הפוגרום ביהודי אלג'יר (1805)

בשנת 1805 התחולל בעיר אלג'יר פוגרום חסר תקדים בקהילה היהודית, בעקבות ההתנקשות בנפתלי בוג'נאח, שכיהן כראש היהודים וכיועץ הבכיר של שליט העיר, הדאי. הרצח, שבוצע בפתח הארמון בידי חייל יניצ'רי, הוביל בתוך שעות ספורות להתפרצות אלימה מצד חיילים, שבטים מוסלמים והמון עירוני, שהתמקדו כולם בשכונות היהודיות. במהלך שלושה ימים נרצחו עשרות יהודים, רבים אחרים נפצעו, בתי כנסת נבזזו וחוללו, וספרי תורה הושמדו.

האירועים תועדו בפירוט יוצא דופן על ידי עדי ראייה אירופיים, שליחים דיפלומטיים ופיוט אלגי שנכתב בתוך הקהילה עצמה. הפוגרום נתפס כנקודת שבר היסטורית שהובילה להתפוררות מעמד היהודים בעיר, להגירה המונית ולהתערערות מוחלטת של הביטחון הקהילתי. בתוך שנים ספורות הוחלפו ראשי הקהילה בזה אחר זה, חלקם נרצחו אף הם, והחיים היהודיים באלג'יר לא שבו עוד למעמדם הקודם.

רקע היסטורי

יהודי אלג'יר חיו במשך דורות ברובע סגור ונפרד מן האוכלוסייה המוסלמית, והיוו קבוצה נבדלת שסבלה מהשפלה מוסדית מתמשכת. נאסר עליהם ללבוש בגדים צבעוניים, ובייחוד נאסר עליהם ללבוש אדום וירוק, כאשר הביגוד שאושר להם כלל רק שחור, כחול וחום כהה. יהודי שנמצא עובר על האיסורים הללו היה צפוי למלקות קשות. כך למשל, בשנת 1787, לאחר שהחל שימוש גובר בז’קטים אדומים – חלקם נרכשו בזול משוקי יד שנייה בעקבות מגפת הדבר – הזהיר הפקיד החדש את בכירי היהודים כי יוצבו שוטרים סמוך לבתי הכנסת בשבת, והיהודים שייתפסו בלבוש צבעוני ייענשו. בסופו של דבר נתפסו עשרים וחמישה מהצעירים והעניים, והם הוכו מאתיים מלקות על כפות הרגליים.

מעבר למגבלות הלבוש, נאסר על יהודים לרכוב על סוסים, ולעיתים נדרשו אף לרדת מחמורים או פרדות בכניסה לעיר. כך נוצר מראה נפוץ שבו עבד נוצרי רוכב על בהמה בעוד אדונו היהודי הולך לצדו ברגל. גברים יהודים נאלצו לחלוץ את נעליהם כאשר עברו סמוך למסגדים, ולהלך יחפים. בתים יהודיים היו חשופים לכניסה פתאומית של מוסלמים, גם בשעות הלילה, ונאסר על בעל הבית לרמוז לאורח שעליו לצאת. נשים מוסלמיות הורשו לנבל את פיהן כלפי יהודיות ברחוב מבלי להיענש. יהודי שניסה להתגונן מאלימות פיזית – גם מצד ילדים – היה צפוי להיענש בכריתת ידו, ולעומת זאת, מוסלמי שהרג יהודי לא היה צפוי לעונש כלל.

הקהילה חויבה במס גולגולת מגיל מסוים, שנקבע על פי בדיקה פיזית משפילה: חוט נמדד לפי גובה הצוואר, והוכנס לפיו של הנער כדי לבדוק אם ניתן להעבירו מעל ראשו. אם הצליח – חויב בתשלום. הטקס הסתיים בנקישה על הראש בזרד מידי נציג השלטון באמירה: "קפוץ!" במקביל לכך, היהודים הם שנדרשו לקבור את גופות המוצאים להורג, לנקות את כלובי החיות, ולשאת נוצרים על כתפיהם כדי לאפשר להם לרדת מהסירה מבלי שייגעו בידי מוסלמים.

ואף על פי כן, בתוך מציאות זו התקיימה קבוצה מצומצמת של יהודים עשירים ורבי השפעה, שרובם היו גראנים (צאצאי יוצאי ליבורנו) אשר השתלבו בשירות השלטון. משפחות בכרי ובוג'נאח עמדו במרכז הרשת הזו. נציגיהן ניהלו את סחר הדגן מול צרפת, שלטו במכס, ומונו על ידי הדאי לייצג את אלג'יר מול נציגים זרים. אותם יחידים כונו בידי זרים "השרים", ולעיתים נבחרו על ידי הביים, שליטי המחוזות, לתפקידי ייעוץ, רפואה, דיפלומטיה ופיננסים. מקור עוצמתם היה בתלות המוחלטת של האליטה המוסלמית בשירותיהם. אליטה זו לא ניהלה את קשרי החוץ בעצמה, והפקידה אותה בידי הסוחרים היהודים, בעיקר כאשר נדרשה להתמודד עם שודדי ים, חובות חוץ, או סכסוכים עם מעצמות.

מבין הדמויות הבולטות בתקופה זו נמנו נפתלי בוג'נאח, אשר שימש כ"ראש היהודים" וברוקר רשמי של הדאי, ואחריו דוד בכרי ובנו דוד כהן־בכרי, שכונו במסמכים אירופיים "מלכי היהודים". בשעה שרוב יהודי העיר התקיימו בעוני כבד, במיוחד בקרב צורפים, רקעי כסף ועובדי מטבעה, אותם אנשי עלית הצליחו להתעשר, להקים קשרים חוצי גבולות, ואף להשפיע על מינויי שלטון במחוזות שונים.

ההתנקשות בנפתלי בוג'נאח

נפתלי בוג'נאח כיהן באלג'יר כאיש היהודי הבכיר ביותר בחצר השלטון, מקורב לדאי ומי שהחזיק בידיו כוח והשפעה יוצאי דופן. הוא היה מעורב ישירות בניהול האוצר, בקשרים עם מעצמות אירופה, בפיקוח על המסחר ובשליטה בצי השודדים, עד כי בני הזמן העידו כי שבר את כל המנהגים מקדמת דנא, אשר נחשבו לחוק מקודש. הוא מינה והדיח בֵּיים, קבע את הסכומים שעליהם לשלם לדאי, ריכז את השליטה במכסים ואף ניהל קשרים פרטיים עם נציגי מדינות זרות. שליטתו נחשבה מוחלטת, אך עוררה קנאה ושנאה רבה, במיוחד בקרב היניצ'רים, שנאלצו לראות יהודי מחזיק בידיו סמכויות שנגעו בלב המערכת הצבאית והכלכלית.

שנים אחדות לפני ההתנקשות נרקמו מזימות לחסלו. כותבים בני הזמן מציינים כי "לפני ארבע שנים נטווה קשר נגד ממשלת אלג'יר, ושמו של בוג'נאח נרשם בראש הרשימה". ניסיונות התנקשות קודמים כללו תקיפת ראש הממשלה בדקירות יַתאג'אן בלשכתו, פציעת הדאי עצמו, ואף ניסיון דקירה שבו ספג בוג'נאח פצעים קשים אך הצליח להינצל. חרף האזהרות החוזרות ונשנות, בוג'נאח הגביר את התנהלותו התקיפה והמתריסה, שנחשבה בעיני מתנגדיו ליהירה ובלתי נסבלת. במקביל הלכה וגברה האשמה כלפיו שהוא עצמו גרם לרעב שפקד את הארץ, לאחר שהעביר תבואה ל"אויבי המדינה" והעשיר את עצמו על חשבון תושבי אלג'יר.

בבוקר ה־9 ביוני 1805, סמוך לשעה שבע, חצה בוג'נאח את רחבת הארמון כאשר יניצ'רי בשם יחיא ירה בו מטווח קצר. מיד לאחר הירי הרים את נשקו וקרא בקול: "הרגתי את היהודי העלוב הזה, אשר היה עריץ עליכם זמן כה רב. אם תעזו להניח עליי יד – הרי אתם יהודים בדיוק כמוהו". נובאג'ים משומרי הדאי מיהרו לעברו, אולם נסוגו נוכח עמידתו המאיימת, כשהוא אוחז בידו האחת באקדח טעון ובידו השנייה ביתאג'אן שלוף. יחיא חזר ברוגע לקסרקטין, שם התקבל בחיבוק ותמיכה מצד חבריו החיילים. כשפנה אליהם שאל אם הם מוכנים להגן עליו, והם השיבו בשבועה למות ולא להסגירו. במהרה התאספו גם יחידות נוספות שהצטרפו למרד, וההמון בעיר מיהר להצדיע למי שכונה "היד שנבחרה בידי ההשגחה לשחרר את המולדת מהמפלצת המדכאת".

בוג'נאח הובל לביתו כשהוא פצוע אנושות, ובתוך שלוש שעות מת מפצעיו. גופתו הועברה תחת שמירה הדוקה מחשש לניסיון ההמונים לבוז לה או להציתה. באותו ערב עצמו, כשהדיווחים על הרצח התפשטו, שלח הדאי אל יחיא מחרוזת תפילה כמחווה רשמית של חנינה ופיוס. משמעותו של מעשה זה הייתה ברורה לכלל התושבים: השליט לא רק שלא יעניש את הרוצח, אלא מעניק לו גושפנקה והכרה כמי שפעל בשם רצון הציבור והצבא. בכך נחתם גורלה של הקהילה היהודית, שכן ההתנקשות והחנינה שבאה בעקבותיה שימשו אות לפתיחת האלימות הקולקטיבית שתבוא למחרת.

מהלך הפוגרום

בבוקר ה־10 ביוני 1805 יצאו חיילי המיליציה מהקסרקטינים והחלו לצעוד לעבר הרובע היהודי. בדרכם רצחו כל יהודי שפגשו, ובמהרה הצטרפו אליהם המון מוסלמי, נשות העיר וכנופיות של שבטי ביסקרים וקבילים. הבתים נפרצו, הרכוש נשדד, והחיילים והמון הרחוב פשטו על החנויות והמחסנים. עדי ראייה תיארו כיצד ההמון פרץ לבתיהם של בני משפחת בוג'נאח, שדד את האוצרות והצטרף לביזה קולקטיבית שהתפשטה לכל כיוון. נשים מוסלמיות עמדו על המרפסות והגגות, עודדו את הפורעים וקראו קריאות שמחה לנוכח הטבח וההשחתה.

מיעוט היהודים שנמצא ברחוב ניצל מאובדן חיים בזכות העובדה שהפולשים העדיפו להתמקד בשלל. עיתונאים בני הזמן דיווחו כי כל בית יהודי נפרץ, קירות נחשפו, ותכשיטים נקרעו מראשי הנשים. רק שני בתים, של בכרי ודמינוס, נותרו שלמים באופן חלקי בזכות החובות הכבדים שהשלטון היה חייב להם.

מעשי הרצח וההתעללות תועדו בפירוט באלגיה שנכתבה בקהילה. שם נזכרו יהודים שנדקרו בתוך בתי הכנסת בעת התפילה, חזן שנפל על רצפת ההיכל כשהוא מתבוסס בדמו, ואומנים שנגררו בחבלים ונשחטו בשער העיר. הפיוט מתאר את שלמה אבוקאיה שקרא "שמע ישראל!" בטרם מת, את בן יצחק לוי שהתחנן לאמו כשהוא שוכב פצוע, ואת גופותיהם של אחרים שנגררו ברחובות ונזרקו ללהבות. בתיאור נוסף נכתב כי הם התיזו את ראשו של מיכלוף בן אל־לחמי ברחוב והשליכו את גופתו בין החנויות, שם נרמס תחת רגלי העוברים ושבים.

במהלך ההתפרצות בוזו גם ספרי התורה והחפצים הקדושים. בתי הכנסת נפרצו, ספרי התורה הופשטו מקלפיהם, ונתפסו בידי נשים מוסלמיות שהשתמשו בהם כבגדים או כחומר גלם. עדי ראייה ציינו כי כתבי הקודש הוסבו לשטיחים בבתי מוסלמים, ואילו טליתות וציציות הוסבו לבגדי פריצות. חילול זה נתפס בקהילה כחורבן רוחני נוסף על האובדן הפיזי.

הרחובות התמלאו בגופות, והן נאספו בידי עבדים ונגררו אל כיכר באב אל־וואד. שם נערמו ונשרפו במדורות לעיני ההמון המשולהב, כשקולות שמחה מלווים את הלהבות. ההרס לא פסח גם על חפצי הערך: תכשיטים, חגורות, מטבעות, פנינים ויהלומים הועברו במהרה לידי שבטי הקבילים והביסקרים שהובילו אותם להרים, ושם נעלמו הרכוש והאוצרות מבלי שהוחזרו מעולם.

הפוגרום נמשך שלושה ימים, ובמהלכו נהרגו עשרות רבות, נפצעו רבים אחרים, ונגרם חורבן כללי לקהילה. המוני יהודים הסתתרו במרתפים, בבארות ועל גגות, אחרים ברחו לנמל בניסיון למצוא מקלט באוניות. כאשר האש דעכה וההמון פנה לדרכו, נותרה הקהילה מרוששת וחסרת אונים, ומעמדה בעיר התערער עד היסוד.

לפי הערכות בנות התקופה נרצחו בפוגרום בין 200-500 יהודים.

השלכות

הטבח של יוני 1805 הותיר את קהילת יהודי אלג'יר מרוסקת. אלפי משפחות איבדו את בתיהן, רכושן ותשמישי הקדושה שלהן. האלגיה היהודית מתארת כיצד הקהילה נותרה ערומה ורעבה עד הקצה, נאלצת לבקש נדבות מן המוסלמים, אשר התייחסו אליה "כפי שמתייחסים לעבדים נוצרים". מעבר לפגיעה האנושית והחומרית, חוותה הקהילה השפלה קולקטיבית: ספרי התורה נבזזו, הוסבו לשימושים מבזים, והתחושה הייתה כי כבודה של האומה כולה נרמס.

בעקבות המאורעות, רבים נמלטו מן העיר. מקורות אירופיים מספרים כי ב־12 ביוני הועמסו יהודים רבים על אונייה קיסרית שעגנה בנמל, ובימים שלאחר מכן המשיכו זרמי פליטים לעבר תוניס, מרוקו וארץ ישראל. תיאורים שונים מציינים כי חלקם פנו אל ירושלים מתוך אמונה שהאסון הוא אות משמים. ההגירה ההמונית החלישה את הקהילה שנותרה בעיר, ומעמדה הציבורי התערער לחלוטין. גם אלו שבחרו להישאר חיו תחת פחד תמידי מפני התפרצות נוספת.

היעדרו של נפתלי בוג'נאח הותיר חלל מנהיגותי, ובמרכז הבמה עלתה משפחת בכרי. דוד בכרי תפס את מקומו ותואר במקורות האירופיים כ"מלך היהודים". הוא ואנשיו נדרשו לשלם כופר כבד לשלטונות בכל פעם שפרצה מהומה בעיר, על מנת למנוע פגיעה נוספת בקהילה. אולם גם מעמדם המיוחד לא הגן עליהם לאורך זמן. בשנת 1807 נרצח דוד בכרי עצמו בארמון, לאחר שקיבל בתחילה קבלת פנים נינוחה מהדאי, ורק ביציאתו מהפגישה נודע לו כי נגזר דינו. מקורות בני התקופה מספרים כי פניו ומעמדו הותירו רושם עז, אך הסיבה האמיתית להוצאתו להורג הייתה ככל הנראה שהשליט חמד בעושרו.

ב־1811 חזר התסריט על עצמו עם בנו, דוד כהן־בכרי, שכונה אף הוא "מלך היהודים". לפי דיווחים, נחשף כי ניהל קשרים עם נפוליאון וסיפק לו כספים עבור צבאו בספרד ופורטוגל. כאשר הוזמן לארמון הדאי, הועמד בפניו אישום ישיר: "אתה זמן רב נמצא בקשר עם בונפרטה… חייך הם המחיר שאני דורש". הוא לא הכחיש, ונמסר מיד לידי התליינים. ראשו נערף לאחר מספר מכות חרב, וראשו נתקע על החומה לעיני כל.

הרציחות החוזרות של ראשי הקהילה היהודית בשנים שלאחר הפוגרום המחישו את שבריריות מעמדם של יהודי אלג'יר תחת השלטון העות'מאני. גם כאשר הצליחו יחידים להגיע לעמדות כוח והשפעה יוצאות דופן, מעמדם נשען על רצונו של הדאי ושל היניצ'רים, והם יכלו להיעלם באכזריות בן לילה. הפוגרום של 1805 והמאורעות שבאו אחריו סימנו את סופה של תקופה שבה קיוו יהודי אלג'יר לשמר יציבות יחסית, והבליטו את פגיעותה של קהילה שחיה בתווך בין תלות שלטונית לבין עוינות מתמדת של סביבתה.

לקריאה נוספת

• חיים זאב הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית: התפוצה היהודית בארצות המגרב מימי קדם ועד זמננו, הוצאת מוסד ביאליק, כרך 2, תשכ"ה, עמ' 66-72.
• דוד ג'. ליטמן ויוסף פנקון (עורכים), "אלף שנות גלות במערב: יהודים תחת שלטון האסלאם – מקורות ומסמכים (997–1912)", הוצאת אוניברסיטת בר־אילן.
• Timothy Mountford, "מכתב אל Tobias Lear בנוגע לרצח וגירוש יהודי אלג'יר, 28 ביוני 1805, אלג'יר" – שמור באוסף GLC02794.063, ספריית Gilder Lehrman.

קישורים חיצוניים

• גל לירן, "עליית 1830", אתר עלילונה.