חיים גרינברג

מיום שהראשון לקבוצי ישראל הגדולים קבל שווי זכויות אזרחיות בארץ גדולה, הארץ שהיתה חלוץ הדאמוקראטיה המודרנית ביבשת אירופה, כבר עברו יותר משלשה יובלות שנים. בשלהי המאה הי״ח הובקעה בפעם הראשונה חומת ימי הביניים שהצצה בין יהודים לגויים בחייה המדיניים והסוציאליים של אירופה. משמע מאותו יום שבאורח חוקי הוכרז בצרפת, בי היהודים נהנים מן הזכויות האזרחיות השוות לאוכלוסיה הלא־יהודית, כבר עברו כחמשה־ששה דורות. והיום עומדים אנו שוב בפני אותה בעיה עצמה שעמדנו בפניה בפרוס המהפכה הצרפתית. אותה בעיה עצמה? לא, הרבה יותר חריפה ובארצות רבות.
בזכרנו, כי כששה דורות מפסיקים בינינו ובין הכרזת האמנציפציון הראשונה, שניתנה באירופה, הרי ממילא אנוסים אנו לומר על דורות אלה שהם פשטו את הרגל. לא נאמר על עצמנו, ואפשר שאין לנו יסוד לומר על עצמנו, כי לא היינו ראויים לאמנציפציון. לפיכך אנוסים אנו לחשוב, כי העולם בימים ההם לא הוכשר לכך, כי אילו הוכשר הכשרה פנימית, אורגאנית, כך רוצים אנו לחשוב — ליתן אמנציפציון ליהודים, כי עתה לא עמדנו היום, איני רוצה לומר בפני פשיטת רגל, אך מכל מקום, בפני משבר קשה של הישגי האמנציפציון היהודי במשך שתי מאות השנים האחרונות. היינו מפליגים הרחק מאד, אילו באנו כאן להזכיר את כל הכוחות, שהשפיעו בפרום המהפכה הצרפתית, במהפכה גופא, כדי שהיהודים יהיו, לפחות מבחינה קונסטיטוציונית, מושווים בזכויות. ברור לנו, כי בלי שינוי מסוים בכל האופק הפוליטי של הימים ההם לא היתה ריפורמה כזאת עלולה להתממש. היא נקבעה, – תחילה בצרפת, אחר כך באירופה המרכזית, בעיקרי משום שבארצות ההן היו רוחות דאמוקראטיות מנשבות במאה הי״ח והי״ט. בהכרת ההמונים, וביחוד בהכרתה של האינטליגנציה המנהיגה שבאותן הארצות, היה האמנציפציון היהודי, בהתגשמותו החלקית, קשור בנצחונם של הרעיונות הדאמוקראטיים. וכשאני אומר "בנצחונם של הרעיונות הדאמוקראטיים", הרי יש לפרש את הדברים בצמצומים מסוימים. היה זה נצחונה של אותה אידיאה דאמוקראטית חד צדדית ומוגבלת, שלא ראתה לפניה אלא את היחיד, ושנסתמכה על הרעיון, בי בסופו של חשבון הרי כל האנשים יחידים הם, — ואין נפקא מיניה מאיזה מעמד, או גזע או קבוצה דתית באו הללו – שווים בערכם, וממילא צריכים הם להיות שווי־זכויות גם מבחינה פוליטית. צמצום זה פירושו, כי האידיאה הדאמוקראטית של אותם הימים לא ראתה לפניה בהכרה אלא פרודות, יחידים בודדים. נושאיי האידיאה הדאמוקרטית של הימים ההם לא הוכשרו עדיין להרחיב את תוכן אמונתם, כדי שתתפשט על קבוצים שלמים, להכיר בשווי־זכויות של קבוצות שלמות על כל סגולותיהן המיוחדות. עדיין לא הבינו הללו, כי סוף מסקנתו של הרעיון הדאמוקראטי הוא בהכרת שווי־הזכויות לא בלבד ליהודים כיחידים, כאזרחים בודדים, אלא גם לעם היהודי, כקבוצה אתנית, כקבוץ, כשכבה גזעית ותרבותית מיוחדת. ויש לומר, כי בבחינה זו חטאו לא רק אלה שהשווינו בזכויות. גם היהודים שהושוו בזכויות אשמו בכך לא פחות מהם. אם כה ואם כה עומדים אנו היום, 'בשנת תרצ״ח, לפני אותו סימן־השאלה, לפני אותה בעיה עצמה, כקודם, וכפי שאני בטוח בעומק לבי: לפני ההכרחות הפאטאלית של מלחמה מחודשת לאמנציפציה יהודית.

כל האידיאולוגיות הקודמות, שהיו רווחות כל כך לפנים בין השכבות השונות של האומה הישראלית בארצות השונות בקשר עם שאיפותינו לאמנציפציה, פשטו את הרגל. פשטה את הרגל התפיסה המשכילית, התמימה, הקרתנית, שלפני עשרות בשנים באו על פיה בטענה אל המוני היהודים במזרח אירופה: שנו את אורח־חיייכם, היו שותפים לתרבות הכללית, הרסו את המחיצה התרבותית והלשונית, המפסקת ביניכם ובין האוכלוסיה הלא־יהודית שבארץ זו, — וחדלו לרדוף אותכם והייתם שווי־זכויות. בשום מדינה שבעולם לא נהרסה אותה מחיצה הרס גמור כבגרמניה, בשום מדינה בעולם לא נצטרפו היהודים אל התרבות השלטת במידה שנצטרפו בגרמניה, בשום מדינה בעולם לא תרמו היהודים את תרומתם לפריחה התרבותית של הארץ, לא הצטיינו בקונטריבוציות גדולות ורבות הישגים, כבגרמניה, — ובשום מדינה בעולם אין הבעיה היהודית טראגית כפי שהיא היום שם, בגרמניה.
פשטה את הרגל גם התפיסה הקודמת שאמרה כי היהודים מוכרחים לשנות את משלחי־ידם, כי עליהם לעבור לעיסוקים פרודוקטיביים, כדי שישנו את היחס אליהם. היהדות במזרח אירופה כבר לא היתה ב-20-30-40 השנים האחרונות מה שהיתה במאה הי״ח או הי״ט. יהודים רבים עברו לעבודה פרודוקטיבית בכמה וכמה ארצות של מזרח אירופה, וביחוד בפולין. מתוך אינרציה הננו מוסיפים עדייו לדבר בנוסח משכילי־ציוני על היהודי כעל "פורח באויר", ובעצמנו שכחנו את אותם היהודים, שרצפו את הרחובות בווילנא, את מאות אלפי בעלי המלאכות היהודים בליטא ובפולין, את רבבות הפועלים היהודים בבתי החרושת, את רבבות היהודים שעברו במשך שני הדורות האחרונים לחקלאות, בתנאים הגרועים ביותר, בפולין. ויודעים, אנו, כי כיום, כשעלה הנחשול החדש של האנטישמיות, מכווונת שנאת ישראל זו לא בלבד כלפי הקאפיטאליסט היהודי או כלפי היהודי "הפורח באוויר". שוללים מאתנו לא בלבד 'את הזכות להיות בנקאים, אלא גם את הזכות להיות מטאטאי רחובות. וכי היכן נוהגים בחסד עם היהודים עמלי הכפיים? היכן, באיזו ארץ אנטישמית, מניחים אותם לעבוד? נחשול ההשמדה מכוון עכשיו כלפי האפיקורס היהודי וכלפי היהודי החרד, כלפי בארונים יהודים וכלפי פועלים יהודים, כלפי בנקאים וכלפי בעלי מלאכות, כלפי יהודים לאומיים וכלפי מתבוללים. לא זוהי שעת הכושר ואולי גם לא כאן המקום (אך לא היינו מסוגלים לכך) לעשות את הניתוח הסוציאולוגי הקשה של היום הזה, לבקש ולמצוא פתרונים והסברים לאנטישמיות קיצונית זו, שהופקרנו לה בארצות רבות כל כך, ושמחר אולי נופקר לה גם בארצות אחרות. הענין הוא מסובך עד מאד, ולגמרי לא מלאכה קלה היא לנתח ולמצוא את כל הסיבות. ופחות מזה נקל הוא לבקש אמצעים לסלק את הסיבות הללו.
אך כיום חשוב הוא לציין את עצם העובדא — זכויותינו נשללות במדינות פאשיסטיות ופאשיסטיות למחצה, הפרוצאס של שלילת הזכויות החל בארצות שבאורח רשמי הן נושאות עדיין איצטלא של דאמוקראטיה, אלא שהן מתגלגלות בדרך שינויה של הדאמוקראטיה כל כך, שיתכן כי מחר לא ישתייר ממנה כלום. אנו מבקשים מוצא. ואנו מבקשים מוצא לא בלבד ליהודי ארץ זו או אחרת, גרמניה או אוסטריה, שהמצב שם הוא פאטאלי במיוחד כבר היום, — אנו מבקשים מוצא לקיבוצים היהודיים בארצות, שבהן עדיין לא נשללו זכויותיהם באורח רשמי, אלא שאין בטחון, כי מחר לא ישללו את זכויותיהם או כי מחר לא יתחילו המלוכות לנקוט שם פוליטיקה כלכלית שתיטול מאתנו למעשה כל אפשרות של המשך הקיום במשמעו הפיזי-ביולוגי הפשוט של המושג הזה.

והיכן המוצא? והישנו בכלל? אחד המקולקלים והציניים שבצוררי ישראל במשך הדורות האחרונים, הקטיגור הראשי מטעם הסינוד הקדוש שברוסיה הצארית, פוביידונוסצאב, ניסח פעם בחוצפתו שאין דוגמתה תכנית לפתרונה של שאלת היהודים ברוסיה. אין — אמר הלה — פתרון אחד; אנו נוכרח להיזקק לג׳ פתרונים בבת־אחת: שליש מן היהודים הרוסים יתנצר, וכך תפתר שאלת היהודים ביחס לשליש הזה; אה השליש ׳השני נכריח להגר מרוסיה, — וכך נפתור, על כל פנים, אנו הרוסים, את שאלת השליש הזה; והשליש השלישי, האחרון, ימות מיתה פיזית, יושמד השמדה גופנית, פשוטו כמשמעו: יעלם מן העולם. בימינו אלה אתה נזכר ממילא תכנית זו של פוביידונוסצאב, אף על פי שאין כבר אפילו ארץ אנטישמית אחת, שבה ירצו להיזקק ל״ליבאראליזם" של פוביידונוסצאב. הלז היה "ליבאראלי", לפחות, לגבי שליש אחד מן האוכלוסיה היהודית, לאותו שליש שהיה מוכן, לדעתו, באופן פוטאנציאלי להתנצר. את היהודים המשומדים היה הלה מוכן ומזומן לאסוף אל חיקו הקדוש, כמי לפנים בספרד. לפי השקפת האנטישמיות המודארנית אין פתרון גם לשליש הזה. הלבוש הדתי של הבעיה היהודית הפוליטית נתבטל לגמרי. ולדעתם של האנטישמיים המודארניים אין, איפוא, אלא שני אמצעים: האמצעי "הקונסטרוקטיבי" הוא ההגירה, והאמצעי השני, שאני מתקשה למצוא לו שם תואר, הוא סתם השמדה גופנית. כן, השמדה פיזית, שעדיין היא דרך בעולמנו לפתרון בעיות סוציאליות. ההבדל הוא רק בצורה ובאמצעים של מלחמת־השמד זו. לפני 8-9 חדשים, למשל, נפתרה בדרך מיוחדת במינה בעיה סוציאלית־כלכלית באחת הראפובליקות של אמריקה המרכזית. בסאנטא דומינגו שלח הנשיא צבא למחוז שבו התגוררו כ־12 אלף אזרחים זרים, שבאו מן הראפובליקה השכנה, האאיטי, שנטלו, כפי שאמרו, את העבודה מאזרחי סאנטא דומינגו. האמת היא, שאותם אלפי הכושים מהאאיטי הוזמנו לשם לפני כמה שנים, משום שחסרו ידים עובדות. אבל עכשיו אין צורך בהם. דאפראסיה. גזרו עליהם שיסעו משם וסרבו, מאין מקום לנסוע. ובכן, נשלח לשם צבא ובמשך 48 שעות הרגו 8 אלפים מ-12 אלף איש שהתגוררו שם. לאחר שהושמדו 8 האלפים, הרי חלק מ־4 האלפים שנותרו ברחו מעצמם והשאר מתו. בסאנטא דומינגו היו הללו כושים, ולא יהודים. בגרמניה, אוסטריה, אונגריה, פולין אין כושים, אין יעל מי לשפוך חימה וכעס. שם — אנו הננו הכושים, ויש נכונות לנקוט מאטודים של סאנטא דומינגו, אם כי בצורות אחרות: על ידי נשול פוליטי, על ידי כפית מיליוני יהודים להגר. אומר אני "מיליוני יהודים", שהרי ברור, כי המדובר הוא היום לא על חצי מיליון היהודים, היושבים בגרמניה ובאוסטריה ולא על קרוב לחצי מיליון שבאונגריה, שבה החלה זה מקרוב פוליטיקה תוקפנית של השמדה כלכלית כלפי הקבוץ היהודי. המדובר הוא כבר — במדרגות שונות — על כל היהודים שבמזרח אירופה (חוץ מרוסיה הסובייטית) ובאירופה המרכזית. כיום הרי זו כבר בעיה לפחות ביחס לשליש מכל האומה הישראלית. לא, יותר משליש, אולי קרוב למחצית כל האומה הישראלית. בעיה ביחס ל5-6 מיליון נפש!

ויכול הטוען לטעון, בי מבחינת האנאליזה הציונית, שעשינו עוד לפני יובל־שנים, אין שום דבר במצב הזה העלול להפתיענו באופן "אינטאלאקטואלי" הפתעה יתירה. אפשר לומר, כי הציונות ראתה כל זה מראש, הזהירה על כך, כי היא הכירה או ציינה דרך לפתרון האמיתי, הריאליסטי של שאלת היהודים. הרוצה לטעון כך יטען. ואף על פי כן סבור אני, כי גם הציוני חייב להזהר מעט מלאמר כך. שעליו להזהר, משום שאף על פי שאין לנו היום אפילו יסוד כלשהו להסתלק מן היסודות העיקריים של האנאליזה והפרוגנוזה הציוניות, — בכל זאת בימים ההם, כשהונחו אבני היסוד של התנועה הציונית, לא היה אפילו ציוני בעל הלך מחשבות פסימיסטי ביותר, שראה מראש כי עתיד להיות מצב כזה שאנו שרויים בו עכשיו. הציונות לא חזתה מראש אלא את אפשרותה של התפתחות אנטישמית נמרצת; הציונות התנבאה על אפשרות הנישול הכלכלי. אך הציונות, אפילו הפאסימית ביותר, לא. חזתה מראש נחשול כזה של שנאה ואנטישמיות זואולוגית, כנחשול זה, שהסתער עלינו היום. הציונות לא כפרה מעודה באפשרות לרכוש ליהודים שווי־זכויות באותן המדינות שעדיין לא הוכרז עליו. הציונות לא אמרה, כי ברוסיה הצארית לא תהא אפשרות להשיג שווי זכויות. היא רק אמרה, כי שווי זכויות, אפילו כשהוא קיים, אינו פתרון מוחלט, ראדיקאלי לבעיה שלנו. אך הציונות לא ראתה מראש, כי שווי־הזכויות ישולל מן היהודים בארצות שהם נהנים שם ממנו משכבר. מדורות רבים. הפרוגנוזה של הציונות הריאליסטית לא קבעה גם זאת, כי הנה יבוא יום ובמשך זמן קצר נוכל לארגן "יציאת מצרים" המונית של מיליוני יהודים. הפרוגנוזה שלה היתה, כי במשך תקופה היסטורית ממושכה נצליח לבנות בארץ ישראל מרכז להמוני ישראל, שיקלוט בהדרגה מיליוני יהודים, קרבנות האנטישמיות או אלה מהם שלבם ימשך לארץ ישראל מפאת רצונם לחיות חיי יצירה שלמים בתורת יהודים. ולפיכך, אף אם קשה ביותר הוא לאנ״ש להביע דבר זה, הרי עובדא היא, כי גם הציונות כיום אינה מוכנת, אינה מזוינת, אינה מצוידת — ואי אפשר מבחינה אובייקטיבית שתהא מצוידת – בכל אותם האמצעים העצומים, המדיניים, הסוציאליים, הכלכליים, חישוביים, הדרושים כדי לפתור בזמן קצר את שאלת־החיים־והמות של 5—6 מיליון יהודים. על ידי כך אין האמת הציונית נפגמת ואין פוחת אורה שצריכה היתה להפיצו, עוד לפני שני דורות, על פני כל חיי היהודים, ולצערנו לא הצליחה בכך. התקוה הציונית לעתיד לבוא בעינה עומדת; אפשרויות הבנין הממשיות של הציונות בשביל ההווה בעינן עומדות. ואני מאמין, כי יש דרך להגדיל ולהרחיב את האפשרויות הללו. אך אין די בכל זה לפתרון שאלת החיים והמות של מיליוני היהודים כבר עכשיו במשך הזמן הקצר ביותר.
בימינו אין ואי אפשר שיהיו נדידות המוניות, המשנות בזמן מועט — במשך שנה, שנתיים, שלש, חמש שנים — את פרצופו ומצבו של העם. רק שתי דוגמאות של הגירות המוניות אירעו בדורנו. ומכל אחת מהן חייבים היינו ללמוד משהו. במשך שנה אחת היגרו שלשה מיליון סינים מסין למאנדז׳וריה. בשנה אחת — שלשה מיליונים! אבל איך אירע הדבר, ומה היה בסופו? אירע הדבר, משום שבמחוז גדול שבסין, בעל אוכלוסיה של עשרות מיליוני נפשות, היה רעב כבד. שני מיליונים מתו שם מרעב במשך שנה אחת, שלשה מיליונים יצאו לנדוד ברגל, משום שגם בהמותיהם נספו. מיליון אחד מתו בדרך למאנדז׳וריה. חצי מיליון מתו אחר־כך במאנדז׳וריה גופא ממגפה. וההנחה היא, כי מחצית משלושת המיליונים נשארו אחר כך בחיים במאנדז׳וריה. הנה לפנינו דוגמא אחת של הגירת־בהלה המונית בימינו. היא עלתה במחיר איום של חיי המונים רבים. וגם עכשיו מותר לפקפק מאד בטיב מצבם של אותם המהגרים הסינים שנותרו בחיים במולדתם החדשה.
ותופעה שניה, הרבה יותר מאושרת, העברת המוני היוונים למולדתם לאחר המלחמה. במשך ארבע שנים עברו מטורקיה ליוון מיליון ושלוש מאות אלף איש. הם עברו מטורקיה ליון, משום שטורקיה נהגה בהם לאחר המלחמה כמנהג שגרמניה נוהגת עכשיו בנו. אך אל נא נשכח כי לאותם מיליון שש מאות אלף איש שהיגרו במשך 4 שנים מטורקיה ליוון, היתה כתובת ממשית. הם הלכו ליוון, לארץ שהיא שלהם, שממשלתה ממשלתם, לארץ שבה ישבו כבר כמה מיליוני יוונים. ישיבת עם במולדתו, במשך 3 או 4 דורות, לארץ שיכלה לממש הלוואות עצומות, לארץ שבה הוכנו להם קרקעות, ולא בלבד קרקעות פנויים, אלא – וזהו פרט חשוב מאד, —קרקעות מטופחים, חוות מובנות, שהרי באותה עת עצמה עברו — לפי ההסכם — קרוב לחצי מיליון טורקים מיוון לטורקיה. שתי הקבוצות הלאומיות החליפו ביניהם קרקעות שעיבדו אותם. זה היה הנסיון היחידי והמוצלח של הגירה המונית ושל התישבות המונית בדורנו.
דוגמא אחרת אין אנו יודעים בדורות האחרונים. מתיראים אנו לדמות את עצמנו לסינים. אימה נופלת עלינו כשאנו מעלים על דעתנו את האפשרות, בי מחצית ההמונים המהגרים ימותו, ח״ו, בדרך. אם פתרון הוא זה, הרי יש בעולמנו עוד הרבה פתרונים אחרים, לא פחות מאושרים. ואין לנו, לצערנו, כיום הזה האפשרות להידמות ליוונים שלאחר המלחמה, להם ולתנאיהם. ארץ ישראל אינה יוון, ארץ ישראל מבחינה פוליטית אינה עדיין ארץ ישראל, היא רק עתידה להיות ארץ־ישראל. ובארץ ישראל אין עדיין ישוב של כמה מיליוני יהודים, המסוגלים ביום הזה לקלוט עוד כמה מיליונים. בארץ ישראל אין כיום כמות מספקת של קרקעות פנויים, והקרקעות העלולים להתפנות מחר, עוד יצריכו עבודת הכשרה חלוצית במשך שנים רבות.

לצערי, נכונה דעתי: בין שנחשוב על ארץ ישראל בחזקת החלוקה, ובין שנחשוב על ארץ ישראל בחזקת אי־החלוקה, הרי מבחינת האפשרויות הכלכליות וההגירתיות יש לכל אחת מן הפרספקטיבות הללו מעלות וחסרונות משלה. בארץ ישראל בלתי מחולקת יש יותר קרקעות, וממילא יותר הזדמנויות לקליטת מהגרים יהודים, — אך כנגד זה פחות אפשרויות פוליטיות לנצל הזדמנויות אלה. בארץ ישראל מחולקת יהיו יותר אפשרויות פוליטיות, אך פחות קרקע. בלתי צודקים היינו ביחס לעצמנו וביחס לאחינו בני ישראל היום, אילו אגב הדגשה—כחובתנו להדגיש בכל עת ובכל שעה את האופי הקונסטרוקטיבי של כל מעשינו בארץ ישראל, — אילו אגב הדגשה שאנו חייבים להרגיש שבעתים, כי פעולה קונסטרוקטיבית זו בארץ ישראל צריכה להתחזק ויכולה להתחזק מחר ומחרתים — היינו אומרים בוודאות, כי זהו הפתרון, הפתרון הממשי היחידי, במשך מעט השנים הבאות עלינו, לשאלת החיים והמוות של אותם 5—6 מיליון היהודים, שעליהם אנו מדברים היום. אין, ואין איש יכול ליצור — לא אנו, לא אנגליה, לא חבר הלאומים ולא כל מלכי מזרח ומערב את האפשרויות שארץ ישראל תקלוט בתקופה קצרה 5—6 מיליונים. אני חוזר ומדגיש: במשך תקופה קצרה. אין זה פוגם כלל את תקוותינו ביחס לפתרונה המוחלט של השאלה היהודית בארץ ישראל. אך אם מדברים אנו בשיעורים של מיליונים, הרי זה ימשך עשרות בשנים, ואלו לפנינו עומדת שאלתם של היהודים בני הדור הזה, ובארצות רבות כל־ כך.
משום כך סברתי מלכתחילה ואני סובר גם היום, כי המלה אוואקואציה, שבחוגים מסוימים אצלנו השתמשו בה כבתרופה ראדיקאלית לכל צרות ישראל, היא מלה מזקת. אוואקואציה היא מלה שאין בכחה אלא ליצור השליות בלבד — לנו ולנוגשינו. אין אפשרות בתנאים של ימינו להוציא בדרך האוואקואציה 5—6 מיליונים יהודים. אין מקום ללכת. אין מקום, אפילו כשאין מתכוונים לארץ ישראל בלבד. היו תקופות בדברי ימינו שבמשך שנים מעטות נקלטו מאות אלף יהודים באמריקה. השנים ההן חלפו. איני רוצה לומר, כי הן חלפו לבלי שוב, אך במשך השנים הקרובות אין לדבר על ארץ או אפילו עשר ארצות שיוכלו לקלוט את מיליוני היהודים. נרגשים היינו, כיהודים ובאנשים, כששמענו את דברו ההומאניטארי של נשיא ארצות הברית רוזוואלט על פתיחה מרווחת יותר של שערי אמריקה כפני הפליטים היהודים, בפני פליטים בכלל. אין אנו מפונקים יותר מדי בשנים האחרונות, ויודעים אנו להוקיר מעשה זה, ואפילו, כדרך שיש רוצים לכנותו, ז׳אסטה זו. גם בז'אסטות נאות ואציליות לא פנקונו ביותר. אך אל נא נרבה בהשליות יתירות. גם לאחר ז׳אסטה זו, גם לאחר המעשים, שיבואו בעקבות הז׳אסטה, מה גדולות יכולות להיות כאן התוצאות של ההצלה? מיליוני יהודים לא תקלוט אמריקה במשך השנים הבאות. אולי יוכיחו לי, כי יכולה היא לקלוט. אך לא יוכיחו לי, כי ידוע לה שהיא יכולה, או כי היא מוכנה לקולטם. ולכשתרצו (בינינו לבין עצמנו), כאמת, אין אמריקה יכולה כיום לקלוט המונים רבים. יכול תוכל, אם תשנה את כל מבנה הסוציאלי־כלכלי. או אז יכול להיות באמריקה מקום לא בלבד ל-4-5-6 מיליוני יהודים, אלא עוד לעשרות מיליוני אנשים שהיו רוצים להתישב בה, אך כל זמן שמבנה החיים הכלכליים באמריקה לא נשתנה, וכל זמן שאמריקה מטופלת בבעיה של 10—12 מיליון מחוסרי עבודה, ומיליוני מקבלי סיוע, הרי יכול אדם לטעון, כי יש אפשרות לסדר בצורה אחרת לגמרי את כל החיים הכלכליים באופן שלא יהיו מחוסרי עבודה כארץ — אך אין זו שאלה יהודית בלבד, ולא תמיד מקבלת אמריקה את העצה שאנו מוכנים להשיא לה. אבל במצב כפי שהוא היום, הרי זו תמימות לשער, כי לא בלבד אמריקה, אלא כל 28 המדינות שנציגיהן עתידים להתכנס ב־6 ביולי בועידה הבינלאומית לעניני הפליטים, יוכלו למצוא עצה להוציא בדרך האוואקואציה כמה מיליוני אנשים במשך השנים הקרובות. לא אנגליה, לא צרפת, לא אמריקה, לא הולנד (ולא רוסיה הסובייטית, על כל הראזארבות הטבעיות שלה שאין להן שיעור כלל, השותקת, אגב, עכשיו ולא ראתה נחיצות, ולוא גם לשם ז׳אסטה בלבד, לשם סימבוליקה היסטורית להזמין אליה 30—40—50 אלף יהודים, שיכלה לקלטם על נקלה…) — לא שום מדינה מכל 28 המדינות שיתכנסו שם תמצא פתרון כזה. יישר כחן גם על מידת העזרה שבכל זאת יצליחו ליתן. המציל נפש אחת מישראל מן הגיהינום ועושה אותו בן חורין ונותן לו את האפשרות לעבוד ולאכול לחם בזיעת אפים עושה מעשה רב. רבבות היהודים, שאותה ועידה תמצא דרך לסדר את הגירתם וקליטתם, ענין גדול הם לנו. אך הרי המדובר אינו על אלפים. המדובר הוא על מיליונים, משום שהיום אפשר להוציא יהודים או רוב היהודים, מארץ אחת, אך אין שום בטחון היום, כי מחר לא תתקנא ארץ אחרת ותבוא באותה דרישה עצמה של "אוואקואציה". רומיניה, פולין, אונגריה דורשות אמיגרציה. צא ובקש ארצות בשביל יהודיהן!

ואל נא נשכח עוד מומנט אחד. לפני זמן היתה מחלוקת גדולה בתוכנו (מחלוקת קשה, שבה גרמנו זה לזה עגמת נפש) בענין שהיה קשור בגורלם של רבבות יהודים שנפגעו פגיעה טראגית — בענין הטראנספאר. היו רבים שהאשימו אה מוסדות ההנהגה של הציונות בשבירת החרם על גרמניה על ידי נקיטת שיטת ההעברה שנתפרסמה כל כך. אני כשלעצמי הייתי בכל מאדי בעד הטראנספאר. בשבילי לא היה החרם מעולם עיקרון קדוש. חרם כלכלי אינו אידאאל, אינו דבר שבקדושה, החרם הוא ענין שבתכלית — המשפיע הוא או לא, המביא הוא תועלת או נזק? אף על פי שלא חשבתי את ה״העברה" להפרת החרם, הרי בכל זאת ניצלו רבבות יהודים גרמנים. והגיעה לנו עת שעלינו לטפל שוב במצוקות־ההגירה של יהודים בכמה ארצות, עת שרבים מאתנו יתגעגעו על אותם הימים שיכולנו, כביכול, להפר את החרם ולעשות פעולות של "העברה". עכשיו לא נוכל לעשותן. הגרמני מתחרט על הטראנספאראות וסימן הוא, כי ה״העברה" הביאה לנו תועלת.
אל נא תשוו את הנודדים החדשים לאותן רבבות היהודים הגרמנים, שלפני כמה שנים היה להם כסף ושאף לאחר הטראנספאר החמסני הם באו לחו״ל ורבים מהם לארץ ישראל, ובידיהם הון ניכר. 90 למאה מן הנודדים החדשים מגרמניה ומאוסטריה יצאו בוודאי בעירום ובחוסר כל. כי עכשיו המדובר הוא על החרמת רכושם של יהודים באותן הארצות. ועם כל הדרך־ארץ שלי ביחס לקרנותינו — קרן היסוד, והקרן הקיימת והמגבית של האגודות המקצועיות באמריקה, עם כל האמונה שלי בכחם הקונסטרוקטיבי, — ברור לי, כי בקרנות הללו בלבד ואפילו בתוספת הקרנות של הג׳וינט אין אפשרות להעביר מיליוני יהודים מאותן הארצות ולישבם בארץ ישראל או בארצות אחרות. בזמן האחרון זרמו ובאו לארץ ישראל עשרות מיליונים של הון פרטי, שיהודים הביאו עמהם. הם יצרו לעצמם אפשרויות קיום והזדמנויות עבודה נוספות לפועלים יהודים. בלי הון פרטי כזה, במנוסת בהלה מן הארצות האנטישמיות — מה וכמה עלולים אנו לפעול?

שומעים אנו פעם בפעם קול־דברים לאמור: כיון שאין ארץ ישראל יכולה לפתור במהירות את שאלת מיליוני אחינו הנרדפים, וכיון ששאר הארצות מסרבות לקלוט כמות מרובה של פליטים, — למה, איפוא, לא תתנו דעתם למדינה יהודית במקום אחר, לארץ גדולה מזו וטובה מזו, ארץ שיש בד יותר קרקעות, אפשרויות פוליטיות טובות יותר? ואף כתבות נותנים לנו: מאדאגאסקאר ושאר איים בירכתי תבל. הנה לפני 10—15 קונטרסים ומאמרים מסוג זה. כל מחבר הוא מגלה ארץ חדשה. אחד מחבב את אוסטראליה, והרי יש את נפשו, כותב הוא, לעשותה למדינה יהודית. אחר גילה את קאליפורניה. אך נהיה נא אנשים מבוגרים. וודאי שיש בעולם ארצות, לרוב גדולות, בעלות ראזארבות כלכליות עצומות לעתיד לבוא. ישנן בעולם ארצות העלולות לקלוט לא בלבד 5—6 מיליוני יהודים נרדפים, אלא גם כפלים כמספר האוכלוסין על פני כדור העולם כולו. ובכן, מה?
ראשית: מי נותן לכם את הארצות הללו? מי נותנן לנו?
ושנית: נתאר נא בנפשנו, כי אכן הצלחנו לעורר את העולם שיקבע אולי טאריטוריה, ותהא זו חלק של אוסטראליה, ויאמר לנו: "הרי לכם שטח של כך וכך מילין מרובעים, העבירו נא לשם את מיליוני אחיכם". וכי יכולים אנו, לקבל על עצמנו קבולת כזו? דעתי היא, כי יכול נוכל, אם יתנו לנו שהות של מאה שנים. אך אם התנאי והמצב הם, ש—"הנה לכם ארץ פנויה, שוממת, אך קחו נא לשם כמה מיליוני יהודים במשך שנים מעטות" — הרי נוכרח "להחזיר" את הטאריטוריה ריקם. אין מתרחשים נסים כאלה. ויכולה אותה טאריטוריה להיות פוריה ומבורכה, ממש ארץ זבת חלב ודבש, אך יש צורך ב־25 שנים של עבודת חלוצים מאומצת, כאותה העבודה שכבר עשינו בארץ ישראל, כדי ליצור בה אפשרויות הגירה למאות אלפים, ואחר כך, במרוצת הזמן, למיליונים. ולפי שעה? רק אנשים שלא נתנו לעצמם דין וחשבון, מהו פירוש ישובה של ארץ, שאינם יודעים, מה היתה בשבילנו תקופת הכשרתה של הקרקע בארץ ישראל, — רק אנשים כאלה, יכולים לשגות בדמיונות על דבר איזו טאריטוריה יהודית שבמשך זמן קצר אפשר להעביר אליה מיליוני יהודים. אנו נבקש, כמובן, את כל האמצעים והדרכים להגדיל את כה הקליטה של ארץ ישראל. והרי דבר זה היינו עושים גם אילמלא היטלר בגרמניה. הרי דבר זה עשינו גם לפני שהועמדנו בגזירת ההיסטוריה על סף הקאטאסטרופה החדשה. עכשיו חייבים אנו לעשות דבר זה ביתר מרץ. עלינו גם לבקש דרכים ואמצעים לפתוח בשביל הפליטים היהודים את שעריהן של שאר ארצות תרבותיות ודאמוקראטיות פתיחה מרווחה -ככל האפשר. אך עם זאת חייבים אנו לזכור, כי אין הדברים האלה פותרים ואינם יכולים לפתור את הבעיה שלנו. אין הם פותרים את שאלתו של האדם החי היום ומחר. ועל כן אין האוואקואציה בגדר תכנית, ואם נרצה ואם נמאן, הדי המציאות, המציאות האכזרית של היום הזה, גוזרת עלינו: אם יש בכם כה ואם אין, שאבו כוח חדש, מי יודע מאיזה מקורות נסתרים. שומה היא עליכם להתחיל במלחמה חדשה לאמאנסיפאציה יהודית בארצות שהיא נעשקת בהן, מלחמה לזכותו של היהודי להשאר שם ולעבוד. הכרזתנו היום צריכה להיות: אנו נבנה את ארץ ישראל. היינו בונים אותה גם אילמלא גרשונו; אנו נקל על מצבם של יהודים בכמות מסוימת על ידי הגירה לארצות אחרות, — אך אין אנו גורסים את התרופה של הבריחה. יהודים רבים נשארים לשנים רבות, רבות במקומותיהם ״ההיסטוריים"—בגרמניה, באוסטריה, בפולין, באונגריה, ברומיניה ובצ׳אכוסלובקיה. הם נשארים שם לא משום שטוב בעינינו הדבר, אלא משום שאין להם אפשרות פיזית שלא להשאר. הננו יושבים בקרבכם, אם תרצו ואם תמאנו. "הננו יושבים בקרבכם!" כך מוכרחים אנו להכריז בפני הממשלות האנטישמיות "ואם אנו ובנינו נרעב שם ומגפות יפשטו בקרבנו, ואלפים ממנו ימותו בתחלואים, הרי לא ימלטו בניכם ובנותיכם מאותן המגפות. אינכם יכולים להציב קורדון בינינו לביניכם. הננו כאן. לגרשנו! אין לכם מקום לגרשנו מפה!"

ואם ישאלונו: להלחם עכשיו לאמאנציפאציה יהודית חדשה – במה? באיזה כלי זין? והייתי במבוכה. אין תשובה בפי. לא קל להשיב תשובה על שאלות אלה. אך דבר אחד יודע אני בבירור: כי מוצא אחר אין לנו. כי זוהי הדרך שנלך בה, משום שדרך אחרת אין לנו; כי אולי הכרח הוא לנו לקום ולהבקיע בראשינו חומת ברזל. ודווקא משום כך, דווקא משום שמרגישים אנו את עצמנו חדלי ישע בשעה פאטאלית זו, דווקא משום שסכנות חדשות אורבות לנו, דווקא משום שמוכרחים אנו, בתקופה האיומה ביותר בחברי הימים שלנו, לפתוח במלחמה חדשה לסטאטוס שלנו בעולם, דווקא משום שמוכרחים אנו להלחם לזכויות הטבעיות בשביל כל היהודים עשירים ועניים, חרדים ואפיקורסים, פועלים ולא־פועלים, משום שהאנטישמיות המודארנית מכווונת לא כלפי קבוצות בודדות ביהדות, – דווקא משום שמוכרחים אנו לקדש את המלחמה לא כקבוצת יחידים סתם, אלא בקבוץ לאומי, הרי אם בכלל יש אפשרות לקדש מלחמה זו, אין לקדשה אלא על בסיס של הסתדרות המונית, על בסים של הסתדרות המקיפה את מיליוני היהודים הנפגעים ואת מיליוני היהודים המרגישים את עצמם כנפגעים, אך אם שרויים הם עדיין בארץ שלא שללה מהם את זכויותיהם. שווי זכויות הוא עיקרה של הדאמוקראטיה, ורק על ידי נצחון האידיאות הדאמוקראטיות בעולם יתבצר שווי הזכויות. ועל כן: להלחם לשוויון הזכויות יכולה רק יהדות המאורגנת על בסיס דאמוקראטי, היהדות המכירה בתוך ביתה, בחייה הפנימיים, את שוויון ערכו של כל יהודי, של כל נפש בישראל.
קשה לדעת, מהו הנשק שנצטרך להשתמש בו במלחמה זו. איני יודע אם יש בכלל אמצעים בדוקים במצבים כאלה. איני יודע, אם רשאים אנו להיות דוגמתיים בבקשת הדרכים והטכסיסים.
והרי גם אנו בעצמנו איננו יודעים להעריך את כוחנו. הרי עד היום לא הצלחנו לתת בפני העולם ביטוי דרמתי כראוי למצבנו. עדיין אין אני יודעים אפילו, מהו משקל לחצנו בעולם. כי דבר זה אין לדעתו אלא מתוך ארגון. אין זו פעולה בשביל "פני", בשביל יחידים. הדבר שאנו זקוקים לו עכשיו הוא לא פחות ולא יותר מקונספירציה גלויה, קונספירציה של מיליוני יהודים מאורגנים בגלוי — "קשר" של המוני יהודים על שלילת־זכויות והשפלה. אין שום אדם יבול לשקול' ולמדוד מראש כוחו של "קשר" כזה, את המרץ של המוני בית ישראל שכל כך מעטנו לנצלו.

במאמרו על שאלת היהודים, מאמר שחוגים מסוימים ביהדות ציפו לו זה מכבר בקוצר רוח, מפנה המנהיג הרוחני של "הודו הצעירה" כלפינו שתי האשמות חשובות. הוא מאשים אותנו בכך שלא הפגנו את הגבורה של פציפיזם לוחמני בארצות שבהן נרדפים יהודים, ובמיוחד בגרמניה. מצד שני, הוא מאשים אותנו באימוץ מדיניות לאומית תוקפנית — כמעט אימפריאליסטית — בארץ ישראל, וברצון לשלול מן הערבים את מולדתם.

האשמתו הראשונה של גנדי היא טבעית לחלוטין, ותואמת לגמרי את השקפת עולמו. אופיו אינו סובל פסיביות, ואמונותיו הדתיות-מוסריות מצוות עליו חובת התנגדות גבורה ופעילה לפי עקרון הסאטיאגרהא.

הרעיון המניע של הסאטיאגרהא אינו, כפי שטוענים אחדים, אסטרטגיה מעשית שגנדי "המציא לפי הצורך" כדי להתאים לנסיבות הקונקרטיות של המצב ההודי. כבר מזמן הוא דגל בה כאידיאל אוניברסלי, שניתן ליישמו על ידי כל הנדכאים והנפגעים באשר הם, ובאופן בלתי תלוי במצב היסטורי מסוים. באופן אישי, אני חש כי המאבקים האישיים והקבוצתיים על פי עקרונות הסאטיאגרהא — מעבר להשלכותיהם המוסריות־דתיות — הוכיחו את עצמם כמעשיים ויעילים. אמיתות תורת הסאטיאגרהא — אשר נוסחה בצורה אחרת על ידי ישו ומורים יהודים אחרים לפני דורות רבים — היא בעיניי מובנת מאליה כשם שאקסיומה מתמטית מובנת מאליה. אך עליי להודות: כדי ליישם את שיטת המאבק של גנדי, אין די בקבלתה ברובד האינטלקטואלי בלבד; חיוני גם להפנים אותה רגשית, ולהאמין בה בכל עצמות ישותך. אמונה שכזו אין בידי יהודי גרמניה. האמונה בעיקרון הסאטיאגרהא היא עניין של מזג מיוחד, אשר מסיבות רבות לא התפתח אצל יהודי גרמניה. התרבות שבתוכה חיו יהודי גרמניה דורות רבים, ואל יצירתה תרמו בהתלהבות ובכישרון רב, לא הכשירה אותם ל"פתוס" של הסאטיאגרהא. כתוצאה מכך, הם חסרי מגן. אמצעי ההתגוננות המקובלים בעולם האירופי־אמריקאי אינם עומדים לרשות יהודי גרמניה. הם אינם יכולים לפנות להתנגדות פסיבית משום שהם חסרים את הגבורה, את האמונה ואת כוחות הדמיון הספציפיים אשר לבדם יכולים לעורר גבורה כזו. כאשר גנדי מאשים את יהודי גרמניה בכך שהם חסרים את הלך הרוח שבעיניו הוא היחיד שבאמת ראוי לתואר "הרואי" — אני נכון להסכים עמו, אך בסייג אחד שגם הוא חייב לקבל: שההאשמה הזו צריכה להיות מופנית גם כלפי מיליוני גרמנים לא־יהודים, הנושאים את עול שלטונו של היטלר בשנאה חסרת אונים, ואינם מגלים קרבה גדולה יותר לשיטות הסאטיאגרהא מאשר היהודים; כלפי מיליוני איטלקים הנושמים זה שנים את האוויר המזוהם של עריצותם־שלהם; כלפי עשרות מיליוני רוסים שכלו את כוחם במלחמת אזרחים, ואינם מוצאים את דרכם לשיטת גנדי כדי להתנגד לעריצות האדומה; כלפי מאות מיליוני סינים אשר בהתנגדותם הצבאית מסייעים לפולשים היפנים להחריב את ארצם, במקום לצעוד בנתיב אי־שיתוף הפעולה.

אמת הדבר, כי ניתן לדרוש — כפי שעושה גנדי — שהיהודים, ובמיוחד יהודי גרמניה, יהיו ה"חלוצים" של צורות חדשות של מאבק חברתי בעולם המערבי, ויהיו הראשונים שיאמצו את דרכה המעשית של הסאטיאגרהא. גנדי מבקש שנהיה דוגמה לגרמנים הלא־יהודים, שנורה להם את הדרך למסע צלב רוחני נגד ממשלתם הרשעית. ייתכן שיש לו יסוד סביר להאמין כי הסבל וההשפלה שאין להם אח ורע, שאליהם נחשפים יהודי גרמניה, "מכריחים" אותם לנהוג בגבורת־יתר ולהיות "הרפתקניים" יותר מבחינה רוחנית משכניהם. איני מערער על הרעיון המשתמע מדרישתו של גנדי, ולפיו ישנה זיקה הדדית בין עוצמת הסבל לבין עוצמת התגובה המוסרית לסבל. אך אין כל סיבה להניח כי כאשר סבל וחרפה עוברים גבולות מסוימים, טבעי יהיה שהתגובה לכך תהיה דווקא תחושת חידלון וייאוש — ולא הגבורה שגנדי מציע. הדבר נכון במיוחד כאשר הקבוצה הנוגעת בדבר אינה מוכנה, מבחינה היסטורית ופסיכולוגית, לאסון כזה, ועל כן היא רואה בו מאורע פתאומי ובלתי־צפוי. בנקודה זו גילה נביא "הודו הצעירה" חוסר הבנה פסיכולוגי יוצא דופן.

גנדי היה צריך להבין גם כי הטפת הסאטיאגרהא ליהודי גרמניה היא עניין הרבה פחות פשוט מאשר להטיפה להמונים בהודו — ואפילו לשכבת ה"בלתי־נוגעים" הנמוכה ביותר. כולנו מכירים את פשעי השלטון והמנהל הבריטי בהודו. אך יש להיזהר מלעשות השוואות בין מצבם של המוני העם בהודו כיום — ואפילו לפני עשרים שנה — לבין מצבם של יהודי גרמניה כיום. במשך כל השנים שבהן ניהל הקונגרס הלאומי ההודי את מאבקו לשחרור, פעלו בהודו עשרות עיתונים וכתבי עת חוקיים, שהשמיעו את קולם של העם ודרישותיו הפוליטיות. ממשלת בריטניה מעולם לא ערערה על זכותם של בני העם המדוכא לחיות, לעבוד ולהתפרנס; היא לא ערערה אפילו על זכותם להחזיק במשרות ממשלתיות בכירות. גם המנהל הברוטלי ביותר של השלטון הבריטי זכר כי עליו להתמודד עם 350 מיליון בני אדם החיים בצפיפות באזור אחד. יחד עם גנדי, הבינו הבריטים — במילותיו של גנדי עצמו — כי "אם נוכל, ההודים, רק לירוק כולם יחד, ניצור שלולית שתספיק להטביע בה שלוש מאות אלף אנגלים", מספרם הכולל של האנגלים החיים בהודו ושולטים בה. כאשר הסאטיאגרהא מתבצעת על ידי קבוצה מאורגנת הנתמכת באוכלוסייה עצומה כל כך, היא הופכת לכוח שאין ליהודי גרמניה — הפזורים ומונים כחצי מיליון — אף יכולת לחלום עליו. הרשה לי לצטט את דבריו של אחד מתלמידיו ועמיתיו של גנדי, אשר ממש לפני שנשלח לכלא הצהיר: "אנו יכולים להודות למזלנו הטוב שאנו נלחמים נגד הבריטים ולא נגד מישהו אחר, שכן בבריטים יש דבר־מה שניתן לפנות אליו." אותו שופט בריטי אשר גזר את דינו של גנדי למאסר ראה לעצמו מותר — וללא עונש — להצהיר לאחר גזר הדין כי "החוק הוא ששולח את גנדי לכלא", אך הוא עצמו רואה בו "פטריוט גדול ומנהיג דגול"; ש"אפילו אלו שחולקים על גנדי רואים בו אדם רם־מעלה ובעל חיים נאצלים, ואף קדושים." ובאותו זמן ממש השווה מיסיונר בריטי בכיר את משפטו של גנדי למשפטיהם של ישו וסוקרטס, והבישוף האנגלי של מדרס הכריז בפני העולם כולו: "אודה על האמת — אף שדבר זה ממלא אותי עצב עמוק — כי אני רואה באדון גנדי, הסובל למען הצדק והרחמים, נציג נאמן יותר של המושיע הצלוב מאשר האנשים שהשליכוהו לכלא ועדיין קוראים לעצמם בשם המשיח."

אך לאחרונה פגשתי אנגלי, קצין צבא לשעבר בהודו (כיום חבר בפרלמנט), שהיה אמיץ דיו כדי לסרב פקודה לעצור את גנדי — בידיעה מלאה מהו העונש הקבוע על סירוב כזה לפקודת ממונים. העונש הזה לא הוטל. אפילו בימי שלטונו הברוטלי של הגנרל דַיֵיר בהודו, לא שלטו אותה אכזריות ואותה "הרדמה מוסרית" שמאפיינות את גרמניה של ימינו. "גנדי יהודי" בגרמניה, אילו קם כזה, היה יכול "לפעול" במשך כחמש דקות — עד שיבוא סוכן גסטאפו ראשון, ולא יוליך אותו למחנה ריכוז, אלא ישר לגרדום.

גנדי תובע גבורה מההודים; מיהודי גרמניה הוא תובע מידה של על־גבורה שאין לה אח ורע בתולדות האנושות. ההשוואה שעורך גנדי בין מצבם של ההודים לבין מצבם של יהודי גרמניה כוללת יסוד של אי־צדק, שחדר לדבריו שלא מרצונו ושלא מתוך כוונה.

אך אם גנדי תובע מאתנו לנהוג בעלי־גבורה בגרמניה, הרי שביחס לארץ ישראל הוא מבקש מאתנו לוותר על הזכויות היסודיות ביותר שכל עם רשאי — וחייב — לתבוע לעצמו. כאשר הוא שואל מדוע איננו "כיתר עמי הארץ" קובעים את מושבנו בארץ שבה נולדנו ושבה אנו מתפרנסים, הוא מגלה כי לא התעמק בדרמה יוצאת הדופן של ההיסטוריה היהודית הפרדוקסלית. היהודים גלו ונפוצו מזה דורות רבים, ולא ייתכן כי היה זה מקרה שבחלוף נדודים כה רבים בארצות רבות ובקרב עמים שונים, לא הצליחו היהודים להכות שורש עמוק במידה שתמנע מאותן ארצות להישאר בגדר "ארצות חורגות". גנדי היה צריך לדעת על ניסיונותיהם הרבים של היהודים, לאורך הדורות, להפוך ארצות מקלט לבתים של ממש — החל מבבל, וכלה בעיר ההלניסטית אלכסנדריה שבמצרים. תרומתם של היהודים לצמיחה הכלכלית ולפריחה התרבותית של אותן ארצות היא הוכחה מספקת לניסיון להתערות — ניסיון שלעיתים כה קרובות הסתיים בכישלון. שאלתו של גנדי מצלצלת כהאשמה מרומזת; היא נשמעת כאילו סירבנו במתכוון להכות שורש בכל ארץ פרט לארץ ישראל. ואם אמנם אמת הדבר, כי גזרנו על עצמנו להישאר זרים נצחיים — הרי שתופעה כה יוצאת דופן בתולדות האנושות הייתה צריכה לעורר את פליאתו של גנדי, והוא היה צריך לשאול האם אין טמונים בעם היהודי כוחות שלא באו עדיין לידי מימוש, ואשר עשויים להתגלות רק במסגרת טריטוריאלית יהודית שבה יוכלו לפרוח ולהבשיל.

אך גנדי מסרב להכיר בזכותנו להתיישבות טריטוריאלית נפרדת — זכות הנהנית מהכרה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, אצל כל עמי העולם. אלמלא כך, היה רואה את בעיית ארץ ישראל באור מדיני ומוסרי שונה בתכלית. שכן כאשר הוא אומר כי "יהיה זה פשע נגד האנושות להשפיל את הערבים הגאים, כדי שארץ ישראל תושב ליהודים, כולה או מקצתה, כמולדת לאומית", הוא שוכח שאם כבוד לאומי מונח כאן על כף המאזניים (זוהי תמצית דבריו — והוא יודע היטב שאין לחזור עוד על ההאשמות המופרכות בדבר נזק כלכלי או תרבותי שכביכול גרמו היהודים לערבים), הרי שעליו היה להביא בחשבון גם את כבודם של היהודים. אם מדובר באי־כבוד עצמי הנובע מעצם היות מיעוט בארץ, או שמא רק בשאלת יוקרה מדומה שאין הוא יכול לחוש כלפיה אהדה — עליו לקבוע מהי עמדתו. ואם אכן מדובר ביוקרה מדומה בלבד, מדוע עליו לחשוש שמא יישלל מה"ערבים הגאים" תענוג של גאווה מנופחת? אך אם אכן מדובר בכבוד לאומי אמיתי, מדוע ייהנו ממנו הערבים בכל מרחב חצי האי ערב, עיראק, סוריה, לבנון, עבר הירדן ומצרים — שטח שכמעט כגודלה של יבשת אירופה — ואילו מהיהודים יישלל אותו כבוד עצמו גם בחלקיק זעיר מן השטח הזה, שבו יש להם תביעה היסטורית וזכות טבעית שנרכשה בעמל של שתי דורות, ביוזמה, בגבורה ובסבל?

אין אני טוען שזכויות היסטוריות, כביכול, הן תקפות באופן מוחלט. אם אמנם נכון כי הצוענים באו לאירופה מאיזור מסוים בהודו, ואותו אזור מאוכלס כיום לגמרי — לא יטען אדם בר־דעת כי לצוענים שמורה הזכות לבנות שם את ביתם הלאומי. הם יוכלו לעשות זאת רק באמצעות גירוש האוכלוסייה הקיימת. אך זכויותיהם ההיסטוריות של היהודים בארץ ישראל הן מסוג שונה לחלוטין. הארץ דלילת אוכלוסין וחסרת עיבוד נאות; יש בה מקום לאוכלוסייה שגדולה פי כמה מזו השוכנת בה כיום. עבור היהודים, ארץ ישראל היא ערש הציוויליזציה שלהם ו"המעבדה" שלה, והקשר הרוחני עם הארץ מעולם לא נותק לאורך כל ההיסטוריה. עבור הערבים, ארץ ישראל היא, במובן מסוים, יחידה גאוגרפית "מקרית", שאין לה אף שם בפיהם. עד היום הזה, היא אינה אלא "דרום סוריה" לערבים.

האם דרוש עוד דבר כדי להסביר את זכויות היהודים בארץ ישראל? במזרח אירופה רווחת אנקדוטה (שמשמעותה נעלמת לעיתים קרובות מדי מן העין), על גנב שעמד לדין, והדיין גער בו: "האם אינך יודע שאסור לקחת דבר השייך לאחרים?" אך הגנב הציב בפני השופט דילמה רעיונית: "ומה אעשה," שאל, "כיוון שכאשר נולדתי כבר הכול היה שייך לאחרים?" עוני מוחלט, בעולם מלא עושר, מקנה זכות טבעית לאלה שנפגעו מיד הגורל לדרוש את חלקם — בראש ובראשונה על חשבון אלה שיש בידם יותר מדי, יותר מכפי שהם צריכים או מסוגלים להשתמש בו. אין לומר ליהודים: "העולם כבר חולק; יש מי שקיבל יותר ויש שקיבל פחות, אך בשבילכם לא נותר דבר, ואף אחד אינו חייב לחלוק עמכם — גם אם ברשותו שדות שאינו יכול או רוצה לעבד, או מפעלים שמכונותיהם מחלידות מרוב בטלה — פשוט משום שבעבר הצליח להשיגם בכוח או במרמה." גנדי אינו מבין כי טעה בכך שהעניק גושפנקה לאופיה ה"בלתי־מעורער" של הבעלות הפרטית ושל אי־הפגיעוּת שלה. גם בעלות קבוצתית על טריטוריות היא צורת בעלות פרטית, שיש להכפיפה לביקורת ולרגולציה מתוך עיקרון אנושי או בינלאומי רחב יותר. אף שאינו סוציאליסט במובן המקובל של המושג, גנדי מודע לכך שיחסי הקניין בין פרטים בחברה יצטרכו להשתנות במידת־מה לשם השגת מינימום של צדק. עיון כן ולוגי היה צריך להובילו למסקנה כי אותו עיקרון של צדק — הבטחת המינימום ההכרחי לכל יצור הנושא את "צלם אלוהים" — צריך לחול גם על עמים, גזעים ושבטים שלמים. אדם נוסף, שלא היה סוציאליסט ואף לא אינטרנציונליסט במובנם המודרני של המושגים — בנג'מין פרנקלין — ניסח רעיון פשוט זה להפליא במכתב ששלח לד"ר רוברט מוריס, לפני כמה דורות:

"כל רכוש, פרט לבקתת הארעי של הפרא, קשתו ורכושו המועט והחיוני להישרדותו, נראה לי כתוצר של הסכמה ציבורית. לפיכך, לציבור שמורה הזכות להסדיר ירושות וכל העברות קניין אחרות, ואף להגביל את כמות הרכוש ואת השימושים בו. כל רכוש הדרוש לאדם לשם שימור עצמו והעמדת צאצאים הוא זכותו הטבעית, שאיש אינו רשאי לשלול ממנו בצדק; אך כל רכוש העולה על צרכים אלה הוא רכוש הציבור, שהציבור יצרו באמצעות חוקיו, ולפיכך רשאי הוא גם, באמצעות חוקים אחרים, לעשות בו כפי שידרוש טובת הכלל. מי שאינו מוכן לחיות בחברה אזרחית בתנאים אלה — יפרוש ממנה ויחיה בין הפראים. אין לו כל זכות ליהנות מיתרונותיה של החברה, כל עוד הוא מסרב לשלם את חלקו לתחזוקתה."

אלמלא טרח גנדי לשקול את האמת היסודית הזו בהקשר למציאות ימינו, גם לא היה כותב בטון הקרוב לזלזול על דבר המנדט. מנקודת מבט משפטית־פורמלית גרידא, ייתכן שאפשר להסכים עמו כי "למנדטים אין כל תוקף פרט לתוצאת המלחמה האחרונה". אך אין פירוש הדבר שעצם רעיון המנדטים — ואפילו שיטת המנדט כפי שיושמה במשך עשרים השנים האחרונות — נולדו מתוך המלחמה. הרעיון שבבסיס שיטת המנדטים, שלפיו — בהתאם לחוקת חבר הלאומים — יש להחילה באזורים שבהם האוכלוסייה אינה מוכנה לשלטון עצמי, או כאשר אינטרסים מקומיים חייבים לסגת מפני שיקולים בינלאומיים חשובים יותר, הוא רעיון הנושא בחובו פוטנציאל משמעותי של ערך הומניטרי. זהו מעין מבוא ל"חברה האזרחית" שעליה כתב פרנקלין במאה ה־18; זוהי דרך לקראת פיקוח קולקטיבי־בינלאומי רציונלי וצודק יותר על עושרו של העולם. איני מתעלם מהכישלונות המכבידים על חבר הלאומים, ואף לא מגורלו העצוב בשנים האחרונות — גורל שהביא עמו אסון לאנושות כולה. אך כל מי שעקב מקרוב אחר פעילות חבר הלאומים בניהול שטחי מנדט — כמובן למעט השטחים שנמסרו ליפן, מדינה אשר זלזלה בגסות ברעיון הפיקוח אף כאשר נציגיה עוד ישבו בז’נבה — חייב להודות כי שיטת המנדטים היא צעד קדימה לעומת המשטרים הקולוניאליים הבלתי־מבוקרים של העבר וההווה. עצם העובדה שממשלת מנדט נדרשת לתת דין וחשבון בפני ועדת המנדטים הקבועה, שרוב חבריה מייצגים ממשלות שאין להן לא מנדטים ולא מושבות, היא כשלעצמה קידום בכיוון של אינטרנציונליזם והאנשה של הסדר העולמי.

מצער הדבר שגנדי ניגש לבעייתנו ללא אותה רצינות עמוקה ותשוקה נלהבת לאמת, אשר מאפיינות כל כך את גישתו הרגילה לשאלות מוסר. משום כך פספס את ההשלכות העמוקות של שיטת המנדטים. משום כך גם החמיץ את ממד הטרגדיה שאין לו אח ורע בקיום היהודי. זו גם הסיבה שבגללה מסוגל הוא להצדיק את הדרישה של חמש מדינות ערביות בלונדון להקים מדינה שישית — ערב הקמתן של שתי ממשלות ערביות ריבוניות בסוריה ובלבנון — ובאותה שעה עצמה להכשיר את שלילת מקלט מיהודים במולדתם העתיקה. זה גם מסביר את עמדתו, שלפיה אסור שהערבים יהיו למיעוט בשום מקום, בשעה שעשרות מיליוני רוסים, פולנים, צ’כים, גרמנים, אירים ואיטלקים חיים בעשרות מדינות כמיעוטים אתניים — בעוד היהודים חיים כמיעוט נרדף בכל רחבי העולם.

עם כל הערכתי למהטמה (ואני ספק אם יש אדם חי אחר שמעורר בי תחושת אחריות מוסרית כה עזה לנוכח רוממותו), איני יכול להשתחרר מן ההרגשה שבמקרה זה הוא בגד בטבעו הפנימי. איני יכול להימנע מן החשד שכשמדובר בבעיית ארץ ישראל, גנדי איפשר לעצמו להיות מושפע מתעמולה אנטי־ציונית המופצת בקרב פנאטים פאן־אסלאמיים. רצונו המובן והמכובד לגיבוש חזית מאוחדת עם המוסלמים כנראה הטעה אותו, ועיוור אותו מלראות מציאויות מהותיות — ושלל ממנו את אותה צלילות ניתוח שהיא חלק מהווייתו המוסרית. גם לפני שנים, מאותה סיבה עצמה, טעה כאשר תמך בתעמולה להשבת מוסד החליפות — מוסד הסותר כל כך את עקרונותיו הכלליים. אז שגה גנדי; וגם עתה הוא טועה — ומקור הטעויות, כך נראה, אחד הוא.

אני יודע שזו האשמה חמורה — או לפחות חשד חמור. אך כאשר יהודי הוא שמביעה, אין היא מעידה על העדר הערצה. פולחן גיבורים ביהדות נתון תמיד בגבולות. אנו רוחשים כבוד למשה, נביאנו הראשון והמשחרר שלנו — אך איננו שוכחים שגם הוא חטא, וחטאו היה כה חמור עד שאלוהים מנע ממנו את הכניסה לארץ המובטחת, וגופתו נטמנה בפסגה הבודדה של הר נבו.