ב-12 בספטמבר 2002, יום אחד בלבד לאחר יום השנה הראשון לפיגועי ה-11 בספטמבר, התקיים שימוע מיוחד בפני הוועדה לרפורמה בממשל של בית הנבחרים האמריקני תחת הכותרת "Conflict with Iraq: An Israeli Perspective". השימוע נועד לבחון את נחיצותה של פעולה צבאית להפלת משטרו של סדאם חוסיין מנקודת מבט אסטרטגית ישראלית, כאשר העד המרכזי והמומחה שהוזמן להציג את התזה היה ראש ממשלת ישראל לשעבר, בנימין נתניהו. במהלך עדותו, הציג נתניהו תפיסה ביטחונית נוקשה הגורסת כי הדרך היחידה לנצח במלחמה הגלובלית בטרור היא באמצעות פירוק הריבונויות התומכות בו, תוך שהוא מסמן את עיראק כחוליה הראשונה וההכרחית בשרשרת זו. נתניהו טען כי משטרו של סדאם חוסיין מהווה איום קיומי לא רק על האזור אלא על הציוויליזציה כולה, וכי הכלת האיום באמצעות פקחים או הרתעה מסורתית אינה רלוונטית עוד בעידן שאחרי ה-11 בספטמבר.
התשתית הרעיונית שהציג נתניהו בשימוע נשענה על תפיסה אסטרטגית רחבה שגובשה כבר בשנת 1996 במסמך המדיניות "A Clean Break: A New Strategy for Securing the Realm". דו"ח זה, שהוכן עבור נתניהו בראשית כהונתו הראשונה, קרא לזניחת נוסחת "שטחים תמורת שלום" לטובת "שלום מתוך עוצמה" ועצמאות אסטרטגית. במוקד הדו"ח עמדה ההבנה כי ביטחון ישראל והמערב יובטחו רק באמצעות עיצוב מחדש של הסביבה האזורית, כולל הדחתו של סדאם חוסיין מעיראק כיעד אסטרטגי שנועד להחליש את סוריה ולבודד את איראן. בשימוע ב-2002, ביקש נתניהו ליישם דוקטרינה זו באופן אקטיבי, תוך שהוא מזהיר כי סדאם חוסיין פועל בחשאי להשגת נשק גרעיני באמצעות טכנולוגיות ניידות שפקחי האו"ם לא יוכלו לאתר לעולם, ותיאר את המאמץ כמירוץ חימוש שבו איראן ועיראק מתחרות על התואר מי תשיג פצצה ראשונה.
במהלך עדותו המפורטת, עשה נתניהו שימוש נרחב בהשוואות היסטוריות ובדוקטרינת המכה המקדימה (Preemption), תוך שהוא מצטט את וינסטון צ'רצ'יל כדי להדגיש את הסכנה שבהיסוס אל מול עריצות:
"אם לא תילחמו כאשר ניצחונכם יהיה בטוח ולא יקר מדי, אתם עלולים להגיע לרגע שבו תאלצו להילחם כאשר כל הסיכויים נגדכם. ייתכן אף מקרה גרוע מכך. ייתכן שתאלצו להילחם כאשר אין כל תקווה לניצחון".
נתניהו טען כי העולם הדמוקרטי ניצב בפני הכרעה מוסרית בין חברה חופשית לבין ברבריות המשרתת כוח ברוטלי, והזהיר כי "אין כל ספק שהוא, שסדאם חותר ועמל ומתקדם לעבר פיתוח נשק גרעיני, אין כל ספק בכך". הוא הדגיש כי ישראל מוכנה לקחת על עצמה את הסיכון להיות היעד הראשון להתקפת נגד עיראקית, מתוך הבנה שהפלת המשטר תביא ל"רעידות אדמה חיוביות" שיקרינו על האזור כולו ויחלישו את רשת הטרור הגלובלית.
הדיון בקונגרס חשף את המחלוקות העמוקות בתוך המערכת הפוליטית האמריקנית, כאשר לצד תמיכה נלהבת מצד חברי וועדה כמו טום לנטוס, הועלו שאלות נוקבות על ידי חברים כדוגמת הנרי וקסמן ודניס קוסיניץ' בנוגע להיעדר הוכחות לקשר בין עיראק לפיגועי ספטמבר 2001. בתגובה, עמד נתניהו על כך שהסכנה טמונה ב"מיזוג של משטרים דיקטטוריים עם נשק להשמדה המונית", וכי המתנה להוכחה חותכת עלולה להיות מאוחרת מדי. למרות שההיסטוריה הראתה כי חלק מתחזיותיו האופטימיות בנוגע לקריסה פנימית של המשטר באיראן בעקבות הפלת סדאם לא התממשו, דוקטרינת ההרתעה שלו הוכחה במקרה של לוב, אשר מנהיגה מועמר קדאפי שנכנע ללחץ המערבי מתוך פחד לגורל דומה לשל סדאם, ויתר על תוכנית הגרעין שלו ב-2003 ובסופו של דבר אף איבד את משטרו ב-2011.
דבריו של נתניהו בשימוע נחשבים לאחד הרגעים המכוננים בעיצוב דעת הקהל והמדיניות שהובילו לפלישה לעיראק ב-2003, תוך שהם מהווים עדות חיה ליישום דוקטרינת ה"ניתוק המוחלט" מהמדיניות האסטרטגית המסורתית של המזרח התיכון.
רקע היסטורי
הבסיס הרעיוני לעמדות שהציג בנימין נתניהו בשימוע בשנת 2002 נטוע במסמך מדיניות מקיף משנת 1996 שכותרתו "A Clean Break: A New Strategy for Securing the Realm" (התחלה חדשה – אסטרטגיה חדשה להבטחת הממלכה). הדו"ח הוכן עבור נתניהו עם כניסתו לכהונתו הראשונה כראש ממשלה על ידי קבוצת מחקר בראשות ריצ'רד פרל, והוא סימן את קץ הדומיננטיות של הציונות הסוציאליסטית, אשר לפי כותבי הדו"ח יצרה כלכלה תקועה והובילה לשיתוק אסטרטגי. המסמך קבע כי הניסיון לאמץ את הסיסמה "מזרח תיכון חדש" גרם לשחיקה לאומית וגרם להתפשרות בנכונות ליוזמה האסטרטגית, ועל כן הציע לישראל הזדמנות לנתק את עצמה באופן מוחלט מגישות העבר ולנסח אסטרטגיה חדשה על בסיס אינטלקטואלי המשיב את היוזמה לידיה 1.
בלב הדוקטרינה עמד המעבר מנוסחת "שטחים תמורת שלום", שהציבה את ישראל בעמדה של נסיגה תרבותית וצבאית, לעקרונות של "שלום תמורת שלום" ו"שלום באמצעות כוח". הדו"ח הדגיש כי ישראל אינה יכולה לשחק את התמימה בזירה עולמית שאינה תמימה, וכי השלום תלוי באופיים ובהתנהגותם של האויבים. נקודת המוצא לאסטרטגיה זו הייתה רפורמה כלכלית פנימית שתאפשר עצמאות ובגרות, תוך הפסקת הסיוע הכלכלי האזרחי מארצות הברית שנתפס ככזה המונע רפורמות הכרחיות. שאיפה זו לעצמאות נועדה להעניק לישראל חופש פעולה רב יותר ולהסיר מנופי לחץ שהופעלו עליה בעבר בעקבות תלותה בכספים אמריקניים.
בהקשר האזורי, הדו"ח הציע לעצב את הסביבה האסטרטגית בשיתוף פעולה עם טורקיה וירדן כדי לבלום ולהחליש את סוריה. צעד המפתח בתוכנית זו היה הדחתו של סדאם חוסיין מהשלטון בעיראק, פעולה שהוגדרה כמטרה אסטרטגית חשובה בפני עצמה וכדרך לסכל את שאיפותיה האזוריות של דמשק. התוכנית חזתה יצירת "ציר טבעי" שיכלול את ישראל, ירדן וטורקיה, ויבודד את סוריה מחצי האי הסעודי. חלק מהחזון כלל שימוש בהשפעה של ההנהגה השיעית בעיראק כדי לסייע לישראל לנתק את השיעים בדרום לבנון מחיזבאללה, מאיראן ומסוריה, תוך ניצול הקשרים ההיסטוריים של המשפחה ההאשמית לערים הקדושות בעיראק.
המסמך קרא לישראל לאמץ מחדש את עקרון ה"הקדמה" (preemption) ולא להסתפק בתגובה בלבד. הוא קבע כי לישראל יש זכות לרדיפה חמה לתוך אזורים בשליטה פלסטינית לשם הגנה עצמית, וכי עליה להחזיק את הרשות הפלסטינית באותם סטנדרטים של אחריות המצופים מכל משטר אחר. המטרה הסופית של דוקטרינת הניתוק המוחלט הייתה להפוך את ישראל לאומה גאה, עשירה וחזקה, שלא רק תנהל את הסכסוך הערבי-ישראלי אלא תתעלה עליו, תוך הצגת עמידה לאומית איתנה ודחיית עמימות מוסרית מול משטרים השואפים להשמידה. כפי שנכתב בדו"ח: "תביעתנו על הארץ – עליה נאחזנו בתקווה במשך 2000 שנה – היא לגיטימית ואצילית. אין בכוחנו בלבד, לא משנה כמה נוותר, לייצר שלום באופן חד-צדדי. רק קבלה ללא תנאים של הערבים את זכויותינו, במיוחד הזכויות הטריטוריאליות, 'שלום תמורת שלום,' היא בסיס יציב לעתיד".
עיקרי עדות נתניהו בשימוע
במהלך עדותו המפורטת בפני הוועדה לרפורמה בממשל ב-12 בספטמבר 2002, הציג בנימין נתניהו ניתוח אסטרטגי רחב היקף, שבו הגדיר את המלחמה בטרור כמאבק שאינו מוגבל לארגון בודד אלא מכוון נגד רשת סבוכה של משטרים וארגונים. לשיטתו, המפתח המכריע להבסת הטרור אינו טמון במרדף נקודתי אחר הטרוריסטים הספציפיים שביצעו את המתקפה האחרונה, אלא בהרתעה ובהשמדה של המשטרים המארחים, המסייעים והמעודדים את פעילותם. הוא הסביר כי יש לפעול נגד כל חלקי הרשת הזו באופן נחרץ, והזהיר מפני הסכנה הקיומית החמורה ביותר הניצבת לפתחו של העולם המודרני: האפשרות שחלק מרשת טרור זו ישיג נשק גרעיני. נתניהו המחיש את גודל האיום בציינו כי לו היה לארגון אל-קאעידה נשק גרעיני ב-11 בספטמבר, העיר ניו יורק לא הייתה קיימת היום והעולם היה מתאבל על מיליונים ולא על אלפים.
מרכז עדותו הוקדש לאיום הנשקף מצד סדאם חוסיין, אשר לדבריו חותר בנחישות בלתי פוסקת לפיתוח יכולת גרעינית. נתניהו הסביר כי תוכנית הגרעין העיראקית עברה שינוי יסודי מאז הושמד הכור באוסיראק בשנת 1981; סדאם אינו נזקק עוד למתקן כור גדול ובולט, אלא פנה למסלול של ייצור חומר קטלני באמצעות צנטריפוגות בגודל של מכונות כביסה. גודלן המצומצם מאפשר להחביא אותן בקלות ברחבי המדינה, ונתניהו טען כי בשל כך, גם מערך פיקוח חופשי ובלתי מוגבל לא יצליח לחשוף את אתרי הייצור הניידים הללו. הוא הדגיש כי עיראק היא מדינה גדולה מספיק כדי לאפשר הסתרה יעילה של צנטריפוגות ניידות במקומות שונים, מה שהופך את האיום לנסתר וקשה לבלימה באמצעים דיפלומטיים בלבד. הוא הוסיף וקבע נחרצות כי "אין כל ספק שהוא, שסדאם חותר ועמל ומתקדם לעבר פיתוח נשק גרעיני, אין כל ספק בכך" 2.
בהתייחסו לאסטרטגיה המדינית הנדרשת, תקף נתניהו את הגישה הפסיבית הממתינה לפעולה רק לאחר שהאיום כבר התממש. הוא נשען על תקדימים היסטוריים כדי להצדיק את הצורך בדוקטרינה של מכה מקדימה, וציין כי לו היו המדינות הדמוקרטיות פועלות להפלת היטלר כבר בשנות ה-30, היו נמנעות הזוועות הקשות ביותר שידעה האנושות. נתניהו בחר לצטט בעדותו את דבריו של וינסטון צ'רצ'יל: "אם לא תילחמו כאשר ניצחונכם יהיה בטוח ולא יקר מדי, אתם עלולים להגיע לרגע שבו תאלצו להילחם כאשר כל הסיכויים נגדכם. ייתכן אף מקרה גרוע מכך. ייתכן שתאלצו להילחם כאשר אין כל תקווה לניצחון". על בסיס זה הסביר כי מנהיגות אמיצה מחייבת קבלת החלטות קשות המציגות את האמת הלא נעימה לעם, גם אם הן גוררות ביקורת ציבורית, שכן הן הכרחיות למניעת קטסטרופה גרעינית שנגדה לא קיים כל אמצעי הגנה יעיל.
נתניהו שירטט מפה גאו-פוליטית שבה עיראק מהווה חוליה קריטית ב"ציר הרשע", לצד מדינות כמו איראן ולוב, אותן כינה "נושאות מטוסים" של הטרור העולמי. הוא עמד על כך שהתרבות הפוליטית באזור אינה מבוססת על כיבוד כוח אלא על סגידה לכוח, ולכן כל ניצחון של חלק מרשת הטרור מעודד את הרשת כולה, בעוד תבוסה מחלישה אותה. נתניהו העריך כי הפלת משטרו של סדאם חוסיין תעורר "רעידות אדמה חיוביות" שיקרינו על האזור כולו, ובאופן ספציפי על איראן השכנה. לטענתו, מיטוט הדיקטטורה בבגדד ישלח מסר עוצמתי של שחרור לצעירים באיראן ויביא לקריסת המשטר בטהראן, בדומה לתהליכים שהובילו לנפילת משטר השאה בעבר. הוא אף הציע כי החלת הכוח האמריקאי והפגנת נחישות חסרת פשרות יניבו תוצאות חיוביות שיקטינו משמעותית את הצורך בשימוש עתידי בכוח צבאי גלוי נגד משטרים אחרים.
במהלך הדיון, הציג נתניהו גישה ייחודית בנוגע לשינוי משטר באיראן, המשלבת לחץ צבאי בעיראק עם שימוש ב"כוח רך". הוא סיפר כי הציע בעבר לראשי ה-CIA לקדם שינוי משטר באיראן באמצעות שידור תכנים מערביים כמו "מלרוז פלייס" ו"בוורלי הילס 90210" לטהראן, מתוך אמונה כי הצגת סגנון החיים החופשי והשופע תהיה חתרנית עבור הדור הצעיר ותחתור תחת יסודות שלטון האייתוללות. הוא הבחין בין איראן, לה חברה פתוחה יחסית עם חשיפה ללוויינים ואינטרנט, לבין עיראק הסגורה לחלוטין, וטען כי מכה צבאית בבגדד תהיה הזרז שיפעיל את תהליך הקריסה הפנימית בטהראן.
נתניהו התייחס בחריפות גם למגבלותיה של הקהילה הבינלאומית והאו"ם, תוך שהוא מציין כי אין להפוך את אישור הארגון לתנאי מוקדם לפעולה חיונית. הוא הזכיר כי מדובר בארגון שבו לוב עומדת בראש הוועדה לזכויות אדם וסוריה עמדה בראש מועצת הביטחון, וציטט את דברי אבא אבן לפיהם אם המדינות הערביות יגישו לאו"ם החלטה שהעולם שטוח, היא תעבור. הוא המחיש זאת באמצעות תקיפת הכור ב-1981, שזכתה לגינוי רשמי מהאו"ם ומארה"ב, בעוד שבדיעבד כולם מבינים כי המהלך מנע אסון גרעיני. נתניהו גילה כי במעמקי גופי הביטחון האמריקאיים חגגו את המבצע בביטוי "הישות מכה שנית".
העדות כללה גם התייחסות ביקורתית לסעודיה, כמשטר שמצד אחד מקיים קשרים עם ארה"ב ומצד שני מזין את הטרור באמצעות מימון משפחות מחבלים מתאבדים וקידום האידיאולוגיה הווהאבית הקיצונית. הוא קרא להציב לסעודים את הברירה שהגדיר הנשיא בוש: "או שאתם איתנו, או שאתם נגדנו". נתניהו סיכם את דבריו בקביעה כי בעוד שלמחבלים ולעריצים יש כיום את הרצון להשמיד את המערב אך הם חסרים את הכוח הנדרש, למערב יש את הכוח להשמידם אך עליו לגייס את הרצון הפוליטי והמוסרי לעשות זאת. הוא קבע כי הבחירה היא בין חברה חופשית המבוססת על חוק וחמלה לבין ברבריות המקדשת את הכוח הברוטלי והעריצות.
הערכת סיכונים והגנה על ישראל
במסגרת עדותו, הבהיר בנימין נתניהו כי מדינת ישראל ניצבת בחזית הסכנה וכי היא המדינה המאויימת ביותר מפעולה צבאית מקדימה נגד עיראק. הוא הסביר כי יש להניח במידה רבה של ודאות כי ברגעי הגסיסה האחרונים של משטרו הגוסס, ינסה סדאם חוסיין לשגר את הטילים הנותרים שברשותו, כולל מטענים כימיים וביולוגיים, לעבר המדינה היהודית. נתניהו הדגיש כי הוא מדבר כמי שמייצג את תחושת הרוב המכריע של הישראלים, אשר תומכים במכה מקדימה אמריקאית למרות שהם ניצבים בקו האש, בעוד אחרים מבקרים את המהלך כשהם יושבים בנוחות מהצד. הוא הוסיף כי תחושת הנוחות של המבקרים היא אשליה, שכן אם לא תינקט פעולה כעת, כולם יהיו מאוימים בסכנה גדולה בהרבה בעתיד.
נתניהו עמד על כך שניתן להתגונן מפני התקפות כימיות וביולוגיות באמצעות אמצעי הגנה אזרחית זמינים, ולכן יש לבנות את ההיערכות לכך כמרכיב מרכזי ביעדי המלחמה. הוא טען כי הבטחת היכולת של ממשלת ישראל לחסן כל אזרח ואזרח לפני תחילת הפעולה אינה רק אחריות ישראלית, אלא גם אחריות של ממשלת ארצות הברית. נתניהו חזר והדגיש את העיקרון לפיו "ממשלת ישראל וממשלת ארצות הברית חייבות להבטיח במשותף שלאנשי ישראל יהיו כל האמצעים הזמינים להגנה אזרחית לפני שהפעולה תתחיל". הדברים כוונו במיוחד לאספקת מסכות גז וחיסונים, תוך ציון כי כיום ניתן לצמצם באופן משמעותי את הסיכון מהתקפות כאלו באמצעים קיימים.
הניתוח האסטרטגי שהציג נתניהו הבחין באופן חד בין איומים שניתן לצמצם את נזקם לבין איומים חסרי מרפא. הוא הסביר כי בעוד שניתן להגן על האוכלוסייה מפני נשק כימי וביולוגי באמצעות ערכות מגן וחיסונים, המדע טרם המציא מכשיר שיכול להגן מפני נשק גרעיני. זו הייתה עילתו המרכזית לדחיפות הפעולה; הוא טען כי אין להמתין עד שמשטרים שאין להם עכבות בשימוש בנשק להשמדה המונית ישיגו יכולת גרעינית. נתניהו קבע כי משטרים אלו חייבים להיות מופלים לפני שיהיה בידיהם הכוח להפיל את העולם כולו.
בנוגע ליכולות היירוט, נתניהו הזכיר את פיתוח מערכת ה"חץ", פרויקט משותף לישראל ולארצות הברית, כאמצעי חשוב לעצירת טילים לפני הגעתם ליעדם. עם זאת, הוא הזהיר כי לא ניתן להניח שכל הטילים יירטו או שראשי הקרב לא יפיצו חומרים מסוכנים בעת הפיצוץ באוויר או בפגיעה בקרקע. לכן, נקודת המוצא חייבת להיות היערכות למקרה הגרוע ביותר תוך השקעה מקסימלית במיגון האוכלוסייה. נתניהו סיכם כי הציבור הישראלי מפגין אומץ אזרחי יוצא דופן, עומד על משמרו ואינו מתפורר מול הטרור, אך הוא מצפה לראות את הנחישות והבהירות של המנהיגות הדמוקרטית בהסרת האיום העיראקי בטרם יהפוך לגרעיני.
השלכות השימוע במבחן ההיסטוריה
במבחן הזמן, התזה האסטרטגית שהציג נתניהו בשימוע הניבה תוצאות מעורבות, הנעות בין הצלחה הרתעתית מוכחת לבין שינויים גיאופוליטיים בלתי צפויים שחרגו מגבולות הניתוח המקורי. בטווח הקצר, נבואתו של נתניהו בנוגע לאפקט ההרתעה זכתה לאישוש דרמטי בדצמבר 2003. ימים ספורים בלבד לאחר שלכידתו המשפילה של סדאם חוסיין פורסמה ברחבי העולם, הודיע שליט לוב, מועמר קדאפי, על ויתור מוחלט ומיידי על כל תוכניות הגרעין והנשק להשמדה המונית שלו. קדאפי, תחת סנקציות ארוכות שנים וחשש מגורל דומה לזה של סדאם, בחר בפירוק מרצון של יכולותיו הבלתי-קונבנציונליות בתמורה להישרדות משטרו 3 4 – מהלך שנתפס כהוכחה חותכת לטיעונו של נתניהו בשימוע כי הקרנת עוצמה צבאית משנה את מאזן הרווח וההפסד של רודנים אזוריים.
בנוסף, תחזית הקריסה הפנימית שהציג נתניהו התממשה באופן שחרג משמעותית מהגבולות ששורטטו בשימוע. בעוד שנתניהו חזה קריסה של משטרים עוינים לכיוון של דמוקרטיזציה מערבית (ובאופן ספציפי, איראן, כי היא אומה מתקדמת), המציאות של "האביב הערבי" ב-2011 הובילה לקריסה מבנית של מדינות רבות 5. לוב, שסומנה בשימוע כחוליה מרכזית ב"ציר הרשע", אכן חוותה קריסה פנימית אלימה שהובילה להפלת המשטר. תהליך דומה של ערעור יציבות התרחש במלחמת האזרחים הסורית, אשר הפכה את סוריה – יעד מרכזי נוסף בתוכנית ה"ניתוק המוחלט" (Clean Break) – למדינה משוסעת וחסרת רלוונטיות ככוח צבאי סדיר מול ישראל. במובן זה, האסטרטגיה של החלשת ובידוד מדינות העימות הצליחה, אך במחיר של אנרכיה אזורית ועליית גורמים קיצוניים כמו דאעש.
גל המחאות ששטף את האזור ב-2011, המוכר כאביב הערבי, הגיע גם לאיראן ופתח פרק חדש של עימות פנימי המכונה "התנועה הירוקה". המחאות, שהחלו ב"יום הזעם" ב-14 בפברואר 2011, הושפעו ישירות מהפלת השלטון בתוניסיה ובמצרים וביטאו סולידריות עם המפגינים שם תוך דרישה לרפורמות דמוקרטיות דומות באיראן. נתניהו, שהתייחס לאירועים אלו בזמן אמת, קרא למערב לפעול נגד איראן כפי שפעל נגד לוב של קדאפי, בציינו כי "אם הקהילה הבינלאומית מפעילה לחץ מיוחד על לוב ומזהירה את מנהיגה וחייליה מפני הפרת זכויות אזרח, אותה אזהרה חייבת להיות מופנית למנהיגי איראן ועושי דברם". הוא הוסיף כי תגובה נחרצת תשלח מסר ברור של עידוד ותקווה לעם האיראני.
עם זאת, המשטר האיראני הגיב בדיכוי אלים ונרחב, תוך שימוש באמצעים טכנולוגיים ופיזיים שכללו חסימת רשתות חברתיות, שימוש בתעודות דיגיטליות מזויפות למעקב אחר אזרחים, ומעצרי בית ממושכים למנהיגי האופוזיציה. דווח כי כ-1,500 לוחמי חזבאללה סייעו לכוחות הביטחון המקומיים בדיכוי המפגינים בטהראן, עובדה הממחישה את שיתוף הפעולה המבצעי בתוך רשת הטרור שנתניהו תיאר בשימוע. למרות עוצמת המחאה, המשטר האיראני הצליח לשרוד את טלטלת האביב הערבי, ובניגוד לתחזית הקריסה שתוביל לכיוון ליברלי, הוא הידק את אחיזתו והעמיק את מעורבותו הצבאית במדינות השכנות 5.
מנקודת המבט של האינטרס הביטחוני הישראלי, הפלת משטר הבעת' השיגה את אחד היעדים החשובים ביותר: חיסול "החזית המזרחית". עד 2003, תרחיש הייחוס המרכזי של צה"ל היה מלחמה כוללת מול קואליציה ערבית, שבה עיראק, על צבאה הגדול והמנוסה, היוותה את המרכיב הקריטי. הפלישה האמריקאית פירקה לחלוטין את הצבא העיראקי והסירה מהעולם את האיום של אוגדות שריון השועטות לעבר הגבול הישראלי. נתניהו השתמש ברטוריקת הגרעין בשימוע כ"מנוף" פוליטי מתוחכם (Sense of Urgency) כדי לשכנע את ארה"ב לבצע את "העבודה השחורה" של פירוק האיום הקונבנציונלי המוחשי ביותר על ישראל באותה עת.
המחיר האסטרטגי של מהלך זה התברר בעשורים שלאחר מכן בדמות התחזקותה הדרמטית של איראן. נפילת סדאם חוסיין הסירה את הבלם ההיסטורי המרכזי שבלם את ההתפשטות השיעית. ללא משטר סוני חזק בבגדד, נוצר ואקום שלטוני שאליו נשאבה איראן, תוך שהיא מבססת את "הסהר השיעי" – מסדרון יבשתי המשתרע מטהראן ועד גבולות ישראל בלבנון ובסוריה. העצמת הממשלה השיעית בעיראק לאחר 2003 אפשרה לאיראן להשיג את יעדיה האידיאולוגיים והאסטרטגיים ללא צורך בעימות ישיר עם סדאם חוסיין. האיום של דאעש, שצמח מתוך חוסר היציבות בעיראק שלאחר הפלישה, אף סיפק לאיראן לגיטימציה אזורית ובינלאומית להעמקת נוכחותה הצבאית והמודיעינית במרחב תחת הכסות של לחימה בטרור הסוני.
יתרה מכך, השימוש המופרז ברטוריקה גרעינית לגבי עיראק הקשה על ישראל בשנים הבאות לשכנע את העולם באמיתות המרוץ האיראני לפצצה, שכן הקהילה הבינלאומית נותרה ספקנית בעקבות אזהרות השווא מ-2002. כך, בעוד שישראל הצליחה לנטרל את איומי העבר מצד עיראק ולוב, בזכות אמריקה, היא מצאה את עצמה ניצבת מול איום איראני ישיר ועוצמתי הרבה יותר, שהפך ליעד המרכזי של מערכות ישראל בשנות ה-20 של המאה ה-21. אך כאמור, הפעם מלאכת השכנוע לא עבדה – והנשיאים שהגיעו אחרי בוש סירבו להתערב צבאית באיראן.
לקריאה נוספת
- "העימות עם עיראק: נקודת מבט ישראלית", פרוטוקול השימוע בקונגרס, 2002.
- פוזיה ביבי ולובנה עאביד עלי, הזיקה בין הפלישה האמריקאית לעיראק, האביב הערבי ועליית דאעש: תחילתו של עידן חדש עבור איראן, Global International Relations Review, כרך 5, מספר 2 (אביב 2022), עמ' 69–79.
- גמאל מ. סלים, השפעת עיראק של פוסט-סדאם על סוגיית הדמוקרטיזציה בעולם הערבי, International Journal of Contemporary Iraqi Studies, כרך 6, גלילי 1 (2012), עמ' 53–87.
- ג'נב עבדו, תנועת הירוקים 2.0? כיצד תמיכה אמריקאית יכולה להוביל את האופוזיציה לניצחון, Foreign Affairs, 18 בפברואר 2011.
- ראמין ג'האנבגלו, שתי הריבונויות ומשבר הלגיטימציה באיראן, Constellations, כרך 17, גלילי 1 (2010), עמ' 22–30.
- פרהנג מוראדי, הבחירות והמהפך באיראן: אליטות שלטוניות, דת ומחאה, Capital and Class (בדפוס), 2010.
- פלינט ל. לוורט, מדוע לוב ויתרה על הפצצה, Brookings Institution, 23 בינואר 2004.
- גל לירן, "A Clean Break: A New Strategy for Securing the Realm", אתר עלילונה.
- כרונולוגיה של פירוק לוב מנשק ויחסיה עם ארצות הברית, Arms Control Association, עודכן בינואר 2018.
- גל לירן, "A Clean Break: A New Strategy for Securing the Realm", אתר עלילונה.
- "העימות עם עיראק: נקודת מבט ישראלית", פרוטוקול השימוע בקונגרס, 2002.
- פלינט ל. לוורט, מדוע לוב ויתרה על הפצצה, Brookings Institution, 23 בינואר 2004.
- כרונולוגיה של פירוק לוב מנשק ויחסיה עם ארצות הברית, Arms Control Association, עודכן בינואר 2018.
- פוזיה ביבי ולובנה עאביד עלי, הזיקה בין הפלישה האמריקאית לעיראק, האביב הערבי ועליית דאעש: תחילתו של עידן חדש עבור איראן, Global International Relations Review, כרך 5, מספר 2 (אביב 2022), עמ' 69–79.
