חוק השיבולים

חוק השיבולים או חוק שלוש השיבולים (ברוסית: Закон о трёх колосках, Закон о пяти колосках, Закон семь-восемь) היה צו שהונהג בברית המועצות במטרה להגן על רכוש הקולחוזים (החוות השיתופיות הסובייטיות) – ובייחוד על התבואה שייצרו – מפני גניבה, בעיקר מצד איכרים נואשים בתקופת הרעב הסובייטי של השנים 1932–1933. החוק כונה גם "חוק שבע שמיניות" (ברוסית: Закон 'семь восьмых', Zakon "sem' vos'mykh"), משום שתאריך החתימה עליו נרשם בטפסים הרשמיים ברוסית כתאריך 7/8/1932 (7 באוגוסט 1932). החוק קבע עונש חמור ביותר על גניבת רכוש קולקטיבי או קואופרטיבי: "הוצאה להורג עם החרמת כל הרכוש, ובמקרים מקלים – מאסר של לא פחות מעשר שנים, גם הוא בצירוף החרמת כל הרכוש". חנינה נאסרה במקרים אלו.

אף ששמו הרשמי של החוק היה ארוך יותר, הכינויים "חוק השיבולים" ו"חוק שלוש השיבולים" נעשו רווחים בעקבות מאמר וחוברת שפרסם התובע הכללי אנדריי וישינסקי בשנת 1933, שבהם גינה את העובדה שהחוק שימש להעמיד לדין לא רק פקידים מושחתים, אלא גם איכרים עניים שאספו שיבולים בודדות שנשארו בשדות לאחר שהיבול הרשמי נאסף ונספר. הצו התקבל והופעל באופן נוקשה – לעיתים נוקשה מדי – במהלך רעב 1932–1933 (שהיה בכל ברית המועצות, אבל באוקראינה ידוע כהולודומור).

רקע היסטורי

חוק השיבולים נחקק באוגוסט 1932 כחלק ממדיניות כוללת שנועדה לבצר את שליטתו של סטלין באוכלוסייה הכפרית ולהשליט צייתנות מוחלטת למשטר הקולקטיביזציה. אף שהוצג כצעד להגנה על רכוש המדינה, תכליתו האמיתית הייתה כפולה: הרתעת האיכרים מפני התנגדות למדיניות ההחרמה, והפיכת הציות לסדר הסוציאליסטי לחובה בעלת מימד מוסרי ופלילי כאחד. החוק קבע עונשי מאסר ממושכים ואף הוצאה להורג על כל גניבה של רכוש קולחוזי – החל בשקים של תבואה וכלה באיסוף שיבולים בודדות משדה קצור. בכך הפך כל ניסיון של איכרים להציל את עצמם ואת משפחותיהם מרעב לעבירה נגד המדינה ¹.

הצו נחתם בעיצומו של משבר עמוק, הרעב הסובייטי של 1932–1933, שנגרם משילוב של מדיניות החרמה אכזרית, כישלונות בתכנון החקלאי, ודיכוי פוליטי נרחב. סטלין ראה באיכרים העצמאים – הקולאקים – את אויבי המעמד הפועלי, ואת רעבונם תיאר כעונש צודק על התנגדותם לקולקטיביזציה. על רקע זה שימש החוק לא רק כאמצעי משפטי, אלא ככלי אידאולוגי שנועד לקבוע כי רכוש הציבור חשוב מחיי היחיד, וכי פגיעה בו שקולה לבגידה. בתי המשפט הצבאיים ובתי הדין לתחבורה נדרשו ליישם את החוק באופן מהיר וללא רחמים, ולעיתים קרובות גזרו עונשי מוות גם על מקרים זעירים של גניבת מזון.

החוק פעל במקביל למדיניות רחבה של טרור כלכלי. החרמות יבולים וזרעים, סגירת אזורים מוכי רעב בפני תנועה, איסור מסחר פרטי במזון והענשה קולקטיבית של כפרים שלמים שנחשדו בהסתרת תבואה. צעדים אלו נועדו לשבור את רוח ההתנגדות הכפרית, ולכפות על האיכרים להיכנע למערכת החוות המשותפות. מניעת הגירה מאזורי הרעב והוצאתם מחוץ לחוק של אלפי איכרים שברחו לחפש מזון – חיזקו את תחושת חוסר האונים ואת התלות המוחלטת בשלטון.

במהלך 1933 הגיעו בתי המשפט לשיא פעילותם. עשרות אלפים הורשעו מדי חודש, ורבים נשלחו למחנות הגולאג לתקופות של עשר שנים ויותר. הענישה חסרת האבחנה יצרה אווירה שבה הפחד גבר על כל יצר הישרדות טבעי. איכרים נמנעו מליקוט תבואה גם כשילדיהם גוועו ברעב, מחשש שיואשמו בגניבה. מערכת החוק הפכה לכלי פסיכולוגי של טרור, שנועד לשלול מהאדם את הזכות לבחור בין מוסר לטבע, בין רעב לחיים.

סטלין עצמו ראה בחוק אמצעי לחיסול “האלמנטים האנטי־סובייטיים” באיכרות. לפי תפיסתו, לא נדרש עוד להגלות את הבלתי נאמנים – ניתן היה להשמידם באמצעות רעב מבוקר. מנגנון הדיכוי המשפטי איפשר להציג את הרעבה ההמונית כתוצאה של “פשעים כלכליים”, בעוד שבפועל שימש להקטנת האוכלוסייה הבלתי רצויה ולחיזוק השליטה המפלגתית. בכך הפך החוק לאבן יסוד באידיאולוגיית הטרור של המשטר, שבה הצדקה משפטית שימשה מסווה להרג המוני.

בשנים שלאחר מכן, ובעיקר ב־1935–1936, נבחנו מחדש עשרות אלפי תיקים ונמצא כי חלק גדול מן ההרשעות היה חסר בסיס. למעלה מ־37 אלף בני אדם שוחררו או קיבלו חנינה, אך הנזק כבר נגרם – החוק עיצב מציאות שבה החוק הפלילי שימש כמכשיר פוליטי, והצדק הוחלף בצייתנות. “חוק השיבולים” נותר סמל לכך שבברית המועצות של סטלין, גם רעב טבעי הפך לכלי שליטה, והרעבה שיטתית הוצגה כצדק סוציאליסטי.

פרטי הצו

הצו של הוועד הפועל המרכזי של כל האיחוד והמועצה הכל-איחודית של הקומיסרים העממיים, שכותרתו "על הגנת רכושם של מפעלי המדינה, הקולחוזים והקואופרטיבים, ועל חיזוק הרכוש הציבורי (הסוציאליסטי)", נחתם ב־7 באוגוסט 1932. לפני כן, העמדה לדין על גניבת רכוש מדינתי או קואופרטיבי הייתה פורמלית בלבד, ועונשה לא עלה על 2–5 שנות מאסר או עבודות שירות — דבר שלא מנע את התפשטותן של גניבות המוניות של מזון ורכוש, בעיקר בקולחוזים. המדינה הסובייטית ביקשה לשים לכך קץ באמצעות החמרת הענישה, ואף באמצעות עונש מוות על פשעים חמורים במיוחד נגד העם והמדינה.

• ההקדמה לצו הצהירה כי הרכוש הציבורי (המדינתי, הקולחוזי או הקואופרטיבי) הוא יסוד המשטר החברתי הסובייטי, ולכן מי שמנסה לנכס אותו לעצמו יש לראות בו אויב העם והסדר הסוציאליסטי.
• סעיף I עסק בגניבות ברכבות ובמערכות שיט.
• סעיף II עסק בגניבות מרכוש קולחוזי וקואופרטיבי.
• סעיף III עסק באלימות, איומים והפחדות כלפי חברי קולחוז. העונש על עבירות אלו נקבע ל־5 עד 10 שנות מאסר במחנה ריכוז.

העונש החמור ביותר שנקבע בצו על גניבה היה הוצאה להורג בירייה. בנסיבות מקלות נקבע עונש של לא פחות מעשר שנות מאסר. בכל המקרים הורה החוק להחרים את רכושם האישי של הנידונים. אסירים שהורשעו בעבירות לפי צו זה לא היו זכאים לחנינה. על החוק חתמו מיכאיל קלינין, ויאצ'סלב מולוטוב ואוול ינוקידזה.

הצו לווה בהוראה נלווית, "הנחיות ליישום הצו מיום 7/8/1932" (ספטמבר 1932), אשר פירטה כי עונש המוות יוטל במקרים של גניבות מאורגנות ושיטתיות, או גניבות מלוות בהצתה או הרס. העונש המרבי הוחל גם (אם כי עם אפשרות להקלה במקרים מסוימים) על "קולאקים, סוחרים לשעבר ואלמנטים חברתיים עוינים אחרים" אשר:

• "עבדו במוסדות או במפעלים מדינתיים",
• "נחשפו בגניבת סחורות, במכירתן לשוק הפרטי או במעילה בסכומי כסף גדולים",
• "חדרו לקולחוזים או מחוץ להם ועסקו בארגון או בהשתתפות בגניבת רכוש ולחם החוות השיתופיות".

איכרים רגילים החברים בקולחוזים או שאינם שייכים להם (אדינוליצ'ניקים), וכן אנשים שנתפסו על גניבה קלה בכלי תחבורה, היו צפויים לעונש של עד עשר שנות מאסר או פחות.

יישום החוק

במחצית השנה הראשונה לאחר פרסום הצו (עד 1 בינואר 1933) הורשעו על פיו ברפובליקה הפדרטיבית הסובייטית של רוסיה (RSFSR) כ־150,000 איש; מתוכם 3.5% (782 איש) נידונו למוות. בתי המשפט לתחבורה מסילתית (ברוסית: линейный транспортный суд) גזרו 812 גזרי דין מוות ברחבי ברית המועצות, ובתי הדין הצבאיים – 208 גזרי דין נוספים, אך רובם בוטלו על ידי בתי המשפט העליונים. 60.3% מן הנאשמים נידונו לעשר שנות מאסר, ו־36.2% לתקופות קצרות יותר; מבין האחרונים, 80% קיבלו עונשים שאינם כוללים את שלילת חירותם.

עם החרפת המתח החברתי בשל הרעב, עמד מספר המורשעים על פי החוק במחצית הראשונה של 1933 ל־69,523 איש ברפובליקה הרוסית, שרובם (84.5%) נידונו לעשר שנות מאסר. בכל מקרה עשירי בערך הוטל עונש קל יותר, ו־5.4% מן הנאשמים נידונו למוות – בעיקר במקרים שבהם בוצעה הגניבה במסגרת קבוצה מאורגנת ובהיקפים של מאות טונות.

באביב 1933, לאחר החלטת הפוליטביורו של המפלגה הקומוניסטית ב־1 בפברואר והחלטת נשיאות הוועד הפועל המרכזי ב־27 במרץ אותה שנה, החל מספר ההרשעות לרדת: במחצית השנייה של השנה ירד במחצית, ובשנה שלאחר מכן ירד פי שלושה בהשוואה ל־1933. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1935, ניתנו רק 6,706 גזרי דין. מצב דומה נרשם גם ברפובליקה הסובייטית האוקראינית: בשנת 1933 הורשעו 12,767 איש, וב־1935 – 730 בלבד ².

מתן חנינה כוללת

ב־26 ביולי 1935 קיבל הפוליטביורו החלטה למחוק את רישומיהם של חברי קולחוז שהורשעו שלא כדין על בסיס הצו.

שנה לאחר מכן, ב־20 ביולי 1936, הכין התובע הכללי של ברית המועצות, אנדריי וישינסקי, מזכר שהופנה לסטלין, מולוטוב וקלינין, ובו דווח כי בחינת התיקים שנדונו על פי הצו הושלמה. בסך הכול נבדקו יותר מ־115,000 תיקים, וביותר מ־91,000 מהם (79%) נקבע כי יישום צו 7 באוגוסט היה שגוי; על סמך ממצאים אלה שוחררו או קיבלו חנינה 37,425 בני אדם.

ההערכה היא כי למעלה מ־200,000 אנשים הואשמו על ידי ה־OGPU, ומתוכם ניתנו בין השנים 1932–1939 כ־181,827 גזרי דין (ברובם של 5–10 שנות מאסר במחנות הגולאג). מתוך אלה, כ־1,000 בשנת 1932 ו־3,754 בשנת 1933 נידונו למוות.

לקריאה נוספת

• אלכסנדר סולז’ניצין, ארכיפלג גולאג
• החלטה מס’ 36/78 של הוועד הפועל המרכזי (ЦИК) והמועצה של הקומיסרים העממיים של ברית המועצות (СНК СССР) מיום 16 בינואר 1936 – "על בדיקת תיקים של אנשים שנידונו על פי החלטת הוועד הפועל המרכזי והמועצה של הקומיסרים העממיים של ברית המועצות מיום 7 באוגוסט 1932 'בדבר הגנת רכושם של מפעלי המדינה, הקולחוזים והקואופרטיבים, ובדבר חיזוק הרכוש הציבורי (הסוציאליסטי).’"
• פיחאלוב, איגור (2011). "חוק חמש השיבולים" (ברוסית: Закон о пяти колосках) ‏(Terrra Humana, ברוסית), גיליון 4, עמ’ 100–104. ‏ISSN‏ 1997-5996.
• פיליפוביץ’, ולרי אניסימוב (2008). "האחריות על גניבת רכוש סוציאליסטי לפי החוק הפלילי הסובייטי" (ברוסית: Ответственность за хищения социалистической собственности по советскому уголовному кодексу), ‏בולטן האוניברסיטה הממלכתית של יוגרה (ברוסית), גיליון 4 (11). ‏ISSN‏ 1816-9228.
• "הנחיות ליישום הצו מיום 8/8/1932".
• "10 עובדות על הולודומור." ‏BBC News‏ – השירות הרוסי (ברוסית), 22 בנובמבר 2013. התקבל ב־4 באוקטובר 2019.
• "דו"ח התובע הכללי של ברית המועצות א. י. וישינסקי ל־י. ו. סטלין, מ. י. קלינין, ו. מ. מולוטוב, על מילוי החלטת הוועד הפועל המרכזי והמועצה של הקומיסרים העממיים של ברית המועצות מיום 16 בינואר 1936." ‏stalinism.ru‏ (ברוסית). התקבל ב־24 ביוני 2019.
• מייקל אלמן, סטלין והרעב הסובייטי של 1932–1933 – בחינה מחודשת, ‏Europe-Asia Studies, ‏Routledge‏, כרך 59, מס’ 4, יוני 2007, עמ’ 663–693. (קובץ ‏PDF‏, נשמר בארכיון ב־14 באוקטובר 2007).
• "דו"ח על מספר המורשעים בכל סעיפי החוק הפלילי של הפדרציה הרוסית ועל אנשים נוספים שניתנו בעניינם פסקי דין בתיקים פליליים", חלק 1, סעיף 7 (פרק 21), ‏www.cdep.ru‏ — קובץ Excel: ‏k3-svod_vse_sudy-1-2017.xls‏ (סטטיסטיקה משפטית לשנת 2017).

הערות שוליים

1. מייקל אלמן, סטלין והרעב הסובייטי של 1932–1933 – בחינה מחודשת, ‏Europe-Asia Studies, ‏Routledge‏, כרך 59, מס’ 4, יוני 2007, עמ’ 663–693. (קובץ ‏PDF‏, נשמר בארכיון ב־14 באוקטובר 2007).
2. פיחאלוב, איגור (2011). "חוק חמש השיבולים" (ברוסית: Закон о пяти колосках) ‏(Terrra Humana, ברוסית), גיליון 4, עמ’ 100–104. ‏ISSN‏ 1997-5996.