הרשת המסחרית היהודית-פורטוגזית (שנודעה בכינויים כמו "סוחרי ספרד" או "האומה הפורטוגזית") הייתה רשת של סוחרים, בנקאים ובעלי ממון ממוצא ספרדי ופורטוגזי, אשר הופיעה והתבססה ככוח כלכלי בעידן המודרני המוקדם, ולמעשה שלטה בכלכלה של העולם היהודי והייתה הגורם הדומיננטי והחזק בו. הרשת הוקמה על ידי יהודים שנאלצו לעזוב את חצי האי האיברי בעקבות הגירוש והאינקוויזיציה והתפזרו גלובלית, תוך שהיא מנצלת שילוב ייחודי של קשרי משפחה, זיקה אתנו-דתית, ואינטרסים כלכליים משותפים. הרשת נתפסת במחקר כדיאספורה מסחרית חסרת מדינה.
תפקידה של הרשת במסחר היה גלובלי, כאשר הוא הקיף את האגן האטלנטי (לונדון, אמסטרדם, ברזיל והקריביים), אך חרג באופן משמעותי גם מעבר לו, כולל קשרים למרכזי המסחר במזרח התיכון ובאסיה. למרות קוטנה הדמוגרפי, הצליחה הרשת להתמודד עם הסיכונים והאי-ודאות הגבוהים של המסחר הבין-לאומי באמצעות מנגנוני פיקוח פנימיים וחיצוניים.
האליטה היהודית-פורטוגזית, שהייתה כוח דומיננטי גם בקרב "יהודי הנמל" וגם במערכות הפיננסיות של אירופה המודרנית המוקדמת, יצרה מערכת שליטה שבה עושרה מונף כדי לבסס את ההגמוניה שלה על ארץ ישראל ועל המוסדות היהודיים במזרח הים התיכון. הרשת הפעילה את מוסד כספי החלוקה באמצעות הנהגה ספרדית שישבה באיסטנבול. מנגנון זה הבטיח כי כל התרומות הגלובליות ינותבו אל ארץ ישראל וינוהלו על ידי האליטה הספרדית, ובכך הכפיף את מרכזי המסחר של הרשת למרות המנהלית שיצאה מאיסטנבול. קהילות היישוב הישן בלבנט כולו, מעיראק ועד מצרים, שהיו נתמכות כלכלית על ידי המנגנון אך במקביל בעצם נוכחותן סייעו לו לשמר את שליטתו בדרכי המסחר שעברו דרך ארץ ישראל וסביבתה 1 ולקדם את ישוב ארץ ישראל והפיכתה למרכז סחר בפני עצמה, היו נציגות ממומנת של הרשת הגלובלית, ונציג מקומי של הקפיטליזם היהודי-פורטוגזי של התקופה.
בשלב מאוחר יותר, היחלשות המעצמות האיבריות והאימפריה העות'מאנית, יצרה תהליך של החלפת הגמוניות בתוך העולם היהודי. מאבק זה התבטא בארץ ישראל כאשר גלי העלייה החדשה, אשר רובם היו סוציאליסטים והתנגדו לקפיטליזם, כיוונו את מאבקם הרעיוני נגד מוסד החלוקה, שנתפס בטעות כסמל לתלות גלותית, ודרשו להפוך את הציבור היהודי ל"פרודקטיבי" ובכך להעביר את מוקד הכוח והשליטה לידי המנהיגות הציונית החדשה.
רקע היסטורי
הרשת המסחרית של יהדות פורטוגל, שנודעה בכינויים כמו "סוחרי ספרד המערביים" או "האומה הפורטוגזית" בקרב בני התקופה, מייצגת תופעה היסטורית מרכזית בעידן המודרני המוקדם. מדובר ברשת של סוחרים, בנקאים ובעלי ממון ממוצא ספרדי ופורטוגזי, אשר נאלצו לעזוב את חצי האי האיברי בעקבות הגירוש והאינקוויזיציה והתפזרו גלובלית. הרשת התבססה על שילוב ייחודי של קשרי משפחה, זיקה אתנו-דתית, ואינטרסים כלכליים משותפים, והצליחה להפוך לשחקן חיוני ובלתי נמנע במסחר הבין-יבשתי ארוך הטווח.
תפקידה של הרשת במסחר היה גלובלי והקיף את האגן האטלנטי, אך חרג באופן משמעותי גם מעבר לו. הרשת יצרה קשרים בין נמלי אירופה המערבית (כגון לונדון, אמסטרדם וליוורנו) לבין המרכזים הקולוניאליים ברחבי האמריקות (כמו ברזיל והקריביים) ואף עם מרכזי המסחר במזרח התיכון ובאסיה. באמצעות רשתות מורכבות אלה, הסוחרים היהודים-פורטוגזים הצליחו לגשר על פערים כלכליים וגאוגרפיים, תוך שהם ממלאים תפקיד מתווך מרכזי במימון ובהובלת סחורות יקרות ערך.
במסגרת המחקר ההיסטורי הרחב יותר, הרשת המסחרית הפורטוגזית-יהודית נתפסת כדוגמה מרכזית לדיאספורה מסחרית חסרת מדינה שהשפיעה עמוקות על הכלכלה העולמית בתקופתה. היא תורמת להבנה מתוחכמת יותר של ההתרחבות המסחרית האירופית והמפגשים התרבותיים שהתרחשו בתקופה המודרנית המוקדמת. חשיבותה המחקרית טמונה בין השאר ביכולתה להדגים כיצד קבוצות שסבלו מאפליה חוקית או חברתית, ושחסרו מוסדות מדינתיים משלהן, הצליחו למצוא דרכים יצירתיות לשפר את פעילותן בסביבה תחרותית מאוד. הרשת נבדלת בכך שהיא מאפשרת לחקור את המנגנונים המרובים שבהם השתמשו הסוחרים – הן המנגנונים הלא-רשמיים הנובעים מקשרים פנימיים והן הכלים החוזיים והמשפטיים החיצוניים – כדי לנהל את הסיכון והאי ודאות שאפיינו את המסחר הבין-לאומי. בכך, הניתוח שלה מאפשר להעריך את הארגון הרב-גוני שלה ולהדגיש את תפקידן של קהילות סוחרים אלו שאינן נופלות תחת הקטגוריות המסורתיות של מדינות לאום.
ארגון פנימי
הרשת היהודית-פורטוגזית פעלה בקנה מידה דמוגרפי מצומצם יחסית. על פי ההערכות, "האומה הפורטוגזית", שכללה יהודים ו"נוצרים חדשים" יחד, מנתה כ-10,000 פרטים באגן האטלנטי במהלך המאות השש-עשרה והשבע-עשרה. מספר היהודים שחיו כיהודים במערב אירופה ובאטלנטיק בתחילת המאה השמונה-עשרה נאמד בפחות מ-15,000, כאשר כ-2,000 עד 3,000 מהם התיישבו באיים הקריביים. מספרים אלה מחווירים לעומת גודלן של דיאספורות משפיעות אחרות: הקוויקרים מנו כ-40,000 חברים בחצי הכדור המערבי, ואילו ההוגנוטים שגורשו לאחר ביטול האדיקט של נאנט (1685) נאמדו ב-150,000 עד 200,000 נפש, אף על פי שרק כ-1,500 מהם חיו באמריקה הבריטית בסביבות 1700.
שיתוף הפעולה העסקי ברשת הסוחרים היהודים-פורטוגזים נבנה על יסודות של קשרי דם, נאמנויות אתנו-דתיות ומבנים קהילתיים, שהיוו מרכיבים מרכזיים בארגון העסקי באותה תקופה. נאמנויות דתיות וקשרים משפחתיים מילאו תפקיד יסודי בכינון שיתופי פעולה עסקיים חוצי אוקיינוסים ומרחקים. אמנם קשרים אלה לא היוו ערובה מוחלטת לאמון או להצלחה, אך הם הציעו את הבסיס ליצירת רשת עמידה.
המשפחה שימשה כציר קריטי בארגון הרשת, כאשר קשרים משפחתיים נוצלו באופן מתוחכם לגיבוש שותפויות עסקיות. האליטות היהודיות-פורטוגזיות ביססו את מעמדן באמצעות בריתות נישואין מתוכננות בקפידה עם משפחות עשירות אחרות מעבר לים. הסדרים אלה, שתועדו בחוזים נוטריוניים ובמכתבי מסחר, היו חיוניים לבנייה ולשימור של שותפויות משפחתיות, כפי שניתן לראות בדוגמה של הקהילה בליוורנו, שם שותפויות אלה סייעו בהעברה בין-דורית של הפירמה. חשיבותן של הנשים הייתה ניכרת בהקשר זה, שכן תפוצתן והזרמתן דרך מערכת הנדוניה הייתה קריטית ברחבי הגלות היהודית-ספרדית-פורטוגזית, בעוד שקרנות צדקה שהוקמו בוונציה, ליוורנו ואמסטרדם נועדו לספק נדוניה צנועה לעלמות עניות. במקביל, גם ירושת העסק הייתה נתונה לבחינה קפדנית, כאשר סוחרים נאלצו להתמודד עם האפשרות שבנים פחות מוכשרים או אף בעלי כוונות רעות ישתלטו על העסק. כפתרון אפשרי לבעיה זו, חוקרים מציינים את הפנייה לאחיינים כחלק מאסטרטגיית הירושה הפנים-משפחתית.
חרף הנאמנות הכללית לזהות העל-מקומית, הרשת לא הייתה גוף אחיד, והתאפיינה בפיצול פנימי והטרוגניות. פיצול זה כלל שסעים חריפים על בסיס מעמדי, מגדרי, דתי ופוליטי, כפי שאירע בקהילות היהודיות באמסטרדם במהלך המאה השבע-עשרה. ניתן להבחין גם בחלוקה פנימית נוספת, בין הזרם "הצפוני" או "המערבי" (Western Sephardim) לבין הזרם "המזרחי" (Eastern Sephardim) שהתקיים בתוך האימפריה העות'מאנית. פילוגים אלו בתוך הרשת היהודית-פורטוגזית, לצד שאלות בנוגע לסנכרון באמונות ובפרקטיקות דתיות, חייבו את הרשת לפעול באמצעות ריבוי רשתות מרחביות ותפקודיות.
מנגנונים לניהול סיכונים ופיקוח
כדי להתמודד עם הסיכונים והאי-ודאות הגבוהים שאפיינו את המסחר הבין-לאומי ארוך הטווח, הסתמכה הרשת המסחרית היהודית-פורטוגזית על מגוון של כלים פורמליים ובלתי-פורמליים לאכיפת התנהלות, פיקוח על המוניטין של השותפים והסוכנים, וצמצום ההתנהגות האופורטוניסטית. המערך כלל מנגנונים קהילתיים, דתיים ומשפטיים כאחד.
ברמה הקהילתית, ארגוני הסוחרים פעלו כ"כלבי שמירה" על יושרם המסחרי ומוסריותם של חבריהם. מנהיגי הקהילות היהודיות-פורטוגזיות והספרדיות, הידועים כפרנסים, נבחרו בדרך כלל מקרב הסוחרים והבנקאים העשירים. תפקידם של מנהיגים אלה כלל, בין היתר, את הזכות והחובה לפסוק בסכסוכים משפטיים וכן להוציא חרמות זמניים או קבועים. אמנם החרמות כוונו כנגד הפרות משמעת רחבות (כגון חילול מנהגים דתיים, ענייני נישואין וקשרים עם לא-יהודים), אך הם יכלו לשמש גם ככלי להרתעה מפני ניצול לרעה של שיטות מסחריות, אף על פי שפסקי דין נגד עבירות מסחריות ספציפיות היו נדירים יחסית. יעילות החרם הייתה תלויה במידה רבה בהקשר הגאוגרפי: בעוד שבאמסטרדם הקוסמופוליטית, שם האוכלוסייה היהודית-פורטוגזית הייתה משולבת היטב וחיה בסמיכות לנוצרים, האיום בחרם הפעיל כוח הרתעה מוגבל; הרי שבהמבורג, שם הקהילה הייתה קטנה יותר ושקועה בסביבה עוינת, החרם הוכיח את עצמו כיעיל יותר. בנוסף, פילנתרופיה ציבורית שימשה את הסוחרים כאמצעי להגברת יוקרתם, ובכך שילבה מוטיבציות חברתיות וכלכליות לחיזוק המוניטין.
היכולת של סוחרי הרשת לשתף פעולה ביעילות הסתמכה לא רק על המנגנונים הפנימיים והמוניטין, אלא גם על חוזים כתובים ומנגנונים משפטיים פורמליים, שהגדירו אחריות משפטית אישית. הסוחרים היהודים-פורטוגזים ניצלו מגוון רחב של הסדרים חוזיים כדי לבנות ולפקח על מיזמים מסחריים משותפים. בין היתר, נעשה שימוש בשותפויות משפחתיות, סוכנויות עמלה, הלוואות, וכן בחוזים מסוג קומנדה, שהיו נפוצים גם אצל סוחרי המזרח התיכון בימי הביניים (כגון הארמנים). השימוש בחוזים אלה היה נהוג הן בין סוחרים קרובים והן עם גורמים חיצוניים שאינם בני דתם, אם כי מחקרים מצביעים על כך שייתכן שנטייתם לחבור לנוצרים באמצעות שטרות נוטריוניים הייתה נמוכה יותר בליוורנו מאשר באמסטרדם, עובדה המעידה על כך שגורמים שאינם משפטיים השפיעו על בחירותיהם של הסוחרים. בסופו של דבר, הרשת הוכיחה כי ניתן לפתח שיתוף פעולה בין-תרבותי על בסיס מנהגים מסחריים משותפים ופיקוח קולקטיבי על מוניטין, גם במצבים שבהם האכיפה המשפטית הייתה חלשה או לא שוויונית.
השיטה הכלכלית
הרשת היהודית-פורטוגזית, שהתפתחה לאחר גירוש ספרד ופורטוגל, לא פעלה כ"חברת סחר" מרקנטיליסטית רשמית כמו חברות הודו המזרחית, אך אימצה ויישמה פרקטיקות מרקנטיליסטיות מובהקות על ידי יצירת רשתות סחר ימיות ופיננסיות עצמאיות. קהילות אלו בנמלים מרכזיים (כגון אמסטרדם, לונדון וקוראסאו) פעלו כמרכזים כלכליים מלוכדים ואוטונומיים, והשיגו שליטה דה פקטו על צירי סחר חיוניים, כגון סחר הסוכר והיהלומים, ובכך סייעו למעשה ביישום המדיניות המרקנטיליסטית והאימפריאליסטית של מדינות אירופה. הרשת הפנתה שיטות אלו גם לקידום מטרות דתיות ולאומיות בארץ ישראל, שהדוגמה המרכזית לה היא מיזם טבריה (1564–1574). במסגרת מיזם זה, דון יוסף נשיא ושותפתו דונה גרציה מנדס השתמשו בטקטיקות מרקנטיליסטיות: הם קיבלו חכירה מהסולטאן העות'מאני שהעניקה להם סמכויות כמעט ריבוניות ואוטונומיה משפטית, בדומה לצ'רטרים שניתנו לחברות סחר קולוניאליות. המיזם מומן בהון פרטי וכלל השקעה בתשתיות חיוניות כמו בניית חומה והעברת מי מעיינות. לצורך הבטחת קיימות כלכלית לקהילה החדשה, הם יזמו פיתוח חקלאי שנועד לייצור מוצרי יצוא יקרים כגון משי וקנה סוכר, במטרה ליצור מאזן סחר חיובי מקומי. בכך, הפעיל נשיא מודל ניהולי מרקנטיליסטי, תוך הפנייתו למטרה דתית-משיחית של הקמת בסיס יהודי אוטונומי בארץ ישראל.
אינטרקציה עם כוחות חיצוניים ומעמד חוקי
הדינמיקה המסחרית של הרשת היהודית-פורטוגזית הייתה כרוכה תמיד ביחסים מורכבים עם השלטונות המקומיים והאימפריאליים, אשר השפיעו ישירות על היקף פעילותם וביטחונם. הרשת תוארה במחקר כמי שפעלה בו-זמנית כ"סוכנים וקורבנות של אימפריה". הקהילות היהודיות-פורטוגזיות ניהלו משא ומתן על זכויותיהן וחובותיהן מול הרשויות הממשלתיות, כחלק מהחברות הקורפורטיביות והלא-שוויניות של אירופה המודרנית המוקדמת. ניהול זה כלל הסדרת זכויות שהשפיעו על פעילותן הכלכלית.
המעמד החוקי והמשפטי של סוחרי הרשת השתנה באופן דרמטי מאזור לאזור, והוא אשר הכתיב את המגבלות וההזדמנויות שעמדו בפניהם:
- האטלנטיק האיברי וצרפת: באזורים אלו, המצב החוקי היה מורכב במיוחד. באטלנטיק האיברי (ברזיל ופורטוגל), היהודים המומרים שנקראו "הנוצרים החדשים" שגשגו, במיוחד באמצעות הברחות, בתקופת איחוד הכתרים הספרדי והפורטוגזי (1580–1640). במושבות הצרפתיות בקריביים, סוחרים "נוצרים חדשים" פעלו עד המהפכה הצרפתית במצב של ביטחון דה פקטו, אך לא דה יורה, על זכויות הרכוש שלהם, ובכך היו חשופים לשרירות ליבן של הרשויות המקומיות.
- אמריקה הבריטית וההולנדית: באטלנטיק ההולנדי, היהודים רכשו זכויות משפטיות רבות יותר. בברזיל ההולנדית, לאחר קרבות קשים במאה ה-17, המעמד הכללי של היהודים הוגדר כך שיקבלו הגנה מפני נזק לרכושם ולגופם כפי שהוענקה לנתינים מלאים של הפרובינציות המאוחדות. עם זאת, במושבות הבריטיות ההגנה הייתה פחותה. באנגליה ובתחומי שלטונה, היהודים שהורשו לחזור לתחומה ב-1656 נותרו שוליים יחסית. הם סבלו ממעמד של "זרים" לרוב, מה שאילץ אותם לשלם מכסים גבוהים יותר. חוקי הניווט (Navigation Acts) אסרו על זרים לסחור בטריטוריות האנגליות והגבילו את היהודים מלהצטרף לחברות מפתח. רק קומץ סוחרים עשירים הצליחו לעבור את התהליך הארוך והיקר של הפיכה לנתינים בריטיים מלאים, בעוד אחרים נאלצו להסתפק בפטנט מיוחד של "התאזרחות", שהעניק להם סטטוס של נתינים סוג ב', אשר עדיין קיצץ בביטחונם הכלכלי והאישי. אף על פי ש"חוק המטעים" מ-1740 הקל על יהודים שהתגוררו במושבות להפוך לנתינים, סוחרים יהודים לא השיגו מעולם את הבכורה בכלכלת האטלנטיק הבריטי, שהייתה נתונה במידה רבה בידי קבוצות כמו הקוויקרים, ההוגנוטים ובמיוחד הסקוטים.
יהדות הנמלים
יהודי נמל (Port Jews) הוא מונח היסטורי וחברתי המתאר יהודים שפעלו בסחר ימי ובכלכלה הימית של אירופה, בעיקר בין המאה ה-17 למאה ה-19. קבוצה זו, שרובה הייתה ממוצא ספרדי ופורטוגזי, פעלה בערי נמל מרכזיות והשתלבה בכלכלה הגלובלית בתקופה המודרנית המוקדמת. הרשת היהודית-פורטוגזית הייתה הגרעין המייסד והמפעיל של קהילות אלו, והיא יצרה רשת גלובלית שפעלה על בסיס קשרים משפחתיים, כלכליים ודתיים חוצי-גבולות.
הארגון הפנימי של קהילות הנמל נשען על מבנה משפחתי ודתי מובהק. הרשת פעלה באמצעות קשרי נישואין וקשרי דם בין מרכזי מסחר רחוקים, שהיו חיוניים ליצירת אמון והבטחת המשכיות עסקית. דמויות מפתח ברשת הקימו בעצמן את קהילות הנמל: שמואל פלאצ'ה היה בין שישה-עשר המתפללים הראשונים במניין הראשון של הקהילה הספרדית-פורטוגזית באמסטרדם, קהילה ששימשה כמרכז מסחרי ודתי כאחד. הפריסה והניידות אפיינו את פעולת הרשת, וניתן למצוא תיעודים על משפחות אלו שהשתייכו לאומה היהודית ממוצא ספרדי ופורטוגזי, המתגוררת בליבורנו, ונציה, לונדון, אמסטרדם ואלפו.
הזהות התרבותית של סוחרים אלו הייתה גמישה: הם שילבו מסורת דתית עם אורח חיים קוסמופוליטי. הם התלבשו בבגדים אירופיים, ולעיתים אף התגלחו בניגוד להוראות ההלכה. לדוגמה, משפחת בליליוס בחלב בלטה בלבושה המערבי ובשימוש בשפות צרפתית, איטלקית וספרדית, כמעט ללא ידיעת ערבית, בניגוד לאוכלוסייה היהודית המקומית. האינטראקציה כללה גם הנהגה דתית: רבנים דוגמת הרב יעקב בליליוס פעלו בקהילת ונציה במאה ה-18, ובכך קישרו את הפעילות הפיננסית של הרשת עם המוסדות הדתיים שלה. בנוסף, נשים נטלו חלק פעיל בפעילות הכלכלית של הרשת, במיוחד אלמנות, אשר ניהלו עסקים לאחר מות בעליהן תוך ניצול רשתות הסחר.
האינטראקציה של הרשת עם כוחות חיצוניים וקודמים כללה חיכוך. הרשת ניהלה אינטראקציה מורכבת עם המעצמות, כפי שמדגים שמואל פלאצ'ה, ששימש כדיפלומט, סוחר ואף פריבטיר (שודד ים מורשה) שפעל בהיתר חוקי של הנסיך ההולנדי מוריץ מנאסאו. הוא מונה על ידי הסולטאן המרוקאי כנציגו בהולנד וחתם על הסכם ידידות וסחר חופשי בין הולנד למרוקו ב-1610, שהיה אחד ההסכמים הדיפלומטיים הראשונים בין מדינה נוצרית למוסלמית.
מקרה ונציה מדגים כיצד שיקולי "תועלת המדינה" (raison d’état) אפשרו את כניסתם, אך המבנה המקומי הכתיב את המגבלות: ונציה הזמינה רשמית את סוחרי יהדות פורטוגל ("הפוננטינים") באמצעות צ'רטר מ-1589 כדי לחזק את המסחר הימי הדועך שלה. הצ'רטר העניק להם זכויות מסחריות חסרות תקדים: היתר לעסוק במסחר סיטונאי ימי עם הלבנט מיידית, זכות שנוצרים זרים נדרשו להמתין לה 25 שנה. אף על פי הפריבילגיות הללו, מעמדם של היהודים-פורטוגזים בוונציה נשאר נחות ומוגבל באופן יסודי. הממשלה הוונציאנית דרשה מהם להתגורר בתוך הגטו ולענוד סימן היכר מיוחד. כמו כן, נאסר עליהם לרכוש נדל"ן או לעסוק במסחר קמעונאי. היהודים-פורטוגזים נחשבו ל"אומה" זרה (università), חסרת זכויות של נתין ונציאני (sudditanza). בכך, שום מידה של עושר או השתלבות תרבותית לא יכלה לשפר את מעמדם. האמנציפציה המלאה והסרת המגבלות הושגו רק ב-1797, כאשר המשטר כולו קרס תחת לחץ חיצוני של נפוליאון בונפרטה.
במהלך המאה ה-19, האינטראקציה של הרשת התרחבה אל עבר המזרח הרחוק, כשהיא משלבת את המסורת המסחרית עם המערכות הקולוניאליות החדשות. משפחת ששון הקימה סניפים בהונג קונג ובשאנגחאי, וניהלה סחר משולש של כותנה ואופיום מהודו לסין, מוצרים סיניים לאנגליה, וטקסטיל בריטי חזרה להודו. עמנואל רפאל בליליוס, ממוצא פורטוגזי, ניהל עסקי בנקאות, השקעות ומסחר באופיום בהונג קונג, ושימש בתפקידים ציבוריים בכירים כמו יו"ר מועצת הנבחרים ויו"ר HSBC.
מוסד כספי החלוקה
מוסד כספי החלוקה במאה השמונה עשרה, על כל מורכבותו הארגונית והפיננסית, אינו מנותק ממעמדה הגלובלי של האליטה היהודית-פורטוגזית, אשר שלטה בו-זמנית בנתיבי המסחר המרכזיים ובמנגנון הגיוס הפילנתרופי. מערכת זו יצרה לולאת שליטה שבה עושרה הכלכלי של הפזורה במערב אירופה (אמסטרדם, לונדון, ליוורנו) מונף על ידי סמכות אדמיניסטרטיבית שמוקמה במזרח הים התיכון, וכך ביססה את ההגמוניה של הרשת על ארץ ישראל. מנהלי המערכת, פקידי קושטא (איסטנבול), היו חברים בכירים באליטה הספרדית של האימפריה העות'מאנית. עובדה זו אפשרה להם לאחד את כוחות הדיאספורה תחת מנהל יחיד, ובכך להטמיע את זרוע המסחר הגלובלית של יהדות פורטוגל אל תוך המבנה הפיננסי-דתי שהוכתב מאיסטנבול. מנגנון זה הבטיח כי כל התרומות, אף אלה שנגבו באיים הבריטיים ובהולנד, ינותבו לבסוף אל מוקד הכוח המזרחי – ובכך יחזקו את הקהילה בארץ ישראל.
השליטה האדמיניסטרטיבית של המרכז המזרחי התבטאה בכוחו של מוסד החלוקה לכפות את מרותו על קהילות ואינדיבידואלים בעלי עוצמה. הדבר ניכר במאבק סביב הפרנקוס, סוחרים יהודים-פורטוגזים מבוססים שהתיישבו במרכזי המסחר העות'מאניים, כגון סלוניקי, וניצלו את הפריבילגיות הקונסולריות האירופאיות שלהם כדי לסרב לשלם תרומות לטובת היישוב בארץ ישראל. פקידי קושטא, בהיותם בבירת האימפריה, הפעילו סמכות עליונה כנגד התחמקות זו, והבהירו כי פטורים ממיסים אינם חלים על חובות הקשורות לדת היהודית. מאבק זה הוכיח כי מוסד החלוקה הכפיף את מרכזי המסחר של יהדות פורטוגל במזרח (כמו תוניס וסלוניקי) למרות המנהלית שיצאה מאיסטנבול.
מעבר לכך, מוסד השליחות, שניהל את כספי החלוקה, שימש כמנגנון יצירת "פאן-יהדות" – תחושת סולידריות גלובלית בקרב יהדות התפוצות. רשת השליחות תרמה ליצירת סולידריות יהודית גלובלית (פאן-יהדות) שהונהגה על ידי הדיאספורה הספרדית. מוסד השליחות דרש מהשד"רים להשתמש במשאבים של הרשת המסחרית היהודית-פורטוגזית. מרכזי מסחר כגון ליוורנו שימשו כדוגמה למודל של "עידון" אליו השד"רים נדרשו להתאים את עצמם, ואילו המרכזים עצמם היו נתיב מחייב להעברת כספים. הקהילות הגיעו לידי ניסיונות חוזרים ונשנים להסדיר את הגבייה ולהפוך אותה לקבועה על מנת למנוע את הוצאות הנסיעה הניכרות. הנוכחות הפיזית של השד"רים, ובכך של הצורך הארץ-ישראלי, נותרה חיונית לגיוס הכספים, והעמלות הגבוהות שקיבלו שד"רים מוצלחים אף עלו על שכר של מתווך יהודי שעבד עבור סוחרים אירופאים באיסטנבול. בכך, מוסד החלוקה חיזק את המנגנון הפיננסי של האליטה הספרדית-פורטוגזית, כשהוא מעגן את ההצדקה הכלכלית-דתית שלהם לשלוט בנתיבי המשאבים הגלובליים.
השד"רים, שהיו רבנים ותלמידי חכמים, שימשו כסוכנים של חילופי תרבות ומוניטין בין הקהילות. באמצעות מסעותיהם, הם יצרו "אזור מגע" שחיבר יהודים על פני חלוקות תרבותיות, פוליטיות וגיאוגרפיות. הם הביאו חדשות ולימודים רבניים ממרכזים שונים, והדבר העמיד למבחן תפיסות על זהות יהודית וסולידריות. יעקב ספיר, לדוגמה, שהיה שד"ר מנוסה במאה ה-19, העדיף למסור ביומנו דין וחשבון על השטיח התרבותי של התפוצות (כמו קהילות סוחרי האופיום הבגדאדיות בהודו) במקום להתמקד ישירות בגיוס כספים לארץ ישראל. ספיר, שהיה בעצמו בעל עניין בסוגיות חילוניות ואתנוגרפיה, תרם בכתיבתו לתודעה כי הרשת היהודית היא גלובלית ומקושרת. מוסד החלוקה, אם כן, היה חלק מפרקטיקה רחבה יותר של סולידריות יהודית גלובלית, שהונהגה על ידי הדיאספורה הספרדית.
התבססות זו של מוסד החלוקה מביאה לתובנה כי הקהילות היהודיות ביישוב הישן בארץ ישראל, שהיו נתמכות כלכלית על ידי המנגנון הזה, שימשו למעשה כנציגות ממומנת של הרשת הגלובלית. עצם קיומן והישרדותן הכלכלית של קהילות אלו, הממוקמות בלב האימפריה העות'מאנית, הפכה אותן לתוצר לוואי ישיר של הקפיטליזם היהודי-פורטוגזי של התקופה. כלומר, מטרת הגבייה לא הייתה רק צדקה, אלא גם ביסוס מעמד והמשך שליטה רעיונית וארגונית על המרכז הרוחני ההיסטורי של העם היהודי, באמצעות כוח פיננסי. קשר סימביוטי זה הגיע לבחינה מחודשת עם הגעת גלי העלייה החלוציים בשלהי המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. המאבק הרעיוני המרכזי של החלוצים כוון נגד מוסד החלוקה, שנתפס כמסמל את חוסר הפרודוקטיביות והתלות הכלכלית. הדרישה "להפוך את הציבור היהודי לפרודקטיבי" ובכך לבטל את החלוקה הייתה למעשה המאבק הראשון להחלפת הגמוניות, שמטרתו הייתה להעביר את מוקד הכוח והשליטה על המשאבים והחזון הלאומי מידי האליטה הספרדית-פורטוגזית לידי המנהיגות הציונית החדשה.
שקיעתה של הרשת
השקיעה ההדרגתית של הרשת היהודית-פורטוגזית, ככוח דומיננטי במסחר העולמי, הייתה חלק בלתי נפרד מתהליך רחב יותר של היחלשות המעצמות הימיות המסורתיות (פורטוגל, ספרד והולנד) במהלך המאות ה-18 וה-19, והיחלשותה של האימפריה העות'מאנית ככלל. בעוד כוחה של הרשת נבנה על קשריה ההדוקים והגישה הבלעדית לנתיבי הסחר האימפריאלים, דעיכתן של מעצמות אלו, יחד עם התחזקות משמעותית של המעצמות האנגלו-סקסיות (בריטניה הגדולה, ובהמשך ארצות הברית), העבירה את מוקד הכובד הכלכלי העולמי. מעבר הדומיננטיות לנמלי לונדון ובהמשך ניו יורק, לצד עליית רוסיה ככוח אימפריאלי במזרח אירופה, יצר שינוי דמוגרפי וכלכלי בתוך העולם היהודי. עלייתן של מעצמות אלו הגדילה את חשיבותן ואת מעורבותן של הקהילות האשכנזיות במסחר העולמי ובפיננסים, במיוחד במזרח אירופה ובמרכז אירופה. כתוצאה מכך, היתרון היחסי של הרשת היהודית-פורטוגזית, שהתבסס על בלעדיות והון משפחתי, נשחק על ידי תחרות מוגברת ועל ידי הופעתן של רשתות סוחרים אשכנזיות גדולות יותר, ובכך החל תהליך של החלפת הגמוניות בתוך הכלכלה היהודית הגלובלית.
בניגוד למנגנון השליחות המסורתי, שהונהג על ידי האליטה הספרדית-עות'מאנית, פיתחו במאה ה-19 רשתות פילנתרופיות חדשות יוזמות פאן-יהודיות ששאפו לשנות באופן יסודי את החברה היהודית במזרח. יוזמות אלו נתמכו על ידי גורמים מערביים כדוגמת משפחת רוטשילד וה-Consistoire הצרפתי, והן התגלמו בדמותו של אלברט כהן, אשר נשלח למזרח בשנות ה-50 של המאה ה-19. כהן ודומיו פעלו כחלק מ"משימת ציוויליזציה" – תוכנית שנועדה לא רק להקל על העוני המיידי בארץ ישראל, אלא גם להילחם ב"רוע" וב"צרה החוזרת ונשנית" באמצעות רפורמות חינוכיות וכלכליות. התוכנית כללה רכישת קרקעות לעיבוד, הקמת בתי ספר ובתי ספר מקצועיים בערים כמו ירושלים, איזמיר ואיסטנבול. מטרת יוזמות אלו הייתה כפולה: הן נועדו לרומם את מעמדם האזרחי והפוליטי של יהודי המזרח, והן שימשו ככלי לאיחוד יהודי המזרח עם אחיהם במערב. מנהיגים מערביים כדוגמת זכריה פרנקל הדגישו כי ארץ ישראל, אליה נצמדו יהודי המזרח באהבה דתית, יכולה לשמש כמרכז משותף לחיבור בין שני חלקי העם היהודי. בכך, יוזמות פילנתרופיות מודרניות אלו (כמו גם פרויקטים לאומיים עתידיים כדוגמת התנועה הציונית) התבססו על תשתית הסולידריות הפאן-יהודית שאותה החלו לבנות השד"רים המסורתיים, אך כוונו לאג'נדה רפורמיסטית שביקשה לשנות את החברה היהודית.
הציונות, ככלל, ראתה במוסד החלוקה את סמל הגלותיות, שדרש מעבר ל"פרודוקטיביות". אולם, עבור הציונות המערבית, המודל היהודי-פורטוגזי הציג אתגר מורכב יותר: מדובר היה באליטה ששילבה עושר קפיטליסטי גלובלי עם השכלה ואורח חיים מערבי, ובמקביל דחתה את האמנציפציה המוחלטת ושמרה על מנגנוני סולידריות פאן-יהודיים. המאבק נגד מודל החלוקה לא כוון רק נגד "חוסר הפרודוקטיביות" אלא גם נגד תפיסה שבה הכסף היהודי נשלט על ידי מערכת היררכית – הקפיטליזם. הציונות המתחדשת הציגה פתרון חלופי: במקום להמשיך את התלות במוסדות מרוחקים וערטילאים, יש להשקיע בחינוך מודרני ובפרודוקטיביות, לשנות את החברה היהודית במזרח ולחבר את יהודי המזרח עם אחיהם במערב דרך השכלה ופילנתרופיה. בכך, הציונות המערבית ניסתה לעקר את הכוח האדמיניסטרטיבי והפיננסי שהיה בידי האליטה הספרדית-פורטוגזית, כדי ליצור הנהגה יהודית עולמית חדשה שתשלוט בהון ובידע.
לקריאה נוספת
- להמן, מתיאס ב'. "שליחים מארץ הקודש: הדיאספורה הספרדית והפרקטיקה של הפאן-יהדות במאה השמונה-עשרה". סטנפורד: הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 2014.
- טריבלטו, פרנצ'סקה. "סוחרים ספרדים באוקיינוס האטלנטי של העת החדשה המוקדמת ומעבר לו: לקראת גישה היסטורית השוואתית לשיתוף פעולה עסקי". הוצאת ג'ונס הופקינס, 2009.
- פרנצ'סקוני, פדריקה, מירביס, סטנלי, סמולט, בריאן מ'. מקאטאלוניה לקריביים: המסלול הספרדי מימי הביניים ועד העת החדשה. ליידן: בריל, 2018.
- סנואה, ויקטור ד'. (Victor D. Sanua). "תרומתם של יהודי ספרד לפיתוח הכלכלי והתעשייתי של מצרים".
