הקרב על פתח תקווה היה אחד העימותים הקשים והמרוכזים במאורעות תרפ"א, והתנהל בשטחי המושבה וסביבותיה ב־5 במאי 1921. אלפי תוקפים ערבים – כפריים ובדואים מ־32 יישובים, חלקם חמושים וחלקם מצוידים בנשק קר – פתחו בהתקפה מתואמת מצפון, מדרום וממערב, לאחר התארגנות מוקדמת שכללה חלוקת שלל עתידי, הכנות לשריפת בתים, וגיבוש תכנית צבאית בידי קצינים עריקים מהצבא התורכי. מהצד היהודי, נערכה פתח תקווה במשך ימים לקראת ההתקפה, תוך הקמת קווי הגנה, גיוס גברים, נשים ונוער, הקמת בית חולים מאולתר והכנות שכללו גם ייצור כלי נשק פשוטים ושימוש באמצעים מאולתרים כגון סירים, חומצות ואבנים. הקרב נמשך שעות ארוכות ונע בין שדות הפרדסים לקו הבתים החיצוני של המושבה.
מהלך הלחימה בפועל התאפיין בנחיתות מספרית ונשקית של מגיני פתח תקווה, שעמדו מול גל אחר גל של תוקפים מוסתים, עד שבשעות הצהריים הכריע את הכף סיוע בריטי שכלל כוחות רגליים, משוריינים, מטוסי תקיפה ומכונות ירייה. העמידה היהודית עיכבה את ההתמוטטות עד להגעת הכוחות הבריטיים, ובסיומה של הלחימה הובסו הכוחות התוקפים ונסוגו. הקרב הסתיים באבדות כבדות לערבים, בעוד שהיישוב ספג ארבעה הרוגים ועשרות פצועים. הניצחון בקרב הפך לסמל מקומי של עמידה והתארגנות מופתית, וצוין לאורך עשרות שנים בטקסים וזיכרון קהילתי, עד שבוטל עם הפיכת כ"ז בניסן ליום הזיכרון לשואה ולגבורה.
רקע היסטורי
מאורעות תרפ"א, שהחלו ב־1 במאי 1921 ונמשכו עד ה־7 בחודש, היו מתקפה אלימה רחבת־היקף מצד ערבים נגד יהודים ברחבי ארץ ישראל, שכללה רצח, אונס, ביזה, הצתות וניסיון השמדה של יישובים שלמים. זה היה גל האלימות החמור ביותר שידע היישוב היהודי עד אותה עת, ובמהלכו נרצחו 47 יהודים ונפצעו 146. רוב ההרוגים נפלו ביפו ובפתח תקווה. התוקפים – ערביי יפו, הכפרים הסמוכים והכפרים מהשומרון – נפגעו מירי של הצבא הבריטי ושל מגינים יהודים, וספגו 48 הרוגים ו-73 פצועים. קדמו למאורעות אלו מקרי אלימות קודמים, כמו מאורעות תר"פ, התקפת שבטים על פתח תקווה בשנת 1886 ומאורעות יפו ב-1908, אך עוצמתם של מאורעות תרפ"א הייתה שונה לחלוטין – מאורגנת, מתוזמנת, ועמוקה יותר בהשלכותיה המדיניות והחברתיות.
שורשי ההתלקחות העמוקה נעוצים בשבר שעבר העולם הערבי לאחר מלחמת העולם הראשונה. עם נפילת האימפריה העות'מאנית, החל תהליך חלוקה של המזרח התיכון לפי הסכמי סייקס־פיקו, שאושרו בוועידת סן רמו (1920), והובילו להקמת מנדטים בריטיים וצרפתיים. קריסת "הממלכה הערבית של סוריה" והתחזקות השליטה האירופית יצרו תחושת בגידה והציתו רגשות לאומיים ברחבי העולם הערבי. התסכול הזה, שגבר עם מינויו של הרברט סמואל היהודי לתפקיד הנציב העליון ועם פרסום הצהרת בלפור, הופנה כלפי היישוב היהודי – שזוהה כמקור האיום המוחשי ביותר על הזהות הערבית בארץ.
במרץ 1921 ביקר שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל בארץ ישראל ונפגש עם נציגים ערביים שביקשו לבטל את הקמת הבית הלאומי היהודי, לסגור את שערי הארץ לעלייה יהודית ולהקים ממשלה ערבית. תגובתו של צ'רצ'יל הייתה חד־משמעית – מחויבות בריטניה לציונות נותרה בעינה. באותו חודש חודשה ביפו פעילותו של העיתון הערבי "פלסטין", שפרסם הסתה בוטה נגד היהודים והציג את הבריטים כמי שתומכים בעלייה ובהתנחלות יהודית. אמירות של צ'רצ'יל עצמו בדבר סכנת "חדירה קומוניסטית" שימשו את המסיתים הערבים להצדיק את ההתקפות כהגנה נגד הבולשביזם שהובא, לדבריהם, בידי יהודי מזרח אירופה.
ב־1 במאי התקיימו שתי תהלוכות יהודיות בתל אביב – האחת מטעם "אחדות העבודה", שהותרה על ידי הבריטים, והשנייה של חברי מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (מופ"ס), שפעלה בניגוד להנחיות הממשל. ההתנגשות ביניהן נוצלה להפצת שמועות על תקיפת ערבים בידי יהודים, ואלפי פורעים החלו לזרום אל יפו, חמושים באלות, סכינים ורובים. במהרה החלו התקפות אכזריות על עוברי אורח, חנויות ורכוש יהודי. שוטרים ערבים הצטרפו לפורעים וירו על מגינים. באותו יום פרצו הערבים ל"בית העולים" בשכונת עג'מי, לאחר שהשוטרים הערבים, שזומנו כביכול לחלץ את הנצורים, ירו עליהם ויידו רימונים. שלושה־עשר עולים נרצחו ועשרים ושישה נפצעו. מנהיגים ציונים הסיקו כי מדובר בהתקפה מתוכננת מראש, בעיקר נוכח העובדה שההתקפות על מנשייה ו"בית העולים" התרחשו כמעט בו־זמנית.
למחרת, ב־2 במאי, נרצחו שישה יהודים באבו כביר, בהם הסופר יוסף חיים ברנר. הוא ושותפיו שהו בבית בפרדס, נתפסו בידי פורעים שהתאספו לאחר לוויה ערבית שהתקיימה בבית הקברות הסמוך. רוב הנצורים נרצחו במקלות וגרזנים, חלקם נורו למוות. לואידור, אחד הנספים, נבתר ונעלם. רק ב־3 במאי הכריזו הבריטים על משטר צבאי בעיר.
התארגנות המושבה
עם תחילת המאורעות ביפו ביום ראשון, כ"ז בניסן תרפ"א (1 במאי 1921), ובמיוחד לאחר שהגיעו דיווחים על רצח יהודים, החל בפתח תקווה תהליך גיוס וארגון חסר תקדים. באותו יום נערכה התכנסות חירום של ראשי המושבה ונבחר "ועד ההגנה", שבראשו עמד אברהם שפירא. הוועד גייס את כל גברי המושבה, כולל צעירים מהמושבים השכנים – עין גנים ומחנה יהודה – והציבם בשלושה קווי הגנה: הקו הראשון, בשדות שמחוץ למושבה, הופקד בידי פלוגת רוכבים חמושים שנועדה לבלום את ההתקפה הרחק מהמרכז; הקו השני הקיף את כלל תחום המושבה ונועד למנוע חדירה פנימה; והקו השלישי הוקם בלב המושבה, סביב מבנים מבוצרים, והיה ייעודי להגנה על נשים, ילדים וזקנים.
במקביל, נבנה מנגנון אזרחי־צבאי שלם שנועד לתמוך במערך הלחימה. ספריית ספיר המקומית פונתה מתכולתה והוסבה לבית חולים קהילתי. נשים אורגנו למשמרות קבועות בבית החולים, עסקו בטיפול בפצועים, הכנת ציוד רפואי, בישול, ניקוי והגשה. הנשים גם גייסו שמיכות, מיטות, כלי מטבח וסבונים, ודאגו לרתיחת דוודים גדולים של מים וחומצות מאכלות שנועדו להישפך על הפורעים שיתקרבו לבתים. הצעירות לבשו בגדי גברים כדי לבלבל את התוקפים וליצור רושם של כוח לחימה גדול מן הקיים בפועל.
הנוער, ובפרט חברי תנועות "הצופים" ו"מכבי", הופעלו ככוח סיוע מרכזי. חלקם שימשו רצי קשר בין ועד ההגנה לעמדות השונות, אחרים הורכבו כחוליות איתות, הדבקת מודעות ותמיכה לוגיסטית. בני הנוער גויסו גם לאיסוף אבנים ולהכנתן ליידוי בצמתים אסטרטגיים לאורך החזית. תעשייה מאולתרת של כלי נשק הוקמה בחצרו של המסגר אבא קנטרוביץ, שם יוצרו רמחים מאולתרים מברזל זווית מחודד. הרובים שהיו זמינים חולקו ללוחמים הראשיים, אך מספרם לא עלה על כמה עשרות; שאר המגנים נאלצו להסתפק בנשק קר. אפילו כלי בית כגון סירים וקומקומים מולאו בחול ושימשו לאטימת פתחים ולחיזוק חלונות.
ההיערכות לוותה בתחושת דחיפות ומשמעת גבוהה. הגברים ישנו בתורנות בעמדות, לעיתים מבלי לחלוץ נעליים, והרמחים היו צמודים אליהם גם בעת מנוחה. לא הייתה הבחנה מגדרית או גילאית ברמת הגיוס וההשתתפות – כל אדם גויס למאמץ, בין אם בלחימה ובין אם בתמיכה בעורף. אבשלום גיסין, ראש ועד ההגנה בפועל, הסתובב בלילות בין העמדות כשהוא מלווה בראשי המושבה, עודד את רוח הלוחמים ופקח מקרוב על ההיערכות. במשך שלושה לילות – מיום ראשון ועד שחר יום חמישי – התנהלה המושבה במתח מתמשך, כאשר כל תושביה ערוכים למתקפה.
הכנות הצד הערבי
החל מיום שני, כ"ח בניסן תרפ"א (2 במאי 1921), החלו סימני המתיחות בגזרת פתח תקווה לחרוג מהמוכר. רובם המוחלט של כ־500 הפועלים הערבים שעבדו במושבה חדלו להגיע לעבודתם, ללא הודעה מוקדמת. גם אנשי שבט אבו כישכ, שהיו קשורים לאורך שנים בקשרים טובים עם איכרי פתח תקווה, נעלמו, כשנימוקם היה כי "השייח פקד להישאר בבית". ביום שלישי כבר חדלו להגיע גם המעטים שנותרו. ביום רביעי החלו להתקבל דיווחים ממספר כיוונים על ריכוזי כוחות גדולים בכפרים ובערים שמסביב למושבה, ובהם טייבה, קלקיליה, טול כרם, יהודיה ויישובים נוספים. הידיעות הצביעו על כוונה ברורה: לתקוף את פתח תקווה כשלב מקדים בדרך לפעולה גדולה יותר נגד תל אביב ויפו.
הכוח שהתארגן כלל אלפי משתתפים מערים וכפרים ברחבי השומרון ומישור החוף. רבים מהם היו חמושים בנשק קר – נבוטים, מוטות ברזל, גרזנים וכל חפץ שיכול להרוג או לפצוע – וחלקם בנשק חם. בלטו ביניהם כ־400 חיילים וקצינים שערקו מהצבא התורכי והביאו עמם ניסיון צבאי. תכנון ההתקפה בוצע על פי שיטות לחימה סדורות, דבר שעמד בניגוד גמור ליכולת הארגונית של מגיני פתח תקווה. לפי עדויות מהשטח, בליל רביעי–חמישי התכנסו כל הכוחות הללו במאהל שבט אבו כישכ, שם נערכה קבלת פנים חגיגית. שייח' השבט אירח את הבאים, ושחט עבורם 40 כבשים לארוחה משותפת. ההיערכות הלוגיסטית כללה גם ציוד הגמלים בפחי נפט שנועדו להצתת בתי המושבה, והכנת סלים לנשיאת כדורים, שלל ושלל אנושי.
במהלך ההתכנסות חולק השלל המיועד באופן מוקדם: כל קבוצה או יחיד ידעו מראש מי ייקח מה ומאיזה בית. בין היתר נקבע גם מי ייקח את הנשים הצעירות שייחטפו. את גזרת ההתקפה חילקו לפי כיווני גישה: מן הצפון – דרך הירקון, ממערב – דרך אזור אבו כישכ, מדרום – מכיוון יהודיה, ומן המזרח – דרך קולה, פג'ה, רנתיה, רנתיס וכפרים נוספים. הכוח המיועד כלל רוכבי סוסים, רוכבי גמלים והמוני רגליים מוסתים. לא הייתה להם תכנית לפינוי נפגעים, לא הוקם מערך רפואי כלשהו, ולא סופק מענה לוגיסטי מעבר להתקפה עצמה. בכך התברר כי ההכנות התמקדו כל כולן בביזה, השמדה וטרור, מבלי להביא בחשבון אפשרות של כישלון או לחימה ממושכת.
מהלך הקרב
במהלך הלילה של יום שני, 2 במאי 1921, הותקפה המושבה כפר סבא, אך מגיניה הצליחו להדוף את הפורעים. על אף הצלחת ההגנה הראשונית, הוחלט לפנות את התושבים ולעבור לעין חי הסמוכה (כיום כפר מל"ל). בעקבות ההתפתחויות פנו אנשי כפר סבא ועין חי לוועד ההגנה של פתח תקווה בבקשה לסיוע. מאחר שמגיני פתח תקווה לא יכלו לשלוח תגבורת מחוץ למושבה, הוצע למתיישבים למצוא בה מקלט. לאחר התלבטות הוסכם על הפינוי, ובבוקר שלישי, 3 במאי, יצאה שיירת עגלות ריקות מפתח תקווה, מלווה בפרשים חמושים, כדי לפנות את התושבים ואת רכושם. בדרכם חזרה נורתה לעברם אש, אך לא היו נפגעים. לאחר מכן נבזזו כפר סבא ועין חי, נחרבו ונשרפו כליל 1.
ביום חמישי בבוקר, ב' באייר תרפ"א (5 במאי 1921), הגיעו אל ועד ההגנה בפתח תקווה דיווחים מהתצפיות על תנועה של אלפי ערבים המתקרבים אל המושבה מכל הכיוונים – מהירקון בצפון, משבט אבו כישכ במערב, מערביי יהודיה בדרום ומהכפרים קולה, רנתיה, פג'ה, רנתיס ואחרים במזרח. עם הישמע צלצול הפעמון במרומי הגבעה, רצו הלוחמים לאייש את העמדות. הרוכבים דהרו אל שדות המושבה, בעוד הנשים והנוער פועלים בעורף לביצור העמדות, הכנת מזון והובלת מים למגינים בשדות.
כיתת פרשים בראשות אברהם שפירא ואבשלום גיסין יצאה מערבה במטרה לעצור את ההתקפה בשטח פתוח, הרחק מקווי הבתים. הקרב הראשון התפתח באזור הפרדסים המערביים, במקום שבו שוכנים כיום מגרשי הספורטן ושכונת אם המושבות. במקום זה התנהלה לחימה עיקשת במשך כשעתיים, ובה לוחמי המושבה, שהיו חמושים בכמות מוגבלת של רובים ובתחמושת מצומצמת, נאלצו לעמוד מול כוח תוקף של אלפים. אף אחד מהמגינים לא עזב את השטח עד שנפצע ונאלץ להתפנות. במהלך הקרב נהרג אבשלום גיסין, ממובילי ההגנה, והאבדות גברו. בשל המרחק מהעורף, המחסור בתחמושת וחוסר היכולת לקבל אספקה שוטפת, נסוגו הכוחות מקו הגבעות אל קו הבתים הקיצוני של המושבה – תחנת הרכבת הישנה, בקצה רחובות רוטשילד ופינסקר.
בחזית זו, שהתמקדה בצפון־מערב המושבה, התייצבו כ־40–50 מגינים, חמושים ברובים מיושנים שנלקחו בין היתר מהפצועים שפונו קודם לכן. מולם נעו גלים של מאות פורעים, חמושים ברובים, גרזנים, מוטות ברזל ושקים לשלל. בשל העובדה שרבים מהם לא נלחמו מתוך שיקולים צבאיים אלא מתוך מטרה לבזוז, בזמן שהצליחו לחדור לשני בתים בשולי המושבה, זנחו את הלחימה ורצו לבזוז. כתוצאה מכך נפתחה אפשרות לכוח ההגנה לתקוף את הפורעים בעורפם. המתח היה בשיאו בשעות הקריטיות שבין 11:00 ל־13:00. על אף העייפות, הפציעות, החום הכבד ומחסור בתחמושת, אף בית בגזרה לא נעזב. המורל נשמר גבוה והלוחמים – בסיוע בלתי פוסק של נוער ונשים שהעבירו תחמושת, מזון ומים – המשיכו להחזיק בקו.
התוקפים הצליחו להשתלט על הפרדס הצפוני, אזור שבו נמצאים כיום מחסני תנובה ומגרש מכבי פתח תקווה, וכך כיתרו את המושבה בחלקה. באזור זה ניסו לחדור ערביי אבו כישכ והכוחות שהגיעו מהירקון, אך רבים מהם נפלו מתים. באותה שעה נשלחו שליחים דרך הפרדסים לעבר תחנת הרכבת בראש העין, במטרה להזעיק סיוע בריטי. הקריאה נענתה, והסיוע שהגיע הפך את מהלך הקרב. כוח צבא בריטי, שכלל פלוגת חיילים הודים, עשה דרכו למקום ופתח באש מקלעים לעבר החזית הצפונית, שם התקדם עיקר גל הפורעים הערבים. פעולתם המיידית עצרה את התנופה של הכוחות הערביים וגרמה להם להתחיל לסגת.
במקביל, מטוס של חיל האוויר המלכותי הבריטי זיהה כוח תוקפים נוסף מתקרב מדרום, מאזור יהודיה. המטוס הפציץ את הכוח הערבי המתקדם וירה עליו מן האוויר. באותו זמן הגיעה גם מכונית משוריינת מיפו, שהתעמתה עם הכוחות התוקפים מדרום, תוך תיאום עם המטוס שחג מעל והכווין את האש. בשלב זה נהרגו שבעה ערבים, והיתר התפזרו ונסוגו. הפעולה המשותפת של כוחות היבשה והאוויר הבריטיים הייתה הראשונה מסוגה בזירת פתח תקווה, וגרמה לשבירה מוחלטת של המערך הערבי.
המענה הבריטי לא רק בלם את ההתקפה אלא גם שינה את מאזן הכוחות כולו. בעוד שבשעות הבוקר הצליחו הערבים להתקדם ולהכתר את חלקה של המושבה, הרי שעם בוא התגבורת הבריטית התהפכה היוזמה, והם מצאו את עצמם תחת אש ממוקדת וחזקה. הערבים לא נערכו להתמודדות עם כוח מאורגן וחמוש כראוי, ובוודאי שלא עם מתקפת אוויר ושריון.
תוצאות הקרב
תום הקרב על פתח תקווה סימן ניצחון מוחלט של מגיני המושבה. בשטחי הלחימה נמצאו עשרות גופות של תוקפים ערבים, שרבים מהם נהרגו מירי מדויק של מגיני המושבה, בעוד אחרים מתו מפצעיהם בשל העדר כל מערך רפואי. החום הכבד וחוסר היכולת להעניק טיפול או לבצע פינוי גרמו למותם של פצועים נוספים. מנגד, גם הצד היהודי ספג אבידות. ארבעה לוחמים נהרגו: אבשלום גיסין, ראש ועד ההגנה וממפקדי הקרב; זאב אורלוב, חיים צבי גרינשטיין ונתן רפפורט. עשרות מגיני המושבה נפצעו בדרגות חומרה שונות, אך המשיכו להילחם ככל שיכלו.
עם שוך הקרבות, הפכה פתח תקווה לסמל של עמידה, ומאורעות היום נחרתו בזיכרון הקולקטיבי של תושביה. הקרב לא נתפס כהתנגשות מקומית בלבד, אלא כהתקפה כוללת שנועדה להרוס את המושבה פתח-תקוה ולרצוח את כל תושביה. העובדה שכ־2,000 עד 3,000 תוקפים – רבים מהם חמושים, מאורגנים ובעלי ניסיון צבאי – לא הצליחו לחדור למושבה ולהשתלט עליה, נתפסה כהישג בעל ממדים לאומיים. התוצאה לא הייתה רק הישרדות פיזית אלא גם ניצחון מוסרי ורוחני, שבו התלכדו תושבי המושבה – לוחמים ובלתי לוחמים כאחד – אל מול ניסיון חורבן מוחלט.
קרב פתח תקווה מול קרב תל חי
המאבק על זיכרון קרב פתח תקווה צמח מתוך הקשר רחב בהרבה: היריבות החברתית, התרבותית והפוליטית בין ילידי הארץ, בני המושבות הוותיקות, לבין עולי העלייה השנייה והשלישית. ילידי הארץ ראו בעצמם את נושאי הרצף של ההתיישבות היהודית בארץ, אנשים שצמחו כאן, דיברו עברית מילדותם וחיו חיי עבודה ואדמה בלי צורך בגיבורים מיובאים מאירופה. לעומתם, העולים החדשים באו עם אידיאולוגיה סוציאליסטית וציונות מודרנית, ונשאו עמם עולם מושגים אירופי של מהפכה, הקרבה, וסדר חברתי חדש. הפער הזה הוליד תחושת ניכור הדדית. אנשי העליות ראו בבני המושבות יישוב ישן ומנוון, ואילו ילידי הארץ ראו בעולים קבוצה מתנשאת ומנותקת משורשי המקום. יריבות זו חדרה גם לתחום הזיכרון הלאומי – השאלה מיהו הגיבור הראוי של העם העברי החדש 2.
במצב זה נולד הצורך של ילידי הארץ ליצור לעצמם מיתולוגיה נפרדת. לאחר אירוע תל חי, שבו הועלה טרומפלדור לדרגת גיבור לאומי בעיתוני עולי אירופה ובראשם "הארץ", ראו עורכי "דאר היום" – עיתונם של ילידי הארץ – צורך ליצור מיתולוגיה חלופית. אהרון אהרונסון, ממייסדי העיתון, הציב כבר במאמרו "בגבול הצפון" (3 במרס 1920) את המושבה מטולה כניגוד מובהק לתל חי. לדבריו, אנשי תל חי וכפר גלעדי, עולי אירופה, "לא הכירו את תנאי הארץ ולא הבינו את התרבות והמנטליות של שכניהם", נהגו "בביטחון מופרז ובגאוותנות" כלפי ערביי האזור ואף כלפי איכרי מטולה, כשדחו את הצעתם לשיתוף פעולה. לעומתם, הדגיש אהרונסון, עמדו אנשי מטולה במשך עשרים שנה כנגד הדרוזים – ללא שעלתה מהם דרישה מיוחדת להאדרה ותשומת לב. כך הוצבה מטולה כסמל לגבורה שקטה, מקומית, שאינה ניזונה ממיתוס הרואי אלא ממעשה יומיומי של עמידה ואחריות.
מתוך הניגוד הזה נבנה ב"דאר היום" המודל של ילידי הארץ כמי שמייצגים את הגבורה העברית ה"אמיתית", זו המחוברת לאדמה, לדיבור העברי ולמוסר העבודה – בניגוד לטרומפלדור, העולה מרוסיה, שהוצג על ידי עיתוני עולי אירופה כסמל האוניברסלי של ההקרבה. תפיסה של אהרון אהרונסון אומצה בעיתון "דאר היום" ובאה לידי ביטוי מובהק לאחר מאורעות 1921, כאשר העיתון החל להעלות על נס את קרב פתח תקווה ואת דמותו של אבשלום גיסין כגיבור יליד הארץ, העומד בשורה אחת עם מגיני מטולה ועם שרה אהרונסון מזכרון יעקב. כך נבנה בזיכרון הילידי רצף חדש של גבורה שנועד להתמודד עם הדומיננטיות של מיתוס תל חי ולכונן זהות עברית מקומית נבדלת מזו של העולים.
תנועת “בני בנימין” ועיתון “דאר היום” היו מנועי ההנצחה של פולחן זה. שניהם נשלטו בידי בני מושבות שהתחרו באידיאולוגיה של העליות. דרך טקסי זיכרון המוניים, תהלוכות פרשים ונאומים על גבורת ילידי הארץ, הם ביקשו לייצר זהות קולקטיבית נפרדת — עבריות שאיננה מהפכנית אלא שורשית, חקלאית, ריאלית. בעיניהם, הגיבורים האמיתיים היו לא חלוצים אידיאולוגיים אלא מגינים מקומיים שמנעו אסון. גיבורי פתח תקווה הוצבו כאלטרנטיבה לא רק לדמותו של טרומפלדור אלא למערכת הערכים כולה של תנועת העבודה. בעוד תל חי הפכה לסמל אוניברסלי של הקרבה, פתח תקווה הפכה לסמל של התבססות, של "עמידה ולא מוות".
לאחר מאורעות 1929, כשהיישוב עמד בפני משבר ביטחוני ומוסרי, חלה התקרבות בין ילידי הארץ לבין הזרם הרוויזיוניסטי. שני המחנות חלקו סלידה מן השמאל הסוציאליסטי והאשימוהו ברפיון מול האלימות הערבית. כך נוצר חיבור בין מיתוס גיבורי פתח תקווה למיתוס שרה אהרונסון בזיכרון יעקב, שניהם סמלים של ילידות, אומץ לב ועמידה מקומית. התהלוכות והטקסים שנערכו החל מ־1932 שיקפו אחדות רעיונית בין "בני בנימין" ובית"ר, כשבראשן הוביל תמיד אברהם שפירא, “זקן השומרים”. עיתון הבקר תיאר כיצד "אברהם שפירא עומד כמנהגו מימים ימימה ונושא מעל גל אבנים את דברו ומספר מתולדות ההגנה הנפלאה של עשרות בפני אלפים". באותו זמן חיזקה העיתונות הרוויזיוניסטית את קו ההנגדה לתל חי. אב"א אחימאיר כתב כי "אולי שייך חלק מחייו של טרומפלדור להם, למרכסיסטים, אבל המוות, כולו שלנו".
באופן זה נבנה זיכרון קרב פתח תקווה לא רק כאירוע מקומי, אלא כעמדה תרבותית כוללת: ביטוי למרד של ילידי הארץ נגד ההגמוניה האידיאולוגית של העולים מאירופה. הוא סימן את תחילתה של זהות עברית חדשה – עצמאית, לוחמת, אך נטועה במקום ולא בתיאוריה. בעוד תל חי נותרה סמל לאומי ממלכתי, פתח תקווה שימשה מחוז זיכרון של קבוצה חברתית ייחודית, שהציבה את עצמה כממשיכת "העבריות המקורית" מול "הציונות האירופית". בכך הפך הזיכרון של הקרב לכלי במאבק על הגדרת הישראליות עוד בטרם קמה המדינה.
חשיבות היסטורית
הקרב על פתח תקווה שימש נקודת מבחן מכרעת להבנת אופיו של הסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל בראשית תקופת המנדט הבריטי. בעוד שבעבר נשענה ההגנה על קשרים אישיים עם השכנים הערבים ועל יוזמות מקומיות מצומצמות, המאורעות במאי 1921 המחישו את השבר שבמודל זה ואת גבולות היכולת של המערך השמירה המקומי, אפילו כאשר הוא מאורגן היטב. עצם העובדה שכ־2,000 עד 3,000 פורעים, שהגיעו מ־32 יישובים שונים, הצליחו להתארגן למתקפה מתוזמנת על מושבה יהודית מרכזית – תוך הכנות לשריפה, ביזה וטבח – שיקפה את המעבר מגילויי איבה נקודתיים לעימות בעל מאפיינים כלליים, רחבי היקף, כמעט לאומיים. ההתארגנות המקומית, חרף הגבורה וההקרבה, עמדה בסכנה ממשית לקרוס אלמלא הופיע הסיוע הבריטי בזמן.
האירועים זעזעו את היישוב היהודי כולו והובילו להבנה גוברת בצורך בהקמת מערך הגנה ארצי מאוחד ומתואם, במקום הסתמכות על כוחות מקומיים נפרדים. המושבה פתח תקווה הפכה לסמל של עמידה, אך גם לתמרור אזהרה באשר לחשיפה האסטרטגית של יישובים רבים במרכז הארץ. התגובה הבריטית – שהגיעה באיחור אך הייתה מכרעת – הדגישה את תלותו של היישוב בגורמים חיצוניים, והגבירה את המודעות לצורך בבניית כוח יהודי עצמאי. הקרב חידד גם את אופיים המשתנה של יחסי יהודים וערבים בארץ, כאשר אף שבט ידידותי בעבר, כמו אבו כישכ, הפך לבסיס מוצא לפורעים.
הזיכרון הקולקטיבי של הקרב עוצב לאורך השנים בטקסים, אזכרות וסמלי הנצחה. ארבעת ההרוגים – אבשלום גיסין, זאב אורלוב, חיים צבי גרינשטיין ונתן רפפורט – הונצחו בשתי אנדרטאות: האחת בצומת רחוב פינסקר ורחוב אבשלום גיסין, והשנייה במתחם "יד לבנים", שם נחרת הפסוק "הצבי ישראל על במותיך חלל". במשך שלושה עשורים, עד לקביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, נערכו בכל כ"ז בניסן בפתח תקווה עצרות זיכרון ותהלוכות. כ"ז בניסן שימש יום זיכרון ביישוב היהודי בארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם השנייה; לפחות מאז 1940 התקיים "יום זיכרון גבורה" להנצחת חללי פעולות האיבה בארץ, שמועדו נקבע בתאריך העברי של פרוץ המרד הערבי הגדול, כ"ז בניסן תרצ"ו (19 באפריל 1936). קביעת יום הזיכרון לשואה ולגבורה לאחר הקמת המדינה – שנשאה עמה את דימוי הגבורה האירופאית והזרה של מרד גטו ורשה – דחקה בהדרגה את זכרו של יום הגבורה הארץ־ישראלי המקומי.
הנרטיב החדש, שהתמקד בגבורה היהודית של ארגון אי"ל (הארגון היהודי הלוחם) בזירה האירופית, ואומץ על ידי מחנה השמאל, מחק למעשה את זכרו של קרב פתח תקווה, ובכך העלים מן התודעה הציבורית את המודל הילידי של עמידה והגנה. הקרב עצמו נותר כמורשת מקומית, אך הוזז לשולי הזיכרון הלאומי – דוגמה מובהקת לאופן שבו פוליטיקת הזיכרון שינתה את פני ההיסטוריה הארץ־ישראלית.
לקריאה נוספת
- מאורעות תרפ"א באתר עיריית תל אביב
- דליה קרפל, פרעות תרפ"א | הסיפור שלא סופר על חיסולו של הערבי הלא נכון על ידי מתנקשיה של מניה שוחט, באתר וואלה, 10 ביוני 2009
- אהוד בן עזר, הקרב הגדול על פתח תקווה – פרק מתוך ספרו "ג'דע"
- רשימת הנרצחים באתר ויקיגניה
- רשימת הפצועים ביפו סוג פציעתם ומקום הימצאם, בעיתון הצפירה 24/05/1921. באתר עיתונות יהודית היסטורית.
- יובל מלחי, פרק 87: מאורעות תרפ"א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 17 בדצמבר 2013
- שמואל גילר, 'קצין וג'נטלמן', "עתמול" 234. על הקצין הבריטי שהציל את דיירי בית העולים
- עופר אדרת, מייג'ור ג'ון הציל עשרות יהודים מרצח ביפו. במקום להוקיר אותו, הוא הוקע כבוגד, באתר הארץ, 28 באפריל 2021
- מאורעות תרפ"א ותל אביב, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי – כאן, 10 באפריל 2021
- בני מוריס, "קורבנות, תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 1881-2001", הוצאת עם עובד/ספרית אפיקים, שנת 2003.
- עוזי אלידע, "טרומפלדור מול שרה אהרונסון וגיבורי פתח תקווה: הבניית מיתוסים מרטירולוגיים ומחוזות זיכרון בתקופת המנדט", בתוך: יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי, 1920–2020: בין היסטוריה לזיכרון, ירושלים ותל אביב: יד יצחק בן־צבי והמכון לחקר הציונות וישראל ע״ש חיים ויצמן, אוניברסיטת תל אביב, 2020.
מחקרים
- גדעון ביגר, הקונסוליה האמריקנית בירושלים ומאורעות תר"פ-תרפ"א (1921-1920), קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 133–136, 159-143
- עוזי אלידע, ״ העיתונות העברית לנוכח פוגרום: 1920-1929״, קשר, מס׳ 61, חורף 2023–2024, עמ׳, 55-90.
- לואיז פישר, מאורעות תרפ"א מהזווית של המדיניות הבריטית, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: לואיז פישר, ימימה רוזנטל (עורכים), חיים ויצמן: הנשיא הראשון, הוצאת גנזך המדינה, ישראל, 1995
- עדויות על מאורעות תרפ"א, בארכיון האינטרנט
- מאורעות תרפ"א בראי עיתון התקופה "דואר היום" באתר ארץ ישראל
- אילן שחורי, שנת האפס של תל אביב – מאמרים ומחקרים בתולדות ת"א, אתר תל אביב שלי, מאי 2021.
קישורים חיצוניים
- פרעות תרפ"א – 1921, אנציקלופדיה יהודית "דעת", מכללת הרצוג.
- פרעות תרפ"א, עיריית פתח תקווה.
- ההתנפלות על כפר־סבא ועין חי, הפועל הצעיר, 13 במאי 1921, עמ' 9.
- עוזי אלידע, "טרומפלדור מול שרה אהרונסון וגיבורי פתח תקווה: הבניית מיתוסים מרטירולוגיים ומחוזות זיכרון בתקופת המנדט", בתוך: יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי, 1920–2020: בין היסטוריה לזיכרון, ירושלים ותל אביב: יד יצחק בן־צבי והמכון לחקר הציונות וישראל ע״ש חיים ויצמן, אוניברסיטת תל אביב, 2020.
