הקרב על הר הדרוזים (1954)

הקרב על הר הדרוזים היה עימות צבאי שנערך בינואר–פברואר 1954 בין כוחות הצבא הסורי, בפיקודו של הנשיא אדיב שישכלי, לבין קהילת הדרוזים שבג'בל אל-דרוז בדרום סוריה. ההתנגשות הצבאית הייתה שיאה של מתיחות שהלכה וגברה בין השלטון המרכזי בסוריה לבין המיעוט הדרוזי, שראה בהר הדרוזים כמוקד זהות ואליטה מקומית, ובראשה עמד המנהיג סולטאן אל-אטרש. הדרוזים ראו במהלכי המשטר ניסיון שיטתי לרמוס את מעמדם, לפגוע בכלכלתם ולחסל את האוטונומיה שלהם.

המהלך הצבאי של שישכלי לווה במעצרים של בני משפחת אל-אטרש ובכירים דרוזים נוספים, בפריסת כוחות סוריים סביב כפרים דרוזיים, ובהסתערות על ביתו של סולטאן אל-אטרש באל-קראיה. הדיכוי גרר תגובה חמושה מצד תושבי הר הדרוזים, שנאבקו ביחידות צבאיות סוריות, יזמו מארבים לשיירות תגבורת, וניתקו את הר הדרוזים מכלל המדינה. אף שהמרד דוכא באותו שלב, האירועים עוררו סערה רחבה בזירה הדרוזית, בישראל, בלבנון ובמדינות ערב, והיוו טריגר ישיר להפיכה צבאית שהפילה את שלטון שישכלי כחודש לאחר מכן.

הקרב לא היה רק עימות בין צבא מרכזי לקהילה מקומית, אלא גם ביטוי למשבר רחב יותר בין זהות מדינתית ריכוזית סונית לבין מיעוטים שנתפסו כמאיימים על אחדות המדינה. במקביל, הוא חשף את מגבלות מדיניות "ברית המיעוטים" של ישראל, שהתקשתה למנף את קשריה עם הדרוזים בישראל לטובת השגת מידע או השפעה בתוך סוריה. בשיאו של המשבר, דרוזים בישראל הדליקו מדורות, חסמו כבישים, הפגינו, פנו לממשלה בדרישה להתערב, והמנהיגות הדרוזית המקומית ערכה כינוסים וגינתה את השלטון הסורי. לעומת זאת, סולטאן אל-אטרש לא יצר מגע עם ישראל – ובחר לבקש מקלט בירדן.

שיאו הסמלי של העימות התרחש כעשר שנים לאחר מכן, כאשר נואף גזאלה, דרוזי יתום שמשפחתו נספתה בקרבות, התנקש באדיב שישכלי בברזיל בירי מטווח קצר, בעת שזה היה בגלות. ההתנקשות נתפסה כמעשה נקמה אישי וקולקטיבי כאחד, והוזכרה לימים על ידי מנהיגים דרוזים כאקט של צדק היסטורי.

רקע היסטורי

לאחר סיום המנדט הצרפתי בשנת 1946, מצאה עצמה סוריה כמדינה עצמאית אך חלשה, הנאבקת על זהותה הפוליטית והחברתית. הכוחות הריכוזיים, בהובלת הרוב הסוני ממוקדי הכוח של דמשק וחלב, החלו בבניית מדינה לאומית ריכוזית שנשענה על צבא וממשל הנשלט בידי האליטות העירוניות. בתוך המבנה הזה, מיעוטים אתניים ודתיים, ובמיוחד הדרוזים, נתפסו כמכשול לסמכות השלטונית וכמרכיב בעייתי מבחינת נאמנות פוליטית וריבונות אזרחית.

הדרוזים בג'בל אל-דרוז, אשר ריכזו סביבם אוכלוסייה מגובשת, מבנה חצי-אוטונומי, ולחמו כבר קודם לכן כנגד כוחות חיצוניים, שמרו על מידה מסוימת של עצמאות פוליטית וצבאית. משפחת אלאטרש, ובפרט סולטאן אלאטרש, נתפסו לא רק כמנהיגים מקומיים אלא ככוח סמלי ולאומי שסירב להיכנע לרצון השלטון המרכזי. הדרוזים נהנו ממעמד של "קהילה חמושה למחצה", עם שליטה במסחר, בנשק, ובדרכי המעבר האסטרטגיות שבין דרום סוריה לממלכת ירדן.

החל מראשית העצמאות נרשמו עימותים תכופים בין השלטון הסורי לבין הקהילה הדרוזית. הנשיא שוכרי אל-קוותלי, ולאחריו חוסני אל-זעים, פעלו לבלימת ההשפעה הדרוזית, ראו בה סכנה לריבונות המדינה ונקטו בצעדים קונקרטיים לצמצום כוחה. אל-זעים אף האשים את חיילי היחידה הדרוזית בהפקרת עמדות מול ישראל במלחמת העצמאות, ואת הדרוזים בכלל בבגידה ממשית בקרב רמת יוחנן, והרחיק את היחידה מאזורי העימות, כשהוא ממנה במקומה כוח צ'רקסי. הוא דרש את איסוף הנשק מהקהילה ומינה מושל כורדי על הר הדרוזים – פעולה שנתפסה כהשפלה מכוונת.

הטיפוס בצמרת של אדיב שישכלי במארס 1949 סימנה החרפה בעוינות השלטון כלפי הדרוזים. שישכלי זיהה את משפחת אלאטרש כמוקד התנגדות לשלטון המרכזי, ובפרט כמכשול לתהליך הריכוז של מוסדות המדינה הסורית. תפיסה זו לא הייתה יוצאת דופן. כבר מאז סיום הנוכחות הצרפתית, ניסו המשטרים הסוריים להכניע את המיעוטים הלא-סוניים – ובתוכם הדרוזים והעלווים – ולאלץ אותם להתמזג במבנה הלאומי ההגמוני. אבל שישכלי, יותר מקודמיו, האמין שהדרוזים הם הקבוצה הקשוחה והמסוכנת ביותר. השגריר האמריקאי בדמשק תיעד שיחה עם שישכלי בה אמר:

"לג'בל היה מאז ומעולם שם של מקום קשה ושל תושבים אלימים. הם מגלים את מנטליות 'ההר' הקלאסית, שמתבטאת במרידות תכופות – נגד התורכים, נגד הצרפתים, ונגד הממשלה הלאומית הסורית" ¹.

לתוך מסגרת העימות הזו משתלבת גם הבנה עמוקה יותר של ההיסטוריה הפוליטית הדרוזית. ההנחה הרווחת בישראל, הן בקרב הציבור והן בקרב חוקרים, היא כי הדרוזים נוטים להזדהות עם השלטון הקיים ולהתיישר לפיו. אך חוקרים כדוגמת קייס פירו ולילה פרסונס הפריכו תפיסה זו, והראו שברוב הצמתים ההיסטוריים הבולטים – הדרוזים דווקא מרדו בשלטון: מול המצרים ב־1838, מול העות'מאנים ב־1890, ומול הצרפתים ב־1925. יש להוסיף לכך את העימותים בגולן ובלבנון בתקופות מאוחרות יותר, כמו גם את ההתנגדות הדרוזית לגיוס לצה"ל ב־1956 ². המשותף למקרים אלה הוא אי-ההתיישרות האוטומטית עם המשטר – ובמקרה הסורי, התנגדות שיטתית לכל ניסיון של דמשק לכפות ריבונות מלאה על הר הדרוזים.

המתחים שהחלו בשנות ה־40 התפתחו למערכת של אמצעים כלכליים, צבאיים ופוליטיים מצד השלטון המרכזי במטרה לפרק את מעוזי העוצמה הדרוזית. הדרוזים מצדם המשיכו לתפוס את עצמם כקהילה נפרדת ובעלת זכות לשלוט בענייניה. הרקע הזה הוא שחולל את ההתנגשות בינואר 1954, אך גם מסביר מדוע היא לא נתפסה כמאבק קצר טווח, אלא כהמשך ישיר לדפוס היסטורי של סירוב דרוזי לשלטון ריכוזי זר.

מדיניות שישקלי כלפי הדרוזים

כאמור, מדיניותו של אדיב שישכלי כלפי הדרוזים בסוריה, ובייחוד כלפי קהילתם המאורגנת בהר הדרוזים, התבססה על תפיסה שלילית שראתה בהם גורם עוין, עקשן ומסוכן לריבונותה של המדינה. תפיסה זו לא נשענה רק על ניתוח צבאי או ביטחוני, אלא על עמדה תרבותית והיסטורית שייחסו לדרוזים אופי מהפכני ובלתי נשלט. השגריר האמריקאי בדמשק, ג'יימס מוס, תיעד שיחה שבה הביע שישכלי את דעתו שההר הדרוזי "ידוע מזה דורות באופי הקשה והאלים של תושביו", והוסיף שלדעתו כל דור של דרוזים "מפיק תועלת מהלקח שהוא מקבל לאחר תבוסתו, אבל החוכמה אינה מועברת מדור לדור". מתוך תפיסה זו גיבש שישכלי מדיניות מתמשכת של נישול, דיכוי וריסוק כל מוקדי הכוח העצמאי של הקהילה הדרוזית.

היבט מרכזי במדיניות זו היה הפגיעה המכוונת בבסיסי המחיה והפרנסה של הדרוזים. ממשלו של שישכלי נקט צעדים שהובילו לעקירת חקלאים דרוזים מאדמתם, במיוחד באזורים שהוגדרו כמוקדי מתיחות. הדרוזים, שאדמותיהם שימשו לגידול תבואה ומסחר אזורי, מצאו עצמם מנושלים משדותיהם ונאלצו לנדוד אל ערים סוריות כדי לחפש עבודה. מאגרי השיווק הטבעיים של התבואה הדרוזית, אשר התבססו על מסחר עם פנים הארץ הסורי, נחסמו בהוראה ישירה של השלטון, כחלק ממדיניות כוללת של ניתוק הר הדרוזים מהמרחב הכלכלי הלאומי.

אפיק כלכלי נוסף שנפגע בצורה שיטתית היה הסחר בחשיש, שלפי מקורות מודיעיניים שימש במשך שנים רבות כבסיס הכנסה משמעותי באזורים מסוימים של ההר. שישכלי צמצם את פעילות ההברחות, והעביר את הרווחים ממשקים דרוזיים אל בני משפחתו ומקורביו, תוך שימוש ממוסד במנגנוני הכוח של המדינה כדי להסיט את מוקדי הרווח. מעבר לכך, הממשל נמנע מלהשקיע בתשתיות פיתוח בהר הדרוזים – לא הוקמו מפעלי תעסוקה, לא הוזרמו תקציבי פיתוח אזוריים, ולא הוצעו יוזמות לשילוב הכלכלה הדרוזית בתוך הכלכלה הלאומית. המחדל הפיתוחי נועד לחנוק את האזור מבפנים.

הפעולה המשולבת של נישול, בידוד ודיכוי לוותה גם באסטרטגיה צבאית יזומה. צבא סוריה הציב יחידות קבועות על גבול ההר ואף בתוכו, מתוך מטרה להרתיע, לפקח ולהגיב במהירות לכל סימן למרד. בנוסף, נבנו דרכים מודרניות באזור – לא מתוך מטרה לשפר את הנגישות או לחזק את הסחר, אלא כדי לאפשר תנועה מהירה של כוחות צבא במקרה של עימות. הדרכים תוכננו כך שישרתו את צורכי השלטון המרכזי בדיכוי אפשרי של האוכלוסייה המקומית, ובלמו כל אפשרות להמשך התארגנות דרוזית בלתי תלויה.

שילובם של כל האלמנטים הללו – הדיכוי הכלכלי, ההחרמה החברתית והנוכחות הצבאית – שיקף גישה כוללת שנועדה לפרק את המסגרת הדרוזית בהר הדרוזים ולכפות עליה ציות מלא לשלטון המרכזי. בתוך מערכת זו, הדרוזים נדרשו לא רק לוותר על נשקם ועל מעמדם ההיסטורי, אלא גם להתכחש לזהותם הפוליטית ולהשתלב באורח כפוי במערכת מדינתית ריכוזית, שלא נתנה להם ייצוג ממשי או אוטונומיה. המדיניות של שישכלי כלפי הדרוזים, שהלכה והחריפה במהלך שלטונו, יצרה מציאות של תסיסה סמויה שהמתינה לרגע הנפץ.

ההתלקחות והמרד

בסוף ינואר 1954 הגיעו יחסי המשטר הסורי עם הקהילה הדרוזית לשיא של עימות. על רקע שמועות על מזימה דרוזית מתקרבת נגד השלטון, הורה הנשיא אדיב שישכלי על סדרת מעצרים נרחבת של בכירים דרוזים. בין העצורים היו מנסור אל-אטרש ונאצר אל-אטרש, בניו של סולטאן אל-אטרש, וכן חסן אל-אטרש, לשעבר מושל הר הדרוזים, וזאיד אל-אטרש, קצין בדרגת קולונל בצבא הסורי. סולטאן אל-אטרש עצמו, שהיה נתון כבר למעקב מתמיד, הושם במעצר בית בכפרו אל-קראיה. ב-29 בינואר פקד שישכלי לעצור גם את זאיד אל-אטרש, מהלך שנתפס כהכרזת עימות גלויה מול כלל הנהגת הדרוזים ¹.

הצבא הסורי נערך לפעולה צבאית רחבת היקף, ושתי גדודי צבא קיבלו פקודה לכותר את ביתו של סולטאן אל-אטרש. כוחות דרוזיים מקומיים, משורות התושבים באל-קראיה ובכפרים סמוכים, מיהרו להתאסף מול כוחות הצבא והחלו להתנגד להם. תוך זמן קצר התפתחו חילופי אש ישירים, ועם התפשטות הידיעה על המתקפה, הצטרפו ללחימה קבוצות חמושות מכל רחבי הר הדרוזים. הצבא הסורי ניסה להרחיב את השליטה בשטח, אך בכל כניסה של שיירות תגבורת נתקלו הכוחות הסוריים במארבים מדויקים של לוחמים דרוזים חמושים ברובים. יחידות צבא שנשלחו "ליישר קו" עם ההר מצאו עצמן נסוגות תחת אש, ובחלק מהמקרים נאלצו לסגת זמנית לאחר שנחלו אבדות.

כחלק מהתגובה הדרוזית, נותקו קווי הקשר האזרחיים והצבאיים מההר – דרכים נחסמו, תחנות קשר הושבתו, ואנשי ההר הפסיקו כל מגע עם מוסדות המדינה. התנהלות זו שיקפה מגמה מובהקת של התנתקות פיזית וסמלית מהמרכז השלטוני בדמשק. דיווחים שהגיעו לפליטים סוריים שחצו את הגבול ללבנון תיארו את פעולות הצבא כקשות במיוחד, עם תיאורים של מעשי טבח וענישה קולקטיבית, ובמרכזם הרס בתים, פגיעה באזרחים, ושימוש בנשק כבד נגד כפרים שלמים. שנים לאחר מכן, סיפר חסן אל-אטרש לצעיר פטריק סיל על "הזוועות שביצעו כוחותיו של שישכלי" – עדות שזכתה להדהוד משמעותי בזיכרון הקולקטיבי הדרוזי.

למרות הנחיתות המספרית והחומרית, הצליחו הדרוזים לעכב את כוחות הצבא, ובאזורים מסוימים אף להוציאם מכלל פעולה. הדינמיקה של הקרבות התנהלה כמלחמת גרילה הררית: תקיפה פתאומית של שיירות, שליטה בגבעות המשקיפות על הצירים הראשיים, ויכולת תמרון גבוהה של לוחמים מקומיים שהכירו היטב את השטח. ההר הפך לאזור סגור, כמעט בלתי נגיש, שבו נשללה בפועל שליטת המדינה. המרד אמנם לא לווה בהצהרה פוליטית רשמית או בהקמת מסגרת חלופית, אך עצם ההתרחשות בשטח ביטאה את עומק הפיצול והניתוק שבין הר הדרוזים לבין הריבונות הסורית.

בשבוע הראשון של פברואר החלה רגיעה יחסית, לאחר ששישכלי הצליח לייצב מחדש את אחיזתו הצבאית ברוב אזורי המדינה. שגריר ארצות הברית בדמשק דיווח למשרד החוץ האמריקאי כי "הדרוזים אינם מסוגלים עוד לאיים ברצינות על הממשלה המרכזית בלי סיוע חיצוני רחב היקף", והוסיף כי "המאמצים להחרים נשק ולסגור את האזור בפני ירדן נראו מוצלחים". אך הערכתו התגלתה במהרה כשגויה: תחת פני השטח המשיכה לבעבע תסיסה, שבעקבותיה תתחולל תוך זמן קצר מהפכה צבאית חדשה.

תגובת ישראל

התגובה הישראלית למתקפה של אדיב שישכלי על הדרוזים בהר הדרוזים התאפיינה בראש ובראשונה בהפתעה מודיעינית מלאה. על אף מאמצים ממושכים מצד יחידת המיעוטים של צה"ל לפתח ערוצים חשאיים עם הדרוזים בסוריה, התברר עם התפרצות האירועים כי לא התקיים כל קשר ממשי בין ישראל לבין מנהיגות ההר. ב-1 בפברואר 1954 כתב ראש הממשלה משה שרת ביומנו כי חוסר הידיעה המוחלט בנוגע למתרחש בדרום סוריה "גילה פגם חמור במודיעין שלנו ברגע של מבחן". המידע שהגיע לידיו התבסס על שיחה עם שגריר צרפת בסוריה, ולא על מקורות עצמאיים של המודיעין הישראלי. העדר זה הוזכר כבר שנה קודם לכן בדו"ח של אגף המודיעין בצה"ל, שציין כי "מעט מאוד ידוע על הקשרים הקיימים בין הדרוזים לשלטונו החדש של אדיב א-שישכלי".

בעוד שהממשלה הופתעה ונזהרה מפעולה ישירה, החברה הדרוזית בישראל נכנסה לסערת רגשות מובנת וחריגה בעוצמתה. בכפרים הדרוזיים בגליל ובהר הכרמל התקיימו עצרות חירום, הוצתו משואות, ודוברים קראו לממשלה להירתם לעזרת הדרוזים בסוריה. לפי הערכות שהתפרסמו בעיתונות, כשליש מאוכלוסיית הדרוזים בישראל השתתפה באירועים ההמוניים, לרבות כינוס של כ-5,000 איש בדלית אל-כרמל ועוספיה. הדרישה המרכזית שעלתה מן הכינוסים הייתה לאפשר גיוס מיידי של צעירים דרוזים למטרת סיוע ישיר לבני עדתם שמעבר לגבול. בקרב חיילים דרוזים ששירתו באותה עת במסגרת יחידת המיעוטים בצה"ל נרשמו גילויי תסיסה ואף מרי, מתוך תחושת תסכול לנוכח תגובת הממשלה המאופקת. אף על פי שרמטכ"ל צה"ל משה דיין הבהיר לחיילים הדרוזים כי ביכולתם לפעול "כחבלנים פרטיים", בפועל לא מימשו רבים מהם את האפשרות הזו. ראש הממשלה שרת סיכם את תחושתו בנוגע להתנהלות זו ביומנו באותו יום: "הם תומכים בפלישה לסוריה לכיבוש הר הדרוזים בשם שחרורו – אך אינם מוכנים להסתכן בעצמם".

ההתפרצות הרגשית החריגה עוררה גם איחוד שורות פוליטי נדיר בתוך הציבור הדרוזי בישראל. לאחר חודשים ארוכים של מחלוקות פנימיות, שהתמקדו בעיקר במחלוקת סביב סוגיית גיוס החובה לדרוזים, התכנסו כל מנהיגי העדה, לרבות השייח' אמין טריף, חברי הכנסת סאלח ח'ניפס וג'בר מועדי, שייח'ים נוספים וראשי מועצות, לדיון מיוחד מול המושל הצבאי בנצרת. ב-4 בפברואר נערך כינוס מרכזי בכפר ג'וליס, שם נאם סלמן טריף נגד שישכלי והחמיא למדינת ישראל, בה "יש חופש ודמוקרטיה והדרוזים יכולים לעמוד זקוף כאנשים חופשיים".

בעקבות הלחץ הציבורי, עלתה הסוגיה גם לדיון בכנסת. חבר הכנסת ג'בר מועדי אמר כי "הדרוזים בישראל לא יישארו אדישים לתוקפנות כזו", והוסיף כי מעצרו של סולטאן אל-אטרש "זעזע עמוקות את העדה הדרוזית בישראל ובכל מקום… מעצרו הוא עלבון חמור לכולנו ופוגע בכבודם של כל הדרוזים באשר הם". נאומו של מועדי תפס כותרות בעיתונות הבינלאומית והביא לתגובות נזעמות מצד סוריה. דובר ממשלת סוריה טען שמועדי הוא "בוגד בערבים", ואילו על ח'ניפס נאמר כי "שירת בהגנה… דרוזים כאלה כיום מעוותים את שמה הטוב של סוריה וממציאים חדשות שקריות".

גם העיתונות הישראלית מיהרה להתגייס לצד הדרוזים, תוך הדגשת מצוקת המיעוטים במדינות ערב. עיתון "דבר" פרסם ב-2 בפברואר מאמר מערכת שקרא לממשלה "להושיט עזרה ולעורר את העולם כולו נגד הדיכוי האכזרי של שישכלי. יש לראות את המאורעות כפרק בהיסטוריה של רדיפת מיעוטים בכל מקום שבו השתלטה הלאומנות הערבית". עיתון "הבוקר" כתב כי "אין המדינה הזו יכולה ולא צריכה להפגין אדישות כלפי המאורעות בסוריה. התברר בעליל שאין ביטחון למיעוטים לאומיים או דתיים" ¹.

בעקבות ההתרחשויות התגבשה בקרב הדרוזים בישראל תחושת הזדהות קולקטיבית מחודשת עם אחיהם בסוריה. ההזדהות חצתה מחנות פוליטיים והעניקה ממד חדש למעמד הדרוזים במדינה. בפעם הראשונה מאז קום המדינה ניכר כי הקהילה כולה – הנהגתה, נבחריה, חייליה ותושביה – הציבה את עצמה בעמדה ציבורית נחרצת כלפי אירוע פוליטי חיצוני, תוך שיתוף פעולה עם המדינה אך גם תוך קריאה ברורה ליוזמה. מבחינת המדינה, גם אם לא פעלה צבאית, נוצרה הזדמנות תקשורתית שהבליטה את יחסיה עם מיעוטים – במיוחד על רקע היעדר היציבות של משטרים ערביים והדיכוי שמופעל כלפי מיעוטים שם. ישראל הצליחה למנף את המשבר הדרוזי בסוריה למטרות הסברה ומיצוב מוסרי, גם אם לא למטרות אסטרטגיות ישירות.

תגובת הדרוזים בלבנון ובעולם הערבי

הזעזוע מהמתקפה של אדיב שישכלי על הדרוזים בהר הדרוזים לא הוגבל רק לישראל. גם בלבנון ובעולם הערבי התקבלו הדיווחים על דיכוי הקהילה הדרוזית כעניין בעל משמעות לאומית ופוליטית רחבה. ב-4 בפברואר 1954 התכנסה בביירות אסיפה של מנהיגים דרוזים לבנונים, ובמהלכה נמסרו עדויות על הפצצות כבדות של אזורים מאוכלסים בהר הדרוזים. המשתתפים החליטו להקים ועדות סיוע ולפנות לרבנים, שייח'ים ואנשי דת ברחבי לבנון והעולם הערבי בתקווה להפעיל לחץ על שישכלי לחדול מהתוקפנות נגד הדרוזים. במקביל, הופצו בביירות כרוזים דרוזיים שהאשימו את המשטר הסורי בתכנון מכוון של מתקפה כוללת על האוכלוסייה הדרוזית.

אחת הקריאות הבולטות ביותר לעזרה באה מצד המנהיג הדרוזי הבכיר בלבנון, כמאל ג'ונבלט. לפי עדותו המאוחרת של חסן אל-אטרש, ג'ונבלט היה מוכן להוביל בעצמו תגבורת חמושה של דרוזים לבנונים, לעבור את הגבול ולבוא לעזרת הדרוזים בסוריה. ואולם, מזג האוויר הקשה – שלג כבד וחסימות בדרכים – מנע את מימוש היוזמה. במקביל, נקט השלטון הסורי בפעולה ישירה כדי למנוע התארגנות לבנונית רחבה: הגבול עם לבנון נסגר ב-5 בפברואר, בנימוק רשמי של "רצון לצמצם את הדיווחים המוגזמים בעיתונות ביירות וכן את ההסתה בקרב הדרוזים הלבנונים". ההחלטה נועדה למנוע זליגה של מחאה לתוך סוריה עצמה, ולבודד את האירועים.

בעיראק התעורר גל ביקורת חסר תקדים נגד המשטר הסורי. נציגים באופוזיציה העיראקית תקפו את שישכלי בחריפות, כינו אותו "קצין צרפתי לשעבר", והציבו את סולטאן אל-אטרש ודמויות ותיקות כמו האשם אלאטאסי כנציגי הלאומיות הסורית האמיתית. העיתונות העיראקית, בעיקר זו המזוהה עם המחנה הלאומני, האשימה את שישכלי בניסיון לחסל את אחד הסמלים המרכזיים של המאבק לעצמאות סוריה. כתגובה, פרסמה הנציגות הדיפלומטית הסורית בבגדד הבהרה חריגה, בה נאמר כי "עיתונים מסוימים המתפרסמים בבגדד… אינם תואמים את המציאות ואינם משרתים את טובת המולדת הערבית הגדולה. הלגציה הסורית מצרה על כך שעיתונים אלה עשויים לתרום, בתום לב או לא, למקורות זרים כמו הציונות על ידי יצירת כאוס והצגת המצב בסוריה כמתדרדר".

הנהגת סוריה חששה גם מתגובה מצד ירדן, בה היו קשרים משפחתיים והיסטוריים בין בית המלוכה לבין סולטאן אל-אטרש. שר הפנים הסורי ח'ניידי נשלח לביקור דחוף בעמאן, ונפגש עם בכירים במטרה להבטיח שירדן לא תסייע לאל-אטרש כפי שנהג המלך עבדאללה בשעתו. למחרת המשיך ח'ניידי ללבנון כדי לוודא שגם שם לא תתבצע התערבות בפועל. סוריה ניסתה להציג עצמה כקורבן של קונספירציה חיצונית, והאשימה את הדרוזים בקשרים עם ישראל, ירדן ולבנון, על מנת להצדיק את הדיכוי ולהרתיע התערבות מבחוץ.

למרות ניסיונות ההסתרה, מה שהתחולל בהר הדרוזים נחשף ונידון בזירה האזורית. התמיכה וההזדהות עם הקהילה הדרוזית לא נותרו בגבולות העדה בלבד, אלא הפכו לנקודת מבחן עבור כוחות פוליטיים, דתיים ולאומיים שונים במרחב הערבי. הזעם שגאה בביירות, בגדד ועמאן ביטא לא רק הזדהות עם בני העדה, אלא גם ביקורת כללית על אופיו הרודני של משטר שישכלי ועל הנכונות שלו לפגוע במיעוטים בשם ריכוז הכוח.

הפיכת הצבא הסורי ופירוק שלטון שישקלי

ההתקוממות הדרוזית והעימותים האזוריים סביב מתקפת שישכלי בהר הדרוזים סימנו את קץ שלטונו, כשמי שנתנו לכך ביטוי מעשי היו דווקא קצינים דרוזים מתוך הצבא הסורי עצמו. כבר בקיץ 1953 גובשו תכניות להפיכה צבאית מתואמת, ביוזמת שני קצינים דרוזים – קולונל אמין אבו עאסף וסרן מוחמד אלאטרש, בן-אחיו של סולטאן אל-אטרש. השניים היו מזוהים עם המפלגה הסוציאליסטית-הלאומית הסורית ועם חוגים באופוזיציה, אך בשלב ההכרעה פעלו מתוך עמדות מפתח בצבא. התסיסה התמקדה תחילה בעיר דיר א-זור, שהייתה מרוחקת מהמרכז ונחשבה ל"מקום גלות" עבור קצינים שנחשדו באי-נאמנות. בפועל, הוצבו שם מספר לא מבוטל של קצינים דרוזים – למעלה ממחצית מהסגל הפיקודי של חיל המצב, כולל מפקדו, קולונל אבו עאסף ¹.

באופן כמעט סמוי מעיני הצבא המרכזי, התגבשה רשת של התנגדות פנימית בתוך יחידות בפריפריה, בעיקר בצפון ובמזרח, שכללה לא רק דרוזים אלא גם אנשי אופוזיציה מחוגים אחרים. אחד הגורמים המרכזיים שאיפשרו את הצלחת ההפיכה היה הרמטכ"ל דאז, הגנרל שוקת שוקייר, דרוזי ממוצא לבנוני. על אף שלא נקט יוזמה ישירה, שוקייר סייע למהלך בדרכים עקיפות. הוא עיכב במכוון תגבורות נאמנות לשלטון, הציע לשישכלי לעזוב את המדינה, ובכך ניטרל את יכולתו של הנשיא להתנגד. מיד לאחר שידור הודעת ההתפטרות של שישכלי ברדיו, דאג שוקייר לשחרר עשרות עצורים פוליטיים ובכך איפשר להם לארגן ממשלה חלופית. כאשר ניסו גורמים נאמנים לשישכלי להוציא לפועל הפיכה-נגד בליל ה-26 בפברואר, שוקייר הזהיר את בכירי האופוזיציה מבעוד מועד, והם נמלטו מדמשק לעיר חומס. ביום שלאחר מכן, בליל ה-27 בפברואר, נסע שוקייר לחומס בעצמו ותיאם את העברת השלטון לידי הנשיא לשעבר האשם אלאטאסי, שזכה לתמיכת הקצונה והאופוזיציה גם יחד.

המבנה שנוצר לאחר ההפיכה סימן בבירור את תרומת הדרוזים להצלחת המהלך. שוקייר נשאר בתפקיד הרמטכ"ל, מוחמד אלאטרש מונה למפקד המשטרה ומנהל ביטחון הפנים בעיר חלב, קולונל אבו עאסף קודם לדרגת בריגדיר גנרל וקיבל את הפיקוד על כוחות השריון, וחסן אל-אטרש, לשעבר מושל הר הדרוזים ובן למשפחת ההנהגה ההיסטורית של העדה, צורף לקבינט של אלאטאסי כשר. במקביל, הוענקה לסולטאן אל-אטרש זכות שיבה סמלית מגלותו בירדן. סמוך לאחר מכן, באפריל 1954, הגיעה משלחת דרוזית גדולה במיוחד מלבנון, בראשות שר הביטחון הלבנוני אמיר מג'יד ארסלאן, שהגיעה להר הדרוזים כדי לברך את אל-אטרש ולציין את תבוסתו של שישכלי. המשלחת שמעה הבטחות פומביות מנשיא סוריה החדש, שלפיהן ממשלתו נחושה "לתקן את העוולות שנגרמו לדרוזים תחת המשטר הקודם".

המהלך כולו שיקף את משקלו היחסי של המיעוט הדרוזי בצבא הסורי בשנות החמישים, במיוחד בדרגות הביניים של הפיקוד. למרות שמספרם באוכלוסייה הכללית עמד על כשלושה אחוזים בלבד, הדרוזים היוו מרכיב בולט בצמרת הצבאית – ובייחוד באגפים המרוחקים מדמשק, כמו דיר א-זור, חלב ולטקיה – ושם נבנתה למעשה היכולת הצבאית שהובילה להפלת השלטון. חלקו המרכזי של שוקייר בתיאום חילופי השלטון, ואחוזי הנציגות הגבוהים של קצינים דרוזים בתפקידי מפתח לאחר ההפיכה, ממחישים את השפעתם הפוליטית של הדרוזים, גם כאשר לא שלטו על מרכזי הכוח האזרחיים של המדינה. הפלת שישכלי הייתה רגע מכונן במאבק בין המשטר הסוני הריכוזי לבין המיעוטים הצבאיים, והדרוזים עמדו בו בחזית.

כישלון ישראלי בהשגת ברית עם הדרוזים בסוריה

האירועים בהר הדרוזים בראשית 1954 חשפו באופן חד את גבולות יכולתה של מדינת ישראל להשפיע על הזירה הסורית דרך הקשרים עם המיעוט הדרוזי. מדיניות "ברית המיעוטים", שראתה בדרוזים חוליה פוטנציאלית למניעת בידודה האזורי של ישראל, התבררה כבלתי ישימה כאשר פרצה ההתקוממות, ובפרט כאשר החלה ההפיכה הצבאית שהביאה להפלת אדיב שישכלי. אף על פי שיחידת המיעוטים של צה"ל ניסתה לבנות ערוצי קשר ואמון עם קהילות דרוזיות שמעבר לגבול, הרי שבמבחן המעשי, בשעת המשבר, לא נרשם כל שיתוף פעולה, לא ברמת תיאום צבאי, לא ברמת מודיעין, ואף לא ברמה הצהרתית.

לא הייתה כל אינדיקציה לכך שסולטאן אל-אטרש או כל גורם אחר בהר הדרוזים ניהלו קשרים עם ממשלת ישראל או שליחיה, גם לא כאשר הדרוזים היו תחת מתקפה ישירה של הצבא הסורי. מפקד יחידת המיעוטים אמנון ינאי, שראה בהר הדרוזים ובאזור החרמון "שער כניסה" אפשרי לסוריה בשעת צורך, גילה שהקונספציה כולה הייתה מנותקת מהמציאות. העובדה שישראל לא קיבלה כל התרעה מוקדמת על המעצרים, הקרבות או ההפיכה שבאה אחריהם, הביאה את ראש הממשלה משה שרת לקבוע ביומנו כי מדובר בכישלון מודיעיני חמור. כאשר התכנסה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת לדון במצב, התברר כי שרת הסתמך על דיווח של שגריר צרפת בסוריה כמקורו היחיד למידע מהשטח.

העובדה שסולטאן אל-אטרש, אחד המנהיגים הדרוזים האזוריים המזוהים ביותר עם התנגדות לרודנות שלטונית, לא פנה לישראל בשום שלב – לא בעת המעצרים, לא בשיא הקרבות, ואף לא במנוסתו – הייתה משמעותית במיוחד. אל-אטרש בחר לפנות דווקא לממלכת ירדן, שם שהה לאחר מכן כפליט. היעדר הפנייה לישראל חיזק את ההבנה בקרב הדרג המדיני בישראל, כי תמיכת הדרוזים בסוריה במדינה היהודית היא תסריט תיאורטי שלא מתממש בפועל. תובנה זו עוררה אכזבה עמוקה מצד משה שרת, שהביע בישיבת ועדת החוץ והביטחון הסתייגות מובהקת מהמשענת הפוליטית שהוענקה לדרוזים. הוא טען כי "המיעוטים אינם ניתנים לאמון" והוסיף כי "דווקא הדרוזים מאופיינים בגמישות מיוחדת ובנטייה לעבור מעוינות לידידות וחזרה, לפי אינטרס ההישרדות".

גישה חדשה זו לא הייתה רק אישית או טקטית, אלא סימנה תפנית בגישת המדינה לעיצוב מדיניותה האזורית. חלום המודיעין הדרוזי, אשר היה מעין אבן יסוד במדיניות ההיקפית של ישראל במזרח התיכון, קרס כאשר התברר שלא היה אף מקור דרוזי – לא בהר הדרוזים, לא בצבא הסורי, ואף לא בקרב קצינים שהובילו בפועל את ההפיכה – אשר העביר מידע לישראל או תיאם איתה מהלכים. אף שדמויות דרוזיות בולטות עמדו במרכז ההתרחשויות, מהפלת השלטון ועד הרכבת הממשלה החדשה, הרי שמדינת ישראל עמדה מנגד, לא כי בחרה להימנע ממעורבות, אלא כי בפועל לא הייתה לה כל נוכחות רלוונטית בזירה.

ההתנקשות באדיב שישכלי

לאחר הפלת שלטונו בפברואר 1954, נמלט אדיב שישכלי ללבנון, אך לא נשאר שם זמן רב. מנהיג הדרוזים בלבנון, כמאל ג'ונבלט, הזהיר מפני פגיעה אפשרית בחייו, ואיים בפומבי כי אם לא יעזוב את לבנון – יירצח. מול איום זה, עזב שישכלי את האזור וחי בגלות בברזיל במשך עשור. שהותו שם לוותה בשמועות חוזרות ונשנות על ניסיונות לתאם חזרה לזירה הפוליטית בסוריה, בין היתר בתמיכת משטר עיראק, אך ניסיונות אלה לא הבשילו, ובשנת 1958 אף נגזר עליו גזר דין מוות בהיעדרו על ידי בית דין סורי, לאחר שנתפס כמי שמתכנן הפיכה נוספת.

השלב האחרון בסיפורו של שישכלי התרחש עשר שנים בדיוק לאחר שהורה על הפצצת הר הדרוזים. ב-27 בספטמבר 1964, בעודו גולה בברזיל, חוסל בירי מטווח קצר על גשר המחבר בין העיירות סרס וריאלמה. המתנקש, נואף גזאלה, היה צעיר דרוזי סורי יתום, שאיבד את משפחתו במהלך ההפצצות הסוריות על הר הדרוזים בינואר 1954. לפי העדויות, גזאלה ניגש לשישכלי, אמר לו: "אני נואף גזאלה, דרוזי מהר הדרוזים, אתה הרגת את בני משפחתי וכעת באתי לנקום את דמם. באפשרותך להגן על עצמך", ולאחר ששישכלי שלף אקדח וניסה לירות בו, נואף חטף את האקדח וירה בו חמישה קליעים מטווח קצר ³.

הרקע להתנקשות היה אישי, אך הוא נשא משקל סימבולי רחב בקרב הדרוזים. לא רק מפני שגזאלה ביקש לנקום את מות משפחתו, אלא משום שהמעשה עצמו נתפס כמימוש נקמה קולקטיבית בשם עדה שלמה שספגה רדיפה והשפלה. בשנת 2006, יותר מארבעה עשורים לאחר ההתנקשות, הזכיר וליד ג'ונבלט את שמו של נואף גזאלה בנאום חריג, שבו קרא לפעולה דומה נגד נשיא סוריה בשאר אל-אסד ^{4 5}:

"יום אחד יצא מתוכנו נואף – ואם בית הדין הבינלאומי יתברר כחסר תוחלת, הרי שאנו הנואפים, אנו כולנו סלמה סייאור ואנו כולנו ג'מאל סעד".

הצהרה זו לא רק הדגישה את הזיכרון המתמשך של ההתנקשות, אלא גם את המטען הפוליטי והרגשי שהיא ממשיכה לשאת בזיכרון הקולקטיבי הדרוזי, גם מחוץ לגבולות סוריה. המעשה של נואף גזאלה לא נתפס כאפיזודה שולית של נקמה פרטית, אלא כפרק הסוגר מעגל של עימות שראשיתו בהפצצות הר הדרוזים וסופו בשורת קליעים על גשר בברזיל.

השפעה על גיוס החובה לצה"ל

האירועים שהתחוללו בהר הדרוזים במהלך שנות החמישים הטביעו חותם עמוק על החברה הדרוזית בסוריה, בלבנון ובישראל, והשפיעו על האתוס הפוליטי והצבאי של בני העדה. בסוריה, עיצבו הקרבות את הזיכרון הקולקטיבי של הדרוזים סביב תודעת לחימה, הקרבה ונאמנות עדתית, אשר הלכה ונבנתה עוד משנות המרד הדרוזי במנדט הצרפתי. רבים מקציני ההפיכה הסורית בשנת 1954 היו דרוזים, ובהם דמויות מפתח שעיצבו את מבנה הצבא הסורי החדש. אירועים אלה לא רק חיזקו את מעמד הדרוזים במערכת השלטון הסורי לאורך שנות החמישים והשישים, אלא גם הנציחו את הנכונות הדרוזית להשתלב ככוח עצמאי ובעל משקל בפוליטיקה האזורית.

במקביל, בישראל קרס באותה תקופה הרעיון של "ברית המיעוטים" – תפיסה שאפיינה את מדיניות החוץ של ישראל בראשיתה, וראתה בדרוזים בני ברית פוטנציאליים מול הסכנה הערבית הסונית. הפצצת הר הדרוזים ונפילתו של שלטון שישכלי, שנחשב באותם ימים לקרוב לישראל, טרפו את הקלפים והובילו להכרה בכך שבריתות עם מיעוטים אינן תחליף למדיניות ביטחון עקבית. בעקבות זאת התפתחה בישראל גישה חדשה כלפי הדרוזים, שהתבססה לא על בריתות אזוריות אלא על שילוב הדרגתי בתוך מוסדות המדינה – בעיקר דרך השירות הצבאי.

הבסיס להשתלבות זו הונח כבר במהלך מלחמת העצמאות. לוחמים דרוזים מלבנון וסוריה, שגויסו תחילה על ידי פואז אל-מאולווי לגדוד של קאוקג'י והשתתפו בלחימה נגד יישובים יהודיים – עברו בהמשך לצד הישראלי, בעקבות מגעים חשאיים עם משה דיין ונכבדים דרוזים. מהלך זה סימן את ראשית שיתוף הפעולה הצבאי, שהתמסד לאחר מכן במסגרת היחידה הדרוזית בצה"ל, שהוקמה כגדוד עצמאי לעיסוק במשימות שמירה, מרדפים, ואבטחה בתקופת הממשל הצבאי.

בשנת 1954, ביוזמה של ראשי העדה הדרוזית, הוצע לשר הביטחון דוד בן-גוריון להחיל את חוק שירות הביטחון גם על גברים דרוזים, וב-1956 הוא נחקק. הצעד נועד להדגיש את הנאמנות למדינה ולשוות אופי שוויוני לשירות הדרוזים. מאז, וביתר שאת מראשית שנות השישים, החלו קצינים דרוזים לדרוש תפקידי לחימה ופיקוד גם מחוץ למסגרת הגדוד הייעודי. בין הקצינים שבלטו באותה תקופה היו האיל סלאח, גדעון עבאס, סעיד עבד-אל-חק, חמזי עראיידה ואחרים, שפרצו את תקרת הזכוכית והפכו לדמויות מובילות.

השירות הצבאי הפך עם השנים לאבן יסוד בזהות הדרוזית בישראל, ונבנה סביב מודל של נבדלות תוך שילוב. היחידה הדרוזית השתתפה במלחמות ישראל, וב-1967 קיבלה אחריות על סיורים והצבת "משמרות" בסיני. אולם, הדרוזים לא נכללו בלחימה עצמה, דבר שיצר תחושת ניכור ותסכול. בעקבות כך, ב-1968 הוקמה סיירת דרוזית ייחודית, ובמלחמת יום הכיפורים השתתף גדוד דרוזי סדיר בקרבות ברמת הגולן. הגדוד המשיך לפעול במבצע ליטאני ובשנות השמונים הפך ל"גדוד חרב". בהמשך הדרך השתלבו הדרוזים ביחידות נוספות, עד לסגירת הגדוד בשנת 2015 ופיזור חייליו ברחבי צה"ל.

השפעתם של הקצינים הדרוזים ניכרה גם בזירות אחרות. בשנת 1974 שולבו לראשונה חיילים דרוזים – בעיקר אקדמאים – ביחידת "חצב" של חיל המודיעין, שסבלה ממחסור בכוח אדם דובר ערבית. ההחלטה אושרה על ידי ראש אמ"ן שלמה גזית ויושמה בבסיס "עמיחי" בחיפה. שילובם של אנשי מקצוע דרוזים – רוקחים, רופאים, חוקרים ומפקדים – הפך עם השנים לנורמה. דמויות כמו זיאד דבור, האיל סלאח, יוסף מישלב, כמיל אבו רוקון וטריף בדר הגיעו לדרגות בכירות ביותר.

לצד ההישגים, נוצר גם מתח פנימי בתוך החברה הדרוזית בישראל. ארגונים כמו "ועד היוזמה הדרוזי" ו"התנועה הלאומית לקומוניקציה" מחו על חובת הגיוס וטענו לכרסום במוטיבציה. עם זאת, שיעורי הגיוס בשנים 2008–2014 עמדו על 83% – גבוהים אף מהממוצע בקרב היהודים.

האופן שבו עוצבה הזהות הדרוזית בישראל, תוך שילוב צבאי ונאמנות למדינה, יצר נתק תודעתי בין הדרוזים בישראל לבין אחיהם בסוריה ובלבנון. ואולם, אתוס הקרב בהר הדרוזים, ההתנקשות בשישכלי והתחזקות הקצונה הדרוזית בצבא הסורי – ממשיכים להדהד בעולמם של הדרוזים בכל רחבי המזרח התיכון, גם בעשורים שלאחר מכן.

הטבח בהר הדרוזים בשנת 2025

העימותים בדרום סוריה ב־2025 התפתחו לסדרה של אירועים אלימים שבמהלכם ביצעו כוחות סוריה טבח נרחב באוכלוסייה הדרוזית במחוז א־סווידא ובפרוורי דמשק הדרומיים. במהלך הקרבות נהרגו מאות דרוזים, רבים אחרים נפצעו ונעקרו מבתיהם, והעולם נחשף למראות של הרס יישובים שלמים, הפגזות מרגמות, שריפת בתים והוצאה להורג של אישים מקומיים. מנהיגי העדה הדרוזית בישראל ובסוריה תיארו את המתרחש כרצח עם, טיהור אתני והשמדה שקטה והזהירו מפני שואה דרוזית נוספת אם לא תינתן הגנה בינלאומית לאוכלוסייה. קריאות אלו נישאו בזמן אמת לצד עדויות של תושבים על חטיפות הדדיות בין שבטים בדואים לכוחות דרוזיים, מארבים לשיירות תגבורת והפצצות חסרות הבחנה על כפרים שבהם התגוררו אזרחים.

ישראל נקטה צעדים רחבי־היקף כדי להגן על האוכלוסייה הדרוזית בסוריה. חיל האוויר הישראלי ביצע תקיפות מדויקות נגד טנקים, נגמ"שים, עמדות ארטילריה ומחסני אמל"ח של כוחות המשטר הסורי, כולל פגיעה בתשתיות פיקוד סמוך לארמון הנשיאות בדמשק. התקיפות האוויריות לוּו במבצעי סיוע הומניטרי שכללו נחיתת מסוקים בהר החורן עם ציוד רפואי ותחמושת, ופינוי פצועים דרוזים למרכז הרפואי זיו בצפת. הצעדים הללו נועדו לשדר מסר ברור לממשל הסורי ולהמחיש את נחישותה של ישראל שלא לאפשר פגיעה נרחבת בדרוזים בדרום סוריה. צעדים אלו בוצעו במקביל להצהרות רשמיות של ההנהגה בישראל על מחויבות עמוקה לשמירה על ביטחון הדרוזים ולמניעת הפיכת דרום סוריה למוקד איום על גבולה הצפוני של ישראל.

בישראל עצמה פרצו הפגנות וימי זעם בעדה הדרוזית. מנהיגי רשויות דרוזיות כמו רפיק חלבי ומוניב סאבא תיארו את המתרחש בטלוויזיה וברשתות החברתיות כטבח אתני ממוקד והשמדה שקטה, והדגישו את החובה המוסרית והביטחונית של ישראל להתערב. שייח מוופק טריף קרא לעלייה המונית לרמת הגולן, ושורת מנהיגים דתיים ורוחניים מהעדה הדגישו שישראל נדרשת לפעול באופן אקטיבי ולא להסתפק בתקיפות בודדות ⁶. במקביל, מאות צעירים דרוזים חצו את הגבול מרמת הגולן לסוריה והצטרפו ללחימה לצד אחיהם.

לצד קריאות אלו, בסוריה עצמה ניכרו פיצולים: חלק מהמנהיגות הדרוזית במחוז סווידא הביעה התנגדות להתערבות ישראלית והצהירה על נאמנות לריבונות הסורית, בעוד קבוצות חמושות דרוזיות מקומיות התאגדו תחת המועצה הצבאית של א־סווידא והכריזו על הקמת אוטונומיה זמנית. המועצה הקימה חדר מבצעים משותף, קיימה קשרים גלויים עם ישראל ואף קיבלה ממנה סיוע מודיעיני ולוגיסטי. ישראל, בתיאום עם דרוזים מהגולן והגליל, החלה לגבש תוכנית ארוכת טווח ליצירת אזור בטוח בדרום סוריה, שכללה הקמת כוח הגנה מקומי, תמיכה בתשתיות אזרחיות והשקעות בפרויקטים של אנרגיה סולארית ללא תלות בדמשק.

הפעולות הישראליות, שכללו גלים של תקיפות אוויריות ושיבוש מאמצי הצבא הסורי והשבטים הבדואים, הובילו לשינוי משמעותי בשטח. הצבא הסורי נסוג מאזורים נרחבים בא־סווידא, הושגה הפסקת אש בתיווך אמריקאי, ונקבעו מנגנוני חקירה לבדיקת מעשי זוועות שבוצעו בדרוזים. התוצאה הייתה לראשונה יצירת מציאות של אוטונומיה דרוזית זמנית בדרום סוריה תחת חסות בינלאומית לא רשמית, בעוד ישראל ממשיכה לספק סיוע הומניטרי ומבצעת פעולות צבאיות מדויקות כדי להבטיח את ביטחונם של הדרוזים ולהרחיק איום צבאי מגבולה.

במהלך המשבר של 2025, כמעט שלא עלתה בתקשורת או בזירה הציבורית ההקבלה ההיסטורית לאירועים הדומים בהר הדרוזים ביולי 1954. אותה פרשה, שנשכחה כמעט לחלוטין מהזיכרון הקולקטיבי הישראלי והסורי, כללה גם היא עימות חריף בין המשטר הסורי לבין הדרוזים, הפגזות כבדות על כפרי ההר וניסיונות מחודשים לשעבד את האזור לשלטון המרכזי בדמשק. אך בעוד שב־1954 ישראל נותרה בצד, הרי שב־2025 נרשמה התייצבות שונה בתכלית: סיוע ישיר, לחץ מדיני, מעורבות ישראלית בלתי־מתכחשת – שהבהירה כי הפעם, ההיסטוריה לא תחזור על עצמה.

לקריאה נוספת

• רנדל ס. גלר, Minorities in the Israeli Military, 1948–58, הוצאת לקסינגטון, 2017.
• רנדל ס. גלר, "The Shishakli assault on the Syrian Druze and the Israeli response, January–February 1954", Journal of Israeli History, כרך 34, גיליון 2 (2015), עמ' 205–220.‎
• מובאייד, סמי מ. (2006). פלדה ומשי: גברים ונשים שעיצבו את סוריה 1900–2000. קון פרס. עמ' 340.
• ארץ סוריה: תהליכי אינטגרציה והתפוררות. פרנץ שטיינר פרלאג. עמ' 369–396.
• לנדיס, ג'ון (1998). "שישכלי והדרוזים: אינטגרציה ועיקשות". בתוך: פיליפ, תומאס; שבלר, בירגיט (עורכים).
• אילן כפיר ודני דור, דרוזי – לוחם, אמיץ, ישראלי גאה – הדרוזים וצהל: קשר שלא יינתק, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2005.
• שמעון אביבי, טס נחושת – המדיניות הישראלית כלפי העדה הדרוזית 1948–1967, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2007.
• גל לירן, "נואף גזאלה", אתר עלילונה.

קישורים חיצוניים

• "סוריה: נקמה עבור הדרוזים", מגזין Time, 9 באוקטובר 1964. בארכיון מיום 16 במרץ 2007.
• "חבר הפרלמנט ג'ונבלאט ברמיזה קורא לנקמה ורצח הנשיא אסד", Alahednews, 25 בדצמבר 2006.
• "וליד ג'ונבלאט קורא להרוג את נשיא סוריה בשאר אל-אסד", Bintjbeil.org, 25 בדצמבר 2006.
• מאיר זמיר, מלחמתה הסודית של ישראל להבטחת עצמאותה של סוריה, באתר הארץ, 13 ביוני 2018.
• ג'קי חורי, פאדי אמון ויניב קובוביץ, "מנהיגי העדה הדרוזית קראו לעלות לרמת הגולן בעקבות העימותים בסוריה; צה"ל מתגבר כוחות בגבול", הארץ, 16 ביולי 2025.
• נטע בר, אחרי נאום נתניהו: הדרוזים בסוריה בדרך למרד בשלטון בדמשק? "נגן על אנשינו", באתר ישראל היום, 24 בפברואר 2025.
• יניב קובוביץ וג'קי חורי, נתניהו וכץ הורו לצה"ל להיערך להגנת עיר דרוזית הסמוכה לדמשק, באתר הארץ, 1 במרץ 2025.
• ליאור בן ארי, עימותים בין חמושים לדרוזים, בעיר ליד דמשק שישראל סימנה: "14 נהרגו", באתר ynet, 29 באפריל 2025.
• ליאור בן ארי, צילומים בלעדיים מהעיר ההרוסה: עדות מהשטח ל"מלחמת ההשמדה" בא-סווידא | צפו, באתר ynet, 3 באוגוסט 2025.
• ליאור בן ארי, סוריה: מאות דרוזים מפגינים בא-סווידא בדרישה לעצמאות, כמה הניפו דגלי ישראל, באתר ynet, 16 באוגוסט 2025.

הערות שוליים

1. רנדל ס. גלר, "The Shishakli assault on the Syrian Druze and the Israeli response, January–February 1954", Journal of Israeli History, כרך 34, גיליון 2 (2015), עמ' 205–220.‎
2. רנדל ס. גלר, Minorities in the Israeli Military, 1948–58, הוצאת לקסינגטון, 2017. עמ' 14.
3. גל לירן, "נואף גזאלה", אתר עלילונה.
4. "חבר הפרלמנט ג'ונבלאט ברמיזה קורא לנקמה ורצח הנשיא אסד", Alahednews, 25 בדצמבר 2006.
5. "וליד ג'ונבלאט קורא להרוג את נשיא סוריה בשאר אל-אסד", Bintjbeil.org, 25 בדצמבר 2006.
6. ג'קי חורי, פאדי אמון ויניב קובוביץ, "מנהיגי העדה הדרוזית קראו לעלות לרמת הגולן בעקבות העימותים בסוריה; צה"ל מתגבר כוחות בגבול", הארץ, 16 ביולי 2025.