לבסוף מאשמת בגידה על ידי חבר המושבעים, המערכה המשפטית השיגה את מטרתה האסטרטגית. ההוצאות העצומות על הגנה משפטית של מאות נאשמים רוקנו כליל את קופת ה-UMWA ושיתקו את המנגנון הארגוני והכספי של האיגוד למשך שנים רבות.

השלכות התבוסה הצבאית והמשפטית היו הרסניות עבור התנועה המאורגנת בווירג'יניה המערבית. כתוצאה מהדיכוי הנחוש, צנח מספר חברי האיגוד המשלמים דמי חבר במדינה משיא של כ-50,000 חברים בשנת 1921 לנתון זניח של כ-600 חברים בלבד בשנת 1929. חברות הפחם ניצלו את המומנטום כדי להחזיר את מודל ה"חנות הפתוחה" ולהבטיח כי שום גורם לא יערער על סמכותן הבלעדית. למרות הטענות על חוסר צדק, הממסד הצליח להטמיע את התפיסה שכל ניסיון התארגנות עתידי ייענה ביד ברזל משפטית וצבאית.

חוק וגנר

מבחינה היסטורית, שליטתם של בעלי המכרות והסדר הציבורי בדרום וירג'יניה המערבית נשמרו באדיקות לאורך שנות ה-20, אך השינוי המכריע הגיע עם עלייתו של הניו דיל וחקיקת חוק יחסי העבודה הלאומי של 1935, המוכר כחוק וגנר (Wagner Act). חוק זה, שנכתב על ידי הסנטור רוברט פ. וגנר ונחתם על ידי הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט, נתפס על ידי גורמים שמרנים והמפלגה הרפובליקנית כמקדם סדר יום סוציאליסטי. "הליגה לחירות אמריקאית" אף ראתה בחוק איום על החופש ועודדה מעסיקים לסרב לציית לו, תוך שהיא מגישה צווים משפטיים בכל רחבי המדינה כדי למנוע את תפקוד המערכת החדשה.

החוק נועד לתקן את מה שתומכיו כינו חוסר השוויון בכוח המיקוח בין מעסיקים לעובדים, זאת על ידי עידוד מיקוח קיבוצי והקמת המועצה הלאומית ליחסי עבודה (NLRB) כגוף אכיפה. עבור חברות הפחם, המשמעות הייתה הרסנית: החוק אסר באופן גורף על קיומם של איגודי חברה – מנגנון שהיה חיוני לשמירה על יציבות ביחסי העבודה ומניעת חדירת אלמנטים חיצוניים. במקום זאת, החוק העניק לעובדים במגזר הפרטי זכות חוקית להתאגד באיגודים מקצועיים עצמאיים, לעסוק במיקוח קיבוצי ולנקוט בפעולות קיבוציות כגון שביתות, תוך הגדרת שורה של "פרקטיקות עבודה בלתי הוגנות" שנאסרו על המעסיקים.

למרות ההתנגדות המרה, בית המשפט העליון אישר את חוקתיות החוק בפסק הדין המועצה הלאומית ליחסי עבודה נגד תאגיד הפלדה ג'ונס ולפלין בשנת 1937, צעד שסימן את קץ העידן שבו יכלו בעלי המכרות למנוע התאגדות באופן חוקי. החוק הוביל לצמיחה אדירה במספר חברי איגודי העובדים בארצות הברית, שגדל משלושה מיליון ב-1933 לשמונה מיליון בסוף העשור. עם זאת, החוק המקורי לא כלל הגנות על מיעוטים גזעיים; איגודים כמו ה-AFL לא קיבלו עובדים שחורים לשורותיהם, ואחרים הפלו אותם במתן עדיפות במקומות עבודה, למרות לחצי ה-NAACP להוספת סעיף אי-אפליה.

עבור דרום וירג'יניה המערבית, חוק וגנר היה הכוח המשפטי ששבר את הסטטוס קוו שהושג לאחר הקרב על הר בלייר. הנשיא רוזוולט אף איים לשלוח את הצבא לתוך המדינה אם המפעילים ימשיכו להתנגד להתאגדות העובדים. השפעת החוק הייתה כה משמעותית, עד שבשנת 1947 נאלץ הקונגרס להעביר את חוק טאפט-הארטלי (Taft-Hartley Act), שתיקן את חוק וגנר והעניק למדינות את הסמכות להעביר חוקי "זכות לעבודה" (Right-to-work laws), במטרה לאזן מחדש את כוחם העצום של האיגודים שצמחו בחסות החקיקה המקורית.

חוקי הזכות לעבודה

אחד הכלים המשמעותיים ביותר שנועדו להגן על חופש הפרט והכלכלה החופשית אל מול כוחם של האיגודים הוא חוקי הזכות לעבודה. חוקים אלו, הקיימים ב-26 מדינות בארצות הברית (נכון למאי 2024), אוסרים על "הסכמי ביטחון איגוד" בין מעסיקים לאיגודי עובדים. משמעות הדבר היא שחוקים אלו מבטיחים לעובד את הזכות להימנע מחברות באיגוד מקצועי וממניעת כפייה כספית לתשלום דמי חבר או דמי טיפול כתנאי להמשך העסקתו.

השורשים המודרניים של החוקים נעוצים בהתנגדות למודל ה"חנות הסגורה" (Closed shop), שבו עובד חייב להיות חבר איגוד כדי להתקבל לעבודה. חוק טאפט-הארטלי משנת 1947, שנחקק כתיקון לחוק וגנר, העניק למדינות את הסמכות לאסור גם על מודלים של "חנות איגוד" או "חנות סוכנות". תומכי החוקים הללו, המסתמכים על התיקון הראשון לחוקה ועל הזכות לחופש ההתאגדות, טוענים כי כפיית עובד לשלם לארגון שהוא לא בחר בו היא כפייה כלכלית ופגיעה בחופש הבחירה. מבחינתם, מדינות ללא חוקי "זכות לעבוד" הן מדינות של "איגוד כפוי".

מנגד, מתנגדי החוקים משתמשים במונח "טרמפיסטים" כדי לתאר עובדים הנהנים מפירות המשא ומתן הקיבוצי של האיגוד מבלי לשאת בעלויותיו. עם זאת, פסיקת בית המשפט העליון בפרשת Janus v. AFSCME משנת 2018 קבעה כי עבור עובדי המגזר הציבורי, דמי טיפול אלו הם בלתי חוקתיים, שכן הם מהווים כפייה פוליטית.

מחקרים כלכליים מראים כי לחוקי ה"זכות לעבוד" יש השפעה חיובית על צמיחת מקומות עבודה. מחקר שבוצע ב-2019 על ידי כלכלנים מ-MIT וסטנפורד מצא כי סביבה עסקית המוגדרת על ידי חוקים אלו מעודדת פרקטיקות ניהוליות יעילות. מחקר של תומאס הולמס השווה מחוזות סמוכים בגבולות שבין מדינות "זכות לעבוד" למדינות שאינן כאלו, ומצא כי הצמיחה המצטברת בתעסוקה בתעשייה במדינות ה"זכות לעבוד" הייתה גבוהה ב-26% לעומת המדינות השכנות. הולמס סיכם כי ה"חבילה הפרו-עסקית" שמציעות מדינות אלו היא גורם מכריע בצמיחה הכלכלית ⁴.

המאבק סביב חוקים אלו נמשך גם כיום במישור הפוליטי. בעוד שהמפלגה הרפובליקנית מקדמת חקיקה לאומית של "זכות לעבוד", מדינות כמו מישיגן, שאימצה את החוק ב-2012 תחת שלטון רפובליקני, ביטלו אותו ב-2023 לאחר עליית הדמוקרטים לשלטון. עבור תעשיית הפחם והמעסיקים הגדולים, חוקים אלו נותרו המגן העיקרי מפני חזרת הדינמיקה האלימה של שנות ה-20 והבטחת יעילות תפעולית בשוק גלובלי תחרותי.

סיכום

ניתוח פעילותן של חברות הפחם הגדולות לאורך שנות המאבק חושף תמונה מורכבת של גופים ששימשו כמעוז האחרון של היציבות האמריקאית אל מול איום חתרני חסר תקדים. בראייה היסטורית אובייקטיבית, ניתן לראות בחברות אלו את הגיבורות השקטות של התקופה; בעוד אירופה והמזרח נשטפו בגל המהפכה האדומה, חברות הפחם בדרום וירג'יניה המערבית עמדו כחומה בצורה ומנעו מארצות הברית להידרדר לכדי שיתוק אנרגטי ומהפכה סוציאליסטית אלימה. הן שמרו על רציפות הייצור וסיפקו את הדלק הנחוץ לצמיחת האומה, אך בד בבד, עוצמתן המוחלטת הובילה לטעויות ניהוליות ומוסריות שדורשות ביקורת נוקבת.

החברות צדקו באבחנתן המוקדמת לגבי אופיו של האיום: הן זיהו כי איגוד ה-UMWA אינו פועל רק למען רווחת הכורה, אלא משמש כלי בידי כוחות רדיקליים לשליטה במשאבי הטבע של ארה"ב. התעקשותן על מודל ה"חנות הפתוחה" ועל חוקי ה"זכות לעבוד" הייתה מוצדקת מבחינה אסטרטגית; ללא עמידה איתנה זו, תעשיית הפחם הייתה הופכת לבת ערובה של שביתות פוליטיות ודרישות בלתי סבירות שנועדו למוטט את המבנה הקפיטליסטי. בכך שהן מימנו מערכי אכיפה מיומנים כגון אלו של דון צ'אפין, הן מילאו את הוואקום שהותירה הממשלה החלשה של הרדינג והבטיחו שהחוק והסדר יישמרו – גם אם במחיר של כוח פיזי רב. הן הבינו שבעתות חירום, ההגנה על הקניין הפרטי ועל חופש החוזה היא הבסיס לכל חברה חופשית.

לצד תפקידן כמצילות האומה, החברות חטאו בשימוש מופרז וחסר הבחנה בכוחן הכלכלי והמשטרתי. הטעות המרכזית הייתה יצירת ה"ברונות הפיאודלית" שבה הכורה לא היה רק עובד, אלא נתין. השליטה המוחלטת בכל היבטי החיים – מהמגורים ועד למטבע החברה שבו שולם השכר – יצרה תלות שהייתה קרובה מדי לעבדות מודרנית ופגעה בכבודו של העובד האמריקאי. בנוסף, חוסר הנכונות של החברות להבחין בין כורים מקומיים שביקשו שיפור לגיטימי בתנאיהם לבין אגיטטורים קומוניסטים חיצוניים, דחף פועלים נאמנים לזרועות הרדיקלים. האלימות של סוכנויות הבילוש כגון בולדווין-פלטס, שלעיתים פעלו ללא ריסון ובאכזריות ברוטאלית, סיפקה חומרי תעמולה יקרים לאויבי השיטה והכתה את המוניטין של התאגידים בקרב הציבור הרחב.

כדי למנוע את שפיכות הדמים בהר בלייר ואת השבר החברתי העמוק, החברות היו יכולות לאמץ מודל של "קפיטליזם נאור" מוקדם יותר. במקום לכפות איגודי חברה שהיו לעיתים רק כלי יחסי ציבור, הן היו יכולות להקים מנגנוני הידברות אמיתיים עם נציגי עובדים מקומיים, שאינם קשורים לאיגודים הלאומיים. השקעה בשיפור תנאי המגורים, ביטול שיטת מטבע החברה לטובת דולרים חוקיים, ומתן חופש פוליטי ודתי בערי הכרייה, היו מנטרלים את רוב הטענות שהזינו את המרד. החברות היו יכולות לנצח במאבק האידיאולוגי לא רק באמצעות מכונות ירייה, אלא על ידי הוכחה שהשיטה האמריקאית מסוגלת לספק רווחה וחירות טוב יותר מכל חזון סוציאליסטי.

מבחינה היסטורית רחבה, ניתן לראות בחוקי ה-"Right-to-work" את הניצחון הסופי והממוסד של החזון שאותו קידמו חברות הפחם כבר בראשית המאה ה-20. בעוד שבשנות ה-20 נאלצו המפעילים להגן על עקרון החנות הפתוחה באמצעים פיזיים, משפטיים וכלכליים, החקיקה מ-1947 והחוקים המדינתיים שבאו בעקבותיה העניקו לגיטימציה חוקית וקבועה לתפיסת העולם התאגידית. חוקים אלו קיבעו את הרעיון שחופש הפרט והיעילות התעשייתית עומדים מעל לכוחם הכפוי של האיגודים, ובכך הפכו את המאבק ההירואי של החברות נגד המרד המזוין לבסיס המשפטי של יחסי העבודה המודרניים. בטווח הרחוק, החברות לא רק בלמו את המהפכה הסוציאליסטית באופן זמני, אלא הצליחו להטמיע את עקרונותיהן בליבת החקיקה האמריקאית, מה שמבטיח עד היום את יכולתן להתנהל ללא חשש משיתוק אידיאולוגי כפוי.

לקריאה נוספת

• קלייטון ד. לורי, "צבא ארצות הברית והשיבה לנורמליות בהתערבויות בסכסוכי עבודה: המקרה של מלחמות מכרות הפחם בווירג'יניה המערבית, 1921-1920", שנת 1991.
• הנרי האגון הודג'ס, אלימות פועלים בשדות הפחם של דרום וירג'יניה המערבית, מחוזות מינגו ולוגן 1919–1921, אוניברסיטת מרשל, 1983.
• וויליאם ס. בליזארד, כאשר כורים צועדים, הוצאת PM Press,‏ 2010.
• דייוויד קורבין, בריונים חמושים, צווארונים אדומים ורדיקלים: היסטוריה דוקומנטרית של מלחמות המכרות בווירג'יניה המערבית, הוצאת PM Press,‏ 2011.
• דייוויד קורבין (עורך), מלחמות המכרות בווירג'יניה המערבית: אנתולוגיה, הוצאת Appalachian Editions,‏ 1998.
• צ'אק קינדר, רקדן ההר האחרון: שיעורים שנלמדו בקושי על אהבה, אובדן והונקי-טונק, הוצאת Da Capo Press,‏ 2005.
• הווארד ב. לי, הקזת דם באפלצ'יה: סיפורן של ארבע מלחמות המכרות הגדולות בווירג'יניה המערבית ואירועים מרטיטים אחרים בשדות הפחם שלה, הוצאת אוניברסיטת וירג'יניה המערבית, 1969.
• רנדל מקגווייר ופול רקר, "בניית ארכיאולוגיה של מעמד הפועלים: פרויקט מלחמות שדות הפחם בקולורדו", Industrial Archaeology Review,‏ 2003.
• פרד מוני, מאבק בשדות הפחם: האוטוביוגרפיה של פרד מוני, ספריית אוניברסיטת וירג'יניה המערבית, 1967.
• סמיר ס. פאטל, "הצלת פסגת ההר", Archaeology,‏ 2012.
• לון סאבאג', רעם בהרים: מלחמת המכרות בווירג'יניה המערבית, 1920–21, הוצאת אוניברסיטת פיטסבורג, 1990.
• רוברט שוגן, הקרב על הר בלייר: סיפורה של התקוממות האיגוד הגדולה ביותר באמריקה, הוצאת Westview Press,‏ 2004.
• מדינת וירג'יניה המערבית, מסמנים את עברנו: שלטי הדרכים ההיסטוריים של וירג'יניה המערבית, אגף התרבות וההיסטוריה של וירג'יניה המערבית, 2002.
• ג'ורג' ד. טורוק, מדריך לעיירות פחם היסטוריות בעמק נהר ביג סנדי, הוצאת אוניברסיטת טנסי, 2004.
• ר. ג'. גרסיה (2019). "חוקי הזכות לעבוד: אידיאולוגיה והשפעה". הסקירה השנתית של משפט ומדעי החברה, כרך 15 (1), עמ' 509–519.

הערות שוליים

1. הנרי האגון הודג'ס, אלימות פועלים בשדות הפחם של דרום וירג'יניה המערבית, מחוזות מינגו ולוגן 1919–1921, אוניברסיטת מרשל, 1983. עמ' 9.
2. הנרי האגון הודג'ס, אלימות פועלים בשדות הפחם של דרום וירג'יניה המערבית, מחוזות מינגו ולוגן 1919–1921, אוניברסיטת מרשל, 1983. עמ' 66.
3. הנרי האגון הודג'ס, אלימות פועלים בשדות הפחם של דרום וירג'יניה המערבית, מחוזות מינגו ולוגן 1919–1921, אוניברסיטת מרשל, 1983. עמ' 13.
4. ר. ג'. גרסיה (2019). "חוקי הזכות לעבוד: אידיאולוגיה והשפעה". הסקירה השנתית של משפט ומדעי החברה, כרך 15 (1), עמ' 509–519.