העלייה לחניתה (הידועה גם כליל חניתה) נערכה ב-21 במרץ 1938 ונחשבת לאחד ממבצעי ההתיישבות הגדולים, הנועזים והמורכבים ביותר של התקופה, ובשל כך חניתה הפכה לסמל מובהק של מפעל "חומה ומגדל" מיד עם הקמתה. הרעיון להקמת היישוב נולד בעקבות פרסום דוח ועדת פיל בקיץ 1937, שכלל את מערב הגליל בשטח המדינה היהודית המוצעת למרות דלילות האוכלוסייה היהודית באזור באותה עת. המבצע נועד לקבוע עובדות בשטח ולחזק את התביעה הטריטוריאלית על הגליל המערבי וגבול הצפון, מתוך תפיסתו של דוד בן-גוריון כי "יש לרכוש קרקעות על הגבולות, שכן יש בכך כדי לשנות את הגבולות".
בשל בידודו של האזור, אופיו ההררי והסכנות הביטחוניות שנבעו מקרבתו למרכזי כנופיות ערביות במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (המרד הערבי הגדול), הוחלט בצעד חריג כי משימת ההתיישבות לא תוטל על גרעין התיישבותי רגיל, אלא על "פלוגה מקובצת" (קבוצת כיבוש) של חברי ארגון ה"הגנה" שגויסו מכל רחבי הארץ. המבצע כולו נוהל ואורגן על ידי ה"הגנה" בתיאום עם המוסדות המיישבים, והשתתפו בו ביום העלייה כ-500 איש, ביניהם בכירי הפיקוד של הארגון ובהם יצחק שדה, משה דיין, יגאל אלון ויעקב דורי. הקמת היישוב תוך יום אחד נבעה מהצורך הטקטי להעמיד עם ערב מחנה מבוצר המגן על יושביו מפני התקפות, וזאת לנוכח העובדה שחניתה הייתה היישוב היחיד ביישובי חומה ומגדל שהותקף מיד בלילה הראשון לעלייתו.
המבצע נתקל בקשיים לוגיסטיים עצומים עקב היעדר דרכי גישה לרכס השולט, דבר שאילץ את המתיישבים להקים בשלב הראשון את "חניתה תחתית" בנקודה נמוכה יותר, ולהעביר את כל הציוד, המים וחומרי הביצור על גבם של עשרות חמורים וגמלים. הקמת היישוב לוותה במאמצים מדיניים מול ממשלת המנדט הבריטי, שהביעה דאגה חמורה מהצעד הנועז, וכן במגעים דיפלומטיים חשאיים עם הנהגת לבנון. המבצע עורר הד עצום ביישוב היהודי ובתפוצות, וכפי שהתבטא משה שרתוק (שרת) בנוגע לסיכון המבצעי: "שאלו אותנו: 'לא יכולתם לבחור נקודה מסוכנת יותר?'". חניתה לא הייתה רק מאחז ביטחוני, אלא גם גשר לקשרים עם "הציונות הפיניקית" בלבנון.
לאחר חודשים של היאחזות בתנאים קשים תחת אש, שבהם נפלו עשרה מגנים, עברה קבוצת הכיבוש לאתר הקבע בראש ההר ("חניתה עילית"), ובנובמבר 1938 הוחלפה על ידי "קבוצת שימרון" שהפכה את המקום ליישוב קבע חקלאי. לאורך השנים הפכה חניתה למוזיאון חי לתולדות חומה ומגדל והנוטרות העברית. בעקבות מלחמת התקומה (חרבות ברזל) בשנת 2023, פונה הקיבוץ מתושביו לראשונה מאז מלחמת העצמאות בשל קרבתו לגבול הלבנון, אירוע המדגיש את המשך היותה של חניתה יישוב חזית אסטרטגי עד ימינו.
רקע גיאופוליטי ואסטרטגי
ביולי 1937 פרסמה הממשלה הבריטית את הדו"ח של הוועדה המלכותית, היא "ועדת פיל", שהציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות. לפי דו"ח זה, נכלל הגליל כולו בתחומי המדינה היהודית העתידה לקום, אולם במהלך המשא ומתן עם השלטונות הבריטיים הסתבר כי נשקפת סכנה שהגליל המערבי ייקרע משטח המדינה היהודית. הואיל וחלקו הצפוני של הגליל המערבי היה ריק לחלוטין מיישובים יהודיים, מלבד מושב נהריה שנוסד ב-1934 ומנה כמה מאות נפשות, התבלט ההכרח להקים בחבל זה בדחיפות נקודות-מאחז יהודיות כדי לחזק את התביעה הציונית להכלילו בתחומי המדינה.
דוד בן-גוריון, ששימש כיו"ר הנהלת הסוכנות, לחץ בהתמדה ובמלוא כוחו לרכישת קרקעות חניתה וקרקעות אחרות בגבול הצפון. בן-גוריון טען כי "יש לרכוש קרקעות על הגבולות, שכן יש בכך כדי לשנות את הגבולות", וחזר ואמר כי "אם תהיינה לנו 4-5 נקודות יהודיות בגבול הצפוני, יהיה בכך כדי לחזק את זכותנו בגליל העליון".
מיקומה של חניתה על קו הגבול עם לבנון לא נבחר רק משיקולים טריטוריאליים פנים-ארציים, אלא נבע מראייה אסטרטגית רחבה שביקשה ליצור קשר ישיר עם האוכלוסייה הנוצרית-מרונית בלבנון. דוד בן-גוריון עצמו הדגיש את החשיבות המיוחדת שבקשר הטריטוריאלי הרצוף בין המדינה היהודית העתידה לקום ובין אזורי האוכלוסייה המרונית שבלב לבנון 1. ההנחה הייתה שיישובים חזקים בגבול הצפון, שיאוכלסו באנשי הגנה מנוסים, לא רק יכבידו על חדירת כנופיות, אלא גם ישמשו כגשר מדיני ותרבותי לעולם הנוצרי שמעבר לגבול, שנתפס כשותף פוטנציאלי אל מול הקנאות הערבית-מוסלמית באזור.
הזיקה העמוקה בין המיקום הגאוגרפי לאידיאולוגיה המדינית באה לידי ביטוי בתנועת "הציונות הפיניקית" בביירות. אינטלקטואלים מארונים כמו שארל קורם ראו בלבנון את מולדתם הרוחנית והאמינו כי על הלבנונים לחזור לשורשי התרבות הפיניקית הקדומה. קורם טען כי כפי שהיהודים שמרו על זיקתם לארץ ישראל, כך ראוי שזיקה דומה תתעורר בקרב הלבנונים למורשתם המקורית. בשיחותיו עם אליהו אילת הסביר קורם כי הפיניקים הקדמונים קירבו את לבנון למערב מבלי להרחיקה מן המזרח, וכי העדה המארונית היא היורשת הטבעית של תכונות אלו. הוא ראה בדמיון בין המארונים בתפוצות הקשורים למרכזם בלבנון לבין היהודים הקשורים לארץ ישראל בסיס לברית היסטורית בין שני העמים 2.
הקשרים המדיניים שנרקמו סביב הקמת חניתה הגיעו עד לדרגים הגבוהים ביותר בלבנון. משה שרתוק פנה רשמית לנשיא מועצת המיניסטרים של ה"רפובליקה הלבנונית" במרץ 1938, והודיע לו על הכוונה להקים יישוב יהודי על הגבול. בתשובה שנשלחה בצרפתית, הבטיחו שלטונות לבנון לשקוד על שמירת הביטחון באזור הגבול ולהסביר לתושבי לבנון שוכני הגבול את האינטרס לקיים יחסים "טובים ביותר" עם המתיישבים שמעברו השני. יוסף פיין, מוכתר חניתה, גילם את הקשר המעשי הזה בשטח; בזכות שליטתו בשפה הערבית ובמנהגי המקום, הצליח ליישר הדורים עם שכניו הלבנונים, כפי שקרה במקרה של חריגת מודדים אל מעבר לגבול שהסתיימה בלחיצות ידיים ובניחותא.
הקרבה הגאוגרפית הולידה גם מיזמי תשתית שאפתניים, ובראשם תוכנית הליטאני של המהנדס אלברט נקאש. נקאש, שהיה יועצו הכלכלי של הפטריארך ושר בממשלת לבנון, הציע להקים סכר על נהר הליטאני שישמש להשקיה ולהפקת חשמל עבור לבנון והמדינה היהודית כאחת. למרות חשדנות השלטונות הצרפתיים בביירות, שהגדירו את התוכנית כ"מזימה בריטית במסווה אמריקני", המשיכו הצדדים בבירורים טכניים. ביולי 1942 אף נערך סיור מקצועי של מהנדסים יהודים יחד עם נקאש באזור מרג'-עיון ומפל היונים, מתוך שאיפה להפוך את אזור הגבול הצפוני ממוקד של התכתשויות למרכז של פיתוח כלכלי משותף 2.
למרות התמיכה מצד גורמים בלבנון, העלייה לחניתה נתקלה בעיכובים קשים מצד השלטונות הבריטיים. הבריטים היססו רבות עד שהשלימו עם המבצע, ונימקו את דחיותיהם בנימוקים ביטחוניים, אם כי בקרב ההנהגה הציונית היה ידוע כי רווחו גם היסוסים מדיניים. הממשלה הבריטית אף שלחה הודעה רשמית לפיה היא "מביטה בדאגה חמורה על העלייה לנקודה זו ומקווה שאנחנו (=הסוכנות) נמצא אפשרות לא לגשת להגשמת המפעל הזה במצב השורר עתה בארץ". משה שרתוק הוסיף ללחוץ, והעניין הובא להכרעת הנציב העליון סיר הרולד מק-מייקל, אשר פסק לבסוף כי אינו יכול לדרוש לעכב את ההתיישבות.
ההנהגה היהודית ראתה בהקמת חניתה לא רק צורך אסטרטגי אלא גם מניע מוראלי רב-משקל. ביישוב שרר דיכאון עקב מאורעות הדמים והתקיפות הגוברות של כנופיות מזוינות שפלשו דרך גבול הצפון הפרוץ. ההנחה הייתה שיישובים חזקים בגבול הצפון, המאוכלסים באנשי הגנה מנוסים, יכבידו על חדירת הכנופיות מהלבנון וישמשו עמדות תצפית ומשמר. כפי שסיכם זאת שאול אביגור, חניתה הייתה צריכה להבליט באורח סמלי ומעשי שתנופת ההיאחזות בארץ נמשכת, וכי "מפעל חניתה הצמיח כנפיים למעשה הציוני".
רכישת הקרקע והכנות למבצע
רכישת אדמות חניתה, שטח של כ-5,000 דונם של אדמת טרשים הררית, הייתה מסובכת ורצופה דחיות. הטיפול ברכישה החל כבר בראשית 1937, אך המחסור במזומנים וההגבלות שהטילה ממשלת המנדט הבריטי על רכישת קרקע על ידי יהודים באזורים מסוימים הקשו על המלאכה. יוסף סיניגליה, איש הקרן הקיימת לישראל, יחד עם חברו אליעזר וינשל, יזמו את קניית האדמות בגליל הצפוני תוך שימוש בתחבולה. בעל האדמות, עורך דין מחברי מועצת העיר חיפה בשם ג'מיל אבו אביאד, סבר כי סיניגליה, שהיה בעל חזות איטלקית טיפוסית והחזיק בדרכון איטלקי, הוא נציג הכנסייה המבקשת להקים מנזר במקום. באמצעות מתווך ערבי מלבנון, הועברו הקרקעות ונרשמו בסופו של דבר על שם הקק"ל במשרדי הטאבו בעכו בראשית פברואר 1938.
המימון לביצוע המבצע הושג תודות למאמציו של ד"ר חיים וייצמן, שהשיג תרומה מיוחדת בסך 5,000 לי"ש מהבנקאי היהודי-צרפתי אדוארד מאיר שישב בפריס. באותם ימים הייתה קופת הסוכנות ריקה להחריד וקופת הקק"ל עמוסה חובות, והמוסדות התנצחו ביניהם בשאלה מי יישא בהוצאות החריגות של סלילת הדרך והכשרת הקרקע. ד"ר וייצמן בישר על השגת התרומה למשה שרתוק במברק מיוחד, אך נמנע מלהעביר את הכסף לקופת גזברות הסוכנות כדי שזו לא תשים את ידה על הסכום לצרכים אחרים. בסופו של דבר הוסרו העיכובים הכספיים תוך פשרה בין המוסדות והדגשה כי השתתפות הקק"ל בהוצאות הביטחוניות והלוגיסטיות לא תשמש תקדים לעתיד.
לאחר שנתברר כי אין בנמצא ארגון מתיישבים אחד שיוכל לשאת במעמסה הביטחונית הכבדה בנקודה כה מבודדת, הוחלט מנימוקים אסטרטגיים כי הכיבוש יבוצע על ידי פלוגה מקובצת. בניגוד לעליות אחרות של חומה ומגדל, שבהן הוטלה המשימה על גוף התיישבותי מוגדר, בחניתה הוקמה קבוצת כיבוש שהורכבה ממיטב אנשי ההגנה המאומנים והמנוסים מכל זרמי ההתיישבות 3. ההגנה נטלה על עצמה את כל ארגון העלייה, רכישת הציוד, חומרי הבנייה, המזון והחימוש, מבלי להסתמך על תשתית של קיבוץ או מושב ספציפי.
פלוגת העולים, שמנתה כ-90 איש ובהם עשר בחורות, רוכזה כשלושה שבועות לפני המועד בקיבוץ משמר זבולון (לימים כפר מסריק) שבחולות עמק עכו ובקריית חיים. במהלך תקופה זו עברו חברי הפלוגה אימוני נשק והתגוננות אינטנסיביים תחת פיקודו של צבי בן-יעקב וסגנו אבא לרנר. בחצר הקיבוץ רוכזו כל החומרים והמצרכים הדרושים להקמת הנקודה, וכן הוכנו סליקים מסוגים שונים לאחסון הנשק הבלתי-לגלי. בקרב אנשי הפלוגה שררה קצרת רוח עקב דחיות חוזרות ונשנות של מועד העלייה, עד שנשלחה משלחת לאליהו גולומב בתל אביב שהציבה אולטימטום: "עולים או אין עולים?". לבסוף הובטח כי יום העלייה נקבע סופית ל-21 במרס 1938.
בטרם היציאה, נעשו הכנות קפדניות שכללו סיורים מוקדמים בשטח על ידי נציגי המוסדות המיישבים ושליחי ההגנה. בסיורים אלו אותר המשטח שנועד לחניתה תחתית, במרחק של כ-900 מטר בקו-אוויר מצפון לכביש הצפון, ונקבעו מקומות המשלטים שייתפסו על ידי חוליות האבטחה. מכיוון שהשטח היה בתולי לחלוטין ונטול דרכי גישה, הוכנו מראש עשרות חמורים וגמלים לשינוע המטענים, וכל המבצע הועמד תחת פיקודם של אנשי ההגנה הבכירים ביותר, בהם יצחק שדה ויעקב דוסטרובסקי.
יום העלייה
ביום ה-21 במרץ 1938, החלה להתרכז בקיבוץ משמר-זבולון ובקריית חיים שיירה גדולה שכללה כ-40 מכוניות-משא עמוסות לעייפה בחומרי בניין, מצרכי מזון, מים וציוד גידור. אל המשאיות נלוו עשרות מכוניות נוסעים, טנדרים של נוטרים ואופנוענים. השיירה כללה 39 חמורים שהובאו במכוניות כדי לסייע בהעברת הכבודה מהכביש לנקודה החדשה. בראש המבצע עמד יצחק שדה, שנסתייע בשני סגנים צעירים, משה דיין ויגאל פיקוביץ' (אלון), כאשר הפיקוד הכולל על אתר העלייה הוטל על יעקב דוסטרובסקי (דורי). סדר הכוחות מנה כ-500 משתתפים, בהם פלוגת הכיבוש המקובצת בת 90 האנשים, למעלה מ-100 נוטרים חמושים ברובים "ליגליים", יחידות פו"ש ומתנדבים מפלוגות הפועל של חיפה ויישובי הסביבה.
השיירה זזה צפונה ועברה דרך הכפרים א-זיב ובסה בדרכה לכביש הצפון. עם הגעתה ליעד, בסביבות השעה שבע וחצי בבוקר, החל מבצע פריקה קדחתני. בשל היעדר דרך סלולה והעובדה שמעלה ההר היה מכוסה סלעים, שיחי בר וקוצים, לא ניתן היה להגיע עם המכוניות עד לאתר ההתיישבות הקבוע בראש ההר. הוקמה בשלב הראשון נקודה ארעית שזכתה לשם חניתה תחתית, על משטח גבוה כ-100 מטר מעל פני הים ומרוחק כ-800 מטר מהדרך הצבאית. במהלך כל היום עמלו מאות אנשים בשינוע המטען על כתפיהם ובאמצעות חמורים וגמלים לאורך שביל מפותל וצר שכבשו ברגליהם בין הטרשים. הגמלים שימשו בעיקר להעלאת הסליקים הכבדים שהכילו את הנשק הבלתי-לגלי והמקלעים, בעוד שהחמורים נשאו מים, צינורות ואספקה.
עבודות הביצור והקמת המחנה התנהלו תחת פיקוחו האמון של דוידקה נמרי. בשימוש ראשוני בחומה ומגדל, חגו מעל האתר שני מטוסים זעירים של חברת "אווירון" ובהם ממפקדי ההגנה שתצפתו על המתרחש בסביבה. בשטח המחנה הוחל בפינוי סלעים, ביישור פני הקרקע ובהקמת האוהלים. סביב המשטח נמתחו גדרות תיל ונחפרו שוחות הגנה ראשוניות. הותקנו עמדות מבוצרות עם דפנות מתכת כפולות למניעת הצתה מכדורי זרחן, והוחל בהנחת צינור מים ממעיין עין-בידה הסמוך. חבורת נשים בראשות שרה אביגור הקימה מטבח מאולתר על גבי פרימוסים ודאגה להזנת מאות האנשים שעבדו במקום.
לקראת ערב החלה העבודה לשכוך והמתנדבים הרבים החלו לחזור לחיפה וליישוביהם. במחנה נשארו אנשי פלוגת הכיבוש המקובצת, יחידות נוטרים ומפקדי ההגנה. הוקם קשר הליוֹגרף וקשר פנסים עם נהריה וחיפה, ובשעה מאוחרת יותר הגיעו אנשי שירות הקשר של ההגנה וכוננו קשר אלחוט תקין. עם חילופי המשמרות בערב, החלה מנשבת רוח עזה מן המזרח שהלכה והתחזקה עד כדי סערה. הרוח הקשתה על השוהים במקום לעמוד יציב, עקרה יתדות והביאה לקריסת חלק מהאוהלים על האנשים העייפים ששקעו בשנת יגעים בטרם הושלמו כל עבודות הביצור והחפירה באדמה הטרשית.
ליל הקרב
בדיוק בחצות הלילה, בעת חילופי המשמרות במחנה הארעי בחניתה תחתית, החלה התקפת יריות עזה על הנקודה החדשה. התוקפים, אנשי כנופיות ערביות מהסביבה, ניצלו את מזג האוויר הסוער, את העלטה הכבדה ואת הרוח המזרחית העזה כדי להתקרב אל המחנה באין רואה. ההתקפה נפתחה בטקטיקה מתואמת משלושה עברים: כ-25 תוקפים פתחו באש מהרכס המזרחי, ועשרים נוספים ירו מצפון וממערב בטווח של כ-300 עד 400 מטר. קבוצה שלישית ניצלה שטח מת בצפון-מערב והצליחה להתקדם בחשאי בחסות הרוח עד למרחק של כשלושים מטרים בלבד מגדר התיל, במטרה לפרוץ אל תוך מחנה האוהלים. הכלבים שהיו במחנה הרגישו בזרים הקרבים ופתחו בנביחות עוד בטרם נורו הכדורים הראשונים, אך עוצמת הסערה הקשתה על השוכבים בעמדות להבחין בסכנה.
המגנים, שהקיצו לקול מטחי היריות, התארגו במהירות תחת פיקודו של צבי בן-יעקב. המפקד הפגין שליטה עצמית ושקט, ומסר את פקודותיו בקול משרה ביטחון באמצעות קשרים שרבצו ליד אוהל המפקדה, מאחר שקווי הטלפון לעמדות טרם הופעלו. המגנים השיבו אש מתוך מהעמדות שהתקנתן טרם הושלמה עקב הקושי בחפירה באדמה הטרשית. במהלך הקרב, הציע יצחק שדה להוציא כיתות פו"ש בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין כדי לתקוף את הכנופיה מאגפה, אך יעקב דוסטרובסקי דחה את ההצעה נחרצות. ההתקפה נמשכה כשעה ועשרים דקות, עד שהתוקפים נהדפו כשהם סובלים מאבדות.
המחיר ששילמו המגנים בלילה הראשון היה כבד. יהודה ברנר, בן 23, נהרג במקומו בעמדה המערבית כאשר הרים את ראשו כדי לחוש לעזרת חבר, וכדור פילח את קדקודו בעוד אצבעו על הדק רובהו. באותו קרב נפצע קשה יעקב ברגר, ממגיני ירושלים הוותיקים, בעת שאץ בפקודת המפקד אל אחת העמדות. ברגר הובא לאחד האוהלים שם טיפלה בו שרה אביגור תחת אש, והרופא נאלץ לקשור את רגלו הפצועה בחבל עבה כדי לעצור את זרם הדם עקב מחסור זמני בחומרי חבישה נגישים. למחרת הוחש ברגר לבית החולים הדסה בחיפה, שם נאבק על חייו חמישה ימים נוספים. בלילה שבין ה-26 ל-27 במרץ נאלצו הרופאים לקטוע את רגלו, אך הוא לא קם מהניתוח ונפטר.
עם בוקר, התגלה המחנה כשהוא פרוע כלאחר חורבן. למרות האבל הכבד והעייפות, אסף אברהם הרצפלד חלק מהציבור לשירה בציבור ולריקוד הורה סוער, מתעקש להפגין חוסן מוראלי. במפקד הבוקר, בעוד טורו של החלל יהודה ברנר נישא לקבורה, דיבר המפקד קצרות ואמר: "חברים, לעבודת הביצורים!". האנשים פנו לעמל יומם בתחושה נחושה וזועמת, והמשיכו בהקמת המחנה, חפירת שוחות והקמת סוללות אבנים סביב האוהלים השקועים בקרקע. נפילתם של ברנר וברגר, שהיו החללים הראשונים של חניתה, הותירה רושם עמוק על היישוב כולו. יצחק בן-צבי ספד ליעקב ברגר באומרו: "יעקב היה סמל האיש, אשר במקום הסכנה – שם הוא".
הלוגיסטיקה של חניתה תחתית
אחת הבעיות הקשות ביותר שניצבו לפני מקימי חניתה תחתית הייתה אספקת המים. בימים הראשונים הסתפק הציבור ב"מים במשורה" שהובאו ממרחקים בפחי נפט ובחביות ברזל, אשר נדף מהם ריח מובהק של שמן וחלודה. בשל היעדר דרך סלולה, לא ניתן היה להעלות את חביות המים באמצעי הובלה רגילים, ובחורים רבים עסקו ב"עבודת פרך" של גלגול ידני של החביות במעלה ההר, בין הסלעים והטרשים, עד להבאת מלאי המים ההכרחי למשטח. במקביל, הוחל מייד עם העלייה בהנחת קו צינורות מהמעיין הקטן עין אל-בידה ("המעיין הלבן"), השוכן מצפון-מזרח למחנה במרחק של כ-600 מטר בקו-אוויר. השרברבים שבמחנה עבדו בנמרצות, ובחלוף 45 שעות בלבד משעת העלייה הגיע הקילוח הצונן למחנה, אירוע שעורר שמחה רבה ולווה בשתיית "לחיים" מהמים הזכים.
פריצת הדרך ההנדסית אל המחנה הייתה מבצע מרשים שבוצע על ידי "סולל בונה". על המלאכה הופקד אברשה חסין, מטובי מנהלי העבודה של החברה, אשר דחף וסייע לגבור על המכשולים. הפועלים, רובם מאנשי חיפה ופלוגות הפועל, עבדו במאמץ רב תוך שימוש בקומפרסורים ומקדחי אוויר לפיצוץ הסלעים בתוואי. למרות שבתחילה העריכו כי הסלילה תארך שבוע, העבודה הסתיימה תוך ארבעה וחצי ימי עבודה מפרכת בלבד. בצהרי יום שישי, 25 במרץ 1938, פרצו אל חצר "חניתה תחתית" שתי המכוניות הראשונות – אחת נושאת קומפרסור והשנייה עמוסה עצים. המכוניות הבקיעו פרץ בגדר התיל וקבעו למעשה את מיקומו של השער הקבוע, לקול צהלת השמחה של אנשי המחנה.
החיים היומיומיים במחנה התנהלו בתוך צריף פחים קטן ששימש כמטבח, שם טרחו שרה אביגור וחברותיה על הכנת ארוחות חמות לציבור שמנה לעיתים עד חמש מאות איש. העובדות נאלצו להיאבק ברוח הפרצים שכיבתה את אש הפרימוסים, אך הקפידו להגיש אוכל לכל דורש, לעיתים בשקיקי נייר, כאשר הסועדים יושבים על ספסלים מאולתרים או על הקרקע. עם הגעת המים למחנה, החלה שרה אביגור לתבוע בתוקף את התקנתו של גן ירק. היא תרה ומצאה חלקה בפאתי המחנה, מעבר לגדר התיל מזרחה, והחלה מיישרת ומעזקת את השטח. יוסף פיין סייע בהשגת כלי עבודה, ממטרות זעירות ושתילים, וכעבור עשרה ימים כבר נבטו הנבטים הראשונים ששימשו סמל לעתיד החקלאי של המקום. בנוסף, הוחל בהקמת צריף לחדר אוכל שחלקו התחתון מוגן בסוללות.
השלב הבא במבצע היה המעבר לנקודת הקבע בראש ההר, שנקראה בפי הערבים "חרבת חנותה". ב-8 באפריל 1938 נפרצה הדרך עד לבית האבן העתיק שבפסגה, מרחק של כשלושה וחצי קילומטרים על הקרקע מחניתה תחתית. ב-12 באפריל עלתה ונאחזה בחניתה עילית קבוצת כיבוש של שלושים איש, בעוד שחניתה תחתית הפכה למחנה אימונים וקורס מ"כים של ארגון ההגנה.
ביקורי בכירים
בימי העלייה הראשונים שימשה חניתה מוקד לעלייה לרגל של מנהיגי היישוב, שראו בהאחזות בהר סמל לחידוש התנופה הציונית. בשבת, ה-26 במרס, ביקר במקום ברל כצנלסון. הוא סייר ארוכות בסביבה ההררית הפראית בליווי משמר מזוין, והיה נרגש מאוד מהמראות ומפגישותיו עם כובשי המקום. כשנתבקש לדבר אל הציבור, נמנע מכך בטענה שכל דיבור בנסיבות אלו הוא מיותר, וטען כי הוא חי במקום את "תחושת תל-חי". כצנלסון, שראה בהגנת תל-חי את אחת הפסגות של החיים המתחדשים בארץ, בילה שעות ארוכות בשיחות עם יחידים וקבוצות חברים, והשרה על הנוכחים רוממות רוח.
יומיים לאחר מכן, ב-28 במרס, הגיע לביקור ד"ר חיים וייצמן בלוויית משה שרתוק. וייצמן התקבל על ידי שאול אביגור, ששימש כנציג מרכז ההגנה במקום. ליד מפה שהוצבה על כן, קיבל וייצמן הסבר מפורט על נתוני האזור ועל חשיבות ההיאחזות בו מהבחינות המדיניות והביטחוניות. וייצמן, שהיה נרגש ולבבי, ניצל את שהותו במרומי חניתה כדי להריץ מברק תודה לנדבן אדוארד מאיר, שתרומתו אפשרה את המבצע. במפגש עם כובשי המקום והפועלים, הביע וייצמן את אמונו בכך שבכוחות משותפים יוכל היישוב לעמוד במשימה הגדולה. הביקור לא חסר רגעים קוריוזיים, כאשר יצחק שדה נאלץ להשיב לשאלותיה החוזרות של אחת המלוות בפמליית וייצמן, שהתעקשה לדעת ברוסית צחה: "היכן הוא, בסופו של דבר, התותח שברשותכם?", למרות שלא היה שום תותח ברשותם.
סוגיית שמו של היישוב עוררה אף היא דיון ער בקרב המנהיגות והמתיישבים. בראשית הדרך שימשו בערבוביה מספר גרסאות המבוססות על מקורות קדומים מהתלמוד והתוספתא, ביניהן "חנותה", "חניתא", "חנותא" ואף "חנותיה". משה שרתוק, שהיה דקדקן בענייני לשון, החליט לשים קץ לערבוביה בעקבות מברק דוחק שנשלח מחניתה. במכתב רשמי לוועדת השמות שליד הקק"ל ב-31 במרץ 1938, ציין שרתוק כי "יש לפסוק הלכה בעניין זה וטובה שעה אחת קודם". בסופו של דבר נקבע ונשתרש השם חניתה, המבוסס על השורש חנ"ה (מחנה), והעובדה שהמקום היה יישוב יהודי חקלאי עתיק כבר במאה השנייה לספירה דיברה רבות ללב כובשיו הצעירים.
חניתה כסמל ומורשת
חניתה הייתה היישוב השמונה-עשר שהוקם במסגרת חומה ומגדל והראשון בשנת 1938, שנה שהייתה הקשה ורבת האבדות ביותר בקורות מאורעות הדמים. עלייתה לקרקע פתחה גל התיישבות חסר תקדים, שבמהלכו עלו באותה שנה בלבד עוד 16 יישובים נוספים, ובשנה שלאחריה 17 נוספים. פריסה התיישבותית זו הגדילה את מוטת הכנפיים של היישוב היהודי ללא הכר, ובהתבסס על ההנחה שגבולות המדינה שהוצעו על ידי ועדת האו"ם ב-1947 נשענו על פריסת היישובים הקיימת, הרי שתרומתה של חניתה לעיצוב המפה המדינית של ישראל היא מכרעת. כפי שסיכם יוסף אבידר, שליווה את רוב העליות על הקרקע: "השיטה הזאת אפשרה לנו להעמיד את הצד השני – תחילה את הערבים ואחר כך גם את הבריטים – בפני עובדה מוצקה: אנחנו פה!".
בניגוד לטעות הרווחת המייחסת את הקמת יישובי חומה ומגדל ביום אחד לחוק עות'מאני ישן האוסר להרוס מבנה בעל גג, הסיבה האמיתית לשיטה זו הייתה צורך ביטחוני טקטי מובהק. המטרה הייתה להבטיח שבסוף יום העבודה יעמוד במקום יישוב מוגן המצויד בחומה, מגדל וגדר תיל, שיוכל לעמוד בהתקפה צפויה. חניתה שימשה דוגמה חיה לצורך זה; היא הייתה היישוב היחיד שהותקף מיד ביום עלייתו, ואף שם נבע הדבר מכך שביצוריה לא הושלמו עקב קשיי הגישה וחוסר האפשרות להביא את כל החצץ למילוי דפנות החומה ביום הראשון. הצלחת המבצע הוכיחה את יכולתו של ארגון ההגנה לתכנן ולבצע מפעלים מורכבים בממדים נרחבים, והפכה למקור גאווה וסמל לאפוס הגדול שנכתב באותן שנים.
היישוב עמד במבחני זמן קשים לאורך עשרות שנות קיומו. במלחמת העצמאות נותקו שבעת יישובי הגליל המערבי, ובהם חניתה, מהשטח שנועד להיות מדינת ישראל, וילדי הקיבוץ פונו לחיפה עד לפריצת המצור במבצע בן עמי. עשרות שנים לאחר מכן, באוקטובר 2023, בעקבות פרוץ מלחמת התקומה, פונה הקיבוץ שוב ורוב חבריו עברו לקיבוץ עין חרוד. המלחמה פגעה קשות גם בתשתית הכלכלית של היישוב; מפעל "עדשות חניתה", שהוקם ב-1982 והפך ליצרן מוביל של עדשות להשתלה לייצוא, נאלץ לעבור לכרמיאל ונקלע לקשיים כספיים עקב הנזקים והשיבושים שגרמה הלחימה בגבול הצפון.
מורשת הגבורה וההתיישבות מונצחת כיום בשני מוקדים מרכזיים בקיבוץ. מוזיאון חניתה לחומה ומגדל שוכן בבית האבן המקורי בחניתה עילית, המקום ששימש כנקודת הקבע של המתיישבים מאז אפריל 1938. המוזיאון מציג מסמכים, אביזרים ותצוגה ארכאולוגית עשירה של ממצאים שנתגלו במקום, בהם רצפות פסיפס ייחודיות מהתקופה הביזנטית. באתר חניתה תחתית, שבו הוקם המחנה הארעי הראשון, הקימה הקרן הקיימת לישראל חניון ובו שחזור של דגם חומה ומגדל. שם ניצב סלע הנצחה כבד שעליו חרותים שמות עשרת הנופלים בהגנת המקום בתקופת ההקמה, כשלצדו ניטעה שורה של עשרה ברושים המנציחים את זכרם.
לקריאה נוספת
- שאול אביגור, "עם דור ההגנה – חלק ב'", הוצאת ״מערכות״ – צבא הגנה לישראל, 1977.
- "עלייה לקרקע של חניתה", הארכיון הציוני המרכזי.
- "קיבוץ חניתה – ההיאחזות הראשונה בארץ", האתר הרשמי של חניתה.
- מרדכי נאור, דן גלעדי, "ארץ ישראל במאה העשרים – מיישוב למדינה, 1900-1950", משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006. עמ' 299-306.
- ברסלבסקי מ. ואנשי חניתה. חניתה, 192 עמודים. הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים. תרצ"ט 1939.
- אליהו אילת, "הציונות הפיניקית" בלבנון, מתוך קתדרה 35 (תשמה) 109-124, קתדרה – לתולדות ארץ-ישראל ויישובה. ירושלים.
