בן-גוריון עם הקנצלר אדנאואר בפגישה ב-1960. צילום: Federal German Government / Benno Wundshammer.

הקשרים החשאיים בין גרמניה המערבית וישראל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נחשבים לאחת מההתפתחויות המדיניות המפתיעות והמורכבות בהיסטוריה של שתי המדינות. התבססות הקשרים הללו, במיוחד על רקע ההיסטוריה של השואה, מעוררת עניין רב בשל מעורבותם של פקידים וקצינים גרמנים בכירים, חלקם בעלי עבר בשירות הרייך השלישי, בסיוע לישראל בתחומי הביטחון והמדיניות.

ראשית היחסים בין ישראל לגרמניה המערבית

בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, היחסים בין ישראל לגרמניה המערבית היו רחוקים מלהיות מוסדרים. מדינת ישראל, שהוקמה על רקע זיכרון השואה, ניצבה בפני שאלות קשות ביחסיה עם המדינה שנשאה באחריות להשמדת שישה מיליון יהודים. לאחר מלחמת העולם השנייה נוצרו קשרים חשאיים בין הממשלות, שבמסגרתם תמכה גרמניה המערבית בישראל בכמה אופנים.

בפגישה שנערכה בפריז בשנת 1956, זמן קצר לאחר מבצע סיני, נחשף שהקצינים הגרמנים שהשתתפו בדיונים פרטיים שיבחו את צה"ל והציעו שעדיף היה לתת לישראל להכניע את מצרים לחלוטין. דעות אלה הושמעו מאחורי דלתיים סגורות, בזמן שהעמדה הרשמית של גרמניה המערבית הייתה זהירה הרבה יותר. אותו מפגש, שהיה טעון סמלי, נערך בנוכחות פקידים גרמנים שהיו בעלי עבר נאצי, מה שהדגיש את המורכבות והפרדוקס שבקשרים המתגבשים בין ישראל לגרמניה.

בן-גוריון עם הקנצלר אדנאואר בפגישה ב-1960. צילום: Federal German Government / Benno Wundshammer.
בן-גוריון עם הקנצלר אדנאואר בפגישה ב-1960. צילום: Federal German Government / Benno Wundshammer.

הסכמי השילומים

יחסי ישראל גרמניה המערבית החלו להתפתח כבר בשנת 1950, כאשר ממשלת ישראל החלה לגבש את רעיון הסכם השילומים, שנחתם בשנת 1952. הסכם זה נועד לפצות את ניצולי השואה על אובדן רכושם ולסייע בשיקום המדינה היהודית הצעירה. במסגרת ההסכם, שר האוצר אליעזר קפלן שלח את ישראל קסטנר, בכיר במשרד המסחר והתעשייה, לנהל משא ומתן עם קורט בכר, פושע נאצי, בנוגע לרכישת חיטה מכספי השילומים. הקשרים בין קסטנר לבכר החלו עוד בימי השואה, אז העיד קסטנר לטובתו של בכר וסייע לשחררו ממאסר, עובדה שהייתה ידועה לקפלן. במכתבו לקפלן ב-1948, ציין קסטנר כי "בכר שוחרר בינתיים תודות להתערבותי האישית".

עם זאת, חלק מכספי השילומים לא שימשו רק לצרכים אזרחיים כפי שהוסכם במקור, אלא הוקצו לצורכי ביטחון. מחקרים מודרניים מראים כי ישראל ניהלה מהלך חשאי, במסגרתו חלק ניכר מהכספים הופנו לרכישת ציוד לתעשייה הביטחונית. הגרמנים היו מודעים לכך אך העלימו עין, וכך נרכש ציוד צבאי במסווה של רכישות אזרחיות. הכספים הללו סייעו לישראל בפיתוח התעשייה הביטחונית שלה.

ארצות הברית, שהייתה מודעת למהלך, ניסתה להשתמש בהפסקת השילומים כדי להפעיל לחץ על ישראל ולהרתיע אותה מיציאה למלחמת מנע. במקביל, גרמניה סיפקה לישראל נשק מתקדם, וחלק ממנו אף ניתן בחינם. שר ההגנה הגרמני, פרנץ יוזף שטראוס, תמך בקשרים החשאיים, בעוד משרד החוץ הגרמני ניסה לעכבם. קנצלר גרמניה, קונראד אדנאואר, הקים ועדה סודית לפיקוח על העברת הנשק לישראל, בין היתר סופקו גם צוללות בריטיות וספינות צרפתיות, שמומנו בחלקן הגדול על ידי גרמניה. ממשלת צרפת אף שיתפה פעולה עם גרמניה בהעברת נשק זה, לרבות מסוקים וסטי"לים שנבנו בצרפת. קיימים רמזים לכך שגרמניה סייעה במימון פרויקט הגרעין של ישראל בדימונה, אך אין הוכחות חד-משמעיות לכך.

העמדת הנאצים לדין

לאחר תום משפטי נירנברג, רק מיעוט קטן מהפושעים הנאצים נשפט ונענש. מרביתם המשיכו לחיות בשלווה בתוך גרמניה ואף נטלו חלק במשרות בכירות ברפובליקה הפדרלית הגרמנית. בין השאר, רבים מהם שירתו במגעים עם מדינת ישראל הצעירה. קרל פרידריך ויאלון, שהיה מעורב בעבר בפשעי מלחמה כלפי היהודים, שירת במשרד הקנצלר כראש המחלקה לעניינים כלכליים וניהל בשנת 1961 מגעים ישירים עם ראש משלחת השילומים הישראלית, פליקס שנער. הנושא העיקרי שעליו דנו היה המלווה הביטחוני לישראל, תמיכה כספית שנועדה לחזק את ביטחונה של המדינה הצעירה. בתחילת שנות הארבעים שימש ויאלון כראש מחלקת התקציבים ברייכסקומיסריאט אוסטלנד, שם היה מעורב בפשעי גזלת רכוש יהודי. בפקודה שהוציא בשנת 1942, דרש החרמת רכוש זהב וכסף מגטאות היהודים והעברתם לידי הרייך. פחות משני עשורים לאחר מכן, הוא ניהל מגעים עם נציגי מדינת ישראל בנוגע לתמיכה כלכלית בה.

הנס גלובקה, מנכ"ל לשכת הקנצלר אדנאואר, היה אחד הפושעים הבכירים ששירתו בממשלת מערב גרמניה בשנות ה-50 וה-60. במשרד הפנים של הרייך הוא היה מעורב בניסוח חוקי הגזע מנירנברג ובהחלתם על יהודי גרמניה והארצות הכבושות. לכידתו של אדולף אייכמן עוררה חשש בגרמניה מחשיפת מעשיו של גלובקה ופקידים בכירים נוספים. בפגישה שהתקיימה בניו יורק בשנת 1960 בין דוד בן-גוריון והקנצלר אדנאואר, סוכם בעל פה על מלווה ביטחוני משמעותי מגרמניה לישראל. ההסכם הושג זמן קצר לפני לכידת אייכמן, והגרמנים דרשו ממשפט אייכמן להתרכז אך ורק בדמותו של אייכמן ולא להרחיב את הדיון למעורבותם של פושעים נאצים נוספים בממשלת מערב גרמניה. בן-גוריון נאלץ לבחור בין הבאת נאצים נוספים לדין, או יצירת קשרים חשובים עם מדינה מרכזית במערב. הוא בחר באפשרות השנייה, מתוך תעדוף הבטחת קיומה של מדינת ישראל. לדעתו, הקשר עם גרמניה יבטיח את חיזוק הביטחון של ישראל, גם אם המשמעות היא לקבל את הימצאותם של פושעים נאצים בממשלת מערב גרמניה. במהלך שנות ה-50, מדינת ישראל לא נתנה דגש משמעותי על רדיפת פושעים נאצים.

החוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם שימש בעיקר להגשת כתבי אישום נגד יהודים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ולא התקיימה מדיניות ממשלתית כלפי פושעי המלחמה הגרמנים. לאחר חטיפתו ומשפטו של אדולף אייכמן, מדינת ישראל שינתה את גישתה ודרשה בצורה ברורה מהגרמנים להעמיד לדין פושעים נאצים נוספים. אחד הביטויים המרכזיים לשינוי זה היה התנגדותה להחלת חוק ההתיישנות על פשעי השואה, והדגשת הצורך בהעמדת פושעים לדין.

בסתיו 1963 נודע לאמריקנים כי גרמניה העבירה לישראל נשק אמריקאי, מה שגרם למתיחות מול וושינגטון. התברר כי גרמניה העבירה את הנשק בין היתר כדי להשפיע על עמדתו של בן-גוריון בנוגע למשפט אייכמן, ולמנוע חשיפה של בכירי השלטון הגרמני הקשורים לפשעי השואה.

היחס לניצולי השואה בעשור הראשון למדינה

כשמדברים על אתחול היחסים בין ישראל לגרמניה המערבית, אי אפשר להפריד את השיחה מהיחס הכללי לניצולי השואה במדינת ישראל הצעירה. עם סיום מלחמת העולם השנייה, המפגש הראשון בין ניצולי השואה לבין השליחים מארץ ישראל התרחש במחנות העקורים באירופה. חיילי הבריגדה היהודית, שהגיעו מטעם הצבא הבריטי, היו הראשונים לפגוש את הניצולים. המפגש היה מרגש ומלא תקווה עבור הניצולים, שראו בשליחים סמל לעתידם בארץ ישראל. עם זאת, דיווחי השליחים שנשלחו חזרה לארץ כללו לא רק תיאורים אמפטיים אלא גם הערכות שליליות על מצבו הנפשי והפיזי של "שארית הפליטה". תיאורים אלו השפיעו על עמדות הציבור והמנהיגות כלפי הניצולים. בין הדיווחים שהגיעו מארץ ישראל היו תיאורים קשים על מצבם של הניצולים, בהם תיאורים כמו "אבק אדם" ו"עדת קבצנים". שליחים רבים ציינו את ההתרשמותם השלילית מהניצולים, שהיו במצב גופני ונפשי קשה. בנוסף, הם הופתעו לראות את מהירותם בהקמת משפחות חדשות, תהליך שכונה לפעמים "נישואי ייאוש". גישות אלו השפיעו באופן משמעותי על האופן בו התייחסו אנשי היישוב לניצולים.

הציבור בארץ ישראל חש אחריות מוסרית כלפי הניצולים, מתוך הבנה שבלעדיהם, לא תהיה אפשרות להקים מדינה יהודית. יחד עם זאת, הדיווחים השליליים על מצבם הפיזי והנפשי של הניצולים גרמו לתחושת חשש בקרב הציבור והמנהיגים. היו אף שליחים שהביעו חששות לגבי יכולתם של הניצולים להשתלב בחברה החדשה, ואף הזהירו כי עלייתם תגרום לקשיים חברתיים. בשלב קליטת העלייה, רבים מניצולי השואה התיישבו בערים וכפרים שננטשו על ידי תושביהם הערבים בעקבות מלחמת העצמאות. תהליך זה לא היה מתוכנן באופן מסודר, והניצולים, מתוך רצון לשרוד ולהתמקם, פלשו לדירות נטושות. הפלישות לא תמיד התקבלו בעין יפה, ולעיתים נתקלו בהתנגדות מצד הרשויות ואף מצד תושבי הארץ. התיישבות הניצולים בערים אלו הייתה תהליך מורכב וללא תכנון ממשלתי מסודר, והיו בה קשיים רבים של מחסור בדיור ותשתיות.

אחד מהאתגרים המרכזיים שעמדו בפני ניצולי השואה היה המחסור בתעסוקה. לאחר שהגיעו לארץ, רבים מהם מצאו את עצמם ללא תעסוקה או אפשרות ללמוד מקצוע. חוסר זה גרם לתסכול עמוק ולתחושת אי-וודאות לגבי עתידם. בניגוד להתיישבות בערים, ההתיישבות החקלאית בכפרים הנטושים נתקבלה בתמיכה רבה מצד השלטון, וזו סייעה לניצולים להשתלב בעבודות חקלאיות ולבנות את חייהם מחדש. בתקופה זו הייתה תהום עמוקה בין הניצולים לבין הציבור הארץ-ישראלי. הערכה ניתנה רק לאלו שנלחמו בגטאות או שירתו כפרטיזנים, בעוד שאלו ששרדו את מחנות ההשמדה נחשבו כמי ש"הלכו כצאן לטבח". מיתוס הגבורה שהיה חשוב בעיני הציבור הישראלי דאז הדגיש את הלוחמים, ואילו הניצולים נתפסו באופן שלילי יותר, אף כי בעיניהם עצם הישרדותם הייתה ביטוי של גבורה. ניצולי השואה שנשארו בחיים התמודדו עם תחושת אשמה כבדה על כך ששרדו בזמן שרבים מבני משפחותיהם לא חזרו. תחושה זו כונתה "אשמת הקורבן". בחברה הישראלית של אותם ימים הייתה תחושת ניכור כלפי הניצולים, ורבים מהם חשו כאילו הם נושאים באשמה על כך שניצלו. גישה זו העמיקה את הפער בין הניצולים לבין הציבור.

עדויותיהם של ניצולי השואה ששבו לארץ היו קשות ומזעזעות, והן טלטלו את הציבור. העדויות היו רבות, אך לעיתים קרובות התקבלו בחשדנות. כל עדות שהגיעה נראתה כמשהו חדש ושונה, וקשה היה לעכל את גודל הזוועות. הניצולים עצמם לא תמיד היו מוכנים לספר על עברם, והעדיפו להתרכז בבניית חיים חדשים. בזמן שמדינת ישראל הוקמה, היו ניסיונות לשלב את הניצולים בצורה אידיאולוגית. ניצולי השואה התקבלו כיהודים שחזרו לארץ אבותיהם, אך בפועל היה מעט יחס אישי וסיוע ממוקד עבורם. תהליך הקליטה הופקד בידי פקידים, אשר לעיתים קרובות לא הפגינו יחס אישי או הבנה למורכבות מצבם של הניצולים. תהליך זה יצר ריחוק ותחושת ניכור בקרב הניצולים.

לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, לניצולי השואה לא היה ייצוג פוליטי משמעותי, והם לא היו חלק מהדיונים על הסכם השילומים בין ישראל למערב גרמניה. באותה תקופה, ניצולים רבים היו חסרי קול והשפעה במוסדות הפוליטיים בישראל, שהתמקדו בעיקר בבניית המדינה הצעירה ובהתמודדות עם אתגרים ביטחוניים וכלכליים. ממשלת ישראל, בראשות דוד בן-גוריון, ניהלה את המגעים מול גרמניה ללא מעורבות ישירה של הניצולים עצמם, כאשר השיקולים המדיניים גברו על ההתחשבות בקולם ובזכויותיהם. ההסכם שנחתם שיקף את הצרכים הלאומיים של מדינת ישראל, ולא בהכרח את הצרכים האישיים של הניצולים, אשר רבים מהם חשו שהזניחו את תחושותיהם האישיות ואת הצדק שלהם. בהיעדר יצוג פוליטי, ניצולים רבים (אך כמובן לא כולם) החלו להזדהות עם ראש המאבק בהסכם השילומים – ניצול השואה בעצמו, מנחם בגין.

המחתרת הפנים-ישראלית כנגד שיתוף הפעולה הישראלי-גרמני

לאחר תבוסת תנועת חירות בבחירות לכנסת השנייה, בהן קיבלה רק שמונה מנדטים, הודיע מנחם בגין על התפטרותו מראשות התנועה. אך יוחנן באדר, חברו הקרוב, לא מסר את מכתב ההתפטרות ליו"ר הכנסת, וכך בגין חזר לתנועה לאחר חופשה בת חודש באירופה. עם שובו, התגלה כי הממשלה בראשות דוד בן-גוריון מתכוונת לחתום על הסכם שילומים עם גרמניה. בגין, שהתנגד בחריפות להסכם, שב לזירה הפוליטית והוביל את ההתנגדות להסכם השילומים. בגין ראה בהסכם השילומים פגיעה בזכר השואה ובכבוד הלאומי של ישראל. לדבריו, ההסכם עם גרמניה לא יכול היה לכפר על הפשעים שבוצעו כלפי העם היהודי, והתשלומים שהוצעו לא שיקפו את גודל ההרס והאובדן. התנגדותו להסכם הייתה לא רק מוסרית אלא גם פוליטית. הוא טען שההסכם משדר מסר לפיו ניתן "לקנות" את ההיסטוריה באמצעות כסף. תנועת חירות, בהובלת בגין, הפכה למרכז ההתנגדות הציבורית.

במהלך דיונים על הסכם השילומים בכנסת, בגין נאם בעצרת המונים בכיכר ציון בירושלים. הוא הביע את כעסו וזעמו כלפי הממשלה והמנהיגים שתמכו בהסכם. לאחר מכן, נכנס לדיון בכנסת, שם התנהל עימות חריף בינו לבין דוד בן-גוריון. בעקבות העימות, הורחק בגין לשלושה חודשים מהכנסת, בעוד הרוחות מחוץ לבניין התלהטו ועקב אלימות משטרתית שהופעלה על ידי סמפכ"ל המשטרה ובנו של רה"מ, עמוס בן גוריון, ההפגנות הפכו לאלימות. המפגינים השליכו אבנים ושברו את חלונות הכנסת.

עיתון "חירות", ביטאונה הרשמי של התנועה, פרסם כתבות רבות שבהן טען כי בכירים בממשלת מערב גרמניה הם נאצים לשעבר, והעיתון קידם מסרים שהדגישו את הכשל המוסרי של השלטון הגרמני. הם הציגו את ההסכם כמעין "הכשרת" עברם של הנאצים ותומכיהם, וטענו שהממשלה הישראלית מעדיפה אינטרסים כלכליים על פני כבוד וזכרון העם היהודי. בגיליון מיום 8 בינואר 1952 (יום לאחר מהומת הסכם השילומים) פורסם:

מנגנונו של אדנאואר.

משק וכלכלה – החברה הגרמנית "לאחר סאינה" של סולינגן אהליגס. מצאה לנחוץ להציג בחגיגת התעשיה הגרמנית בניו יורק סיטי דוגמאות של אולרים שעליהם חרות המשפט: "גרוס אויס נירנברג שטאדט דער רייכספרטיי טאגע" (דרישת שלום מנירנברג העיר מימי מפלגת הרייך).

עניני חוץ – ליינהרד פליישברגר, המנהל הכללי של אגודות העבודה, הנאצי שהיה ממונה על החברה המסחרית המרכזית "מזרחי", שהוטל עליה התפקיד לשדידת אירופה המזרחית – מונה למנהל סחר החוץ במחלקת המזון באזורים האנגלים והאמריקאים, למרות שהוא נידון על ידי בית דין צבאי לשנת מאסר אחת בעוון זיוף שאלון אודות עברו הנאצי.

חינוך והשכלה – בבתי ספר של ממשלת בון משתמשים באותם ספרי הלימוד, שהיו נהוגים בימי הנאצים. מיניסטריון החוץ הבאוורי עיבד תכנית בתחילת 1948, אשר צריכה להפעיל מחדש את השיטה האריסטוקראטית הנושנה של שיטת הלימודים בבתי הספר הפרוסיים משנת 1841.

כנסיה – ד"ר אוטו דיבליוס, בישוף פרוטסטנטי בברלין המערבית מצא לנכון לשאת את נאומו ההיסטורי נגד משפטי פושעי המלחמה בנירנברג וכינה אותם: "מעשי נקם בעם מוכה".

מפלגות – מריה סויניץ, חברת פרלמנט מטעם האיגוד הדמוקרטי הנוצרי הצהירה: "באם העולם הקיצוני יניב בשלילה על מה שאנו עושים יהיה זה יותר טוב. תגובה רעה, היא תעמולה מצוינת למטרותינו". ריינהולד זוללה, פאן-גרמני ידוע ותומך נלהב של המשטר הנאצי נבחר ליו"ר המפלגה הסוציאל-נוצרית לשיקום האזור הבריטי בגרמניה.

פרופסורים ואנשי מדע – ד"ר קרל היינריך באור, מונה לרקטור אוניברסיטה בהיידלברג על אף העובדה, שהוא חיבר את הספר היגיינה נאצית, שהמפלגה הנאצית הכריזה עליו כעל בטאון רשמי.

עיתונות – מקס וילמיי, המוציא לאור לשעבר של עיתונו האנטישמי והפורנוגראפי של שטרייכר "דער שטירמר", הורשה להוציא שנתון משלו. קורט פון דייטטר, מהרדיו של הוורמכט מימי המלחמה העולמית כותב את המאמרים הראשונים "בווסט דלישע אלגמיינע צייטונג".

מוסדות ממשלתיים – לפי הסטטטיסטיקה משנת 1950 הועסקו בבאווריה. 49,121 פקידים ממשלתיים ועירוניים, ביניהם היו 14,443 חברי המפלגה הנאצית לשעבר. פלועל, נאצי מובהק. שהשתתף. יחד עם היטלר ב"פוטש" של מינכן נתמנה ליו"ר הוועד לחקירת הבחירות לפרלמנט בשלזוויג-הולשטיין.

תעשיית הסרטים הגרמנית – אריך סטול, אחד מראשי הקולנוע של הנאצים, אשר בימי המלחמה צילם את מעשי "הזוועות" של בעלות הברית על מנת להגביר את התנגדותו של העם הגרמני, נתמנה למנהל תעשיית ווסרמיס הגרמנית באיזור הבריטי. נאצים מובהקים מפקחים שוב על תעשיית הסרטים הגרמנית או.פ.א. בין השאר נמצאים: מקס וינקלר, יד ימינו של גבלס, שהיה נספח בשעתו למיניסטריון התעמולה במחלקת הסרטים. אלפרד הוגנבורג, מאילי הפלדה, שעזר להיטלר לעלות לשלטון. אלפרד גרבה, המנהל הכללי של חברות הסרטים הגרמניות בימי כיבושה שלי צרפת. ד"ר גירד דאהל גרונן, המנהל העורך של החברה הנאצית "קאוטיו" שהייתה מפקחת על כל עניני התעמולה לרבות סרטים.

חוק ומשפט – הוגו ספרלה, מרשל בצבא, מפקד חיל האויר הנאצי, אשר פיקד על "הבליץ" באנגליה בימי המלחמה ואחד מהמקורבים ביותר להיטלר – יצא חופשי מבית דין גרמני לדה-נאציפיקציה. הנס אולריך קאופמן וקרל אמנד, שני פקידים מהחברה הכימית "דגש סימאן", הואשמו, כי סיפקו לגסטאפו כמויות גדולות של ציקלון B – גז מרעיל – להשמדת 300 אלף אסירי מחנות ריכוז. שניהם שוחררו מכל אשמה בבית דין גרמני בפרנקפורט.

בנקאות ופיננסים – וילהלם ווקה, אשר העיד על אפיו של שאכט ולטובתו בפני בית הדין לפושעי מלחמה בנירנברג – נתמנה לנציגה של גרמניה בפני הבנק הבינלאומי, אשר הגן על הגזל הנאצי במלחמת העולם השנייה.

תערוכות גרמנים בחוץ לארץ – גרדט א. וגנר, אחד התליינים המיוחדים של גבלס, שבימי המלחמה ערך את החדשות ברדיו הנאצי בגלים קצרים ותפקידו המיוחד הים להטיף לחיילים האמריקאים לערוק מהצבא, הורשה לשמש המארגן הראשי של התערוכה הגרמנית במוזיאון של ניו יורק למדע ותעשיה במרכז רוקפלר.

פנסיה לנאצים – המחוזות בגרמניה המערבית – מחוץ לבאווריה, ממשיכים לשלם לנאצים, אשר היו ברשימת הזכאים של הממשלה ההיטלריסטית.

המאזן המספרי הכללי של חברי הבונדסטג, מיניסטריון החוץ והפקידות הגבוהה של ממשלת בון מוכיח, שלמעלה מחמשים אחוז מהם – הם נאצים מובהקים. ובמדינתנו יושבים הספסרים למיניהם ומכינים מאזן חדיש, מאזן הסחורות המגואלות בדם יהודי, שנקבל כ"פיצוי" עבור גולגולת רצוצה, אם טבוחה וילד שרוף. אולם, כל עוד נוער עברי על אדמת המולדת והתפוצות אינו מוחזק באזיקים – לא יקום ולא יהיה הדבר. היד שתושט לקבלת "פיצויים" מגרמניה – תקוצץ. הבוגדים – יועמדו לעמוד הקלון.

דב שילנסקי, חבר תנועת חירות (לימים יו"ר הכנסת) ופעיל מרכזי בהתנגדות להסכם השילומים, לקח חלק משמעותי במאבק. שילנסקי, שהיה ניצול שואה בעצמו ופעיל באצ"ל, התנגד נחרצות להסכם. באוקטובר 1952 הוא נעצר במרתף משרד החוץ בתל אביב, כשברשותו מטען חבלה. הוא תכנן לפוצץ את הבניין במחאה. שילנסקי נשפט ונידון ל-21 חודשי מאסר, אך שוחרר לאחר שריצה שני שלישים מעונשו. משפטו זכה לפרסום רחב ודעותיו, שהתנגדו להסכם השילומים, קיבלו תהודה רבה בזכות הגנתו של עורך דינו שמואל תמיר, שהפך לימים לשר המשפטים. במהלך משפטו, שילנסקי טען שהוא גאה במעשיו ולא מתחרט על כך, בטענה שהמאבק נגד הסכם השילומים היה הכרחי ומוסרי.

בשנת 1953 היו מספר ניסיונות פגיעה בספינות שילומים שעגנו בחופי ישראל. ביפו, נמצאו 4 מוקשים שמטרתם הייתה לפגוע בספינה "אתרוג", וכעבור חודש נתפס צעיר שניסה לפגוע בספינה "רימון" עם פצצת שעון.

⁨⁨עיתון מעריב⁩, גיליון מתאריך 20 באוגוסט 1953⁩.
⁨⁨עיתון מעריב⁩, גיליון מתאריך 20 באוגוסט 1953⁩.⁨⁨עיתון מעריב⁩, גיליון מתאריך 20 באוגוסט 1953⁩.

השינויים בפוליטיקה הישראלית לאורך השנים

שאלת היחס למערב גרמניה כ"גרמניה האחרת" פילגה לא רק את הציבור הישראלי, אלא גם את ממשלת ישראל ואת מפלגתו של בן-גוריון. גישתו של בן-גוריון, שהייתה פשרנית יחסית כלפי גרמניה, נחשבת בטעות לעמדה מפא"יניקית. בפועל, זו הייתה גישתו האישית של בן-גוריון ושל קבוצת הצעירים שסביבו, בעוד בכירים אחרים במפלגה התנגדו לגישה זו. גולדה מאיר, למשל, הובילה את ההתנגדות ליחסים עם גרמניה, כאשר באחת הפגישות בקיץ 1962 הטיחה דברים קשים בבן-גוריון על כך שהוא מעניק "תעודת יושר" לגרמניה המערבית.

ממשלת אדנאואר ראתה בתמיכה הישראלית כלי חשוב לשיפור תדמיתה הבינלאומית. הגרמנים תפסו את ישראל ואת היהודים בכלל, במיוחד בארצות הברית, כבעלי כוח פוליטי וכלכלי משמעותי. הם ביצעו צעדים יוצאי דופן, כגון אספקת נשק לישראל בחינם, מתן הלוואות בתנאים נוחים, ואפילו הבנה שחלק מהסיוע יופנה לפרויקט הגרעין בדימונה. צעדים אלה היו חריגים עד כדי כך שהגרמנים היו מוכנים להסתכן בפגיעה ביחסיהם עם ארצות הברית, שעמדה לצידם באותן שנים.

בן-גוריון העדיף שלא להטיח במערב גרמניה את עברה הנאצי כדי להשיג תמיכה, אלא הדגיש שיתוף פעולה מתוך מטרה שהדור הצעיר בגרמניה יכיר בכך שלא הייתה רק גרמניה של היטלר, אלא גם גרמניה שסייעה להקים את מדינת ישראל. לעומתו, לוי אשכול, שהחליף את בן-גוריון, נקט בגישה הפוכה. כאשר הקנצלר החדש, לודוויג ארהרד, הטיל אמברגו על משלוחי נשק לישראל בשנת 1965, אשכול הציג גישה תקיפה הרבה יותר ושם דגש על השימוש בזיכרון השואה כנשק מדיני.

במשרד החוץ הישראלי הובילו מדיניות אגרסיבית יותר, כאשר ישראל לא היססה עוד להזכיר לגרמניה באופן ישיר את חובה המוסרי כלפי העם היהודי. משרד החוץ יצר קשר בין ההתיישנות על פשעי הנאצים, שהייתה אמורה להיכנס לתוקף במאי 1965, לבין האמברגו שהטילה גרמניה. במסגרת מדיניות זו, נשלחו הנחיות לשגרירויות ולקונסוליות ישראליות לפעול נגד גרמניה, ובמיוחד כנגד שר החוץ הגרמני, גרהרד שרדר, שהואשם בכפיות טובה כלפי ישראל.

המאבק הישראלי נגד גרמניה גבר כאשר משלחות יהודיות בארצות הברית החלו לאיים בפעולות נגד גרמניה בזירה הבינלאומית ובקריאה לחרם על מוצרים גרמניים. מאבק הלחיץ את גרמניה המערבית, שחשה בלחץ גובר מצד הקהילות היהודיות בעולם. משרד החוץ הישראלי פעל בצורה מאורגנת, תיאם את הפעולות עם ארגונים יהודיים ברחבי העולם, והשתמש בעיתונות היהודית כדי לפרסם מאמרים שתמכו במאבק הישראלי.

בעוד בן-גוריון ביקש ליצור שותפות עם גרמניה על בסיס בניית יחסים חדשים, לוי אשכול דיבר על יחס של תובע ונתבע, תוך דרישה שגרמניה תכיר תמיד בחובה המוסרי כלפי העם היהודי. הקנצלר ארהרד דחה את הגישה הזו וקבע שמדיניות ממשלתו תונחה בראש ובראשונה על ידי האינטרסים של העם הגרמני. עם זאת, אשכול לא ויתר, ובנאום בכנסת בשנת 1965 הצהיר שגרמניה מחויבת לסייע לישראל בהיבטי ביטחון, מעבר לפיצויים כספיים.

לאחר מספר חודשים של מאבק, הושגו לבסוף הבנות בין הצדדים. הקנצלר ארהרד שלח מסרים לישראל ולארגונים היהודיים לגבי רצונו לחדש את השיחות, ובסופו של דבר הוסכם על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין גרמניה המערבית לישראל. במאי 1965, הוחלפו איגרות בין לוי אשכול לארהרד, ובכך נחתם השלב הפורמלי של היחסים הדיפלומטיים בין המדינות.

אמנם אמברגו הנשק לא הוסר באופן רשמי, אך ארהרד אישר להמיר את אמצעי הלחימה בכספים, ובמקביל סיפקו האמריקנים טנקים לישראל. סוגיות הנוגעות ל"חוב המוסרי" של גרמניה כלפי העם היהודי המשיכו לעורר מחלוקות לאורך השנים הבאות, ונראה כי גם כיום נותרו פערים בין האינטרסים המדיניים של המדינות לבין זיכרון השואה.

סיכום

הקשרים בין ישראל לגרמניה המערבית לאחר השואה היו מורכבים ומלאי סתירות. מצד אחד, היו אלה יחסים שנבעו מאילוצי המציאות והצורך ההדדי בשיתוף פעולה, ומצד שני, הם עוררו מחלוקות מוסריות רבות. מדינת ישראל, שהוקמה לאחר השואה (אך בניגוד למיתוס, לא בזכותה), נאלצה להתמודד עם פיתוח קשרים עם מדינה שבכיריה היו חלק מהמשטר שביצע את הפשעים כנגד עמה שלה. היחסים הללו נבנו על בסיס שיתוף פעולה בתחומי הביטחון והכלכלה, תוך התעלמות מכוונת מהעבר, והם ממחישים את הדילמות המוסריות והפוליטיות שניצבו בפני ישראל בעשורים הראשונים לקיומה.

לקריאה נוספת

Back To Top

תפריט נגישות