הצרחת המדכאים

"הצרחת המדכאים" הוא מונח המתאר את השינוי התפיסתי העצמי של השמאל הישראלי, לאורך השנים. השמאל, שבתחילת דרכו התמקד במאבקים חברתיים למען שוויון וצדק כלכלי, ניסה לרתום את הציבור המזרחי לשיח מעמדי, אך נתקל בקשיים משמעותיים ביצירת שותפות זו. הכישלון ברתימת המזרחים, לצד מהפך 1977 והתעצמות כוחו של הימין, הובילו לשינוי עמוק בגישתו של השמאל. מגמות אלו הרחיקו אותו בהדרגה מהמאבקים החברתיים המסורתיים לטובת שיח זכויות אוניברסלי, כמו זכויות הפלסטינים, שוויון מגדרי ולהט"בי, שזכו להשפעה גוברת מרעיונות חיצוניים דוגמת תנועת הווק והתאוריה הביקורתית של גזע.

השיח החדש שהתגבש בשמאל הישראלי התמודד עם דיסוננס פנימי. בעוד השמאל הציג עצמו כמוביל מאבקים נגד דיכוי, הוא עצמו מזוהה באופן היסטורי עם קבוצות ממעמדות כלכליים גבוהים יותר, בעיקר הציבור החילוני-אשכנזי העירוני, מה שהקשה עליו להצטייר כ"מדוכא". כך, לאורך השנים, במקום להגדיר עצמו כמדוכא, השמאל נדרש לחפש מדוכאים אחרים שאליהם יוכל להתייחס במאבקו, כמו מזרחים, יוצאי אתיופיה, הציבור הפלסטיני, נשים, ולהט"בים.

עם הזמן, התפיסה החדשה התרחבה לרעיון כללי של "עליונות יהודית" – גרסה מקומית לרעיון "העליונות הלבנה" מארצות הברית – אשר מציבה את החרדים, הדתיים והמזרחים בראש פירמידת הדיכוי כמדכאים את הציבור החילוני-אשכנזי והפלסטיני. רעיון זה נגע לא רק לשלטון הצבאי ביהודה ושומרון, אלא גם ליחסי הכוח בתוך גבולות הקו הירוק, תוך שהוא מצביע על נישול קרקעות, הפרדה תרבותית, חלוקת משאבים בלתי שוויונית ויחסי דת ומדינה.

שינוי זה, לצד הדיסוננס המובנה בתפיסת השמאל, יצר שיח מורכב ומעורר מחלוקת. בעוד השמאל ביקש להיאבק על דמותה הדמוקרטית של המדינה, הוא נתפש לעיתים קרובות כמייצג אליטה מנוכרת שמתקשה למצוא את מקומה במאבקים החברתיים שבהם ייצוגה המעמדי פועל נגדה. כך הפכה "הצרחת המדכאים" לסמל לשבר עמוק בשיח החברתי והפוליטי בישראל.

הפגנת הפנתרים השחורים באוניברסיטת תל אביב, 1972. צילום: יגאל בן נון.

תוכן עניינים

רקע היסטורי

השמאל הישראלי בראשיתו התבסס על ערכים סוציאליסטיים, והוביל את היישוב היהודי בתקופת המנדט הבריטי ואת המדינה בשנותיה הראשונות. הוא פעל להקמת מוסדות חברתיים וכלכליים שעל הנייר כיוונו לשוויון, אך במקביל גם יצר מערכת היררכית שהעניקה עדיפות לבני ההתיישבות העובדת, בעיקר יוצאי אירופה, על פני קבוצות אחרות באוכלוסייה. העלייה ההמונית של יוצאי ארצות האסלאם בשנות ה-50 חשפה את הפערים הכלכליים, החברתיים והתרבותיים בין הקבוצות, והביאה לניכור וגזענות מצד הממסד השמאלי.

המזרחים, שזכו לייצוג נמוך במוסדות המדינה וליחס פטרוני מצד האליטות האשכנזיות, סבלו מתנאי מחיה קשים במעברות ובעיירות הפיתוח. המצוקה הזאת הולידה גל מחאות, כמו מרד המעברות של תחילת שנות ה-50, מחאת ואדי סאליב, ומחאת הפנתרים השחורים של תחילת שנות ה-70.

הפנתרים השחורים היו תנועת שמאל קיצוני שקמה בירושלים בתחילת שנות ה-70, במחאה על האפליה והקיפוח של בני עדות המזרח בישראל. למרות שעמדו על פלטפורמה של צדק חברתי ושוויון, הם אימצו לעיתים שיח רדיקלי שחיפש לערער על הסדר הקיים. התנועה קיימה שיתוף פעולה עם "מצפן," ארגון שמאל אנטי-ציוני, שחבריו סייעו לה לנסח כרוזים ולהפיץ את מסריה. בנוסף, בשנות פעילותם נפגשו חברים בתנועה עם מנהיגים פלסטינים, בהם יאסר ערפאת, וראו במאבק הפלסטיני חלק ממאבק רחב יותר של קבוצות מודרות נגד דיכוי ממסדי. לאורך השנים, פעילים רבים של הפנתרים הצטרפו למפלגות שמאל קיצוניות, בהן רק"ח ומאוחר יותר חד"ש, והמשיכו את פעילותם הפוליטית במסגרת חזון של מאבק למען זכויות חברתיות ופוליטיות בשיתוף פעולה עם הפלסטינים ותוך קריאת תיגר על מדיניות הממסד.

בעוד "הפנתרים השחורים" אימצו רעיונות מהפכניים, הם לא הצליחו לרתום את מרבית הציבור המזרחי, שפנה במרוצת השנים לתמיכה בימין, ובמיוחד במנחם בגין ובנימין נתניהו, שהציעו חזון של שילוב כלכלי ואינטגרציה חברתית במסגרת מדיניות שוק חופשי.

אימוץ אידיאולוגית ה-Woke

אידיאולוגיית ה-Woke האמריקאית צמחה מתוך מאבקים לשוויון וצדק חברתי בארצות הברית, במקור בהקשר של מאבק בגזענות כלפי אפרו-אמריקאים. השימוש במונח "Woke" (נעור) התרחב בהדרגה במהלך המאה ה-20 וכלל נושאים של מגדר, נטייה מינית, זכויות להט"ב, ותאוריות ביקורתיות של גזע, קוויריות וכלכלה. במאה ה-21 הפכה אידיאולוגיה זו לתפיסה רחבה יותר של צדק חברתי, הדוגלת במאבק למען קבוצות הנתפסות כמוחלשות, תוך קריאה לערעור על מבני כוח מסורתיים והדגשת תפקידם של דיכוי, פריווילגיה ואפליה מובנית. במקביל, הפכה אידיאולוגיית ה-Woke גם למוקד למחלוקת חריפה, כאשר מתנגדים שמרנים רואים בה ביטוי לתרבות של קורבניות, ניתוק מהמציאות הכלכלית והפוליטית, ולעיתים אף קיצוניות תרבותית.

המאבק החברתי שעמד בבסיס תרבות ה-Woke השפיע גם מחוץ לארצות הברית. בישראל, אידיאולוגיה זו אומצה בעיקר על ידי חוגים בשמאל הרדיקלי, אך עברה התאמות מקומיות בהתאם להקשרים החברתיים והפוליטיים הייחודיים של המדינה במטרה להפוך אותה לקונצנזוס במחנה המרכז-שמאל. בישראל, המונחים והגישות שפותחו בארצות הברית, כמו ביקורת על עליונות לבנה, הותאמו לעיסוק ב"עליונות יהודית" כגורם המרכזי ליחסי כוח ודיכוי בין יהודים לערבים, בין דתיים לחילונים ואף בין מזרחים לאשכנזים.

תנועות חברתיות בישראל שהושפעו מתרבות זו החלו להשתמש בשפה דיכוטומית ובמונחים כמו "עליונות יהודית", "כיבוש מתמשך", ו"זליגת הכיבוש לתחומי הקו הירוק", שנועדו למקד את הדיון במבני דיכוי מובנים. השפעת ה-Woke בישראל בלטה במיוחד במחאות נגד המדיניות הממשלתית בין השנים 2011-2025 (שנת כתיבת מאמר זה), שבמסגרתן נשמעו קריאות לשינויים משמעותיים ביחסי דתיים-חילונים וביחסי יהודים-ערבים. עם זאת, במקרים רבים יצרה תפיסה זו תחושת ניכור בקרב ציבורים רחבים בישראל, שבשיח החדש, נחשבו לפתע למדכאים. כמו בארצות הברית, אימוץ אידיאולוגיית ה-Woke בישראל עורר גם דיון ביקורתי על המגבלות שלה, במיוחד בהקשר של השימוש בשפה גורפת והצגת קבוצות שלמות כמוקדי דיכוי ללא התחשבות במורכבויות המקומיות.

השינוי התפיסתי בשמאל הישראלי

עקב זה שבעשורים האחרונים,החברה הישראלית עברה שינויים משמעותיים ביחסי הכוחות החברתיים והפוליטיים, והציבור המזרחי, יוצאי אתיופיה ורוסיה פנו לעבר תמיכה במדיניות קפיטליסטית המשלבת מדינת רווחה, השמאל הרדיקלי בישראל ניצב בפני אתגר חדש. תפיסות קומוניסטיות ופרוגרסיביות, שהיו מבוססות על חלוקה דיכוטומית בין "מדכאים" ל"מדוכאים", איבדו מתוקפן במציאות שבה קבוצות שזוהו היסטורית כמדוכאות הצליחו להשתלב בשלטון ובכלכלה ולשפר את מצבם הכלכלי והחברתי.

בעוד שהשמאל ביקש לעורר מחאות חברתיות על רקע קיפוח עדתי, מציאות שבה המזרחים לא יצאו לרחובות ואפילו הביעו שביעות רצון מהתקדמותם, הותירה את השמאל עירום מהבסיס האידיאולוגי הקלאסי שלו. ניסיונות לעורר תודעה חדשה, כמו מחאת האסי (שנתמכה בין היתר על ידי הקרן החדשה לישראל, ובצירוף מקרים משמשת גם בתור ראשי התיבות של ארגון מצפן [הארגון הסוציאליסטי הישראלי]) או קמפיין "זו הדקה ה-89," לא הצליחו להמריא. במקביל, בעוד המושג "ישראל השנייה", אותו שכלל אבישי בן חיים, סיפק למזרחים תודעה חדשה של "מדכאים ומדוכאים", שאמנם לא התפתחה למחאה פעילה והפכה לאנדקוטה אינלקטואלית, דווקא השמאל החילוני-אשכנזי החל לגלות תודעת מיעוט חדשה. שרשרת המחאות שהחלה עם עליית ממשלתו השנייה של בנימין נתניהו ב-2009 שמה לה למטרה להפוך את השמאל הקלאסי, שבעבר שלט במוקדי הכוח, לציבור המאמץ תודעת קיפוח ודיכוי, דבר שהוא דווקא שם ללעג בעבר ("אכלו לי שתו לי", "גנבו לנו את המדינה").

המחאה הבולטת ביותר, מחאת הרפורמה המשפטית, הייתה נקודת מפנה מרכזית. הרפורמה, שהוצגה על ידי ממשלת נתניהו ויריב לוין, נועדה לדבריהם לאזן את יחסי הכוחות בין הרשויות. עם זאת, בתודעת ציבור המרכז-שמאל, היא התקבלה כניסיון להפוך את המדינה מדמוקרטיה לדיקטטורה, בין היתר בשל זהותם של יוזמי הרפורמה. המחאה כיוונה עצמה כנגד דמויות שנתפסו כסטריאוטיפ של "המדכאים" החדשים: מזרחים (ביביסטים), דתיים ומתנחלים.

האסטרטגיה של מארגני המחאות כללה ניצול של נושאים פופולריים במרכז הקונצנזוס על מנת ליצור תמונה דיכוטומית של יחסי כוח של דיכוי. כך, מחאות הרפורמה המשפטית הוצגו כמאבק נגד דיקטטורה שמקודמת על ידי "ממשלה לא לגיטימית", מצעד השפחות הציג גברים דתיים המבקשים לשלוט בנשים, המצור על בני ברק הדגיש את הדימוי של הממסד החרדי כ"פריץ" החומס כספים מהמעמד העובד, המשמר הלאומי הוצג כמיליציה כהניסטית שמטרתה לדכא אנשי שמאל, המילה "שמאלן" בעצמה הוצגה כמקבילה ישראלית ל-N word, במהלך מלחמת חרבות ברזל המתנחלים הוצגו כ"אוכלי מוות", אוזלת היד של הממשלה בעצירת האלימות בחברה הערבית הוצגה כיד מכוונת, ועוד.

השינוי הזה בשיח הפוליטי והחברתי בישראל הוביל להפיכת התזה הישנה, לפיה הציבור המזרחי והדתי מדוכא על ידי האליטה האשכנזית, לתזה הפוכה. במקום זאת, הדתיים, החרדים והמזרחים הפכו בשיח החדש ל"מדכאים", בעוד שהשמאל האשכנזי והחילוני הציג את עצמו כ"מדוכא", למרות הקושי האינהרנטי של ציבור בעל היסטוריה של כוח ושליטה לגלם את דמות המדוכא.

לקריאה נוספת

כריסטופר פ. רופו, המהפכה התרבותית של אמריקה: כיצד השמאל הרדיקלי כבש את הכול, הוצאת הארפר-קולינס, 2023.
שי ואן פליט, אמריקה של מאו: אזהרה מניצולה, הוצאת סנטר סטריט, 2023.
מנחם הופנונג, מחאה וחמאה: השפעת הפגנות הפנתרים השחורים על הקצאות לצורכי חברה ורווחה, שריגים: הוצאת נבו, 2006.
סמי שלום שטרית, המאבק המזרחי בישראל: בין דיכוי לשחרור, בין הזדהות לאלטרנטיבה 2003-1948, תל אביב: עם עובד, תשס"ד 2004.
ניצה אראל, מצפן – המצפון והפנטזיה, רסלינג, 2010; פרק 5, 'הפנתרים השחורים', עמ' 183–193.
Asaf Elia-Shalev, Israel's Black Panthers, The Radicals who Punctured a Nation's Founding Myth, University of California Press, 2024
דבורה ברנשטיין, הפנתרים השחורים: קונפליקט ומחאה בחברה הישראלית, בתוך: מגמות, כרך כ"ה, 1979, עמ' 65–80.
דבורה ברנשטיין, הפנתרים השחורים כתנועת מחאה: קריאת תגר למדינה ולסדריה, בתוך: צבי צמרת, חנה יבלונקה, (עורכים), העשור השלישי: תשכ"ח-תשל"ח, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 2008.
טלי לב, יהודה שנהב, כינונו של האויב מבפנים: הפנתרים השחורים כמושא של פאניקה מוסרית, סוציולוגיה ישראלית 12 (1), 2010, עמ' 135–158.
אינס אליאס, במוסררה חוגגים 50 שנה לתנועת הפנתרים השחורים באשכול תערוכות
א. ישראלי (עקיבא אור ומשה מחובר), שלום שלום ואין שלום: ישראל-ערב 1961-1948, הרצליה, 1999
אהוד שפרינצק, נצני פוליטיקה של דה לגיטימציה בישראל 1972-1967, האוניברסיטה העברית בירושלים, 1973
נירה יובל-דייוויס, מצפן: הארגון הסוציאליסטי בישראל האוניברסיטה העברית בירושלים, 1977
30 שנה עם מצפן תל אביב: הוצאת הארגון הסוציאליסטי בישראל – מצפן, 1993
שמואל קנצלר, השמאלנות בישראל: אינטליגנציה בסבך הניכור, אותפז, 1984
יהושע בלס, הסכסוך הישראלי-ערבי בין השנים 1948–1962 בעיני "מצפן" 1972-1962, עבודה סמינריונית, האוניברסיטה העברית בירושלים, 2010
ניצה אראל, מצפן – המצפון והפנטזיה, רסלינג, 2010
Lutz Fiedler, Matzpen: A History of Israeli Dissidence, Edinburgh University Press, 2020^[22]