הקהילה היהודית-פורטוגזית באמסטרדם התפתחה משלהי המאה ה-16, עת הגיעו לעיר משפחות של "נוצרים חדשים" (Conversos) מחצי האי האיברי, שנמשכו למטרופולין המשגשג הן בשל הזדמנויות כלכליות והן מתוך שאיפה למצוא מקלט מרדיפות האינקוויזיציה ומלחמות הדת. הקבוצה, שבתחילה לא בלטה לעין ונראתה כמושבת סוחרים זרה בדומה למהגרים אחרים בעיר, עברה תהליך מואץ של התמסדות ו"רה-יהודיזציה" (שיבה ליהדות), שהגיע לנקודת מפנה משמעותית בשנת 1639 עם איחודן של שלוש הקהילות הנפרדות שפעלו בעיר – "בית יעקב", "נווה שלום" ו"בית ישראל" – לקהילה אחת מאוחדת תחת השם ק"ק "תלמוד תורה". חברי הקהילה, שכינו עצמם "בני האומה" (Os da Nação), טיפחו זהות מורכבת ששילבה נאמנות דתית ליהדות הרבנית עם שימור קנאי של תרבות, שפה וגינוני אצולה איבריים, תוך שהם מנוהלים ביד רמה על ידי הנהגה אוליגרכית של סוחרים אמידים ("המעמד") אשר החזיקה בסמכויות נרחבות, כולל יכולת להטיל חרם וצנזורה, כדי לשמור על לכידות הקהילה ועל תדמיתה כלפי החוץ.
במהלך המאה ה-17, נהנתה הקהילה מפריחה חסרת תקדים שביססה את מעמדה כמרכז הרוחני, הכלכלי והארגוני של התפוצה הפורטוגזית כולה. שגשוג זה בא לידי ביטוי בהקמת מוסדות ייחודיים בעלי תהודה עולמית, דוגמת חברת "דותר" (Dotar) שפעלה למתן נדוניות וסיוע ל"בני האומה" מאנטוורפן ועד ברזיל, ובחנוכת בית הכנסת הפורטוגזי המפואר בשנת 1675, שסימל את עושרה וביטחונה של הקהילה תחת השלטון ההולנדי. היחסים עם הרשויות ההולנדיות התאפיינו ב"מודוס ויוונדי" ייחודי, בו המגיסטרטים העדיפו אינטרסים כלכליים וסדר ציבורי על פני דרישות הכמורה הקלוויניסטית להטלת מגבלות דתיות נוקשות, מה שאפשר ליהודים הפורטוגזים ליהנות מחופש יחסי ללא גטאות או סימני זיהוי משפילים. אולם, החל מסוף המאה ה-17 ובמהלך המאה ה-18, במקביל לדעיכת הסחר ההולנדי ושינויים גיאופוליטיים, חוותה הקהילה שקיעה כלכלית דרמטית; בתי מסחר מרכזיים קרסו, והעוני התפשט בקרב החברים עד כי בסוף המאה ה-18 למעלה ממחציתם נזקקו לסעד, בעוד הקהילה האשכנזית בעיר, שהייתה בתחילה שולית ונחותה בעיני הפורטוגזים, עקפה אותם באופן מובהק מבחינה דמוגרפית.
רקע היסטורי
האוכלוסייה שהרכיבה את הקהילה היהודית-פורטוגזית באמסטרדם לא צמחה יש מאין, אלא הייתה תוצר של תהליכים היסטוריים ודתיים מורכבים שהתחוללו בחצי האי האיברי כמאתיים שנה קודם לכן. שורשיה של קבוצה זו, שכונתה בפי אנשיה "בני האומה" או "אנשי האומה העברית", נעוצים בפרעות של שנת 1391 בספרד, אשר יצרו לראשונה מעמד נרחב של "נוצרים חדשים" (Conversos). בעוד שבספרד נשחקה בהדרגה הזהות היהודית של המומרים לאורך המאה ה-15 וה-16, המצב בפורטוגל היה שונה בתכלית והוא שהכריע את אופייה של ההגירה העתידית. גירוש ספרד ב-1492 הביא לזרימה אדירה של יהודים לפורטוגל, ושנים ספורות לאחר מכן, ב-1497, בוצעה במדינה זו הטבלה כפויה המונית של כל היהודים שנותרו בה. בשונה מספרד, שם פעלה האינקוויזיציה כבר מ-1481, בפורטוגל נהנו המומרים החדשים מתקופת חסד של כארבעה עשורים עד להקמת האינקוויזיציה המקומית ב-1536. תקופה זו אפשרה את התגבשותה של תודעה קבוצתית חזקה ושל פרקטיקות "קריפטו-יהודיות" (יהדות בסתר), שהתבססו על מסורות משפחתיות, תפילות מאולתרות וזיכרונות מקוטעים של ההלכה, דוגמת צום אסתר בן שלושה ימים או הימנעות ממאכלים מסוימים. כך קרה שבעוד שהאנוסים בספרד נטמעו ברובם בחברה הנוצרית, בפורטוגל נשמרה ליבה עיקשת של זהות יהודית מחתרתית, אשר חבריה הם אלו שהרכיבו בסופו של דבר את גלי ההגירה צפונה.
נקודת מפנה קריטית בהיסטוריה של קבוצה זו התרחשה בשנת 1580, עם סיפוחה של פורטוגל לכתר הספרדי. איחוד זה פתח את הגבולות בין המדינות והוביל להגירה מסיבית של "נוצרים חדשים" פורטוגזים למרכזי המסחר הגדולים של קסטיליה, ובהם מדריד וסביליה, בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות או במטרה להימלט מהאינקוויזיציה הפורטוגזית האקטיבית. אולם, המהגרים הפורטוגזים נתקלו גם בספרד בעוינות גוברת ובחשדנות דתית, כאשר הכינוי "פורטוגזי" הפך בספרד למילה נרדפת ל"יהודי" או "מתייהד". תחושת הרדיפה לא פסחה גם על השכבות האמידות ביותר; האינקוויזיציה, שפעלה לעיתים מתוך מניעים של תאוות בצע להחרמת רכוש לא פחות מאשר מתוך קנאות דתית, היוותה איום מתמיד. מאסרים שרירותיים, עינויים במרתפי החקירות והעלאה על המוקד בטקסי האוטו-דה-פה היו חלק בלתי נפרד מהמציאות, כאשר מעצר של בן משפחה אחד העמיד בסכנה את המשפחה המורחבת כולה בשל אופי החקירות והדרישה להלשין על שותפים לדבר עבירה. הלחץ המסיבי הזה, בשילוב עם הסכם שבו "קנו" הנוצרים החדשים מהכתר את הזכות להגירה חופשית תמורת סכום עתק של 170,000 קרוזדוס בראשית המאה ה-17, יצר גל יציאה משמעותי מחצי האי האיברי. החשש ב-1609 כי היתר היציאה יבוטל, במקביל לגירוש המוריסקוס (המוסלמים המומרים) מספרד, האיץ עוד יותר את הבריחה.
הבחירה באמסטרדם כיעד להגירה לא הייתה מיידית או מובנת מאליה, והושפעה עמוקות מתמורות גיאופוליטיות וכלכליות. במאה ה-16, המרכז המסחרי של צפון אירופה היה אנטוורפן, שם התבססה קהילה פורטוגזית משמעותית שעסקה בסחר במוצרי יוקרה קולוניאליים ("Rich trades") כגון סוכר, תבלינים ויהלומים. אמסטרדם, לעומתה, התמחתה באותה עת בסחר במוצרים בסיסיים וכבדים (דגנים, עצים, מלח) שלא משכו את הסוחרים הפורטוגזים. המצב השתנה בעקבות המצור הספרדי על אנטוורפן וחסימת נהר הסכלדה על ידי המורדים ההולנדים, מה שהוביל לדעיכתה של אנטוורפן ולהגירה של סוחרים צפונה. אולם, רק עם החתימה על "הסכם שביתת הנשק של 12 השנים" בין הרפובליקה ההולנדית לספרד ב-1609, הפכה אמסטרדם ליעד אטרקטיבי במיוחד. הסכם זה הסיר את האמברגו הספרדי ואפשר חידוש מלא של קשרי המסחר עם חצי האי האיברי והמושבות. המהגרים הפורטוגזים, שהחזיקו ברשתות מסחר משפחתיות ענפות בליסבון, בברזיל ובמושבות הספרדיות, היו בעמדה ייחודית לנצל את הפתיחות המחודשת הזו, והביאו עמם לאמסטרדם את המומחיות בסחר הקולוניאלי שהפך את העיר למרכז סחר עולמי (Entrepôt).
מסלול ההגירה לאמסטרדם היה לרוב מפותל ורב-שלבי. רבים מהמהגרים לא הגיעו ישירות מפורטוגל להולנד, אלא עברו דרך תחנות ביניים שונות באירופה שבהן יכלו לחיות בביטחון יחסי, לעיתים כנוצרים ולעיתים כיהודים. תחנות מרכזיות בנתיב זה כללו את ערי דרום-מערב צרפת (כגון בורדו, רואן וסן-ז'אן-דה-לוז), שם התקיימו קהילות של "נוצרים חדשים" תחת עין פקוחה אך סובלנית יחסית של השלטונות, וכן את המבורג ואמדן שבגרמניה. משפחות רבות התפצלו על פני מספר ערים ומדינות, כחלק מאסטרטגיה של פיזור סיכונים ושמירה על רשת מסחרית פעילה. היו אף כאלו, דוגמת משפחת פינטו, שנותרו באנטוורפן תחת שלטון ספרדי וניסו לקיים אורח חיים קתולי כלפי חוץ לאורך זמן רב, ורק אילוצים כלכליים או חשש מתחדש מהאינקוויזיציה דחפו אותם לבסוף לעקור לאמסטרדם או לרוטרדם.
עם הגעתם לאמסטרדם, התיישבו המהגרים בעיקר באזורים החדשים שהעירייה פיתחה באותה עת, בפרט בשכונת Vlooienburg וברחוב Breestraat (לימים ה"יודנבריסטראט"). באזורים אלו, שהיו עדיין בתהליכי בנייה ואכלוס, היה היצע דיור זמין שאפשר קליטה של זרים. המהגרים הראשונים לא בלטו לעין כקבוצה יהודית מובחנת; הם נראו כסוחרים איברים טיפוסיים, לבושים בבגדים ספרדיים, דוברי פורטוגזית וספרדית, ובורים לחלוטין בשפה ההולנדית. הזהות הדתית שלהם הייתה בשלב זה נזילה ומורכבת; חלקם היו חדורי להט לשוב ליהדות מלאה, אחרים היו אדישים או ספקנים, ורבים נשאו עמם תערובת של אמונות קתוליות ופרקטיקות יהודיות משובשות. המפגש הראשוני עם העיר אמסטרדם לא היה רק מפגש עם חופש דתי יחסי, אלא גם התמודדות עם הצורך להגדיר מחדש את זהותם הקולקטיבית בתוך סביבה זרה, קלוויניסטית וסובלנית באופן פרגמטי.
התמסדות הקהילה ומוסדותיה
התגבשותה המוסדית של הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם הייתה תהליך הדרגתי שהחל במעבר מפולחן פרטי ונסתר להתארגנות פומבית ורשמית. בראשית המאה ה-17, חיי הדת התנהלו בבתים פרטיים, כאשר הדמות הרבנית הראשונה שפעלה במקום הייתה דווקא רב אשכנזי מאמדן בשם אורי הלוי, שהגיע לעיר בשנת 1602. הלוי, ששימש כשוחט וכחזן, הביא עמו ספר תורה ותרם אותו לקהילה הראשונה שהתארגנה, "בית יעקב" (על שם מייסדה יעקב טיראדו). עם זאת, סמכותו של הלוי הייתה מוגבלת בקרב הסוחרים הפורטוגזים הגאים, שחיפשו הנהגה רוחנית שתהלום את מורשתם הספרדית. המפנה המשמעותי התרחש בשנת 1608 עם הגעתו של יוסף פרדו, רב וסוחר מוונציה, שהביא עמו את המסורות והסדר הארגוני של הקהילות הספרדיות הוותיקות באגן הים התיכון. פרדו הטמיע נורמות הלכתיות מחמירות יותר, כמו איסור על מנהגי אבלות בשבתות שלפני תשעה באב, והגעתו סימנה את המעבר ממושבת אנוסים לא-מגובשת לקהילה המבקשת להתנהל על פי ההלכה הרבנית המקובלת.
במקביל לצמיחה הדמוגרפית המהירה בעקבות "הפסקת האש של 12 השנים" (1609), התפצלה הקהילה לשלושה גופים נפרדים: "בית יעקב" הוותיקה, "נווה שלום" שנוסדה בסביבות 1608-1612 (וקושרה לדמויות כגון שמואל פלאג'י ויצחק פרנקו), ו"בית ישראל" שהתפלגה מ"בית יעקב" ב-1618 על רקע מחלוקת אידיאולוגית ודתית סביב דעותיו של הרופא דוד פראר. כל אחת מהקהילות החזיקה מוסדות משלה, פרנסים ורבנים, ביניהם דמויות בולטות כמו יצחק עוזיאל הנוקשה ושאול לוי מורטירה. בשנת 1612 נחתם חוזה לבניית בית הכנסת הראשון (של קהילת "נווה שלום"), מבנה צנוע יחסית שנבנה על כלונסאות. כדי לעקוף את התנגדות הכמורה הקלוויניסטית והאיסור הרשמי על פולחן יהודי פומבי, נרשם המבנה על שמו של אזרח קתולי שהשכיר אותו ליהודים, הסדר שאפשר לרשויות העיר להעלים עין מהנעשה בו כל עוד נשמר השקט הציבורי.
ריבוי הקהילות והמוסדות יצר כפילויות וחוסר יעילות, ובשנת 1639, מתוך הכרה בצורך לאחד משאבים וכוחות מול האתגרים הגוברים, חברו שלוש הקהילות לגוף אחד תחת השם ק"ק "תלמוד תורה" – שם שנלקח בהשאלה מהקהילה הפורטוגזית בוונציה וסימל את הזיקה העמוקה למודל האיטלקי. האיחוד עוגן במסמך תקנות עליו חתמו ראשי המשפחות, אשר הסדיר את סמכויות ההנהגה והכפיף את כלל החברים למרות אחת. החוקה החדשה קבעה כי בראש הקהילה יעמוד גוף מצומצם המכונה "המעמד", המורכב משבעה פרנסים. שיטת השלטון הייתה אוליגרכית ומיועדת לשמר את הכוח בידי האליטה העשירה: חברי המעמד היו בוחרים את מחליפיהם בשיטת קואופטציה, ללא בחירות דמוקרטיות כלליות, ובכך הבטיחו שקט תעשייתי ושליטה של משפחות הסוחרים הגדולות (כגון משפחות פינטו, סואסו וקוריל) על התנהלות הקהילה.
סמכויותיו של "המעמד" היו כמעט אבסולוטיות, כפי שנקבע בתקנה הראשונה של האיחוד: "למעמד תהיה סמכות ועליונות בכל העניינים. איש לא ימרה את פי ההחלטות שיתקבלו על ידי מעמד זה… ומי שיעשה כן ייענש בעונש החרם". ההנהגה החזיקה בידיה את הסמכות להטיל מיסים שונים למימון צרכי הקהילה, בהם ה"פינטה" (Finta) – מס שהושת על פי הערכת עושר, וה"אימפוסטה" (Imposta) – מס עקיף על עסקאות מסחריות שנוהל על ידי ועד מיוחד שהוקם עוד ב-1622. כמו כן, המעמד הפעיל צנזורה קפדנית על פרסומים ספרותיים ותורניים, ואסר על הדפסת ספרים ללא אישורו המוקדם, כדי למנוע הפצת דעות הטרודוקסיות או חומר שעלול להיתפס כפוגעני כלפי הנצרות והשלטונות ההולנדיים. כלי המשמעת החריף ביותר היה החרם, ששימש לא רק נגד כופרים, אלא גם כאמצעי אכיפה יומיומי נגד מי שנסעו ל"ארצות עבודה זרה" (ספרד ופורטוגל) לצרכי מסחר בניגוד להנחיות, או נגד מי שפגע בכבוד הפרנסים.
לצד המבנה השלטוני, הקימה הקהילה מוסדות שביטאו את עוצמתה ואת תפיסת עולמה הייחודית. בשנת 1614, לאחר מאמצים ממושכים וסירובים חוזרים ונשנים, הצליחה הקהילה לרכוש קרקע לבית קברות בעיירה אודרקרק הסמוכה לאמסטרדם. רכישה זו הייתה בעלת חשיבות עצומה עבור מהגרים שביקשו להיקבר בקבר ישראל ולא באדמת "ארצות עבודה זרה", וכל חברי הקהילה חויבו במס מיוחד למימונה. גולת הכותרת האדריכלית של התמסדות הקהילה הייתה חנוכת בית הכנסת הפורטוגזי הגדול (האסנוגה) בשנת 1675. המבנה המונומנטלי, שלא ניסה להסתתר אלא בלט בקו הרקיע של העיר, היווה הצהרה פומבית על ביטחונה של הקהילה, עושרה והשתלבותה במרחב ההולנדי, וטקסי החנוכה שלו נערכו בשפה הפורטוגזית, מה שהדגיש את המשכיות הזהות האתנית.
אחד המוסדות המקוריים והמשפיעים ביותר שהוקמו היה חברת "דותר" (Santa Companhia de dotar orfans e donzelas pobres), שנוסדה בשנת 1615 על ידי קבוצת סוחרים בהובלת יעקב קורונל. אף שרשמית הייתה זו אגודה למתן נדוניות לנערות יתומות ועניות, בפועל שימשה החברה כזרוע הביצועית והסמלית של "האומה" כולה. התקנון שלה הגדיר אותה כחברה שמטרתה להשיא בנות יתומות ועניות מקרב הקהילה. בשונה ממוסדות צדקה רגילים, ה"דותר" פרש רשת בינלאומית שחיברה בין הקהילה באמסטרדם לבין ה"אנוסים" שנותרו בארצות הקתוליות, תוך קבלת חברים (לעיתים בסתר) מאנטוורפן, רואן ודרום-מערב צרפת. החברה שמרה על אופי אתני אקסקלוסיבי בקפדנות, ומנעה הצטרפות של יהודים שאינם ספרדים, תוך שהיא משמרת את תודעת השייכות לקולקטיב הפורטוגזי הרחב שחצה גבולות מדיניים ודתיים. המוסד שימש לא רק כארגון סעד אלא כמכשיר לשימור הזהות ולחיזוק הקשרים בין הפזורה הפורטוגזית, תוך שהוא מנוהל בסטנדרטים הקפדניים שאפיינו את הקהילה כולה.
השיבה ליהדות
תהליך השיבה ליהדות ("רה-יהודיזציה") של המהגרים הפורטוגזים באמסטרדם לא היה אקט טכני של החלפת דת אחת באחרת, כי אם מסע פסיכולוגי ותרבותי מורכב שדרש המרה של תודעה וזהות. המעבר מחיי אנוסים, שהורגלו במשך דורות לחיים כפולים ולפרקטיקה דתית קתולית כלפי חוץ, אל עולם ההלכה הרבנית המוקפד, הציב בפני המהגרים אתגרים כבירים. רבים מהם הגיעו עם תפיסות תיאולוגיות שהושפעו עמוקות מהנצרות, כמו חרדה מוגזמת לגורל הנשמה ולגאולה אישית, או האמונה שניתן להסתפק בכוונה שבלב ללא קיום מצוות מעשיות – תפיסה שהתפתחה בחצי האי האיברי ככורח המציאות אך הפכה באמסטרדם למכשול בפני קבלת עול מצוות. הרבנים וההנהגה נדרשו לבצע חינוך מחדש כדי לשרש אמונות אנוסיות עממיות, כגון התפיסה המוטעית שברית המילה כשלעצמה מבטיחה את גאולת הנפש או שהיא פוטרת את היהודי הלא-נימול מחובת קיום המצוות האחרות. ספרי הזיכרונות של יצחק דה פינטו, למשל, מתארים את ההתלהבות המיידית שאחזה במשפחתו עם הגעתם לרוטרדם (לפני המעבר לאמסטרדם), כשהחלו מיד ללמוד לקרוא עברית ולקיים טקסים, אך התלהבות זו לוותה לעיתים קרובות בבורות וחוסר הבנה של הדקויות ההלכתיות.
במרכזו של תהליך השיבה עמדו טקסי המעבר, ובראשם ברית המילה למבוגרים, שהפכה לאירוע מכונן ודרמטי בחייו של המהגר הגבר. עבור האנוסים לשעבר, הברית לא נתפסה רק כחובה הלכתית, אלא קיבלה לעיתים פרשנות "סקרמנטלית" כמעט, כמין "קורבן מסתורי" המכפר על חטאים ומבטיח את הישועה – תפיסה שהדהדה רעיונות נוצריים מופנמים. הטקס בוצע לרוב זמן קצר לאחר ההגעה, לעיתים בלוויית שינוי השם לשם עברי (כפי שעשו בני משפחת פינטו), וסימל את המעבר הפיזי והרוחני אל תוך הקהילה. השלמת התהליך לוותה בטקסים נוספים כמו פדיון הבן לבכורים ואף נישואין מחדש כדת משה וישראל לזוגות שכבר היו נשואים כקתולים. חשיבותה של המילה הייתה כה רבה עד כי נוצרה הבחנה ברורה, גם אם לא רשמית, בין מי שנימולו לבין אלו שנותרו ערלים (לעיתים בשל הצורך לחזור לחצי האי האיברי). ההנהגה הקפידה למנוע ממי שלא נימול כיבודים בבית הכנסת, ובמקרים מסוימים אף נמנעה קבורה יהודית מלאה ממי שנפטר ללא זה.
כדי להבטיח את עתיד הקהילה ולמנוע את שעתוק הבורות לדור הבא, פיתחו יהודי פורטוגל באמסטרדם מערכת חינוך ייחודית ומהפכנית לזמנה, שעוררה התפעלות בקרב משקיפים חיצוניים. בניגוד למודל ה"חדר" האשכנזי, שהתאפיין לעיתים בחוסר סדר ובערבוב גילאים, בית הספר "תלמוד תורה" של הקהילה היה מוסד מובנה ומדורג בקפידה, שכלל שבע כיתות לימוד. התלמיד התקדם באופן שיטתי: החל מלימוד האלפבית והתפילות, דרך קריאת התורה כולה (מ"בראשית" ועד "לעני כל ישראל"), ועד ללימוד הלכה וגמרא בכיתות הגבוהות, שם לימדו רבנים בכירים כשאול הלוי מורטירה. תוכנית הלימודים הייתה רחבת אופקים וכללה לא רק לימודי קודש אלא גם דקדוק עברי, כתיבת שירה וחריזה, מתוך שאיפה לטפח אסתטיקה וסגנון. יתרה מכך, החינוך היה באחריות ובפיקוח מלא של הנהגת הקהילה ("המעמד"), אשר שילמה את משכורות המורים ומנעה מהורים עשירים להקים מסגרות פרטיות מתחרות, כפי שקרה כאשר ניסו למנוע פתיחת בית ספר פרטי אצל המלומד משה ד'אגילר. מבקרים אשכנזים, כמו השל"ה הקדוש (שבתי שעפטל הורוביץ) ושבתי בס, שיבחו את השיטה וראו בה מופת שיש לחקותו.
מכיוון שהמהגרים המבוגרים התקשו לרכוש את השפה העברית במהירות המספקת, התגייסה הקהילה למפעל תרבותי אדיר של הדפסה ותרגום, שהפך את אמסטרדם למרכז הדפוס העברי והיהודי-ספרדי החשוב בעולם. כדי לאפשר ל"נוצרים החדשים" נגישות למסורת אבותיהם, הודפסו סידורי תפילה, מחזורים לחגים והגדות של פסח בתרגום לספרדית ולפורטוגזית (חלקם בתעתיק לטיני). הודפסו מהדורות חדשות של התנ"ך בתרגום ספרדי (המבוססות על תנ"ך פרארה), וכן ספרי עזר הלכתיים שנועדו להדריך את הנבוכים בנבכי ההלכה, דוגמת "אוצר הדינים" (Thesouro dos Dinim) של מנשה בן ישראל, או ספרו של אברהם פראר על תרי"ג מצוות. מעבר לצורך המעשי, הקהילה ביקשה לשקם את הגאווה התרבותית היהודית על ידי תרגום קלאסיקות של ההגות היהודית-ספרדית מימי הביניים, כגון "חובות הלבבות" לבחיי אבן פקודה, "הכוזרי" ליהודה הלוי וספרי הרמב"ם ("ספר המצוות" ו"הלכות תשובה"). מפעל תרגום זה לא רק סיפק ידע, אלא יצר גשר תרבותי שאפשר לאליטה הפורטוגזית להרגיש שייכת למורשת יהודית עשירה ומתוחכמת, שאינה נופלת ברמתה מהתרבות האיברית הקתולית שאותה עזבו.
זהות תרבותית
הזהות הקולקטיבית של הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם נשענה על תפיסה עצמית ייחודית ומורכבת, שחרגה מעבר להגדרות דתיות מסורתיות. חברי הקהילה ראו עצמם בראש ובראשונה כ"בני האומה", מונח שנשא משמעות אתנית, היסטורית ותרבותית עמוקה, ולא רק דתית. זהות זו התאפיינה בדואליות שנוסחה בבהירות על ידי מנשה בן ישראל, שתיאר את בני קבוצתו כ"פורטוגזים באומתם ויהודים בדתם". תפיסה זו אפשרה להם לשמר את תחושת השייכות לתרבות האיברית ולמורשת האריסטוקרטית שממנה באו, ובו בזמן לאמץ את הדת היהודית. המונח "אומה" שימש כגבול אתני נוקשה, שיצר חיץ לא רק בינם לבין הסביבה הנוצרית, אלא גם בינם לבין יהודים אחרים ("Tudescos"), שנתפסו כבעלי טבע זר ונחות. תחושת העליונות הפורטוגזית נשענה על האמונה כי מוצאם ומורשתם התרבותית מעניקים להם מעמד אצילי מובנה, אשר נשמר גם לאחר המעבר ליהדות הרבנית.
באופן פרדוקסלי, המהגרים אימצו והפנימו את ערכי החברה האיברית שדחתה אותם, ובפרט את האובססיה ל"טוהר הדם" (Limpieza de sangre) ולתארי אצולה (Hidalguía), אך העניקו להם משמעות יהודית מחודשת. בעוד שבחצי האי האיברי הם נחשבו לבעלי "דם עכור", באמסטרדם פיתחו אידיאולוגים של הקהילה, כמו יצחק קרדוזו, תיאוריה נגדית לפיה דווקא דם היהודים הוא הטהור והאצילי ביותר, שכן העמים האחרים התערבבו זה בזה ללא הכר, בעוד עם ישראל שמר על ייחודו והפרדתו. כמיהה זו לסטטוס חברתי באה לידי ביטוי במאמץ אובססיבי של משפחות הסוחרים האמידות לנכס לעצמן סמלי סטטוס איבריים: הן אימצו שלטי אצולה (Coats of Arms), לעיתים תוך ביצוע התאמות סמליות כמו החלפת צלב בעץ או הוספת ידיים בתנועת ברכת כהנים, והתגאו בתארי אצולה שרכשו ממלכים אירופאים תמורת שירותים פיננסיים. דוגמה בולטת לכך היא משפחת סואסו, שראשה קיבל את התואר "ברון ד'אוורנאס-לה-גרא", או משפחת טקסיירה ששינתה את סמלה אך שמרה על הגאווה האריסטוקרטית. המתח בין השאיפה לאצולה לבין ההלכה בלט במקרה של משפחת פינטו, שטענה לייחוס כהונה ונהגה לצאת בהפגנתיות מבית הכנסת בזמן ברכת כהנים, משום שהרבנים סירבו להכיר בתביעתם לסטטוס זה.
הביטוי המובהק ביותר לשימור הזהות האיברית היה בתחום השפה והתרבות. למרות ההשתלבות הכלכלית בהולנד, הקהילה שמרה בקנאות על הפורטוגזית כשפת הדיבור היומיומית, שפת הפרוטוקולים של ה"מעמד" ושפת הדרשות בבית הכנסת, בעוד הספרדית (Castilian) שימשה כשפת הספרות הגבוהה, התיאולוגיה והתרגום של כתבי הקודש. חוסר העניין בשפה ובתרבות ההולנדית היה בולט; אפילו במאה ה-19 עוד יצאו ספרי לימוד לפורטוגזית עבור ילדי הקהילה, מתוך חשש שהשפה הופכת ל"שפה ממזרת". הקהילה טיפחה חיי תרבות עשירים שחיקו את המודלים הספרדיים, כולל הקמת אקדמיות ספרותיות אליטיסטיות כמו "אקדמיית המשכילים" (Academia de los Floridos) שנוסדה ב-1685 ו"אקדמיית הצמאים" (Academia de los Sitibundos) ב-1676. במוסדות אלו עסקו חברי הקהילה, ובהם המשורר דניאל לוי דה באריוס והסוחר המשכיל יוסף פנסו דה לה וגה, בחיבור חידות, שירים ודיונים פילוסופיים בסגנון הבארוק הספרדי.
האהבה לתרבות הספרדית גלשה גם לתחום התיאטרון, שהיה בילוי פופולרי בקרב בני הקהילה למרות הסתייגות מסוימת מצד הרבנים. מחזות ספרדיים קלאסיים ("Comedias"), כמו אלו של קלדרון דה לה ברקה, הוצגו באופן קבוע, ואף היוו חלק מחגיגות משפחתיות, כמו בחתונה של יצחק דה פינטו ב-1648 שם הוצג המחזה "החיים הם חלום". קבוצות חובבים שכרו מחסנים וקיימו בהם הופעות סדירות, ובשנת 1708 אף הוגשה בקשה רשמית לעירייה לאשר הופעות שבועיות של "קומדיות ספרדיות". הנהגת הקהילה, בגישתה הפרגמטית, לא אסרה על צריכת התרבות הזו, אך הקפידה למתוח גבולות: תקנות 1639 אסרו לקיים הצגות בתוך מרחב בית הכנסת, והצנזורה הקהילתית פיקחה על יצירות ספרותיות כדי למנוע תכנים ארוטיים מדי או כאלו שעשו שימוש מוגזם במיתולוגיה פגאנית, כפי שקרה במקרה של ספרו של דה באריוס "Coro de las Musas".
נדבך מרכזי נוסף בזהות הקולקטיבית היה הזיכרון הטראומטי של האינקוויזיציה, ששימש כדבק המאחד את הקהילה. החוויה המשותפת של רדיפה, עינויים ומאסרים הפכה למיתוס מכונן. הקהילה טיפחה פולחן של גבורה ומרטיריות, במסגרתו הועלו על נס דמויות שבחרו למות על קידוש השם בשריפה (כמו יצחק דה קסטרו טרטס שהוצא להורג בליסבון ב-1647, או אברהם אטיאס שנשרף בקורדובה). לזכרם חוברו קינות מיוחדות, ושמותיהם שולבו בתפילות ה"השכבה" בבית הכנסת, תוך יצירת היררכיה של סבל שבה מי שנשרף חי נחשב לקדוש עליון. עם זאת, היחס לחצי האי האיברי נותר אמביוולנטי ומורכב: לצד השנאה היוקדת למוסדות הדת הקתוליים ול"עבודת האלילים" שלהם, המשיכו בני הקהילה לקיים קשרי מסחר ענפים עם ארצות אלו, לבקר בהן (לעיתים תוך סיכון עצמי), ולהעריץ את תרבותן הספרותית. הזהות ה"פורטוגזית" באמסטרדם הייתה אפוא מלאכת מחשבת של הפרדה בין ה"טבע" והתרבות האיבריים, שנשמרו בגאווה, לבין הדת הקתולית והאינקוויזיציה, שנדחו בתיעוב.
הטרודוקסיה והתנגדות פנימית
למרות ההצלחה בכינון קהילה ממוסדת ושומרת מצוות, הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם התמודדה עם זרם תת-קרקעי עיקש של ספקנות והתנגדות למסורת הרבנית, שנבע באופן פרדוקסלי מאותו רקע אנוסי שהוביל אחרים לדבקות בדת. רבים מהמהגרים הגיעו עם השכלה אוניברסיטאית רחבה שרכשו בחצי האי האיברי, ועם הרגלי חשיבה ביקורתיים ששימשו אותם במקור כדי לדחות את הדוגמות של הנצרות הקתולית. כאשר נפגשו לראשונה באמסטרדם עם היהדות הרבנית ועם "התורה שבעל פה", הם גילו מערכת חוקים ופרשנויות שלא תאמה את הציפיות שבנו על סמך קריאת המקרא בלבד. עבור חלק מהאינטלקטואלים הללו, ההלכה הרבנית נתפסה כהמצאה אנושית, "תורה חדשה" שסתרה את התורה המקורית, בדומה למסורות הכנסייה שאותן דחו. הפער בין המנטליות הקריפטו-יהודית, שהדגישה אמונה פנימית ואינדיבידואליזם, לבין הדרישה לציות קהילתי מוחלט ולדקדקנות פולחנית, יצר קרקע פורייה לצמיחתה של הטרודוקסיה רדיקלית שערערה על יסודות הקהילה.
הביטוי הדרמטי הראשון להתנגשות זו היה סיפורו של אוריאל דה קוסטה, משפטן לשעבר מפורטו. עוד לפני הגעתו לאמסטרדם, בעת שהותו בהמבורג ב-1616, חיבר דה קוסטה מסמך חריף נגד התורה שבעל פה, בטענה שהיא סילוף של חוקי משה. לאחר שהוחרם על ידי הקהילה בוונציה ובהמבורג, הגיע דה קוסטה לאמסטרדם ב-1623, שם הטיל עליו המעמד חרם מיידי. למרות זאת, הוא המשיך במאבקו וב-1624 פרסם ספר שבו לא רק תקף את המסורת הרבנית, אלא אף כפר בהישארות הנפש – דוקטרינה מרכזית ביהדות ובנצרות כאחד. בכתביו כינה את החכמים הפרושים "בוגדים וכופרים", ולעג לאמונה הרווחת בקרב האנוסים כי עצם השייכות לעם היהודי מבטיחה גאולה ללא קשר למעשים. דה קוסטה ראה בטקסים הרבניים עול מיותר וטען כי אלוהים אינו דורש זאת. הסכסוך המתמשך, שכלל חרמות חוזרים ונשנים, השפלה ציבורית בבית הכנסת ונידוי חברתי, הסתיים באופן טראגי בהתאבדותו של דה קוסטה ב-1640.
משבר חמור אף יותר התרחש בשנות ה-50 של המאה ה-17, כאשר קבוצה של הוגים, ובראשם ברוך שפינוזה וחואן דה פראדו, החלה להפיץ דעות דאיסטיות ונטורליסטיות שאיימו על עצם הלגיטימציה התיאולוגית של היהדות. ברוך שפינוזה, בן למשפחת סוחרים מכובדת בקהילה שהיה אז בן 24, הוחרם ביולי 1656 בטקס דרמטי וחריף במיוחד, שבו הוקרא טקסט המגנה את "כפירותיו הנוראות" ו"מעשיו המפלצתיים", אם כי ללא פירוט מדויק של עבירותיו במסמך החרם עצמו. עדות חיצונית מאותה תקופה, של נזיר שפגש את שפינוזה ופראדו, חושפת כי השניים טענו ש"התורה אינה אמת, הנשמה מתה עם הגוף, ושאלוהים קיים רק מבחינה פילוסופית". כפירתו של שפינוזה באלוהות התורה ובבחירת עם ישראל שמטה את הקרקע תחת זכות הקיום של הקהילה כקולקטיב דתי נבדל. חואן דה פראדו, רופא שהגיע מספרד והיה חברו של שפינוזה, הפיץ דעות דומות וניהל ויכוחים פומביים נגד סמכות החכמים. המאבק האינטלקטואלי נגדו נוהל בחלקו על ידי יצחק אורוביו דה קסטרו, שניסה להגן על המסורת באמצעות טיעונים המבכרים את הסמכות הקולקטיבית העתיקה על פני התבונה האישית המתעתעת, ובסופו של דבר גם פראדו הוחרם וסולק מהקהילה.
תגובת ההנהגה לגילויי הכפירה הללו הייתה נחרצת ובלתי מתפשרת, תוך שימוש תכוף בחרם ככלי משמעת מרכזי. החרם לא שימש רק להענשת מינים וכופרים, אלא היה אמצעי לשמירה על גבולות הקהילה ועל הסדר החברתי, והופעל גם על עבירות משמעת קלות יותר. במקרים של דה קוסטה ושפינוזה, המוטיבציה להרחקה הייתה כפולה: פנימית וחיצונית. כלפי פנים, ההנהגה ביקשה למנוע סחף אידיאולוגי ולשמור על הלכידות של קהילה שנבנתה בעמל רב. כלפי חוץ, היה חשש כבד מתגובת השלטונות ההולנדיים. על אף הסובלנות היחסית באמסטרדם, הוגו גרוטיוס ומשפטנים אחרים הבהירו כי המדינה אינה צריכה לסבול אתאיסטים או מי שכופרים בהישארות הנפש ושכר ועונש, שכן אלו נתפסו כמערערים את היסודות המוסריים של החברה. הקהילה הפורטוגזית, שביקשה לשמר את מעמדה כאזרחים נאמנים ושומרי חוק, לא יכלה להרשות לעצמה להצטייר כחממה לרעיונות רדיקליים המנוגדים הן ליהדות והן לנצרות, ולכן פעלה להקיא מתוכה את האלמנטים המורדים שאיימו על קיומה ועל תדמיתה.
היחסים עם הסביבה ההולנדית
המעמד המשפטי והפוליטי של הקהילה היהודית-פורטוגזית באמסטרדם היה חריג בנוף האירופי של ראשית העת החדשה, והתאפיין בהיעדר "חוקי יהודים" מגבילים ומשפילים שהיו נהוגים במדינות אחרות. המבנה הפוליטי המבוזר של הרפובליקה ההולנדית הוביל לכך שהיהודים היו תלויים בעיקר ברצונם הטוב של המגיסטרטים העירוניים (ה"רחנטים"), שהיו ברובם סוחרים פרגמטיים בעלי השקפת עולם מתונה. שליטים אלו נטו להעדיף את השגשוג הכלכלי והשקט הציבורי על פני קנאות דתית, ולכן העניקו למהגרים הפורטוגזים חופש יחסי, תוך שהם מתעלמים לעיתים קרובות מדרישותיה של הכמורה הקלוויניסטית להטיל מגבלות נוקשות על ה"כופרים". מדיניות זו, שכונתה לעיתים כהתעלמות מכוונת, באה לידי ביטוי כבר בשנת 1619, כאשר מדינות הולנד החליטו שלא לחוקק חוק יהודים כולל, והותירו את הסמכות לקביעת מעמד היהודים בידי העיריות המקומיות. עיריית אמסטרדם, מצדה, אימצה כבר ב-1616 תקנות שהעניקו ליהודים הגנה וזכויות תושב, אך הציבו להם שלושה סייגים עיקריים: איסור על ביזוי הדת הנוצרית, איסור על המרת דת של נוצרים ליהדות, ואיסור על קיום יחסי מין עם נשים נוצריות.
על אף שהפולחן היהודי הפומבי נאסר רשמית בשלבים הראשונים, הרשויות גילו גמישות מעשית שאפשרה את התפתחות חיי הדת. דוגמה מובהקת לכך הייתה בניית בית הכנסת הראשון ב-1612; אף שמועצת העיר אסרה על בנייתו בעקבות לחץ הכמורה, הבנייה הושלמה והמבנה נרשם פורמלית על שמו של אזרח קתולי שהשכיר אותו ליהודים – הסדר שאפשר לרשויות לטעון כי החוק נשמר, בעוד היהודים מקיימים את תפילותיהם. המתח בין הרחנטים הסובלניים לכמורה העוינת ("הפרדיקנטים") היה מוטיב קבוע; הכמורה התלוננה תדיר על ה"חופש הגדול" של היהודים, על קישוט הרחובות בחג הסוכות ועל הקמת בתי כנסת גלויים, אך המגיסטרטים לרוב הסתפקו בהבטחות לחקור את העניין ולא נקטו צעדים מעשיים. יתרה מכך, היהודים באמסטרדם נהנו מביטחון פיזי נדיר; בניגוד למקומות אחרים, הם לא היו יעד לאלימות המונית או לפוגרומים, והזעם הדתי של ההמונים הופנה בדרך כלל כלפי הקתולים ולא כלפי בתי הכנסת.
במישור החברתי והכלכלי, הפורטוגזים השתלבו היטב בנוף המסחרי של העיר, כשהם מנצלים את קשריהם הענפים עם חצי האי האיברי והמושבות כדי לשלוט בסחר במוצרי יוקרה כגון סוכר, טבק ויהלומים. הם רכשו לעצמם זכויות אזרח מוגבלות (Poortersrecht), שאפשרו להם לעסוק במסחר סיטונאי ובברוקראז', אך נותרו מודרים מרוב הגילדות המקצועיות ומהמסחר הקמעונאי. המפגש עם האליטה ההולנדית יצר דינמיקה תרבותית מעניינת: בעוד שהפורטוגזים שמרו על בידול חברתי ודתי נוקשה, הם אימצו בהתלהבות את סממני הסטטוס החיצוניים של המעמד הגבוה ההולנדי. גברים ונשים בקהילה התלבשו על פי צו האופנה הצרפתי וההולנדי העדכני, עטו פאות נוכריות ונשאו חרבות, באופן שלא הבדיל אותם חזותית משכניהם הנוצרים, בניגוד מוחלט ליהודי אשכנז או ליהודים בערים אחרות באירופה. עם זאת, האינטראקציה החברתית נותרה שטחית; לא התקיימו יחסי רעות אינטימיים בין המשפחות הסוחרות היהודיות וההולנדיות, והנישואין הבין-דתיים נותרו בגדר טאבו חמור משני צדי המתרס. מקרים נדירים של המרת דת של נוצרים ליהדות, כמו המקרה של הנס יוסטנסזון מהורן ב-1614, עוררו שערורייה ציבורית וגררו תגובה קשה מצד הרשויות, שראו בכך חציית קו אדום.
הזירה התיאולוגית הייתה טעונה במיוחד, שכן הקלוויניסטים ההולנדים ראו עצמם כמי שטיהרו את הנצרות מעבודת האלילים הקתולית וציפו כי היהודים יכירו בכך ויתקרבו לאמת האוונגליסטית. מנגד, האינטלקטואלים של הקהילה הפורטוגזית פיתחו עמדה אפולוגטית תקיפה, גם אם זו הובעה בעיקר בכתבים פנימיים מחשש להסתבכות עם השלטונות. הוגים כמו שאול לוי מורטירה ויצחק אורוביו דה קסטרו דחו את היומרה הקלוויניסטית לאמונת ייחוד טהורה. בחיבוריהם, שנכתבו בספרדית ובפורטוגזית, הם טענו כי הרפורמציה הפרוטסטנטית אומנם סילקה את "עבודת האלילים החומרית" (הפסלים והצלמים), אך נותרה שבויה ב"עבודת אלילים מנטלית" בשל האמונה בשילוש הקדוש ובאלוהותו של ישו. הפורטוגזים, שסבלו מרדיפות הכנסייה הקתולית, זיהו אומנם את ההולנדים כשותפים למאבק נגד העריצות הספרדית וכינו את הולנד בחיבה "ארץ החופש", אך הקפידו לשמר את עליונותם הדתית ואת גבולותיהם הרוחניים מול מה שנתפס בעיניהם כגרסה אחרת של טעות אלילית. ביטוי סמלי לקבלה ההדדית, למרות המחלוקות, היה ביקורו הרשמי של הסטאדהאודר, הנסיך פרדריק הנדריק, בבית הכנסת בשנת 1642, אירוע שנתפס כהכרה מלכותית בלגיטימיות של הקהילה ובמעמדה כחלק מהמרקם האזרחי של הרפובליקה.
יחסים עם העולם היהודי והתפוצה הפורטוגזית
היחסים בין הקהילה הפורטוגזית לבין המהגרים האשכנזים ("Tudescos") שהחלו להגיע לאמסטרדם במספרים גדלים והולכים החל משנות ה-20 של המאה ה-17, התאפיינו בתחושת עליונות תרבותית וחברתית מובהקת מצד הפורטוגזים, שיצרה חיץ עמוק ומוסדי בין שתי הקבוצות. הפורטוגזים, שראו עצמם כאריסטוקרטיה יהודית וכנושאי מורשת תרבותית איברית גבוהה, הביטו בבוז על היהודים הגרמנים והפולנים, שנתפסו בעיניהם כדלי אמצעים, חסרי נימוסים ובעלי טבע זר ונחות. אברהם אידאניה, סוחר משכיל בן הקהילה, ביטא תחושה זו בבהירות ב-1683 כשכתב כי למרות שהאשכנזים מקיימים את אותה תורה, "בענייני הנהגה הם שונים מאוד, כיוון שהם בעלי טבע זר, ומסיבה זו, גם אם היום רבים מהם עשירים, הם מוערכים כנחותים, שכן למעשה הם שפלי רוח". ריחוק זה תורגם להפרדה מוסדית קפדנית: כבר ב-1635 הקימו האשכנזים קהילה נפרדת, וב-1642 סייעו הפורטוגזים לאשכנזים לרכוש קרקע לבית קברות משלהם במוידרברג, מהלך שנועד, בין היתר, להבטיח כי בית הקברות הפורטוגזי באודרקרק יישאר אקסקלוסיבי ולא יתערבבו בו נפטרים ממוצא אחר.
הבדלנות האתנית עוגנה בתקנות מחמירות שנועדו למנוע ערבוב חברתי וביולוגי. תקנה משנת 1657 אסרה על קבלת "טודסקוס, יהודים איטלקים ומולאטים" לבית הספר של הקהילה, וב-1697 החליט המעמד כי גברים פורטוגזים שינשאו לנשים יהודיות שאינן מ"האומה" יאבדו את זכויות החברות שלהם בקהילה. אף על פי שהפורטוגזים גילו סולידריות יהודית בסיסית והעניקו צדקה לאשכנזים, סיוע זה הותנה לעיתים קרובות בכך שהנתמכים לא ישתקעו באמסטרדם. כך למשל, כאשר הגיעו לעיר פליטים אשכנזים מפולין וליטא ב-1656, הקהילה הפורטוגזית סיפקה להם מזון וביגוד אך פעלה נמרצות לשילוחם ליעדים אחרים מחוץ להולנד. כמו כן, הקהילה שלחה סיוע כספי לקהילות אשכנזיות רחוקות שנפגעו במלחמות, כמו קהילת קרמזיר במורביה ב-1643, מתוך תפיסה כי עדיף לתמוך בהם מרחוק ולמנוע את הגירתם למערב, ובכך לשמור על כבוד התורה ועל האופי האריסטוקרטי של יהדות אמסטרדם.
לעומת הריחוק מהאשכנזים, הקהילה באמסטרדם ראתה עצמה כמרכז העצבים וכפטרון האחראי על הפזורה הפורטוגזית ("האומה") ברחבי העולם, ובראש ובראשונה על הקהילות הקריפטו-יהודיות בדרום-מערב צרפת (כגון בורדו, רואן וסן-ז'אן-דה-לוז) ובאנטוורפן. חברת "דותר" שימשה כצינור הקשר המרכזי, כאשר נציגיה בערים אלו איתרו מועמדות לנדוניה וגייסו חברים חדשים, לעיתים בסתר. הקהילה באמסטרדם לקחה על עצמה את המשימה לספק הדרכה דתית ורוחנית לפזורה זו; היא שלחה שליחים, כמו משה מונטלטו ורפאל בואנדיה שביקרו ברואן ב-1631 כדי לערוך סדר פסח לאנוסים המקומיים, וסיפקה ספרי קודש והלכה למנהיגים מקומיים דוגמת המשורר ז'ואאו פינטו דלגאדו. עם זאת, הנטל הכלכלי של תמיכה במהגרים העניים שהגיעו מצרפת הפך לכבד מנשוא, וב-1622 החליט ועד ה"אימפוסטה" להפסיק את הסיוע למהגרים חדשים מצרפת, ועודד אותם להגר ל"ארצות יהדות" אחרות, זולות יותר, כמו איטליה, תוך מתן מענקים חד-פעמיים למי שהסכים לעזוב.
הקשר עם חצי האי האיברי נותר הטעון והמורכב ביותר, שכן הוא עירב רגשות עזים של משפחתיות, געגועים וסכנה. הקהילה קיימה רשתות מסחר ענפות עם קרובי משפחה בספרד ובפורטוגל, אך לצד האינטרסים הכלכליים התקיים מאמץ מתמיד לשכנע את הנשארים מאחור "לצאת מהשבי". נשלחו מכתבים נרגשים, כמו אלו של אברהם אידאניה, שתקפו את האשליה כי ניתן לקיים את היהדות "בלהט הלב" בלבד תוך חיים כקתולים, והזהירו מפני העונש האלוהי והסכנה האינקוויזיטורית. למרות הסיכון, מוהלים מאמסטרדם, כמו יצחק פרחי, נסעו בחשאי למדריד ולערים אחרות כדי למול אנוסים. היחס למי שבחר להישאר בחצי האי האיברי היה אמביוולנטי: בעוד שחלק מהצוואות נישלו קרובים שנשארו שם, אחרות התנו את הירושה בהגירה.
בניגוד לבדלנות כלפי האשכנזים, הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם אימצה לחיקה את הספרדים הותיקים מאגן הים התיכון (צאצאי מגורשי 1492 שלא עברו את חווית האנוסות), וראתה בהם חלק בלתי נפרד מ"האומה". שילוב זה נבע מהצורך להתחבר למסורת הלכתית שורשית ולגיטימית, ומהקרבה הלשונית והתרבותית. הקשר עם הקהילה בוונציה היה הדוק במיוחד ושימש כמודל לחיקוי; התקנון של קהילת ונציה והמבנה הארגוני שלה השפיעו ישירות על תקנות האיחוד של 1639 באמסטרדם. רבנים ספרדים ותיקים, כמו יוסף פרדו מוונציה, התקבלו בטבעיות כמנהיגים רוחניים באמסטרדם, והקהילה נהגה לפנות לרבני ונציה וסלוניקי בשאלות הלכתיות סבוכות ובמחלוקות תיאולוגיות. הגדרה גמישה זו של "האומה", שכללה הן את האנוסים לשעבר והן את הפזורה הספרדית הים-תיכונית, אפשרה לקהילה באמסטרדם למצב את עצמה כחוליה המקשרת בין העולם האנוסי המנותק לבין ליבת העולם היהודי-ספרדי המסורתי.
דעיכה ושינוי
לקראת סוף המאה ה-17 ובמהלך המאה ה-18, החלה הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, שעד אז נהנתה מעושר וביטחון עצמי מופלגים, לשקוע במשבר מתמשך ורב-ממדי ששינה את פניה ללא היכר. נקודת המפנה הסמלית והמעשית הייתה הפלישה הצרפתית להולנד בשנת 1672, אשר סימנה את תחילת דעיכתו של הסחר ההולנדי הבינלאומי, עליו נשענה רווחת הקהילה. הפגיעה ביהודים הפורטוגזים הייתה קשה במיוחד בשל התמחותם הבלעדית כמעט במסחר ימי ופיננסי ובשל הדרתם המתמשכת מהגילדות המקצועיות, שנמשכה עד ראשית המאה ה-19. כתוצאה מכך, בתי מסחר משגשגים פשטו את הרגל, ומשפחות סוחרים אמידות עברו למודל כלכלי של "רנטיירים" (Rentiers), החיים באופן פסיבי מרווחי השקעות ומניות בחברת הודו המזרחית, במקום לעסוק במסחר פעיל ויזמי. התרוששות הקהילה הגיעה לממדים מבהילים: הכלכלן יצחק דה פינטו הציע ב-1748 לעודד הגירה של עניי הקהילה למושבה סורינאם כפתרון למצוקה, ועד שנת 1799 הוערך כי למעלה מ-50% מחברי הקהילה נזקקו לכספי סעד וצדקה כדי לשרוד.
במקביל למשבר הכלכלי, התחולל שינוי דמוגרפי דרמטי שערער את ההגמוניה של הפורטוגזים בעולם היהודי של אמסטרדם. בעוד שהאוכלוסייה הפורטוגזית קפאה על שמריה והגיעה לשיא של כ-3,000 נפש בלבד באמצע המאה ה-18, הקהילה האשכנזית, שנתפסה בעבר כשולית ונחשלת, חוותה גידול עצום: מ-5,000 נפש ב-1674 ל-10,000 ב-1748, ועד לכ-20,000 נפש בשנת 1780. המהפך ביחסי הכוחות תואר בכאב על ידי מחבר פורטוגזי אנונימי בשנת 1770, שכתב:
"האומה שלנו הולכת ומדלדלת משנה לשנה. בתי המסחר העיקריים שלנו נפגעים בדרכים רבות, חלקם באמצעות פשיטות רגל ואחרים באמצעות מותרות וראוותנות שהולכים וגוברים. על בני המעמד הבינוני להיות זהירים מאוד בהוצאותיהם. אין דרכים מיוחדות להתפרנס והעסקים הופכים גרועים יותר ויותר ופחות בטוחים, במיוחד עסקאות המניות שבהן עוסקים אך ורק האנשים החשובים ביותר שלנו. בסיכום הכולל, האומה היהודית הפורטוגלית עברה את הקיץ שלה ומתקרבת לחורף שלה, בעוד שהיהודים האשכנזים, שרובם הגיעו לכאן בעוני, בזויים על ידינו באותה תקופה (אך למען האמת חרוצים וחסכניים מאיתנו), עברו את החורף שלהם ורואים תקופה של שגשוג מתקרבת. אנחנו נופלים והם עולים".
המציאות החדשה שחקה את תחושת ה"אצולה" הפורטוגזית, והובילה להכרה גוברת בחריצותם של האשכנזים, שבעבר זכו לבוז. במקביל, הקשרים עם הפזורה הפורטוגזית העולמית נחלשו ככל שהזרם של אנוסים מחצי האי האיברי הלך ופסק. חברת "דותר", שבעבר חבקה עולם, צמצמה את פעילותה באופן דרסטי: כבר ב-1658 הוקפאו המענקים למבקשים מחוץ להולנד והמבורג, ובראשית המאה ה-18 הוצא אזור הים התיכון לחלוטין מתחום זכאותה, עדות להסתגרות הקהילה בתוך צרותיה המקומיות והתפוגגות החזון של "אומה" גלובלית.
הזעזועים הפוליטיים של סוף המאה ה-18, ובראשם המהפכה הצרפתית וכיבוש הולנד, הנחיתו מכת מוות על האוטונומיה הקהילתית המסורתית. השינויים החוקתיים והקמת הרפובליקה הבטאווית (ולאחר מכן ממלכת הולנד תחת לואי נפוליאון) הביאו לביטול המבנה הקורפורטיבי שאפשר לקהילה להתנהל כ"מדינה בתוך מדינה". בספטמבר 1808 כפה המלך לואי נפוליאון על יהודי הולנד את שיטת הקונסיסטוריה (Consistory) הריכוזית, בדומה למודל הצרפתי. צעד זה שלל מפרנסי ה"מעמד" את סמכויות האכיפה, השיפוט והענישה (כולל החרם) שהיוו את בסיס כוחם במשך מאתיים שנה, והפך אותם לפקידים הכפופים לפיקוח ממשלתי. אף על פי שלאחר 1813, עם הקמת המונרכיה ההולנדית החוקתית, הוחזרה לקהילה עצמאות מסוימת בניהול ענייני בית הכנסת, המבנה הישן לא שוקם. הקהילה חדלה מלהיות ישות פוליטית אוטונומית והפכה לעדה דתית בתוך מדינת לאום מודרנית. תהליכים אלו לוו בשחיקה פנימית של הזהות התרבותית: השפה הפורטוגזית, שהייתה סלע קיומה של הקהילה, פינתה בהדרגה את מקומה להולנדית כשפת הדיבור היומיומית במהלך המאה ה-19 (ונותרה רק כשפת לימוד וטקס); האדישות הדתית פשתה, ורבים מבני האליטה הישנה בחרו להתנצר ולהטמע בחברה הכללית, כשהם מותירים מאחוריהם את המורשת המפוארת של "ירושלים דה-צפון" כזיכרון היסטורי וכייחוס משפחתי נוסטלגי בלבד.
מלחמת העולם השנייה ואחריה
עם כיבוש הולנד בידי הנאצים במאי 1940, נכנסה הקהילה היהודית באמסטרדם, ובתוכה הקהילה הפורטוגזית, לתקופה האפלה ביותר בתולדותיה. ערב הכיבוש חיו בהולנד כ-140,000 יהודים, מתוכם כ-120,000 התגוררו באמסטרדם, כאשר כ-4,300 מתוכם השתייכו לקהילה הפורטוגזית. זמן קצר לאחר הכניסה הגרמנית ב-16 במאי, החלו נאצים מקומיים בהתפרעויות ברובע היהודי, צעדים שהובילו להקמת מחתרת יהודית ולמינוי מועצה יהודית (יודנראט) שתפקידה הראשון היה פירוק היהודים מנשקם. בפברואר 1941, בהוראת הימלר, בוצעו המעצרים ההמוניים הראשונים, בהם נאסרו 425 איש שנשלחו לבוכנוואלד ומשם למותם במאטהאוזן – אירוע שעורר שביתת מחאה נרחבת בעיר. בניגוד לקהילה הכללית, הקהילה הפורטוגזית ניסתה לנקוט באסטרטגיית הצלה ייחודית ונועזת, שנשענה על מורשתם כצאצאי אנוסים. הנהגת הקהילה, בראשות יו"ר היודנראט ועורך הדין דה-בנדיטי, יזמה מהלך להוכחת טענה אנתרופולוגית לפיה מוצאם של חברי הקהילה אינו שמי-יהודי אלא איברי-נוצרי, בתקווה שהדבר יחלץ אותם מציפורני חוקי הגזע וההשמדה.
לצורך ניסיון ההצלה גייסו ראשי הקהילה קבוצת אנתרופולוגים הולנדים ונעזרו במשפטן הגרמני הנס גיאורג קאלמאייר, פקיד בממשל הנאצי (שלא היה חבר מפלגה), אשר דרש מהיהודים הפורטוגזים להמציא מסמכי יוחסין. קאלמאייר פעל בשיטתיות לזייף, לשנות ולמחוק פרטים במסמכים אלו כדי לבסס את הטענה בדבר היעדר "דם יהודי" בעורקיהם. על אף שבאוגוסט 1942 דחו השלטונות בברלין את המסקנות הללו וקבעו סופית כי היהודים הספרדים שייכים לדת משה ללא עוררין, הזמן שהרוויח קאלמאייר (שהוכר לימים כחסיד אומות העולם, אם כי עדויות מאוחרות הצביעו גם על שיתוף פעולה שלו עם שילוחים לאושוויץ) אפשר לחלק ניכר מבני הקהילה לברוח ולהסתתר. למרות זאת, גורלם של רבים לא שפר עליהם: במהלך המצודים הגדולים של 1943 ובראשית 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגזים שנותרו בגלוי, נשלחו למחנה המעבר וסטרבורק ומשם למחנות ההשמדה. כ-300 מבני הקהילה שנתפסו, ובהם רבה הראשי של הקהילה הספרדית הרב אליהו פרנסיס, שולחו לטרזינשטט ומשם נרצחו באושוויץ.
החורבן שפקד את יהדות אמסטרדם היה טוטאלי; למעלה מ-100,000 מיהודי העיר נרצחו, בהם גם הרב האשכנזי אליעזר סרלואיס והנערה אנה פרנק, שיומנה המתאר את החיים במחבוא הפך לסמל התקופה. כלכלת העיר ספגה מכה אנושה, בפרט ענף היהלומים שבו היה ליהודים מונופול כמעט מוחלט, ואשר איבד את מעמדו האירופי המוביל ועבר לאחר המלחמה לידיים לא-יהודיות. באופן תמוה ויוצא דופן בהולנד הכבושה, מבנה בית הכנסת הפורטוגזי העתיק ("האסנוגה") לא ניזוק כלל במהלך המלחמה, ככל הנראה בשל הכרזתו כאתר שימור היסטורי טרם הפלישה. עם זאת, המרקם הפיזי של הרובע היהודי נהרס ברובו לאחר המלחמה על ידי העירייה משיקולי תחבורה. בכיכר על שם יונאס דניאל מאיר נותרו שלושה בתי כנסת, ששניים מהם נמכרו לעירייה ב-1955, ורק בית הכנסת הפורטוגזי, לצד ספריית "עץ חיים", נותר בשימוש פעיל, כעדות דוממת לקהילה שהייתה ואיננה.
לקריאה נוספת
- מרים בודיאן, Hebrews of the Portuguese Nation: Conversos and Community in Early Modern Amsterdam, הוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, 1999.
- דוד פרנקו מנדס, "קול תפלה וקול זמרה" היסטוריה של קהילת אמסטרדם עד לזמן החיבור, שנת 1769. באתר הספרייה הלאומית.
- על פעילותו של קלמאייר להצלת יהודים בתקופת השואה, באתר יד ושם (באנגלית).
- טלי פרקש, "חסיד אומות העולם שלח את אמא שלנו לאושוויץ", באתר ynet, 13 בדצמבר 2020.
- הקלטות של קטעי תפילה במסורת של היהודים הספרדים באמסטרדם.
