השמאלה

ההשמאלה היא תופעה רעיונית והיסטורית ייחודית בתולדות התנועה הציונית והחברה היהודית, המתארת את תהליך ההקצנה האידיאולוגית של זרמים ציוניים־סוציאליסטיים כלפי עמדות מרקסיסטיות, פרו־סובייטיות ומהפכניות. בניגוד לתפיסות השמאל המתונות שביקשו לשלב בין בניין הארץ לבין פעולה פוליטית ריאלית, ההשמאלה ייצגה דחף עמוק לחרוג מן המסגרת הציונית הצרה ולחבר את המפעל היהודי בארץ ישראל אל המאבק הבינלאומי למען מהפכה עולמית. תהליך זה ניזון מההתרגשות שעוררה מהפכת אוקטובר בקרב בני הנוער והפועלים, אשר ראו בה דגם לגאולה חברתית ולאחוות עמים.

עם זאת, ההשמאלה לא נותרה נחלת העבר בלבד. בחלוף השנים, ובעיקר לאחר קריסת ברית המועצות והאכזבה מהחזון המהפכני, התהליך קיבל מופעים חדשים במציאות הישראלית והיהודית העכשווית. כיום ניתן לראותו גם בהתרחקות של קבוצות וקהילות יהודיות מן הציונות המסורתית, על רקע ביקורת על מדינת ישראל ותמיכה גוברת בנרטיב הפלסטיני. במובן זה, ההשמאלה מתפקדת כמושג המתאר לא רק פרק מסוים בתולדות התנועה הציונית־סוציאליסטית, אלא גם דפוס מתמשך של הזדהות עם זרמים רדיקליים בינלאומיים, המאתגרים את הציונות מבית ומחוץ.

רקע רעיוני והיסטורי

תהליך ההשמאלה בתודעה הפוליטית של יהודים החל עוד באירופה של המאה ה־19, ונמשך אל תוך המאה ה־20 בעוצמה גוברת. צעירים יהודים רבים במזרח אירופה מצאו את עצמם נדחים מהחברה שסביבם, גם לאחר תהליכי חילון, השכלה והתבוללות. לנוכח האכזבה מהאמנציפציה ומהאנטישמיות המתמשכת, התגבר החיפוש אחר מסגרת אידיאולוגית אוניברסלית, שתעניק תחושת זהות, שייכות וערך. אידיאולוגיות כמו סוציאליזם, אנרכיזם, קומוניזם ובונדיזם הציעו ליהודים תקווה לעולם חדש – עולם שבו לא נשאלת שאלת הלאום, הדת או המוצא, אלא רק שאלת האדם, העבודה והשוויון. רעיונות של ביטול מעמדות, של צדק חברתי ושל אחווה אנושית נתפסו כאלטרנטיבה מוסרית עמוקה למציאות הדכאנית שממנה ניסו להיחלץ.

עם מהפכת אוקטובר, התחזקה בקרב יהודים רבים התחושה כי נפתח עידן חדש. רבים ממנהיגי המהפכה היו יהודים, והמשמעות של כך לא נעלמה מעיניהם של יהודים בכל רחבי העולם. ברית המועצות נתפסה בעיניהם כמרכז עולמי של גאולה חילונית, ככוח עולמי שביכולתו להביא לא רק שחרור פוליטי וחברתי, אלא גם שחרור יהודי מסוג אחר – שחרור מהיותם מיעוט נרדף. תחושת השותפות במהפכה הקומוניסטית הייתה לעיתים כה חזקה, עד שהמרחק בין משיחיות דתית לבין משיחיות פוליטית היטשטש לחלוטין. האמונה הדתית בגאולה הומרה באמונה ב"גאולה מהפכנית", והתקווה לשוב לציון התחלפה, בעיני חלק מהפעילים, בתקווה לשוב אל חברה אוניברסלית חדשה.

דמות היהודי המשכיל, המנודה, הנווד, הפכה בארצות רבות לדמותו של המהפכן. זהו היהודי שבורח מהגטו אך נדחה גם מעבר לו, והופך לפעיל אידיאולוגי המקדיש את חייו לרעיון. דמות זו הפכה לארכיטיפ מרכזי במחשבה היהודית החילונית של תחילת המאה ה־20. המהפכה הקומוניסטית, עבור רבים, לא הייתה רק מענה למצוקה מעמדית או חברתית, אלא גם נתיב בריחה מהזהות היהודית הישנה. היא הציעה להם עולם שבו יוכלו להיות בני אדם בלבד – ללא מוצא, לאום, דת או מבטא. האפשרות להשתחרר מכל הגדרה פרטיקולרית קסמה להם יותר ויותר, בעיקר לנוכח העלייה באנטישמיות ובדחייה מצד החברה הסובבת.

מתוך כך נוצר גם מתח עמוק בין זרמים יהודיים מהפכניים לבין הציונות. מבחינת חלק מהמהפכנים היהודים, הציונות נתפסה כתנועה לאומית ריאקציונרית, שמטרתה להקים מדינה יהודית תוך הסתמכות על מושגים ישנים של לאום, דת ואדמה. לעומתם, אחרים ניסו לגשר בין השאיפות הציוניות לבין האידיאלים הסוציאליסטיים, וניסחו אידיאולוגיות חדשות כגון "פועלי ציון" ו"השומר הצעיר", שניסו לשלב בניין לאומי עם חזון עולמי של צדק. השיא של ניסיון זה לבוא לידי סינתזה היה ניסוח "תורת השלבים" — תפיסה אידיאולוגית שלפיה יש לממש תחילה את השלב הציוני, דהיינו הקמת יישות יהודית בארץ ישראל, ורק לאחר מכן לעבור לשלב השני, שבו תוכל החברה היהודית לשמש מוקד למהפכה סוציאליסטית כלל־עולמית. תפיסה זו נועדה לאפשר מימוש כפול – גם של זהות יהודית קולקטיבית וגם של מחויבות למהפכה אוניברסלית – אך לאורך זמן הפער בין שני השלבים הלך וגדל, והביא לדיונים פוליטיים ולקרעים בתוך השמאל הציוני.

פרשת השמאלה בגדוד העבודה (1924–1927)

גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור הוקם ב-25 באוגוסט 1920 על ידי קבוצת צעירים יוצאי רוסיה, חברי "החלוץ", שבאו לארץ ישראל מתוך תחושת שליחות חלוצית ומהפכנית כאחת. הם ראו בעצמם את חלוצי בניין הארץ אך גם את שליחי המהפכה העולמית, ולא ביקשו להשתלב בחברה הקיימת אלא לעצב אותה מחדש. בניגוד לרעיונות מרקסיסטיים קלאסיים של מעבר הדרגתי מקפיטליזם לסוציאליזם, חברי הגדוד ניסו לדלג על שלב הקפיטליזם ולייסד בארץ ישראל חברה סוציאליסטית שלמה, מבלי לחכות להבשלה היסטורית. הם ביקשו להקים קומונה שתשמש לא רק דגם לחיים קולקטיביים בארץ, אלא גם דגם למהפכה עולמית.

הגדוד התנהל כאוונגרד מהפכני מובהק. חבריו האמינו כי הארץ כולה תיבנה על יסודות מהפכת אוקטובר בה ראו לא רק מקור השראה אלא גם מודל מעשי לחיקוי. הלך הרוח היה אידיאולוגי טוטאלי, ולעיתים אף משיחי, כשהמונח "קפיצת הדרך" שימש לתיאור האמונה שהמהפכה בארץ יכולה להתרחש באופן מיידי, בלי כלים שלטוניים ובלי מעבר דרך מנגנוני מדינה.

מתח משמעותי נוצר בין הגדוד לבין הנהגת ההסתדרות, ובייחוד ביניהם לבין בן־גוריון. הנהגת הגדוד ראתה את עצמה ככוח מהפכני עצמאי, ולא כחלק ממוסדות ממלכתיים או הסתדרותיים. ההתנגדות לפוליטיקה ההסתדרותית והחשש שההסתדרות ממתנת את הרוח המהפכנית הביאו לעימותים חריפים. הנהגת הגדוד ביקשה לפעול בדרכה שלה, מתוך תודעה של אופוזיציוניות מודעת, וראתה בעצמה גוף מהפכני שמייצר את ההיסטוריה ולא מגיב אליה. הפוליטיזציה הלכה והעמיקה, והוויכוחים בתוך הגדוד הפכו קשים וחריפים. הדיון עבר להיות לא רק על אמצעים, אלא על מטרות יסוד, ועלה החשש שהקומונה אינה מצליחה להגשים את ייעודה.

כישלון הקומונה הלך והתבהר ככל שהמציאות הכלכלית בארץ הקשתה על הקיום היומיומי. הקומונה לא הצליחה להחזיק את עצמה מבחינה פיננסית, ונשחקה תחת נטל ההבטחות שהציבה לעצמה. חברי הגדוד החלו לחוות תחושת ריק אידיאולוגי. החיים המשותפים, שסימלו בעבר את הרוח המהפכנית, הפכו לסמל של חוסר תכלית. הדגש הוסט מן הפעולה הקונסטרוקטיבית אל המטבח המשותף, עד שהחיים המעשיים נתפסו כחסרי משמעות. ההתפרקות הכלכלית והפנימית ערערו את עצם האמונה ביכולת לבנות חברה סוציאליסטית בכוחות עצמם, וחברי הקומונה מצאו עצמם לכודים בין אידיאל נישא לבין ייאוש גובר.

בשנת 1926–1927 הגיע התהליך לשיאו בפילוג חד. חלק מהחברים נטשו את הארץ, אחרים הצטרפו למפלגה הקומוניסטית או לפרויקטים פוליטיים אחרים. הדימוי של בניין הארץ נשחק, והחל להיתפס כמשני ביחס למהפכה הסוציאליסטית העולמית. בעקבות המשבר הרעיוני, החלה להתגבש בקרב חלק מהמנהיגים – ובראשם מאיר יערי – "תורת השלבים". תורה זו הציעה נוסחה אידיאולוגית חדשה: שלב ראשון – בניין לאומי של יישוב יהודי בארץ ישראל; שלב שני – מעבר למהפכה סוציאליסטית כלל־עולמית. התפיסה נועדה לנסות ולהציל את ההיגיון המהפכני בתוך מציאות ציונית־מעשית שהלכה והתרחקה מהחזון המיידי של מהפכה.

הפילוג בגדוד העבודה, שנחשב ל"גדוד החלוצי הראשון על שם טרומפלדור", סימן את אחד הרגעים המובהקים בתולדות תהליכי השמאלה בארץ ישראל. לא היה זה רק סכסוך פנימי אלא ביטוי מובהק למשבר אמונה רחב יותר. האכזבה מן האפשרות להגשים בארץ ישראל חברה מהפכנית תוך כדי בניין הארץ גרמה לשבר עמוק. המתח בין בניין לאומי לבין גאולה סוציאליסטית לא בא על פתרונו, אך "תורת השלבים" איפשרה, לזמן מה, להחזיק את הסתירה מבלי להתמוטט תחתיה. בכך הונח היסוד האידיאולוגי לתהליך שמאוחר יותר יבשיל במפלגות כמו השומר הצעיר ומפ"ם.

הירידה לברית המועצות

בשנות ה־30 ניכרה מגמה חריגה ומורכבת בקרב חוגים יהודיים בעלי השקפה סוציאליסטית רדיקלית, שבחרו לנטוש את מפעלם בארץ ישראל ולפנות מזרחה אל ברית המועצות. צעירים אלה, שצמחו מתוך אווירת הוויכוחים בתנועות הפועלים, נשבו בקסם של המהפכה הבולשביקית ושל דימוי "המולדת השנייה" שהציעה. הם ראו בשלטון הסובייטי דגם של עולם חדש – עולם שבו בוטלו מחיצות לאומיות, שבו מעמד הפועלים הוא הכוח המוביל, ושבו עתיד האנושות נראה כחותר לשוויון מלא. ההגירה לברית המועצות נתפסה בעיניהם כהמשך ישיר ואף כתחליף לפעולה הציונית בארץ ישראל. הם האמינו כי במקום לעמול בשולי המזרח התיכון הלא יציב, ישתלבו הם במהפכה הקומוניסטית האדירה ויתרמו לבניית חברה צודקת בקנה מידה עולמי.

אולם כאשר הגיעו אל תוך המציאות הסובייטית, נתקלו במהרה בקשיים חמורים. ברית המועצות של שנות ה־30 הייתה משטר טוטליטרי בחסותו של סטלין, שהלך והעמיק את גל הטיהורים, את האכיפה הפוליטית ואת מנגנוני הפחד. מהגרים יהודים, גם כאלה שראו עצמם כקומוניסטים נאמנים, התגלו כזרים בעיני השלטון. החשדנות כלפי "אלמנטים חיצוניים" הובילה לכך שרבים מהם סווגו כבעלי נאמנות כפולה או כחשודים בפעילות חתרנית. רבים נפלו קורבן למעצרים, גירושים למחנות עבודה בסיביר או הוצאות להורג, וכל זאת בשם "טוהר המהפכה".

פרשת וויו נובה מדגימה היטב את גורלם של חלוצים אלה. בראשית שנות ה־20 יצאה קבוצת חברי "גדוד העבודה" לאוקראינה כדי להקים קומונה חקלאית, שנועדה לשלב בין רוח החלוציות הארץ־ישראלית לבין החזון הקומוניסטי של ברית המועצות. הקומונה, שנקראה וויו נובה, הוצגה כהתגלמות השאיפה לחיים שיתופיים בינלאומיים, מעבר לגבולות הלאום היהודי והציונות. שנים ספורות התקיימה הקומונה במאבק יומיומי מול תנאים כלכליים קשים, אדמה שלא הניבה, מחסור באמצעים בסיסיים ויחס חשדני מן השלטונות. עד מהרה גברו הסדקים: חלק מחבריה חזרו ארצה מאוכזבים, אחרים נרדפו, והנותרים נבלעו בתוך המערכת הסובייטית, לעיתים תוך ויתור מוחלט על זהותם הקודמת. קריסת וויו נובה סימלה את הקושי לחבר בין המודל הקיבוצי הארצישראלי לבין הניסיון להיטמע בתוך הפרויקט הסובייטי, ואת כישלונה של האמונה שניתן להחליף את הציונות במהפכה הקומוניסטית.

המעבר לברית המועצות והתפכחותו הטרגית יצרו שבר עמוק בחוגים יהודיים שהזדהו עם השמאל המהפכני. הם באו מתוך אמונה עזה שדווקא ברוסיה יצמח עולם צודק יותר, אך גילו כי המשטר לא רק דוחה את הציונות אלא גם רואה ביהודים עצמם מרכיב חשוד ולא נאמן. רדיפתם הובילה לאובדן חיים, לאובדן זהות ולתחושת בגידה באידיאלים שעמדו בלב ההשמאלה. המקרה הזה ממחיש את גבולותיה של השאיפה לחיות את "השלב המהפכני" מחוץ למסגרת הציונית, ומציב מראה קשה בפני תהליך ההשמאלה כולו: ההתנגשות בין חלום למהפכה עולמית לבין מציאות של דיכוי ואנטישמיות.

השמאלה במפ"ם (1949–1954)

מפ"ם, מפלגת פועלים מאוחדת, הוקמה ב־1948 מתוך איחוד של שלוש קבוצות שמאל ציוניות: אחדות העבודה, פועלי ציון שמאל והשומר הצעיר. מטרת האיחוד הייתה לכונן כוח פוליטי שישלב בין מחויבות לציונות לבין שאיפה למהפכה סוציאליסטית כלל־עולמית, מתוך נאמנות עמוקה למסורת המהפכנית היהודית במזרח אירופה ולמורשת אוקטובר הבולשביקית. עוד מראשית הדרך, נשמרו בתוך מפ"ם מתחים בין רכיביה, כאשר אנשי השומר הצעיר דגלו בעמדה אוניברסליסטית יותר, בעוד אנשי אחדות העבודה נטו לעמדה לאומית־סוציאליסטית מובהקת יותר. אף־על־פי־כן, בראשית שנות המדינה ניכרה תחושת שליחות היסטורית משותפת, אשר שיקפה הזדהות עמוקה עם ברית המועצות ככוח מהפכני עולמי וכגרעין לתקווה אוניברסלית חדשה.

בתקופה זו גברו בתוך המפלגה הקולות שראו בברית המועצות לא רק מודל חברתי אלא גם משענת מדינית הכרחית לישראל. התמיכה המוקדמת של מוסקבה בהקמת המדינה, נאום גרומיקו באו"ם והסיוע בנשק מצ'כוסלובקיה עיצבו את תפיסת העולם בקרב זרמים במפ"ם, אשר ראו עצמם שליחים כפולים – של הרעיון הציוני ושל המהפכה העולמית. היחסים האידיאולוגיים עם הסובייטים נתפסו כיסוד מוסרי ואסטרטגי גם יחד. הדבר בא לידי ביטוי בהתבטאויות, בהערכות אסטרטגיות ואף בהחלטות מעשיות בשטח.

במקביל, גברה תחושת הניכור כלפי שלטון מפא"י ובן־גוריון. הדחת אנשי הפלמ"ח – שרבים מהם היו מזוהים עם השמאל המהפכני – מפרויקט הקמת הצבא והדרת דמויות מרכזיות ממוקדי כוח פוליטיים וממשלתיים, הובילו לתחושת נידוי קשה. חברי מפ"ם חוו את התהליך כניסיון למחוק את תרומתה של תנועת הפועלים הקיצונית, ולעצב את דמות המדינה ללא השתתפותם. סירובו של בן־גוריון לצרף את מפ"ם לממשלה ב־1949 התקבל בעלבון עמוק, וגרר פולמוס פנימי רחב בתנועה: חלקים ביקשו להיכנס לממשלה גם במחיר ויתורים, ואחרים דרשו חזרה לעמדת אופוזיציה רעיונית ומעשית.

בשנים 1950–1951 גובש ציר רעיוני חדש בתוך המפלגה, שכונה "חזית הליכוד". ציר זה איחד את אנשי הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) עם חוגים עירוניים רדיקליים מאחדות העבודה, שנקטו קו אנטי־מערבי מובהק והדגישו את ההתקרבות למודל הסובייטי. עמדותיהם ביקשו בין השאר לקדם נייטרליות גמורה במדיניות החוץ, התנגדות לבריתות ביטחוניות עם המערב, דרישה לבעלות לאומית על אמצעי הייצור ולשינוי סדרי העדיפויות הכלכליים במדינה הצעירה. התנגדותם להצטרפות לממשלה לא נבעה רק ממחלוקות מעשיות, אלא מביקורת עקרונית על אופיה הבורגני־פרו־מערבי של מדינת ישראל.

בתוך כך הלכה והתפתחה במפלגה תחושת דחיפות היסטורית, שניזונה מתפיסת מציאות גיאופוליטית קונקרטית. חברים בתנועה החלו להיערך – ברמה סמלית ולעיתים גם מעשית – לאפשרות שברית המועצות תפלוש לישראל ממדינות הצפון כמו סוריה ולבנון. תרחיש זה נתפס לא כאסון אלא כהזדמנות למהפכה סוציאליסטית־אזורית. בהתאם לכך, חלק מחברי התנועה עברו להתיישב ביישובים בצפון הארץ מתוך תחושת שליחות מהפכנית, ולעיתים אף העדיפו עבודות מסוימות, כמו נהיגת טרקטור, שנתפסו כהכנה מעשית לתפקידים צבאיים־עתידיים.

במקביל להיערכות זו, התרבו בתוך המפלגה התבטאויות פומביות על כך שהציונות עומדת בפני סיום תפקידה ההיסטורי. בקרב זרמים רדיקליים במיוחד, הלך והתמסד הרעיון שלפיו המדינה היהודית במתכונתה הנוכחית אינה אלא שלב ביניים, שיש להתגבר עליו בדרכו של מאבק מעמדי עולמי. תפיסה זו לא הייתה נחלת הכלל, אך הפכה לבולטת באותן שנים, בעיקר על רקע פרוץ מלחמת קוריאה, החרפת המלחמה הקרה והתחזקות ההיסטריה האנטי־מערבית בתוך השמאל העולמי.

בתוך כך, מפ"ם הלכה והתרחקה מהקונצנזוס הלאומי הישראלי, והתקרבה בעמדותיה לגורמים אנטי־ציוניים מרקסיסטיים. השמאלה בשנים אלו הייתה שיא של תהליך רעיוני ממושך, שבו חלקים מהתנועה ניסו לגשר בין מחויבות למהפכה העולמית לבין זהות יהודית־ציונית – אך מצאו עצמם בסופו של דבר כשהם מערערים על עצם קיומו של האתוס הלאומי כולו.

השבר בתכנית השלבים

"תורת השלבים", שגובשה על ידי מאיר יערי, הייתה ניסיון אידיאולוגי מקיף ליישב בין הציונות לבין הסוציאליזם המהפכני. לפי תורה זו, המהפכה העולמית לא תוכל לצמוח מתוך ריק, אלא תידרש לבסיס לאומי וחברתי מוצק. לפיכך, שלב ראשון – ציוני – נועד להתמקד בבניין הארץ, בהקמת תשתיות יצרניות, בחינוך סוציאליסטי ובגיבוש חברה עברית חדשה. רק לאחר ייצוב הישגי השלב הציוני, אמורה הייתה לפרוץ מהפכה כלל־חברתית, שתהיה בו־זמנית מהפכה יהודית ומהפכה אוניברסלית, ותחתור לביטול הקפיטליזם ולמימוש ערכים קומוניסטיים מלאים.

בפועל, רק השלב הראשון בתוכנית זו התגשם. ההתיישבות הקיבוצית, הקמת מדינה יהודית, הקניית שפה ועצמאות פוליטית – כל אלה הפכו להצלחות היסטוריות אשר העמידו את תורת השלבים לכאורה על דרך המלך. ואולם, השלב השני – המהפכני – לא הגיע. התהליך שציפו לו כהתגשמות האידיאל הסוציאליסטי נבלם, ונראה היה כי הוא נבלע בתוך הצלחת הציונות עצמה. במקום ששלב הבניין ישמש מנוף למהפכה, הוא הפך ליעד בפני עצמו. בניין הארץ לא הניב התמרדות נגד הסדר הקיים, אלא חיזק אותו. הסוציאליזם, במקום להחריף, הלך והסתגל.

הפער הזה הוליד משבר אידיאולוגי עמוק. תומכי תורה זו מצאו את עצמם ניצבים מול התגשמות מוצלחת של שלב הביניים – אך ללא אופק. ההזדהות המוקדמת עם ברית המועצות התפוררה בעקבות חשיפת פשעי הסטליניזם, והרעיון של מהפכה עולמית נדמה כרחוק מתמיד. כך נוצר מתח כואב בין היכולת לבנות – שהוכחה – לבין הצורך לחולל שינוי רדיקלי, שנכשל. בתוך כך, השאלה האם ייתכן סוציאליזם עברי ללא מהפכה, הפכה מכרעת. אובדן האמון בהמשך הדרך גרר תחושת ריק, ספק וייאוש. במקום אופק רעיוני ברור, שררה תחושת בלבול וערפול.

השבר בתורת השלבים סימן את קצה של תקופה. הוא העיד לא רק על כישלונה של נוסחה פוליטית, אלא על קריסת חלום רחב יותר. זה שביקש לגשר בין יהדות, ציונות, ומהפכה. חזון החברה החלוצית, שנשען על כך שבניין הארץ הוא רק אמצעי, התהפך: האמצעי הפך למטרה, והאידיאולוגיה התפוגגה. מה שנשאר היה מסגרת – אך לא יעד, תנועה – אך לא מהלך, והיסטוריה – אך לא עתיד.

קריסת ברית המועצות

לאחר תהליך ההשמאלה שעברו תנועת השומר הצעיר ומפ"ם בשנותיהן הראשונות, מצאו עצמן התנועה והמפלגה מול מציאות מורכבת יותר, שבה החיבור לברית המועצות הפך מעוגן אידיאולוגי למעמסה פוליטית. תחושת המחויבות ל"מהפכה העולמית" והאמונה שברית המועצות היא "המולדת השנייה" נתקלו בחוסר אמון הולך וגובר, במיוחד לאחר משפט פראג, שבו הואשם מרדכי אורן, נציג השומר הצעיר, בריגול, וכן לאחר משפט הרופאים, אשר חשף באופן גלוי את עוינות המשטר הסובייטי כלפי היהודים. אכזבות פוליטיות אלו זעזעו את שורות מפ"ם והציבו סימני שאלה עמוקים לגבי נחיצות הזיקה לברית המועצות ולדרכה של התנועה.

קריסת ברית המועצות בשנות השמונים והתשעים סימנה את סופו של החזון המהפכני שאליו דבקה מפ"ם במשך עשורים. עבור רבים בהנהגת השומר הצעיר, ההתמוטטות לא הייתה רק אירוע גיאופוליטי אלא מהלומה על עצם הלגיטימיות של הדרך הסוציאליסטית הרדיקלית. ברית המועצות, שעמדה במשך עשרות שנים כעמוד תווך אידיאולוגי והוגדרה על ידי חזן ושותפיו כ"מולדת שנייה", התבררה בדיעבד כבסיס רעוע, והנאמנות שנשמרה לה נראתה בדיעבד כטעות אסטרטגית שהחלישה את השמאל הישראלי כולו.

בצלו של משבר זה התגבש חשבון נפש אישי ואידיאולוגי. יעקב חזן, ממייסדי מפ"ם וממנהיגי הקיבוץ הארצי, הודה בפני מאיר תלמי: "פינטזנו ודבקנו בפנטזיה, מסרבים להכיר במציאות… בזבזנו תנועה אדירה על פנטזיה". הדברים ביטאו לא רק את שברונו האישי אלא גם את תחושת הכישלון ההיסטורי של דור שלם שראה בפרויקט הסוציאליסטי מהלך מרכזי בבניין האומה, אך נאלץ להכיר בכך שהמאמץ הפוליטי והאידיאולוגי לא הביא להגשמת החזון אלא להתפוררותו.

על רקע זה דעך בהדרגה כוחה של מפ"ם. המפלגה, שבעבר שיחקה תפקיד משמעותי בעיצוב החברה והפוליטיקה בישראל, הצטמצמה והפכה למפלגה זעירה עד שנבלעה בתוך רשימת מרצ, מהלך שהבטיח את הישארותה על המפה הפוליטית אך במחיר של ויתור על זהותה העצמאית והמהפכנית. גם התנועה הקיבוצית שאבה פחות ופחות כוח מהחזון הסוציאליסטי המקורי ואיבדה את מעמדה הכלכלי והפוליטי בחברה הישראלית. השמאל המהפכני כולו הפך לזרם שולי, בעוד שהחברה הישראלית התגבשה יותר ויותר סביב מגמות ליברליות, דתיות ושמרניות.

בסיכומו של דבר, קריסת ברית המועצות סימלה את קריסת החזון המהפכני עבור מפ"ם והשומר הצעיר. תהליך זה שיקף את דעיכת השמאל הסוציאליסטי הישראלי כולו, שנע מתפיסה מהפכנית רדיקלית אל השתלבות בתוך הפוליטיקה הממלכתית והליברלית. חוויית הכישלון הפכה לסמל של התפוררות החזון הסוציאליסטי בשדה הפוליטי של מדינת ישראל.

מלחמת חרבות ברזל

במהלך מלחמת חרבות ברזל ניכרה מגמה של השמאלה בקרב קהילות יהודיות רבות, בעיקר בתפוצות אך גם בארץ, תהליך שהתבטא בהתרחקות מן הציונות ואימוץ הולך וגובר של נרטיבים המזוהים עם המאבק הפלסטיני. במסגרת זו התגבשו עמדות המוקיעות את הציונות כולה, לעיתים תוך שימוש במונחים ובדימויים שראשיתם בשיח הסובייטי של המאה ה־20. ברית המועצות, ששימשה במשך עשרות שנים מגדלור אידיאולוגי עבור מפ"ם והקיבוץ הארצי, פיתחה מערכת קונספירטיבית של אנטי־ציונות, שהציגה את ישראל כסוכנת אימפריאליסטית ואת הציונות כפרויקט גזעני עולמי. השיח הזה שימש לא רק ככלי מדיני במלחמה הקרה, אלא גם ככלי דמוניזציה נגד יהודים שזוהו עם המערב, ונשתמר ברטוריקה של חלקים נרחבים מן השמאל העולמי.

הדימויים שטופחו בברית המועצות לא נעלמו עם קריסתה, אלא נטמעו בשיח הפרוגרסיבי הגלובלי. מסמכי תעמולה, נאומים ופרסומים רשמיים קבעו שוב ושוב כי הציונות אינה אלא כיסוי למערכת קולוניאלית, כי היא פועלת בשירות אינטרסים קפיטליסטיים גלובליים, וכי היא חלק מ"קנוניה יהודית־מערבית" רחבה. חזרו ונשנו האשמות שישראל היא מדינת אפרטהייד, שהציונות שקולה לפשיזם, ושהיא אחראית לא רק לדיכוי הפלסטינים אלא גם למערכות דיכוי בינלאומיות. אחת המטרות המובהקות של השיח הסובייטי הייתה לנתק את הקשר בין יהודים לבין הציונות, להציג את יהודי העולם כקורבנות של "תעמולה ציונית" ולהפוך את מדינת ישראל למוקד איבה מבודד.

עם השנים חלחלו מסגרות חשיבה אלו לתוך ארגונים ותנועות שמאל במערב, שראו בפלסטין סמל עולמי למאבק אנטי־קולוניאלי. במהלך המאה ה־21, ובעיקר מאז תחילת מלחמת חרבות ברזל, ניתן להבחין כי אותן קטגוריות מושגיות ממשיכות להדהד: ציונות כגזענות, ישראל ככוח אימפריאליסטי, והמאבק הפלסטיני כמאבק שחרור אוניברסלי. בקרב יהודים צעירים המזדהים עם השמאל הפרוגרסיבי ניכרת נטייה גוברת לאמץ נרטיבים אלה עד כדי הוקעה טוטאלית של הפרויקט הציוני.

בישראל עצמה ההשפעה מתבטאת בעיקר בקבוצות מיעוט אינטלקטואליות ואמנותיות, אך בתפוצות – ובעיקר בקמפוסים בארצות הברית – השפעתה עמוקה ורחבה. כך נוצר מצב שבו צעירים יהודים מאמצים לעיתים שיח כמעט זהה לזה שנוסח בעשרות השנים של התעמולה הסובייטית, גם אם ללא ידיעה ישירה על מקורותיו. ההמשכיות הזו מדגישה את החיבור בין קריסת ברית המועצות כאידיאל מהפכני לבין התגבשות זרם פרוגרסיבי עולמי שממשיך להחיות את הדימויים שנוצרו במסגרתה.

בכך מתבררת תופעת ההשמאלה הנוכחית לא רק כתגובה מקומית למלחמה ולמציאות הפוליטית, אלא גם כחלק מתהליך היסטורי מתמשך. השיח הסובייטי, שבזמנו שימש בסיס אידיאולוגי למפלגות כמו מפ"ם ושימש כלי במלחמה הקרה, ממשיך להוות מקור השראה עקיף לעיצוב הזהות של חלקים ניכרים מן השמאל היהודי העכשווי. השפעתו ההיסטורית, בשילוב עם מגמות פרוגרסיביות עולמיות, מעניקה למסגרת האנטי־ציונית נופך של המשכיות רעיונית – מן המפלגות המרקסיסטיות של המאה הקודמת ועד לתנועות הצדק החברתי של ימינו.

לקריאה נוספת

• אניטה שפירא, ההליכה על קו האופק, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, 1997.
• שמואל דותן, אדומים: המפלגה הקומוניסטית בארץ-ישראל, שבנא הסופר, 1991.
• איזבלה טברובסקי, שרטוטי דמוניזציה: אנטי־ציונות קונספירטיבית סובייטית בשיח השמאל העכשווי, JCA, 2022.
• גל לירן, "הטיהורים הגדולים של פעילי פק"פ בברית המועצות", אתר עלילונה.