יֶבְסֶיי (יהושע) גְרִיגוֹריֶיבִיץ' וַיינְרוּבּ (15 במאי 1909 – 20 במרץ 2003) היה פולקובניק (אלוף-משנה) יהודי-סובייטי שהפך לאחד מגיבורי מלחמת העולם השנייה. ויינרוב, שהיה הבכור מבין ארבעת ילדי משפחתו בבוריסוב, סיים את לימודיו באקדמיה הצבאית על שם פרונזה בשנת 1941, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות. הוא לחם בחזית הרוסית מתחילתה ועד סופה, שירת בגוף הממונע השלישי, ובשנת 1942 פיקד על בריגדת טנקים בדרגת סגן-אלוף. בדצמבר 1944 מונה למפקד חטיבת הטנקים מס' 219, שהייתה חלק מהקורפוס הממוכן הראשון בפיקודו של גנרל לוטננט סמיון קריבושין, אף הוא יהודי. חטיבתו של ויינרוב הצטיינה באופן יוצא דופן במהלך מבצע ויסלה-אודר, במהלכו השלימה התקדמות של מעל אלף קילומטרים ולקחה חלק בשחרורן של ערים מרכזיות, ביניהן ורשה, לודז', קוטנו וקניגסברג, ואף שחררה אסירים יהודים ממחנות ריכוז. על מנהיגותו ופעולותיו במערכה הוענקו לו במקביל עיטור לנין ועיטור "גיבור ברית המועצות" באפריל 1945. אחיו של יבסיי, מטביי ויינרוב, זכה גם הוא באות ההוקרה הגבוה ביותר של ברית המועצות, "גיבור ברית המועצות".
שיאו של שירותו הצבאי הגיע בקרב על ברלין באפריל 1945, כשכוחותיו היו חלק מהחזית הבלארוסית הראשונה בפיקוד המרשל גאורגי ז'וקוב. חטיבת הטנקים בפיקודו הייתה הכוח שהבקיע את המערך הגרמני האחרון שהגן על העיר, השתלט על וייסנזי, ודהר לתוך מרכז ברלין. ב-2 במאי 1945, מוקדם בבוקר, הונף דגל ברית המועצות מעל בניין הרייכסטאג, פעולה בה לקחו חלק כוחותיו של ויינרוב ובכך סימנו את סיום המלחמה. על מעשיה הנועזים, קיבלה חטיבת הטנקים 219 את הכינוי המכובד "חטיבת ברלין". לאחר שחרורו מן הצבא בדרגת קולונל בשנת 1955, התגורר במינסק ועבד בהנדסה בכירה, בין היתר כמהנדס ראשי במפעל מכוניות ובמפעל לטרקטורים. בינואר 1995 עלה ויינרוב לישראל, התיישב באשדוד, ובאותה שנה אף השיא משואה בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ב"יד ושם", ובכך נחתם סיפורו של "הישראלי שכבש את ברלין".
ביוגרפיה מוקדמת
יבסיי ויינרוב נולד ב-15 במאי 1909 בעיר בוריסוב, שהשתייכה אז לגוברניית מינסק בקיסרות הרוסית (כיום בבלארוס), למשפחה יהודית. הוא היה הבכור מבין ארבעה ילדים – שני אחים ואחות. אביו, שהתפרנס כחוטב עצים במנסרה, שימש בהמשך חייו בתפקיד שומר בתחנת רכבת. בשל המצב הכלכלי של המשפחה, החל ויינרוב לעבוד כבר בגיל צעיר מאוד. דרכו המקצועית החלה בגיל 11, כשעבד במנסרה. מתוך עבודה והשכלה עצמית, התקדם ויינרוב ובגיל 16 כבר מונה למנהל עבודה. לאחר מכן, בגיל 17, עבר לעבוד בבית יציקה לזכוכית. חייו האישיים החלו להתבסס כשהיה בן 19, כאשר נישא לפאניה, ובגיל 21 כבר היה אב לתינוק.
בשנת 1931, כשהיה בן 22, התגייס ויינרוב לצבא האדום. גיוס זה החל את שירותו שנמשך שבע שנים, ובמהלכו למד והוכשר כמהנדס חימוש של כלי רכב צבאיים. ויינרוב גילה מיומנות רבה בתחום זה, והיותו מומחה ובעל השכלה גבוהה סייעה בקידומו. בשנת 1937 נקרא לשרת בצבא למשך שנה כמומחה. בשנת 1938 נשלח ויינרוב לאקדמיה הצבאית על שם פרונזה בעיר אוריול להמשך הכשרתו. הוא סיים את לימודיו באקדמיה במרץ 1941, בדיוק כאשר גרמניה הנאצית הפרה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב ופלשה לברית המועצות במסגרת מבצע ברברוסה. בכך החלה מלחמת גרמניה-ברית המועצות, שבה השתתף ויינרוב מתחילתה.
מלחמת העולם השנייה
יבסיי ויינרוב השתתף באופן פעיל במלחמת גרמניה-ברית המועצות מרגע פריצתה. הוא השתייך לגיס הממונע השלישי, ויחידתו הייתה בין הכוחות שהגנו על מוהילב. ויינרוב, שהיה מהנדס חימוש מיומן, התקדם במהירות בתפקידי פיקוד קרבי: ב-1942 לחם כבר כמפקד בריגדת טנקים, בדרגת סגן-אלוף. בדצמבר 1944 נכנס לתפקיד פיקוד בכיר ומכריע שהיווה נקודת מפנה: ב-27 בדצמבר 1944 הועמד בראש חטיבת הטנקים הסובייטית מס' 219. חטיבה זו הייתה חלק מהקורפוס הממוכן הראשון, אשר עליו פיקד לוטננט גנרל סמיון קריבושין, יהודי אף הוא, ופעלה במסגרת החזית הבלארוסית הראשונה, תחת פיקודו הכולל של המרשל גאורגי ז'וקוב.
חטיבתו של ויינרוב הצטיינה במיוחד במהלך מבצע ויסלה-אודר, שהיה חלק מהמתקפה הגדולה של הצבא האדום שהחלה ב-12 בינואר 1945. החטיבה בפיקודו, יחד עם חטיבה ממוכנת נוספת, הצליחה להביס דיוויזיה גרמנית, ושחררה עורקי תחבורה וערים מרכזיות. ההישגים המבצעיים כללו שחרור וכיבוש של הערים קוטנו, גנאזנו, קוסטין, לודז', ורשה, בידגושץ', קניגסברג ופומרן. ההתקדמות המהירה והדרמטית של החטיבה נמשכה מ-14 בינואר ועד 18 במרץ 1945, במהלכה עברה יותר מאלף קילומטרים, חצתה את נהר נצה ליד קולמאר, והרחיבה ראש גשר חיוני להתקדמות הטנקים לעומק. החטיבה הגיעה לנהר האודר ליד קיניץ, צלחה אותו ב-31 בינואר, ופנתה משם לעבר קוסטין וצפונה, עד לכיבוש קניגסברג ב-5 בפברואר, למרות התנגדות גרמנית עזה באזור.
החטיבה של ויינרוב גם נתקלה במחנות ריכוז במהלך התקדמותה בינואר 1945, ושחררה את האסירים שבהם, אשר ברובם הגדול היו יהודים. ויינרוב ואנשי חטיבתו סייעו לאסירים אלה במזון ובעזרה רפואית, כאשר חלק מהחיילים נשארו מאחור כדי לשמור עליהם. כך סיפר על אחד מהשחרורים ויינרוב עצמו, בשנת 1995:
"במה שנוגע לרשמים, הרושם הקשה ביותר היה כאשר כוחותינו שיחררו מאות אלפים מהאוכלוסייה האזרחית לא רחוק מהעיר "ויטבסק". הטנקים תחת פיקודי נכנסו לתוך המחנה והשמידו כל זכר שנשאר מהיטלר. את המבנים לא השמדנו. עדיין היו שם בני אדם שלא יכלו לזוז. צוותי הרפואה ולוחמים שלי עזרו להם. הם נשארו שם ועזרו להם לצאת ולהתפנות. לא יצא לי לראות את מחנה הריכוז בפעולה, אלא את מה שנותר ממנו. שבויי המלחמה ואזרחים זינקו החוצה. בקושי נושמים, נדחקו לזרועותיהם של החיילים שלנו. חיבקו אותם, נישקו אותם, והתחננו לכל צנים לחם – הם היו רעבים".
על מנהיגותו הנועזת בפיקוד על חטיבתו והצטיינותו המבצעית במהלך מבצע ויסלה-אודר, הוענק לו ויינרוב ב-6 באפריל 1945, בפקודת נשיאות הסובייט העליון, עיטורים מן הגבוהים ביותר: עיטור גיבור ברית המועצות (מס' 4569) ועיטור לנין.
כיבוש ברלין
שלב השיא והמכריע בשירותו הקרבי של יבסיי ויינרוב הגיע במסגרת המתקפה הסופית והמקיפה של הצבא האדום על בירת הרייך השלישי. לאחר שחטיבתו הוכיחה את יכולותיה במבצע ויסלה-אודר, היא הייתה חלק מהחזית הבלארוסית הראשונה בפיקוד המרשל גאורגי ז'וקוב, שהתכוננה לקרב על ברלין. ויינרוב וחטיבת הטנקים מס' 219 היו עתה פרוסים על חזית רחבה לאורך נהר אודר והתכוננו לשלב האחרון: תקיפת הכוחות הגרמנים שהתקבצו להגנה על מרחב הבירה וההגעה לנהר האלבה.
הכניסה לברלין עצמה החלה בסוף אפריל 1945: ב-19 באפריל השתלטה החטיבה על קרמרסדורף, וב-21 בחודש הגיעה לפאתי ברלין. ב-22 באפריל 1945, כאשר כוחות החזית הבלארוסית הראשונה התקדמו לעבר מרכז ברלין, פיקד ויינרוב על כוח שהשתלט על אזור וייסנזי (Weissensee), משם דהר הכוח במהירות לעבר לבה של העיר. כוחו של ויינרוב מילא תפקיד קריטי במהלך הלחימה העירונית הקשה, והיה זה שהבקיע את המערך הגרמני האחרון שהגן על העיר. הבקעה זו סללה את הדרך, וכתוצאה מכך, חטיבת הטנקים בפיקודו של ויינרוב הייתה בין הכוחות הראשונים שהגיעו למרכז ברלין, במטרה לכבוש את המעוז הנאצי האחרון, שהיה סמל ההתנגדות – הרייכסטאג.
הלחימה הגיעה לשיאה המכריע ב-2 במאי 1945, מוקדם בבוקר, כאשר כוחותיו של ויינרוב הגיעו לרייכסקאנצלרייה ולבניין הרייכסטאג. שם, הונף דגל ברית המועצות מעל בניין הרייכסטאג, פעולה בה לקחו חלק כוחותיו של ויינרוב, ובכך סומנה נפילתו של המעוז הנאצי האחרון וסיום המלחמה בברלין. על מעשיה הנועזים, ההיסטוריים והמוצלחים בקרב זה, קיבלה חטיבת הטנקים 219 של ויינרוב את הכינוי המכובד "חטיבת ברלין", וכן הוענק לה עיטור מסדר לנין אותו הצמידה לדגלה. בשנת 1995 סיפר ויינרוב על כיבוש ברלין:
"חשתי גאווה שאנחנו, היהודים, הראינו לכל העולם שלא רק בעיר נידחת כמו טשקנט נלחמנו. לא. נכנסנו ראשונים לערים הגדולות. שחררנו את פולין. הרגנו את הגרמנים. ואף נכנסנו ראשונים לברלין".
הקריירה האזרחית והעלייה לישראל
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, ויינרוב המשיך בשירותו בצבא האדום עד שיצא לגמלאות בשנת 1955 בדרגת קולונל (אלוף-משנה). לאחר שחרורו משירות פעיל, עבר להתגורר במינסק והחל בקריירה אזרחית בתחום ההנדסה והתעשייה. ויינרוב עבד כמהנדס בכיר במספר תפקידים מרכזיים בתעשייה הסובייטית: הוא שימש כמכונאי הראשי של משרד תעשיית היערות של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית, ולאחר מכן עבד כמהנדס ראשי במפעל מכוניות וכן כמהנדס בכיר במפעל לטרקטורים במינסק.
בשלהי חייו ולאחר קריסת ברית המועצות, החליט ויינרוב לעלות לישראל. הוא עלה בינואר 1995, בהיותו בן 85, והתגורר בעיר אשדוד. עלייתו זכתה להוקרה מיידית: באותה השנה, הוא נבחר להשיא משואה בטקס הממלכתי בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה שנערך ב"יד ושם". הוקרה נוספת לפועלו הצבאי ניתנה לו בשנת 2001, כאשר זכה להוקרה רשמית מטעם צה"ל וחיל השריון בטקס שנערך באתר "יד לשריון" בלטרון. ויינרוב נפטר ב-20 במרץ 2003 באשדוד, בגיל 93.
מורשתו של ויינרוב משתרעת על פני שתי מולדות. הוא הוכרז כאזרח כבוד של עיר הולדתו בוריסוב, והוא מונצח בישראל בפארק הניצחון באשדוד, העיר בה התגורר בשנותיו האחרונות. ויינרוב נטמן בבית הקברות סגולה שבפתח תקווה.
לקריאה נוספת
- טנק על מעמד (Танк на пьедестале), מינסק, 1979 (רוסית).
- תלים של גאווה קרבית (Курганы боевой славы), מינסק, 1981 (רוסית).
- "תחנת משטרה מנדטורית", במחנה, 22 ספטמבר 2000.
- "במחיר על החיים – יהודים לוחמים", ילקוט ווהלין, 13 מרץ 2005.
- אהרן אברמוביץ, "חלקם של היהודים בקרב על ברלין", על המשמר, 7 מאי 1965.
- יורם דורי, "מרוסיה באהבה – וגם בכאב", באתר News1, בתאריך 10 למאי 2010.
