הנפת דגל ישראל בגטו ורשה הייתה אירוע סמלי במהלך מרד גטו ורשה, שפרץ ב־19 באפריל 1943. באותו יום, עם תחילת הקרבות בין לוחמי הארגון הצבאי היהודי (אצ"י) לבין כוחות האס־אס הגרמניים, הונפו על גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקה – שבו שכן מטה הארגון – שני דגלים: הדגל הכחול־לבן, הדגל הציוני, ולצדו הדגל הפולני. ההנפה התבצעה בזמן שהגטו כולו בער, תחת הפגזה ואש כבדה, כאשר שני צעירים יהודים טיפסו אל הגג ופרשו את הדגלים לעיני תושבי ורשה. במשך ארבעה ימים נמשכו הקרבות העזים סביב הכיכר, עד שהכוחות הגרמניים הצליחו להסיר את הדגלים, לאחר שניתנה הוראה ישירה מראש האס־אס, היינריך הימלר, "להוריד את שני הדגלים האלה בכל מחיר". האירוע, שתועד בדיווחיו של מפקד הכוחות יורגן שטרופ, נחשב לאחד הרגעים המובהקים שבהם באה לידי ביטוי ההתנגדות היהודית המאורגנת בגטו.
הנפת הדגלים סימלה את איחוד הזהות הלאומית היהודית עם המאבק האוניברסלי לחירות, והפכה למוקד של גאווה לאומית ולזיכרון קולקטיבי. בעוד הדגל הפולני ביטא את השותפות במאבק הפולני נגד גרמניה הנאצית, הדגל הכחול־לבן שימש ביטוי לתקומה היהודית ולרוח הציונית שהמשיכה לפעום גם בעיצומו של החורבן. אף שהתמונה לא תועדה בזמן אמת ולא נכללה בצילומי הגטו, היא נותרה באוספי העדויות ובדיווחים הגרמניים, והפכה בדיעבד לאחד הסמלים המזוהים ביותר עם המרד כולו – סמל לעוז רוח, עמידה יהודית וניצחון הרוח על פני ההשמדה.
רקע היסטורי
לאחר כיבוש ורשה בספטמבר 1939 על ידי גרמניה הנאצית, החל דיכוי ממוסד כלפי האוכלוסייה היהודית בעיר. כעבור שנה, באוקטובר 1940, הוקם הגטו היהודי שבו רוכזו כ־380 אלף יהודים, שהיוו כ־40% מאוכלוסיית ורשה, בשטח שהיווה רק כשמונה אחוזים משטח העיר. הצפיפות הרבה, הבידוד הכפוי והחרמת הרכוש הובילו להתמוטטות מוחלטת של התנאים האנושיים. הרעב הפך לקבוע, מחלות התפשטו, ומקרי מוות יומיומיים הפכו לשגרה. בשנים הראשונות עדיין שררה בקרב רבים אשליה שניתן יהיה לשרוד תחת שלטון גרמני באמצעות עבודה, או על ידי שיתוף פעולה עם היודנראט והמשטרה היהודית. רבים קיוו כי האקציות הן זמניות וכי הגטו ישרוד, אך התקווה הזו קרסה עם פתיחת האקציה הגדולה ביולי 1942. במשך שלושה חודשים נשלחו מדי יום כעשרת אלפים יהודים למחנה ההשמדה טרבלינקה, תוך הצגת הגירושים כמשלוחים למחנות עבודה. עם סיום האקציה, לאחר יום כיפור, התברר כי גורלם של כ־270 אלף מיהודי ורשה נחרץ.
בתוך מציאות זו החלה להתפתח התנגדות יהודית מאורגנת. בראשיתה פעלו תאי מחתרת קטנים שהתארגנו באופן עצמאי, אך עד סוף 1942 גובשה בגטו מסגרת צבאית בשני מוקדים שונים. מצד אחד עמד הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), שאיגד בתוכו את תנועות השמאל הציוני – השומר הצעיר, דרור, הנוער הציוני ואחרות – ומצד שני התארגן הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), שהוקם על ידי אנשי הימין הציוני – בית"ר, הצה"ר וברית החייל – רבים מהם היו בעלי ניסיון צבאי בצבא הפולני. התגבשותו של האצ"י החלה כבר בנובמבר 1939 ביוזמת קצינים יהודים לשעבר ובסיוע המחתרת הפולנית ק.ב., והובילה ליצירת תאים מחתרתיים חמושים וממושמעים. בשונה מאי"ל, שהיה ארגון פוליטי-אידאולוגי שהתבסס על חניכי תנועות נוער, האצ"י נבנה במתכונת צבאית מובהקת, חילק את לוחמיו לפלוגות ותאים, פעל במידור גבוה והקים בונקרים ומנהרות לשם קשר עם הצד הארי של ורשה.
ניסיונות לאחד את שני הארגונים נכשלו חרף הפגישות בין המפקדים פאבל פרנקל ומרדכי אנילביץ'. אנשי אי"ל סירבו לקבל את דרישת האצ"י כי בראש הגוף המאוחד יעמוד מפקד בעל ניסיון צבאי, תנאי שהיה מעלה את פרנקל לדרגת הפיקוד העליון. כמו כן, אנשי אי"ל ביקשו לקלוט את לוחמי האצ"י כיחידים, ולא במסגרת תנועתית שלמה כפי שדרשו הרוויזיוניסטים. מנגד, באצ"י התנגדו למסור את הנשק הרב שברשותם, אשר הושג בקשרים עם המחתרת הפולנית, לטובת שותפות שלא הכירה במבנה הפיקודי שלהם. חילוקי הדעות נגעו גם לשיטות הלחימה – באי"ל נטו ללוחמת גרילה קלה וניידת, בעוד אצ"י תכנן מערך לחימה מסודר מתוך עמדות מבוצרות, כהתנהלות צבאית לכל דבר. במקביל התגברו העוינות והחשדנות ההדדיות על רקע הפולמוס האידאולוגי העמוק ששרר עוד מלפני המלחמה, כאשר אנשי השמאל ראו בבית"רים "פאשיסטים שרצחו את ארלוזורוב" ואנשי הימין חשו מנוכרים כלפי הנהגת תנועות הפועלים.
למרות הפילוג, שני הארגונים חלקו מטרה אחת – ההתנגדות לנאצים – וקבעו חלוקה מוסכמת של אזורי שליטה בגטו. האי"ל ריכז את פעילותו בחלק הדרומי, ואילו האצ"י תפס את האזור הצפוני, סביב כיכר מוראנובסקה, שבה הקים את מטהו הראשי. שני הארגונים המשיכו להתאמן, לצבור נשק ולהתכונן לעימות בלתי נמנע. בינואר 1943 התרחש עימות ראשון, כאשר הגרמנים חידשו את הגירושים מהגטו. לוחמי שני הארגונים פתחו באש לעבר חיילי האס־אס, ובקרבות הרחוב הראשונים נהרגו שישה מלוחמי האצ"י. האירועים הללו סימנו את ראשית ההתנגדות המזוינת המאורגנת בגטו והיו שלב ההכנה הישיר למרד רחב ההיקף שנפתח בערב פסח, 19 באפריל 1943.
מהלך האירוע
ערב פסח תש"ג, עם תחילתו של המבצע הגרמני לחיסול סופי של הגטו, נכנסו כוחות ס.ס., משטרה גרמנית, יחידות עזר אוקראיניות ואנשי המשטרה היהודית – בסך הכל כ־850 איש, בליווי טנק ותותחים קלים – אל הגטו המרכזי במטרה לטהרו. תוכנית הפיקוד הגרמני, בראשות ארברגרופנפיהרר פרדיננד פון סמרן-פראנקנג, נכשלה כבר ביום הראשון, לאחר שנתקלה בהתנגדות עזה מצד לוחמי אצ"י ואי"ל. בשעות הבוקר המוקדמות של 19 באפריל פתחה יחידת אי"ל בפיקוד זכריה ארטשטיין באש לעבר טור גרמני בצומת גנשה-נאלבקי, וסימנה את תחילת המרד. כמה שעות לאחר מכן נפתחה אש גם מצד כוחות אצ"י באזור מוראנובסקה. עם רדת הערב, לאחר שנכשל בניסיון לפרוץ את מערך ההתנגדות, הורה הימלר להדיח את פון סמרן-פראנקנג ומינה במקומו את יורגן שטרופ, שקיבל הוראה לנהל את המבצע "בקשיחות וללא רחמים". שטרופ ריכז את מלוא כוחות הס.ס. שהיו בעיר – כ־1,300 חיילים – והטיל את עיקר כוחו לעבר כיכר מוראנובסקה, שם התבצרו לוחמי אצ"י 1.
אצ"י ריכז את עיקר כוחו בארבע פלוגות: פלוגת הפיקוד של פרנקל תפסה את מרכז הכיכר ומטה הארגון ברחוב מוראנובסקה 7, לייב רודל פיקד על פלוגה מובחרת שהוצבה סביבו, מרדכי אפלבוים עמד בראש פלוגה נוספת ברחוב מילא, ורודי בינשטוק פיקד על חמישים לוחמים ברחוב פראנצישקנסקה. יתר הכוחות פעלו בעמדות משנה ברחובות נאלבקי ולשנו. עם כניסת כוחות הס.ס וחיל הרגלים אל הגטו נפתחה עליהם אש עזה, וטנק גרמני הוצת וחסם את דרכם. שטרופ נדהם מההתנגדות המאורגנת והורה לרכז את הארטילריה סביב מוראנובסקה. ב־19 באפריל, במהלך הקרבות הראשונים, תחת אש כבדה, הניפו שני צעירים מאצ"י שני דגלים על גג הבניין ברחוב מוראנובסקה 7 – הדגל הכחול־לבן הציוני ולצדו הדגל הפולני האדום־לבן. הדגלים נראו למרחוק, עוררו התרגשות בקרב תושבי ורשה הפולנים והפכו לסמל ההתנגדות היהודית. שטרופ, שראה בדגלים "סמל פוליטי־מורלי בעל חשיבות עצומה", קיבל מהימלר פקודה "להוריד את שני הדגלים בכל מחיר".
ב־20 באפריל נמשכו הקרבות בכיכר מוראנובסקה במקביל ללחימה עזה באזור בתי המלאכה של טבנס-שולץ ושל יצרני המברשות. שטרופ שלח תשע קבוצות הסתערות לגטו, שכל אחת מנתה 36 לוחמים, ונתקל שוב באש מקלעים, תת־מקלעים ורובים מצד אצ"י. לוחמי הארגון הצליחו להשמיד טנק גרמני ולגרום אבדות לאויב, אך ספגו גם הם נפגעים. באותו יום נשלחו לגטו יחידות הנדסה של הוורמאכט מצוידות בלהביורים ובחומרי נפץ, שסייעו לשרוף בניינים שלמים באזור. למרות הפצצות הארטילריה, כוחות אצ"י שמרו על עמדותיהם בכיכר, והדגלים נותרו מתנופפים. עדויות לוחמים תיארו את הכיכר כמרכז ההתנגדות היהודית המאורגנת ביותר, ובה עמדו לוחמים חמושים במקלע כבד יחיד, בבקבוקי תבערה ובאקדחים, כשהם מחזיקים מעמד תחת אש תופת במשך ימים רצופים.
ביום השלישי למרד, 21 באפריל, שלח שטרופ את עיקר כוחותיו לעבר כיכר מוראנובסקה והורה לפתוח בהפגזה מסיבית על עמדות האצ"י. באותו יום התרחש הקרב הקשה ביותר, שתואר לימים כ"הקרב על הדגלים".
ג'ק אייזנר, אחד מלוחמי אצ"י, סיפר בספרו "אוד מוצל מאש – סיפור אישי מגטו ורשה" את סיפור הקרב 2:
"ביום רביעי, 21 באפריל, החל כוח גרמני בסדר גודל של גדוד לאסוף את עוצמתו בנשק ברחוב מוראנובסקה. הם הציבו את חייליהם לכל אורך קירות הבתים. רכביהם היו במרכז הרחוב. זחל"ם עם ציוד קשר, מוקף בשלוש שריוניות, מוקם במרחק קצר מן הכיכר, כדי לשמש כמפקדה ניידת… בדיוק בשעה 9 בבוקר פתחו הטנקים, השריוניות וההוביצרים בהתקפה חסרת רחמים. מטרתם היתה הבניינים שבצד הדרומי של כיכר מוראנובסקי – בעיקר מס' 7, שעליו התנופפו הדגל היהודי והדגל הפולני. בצהריים החליטו לוחמי אצ"י לפתוח בהתקפת-נגד מאחור… כעשרים וחמישה צעירים יהודים, חלקם במדי ס.ס, חצו את בנייני רח' מילא אל הצד הדרומי של מוראנובסקה. בזה אחר זה הם נעו אל עליות הגג ואל הגגות. חיילי הס.ס, שצפו מראש טקטיקה מסוג זה, ירו צרורות מקלעים אל הבניינים שמאחוריהם. למרות זאת הצליחו הלוחמים היהודים, חמושים בבקבוקי מולוטוב ובכמה "סטנים" ותת-מקלעים אחרים, לעבור. בהינתן אות, הם השליכו את הבקבוקים אל הרחוב שלמטה. אימה ופחד אחזו את הס.ס. כמה כלי רכב, ובהם זחל"ם "פאנצר", החלו עולים באש… כעבור זמן מה התעשתו אנשי הס.ס. שני טורים של גרמנים, מסודרים בצורת נחשים, הסתערו על הרחוב וכיתרו את בנייניו. במקביל החלו מקלעני הס.ס לכוון אש כבדה אל הקומות העליונות של המבנים בכיכר מוראנובסקי. כמה מהן החלו לבעור. עתה החל הס.ס בהתקפה על הקומות הנמוכות יותר ועל קומת הרחוב. התפתח קרב אכזרי. היהודים השליכו את כל מה שהיה בידיהם על הס.ס. בכמה בניינים הצליחו הגרמנים להגיע אל הקומה הראשונה. בכל פעם הם הוכרחו לחזור ולסגת מאחורי ה"פאנצרים". בלחימה כזו, פנים אל פנים, היתה יד היהודים המכותרים על העליונה. אף על פי שחלק מן הקומות בערו, הם עדיין הצליחו להתקיף מן החלונות ומעליות הגג… בשעת אחר צהריים מאוחרת הורה גנרל שטרופ על נסיגה. הגרמנים נסוגו אל הביטחון של העולם הארי. הקרב נפסק זמנית. עם רדת החשכה, טיפסנו וירדנו מן הגג. כיכר מוראנובסקי, עדיין עשנה, היתה מלאה בלוחמי אצ"י נרגשים. ביום השלישי למרד, הגטו עדיין לחם ברוח איתנה, כשרוב אוכלוסייתו עדיין לא נפגעה, ועדיין בתוך הבונקרים…"
הקרבות סביב הכיכר נמשכו גם ביום שלאחר מכן, 22 באפריל. שטרופ שלח שוב את כוחותיו למערכה לסילוק הדגלים, ואל הכיכר נורו פגזי תותחים, אש מקלעים וירי ארטילרי ישיר על הבניינים. בצהריים ניסה קצין הס.ס. האנס דמקה לטפס על הגג כדי להסיר את הדגלים, אך נהרג מפגיעת רימון שנזרק לעברו. בעקבות מותו הורה שטרופ להרוג כמאתיים יהודים כנקמה, ובסופו של יום הודיע כי "הורדו שני הדגלים". הלחימה באזור נמשכה עוד ימים אחדים, אך עם הפעלת תותחים כבדים, להביורים והצתת הבתים, הצליחו הגרמנים להשתלט על מוראנובסקה. רוב לוחמי הארגון נהרגו, ובהם פאוול פרנקל, לייב רודל ומפקדים נוספים.
בדו"ח הסיכום שהגיש שטרופ ב־16 במאי 1943 נכתב כי "הקבוצה הקרבית היהודית העיקרית, יחד עם בריונים פולנים, התבצרה בכיכר מוראנובסקי והניפה את דגלי היהודים והפולנים כסמל למלחמה נגדנו". הקרב על כיכר מוראנובסקה, שבו התנוססו שני הדגלים במשך ארבעה ימים מעל גטו בוער, הפך לסמל של אומץ לב, גאווה יהודית ורוח ציונית שנאבקה על כבודה עד הרגע האחרון.
יומני שטרופ
דו"ח שטרופ, שנערך בידי מפקד האס־אס והמשטרה במחוז ורשה יורגן שטרופ, הוא מסמך גרמני מפורט המתאר את דיכוי מרד גטו ורשה ואת חורבנו של הרובע היהודי בעיר באפריל ומאי 1943. הדו"ח נכתב כתשובה לפקודת הרייכספיהרר אס־אס, ומתעד את שלבי המבצע הצבאי, את דרכי הלחימה, את ההרס השיטתי של הבונקרים ומוקדי ההתנגדות, ואת חיסול שארית תושבי הגטו. שטרופ פירט את השימוש בשריוניות, להביורים, פיצוץ מבנים, הצפת תעלות הביוב ושריפת בלוקים שלמים, והציג את הפעולה כהצלחה מוחלטת של הכוחות הגרמניים 3.
בין הדיווחים ציין את הנפת שני הדגלים – היהודי והפולני – מעל אחד ממבני הבטון בגטו, כמעשה סמלי של התנגדות מזוינת. שטרופ ראה בכך אקט של מרי שיש לדכאו במהירות, ותיאר בגאווה כיצד הוסרו הדגלים בידי יחידה קרבית. הדו"ח נמסר כהוכחה להשמדת הגטו וחיסול "האיום היהודי". המסמך שימש לאחר המלחמה כראיה מרכזית במשפטי פושעי המלחמה.
יורגן שטרופ – הרובע היהודי בוורשה אינו קיים עוד!
1
הקמתם של רבעים יהודיים והטלת הגבלות על היהודים באשר למקום מגוריהם, כמו גם בתחומים הכלכליים, אינן דבר חדש בתולדות המזרח. ראשיתם של הגבלות אלו נעוצה עוד בימי הביניים, והן הופיעו שוב ושוב גם במהלך המאות האחרונות. הגבלות אלו נבעו מן התפיסה שיש להגן על האוכלוסייה הארית מפני היהודים.
מתוך הנחות יסוד אלו גובשה כבר בפברואר 1940 התפיסה של הקמת רובע מגורים יהודי בוורשה. בתחילה תוכנן להקים את הרובע היהודי בחלקה המזרחי של ורשה, שמעבר לנהר הוויסלה. אולם בשל תנאי השטח המיוחדים של ורשה התברר מיד כי הרעיון אינו ניתן למימוש. ממקורות שונים, ובעיקר מצד הנהלת העיר, החלו להישמע התנגדויות לתכנית זו. נטען במיוחד כי הקמת רובע מגורים יהודי תגרום לשיבושים חמורים בתעשייה ובכלכלה, וכי לא ניתן יהיה לספק מזון ליהודים שירוכזו בשכונה סגורה. בעקבות ישיבה שנערכה במרץ 1940, הוחלט בשלב זה לוותר על הקמת הגטו עקב ההסתייגויות שהובאו. באותו הזמן נשקלה גם האפשרות להפוך את המחוז הלובליני למקום ריכוז של כל היהודים מהממשל הכללי, ובייחוד של כל היהודים שפונו מן הרייך או שנמלטו ממנו. אולם כבר באפריל 1940 הודיע המפקד העליון של האס־אס והמשטרה במזרח שבקרקוב כי לא צפויה להתבצע ריכוז כזה של יהודים במחוז לובלין. בינתיים התרבו המקרים הבלתי חוקיים של מעבר גבול מצד יהודים, בעיקר בגבול שבין נפות לוביץ' וסקיירנייביצה. זרימה בלתי חוקית זו של יהודים איימה הן על התנאים התברואתיים והן על ביטחון הציבור בלוביץ'. כדי להתמודד עם איום זה החל ראש הנפה בלוביץ' להקים במחוזו רבעים יהודיים למגורים.
הניסיון שנרכש בהקמת רבעי המגורים היהודיים במחוז לוביץ' הוכיח כי רק שיטות אלו מתאימות לשם מניעת הסכנות הנשקפות ללא הרף מצד היהודים. גם בוורשה נעשתה הקמת רובע מגורים יהודי בקיץ 1940 משימה דחופה יותר ויותר, משום שלאחר סיום המערכה בצרפת רוכזו בשטח המחוז הוורשאי יחידות צבאיות רבות. מחלקת הבריאות הציגה אז את שאלת הקמת הרובע היהודי כעניין דחוף במיוחד, בשל הצורך להגן על בריאותם של החיילים הגרמנים ושל האוכלוסייה האזרחית גם יחד. הקמת הרובע היהודי שתוכננה מלכתחילה בפברואר 1940 בפרברי פראגה הייתה מחייבת, בהתחשב בצורך להעביר כ־600,000 בני אדם, תקופה של ארבעה עד חמישה חודשים לפחות. אולם מאחר שעל פי הניסיון עד כה היה צפוי שבחודשי החורף תגברנה המגפות, ולפיכך, לדעת רופא המחוז, יש לבצע את מבצע ההעברה לא יאוחר מן ה־15 בנובמבר 1940 – נזנח הרעיון להקים את הגטו בשולי העיר, בפראגה, ונבחר כאתר לרובע המגורים היהודי העתידי אזור סגור שכבר היה נתון להסגר בתוך העיר. באוקטובר 1940 הורה המושל כי נציג ראש המחוז לעיר ורשה יבצע עד ל־15 בנובמבר 1940 את ההעברות הנדרשות לשם הקמת רובע המגורים היהודי בעיר ורשה. ברובע המגורים היהודי שנוצר בדרך זו התגוררו כ־400,000 יהודים. הוא כלל כ־27,000 דירות, שבממוצע היו בהן שניים וחצי חדרים. הרובע הופרד משאר חלקי העיר באמצעות קירות מגן וחיץ נגד אש, וכן על ידי סתימת פתחים של רחובות, חלונות, דלתות ומעברים בין מבנים. ניהול הרובע היהודי החדש הוטל על המועצה היהודית של הזקנים, שקיבלה הוראות מן הנציב לענייני הרובע היהודי, שהיה כפוף ישירות למושל. ליהודים ניתן מעין ממשל עצמי, שהשלטון הגרמני התערב בו רק כאשר עמדו על הפרק אינטרסים גרמניים. לשם אכיפת הצווים שהוציאה המועצה היהודית הוקם השירות היהודי לשמירה על הסדר, שנשא סרט זרוע וכובעים מיוחדים והיה מצויד באלות גומי. השירות היהודי לשמירה על הסדר הופקד על שמירת הסדר והביטחון בתוך הרובע היהודי, והיה כפוף למשטרה הגרמנית והפולנית.
2
לא עבר זמן רב עד שהתברר כי חרף ריכוזם של היהודים, לא סולקו כל הסכנות. תנאי הביטחון חייבו את סילוקם המלא של היהודים מוורשה. הגירוש הגדול הראשון התקיים בין 22 ביולי ל־3 באוקטובר 1942, ובמהלכו גורשו 310,322 יהודים. בינואר 1943 התקיימה פעולה נוספת של גירוש, שבמהלכה גורשו בסך הכול 6,500 יהודים. בינואר 1943, בעת ביקורו בוורשה, הורה הרייכספיהרר אס־אס למפקד האס־אס והמשטרה במחוז ורשה להעביר ללובלין את המפעלים התעשייתיים הצבאיים והביטחוניים שנותרו בגטו, יחד עם כוח העבודה והציוד. ביצוע פקודה זו נתקל בקשיים חמורים, משום שגם מנהלי המפעלים וגם היהודים התנגדו בכל דרך להעברה. משום כך החליט מפקד האס־אס והמשטרה לקיים מבצע גדול בן שלושה ימים לשם העברה כפויה של המפעלים. ההכנות למבצע זה והפקודה לפתיחתו ניתנו על ידי קודמי בתפקיד. אני עצמי הגעתי לוורשה ב־17 באפריל 1943, וקיבלתי את הפיקוד על המבצע הגדול ב־19 באפריל 1943 בשעה 8:00 – כלומר, לאחר שהפעולה כבר נפתחה באותו יום בשעה 6:00.
לפני תחילת המבצע הגדול הוקף גבולו של רובע המגורים היהודי לשעבר במערך שמירה חיצוני, כדי למנוע את בריחתם של היהודים. המערך הזה עמד ללא הפסק מתחילת הפעולה ועד סופה, ובלילות תוגבר במיוחד. במהלך הפלישה הראשונה לגטו הצליחו היהודים והבריונים הפולנים, באמצעות אש שתוכננה מראש, להדוף את הכוחות שנשלחו לקרב, לרבות טנקים ושריוניות. בהסתערות השנייה, בסביבות השעה שמונה בבוקר, שלחתי אל האזורים הלוחמים כוחות שחולקו לקבוצות קטנות, לשם סריקה של כלל שטח הגטו. אף על פי שהאויב חידש את האש, הצליחו הכוחות לבצע חיפושים שיטתיים במתחמי הבניינים. האויב נאלץ לסגת מהגגות ומנקודות ההתנגדות שבקומות העליונות אל המרתפים, הבונקרים ותעלות הביוב. כדי למנוע בריחה לתוך התעלות הוצפה מערכת הביוב שמתחת לרובע היהודי במים, אך פעולה זו התבררה ברוב המקרים כחסרת תועלת, מאחר שהיהודים פוצצו את השסתומים. בערב היום הראשון נתקלה הפעולה בהתנגדות חזקה יותר, אך יחידה קרבית מיוחדת הצליחה לשבור אותה במהירות. בהמשך המבצע הצליחו הכוחות להדוף את היהודים ממעוזי ההתנגדות שבנו, מעמדות הירי וכדומה, ובמהלך ה־20 וה־21 באפריל הושגה שליטה על מרבית שטח ה“שארית של הגטו”, עד שלא ניתן עוד לדבר על התנגדות משמעותית במתחם הבניינים הזה.
הקבוצה הלוחמת הראשית של היהודים, שהתערבבו עם בריונים פולנים, נסוגה כבר ביום הראשון או השני אל מה שנקרא כיכר מוראנובסקי. שם התחזקה במספר גדול יותר של בריונים פולנים. תכניתה הייתה להחזיק מעמד בכל האמצעים בגטו, כדי למנוע את חדירת כוחותינו. על אחד המבנים הבטוניים הונפו דגל יהודי ודגל פולני כקריאה למאבק נגדנו. אולם כבר ביום השני של הפעולה הצליחה יחידה קרבית מיוחדת להשתלט על שני הדגלים הללו. בקרב זה עם הבריונים נהרג אונטרשטורמפיהרר אס־אס דהמקה, כשרימון־יד שאחז בידו התפוצץ עקב ירי האויב ופצע אותו פצעי־מות.
כבר לאחר הימים הראשונים הבנתי שהתוכנית המקורית אינה ניתנת ליישום ללא חיסול מוקדם של מפעלי הנשק ומפעלי התעשייה המלחמתית שפוזרו בכל הגטו. נוצר אפוא הצורך לקרוא להנהלות המפעלים הללו כדי שברגע המועד שנקבע יעזבו את המבנים ויעבירו מיד את המכשור. כך פעלו בהדרגה עם כל המפעלים, ובזמן קצר הושג כי נשללה מיהודים ומהבריונים היכולת לשנות מקום באופן קבוע בתוך אותם אתרי מפעל שנותרו בכפיפות הוורמאכט. כדי להחליט במדויק באיזה מועד מפעלים אלה יוסרו היה צורך לערוך בדיקות קפדניות. את המצב שנמצא בבדיקות אלה לא ניתן לתאר. איני מסוגל לדמיין מצב של בלגן גדול יותר מאשר בגטו הוורשאי. היהודים מצאו כאן את כל הדרוש לרשותם, החל מחומרים כימיים המשמשים לייצור חומרי נפץ וכלה בחלקי מדים וציוד מלחמתי.
במפעלים אלה ייצרו היהודים אמצעי לחימה מכל הסוגים, ובמיוחד רימוני יד, קוקטיילי מולוטוב וכדומה. לאחר מכן הצליחו היהודים להקים במפעלים אלה מוקדי התנגדות. את אחד ממוקדי התנגדות אלה, במפעל של מינהלת הרכוש הצבאי, נאלצנו כבר ביום השני לדכא בעזרת פלוגת חבלנים, להביורים ותמיכת אש ארטילרית. במפעל זה השתרשו היהודים כך שלא ניתן היה לכפות עליהם לצאת מרצון, ולכן החלטתי להשמיד את המפעל באש ביום הבא.
המנהלים של המפעלים, שלרוב עדיין היו תחת פיקוח קצין הוורמאכט, ברוב המקרים לא יכלו למסור נתונים מדויקים לגבי המלאים ומקומות אחסונם. המידע שמסרו לגבי מספר היהודים המועסקים אצלם מעולם לא תאם. נמצא שוב ושוב שבתוך מבוך הבניינים שנשויכו כבלוקים למפעלי הנשק הסתתרו יהודים עשירים, כבעלי־תפקידים לכאורה במפעלים אלה, יחד עם משפחותיהם, וחיו שם חיים מפוארים. למרות כל ההוראות שניתנו המחייבות את היהודים לעזוב את המפעלים, נמצא לעתים קרובות שהמנהלים, בהנחה שהמבצע יימשך רק כמה ימים, סגרו את היהודים במקום כדי להמשיך לנצל את כוח העבודה שנותר להם. לפי עדויות של היהודים שנתפסו, בעלי העסקים לכאורה ערכו עמם מסיבות שתייה; נטען שלנשים היה תפקיד משמעותי בכך. היהודים שאפו לשמור על יחסים טובים עם הקצינים והחיילים של הוורמאכט. מסיבות השתייה התרחשו תכופות, ובמהלכן הגרמנים והיהודים ערכו יחד עסקאות.
מספר היהודים שחולצו מהבתים ונתפסו בימים הראשונים היה יחסית קטן. התברר כי היהודים התחבאו בתעלות ובבונקרים שהוכנו במיוחד. בימים הראשונים שיערו כי קיימים רק בונקרים בודדים, אך במהלך המבצע הגדול התברר שקיימת בגטו מערכת מאורגנת של מרתפים, בונקרים ומעברים. לכל מעבר ולכל בונקר היה חיבור לרשת הביוב, מה שאפשר ליהודים לנוע בחופשיות מתחת לאדמה. רשת ביוב זו שימשה את היהודים גם כדי לחדור תת־קרקעית אל החלק הארי של העיר ורשה.
דיווחים המשיכו להתקבל כי יהודים מנסים להימלט דרך פתחים של מערכת הביוב. בתירוץ של בניית מקלטים נגד אוויר, החל מסתיו 1942 בסמוך, החלו להקים ברובע היהודי לשעבר בונקרים. הם נועדו לשמש מקלט לכל היהודים בעת גל ההעברה הצפוי ולספק אפשרות לארגן משם התנגדות לכוחות המתקדמים. הודות לפוסטרים, לעלונים ולטיפת־אש של תעמולה מהפה לאוזן, תנועת ההתנגדות הקומוניסטית ברובע היהודי לשעבר גרמה לכך שכאשר החלה הפעולה הגדולה החדשה, הבונקרים נתפסו מיד. על היערכותם של היהודים מעידים דיווחים רבים על ציידות הבונקרים במתקני מגורים למשפחות שלמות, מתקני כביסה ומקלחות, שירותים, מחסני נשק ותחמושת וצרכי מזון גדולים שיכלו להספיק לחודשים רבים. היו בונקרים נפרדים לעשירים ובונקרים נפרדים לעניים. גילוי בונקרים בודדים על־ידי הכוחות שביצעו את הפעולה היה קשה מאוד בשל הסוואתם, ולעתים קרובות אפשרי רק באמצעות בגידה מצד יהודים.
כבר לאחר הימים הראשונים היה ברור כי היהודים כלל לא חשבו על העברה מרצון, אלא היו נחושים להגן על עצמם תוך שימוש בכל האמצעים שעמדו לרשותם ובכלי הנשק שברשותם. בהנהגה פולנית-בולשביקית הוקמו מה שנקראו קבוצות קרב, שצויידו בנשק וששילמו כל מחיר עבור נשק שניתן היה להשיג.
במהלך המבצע הגדול אירעו מקרים שבהם נתפסו יהודים שכבר נשלחו קודם לכן ללובלין או לטרבלינקה, אך הצליחו להימלט משם וחזרו אל הגטו מצוידים בנשק ובתחמושת. בריונים פולנים מצאו מקלט קבוע בגטו ושהו שם כמעט ללא הפרעה, משום שפשוט לא היו כוחות שיכלו לשים קץ לתוהו ובוהו הזה.
בעוד שבהתחלה ניתן היה ללכוד מספרים ניכרים של היהודים הפחדנים מטבעם, הרי שבשלב השני של המבצע הגדול תפיסת היהודים והבריונים נעשתה קשה יותר ויותר. הופיעו שוב ושוב קבוצות לוחמות של 20 עד 30 צעירים יהודים בגילאי 18 עד 25, שתמיד ליוו אותן נשים אחדות, והציתו התנגדות חדשה. לקבוצות אלה ניתן צו להילחם עד הכדור האחרון ולהימנע מליפול בשבי באמצעות התאבדות. אחת הקבוצות הללו הצליחה להימלט דרך פתח ביוב ברחוב פרוסטה, לעלות על משאית ולברוח – כשלושים עד שלושים וחמישה בריונים. הבריון שהוביל את המשאית גרם לפיצוץ שני רימוני יד, ששימשו אות לבריונים הממתינים לצאת מהביוב. היהודים והפולנים – ביניהם גם בריונים פולנים – היו חמושים ברובים, באקדחים וברובה קל אחד, עלו למשאית ונמלטו לכיוון לא ידוע. האחרון מבין חברי הכנופיה, ששמר על הפתח ונצטווה לסגור את מכסה הביוב אחריהם, נתפס, והוא סיפק את המידע הנ"ל. המרדף אחר המשאית לא העלה תוצאות.
הנשים שהשתייכו לקבוצות הלחימה של ההתנגדות החמושה היו חמושות כמו הגברים, וחלקן השתייכו לתנועת החלוץ. לא אחת אירע שהן ירו בשני אקדחים בעת ובעונה אחת. פעמים רבות החזיקו הנשים אקדחים ורימוני יד מוסתרים במכנסיים שלהן עד לרגע האחרון, ואז השתמשו בהם נגד חיילי אס־אס, משטרה ווורמאכט.
ההתנגדות שהפגינו היהודים והבריונים יכלה להישבר רק באמצעות פעולה קרבית נמרצת ובלתי נלאית, שנמשכה יומם ולילה. ב־23 באפריל 1943 הורה רייכספיהרר אס־אס, באמצעות המפקד העליון של אס־אס והמשטרה מזרח בקרקוב, לערוך חיפוש בגטו ורשה ב"קפדנות המרבית ובחומרה הבלתי מתפשרת". משום כך החלטתי על השמדה מוחלטת של הרובע היהודי באמצעות שריפת כל הבלוקים, לרבות אלה של מפעלי הנשק. המפעלים פונו בזה אחר זה ונשרפו מיד. אז כמעט תמיד יצאו היהודים ממחבואיהם ובונקריהם. לעיתים נשארו היהודים בבתים הבוערים עד אשר מחום האש ומפחד המוות בלהבות העדיפו לקפוץ מהקומות הגבוהות, לאחר שהשליכו למטה מזרנים וחפצים מרופדים. הם ניסו אז, עם עצמות שבורות, לזחול ברחוב לעבר מבנים שעדיין לא עמדו בלהבות. לעיתים החליפו היהודים מחבואיהם בלילה, עוברים להריסות שכבר נחרבו, שם הסתתרו עד שיחידות סער מצאו אותם.
גם השהייה בביובים כבר לא הייתה נסבלת לאחר שמונה ימים. לעיתים קרובות נשמעו קולות מהביובים דרך מכסי הניקוז. אז ירדו חיילי אס־אס, שוטרים או חבלני וורמאכט באומץ לשוחות כדי להוציא את היהודים – ולעיתים נתקלו בגופות או נורו באש. כדי להבריח את היהודים היה צורך להשתמש ללא הרף בפצצות עשן. יום אחד נפתחו 183 מכסי ביוב ובשעה שנקבעה הושלכו פנימה פצצות עשן; הבריונים, שחשבו שמדובר בגז, נמלטו לעבר מרכז הרובע, שם ניתן היה לגרור אותם דרך הפתחים. רבים מהיהודים, שמספרם לא ניתן לקביעה, חוסלו בבונקרים ובתעלות על ידי פיצוצם.
ככל שהתארכה ההתנגדות, כך גברה קשיחותם של חיילי אס־אס, המשטרה והוורמאכט, אשר באחוות נשק נאמנה מילאו את משימותיהם בעקשנות והיוו דוגמה לחבריהם. הפעולה נמשכה לעיתים מהשעות המוקדמות של הבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות. יחידות סיור ליליות של חיילים, שכרכו סמרטוטים סביב רגליהם, עקבו אחרי היהודים והחזיקו אותם במתח מתמיד. לעיתים נעצרו וחוסלו יהודים שניצלו את הלילה כדי להשיג מזון מבונקרים נטושים, לחדש מלאי או ליצור קשר עם קבוצות סמוכות.
אם לוקחים בחשבון שחיילי האס־אס גויסו לפעולה לאחר הכשרה בת שלושה או ארבעה שבועות בלבד – יש להדגיש במיוחד את האנרגיה, האומץ והנכונות הקרבית שהפגינו. גם חבלני הוורמאכט פוצצו בונקרים, תעלות ובתי בטון במאמץ עיקש ומסור. קציני ושוטרי המשטרה, שרובם כבר היו בעלי ניסיון קרבי, הצטיינו שוב באומץ שאין שני לו.
רק הודות להשתתפות הבלתי פוסקת והבלתי נלאית של כל הכוחות במבצע ניתן היה ללכוד או להשמיד בוודאות סך של 56,065 יהודים. למספר זה יש להוסיף את היהודים שנהרגו כתוצאה מפיצוצים, משריפות וכדומה, שמספרם לא ניתן לקביעה. במהלך המבצע הגדול הובא לידיעת האוכלוסייה הארית באמצעות כרוזים כי הכניסה לשטח הרובע היהודי לשעבר אסורה באיסור החמור ביותר, וכל מי שייתפס שם ללא אישור מעבר תקף – יוצא להורג בירייה. במקביל הוזהרה שוב האוכלוסייה הארית שכל מי שיספק ליהודי ביודעין מקלט, ובפרט מחוץ לרובע היהודי לשעבר – ייתן לו מגורים, מזון או יסתירו – ייענש בעונש מוות.
למשטרה הפולנית הותר להעניק לכל שוטר פולני, שתפס יהודי בחלק הארי של ורשה, שליש מהמזומנים שנמצאו על אותו יהודי. צו זה הוכיח את עצמו כיעיל. האוכלוסייה הפולנית קיבלה את הצעדים שננקטו נגד היהודים ברובם ברוח אוהדת. לקראת סיום המבצע הגדול פרסם המושל כרוז מיוחד אל האוכלוסייה הפולנית – שהוצג לאישור הח"מ לפני פרסומו – שבו, בהתייחס לפיגועים שהתרחשו לאחרונה בעיר ורשה ולבד"צים ההמוניים בקטין, הוסברו לאוכלוסייה הפולנית הסיבות להשמדת הרובע היהודי לשעבר, והיא נקראה להילחם בסוכנים הקומוניסטיים וביהודים (ראה הכרוז המצורף).
המבצע הגדול הסתיים ב־16 במאי 1943 בפיצוץ בית הכנסת הוורשאי בשעה 20:15. כיום אין עוד אף מפעל בשטח הרובע היהודי לשעבר. כל מה שהיה בעל ערך – חומרי גלם ומכונות – הועבר ואוחסן. כל המבנים והמתקנים נהרסו. היוצא מן הכלל היחיד הוא מה שנקרא "בית הסוהר של משטרת הביטחון" ברחוב דז'לנה, שנחסך מן ההשמדה.
3
מכיוון שיש להתחשב בכך כי אפילו לאחר ביצוע המבצע הגדול יחידים מבין היהודים עדיין עשויים להסתתר בחורבות הרובע היהודי לשעבר, יש להפריד שטח זה באופן הדוק מהחלק הארי של העיר ולשמור עליו בזמן הקרוב. לשם כך הושם בשימוש גדוד משטרה III/23. גדוד משטרה זה נועד לשמר את הסדר ברובע היהודי לשעבר, ובפרט לוודא שאיש לא ייכנס לשטח הגטו; כל מי שיעמוד שם ללא הרשאה ייוצא מיד להורג בירייה. מפקד גדוד המשטרה זה מקבל הנחיות נוספות ישירות ממפקד האס־אס והמשטרה. כך יש להביא לשימור המתח המתמיד של שרידי היהודים שעלולים להישאר וללכת אחר כך להשמדתם הסופית. על-ידי הרס כל המבנים והמחבואים וניתוק אספקת המים יש לשלול מהיהודים והבריונים הנותרים את האפשרות להתקיים עוד.
עלתה ההצעה להמיר את בית הסוהר שבדז'לנה למחנה ריכוז, כדי שבעזרת האסירים יהיה ניתן לחלץ, לאסוף ולנצל מיליוני לבנים, גרוטאות ברזל וחומרים אחרים.
ורשה, 16 במאי 1943
מפקד האס־אס והמשטרה במחוז ורשה
(-) שטרופ
SS-Brigadeführer וגנרל-מיור של המשטרה
משמעות האירוע
הנפת הדגל הכחול־לבן לצד הדגל הפולני בכיכר מוראנובסקה הייתה בעיני הלוחמים מעשה שמטרתו לא רק לעורר השראה בקרב בני הגטו אלא גם לשדר לעולם מסר על קיומה של התנגדות יהודית מאורגנת. פאבל פרנקל ולאון רודל, מפקדי הארגון הצבאי היהודי, ראו בדגלים ביטוי לזהות לאומית ויהודית החורגת מעבר לשעת הקרב. רודל הסביר באותם ימים את משמעות הסמל באומרו: "אתה רואה את הדגלים האלה? לכאורה חשיבותם זניחה, אך למעשה זה סמל שחשיבותו גדולה ביותר… הלוואי שהעולם יראה אותם, ויידע מה מתרחש פה!" דבריו שיקפו את ההבנה שהנפת הדגלים הייתה הכרזה על קיומו של עם הלוחם על כבודו, על חירותו ועל זכותו לחיים, דווקא בלב התופת הנאצית. פרנקל, מצדו, תיאר את משמעות המאבק באומרו כי הלוחמים ייפלו בקרב, אך "אנחנו נחיה בחייהם ובליבם של הדורות הבאים, נחיה בדפי ההיסטוריה היהודית!" בכך הוצגה ההנפה לא כמעשה סמלי בלבד אלא כהצהרה היסטורית שנועדה להבטיח שהמאבק היהודי ייזכר כחלק בלתי נפרד מן הרצף הלאומי.
גם בקרב אנשי הארגון היריב, הארגון היהודי הלוחם, התקבלה הנפת הדגלים כביטוי של התגשמות רעיון ההגנה העצמית היהודית. מפקד הארגון, מרדכי אנילביץ', כתב במכתבו האחרון לסגנו יצחק צוקרמן: "חלום חיי קם והיה, זכיתי לראות הגנה יהודית בגטו בכל גדולתה ותפארתה". אף שהדברים נכתבו בבונקר במילא 18, הרוח המשתקפת מהם קרובה לתפיסתם של לוחמי האצ"י – תפיסה של אחריות לאומית, של גאווה יהודית ושל רצון להוכיח כי גם בשעת החורבן קיימת אפשרות לבחור בעמידה ובמאבק. הדגל שהונף מעל הגטו סימל את הרעיון הזה במלואו: הוא לא היה רק סמל ציוני, אלא הכרזה על לידה מחדש של כוח מוסרי, רוחני וצבאי בעם שנועד להשמדה.
ההשתקה והמאבק על הזיכרון
לאחר המלחמה לא הוענק לארגון הצבאי היהודי מקום מרכזי בזיכרון הציבורי של מרד גטו ורשה. הנרטיב שנבנה בשנותיה הראשונות של המדינה התמקד בארגון היהודי הלוחם ובדמותו של מרדכי אנילביץ', בעוד שפועלם של לוחמי האצ"י נותר בשוליים. את הנוסח הרשמי של סיפור המרד עיצבו בעיקר שורדי אי"ל ובראשם צביה לובטקין, שהגיעה לארץ ביוני 1946 ונשאה דברים בפני ועידת הקיבוץ המאוחד ביגור. מול קהל גדול שהשתוקק לשמוע על עוז רוח יהודי סיפרה על מרד גטו ורשה, אך תיארה רק מחצית מן הסיפור. היא לא הזכירה את הקרבות של האצ"י בכיכר מוראנובסקה ולא את הדגלים שהונפו שם, אף שהייתה מודעת היטב לקיומם והשתתפה בפגישות בין אנילביץ' ופרנקל ערב המרד. ההימנעות הזאת נבעה מהאווירה הציבורית בארץ, שבה רווחה עוינות כלפי אנשי בית"ר והאצ"ל.
כך נוצר מצב שבו סיפורו של מרד גטו ורשה הוצג במשך עשרות שנים כסיפורו של ארגון אחד בלבד. גם במשפט אייכמן, שנערך בשנת 1961, הובאו כעדים אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, שניהם נציגי אי"ל, ולא ניתן ביטוי לסיפורו של האצ"י. בשנות הארבעים והחמישים כמעט שלא הוזכר הארגון בספרות המחקרית, בתכניות הלימודים או בטקסי הזיכרון. פרופ’ משה ארנס תיאר זאת כ"מניפולציה של ההיסטוריה", וטען כי "זהו העיקרון הבולשביקי ששלט בארץ כאשר השמאל היה בשלטון. עשו מניפולציה של ההיסטוריה, העלימו את מעשיו של פאבל פרנקל על אף חשיבותם… גם האקדמאים שמהם ניתן היה לצפות שיחקרו ויגיעו למסקנות היו קשורים לממסד. לא הייתה אצלם נכונות להגיע אל האמת והפעילות האקדמאית שלהם תאמה זאת". לשיטתו של ארנס, ההשתקה נבעה ממניעים פוליטיים ברורים – שליטתה של מפא"י במערכת החינוך ובתרבות הזיכרון, והעדפת גבורת השמאל הציוני על פני הצגת לוחמים רוויזיוניסטים כבעלי תפקיד שווה במרד.
במכתביו של עמנואל רינגלבלום, היסטוריון גטו ורשה, מופיעה עדות מוקדמת לתופעת ההדרה. בדצמבר 1943, בעודו מסתתר בוורשה, כתב כי "מדוע אין שום מידע על אצ"י?… הרי זכר שלהם צריך להישאר, אפילו אם הם לא סימפתיים בעינינו". גם בהמשך המכתב הביע תסכול מכך שאין מידע על הרוויזיוניסטים, אף שהכיר בשמות מפקדיהם. הדברים מלמדים כי דמותו של האצ"י הודרה עוד בימי המלחמה עצמה, כחלק ממאבקי ההנהגות הפוליטיות היהודיות. תהליך זה נמשך לאחר הקמת המדינה, כאשר תיעוד המרד הופקד בידי מי שנמנו עם תנועות השמאל.
הדיון המחודש בחלקו של האצ"י נפתח רק עשרות שנים מאוחר יותר. פרופ’ משה ארנס, בספרו "דגלים מעל הגטו", הדגיש את משמעותם של הקרבות בכיכר מוראנובסקה ואת מעשה הנפת הדגלים כסמל לאומי ראשון במעלה. בעקבותיו הועלתה ביקורת ציבורית רחבה על כך שיד ושם, כמו גם מערכת החינוך, לא שילבו את סיפור האצ"י באופן שוויוני בנרטיב של המרד. חוקרים ואנשי ציבור קראו לתקן את הנדסת הזיכרון ולהחזיר למקומם את פאבל פרנקל, לאון רודל ולוחמיהם בזיכרון ההיסטורי של ההתנגדות היהודית. לדברי ארנס, הצגת סיפורם של לוחמי האצ"י איננה רק תיקון היסטורי אלא חובה מוסרית כלפי מי שנלחמו והניפו את הדגל הכחול־לבן מעל גטו ורשה.
הנצחה
לאורך עשרות שנים כמעט ולא הונצח זכרם של לוחמי האצ"י והנפת הדגל הכחול־לבן בגטו ורשה. רק בשנות ה־2000 החל תהליך של תיקון והכרה ציבורית רחבה במעמדם ובמשמעות המעשה. בשבוע שבו צוינו שבעים שנה למרד גטו ורשה נערך בוורשה טקס ממלכתי בבית הקברות היהודי בעיר, ובו נחשפה מצבה סמלית לזכר פאבל פרנקל וחברי הארגון הצבאי היהודי שנפלו בקרב בכיכר מוראנובסקה. באותו טקס הונפו מחדש דגלי ישראל ופולין באותו המקום שבו עמד הגטו עד חורבנו. באירוע השתתפו נציגים רשמיים משתי המדינות, והוא הוקדש כולו למעשה ההנפה, שהוצג כמרכזי במאבק היהודי נגד הנאצים. המצבה הפכה מאז לאתר הנצחה קבוע.
בישראל מצא הסמל את ביטויו גם באמצעים ממלכתיים. בשנת 2013, לציון שבעים שנה למרד, הנפיק השירות הבולאי בול זיכרון שעליו דימוי ההנפה של הדגל הכחול־לבן מעל גגות הגטו. במקביל, נחנכה באותה שנה ברמת גן "כיכר אצ"י" בטקס בהשתתפות ראש העיר צבי בר ושר הביטחון לשעבר משה ארנס, שפעל רבות להשבת סיפור הארגון לתודעה הציבורית. בהמשך נקראו כיכרות נוספות על שם לוחמי הארגון, ובהן "כיכר פאבל פרנקל" בלוד ו"כיכר אצ"י" בחולון. בנוסף, ביישוב חוות יאיר הוקמה בשנת 2006 טיילת על שם פרנקל ורודל, מפקד הארגון וסגנו.
זכר ההנפה מצא הד מסוים גם באמירות ממלכתיות מוקדמות יותר. בנאום שנשא משה שרת במאי 1948, בעת טקס קבלת ישראל לאו"ם, הזכיר את "דגל כחול לבן זה… שנפרש מעל חומות גטו ורשה במרד הנואש", התייחסות שנועדה לסמל את המשכיות הקוממיות היהודית מן המרד ועד הקמת המדינה. עם זאת, שרת לא ציין מי הניף את הדגל, והאירוע נותר ללא ייחוס ברור עד השנים האחרונות. היעדרו של סיפור האצ"י מן הטקסים הרשמיים והחינוכיים עמד במוקד ביקורת ציבורית הולכת וגוברת. בעשור האחרון התגברו הקריאות להציג ביד ושם את עובדות המרד לאשורן, ולשלב בתצוגות הקבע את חלקם של לוחמי האצ"י והנפת הדגלים בכיכר מוראנובסקה.
לקריאה נוספת
- חיים לזר ליטאי, מצדה של ורשה, הארגון הצבאי יהודי במרד גטו ורשה Z.Z.W, תל אביב: הוצאת הוועדה לציון יום השנה ה-20 למרד גטו ורשה שעל יד תנועת החרות, 1962, הוצאה מחודשת ב-1983.
- רחל אוירבך, מרד גטו ורשה, תל אביב: הוצאת מנורה, 1963.
- חיה לזר, הארגון הצבאי היהודי במרד גיטו ורשה, 50 שנה למרד, פרסומי מוזיאון הלוחמים והפרטיזנים, כרך ח' מס' 7 (77), תל אביב 1993. – (חוברת על פי ספרו של חיים לזר).
- שרה אוסצקי-לזר וחיה לזר, אור חדש על הז.ז.וו במרד גיטו ורשה, האומה, 144, קיץ 2001.
- מריאן אפלבאום, בחזרה לגטו ורשה – התקוממות האיגוד הצבאי היהודי, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2004.
- משה ארנס, מרד גטו ורשה – הערכה מחדש, יד ושם, ל"ג, ירושלים: הוצאת יד ושם, 2005.
- משה ארנס, דגלים מעל הגטו, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009.
- שרון גבע, הפוליטיזציה של מרד גטו ורשה בשנות המדינה הראשונות, האומה, 188, חורף 2012.
- דריוש ליביונקה ולורנס ויינבאום. מבט חדש על ה"אידיליה" של בית"ר בהר וביישוב. יד ושם; קובץ מחקרים. 37:1 (2009).
- ד"ר אוגוסט גראבסקי (חוקר ב-ZIH, המכון להיסטוריה יהודית בוורשה), האצ"י במרד גטו ורשה.
- יורגן שטרופ, ה"רובע היהודי של ורשה שוב איננו!", מהדורה בעריכת אנדז'יי ז'ביקובסקי, הוצאת המכון לזיכרון לאומי והמכון ההיסטורי היהודי, ורשה 2009.
קישורים חיצוניים
- "הדגל בגטו" – כתבה באתר ישראל היום, 7 באפריל 2013.
- מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה, ההדרה בסיפור מרד גטו ורשה.
- משה ארנס, דגלים מעל גטו ורשה, הארץ, 19 באפריל 2016.
- משה ארנס, דגלים מעל הגטו, תל אביב: ידיעות ספרים, 2009. עמ' 129-150
- ג'ק אייזנר, אוד מוצל מאש – סיפור אישי מגטו ורשה, בהוצאת עידנים, ידיעות אחרונות, 1982.
- יורגן שטרופ, ה"רובע היהודי של ורשה שוב איננו!", מהדורה בעריכת אנדז'יי ז'ביקובסקי, הוצאת המכון לזיכרון לאומי והמכון ההיסטורי היהודי, ורשה 2009. עמ' 23-41.
