התקווה

הַתִּקְוָה הוא ההמנון הלאומי של מדינת ישראל, ועד קום המדינה שימש כהמנון התנועה הציונית. השיר הוא גרסה קצרה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ", שחיבר המשורר נפתלי הרץ אימבר בשנת 1878 (תרל"ח) בעיר יאשי שברומניה, ופרסם לראשונה בירושלים בשנת 1886 במסגרת קובץ שיריו "ברקאי". השיר נכתב בהשראת הרעיון הלאומי הציוני וברוח הלאומיות היהודית של אותה תקופה, והוא כולל, בשינויים קלים, את שני הבתים הראשונים מתוך תשעת בתיו של השיר המקורי. המילים עוסקות בכיסופיו של עם ישראל לריבונות, לשיבה לארץ אבותיו והקמת בית המקדש השלישי, תוך דיאלוג עם מקורות מקראיים כחזון העצמות היבשות של הנביא יחזקאל.

לחן ההמנון הותאם למילותיו של אימבר על ידי שמואל כהן בשנת 1887 (תרמ"ז). כהן, שעלה מבסרביה והיה פועל חקלאי בראשון לציון, הלחין את הבתים על פי נעימה של שיר איכרים רומני ממחוז מולדאביה בשם "עגלת השוורים" (Carul cu boi), שהיה מוכר לו ממולדתו. לחן זה, המאופיין בקצב איטי ובמבנה כרומטי, דומה בחלקו ליצירות קלאסיות כגון הפואמה הסימפונית "מולדבה" (ולטבה) של המלחין הצ'כי סמטנה, וכן לוריאציות שחיבר מוצארט לשיר ילדים צרפתי. בשל מקורו העממי וה"זר" של הלחן, נעשו לאורך השנים ניסיונות מצד מוזיקולוגים למצוא לו מקור יהודי עתיק, כגון לחן תפילת "ברכת הטל" הספרדית מהמאה ה-14, אולם עדויות רבות תומכות במוצאו המזרח-אירופי.

התקבלותו של השיר כהמנון לאומי צמחה "דרך הרגליים" בקרב אגודות חובבי ציון והיישוב העברי בשלהי המאה ה-19. אף שבתחילה הוצע לבנימין זאב הרצל כהמנון רשמי ונדחה, הוא קנה את מעמדו בקונגרסים הציוניים, ובמיוחד בקונגרס השישי (1903), שם שירתו סימלה את נאמנות הצירים לארץ ישראל אל מול תוכנית אוגנדה. מאז שנת 1933 נקבעה "התקווה" באופן רשמי כהמנון התנועה הציונית, ובפתיחת טקס הכרזת העצמאות ב-14 במאי 1948 שרו כל הנוכחים את ההמנון בליווי התזמורת הפילהרמונית. למרות מעמדו המושרש במסורת, עוגן השיר בחקיקה הישראלית רק בשנת 2004 בתיקון לחוק הדגל והסמל, ובהמשך עוגן מעמדו גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי בשנת 2018.

לאורך השנים ליווה השיר את הרגעים המכוננים של האומה והיה מושר בפי עולי הגרדום ויהודים במחנות ובגטאות בתקופת השואה. לצד התקבלותו הרחבה, עורר השיר פולמוסים פוליטיים ותרבותיים, החל מהתנגדות מוזיקאים ומנהיגים בראשית המאה ה-20 שקראו להחלפתו, דרך "מלחמת המנונים" ממושכת מול השיר "תחזקנה" של חיים נחמן ביאליק שאומץ על ידי תנועת העבודה, ועד לדיון על התאמתו לכלל אזרחי המדינה. כיום מושמע ההמנון בסיומם של טקסים ממלכתיים, אירועי ספורט ומסדרים צבאיים, ונהוג לחלוק לו כבוד בעמידה.

כתיבת השיר ותכניו

צמיחת השיר "תקוותנו" של נפתלי הרץ אימבר שלובה בתקופת התחייה הלאומית והפריחה של הספרות העברית החדשה במחצית השנייה של המאה ה-19. הרעיון הלאומי הציוני, שעיקרו הקמת מדינה ליהודים בכברת ארץ מוגדרת, הופיע כבר באמצע המאה ה-19 בהגותם של "מבשרי הציונות", אך ההתעוררות גברה ברבע האחרון של המאה. היא כללה ניצנים ראשונים של תחיית השפה העברית, מתווה לדגל עברי, הצעות לצבא יהודי וצורך ציבורי בהמנון לאומי. באותה עת חוברו שירים לאומיים רבים שנועדו לשמש כ"המנונות ציבוריים" והושרו בכנסים בארץ ובתפוצות, ביניהם "הכוס" של שמעון שמואל פרוג, "קדימה" של אהרון רוזנפלד ("אבנר") ו"על הררי ציון" של מנחם מנדל דוליצקי. לצד אלו בלטו שיריו של אימבר: "משמר הירדן" (שנתפס בשלהי המאה ה-19 כהמנון המועדף), "בחזון" ו"תקוותנו".

אימבר חיבר את הטיוטה הראשונה של "תקוותנו" בשנת 1877 (תרל"ח) בעיר יאשי שברומניה, עוד בימיו כתלמיד בישיבת וולוז'ין. בשנת 1882 עלה לארץ ישראל עם תומכו לורנס אוליפנט ורעייתו, וביומנו נתן ביטוי לכיסופיו לריבונות שהתגברו ביומו הראשון בארץ: "אותו יום נכספה נפשי לחירות ישראל". במהלך סיוריו בערי הארץ ובמושבות הראשונות, המשיך אימבר לשנות את השיר ולהוסיף לו בתים, עד שהשלימו סופית בשנת 1884. השיר המלא, שכלל תשעה בתים, פורסם לראשונה בשנת 1886 בירושלים, בספר שיריו הראשון "ברקאי". אימבר נהג לסובב במושבות כשהשיר בידיו, קורא אותו בהתלהבות בבתי המתיישבים, ואף מעצב את חרוזיו בעיפרון על קירות חדרו בירושלים.

תכני השיר המקורי משקפים רשמים פיוטיים של אדם שספג את מראות הארץ ביופייה ובשממתה. אימבר מציג את "התקווה הנושנה" כמענה לנבואת יחזקאל בחזון העצמות היבשות ("ואבדה תקוותנו"), ומשוחח עם פסוקי ישעיהו ("קרית חנה דוד"). השיר מונה שורה של "טעמים" המזינים את התקווה: הרגש בלב היהודי והפנייה למזרח (ירושלים), הבכי והדמעות על היעדר האומה מהארץ (כפי שמתבטא בתשעה באב ובעלייה לקברי אבות), מראה שרידי ירושלים, הכותל המערבי והר הבית ("חוֹמַת מַחְמַדֵינוּ"), וחיוניותם של הירדן והכנרת. השיר מתאר גם את דמעותיהם של הקמים ל"תיקון חצות" וקובע כי "רֶגֶש אַהֲבַת הַלְאוֹם" הוא התנאי לגאולה העתידה מידי "אֵל זוֹעֵם". השיר נחתם באמונה כי הגעגועים לארץ הם מנת חלקו של כל יהודי ולא ייפסקו "עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי".

גלגולי הלחן והנוסח

תהליך הלחנת השיר ידע מספר שלבים בטרם התקבע הלחן המוכר. הניסיון הראשון נעשה בשנת 1882 על ידי ליאון איגלי, מוזיקאי מחונן מזכרון יעקב, שהתקין לחן נפרד לכל אחד מתשעת הבתים לבקשת פקיד הברון. המנגינה הייתה מורכבת מדי לקהל, וישראל בלקינד מראשון לציון אף נאלץ להעניק פרוסות שוקולד לנערים שידעו לשיר את השיר בשלמותו. בשנת 1886 הותאם לשיר הלחן המוכר כיום על ידי שמואל כהן, פועל חקלאי בראשון לציון. כהן השתמש בנעימה של שיר איכרים מולדובני בשם "עגלת השוורים" (Carul cu boi או Ois-cia), לחן שהיה נפוץ באירופה ומוכר לו ממולדתו. השיר הופץ ביישוב "מפה לאוזן" ועבר שינוי הדרגתי משיר לאומי המושר בקצב צעידה להמנון המושר בעמידה.

נוסח השיר עבר גם הוא גלגולים ותיקונים על ידי ידידיו של אימבר ביישוב. דוד יודילוביץ מראשון לציון סיפר כי הוא וחבריו, ישראל בלקינד ומרדכי לובמן חביב, הגיהו את סגנון השיר ושינו את נוסח הפזמון המקורי. המילים "הַתִּקְוָה הַנוֹשָׁנָה / לָשּׁוּב לְאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ / לָעִיר בָּהּ דָּוִד חָנָה" הוחלפו בשנת 1905 על ידי ד"ר י.ל. מטמן כהן ואנשי ראשון לציון בנוסח: "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם / לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם". בנוסף, המילה "בַּת" נוספה למשפט בעיבודו של המלחין חנינא קרצ'בסקי כדי לשפר את התאמת המנגינה למילים. מאחר שהשיר נכתב והולחן במקור בהברה אשכנזית, הדבר ניכר במשקלו ובלחנו, המחייב לשיר את ההמנון בהטעמה אשכנזית השונה מההגייה הספרדית המקובלת בעברית הישראלית.

התקבעות השיר

התקבלותו של השיר כהמנון לאומי לא הייתה פרי החלטה מנהלית מוקדמת, אלא תהליך שצמח מלמטה, מהשטח ומהעם. עוד בטרם הושג מעמד רשמי, הפך "תקוותנו" לשיר פופולרי בתפוצות הגולה בטרם הושר בפי רבים בארץ ישראל. משה דוד שוב, ממייסדי ראש פינה, היה זה שהביא את השיר לראשונה לידיעת הקהילות היהודיות בגולה. בשנת 1895 יצא השיר לאור מחדש בחוץ לארץ בשם "געגועים", ובאותה שנה פורסם גם בארץ ישראל באסופה "שירי עם ציון" של מנשה מאירוביץ. באותה עת הוחלף השם "תקוותנו" לראשונה בשם "התקווה", אם כי השם "עוד לא אבדה" דבק בו אף הוא והיה השם המקובל בו נקרא השיר בכנסים ציוניים.

בקונגרסים הציוניים הראשונים לא היה זכר לשירת המנון מוסדרת. בשנת 1898 הוצע בביטאון התנועה הציונית "די ולט" פרס של 500 פרנק למי שיציע המנון עברי שייבחר, אך אף שיר לא נמצא מתאים דיו. לקראת הקונגרס הציוני הרביעי בלונדון בשנת 1900, נערכה אספה ציונית גדולה בנוכחות בנימין זאב הרצל ומנהיגים נוספים. בסיומה, לאחר שירת ההמנון האנגלי, פרצה לפתע שירה ספונטנית של "התקווה". רגע זה הבהיר למנהיגות הציונית כי השיר מתבקש כהמנון על ידי הקהל. באותה שנה, בווילנה, הסתיימה אספת צירים רבת משתתפים בכך שכל אחד נתן את ידו לאחיו באהבה ובקול אחד שרו את השיר הלאומי "עוד לא אבדה". הסופר איצי פרנהוף אף חזה באותה תקופה באוטופיה שכתב כי המנונה של מדינת היהודים יהיה "התקווה".

נקודת המפנה המשמעותית ביותר התרחשה בקונגרס הציוני השישי בשנת 1903, הידוע כ"קונגרס אוגנדה". במהלך הדיונים הסוערים על ההצעה ליישב יהודים באפריקה, שרו הצירים את "התקווה" בשירה אדירה. המילים "עין לציון צופיה" קיבלו משמעות פוליטית ורגשית מיוחדת כביטוי לנאמנותם המוחלטת של "ציוני ציון" לארץ ישראל אל מול תוכנית אוגנדה. שירת המילים הללו שימשה הצהרת התנגדות לכל חלופה טריטוריאלית אחרת. מאז ואילך, הפך המנהג לסיים כל קונגרס ציוני בשירת השיר לעובדה קיימת בשטח, ללא צורך במכרז או בהחלטה רשמית של ההסתדרות הציונית.

בשנת 1901, לקראת הקונגרס החמישי, פנה אימבר במכתב לצירים והזכיר להם כי מלאו חצי יובל שנים לשיר, בכתבו: "אני מאושר לראות את חלומי מתגשם". למרות זאת, ההכרה הרשמית המשיכה להתמהמה. החל מהקונגרס השמיני בשנת 1907 צוין בפרוטוקולים כי "התקווה" הושרה בסיום, והחל מהקונגרס האחד-עשר החלו לשיר אותו כהמנון ובעמידה. בארץ ישראל הופיע השיר בשנת 1903 כשיר השער בשירונו של לונץ "כינור ציון", והעיתונים דיווחו על חגיגות בבתי ספר שהסתיימו בנגינת "המזמור הלאומי".

התהליך הגיע לשיאו בקונגרס הציוני השמונה-עשר בשנת 1933. באותו קונגרס הביא י.ל. מוצקין הצעת החלטה לפיה "הקונגרס קובע שלפי מסורת רבת שנים הדגל הכחול-לבן הוא הדגל של ההסתדרות הציונית, וההמנון 'התקווה' הוא ההמנון הלאומי של העם היהודי". החלטה זו עיגנה רשמית את מה שהציבור כבר קבע בפרקטיקה לאורך עשרות שנים. השיר, שצמח מתוך היישוב החדש והופץ "מפה לאוזן" במושבות, הפך מסמל של תנועה פוליטית להמנון המייצג של הלאום כולו, תוך שהוא דוחק בדרכו הצעות רבות אחרות שביקשו המנהיגים לקדם.

המאבק נגד התקווה

אף על פי שזכה לאהדה רבה בקרב פשוטי העם, מעמדו של השיר "התקווה" עורר התנגדות עזה וממושכת בקרב מנהיגים, אנשי רוח ומוזיקאים, שניסו להילחם בו ולהחליפו בהמנונים אחרים. הביקורת הראשונה הייתה מוזיקלית באופייה; המלחין יואל אנגל טען כי מדובר ב"המנון מאוס", ומנחם אוסישקין קבל על ה"רפיון המוזיקלי" שלו. כבר בשנת 1895 פנה בנימין זאב הרצל אל המלחינים קרל גולדמארק ואיגנץ בריל בבקשה שיכתבו עבורו המנון יהודי, אך לא נענה. באפריל 1897 הכריז הרצל על תחרות רשמית לחיבור המנון לאומי, אולם אף לא אחד מ-45 השירים שהוגשו נבחר למשימה. חוקרים ומוזיקולוגים נוספים הצביעו על כך שהלחן, המבוסס על שיר איכרים מולדובני, אינו מקורי, מה שהוביל לניסיונות של מוזיקולוגים כמו אברהם צבי אידלסון ואסתרית בלצן לחפש לו מקורות יהודיים עתיקים כדי להכשיר את מעמדו.

לצד הביקורת המוזיקלית, נשמעה ביקורת אידאולוגית נוקבת שטענה כי השיר מייצג כמיהה לירית ופסיבית של יחיד, המביט "לפאתי מזרח" מן הגולה, ואינו מבטא את האקטיביות והחלוציות של היישוב החדש שכבר הגשים את חלומו ובנה את הארץ. חוקרים ציינו כי בעוד ששירו של אימבר הוא שיר-יחיד של כיסופים, הרי שחלופות כמו "תחזקנה" של ביאליק היו שירי-המון אקטיביים הקוראים לעם להתגייס ולהטות שכם. הוויכוח בין מצדדי "התקווה" לבין תומכי "תחזקנה" נמשך עשרות שנים, כאשר תנועות הפועלים אימצו את שירו של ביאליק כהמנונן והפצירו שלא לזנוח את השיר המהלל את "המחוננים עפרות ארצנו" (עמית נאור, "בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים", הספרנים – מתוך הספרייה הלאומית, 9 בדצמבר 2019.)).

ההתנגדויות למעמד השיר הגיעו גם מחוגים דתיים ומסורתיים. בשנת 1947 הציעו אישים דתיים לשנות את ההמנון למזמור קכ"ו בתהילים: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". הצעה דתית נוספת הייתה "שיר האמונה" שחיבר הרב קוק בשנות ה-20, שנכתב בלחן של "התקווה" וכלל את המילים "לשוב אל ארץ קודשנו, עיר בה דוד חנה". בקרב הציבור הערבי והמיעוטים בישראל עלתה התנגדות עקרונית לכך שההמנון מדבר על "נפש יהודי הומיה", בטענה כי המילים אינן מייצגות אותם כחלק מהחברה הישראלית. פרופ' שלמה אבינרי הגיב לטענות אלו בכתבו כי "המנונים אינם המכנה המשותף הנמוך ביותר של כלל האוכלוסייה, אלא ביטוי לזהות היסטורית".

רשימת השירים שהוצעו לאורך השנים כחלופות ל"התקווה" הייתה ארוכה ומגוונת וכללה יצירות כמו "על הררי ציון" של מנחם מנדל דוליצקי, "ארץ אבותי" של ד"ר י. פלד, "המנון עברי" של דוד צמח ו"התקווה החדשה" של י.ד. קמזון. בשנת 1947 פנה משה הלוי, מנהל תיאטרון "אוהל", אל דוד בן-גוריון בהצעה לבחור המנון חדש למדינה שבדרך. אפילו לאחר איחוד ירושלים במלחמת ששת הימים, העלה אורי אבנרי בכנסת את ההצעה להפוך את שירה של נעמי שמר, "ירושלים של זהב", להמנון הלאומי במקום "התקווה", אך ההצעה נדחתה. למרות כל הלחצים, התחרויות והפולמוסים, "התקווה" שרדה בתוקף המסורת, בעוד מבקריה המוזיקליים והפוליטיים לא הצליחו להעמיד שיר שיתקבל בלב הציבור באותה עוצמה.

ההמנון בראי הימין והשמאל

הציונות הסוציאליסטית, שנולדה על ספה של המאה העשרים, נשאה בקרבה שני יסודות רעיוניים שונים שהתרוצצו זה לצד זה: הלאומיות היהודית והמחויבות לרעיונות סוציאליסטיים. תנועת "פועלי ציון" דגלה בשחרור כפול – לאומי ומעמדי – אולם המתח בין היסוד הפרטיקולרי-לאומי לבין האוניברסליות הסוציאליסטית לא תמיד היה פורה. בכל פעם שפרץ גל התלהבות סוציאליסטי חדש, כמו במהפכת 1905 או במהפכה הבולשביקית ב-1917, איבדו רבים את אמונתם בציונות לטובת המהפכה העולמית. מנהיגי התנועה צפו באימה בדורות של צעירים שנטשו את המחנה הלאומי לטובת אמונה צרופה ש"הקיזה את דמם". מנגד, מנהיג הימין זאב ז'בוטינסקי קבע כתגובה לכך את עיקרון "החד-נס" – דגל אחד ויעד אחד של הקמת מדינה, בטענה כי לא ניתן לדבוק בשני אידיאלים בו-זמנית ¹.

מתוך זה, היריב העיקרי למעמדה של "התקווה", לאורך עשורים, היה השיר "ברכת עם", המוכר בשמו העממי "תחזקנה", מאת חיים נחמן ביאליק. השיר, שנכתב בשנת 1894 כמחווה לאיכרי המושבות הראשונות, אומץ בחום על ידי חלוצי העלייה השנייה ובעיקר על ידי תנועת "הפועל הצעיר" וציבור הפועלים ביישוב. מוקד המאבק נבע מהבדלים אידיאולוגיים עמוקים: בעוד ש"התקווה" נתפסה כשיר של כיסופים וכמיהה גלותית המופנה כלפי אלו שעדיין חיים בגולה ועינם צופה לציון, "תחזקנה" נתפס כהמנון אקטיבי המעלה על נס את בניין הארץ בפועל. החלוצים ראו עצמם כ"אחינו המחוננים עפרות ארצנו", ממשיכי דרכם של בוני הבית השני, זרובבל, עזרא ונחמיה, ושואבים עידוד מנבואות הנביא זכריה שקרא: "אַל-תִּירָאוּ, תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם".

הפולמוס חרג מגבולות השיח הספרותי והפך לחיכוך פוליטי ומעמדי חריף בין תנועת העבודה לבין החוגים הליברליים והרוויזיוניסטים. בכינוסי פועלים, תהלוכות אחד במאי ועלייה לקרקע של קיבוצים, השתרש נוהל של שירת שלושה המנונים בזה אחר זה: "התקווה", "תחזקנה" ו"האינטרנציונל" (המנון הפועלים הבינלאומי). המחלוקת על סדר השירים ועל סוגיית הדגלים – דגל התכלת-לבן מול הדגל האדום – הובילה לתקריות קשות. "מלחמת ההמנונים" כללה פיצוץ טקסים וחגיגות, תגרות ידיים אלימות והחרמות הדדיות. חברי תנועות נוער ימניות נהגו לעזוב את האולם במחאה ברגע שהחלו אנשי השמאל לשיר את "ברכת עם", ובתגובה נציגי תנועות שמאל סירבו לשיר את "התקווה" או שדרשו להניף את הדגל האדום כתנאי להשתתפותם.

המתח הזה לבש צורה מוחשית ודרמטית במיוחד במהלך הסמינרים של תנועת "החלוץ" בפולין. התנועה, שביטאה את סחף הדור הצעיר לשחרור לאומי וחברתי לאחר מלחמת העולם הראשונה, עברה תהליך של רדיקליזם פוליטי במחצית השנייה של שנות העשרים. צעירים רבים שגדלו בצל חורבן הקיסרויות והאלימות של המלחמה חיפשו מנהיגות חזקה ותשובות ברורות. הסמינרים הללו גיבשו את האופי המרקסיסטי של התנועה החלוצית, וסימנו את המעבר מפעילות מהפכנית ספונטנית לדפוסי חינוך ממוסדים ולהכשרה מסודרת של פעילים, תוך חיזוק הממד הסמכותי של המנהיגות.

בשנת 1930, בנשף הסיום של הסמינר השני של "החלוץ" בוורשה, התפרץ הוויכוח על ההמנון בשיא עוצמתו. המנהיג הציוני הוותיק יצחק גרינבוים, שייצג את הקו הלאומי-ליברלי, טען כי אין זה ראוי לשיר את "האינטרנציונל" בטקס סיום של סמינר ציוני. גרינבוים גרס כי לציונים יש המנון משלהם – "התקווה" – ואין מקום להמנון אחר לצדו. דבריו נבעו מחרדה אמיתית לאובדן הזהות הלאומית בתוך שטף הרעיונות האוניברסליים, אך הוא לא הצליח לשכנע את קהל הצעירים הנלהב. מנגד, יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, הציג עמדה מרקסיסטית רדיקלית שזכתה לאהדה עצומה בקרב החניכים. טבנקין טען כי "אין קיום לציונות מחוץ לעולם המחר", שהאינטרנציונל הוא המנונו ¹. עבור דור הפעילים החדש, "התקווה" סימלה עולם בורגני ומיושן, בעוד האינטרנציונל נתפס כ"שירת המהפכה העברית". המשתתפים הכירו היטב את "תחזקנה" של ביאליק ואף שרו אותו בהפגנות מול הבריטים, אך עבורם התקווה הגדולה ביותר גולמה דווקא באינטרנציונל האוניברסלי. הוויכוח הסתיים בשירה סוערת של "האינטרנציונל", רגע שתואר כהתנגשות של "ברזל בברזל".

המשורר עצמו, חיים נחמן ביאליק, לא רווה נחת מהפיכת שירו להמנון פועלים מפלגתי-סוציאליסטי. ביאליק, שהיה מזוהה עם ערכי המסורת, מיאן לקום בעת ששירו הושר כהמנון, ובטקסים רשמיים נהג להישאר לשבת בהפגנתיות כאות למחאתו ². מנגד, ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, נזעק כנגד הניסיונות לזנוח את "התקווה". אף שסבר כי היישוב הסוציאליסטי טרם זכה למשורר שיכתוב את המנון העבודה המקורי שלו, הפציר כצנלסון בחבריו שלא לנטוש את ההמנון הלאומי המביע את המיית הנפש היהודית בגולה, וזאת מתוך רצון לשמור על אחדות העם.

הוויכוח הגיע לשיאו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, וליווה את המאבקים על דמותו של החינוך הממלכתי ונוהלי הטקסים ביישוב. העיתונות של אותה תקופה, כמו עיתון "הבֹקר", ליבתה את היריבות והאשימה את השמאל בנטישת הערכים הציוניים בשל העדפת "תחזקנה" על פני "התקווה". רק הקמת המדינה וזכר השואה – שבה שרו יהודים את "התקווה" בדרכם האחרונה – הכריעו סופית את הריב והעניקו לשירו של אימבר את הבכורה כהמנון הלאומי הבלעדי, בעוד "תחזקנה" נותר כנכס צאן ברזל תרבותי המזוהה עם תקופת החלוציות.

הכרעת הויכוח ההיסטורי

כאמור, ההכרעה ההיסטורית בשאלת ההמנון הלאומי הושפעה באופן עמוק מאירועי השואה, שסיפקו לשיר "התקווה" משנה תוקף מוסרי ורגשי. עדויות מצמררות מאותה תקופה, כמו זו של השורד אליעזר אונגר שסיפר כי שמע את שירת "התקווה" בוקעת מתוך קרונות המוות בלבוב, העניקו לשיר מעמד של קדושה. דוד ט"ש, מלוחמי ה-ל"ה, כתב בהשראת עדות זו כי השיר שאותו שרו ההולכים למות בתאי הגזים חייב להפוך להמנון הלאומי, שכן הנוער ששירה זו פרצה מגרונו קידש את השיר. רגעי שיא אלו של גבורה וטרגדיה הכריעו סופית את הריב הממושך בין "התקווה" לבין "תחזקנה", שכן "התקווה" הוכחה כשיר המאחד את העם כולו ברגעיו הקשים ביותר, מעבר לכל מחלוקת מעמדית או פוליטית.

במעמד הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948, תפס השיר את מקומו המרכזי כאשר הטקס נפתח בשירת "התקווה" על ידי כל הנוכחים והסתיים בנגינת ההמנון על ידי התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית. למרות זאת, בניגוד לדגל המדינה ולסמל המנורה שעוגנו בחקיקה כבר בשנת 1949, נוסח "התקווה" והיותו ההמנון הלאומי הבלעדי לא עוגנו בחוק רשמי עם קום המדינה. במשך עשרות שנים נשמר מעמדו של השיר מכוח המסורת והנוהג בלבד, בעוד המדינה נמנעת מלהסדיר את הנושא בחוק מחייב. אזכורים ראשונים להמנון בחקיקה הופיעו רק בשנת 1996, וגם אז רק כבדרך אגב במסגרת חוק הכנסת העוסק בסדרי ישיבת הפתיחה.

העיגון הרשמי הסופי הגיע רק ב-10 בנובמבר 2004, כאשר הכנסת אישרה את התיקון לחוק הדגל והסמל, ששמו שונה ל"חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה". חקיקה זו, שהושלמה תחת שלטון ממשלת ימין, היוותה חותמת רשמית וסופית על הקרב ההיסטורי שניהלו החוגים הליברליים והרוויזיוניסטים מול תנועת העבודה. הצבת "התקווה" בחוק, השיר שבו דבקו הימין והמרכז הליברלי אל מול ניסיונות השמאל להשליט את "תחזקנה" או את ה"אינטרנציונל", סימלה את הניצחון של מחנה זה. היה בכך מסר לעתיד המבצר את זהותה ההיסטורית והלאומית של המדינה כפי שנתפסה בעיני תומכי השיר לאורך הדורות, ודחייה סופית של ההמנונים הסוציאליסטיים שהתחרו בו בעבר.

בשנת 2018 עוגן מעמדה של "התקווה" כהמנון הלאומי פעם נוספת, הפעם בדרגה חוקתית עליונה, במסגרת "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי". למרות העיגון החוקי המוצק, השיר ממשיך לעורר דיון ציבורי, במיוחד בקרב ערביי ישראל המביעים התנגדות למילים "נפש יהודי הומיה" שאינן מייצגות אותם. אל מול טענות אלו, התבצר מעמדו של השיר בחוק כביטוי לזהות ההיסטורית של המדינה, תוך דחיית הצעות לשינוי הנוסח או להחלפתו בשירים אוניברסליים יותר. בכך הושלם התהליך שהחל כיוזמה של משורר נודד במושבות העלייה הראשונה והסתיים כערך יסוד חקוק של מדינת ישראל.

לקריאה נוספת

• דב סדן (עורך), כל שירי נפתלי הרץ אימבר, (ביוגרפיה: שמריהו אימבר; מבוא: דב סדן), תל אביב: מ. ניומן, 1950.
• יעקב קבקוב, 'בעל התקווה', לוד: מכון הברמן למחקרי ספרות, תשנ"א-1991.
• אליהו הכהן, "עוד לא אבדה תקוותנו", אריאל, 186, תשס"ט-2009, עמ' 100–104.
• יוסף פרנקל, עוד לא אבדה תקוותנו (על ההמנון הלאומי "התקווה"), האומה, 128, תשנ"ז-1997, עמ' 408–412.
• מנשה רבינא, התקווה: מקורו של ההמנון, תולדותיו ותכונותיו בהשוואה להמנונים של אומות אחרות, על סמך מחקרים, מאמרים, מכתבים ותעודות, תל אביב: תשכ"ט (c1968)
• התקווה בת שנות אלפיים, נאמן למקור, הספרייה הלאומית
• "תקוותנו" באתר בית לזמר העברי
• מילות השיר "תקוותנו" והאזנה לו באתר זמרשת
• נפתלי הרץ אימבר, ‏דפים מיומני הארץ-ישראלי ומיומנים אחרים, הציונות א', 1970, עמ' 463-369
• איתי מרינברג, ההיסטוריה של ההמנון הלאומי "התקווה", באתר הפיוט והתפילה
• רחל קולנדר, גלגולו של המנון – על תהליך חיבור המילים והלחן של "התקווה", באתר הפיוט והתפילה
• בלדד השוחי, אודות "התקווה", באתר ערוץ עשר
• זאב גלילי, עוד לא אבדה תקוותנו" "התקווה": משיר להמנון
• מקורו של ההמנון "התקווה", בקהילת הפורומים "ישראל פורום"
• גלגולו של המנון, באתר "מגדלור"
• תיעוד נדיר לפני השואה: ילדי הגימנסיה היהודית שרים את התקווה, סרטון באתר יוטיוב
• הרב חיים נבון, "רבותיי, ההיסטוריה אובדת", מקור ראשון, 16 במרץ 2026.
• עמית נאור, "בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים", הספרנים – מתוך הספרייה הלאומית, 9 בדצמבר 2019.
• אליהו הכהן, "'תֶּחֱזַקְנָה': גלגוליו של המנון פועלים", עונג שבת, 14 באוגוסט 2020.
• אליהו הכהן, "כיצד הפכה "התקווה" להמנון", הספרייה הוירטואלית – מט"ח.
• רונה יונה, "התקווה או האינטרנציונל?", סמינר החלוץ, 6 בספטמבר 2021.

הערות שוליים

1. רונה יונה, "התקווה או האינטרנציונל?", סמינר החלוץ, 6 בספטמבר 2021.
2. הרב חיים נבון, "רבותיי, ההיסטוריה אובדת", מקור ראשון, 16 במרץ 2026.