הפלייטו (בלאדינו: "הריב") הוא מאבק הירושה הפנימי בעדה הספרדית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, שהתמקד בתפקיד החכם באשי, מנהיג הקהילה היהודית ונציגה הרשמי מול השלטון. תפקיד זה כלל סמכויות דתיות, שיפוטיות ופוליטיות, והיה בעל חשיבות רבה בניהול חיי הקהילה היהודית בארץ ישראל. המאבק, שהתנהל בין מנהיגים ובכירים בקהילה, שיקף מתחים חברתיים, תרבותיים ופוליטיים בתוך העדה הספרדית, כמו גם השפעות חיצוניות מצד השלטון העות'מאני, שניצל את הסכסוכים הפנימיים כדי לחזק את שליטתו.
הפלייטו לא היה רק מאבק אישי בין מנהיגים, אלא תהליך רחב יותר של התרחקות הקהילה היהודית מהשלטון העות'מאני, שהפעיל את שליטתו על הקהילה באמצעות החכם באשי. בתקופה זו החלה הקהילה היהודית לפעול למען ביזור הסמכויות הדתיות, מתוך מטרה להשתחרר מהתלות בשלטון העות'מאני ולבסס מוסדות עצמאיים. תהליך זה היה חלק מהמהלכים שהובילו לשינויים מבניים רחבים ביישוב היהודי, לשילוב חוגים דתיים בתנועה הציונית ולשילוב עדות המזרח והיישוב הישן בתהליכי ההתחדשות הלאומית. הפלייטו שימש כנקודת מפנה במעבר ממערכת ריכוזית הנשלטת בידי השלטון העות'מאני למערכת מבוזרת, שהביאה בסופו של דבר להקמת המוסדות הדתיים הראשיים בישראל – הראשון לציון והרבנות הראשית האשכנזית.
רקע היסטורי
העדה הספרדית הייתה העדה המרכזית ביישוב היהודי בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, ושימשה כנציגת היהודים מול השלטון. מבנה ההנהגה שלה התבסס על תפקיד החכם באשי, שהיה אחראי על ענייני הדת, המשפט והחברה בקהילה. החכם באשי ייצג את הקהילה היהודית מול השלטונות וקיבל מינוי רשמי מהשלטון העות'מאני, אשר העניק לו סמכויות רחבות, כולל גביית מיסים, ניהול בתי הדין הרבניים והכרעות בסכסוכים פנימיים. למרות חשיבותו, החכם באשי נחשב לעיתים לבובה של השלטון העות'מאני, ששלט דרכו על הקהילה היהודית והשתמש במעמדו כדי לנהל את המיעוטים הדתיים בארץ ישראל.
במהלך המאה ה-19 חלו שינויים משמעותיים במבנה היישוב היהודי בארץ ישראל. העלייה של קבוצות יהודיות מארצות האסלאם, כמו עולי תימן, פרס, בוכרה וצפון אפריקה, יצרה מציאות חברתית חדשה שבה קבוצות שונות ביקשו לשמור על עצמאותן התרבותית והקהילתית. קהילות אלו התקשו לעיתים להשתלב במסגרת הריכוזית של העדה הספרדית ונאבקו למען אוטונומיה משלהן. דוגמה לכך היא קהילת המערבים, שהצליחה להשיג בשנת 1860 הכרה באוטונומיה חלקית במסגרת הסכם עם העדה הספרדית. תהליכים אלה העידו על שחיקה במעמדה של העדה הספרדית כמנהיגת כלל היישוב היהודי.
בנוסף, העלייה המשמעותית של יהודים מאירופה, בעיקר אשכנזים, החל משנות ה-70 של המאה ה-19, שינתה את מאזן הכוחות ביישוב היהודי. האשכנזים, שהיו בעבר מיעוט, הפכו לרוב ביישוב בירושלים, דבר שהוביל להתעצמות הפערים בין העדות השונות ולהתגברות הדרישות לחלוקה מחודשת של הסמכויות בקהילה היהודית. בתוך כך, גם בעדה הספרדית עצמה החלו להתפתח מתחים פנימיים, כאשר קבוצות שונות נאבקו על שליטה בתוך הקהילה.
המתחים הפנימיים בעדה הספרדית ומאבקי הכוח בין החוגים השונים שיקפו את הפיצול החברתי, התרבותי והפוליטי ביישוב היהודי כולו. תהליך זה, שהתעצם בסוף התקופה העות'מאנית, הניח את היסודות למבנה המודרני של הקהילה היהודית בארץ ישראל ולצורך בהקמת מוסדות דתיים חדשים שישקפו את השינויים הדמוגרפיים והחברתיים.
פטירת החכם באשי אלישר
לאחר פטירתו של החכם באשי יעקב שאול אלישר בשנת 1906, התעוררו חילוקי דעות משמעותיים בתוך העדה הספרדית סביב זהות היורש שימלא את מקומו בתפקיד. תפקיד החכם באשי לא היה רק סמלי; הוא כלל סמכויות דתיות, שיפוטיות ופוליטיות, והעניק למחזיק בו מעמד מרכזי בקשר שבין הקהילה היהודית לשלטון העות'מאני. המאבק שהתפתח נחשב לאחד הרגעים המכריעים בפיצול הפנימי של העדה הספרדית, והיווה ביטוי ברור למתח שבין שמרנות ורצון לשימור המסורת לבין מגמות של שינוי והשתלבות בתהליכים לאומיים רחבים יותר.
הרב משה חיים אלישר, בנו של החכם באשי המנוח, נתפס בעיני רבים כמועמד הטבעי לתפקיד. תמיכתו התבססה על הקשר המשפחתי הישיר לאביו, אשר הותיר אחריו מורשת הנהגה משמעותית. מחנה השמרנים, שכלל את החוגים המסורתיים בעדה הספרדית, דגל בהמשכיות משפחתית שתחזק את תחושת היציבות והכבוד כלפי המסורת. מחנה זה סבר כי שינוי בתפקיד עלול לערער את הסדר הקיים ולפגוע במעמד העדה בתוך היישוב היהודי וביחסיה עם השלטון העות'מאני.
הרב רפאל מאיר פאניז'יל, שהיה מקורב לשלטון העות'מאני, נחשב למועמד שייצג בעיקר את האינטרסים של השלטון ולא בהכרח את אלו של הקהילה. בזכות קשריו הפוליטיים החזקים עם השלטונות, הוא נתמך על ידי גורמים בתוך הקהילה שחששו לערער את היחסים עם השלטון העות'מאני, שעדיין שלט ביד חזקה בארץ ישראל. תומכיו טענו כי בחירתו תבטיח את המשך התמיכה של השלטון בעדה הספרדית ותגן על מעמד הקהילה היהודית מול הרשויות.
הרב יעקב מאיר היה המועמד השלישי במאבק, והפך לדמות שסחפה רבים מהחוגים החדשים והציונים בעדה. הוא היה בעל זיקה ברורה לתנועה הציונית, ותמך ברעיונות של התחדשות ובשילוב הקהילה בתהליכים הלאומיים שהחלו להתגבש ביישוב היהודי. תומכיו ראו בו דמות מנהיגותית שיכולה להוביל לשינוי חיובי בתוך העדה הספרדית ולחבר אותה לתהליכים המודרניים שהתרחשו בארץ ישראל. עם זאת, תמיכתו ברפורמות והקשר שלו לציונות עוררו התנגדות מצד המחנות השמרניים, שחששו מאובדן המסורת.
המחלוקות בין המחנות לא איחרו להגיע לעימותים פומביים. כל אחד מהמועמדים זכה לתמיכה ממוקדי כוח שונים בתוך הקהילה, והתחרות לוותה באסטרטגיות פוליטיות ושכנוע של חוגי תמיכה. השלטון העות'מאני, שהיה הגורם המאשר את המינוי, עמד במרכז הלחצים מצד המחנות, כאשר כל אחד מהם ניסה לקדם את מועמדו על פי האינטרסים שלו.
בשלב זה התבררה עוצמת המאבק: בעוד שמחנה השמרנים והתומכים ברב פאניז'יל התמקדו בשימור הסטטוס-קוו, תומכיו של הרב יעקב מאיר הביעו תקווה לשינוי עמוק במבנה ההנהגה של העדה הספרדית, דבר שהפך את המאבק ליותר מאשר שאלה של ירושה אישית – אלא לעימות אידאולוגי על עתיד הקהילה היהודית בירושלים.
בחירות 1906
במהלך שנת 1906 מושל ירושלים, רשיד פחה, מינה את הרב סולימאן מני כממלא מקום זמני לתפקיד החכם באשי, כדי להבטיח את המשך תפקוד העדה הספרדית ולנהל את תהליך הבחירות למינוי החכם באשי החדש. הרב מני הקים ועד זמני בן 12 חברים מקרב הוועדים הקודמים לצורך ארגון הבחירות, אך המהלך עורר מתחים בין המחנות השונים, שניסו להטות את הכף לטובת מועמדיהם באמצעות חתימות, לחצים פוליטיים והשפעה על הממשל העות'מאני.
בכ' באלול 1906 התקיימו הבחירות, בנוכחות פקידי ממשלה, חברי הוועדים, רבנים ונכבדים מהעדה הספרדית. הרב יעקב מאיר זכה ברוב מוחלט של 71 קולות מתוך 80 חברי "הוועד הכללי". הבחירות היו אירוע יוצא דופן, שכן זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה שבה נערכו בחירות לתפקיד החכם באשי על פי החוק העות'מאני. לאחר הבחירות, התקיים טקס הכתרה לרב מאיר, והוא מונה לממלא מקום חכם באשי באופן זמני, עד לאישור רשמי מהטורקים.
עם זאת, תהליך הבחירות לווה במחלוקות וטענות מצד מתנגדיו של הרב מאיר. נטען כי הבחירות לא היו תקינות, וכי גורמים כמו אלברט ענתבי ניסו להשפיע על תוצאותיהן. הציבור האשכנזי, שהיה בעל זכות הצבעה, לא השתתף בבחירות, והדעות חלוקות באשר לסיבת היעדרותם. חלק טענו שהחרדים האשכנזים נמנעו בכוונה מהשתתפות בבחירות מחשש לתשלום מיסים נוספים, בעוד אחרים טענו שהורחקו בכוונה על ידי תומכי הרב מאיר, מה שהגביר את סיכוייו להיבחר.
לאחר הבחירות, מתנגדיו של הרב מאיר, בראשות החכם באשי של קושטא, הרב משה לוי, פעלו לבטל את מינויו. הם טענו שהבחירות נערכו שלא כחוק ודרשו למנות במקומו את הרב חיים משה אלישר. מתנגדיו אף הפיצו מודעות נגדו בירושלים, האשימו אותו שהוא "בוגד במלכות" בשל קרבתו לתנועה הציונית, ושלחו הוכחות לכאורה לכך לשלטונות בקושטא. בתגובה, תומכיו של הרב מאיר שלחו מכתבים לקושטא כדי להוכיח את כשרות הבחירות.
בסופו של דבר, החכם באשי של קושטא פסק לבטל את תוצאות הבחירות ולפסול את מינויו של הרב מאיר. עם החלפתו של מושל ירושלים, רשיד פחה, במושל החדש עלי אקרם, נמסרה הוראה רשמית שלא להכיר במינויו של הרב מאיר כחכם באשי בירושלים. הרב יעקב מאיר נאלץ לעזוב את תפקידו לאחר כהונה קצרה של כחצי שנה בלבד, והוא מונה בהמשך לחכם באשי בסלוניקי.
הרב יעקב מאיר בסלוניקי
במהלך שהותו בסלוניקי, הרב יעקב מאיר זכה להערצה והוקרה מצד הקהילה היהודית המקומית, שהייתה אחת הגדולות והמשמעותיות באימפריה העות'מאנית. הוא התקבל באהדה רבה, וחיבתו מצד הקהל התבטאה באופנים רבים, כמו הזמנות תכופות להוביל תפילות בבתי כנסת שונים מדי שבת. תקופה זו הייתה מאתגרת עבור סלוניקי, שבאותן שנים חוותה ירידה תרבותית וכלכלית, ואיבדה במידה רבה את מעמדה כמרכז רוחני ומנהיגותי כפי שהיה בעבר. על רקע זה, הרב מאיר הפנה את מאמציו לשיקום מוסדות הקהילה, בדגש על תחום החינוך. הוא היה אחראי להקמת גן הילדים הראשון בעיר ולשיפור מערכת החינוך העברי באמצעות הבאת מורים מארץ ישראל.
לאורך כהונתו, הרב מאיר התמודד עם שינויים פוליטיים משמעותיים, כולל התבססות "אחדות וקדמה" של התורכים הצעירים והשפעתם על הקהילה היהודית. באחת ההזדמנויות, כאשר הוצעה לו משרת החכם באשי בקושטא, התעוררה מחאה נרחבת בקרב קהילת סלוניקי. רבנים, מנהיגים ותושבים הכריזו על שביתה כללית, ואפילו פועלים בנמל הפסיקו את עבודתם כמחאה. בעקבות הלחץ הציבורי, הרב מאיר החליט להישאר בתפקידו והאריך את החוזה עם הקהילה לשלוש שנים נוספות.
בתקופה זו, סלוניקי נכבשה על ידי יוון, והרב מאיר נדרש להצהיר על עמדת הקהילה היהודית כלפי השלטון החדש. בזכות קשריו הטובים עם מנהיגים פוליטיים, כמו ראש הממשלה היווני וניזלוס, הוא הצליח להבטיח את שלום הקהילה בתקופה של תהפוכות. בנוסף, הוא פעל להקל על חובת הגיוס לצבא היווני, שהייתה מקור דאגה מתמיד לקהילה היהודית.
מינוי הרב אליהו משה פאניז'יל
לאחר הדחתו של הרב יעקב מאיר מתפקיד החכם באשי, מינה הרב משה לוי, את הרב אליהו משה פאניז'יל לממלא מקום זמני של החכם באשי בט' בניסן 1907. הרב פאניז'יל חזר משליחותו בבוכרה באותה תקופה ונבחר על ידי הרב משה לוי כמי שיכול להוות פתרון זמני לאור המשבר בהנהגת העדה הספרדית בירושלים. בעוד אוהדיו הציגו את המינוי כבחירה ראויה וכפשרה, מתנגדיו טענו כי הרב פאניז'יל ניצל את השפעתו האישית ואת הכספים שאסף בשליחותו בבוכארה כדי לקנות את מינויו, ואף האשימו אותו ואת תומכיו בשימוש בכספים המיועדים לעניים וליתומים למען קידום המינוי.
המינוי של הרב פאניז'יל לא השקיט את הרוחות בעדה, אלא החריף את המאבקים הפנימיים שהתגלעו בין המחנות השונים. תומכי הרב יעקב מאיר, שעדיין זעמו על הדחתו, ראו במינויו של הרב פאניז'יל המשך של מדיניות רדיפה וחוסר צדק מצד המחנה השמרני בעדה הספרדית, אשר תמך במינויו. מנגד, תומכי הרב פאניז'יל ראו בו דמות שמרנית המסמלת את המשכיות המסורת הספרדית. מחנהו של הרב פאניז'יל זכה גם לתמיכת רבנים אשכנזים וספרדים, בהם הרידב"ז מצפת, שראו במינויו דרך להבטיח שהרפורמות שהוביל הרב מאיר לא יושמו.
מאבקים אלה לא היו רק אישיים או פוליטיים, אלא שיקפו קרעים חברתיים עמוקים בין הקבוצות השונות בעדה הספרדית וביישוב היהודי בכלל. בתקופה זו התגבר תהליך של התרחקות כללית של קהילות יהודיות נוספות מהעדה הספרדית, ובראשן קהילת יהודי תימן. התימנים, שהיו חלק משמעותי מהקהילה הספרדית, החלו להתרחק ממנה בשל תחושת הזנחה, אפליה ורדיפה מצד הנהגת העדה. במהלך כהונתו של הרב פאניז'יל, מתחים אלה החריפו. מתנגדיו טענו כי הוא פעל להעלות את שיעורי המסים שהוטלו על התימנים ותומכי הרב מאיר, וכי מאות מהם נעצרו בשל אי-יכולתם לעמוד בתשלומים.
הטענות נגד הרב פאניז'יל קיבלו חיזוק גם מצד העיתון 'חבצלת', שבתחילה תמך במינויו, אך בהמשך החל לפרסם ביקורת חריפה על התנהלותו. העיתון האשים את הרב פאניז'יל בניהול מפוקפק של ענייני העדה, בחלוקת משרות ותפקידים רק לתומכיו, ובהתעלמות מהבטחותיו לארגן בחירות לתפקיד החכם באשי הקבוע. נוסף על כך, נטען כי הוא רדף את מתנגדיו באכזריות רבה, במיוחד את בני העדה התימנית, אשר נאלצו לשאת בעול כלכלי כבד יותר משאר הקבוצות.
למרות תמיכת תומכיו, שכללה רבנים ספרדים ואשכנזים רבים מהארץ ומהגולה, המאבקים הפנימיים בעדה המשיכו לערער את יציבות ההנהגה. ב-1908, בעקבות עליית "התורכים הצעירים" לשלטון באימפריה העות'מאנית והפלת הסולטן עבד אל-חמיד השני, חל שינוי גם במוסדות היהודיים בקושטא. החכם באשי של קושטא, הרב משה לוי, הודח מתפקידו, ובמקומו מונה הרב חיים נחום, שהיה מזוהה עם חברת "אליאנס". מינויו של הרב נחום שינה את יחסי הכוחות בירושלים והעניק יתרון לסיעתו של הרב יעקב מאיר. בעקבות השינויים בטורקיה, התקבלה בחשוון 1908 פקודה רשמית להדיח את הרב פאניז'יל מתפקידו.
חזרתו של הרב מאיר לזירה
לאחר הדחתו של הרב פאניז'יל, מינה החכם באשי של קושטא, הרב חיים נחום, את הרב חזקיה שבתי לממלא מקום החכם באשי בירושלים. הרב שבתי, שהיה אחיו של גבריאל שבתי, מתומכיו של הרב יעקב מאיר, נבחר כדי לנסות להשיב את הסדר לעדה הספרדית. הוא פעל לארגן בחירות ולהשכין שלום בין המחנות היריבים, אך מאמציו נתקלו בהתנגדות חריפה, במיוחד מצד מחנהו של הרב פאניז'יל. התנגדות זו התבססה על הטענה כי הרב שבתי היה נוטה לטובת תומכי הרב מאיר ופעל מתוך הטיה. בסופו של דבר, לא הצליח הרב שבתי לגשר על הפערים ולערוך בחירות, והוא חזר לחאלב, שם שירת לפני כן.
במקומו, מינה הרב חזקיה שבתי את הרב נחמן בטיטו, שהיה מראשי העדה המערבית ותומך של הרב יעקב מאיר, לממלא מקום חכם באשי. הרב בטיטו ניסה להמשיך את מאמצי קודמו לערוך בחירות ולארגן את הנהגת העדה, אך גם הוא נתקל בקשיים מרובים. הואשם בניהול כושל, בזבוז כספים, וקיפוח זכויות תומכיו של הרב פאניז'יל. במקביל, טענו תומכיו של הרב בטיטו כי פעולות הרב פאניז'יל ותומכיו הן שגרמו לשיבושים בהנהגה ולמצוקה הכספית הקשה של העדה, שהגיעה למצב שבו העניים ותלמידי החכמים נותרו ללא תמיכה.
המחלוקות בין המחנות לא נפתרו, אלא החריפו עוד יותר. שני העיתונים הבולטים של התקופה, 'החרות' ו'הפרדס', ייצגו את שני המחנות היריבים והובילו קמפיינים חריפים לטובת מחניהם. 'החרות', שתמך ברב בטיטו, נלחם במאבק עיתונאי עז נגד הרב פאניז'יל, בעוד 'הפרדס' תמך בפאניז'יל ותקף את בטיטו על ניהולו את העדה. המאבקים הגיעו לכדי עימותים פיזיים ואלימות בין התומכים משני הצדדים.
לאור המחלוקות המתמשכות והעדר הנהגה יציבה, נאלץ החכם באשי של קושטא, הרב חיים נחום, להתערב שוב בנעשה בירושלים. בשנת 1910, הוא הגיע לירושלים בליווי עסקנים וניסה להשיג פשרה בין הצדדים. לאחר מאמצים רבים, הושג הסכם פשרה, לפיו הרב יעקב מאיר ימונה מחדש לחכם באשי, והרב פאניז'יל ישמש כסגנו. ההסכם נתמך על ידי תומכיו של הרב מאיר, ובעיקר בני העדה התימנית, שסבלו רבות בתקופת כהונתו של הרב פאניז'יל. עם זאת, היו מתנגדים להסכם, שראו בו ניסיון לכפות את רצון תומכי הרב מאיר על העדה כולה.
על אף שהרב מאיר ניאות לקבל את המשרה, הוא נתקל בהתנגדות מקהילתו בסלוניקי, שביקשה לשכנעו להישאר בתפקידו כרב הקהילה שם. הרב מאיר נענה להפצרות וחזר לסלוניקי, תוך שהוא מותיר את העדה בירושלים ללא פתרון יציב לבעיותיה.
הרב משה יהודה פראנקו
לאחר מאבקי הכוח המתמשכים בהנהגת העדה הספרדית, החליט הרב חיים נחום, החכם באשי של קושטא, להדיח את הרב נחמן בטיטו מתפקידו, ובחשוון 1911 מינה את הרב משה יהודה פראנקו לתפקיד החכם באשי בירושלים. הרב פראנקו, שהיה רבה הישיש של רודוס, היה בעל יוקרה רבה ולא היה מעורב במחלוקות הקודמות, דבר שתרם לבחירתו כמועמד מוסכם לפשרה. על אף גילו המתקדם (74), הוא ניאות לקבל את התפקיד מתוך תחושת אחריות לנוכח מצב העדה והצורך להשיב את הסדר על כנו.
הרב פראנקו היה החכם באשי הרשמי הראשון מאז פטירת הרב יעקב שאול אלישר, שכן מינויו אושר באמצעות פירמאן עות'מאני. מינוי זה התקבל בתחילה בשמחה מסוימת, כפי שהשתקף בעיתונות התקופה, אך עד מהרה החלו להתעורר התנגדויות, במיוחד בקרב תומכי הרב בטיטו, שהביעו את מחאתם על המינוי וטענו כי אינו משקף את רצון הציבור. מתנגדיו טענו כי בשל גילו המתקדם וחוסר סמכותו, התקשה הרב פראנקו לנהל את ענייני העדה ולשלוט על הוועדים השונים, שהתעלמו לעיתים מהוראותיו. טענות אלו גובו על ידי מו"ל העיתון 'החרות', שתמך במחנה הרב בטיטו, וטען כי הרב פראנקו הוא דמות חסרת השפעה שנשלטת על ידי מחנות הרב פאניז'יל והרב חיים משה אלישר.
עם זאת, מקורות אובייקטיביים יותר מציינים כי הרב פראנקו פעל ללא לאות לשקם את העדה לאחר שנים של משברים ומחלוקות. הוא ניסה לייצב את המוסדות, להעמיק את קשריו עם השלטון המקומי, הקונסולים וראשי העדות, ואף פעל לגיוס כספים למען העניים והיישוב בכלל. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הרב פראנקו בלט בפעילותו למען משפחות שראשיהן גויסו לצבא, וכן למען שחרור חכמים מחובת הגיוס. הוא פנה פעמים רבות לשלטון המקומי ולקושטא בדרישותיו, ואף פעל להקלת מצבם של מגורשים בעלי נתינות זרה.
עם זאת, התנגדות מתמדת מצד תומכי הרב בטיטו ומחנות נוספים פגעה ביכולתו לנהל את העדה בצורה יעילה. קריאות למנות רב צעיר ורענן הלכו וגברו, ובשנת 1914 נעשה ניסיון נוסף למנות את הרב יעקב מאיר לתפקיד, אך נכבדי העדה הספרדית דחו את ההצעה מחשש להחרפת המחלוקות. כתוצאה מכך, המשיכה העדה לסבול מאי-סדרים ועזובה חמורה, למרות מאמציו של הרב פראנקו.
בסופו של דבר, בשנת 1915, התפטר הרב פראנקו מתפקידו בשל גילו המתקדם, התנגדויות פנימיות, והקשיים של תקופת מלחמת העולם הראשונה. במקומו מונה הרב נסים יהודה דאנון כממלא מקום חכם באשי, והוא כיהן בתפקיד עד לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל.
תום האימפריה העות'מאנית
בשנת 1917, פרצה שרפה הרסנית בעיר סלוניקי, שכילתה למעלה ממחצית העיר ופגעה גם במשרד הרבנות ובמעונו של הרב יעקב מאיר. השרפה השמידה חידושי תורה רבים שכתב, בעיקר על חלקי "אבן העזר" ו"חושן משפט" בשולחן ערוך. למרות האובדן האישי הכבד, הרב מאיר התגייס מידית לסייע לנפגעי האסון. באמצעות קשריו עם בריטניה, הוא הצליח לארגן אספקת רופאים, תרופות ועזרה הומניטרית לעיר השרופה. במכתב פרטי שכתב הרב מאיר לאחר השרפה, תיאר את תחושת האובדן והשלכותיה:
”היות כי לדאבוני פרצה תבערה גדולה בשאלוניקי בשנת תעז"ר ונשרפו כל בתי עיר הפנימית ובכללם גם משרד הרבנות והמעון שאני דרתי בו, נשרפו גם שני הקונטרסים אשר טיפחתי וריביתי בימי בחרות, הראשון על שו"ע אבן העזר והשני על חושן משפט, ולא נשארה לי העתקה מהם… חוץ מזה לא נשאר בידי כלום. עתה אין בכוחי לכתוב חידושי תורה מחמת כמה סיבות. ראשית, אין לי כל הספרים הדרושים לתכלית זו, ספרייתי העשירה שהייתה לי לפני נוסעי לסאלוניקי התפוררה והתפזרה… שני טרדות הציבור מונעות עתה ממני להפנות לזה ושלישית הנה באתי בימים וזקנה קפצה עלי. אני מוסר מודעה כי כל מה שאנוכי רושם וכותב בפנקסי אינו לשם חיבור כדי להדפיסו היות שידעתי שאין בו דיבור של ממש…”
בתום מלחמת העולם הראשונה ובצל קריסת האימפריה העות'מאנית בשנת 1919, שב הרב מאיר לירושלים. השינוי הפוליטי המשמעותי בעקבות נפילת השלטון העות'מאני הביא לתקופה חדשה עבור היישוב היהודי בכלל והעדה הספרדית בפרט. העדה, שהייתה עד כה תחת פיקוח ישיר של השלטון העות'מאני באמצעות מוסד החכם באשי, החלה לעבור תהליך של הפיכה לעדה עצמאית וחזקה יותר, שאינה כפופה עוד לשלטון חיצוני.
עם שובו לירושלים, השתתף הרב מאיר בדיוני הוועדה האמריקנית שנשלחה לארץ ישראל לחקור את עתיד הארץ תחת הסדר בינלאומי חדש. נאומו בפני הוועדה הותיר רושם עז, וחיזק את מעמדו הציבורי. במקביל, הוא פעל לחיזוק הקשרים עם שלטון המנדט הבריטי, ואף הוענק לו מדליית זהב על פועלו ההומניטרי.
בשנת 1921, עם ייסוד הרבנות הראשית לארץ ישראל על ידי המנדט הבריטי, נבחר הרב אברהם יצחק הכהן קוק לכהן לצדו של הרב יעקב מאיר. אירוע זה סימן מעבר חשוב בהיסטוריה של העדה הספרדית, שחדלה להיות עדה הנתונה להשפעה עות'מאנית ישירה, והפכה לגורם עצמאי וחזק שפעל בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית, גם אם לא כחלק ממנה באופן רשמי. כך הסביר הרב מאיר לנציב הבריטי את הסכמתו לחלוק את תואר הרב הראשי, ובכך לוותר באופן רשמי על ההגמוניה הספרדית שהייתה על הישוב היהודי בארץ ישראל מזה מאות שנים:
"אומנם זה ויתור גדול מצידי, הוד מעלתך, היות ולפני שנים אחדות נתמניתי לראשון לציון יחיד על פי מאמר מלך של אימפריה גדולה. עתה כשהרבנות מורכבת משני אנשים, הרי בסופו של דבר היא שלילת חצי משרתי שהיתה שייכת לי בעבר בשלמותה. אלא שכיום נשתנו פני הדברים ואנו נמצאים בשעה היסטורית גדולה להראות ממלכתיות יהודית, בעת שעמי העולם החליטו להשיב לנו את הגזלה. עלינו להיות מאוחדים, שהשגנו אותה במאמצים גדולים, ועל מנת שלא ניכשל בה, ונאכזב את אלה מידידינו, שעזרו לנו להעביר את ההחלטה בחבר העמים, ובייחוד ממשלתכם, ממשלת בריטניה הגדולה".
בטקס הכתרתו נשא הרב מאיר נאום שבו הדגיש את מחויבותו לצורכי העדה:
”ידע ידעתי את צרכי עמנו בארצנו, בימינו ובזמננו, על כן הקדש אקדיש את כוחותיי וכישרונותיי שחנני אלוקים בהם להבטחת מצב עדתנו האומללה, להיות למליץ טוב בין עם ישראל ובין הממשלה למען ידע כל עמנו ליהנות מהזכויות שזכתהו בהן וקרן ישראל יורם פה בכבוד. השתדל אשתדל להנהיג סדרים נכונים וישרים בכל עסקי וענייני הקהל למען ינהג הכל על פי הצדק היושר והחוק. …עשה אעשה כל אשר ביכולתי להיטיב את מצב החכמים, העניים, היתומים והאלמנות, אשפט את משפטם, אריב את ריבם נגד מי שתקיף מהם ואביא לכולם הרווחה. היטב איטיב את חנוך בני הנעורים, על ידי סדרים ומשטרים טובים בהת"ת עד הביאי אותו למדרגה כזו שממנו ייצאו תלמידים מורי הוראה בישראל ויהיו לתפארת לעדת הספרדים בירושלים… בקצרה, את כל כישרונותיי, את כל כוחותיי ואת חיי אקדיש לטובת עדתי. עד יומי האחרון אעבד להרמת קרן עדתי, להטבת מצבה בחומר וברוח, ועדתנו תשוב לפרוח ולשגשג כמקדם וה' ישפת שלום…”
הרב מאיר הנהיג את העדה הספרדית בתיאום עם השלטון הבריטי והיה שותף לתהליכים חשובים שגיבשו את מעמדה של העדה. אחד מהישגיו היה הקמת בית הדין הרבני לערעורים, שנבנה בהתאם למסורת שהכיר מסלוניקי, תוך שמירה על התאמה למשפט העברי.
במקביל, הוא הפגין גישה פרגמטית כלפי התהליכים הפוליטיים בארץ. כך, למשל, בעת הדיון על מתן זכות בחירה לנשים בבחירות לאספת הנבחרים הראשונה, הוא קרא לחרדים שלא להחרים את הבחירות, גם אם התנגדו להחלטה. לעומת זאת, בשנת 1927, כאשר אושרו תקנות שנראו לו כנוגדות את ההלכה, הודיע כי הוא ועדתו לא ייטלו חלק ב"כנסת ישראל".
מעבר לפועלו בארץ ישראל, הרב מאיר המשיך לקדם דיאלוג בין יהודים לערבים. בשנת 1924, הוא השתתף במפגשים בעמאן עם חוסיין בן עלי ובנו עבדאללה, במטרה ליצור יחסים טובים בין הערבים לציונים. עבדאללה אף העניק לו את אות הכבוד "איסתיקלאל".
הרב מאיר כיהן בתפקידיו עד סוף ימיו, ונודע כמנהיג שהקדיש את חייו לרווחת העדה הספרדית ולשיפור מעמדה. בעת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, הוא הצטרף לקריאה למדיניות הבלגה יחד עם הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
הרב יעקב מאיר נפטר בליל שבת, ה-26 במאי 1939. פטירתו סימנה את סיומה של תקופה שבה הוביל את העדה הספרדית למעמד חדש ועצמאי. לאחר מותו מונה הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל לממלא מקומו, ובהמשך הפך לרב הראשי לארץ ישראל.
סיכום
חשיבות קריסת מוסד החכם באשי ניכרת בכך שהמעבר לתפקיד "הראשון לציון," שנוסד עם הקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל בשנת 1921, התרחש באופן נקי מהשפעות עות'מאניות. הרב יעקב מאיר, שנבחר לתפקיד הראשון לציון, הוביל את העדה הספרדית לעידן חדש של שיתוף פעולה עם התנועה הציונית ושלטון המנדט הבריטי. בכך, הוא חיזק את מעמדה של העדה כגוף עצמאי ומשפיע, שאינו עוד כפוף לשלטון זר, אלא מתנהל כחלק אינטגרלי מהחברה היהודית בארץ ישראל המתחדשת.
אך למרות זאת, לאורך תקופת היישוב והמדינה, השיח הציבורי סביב מקומה של העדה הספרדית במערכת הפוליטית והחברתית לווה במתח בין מגמות השתלבות לבין מגמות התבדלות. בעוד רוב הממסד הציוני ראה בניסיונות ההתארגנות הספרדיים צעד בעייתי של בידול עדתי, זאב ז'בוטינסקי בלט כמי שתמך בהתארגנות זו. במאמרו "הספרדים והבחירות" שהתפרסם בעיתון ״הארץ״ בשנת 1920, ז'בוטינסקי טען כי ההתבדלות היא אמצעי הכרחי כדי להתמודד עם התחושות המתמשכות של קיפוח וחוסר ייצוג שחוו בני העדה הספרדית.
ז'בוטינסקי ראה בעדה הספרדית נכס לאומי חשוב, בעל פוטנציאל לסייע במאמצים הציוניים בשל יתרונותיהם הייחודיים. הוא שיבח את היכרותם עם תרבות המזרח, את מחויבותם ליהדות המסורתית, ואת עמידתם מחוץ לרדיפות ולמשברים שעברו על הקהילות האשכנזיות. הוא גם מתח ביקורת על חוסר ההצלחה של התנועה הציונית האשכנזית לחבור אל הספרדים ולשלבם במוסדות היישוב, וטען כי האחריות למצב זה נופלת על כתפי הממסד האשכנזי. לדבריו, הגישה האשכנזית נבעה מגאווה מזויפת ופחד לא מוצדק מתרבות המזרח.
ז'בוטינסקי הדגיש כי ההתבדלות הספרדית אינה מטרה בפני עצמה, אלא כלי זמני שמטרתו ליצור שוויון ולבנות מערכת יחסים בריאה בין הקבוצות השונות ביישוב. הוא קרא להקמת הסתדרות ספרדית נבדלת שתהיה חזקה ועקבית, מתוך הבנה שרק פעולה עצמית תוכל לשנות את מעמד העדה הספרדית. רעיונותיו אלה סימנו את תחילתה של ברית פוליטית וחברתית בין הציבור הספרדי לבין התנועה הרוויזיוניסטית, ברית שהתעצמה בשנים הבאות.
עם השנים, הפכה הברית בין הרוויזיוניסטים לספרדים למרכיב מרכזי בזירה הפוליטית. המגמות השונות הובילו להשתלבות מלאה של הספרדים במסגרת מפלגת הציונים הכלליים ובסופו של דבר במפלגת הליכוד, שאיחדה את הרוויזיוניסטים, הציונים הכלליים והפרוגרסיבים תחת חזון לאומי משותף. בכך, מימשה הברית את שאיפותיו של ז'בוטינסקי ליצירת חברה מאוחדת, תוך הכרה בתרומתם הייחודית של בני העדה הספרדית.
לקריאה נוספת
- שרעבי רחל, היישוב הספרדי בירושלים בשלבי התקופה העות'מאנית, 1893–1914, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תל אביב, 2000.
- שרעבי רחל, ההתבדלות עדות המזרח מהעדה הספרדית, 1860–1914.
- סוויסה, משה חיים, יהדות מרוקו – בואו נעלה ציון, מכון מורשת אבות, אוגוסט 2024.
- יהודי המזרח בארץ ישראל – חלק שני, משה דוד גאון, הוצאת המחבר.
קישורים חיצוניים
- עיתון הארץ, גיליון מתאריך 9 מרץ 1920.
- בראש אחד: הרב הראשי הספרדי דורון ותפקידו לאחדות ישראל, באתר אגדה.
