ישראל והמהפכה – המהפכה קודמת / משה שטיינר

המאמר "ישראל והמהפכה – המהפכה קודמת", שפורסם בשנת 1970 בכתב העת "הדאר", הוא מסה ביקורתית מאת משה שטיינר המנתחת את התופעה של "חורבן הנפש היהודית" בקרב אינטלקטואלים יהודים. שטיינר מזהה דפוס פוליטי-אידיאולוגי שבו הדחף המשיחי לגאולת הפרט והכלל, שנוצר עוד בימי קדם על ידי הנביאים כתורת מוסר עילאית, הופך לרועץ עבור העם היהודי כאשר הזהות היהודית מתבטלת בפני הזהות הקוסמופוליטית. התהליך ששטיינר מתאר מבוסס על "פער נפשי שאין לגשרו", הנובע מצד אחד משאיפה לגאולה מופשטת ומהצד השני משנאה עצמית. לשיטתו, אינטלקטואלים יהודים אלה "לא למדו דבר מן השואה, ומוסר לא לקחו אחר השמות שעשה בנו המשטר הסובייטי", והם מוכנים להקריב את קיומם על מזבח המהפכה. כדי להמחיש את הקנאות האידיאולוגית הזו, שטיינר מסתייע בדמותו של מאיורקה, הקומוניסט היהודי המושבע מספרו של ח. הזז "דלתות נחושת", השואל: "מה עדיף היהודים או המהפכה ?…" ותשובתו היא:

"יאבד ישראל ותתקיים המהפכה – אני קומוניסט נאמן ואחראי ומי שאינו סובר כך, הוא בוגד וקונטר רבולוציונר".

ניתוח זה משתלב עם התהליך ההיסטורי של ההשמאלה ¹, המתאר את ההקצנה האידיאולוגית של זרמים ציוניים־סוציאליסטיים כלפי עמדות מרקסיסטיות ופרו־סובייטיות. השמאלה זו ייצגה דחף עמוק לחרוג מן המסגרת הציונית הצרה ולחבר את המפעל היהודי אל המאבק הבינלאומי למען מהפכה עולמית, תוך שהיא ניזונה מההתרגשות שעוררה מהפכת אוקטובר. בתוך תהליך זה נוסחה "תורת השלבים", שביקשה לגשר על הסתירה בין בניין לאומי לחזון עולמי על ידי קביעה כי השלב הציוני הוא רק מדרגה בדרך למהפכה סוציאליסטית. אולם, כפי שמשתקף בכישלון המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה, וחורבן קומונות כמו וויו נובה, הניסיון לחיות את השלב המהפכני מחוץ למסגרת הלאומית הסתיים בהתפכחות טרגית. המשטר הסובייטי, שנתפס בעיני פעילי ההשמאלה כמרכז עולמי של גאולה חילונית, ראה ביהודים אלה אלמנטים חיצוניים חשודים, ורבים מהם נפלו קורבן למעצרים, גירושים למחנות עבודה בסיביר או הוצאות להורג בשם טוהר המהפכה.

הביטוי המודרני של אותם דפוסים אידיאולוגיים בא לידי ביטוי בברית האדומה ירוקה, המתארת את הקשר בין השמאל הרדיקלי במערב לבין תנועות אסלאמיות קיצוניות. ברית זו מחליפה את החזון הסוציאליסטי שקרס בנרטיב ההתנגדות, המעניק לגיטימציה לקבוצות אנטי-מערביות מתוך תפיסה של שחרור, אנטי־קולוניאליזם וצדק חברתי. כאן פועל עיקרון החבילה, הגורם לצעירים פרוגרסיביים לאמץ עמדות אנטי-ישראליות כחלק ממכלול רעיוני שלם, תוך שהם משליכים ערכים ליברליים על ארגונים קיצוניים ². שטיינר מבקר בחריפות דמויות המשתלבות במגמות אלו, כמו נועם חומסקי, וטוען כי להטם המוסרי אינו מפריע להם לקבל משכורת מן הממסד שהם מבקשים למגר. כדי לאבחן את מצבם הקיומי של אינטלקטואלים אלה, שטיינר מצטט את דמותו של סורוקה, הניהיליסט היהודי מ"דלתות נחושת", המתאר אותם כך: "עלים הם שנשרו מאביהם ופורחים בכל רוח מצויה, אנשים ערטילאיים, עקורים ממקומם, בלא עם ולשון, בלא התרוממות מוסרית, בלא ניצוץ של קדושה ובלא חשבון הנפש".

לסיכום, השילוב בין הגותו של שטיינר לניתוח תהליכי ההשמאלה והבריתות הפוליטיות העכשוויות חושף כיצד "חורבן הנפש היהודית" מוביל להזדהות עם כוחות השואפים להרס הממסד והזהות הלאומית. התהליך מתחיל בחיפוש אחר "אוטופיה הומאנית-קוסמופוליטית שאת טובה לא יידעו להגדיר", עובר דרך אשליות של שותפות גורל עם משטרים טוטליטריים, ומסתיים בשימוש ברטוריקה סובייטית ישנה המציגה את הציונות כפרויקט פאשיסטי וגזעני. שטיינר מזהיר כי במקרה של זעזוע פוליטי, "חלוצי המרידה היהודים יהיו השעירים לעזאזל הראשונים על מיזבחה של הפיכה זו", וקובע כי עתיד העם היהודי תלוי ב"ריכוז לאומי ולא בפיזור קוסמופוליטי של כוחותינו האינטלקטואליים".

המאמר

תולדות עמנו אינן חסרות משברים. האמת היא, כי משבר הוא סימן היכר מובהק של עמנו, תכונתו המתמדת מבחינה היסטורית, ואפשר לראותו כעין מצב תקין. וימים טרופים אלה אינם יוצאים מן הכלל. אמריקה היהודית, שהגיעה לשיא חמרי ורוחני בשנות הששים, עומדת כיום על סף הרס פנימי בעקב התסיסה החברתית-מדינית בחברה האמריקנית בכלל. מדינת ישראל נאבקת על עצם קיומה מול ההתנכלות המצרית-רוסית ולנוכח הדממה המדאיגה של העולם המערבי, שאינו מוכן למנוע שואה חדשה המאיימת הפעם מצד האימפריאליזם הסובייטי.

ובעוד שני המרכזים של יהדות העולם בזמננו נתונים בצרה עקב התקפות אויבינו מבחוץ, מתגברים והולכים צוררי ישראל מבפנים הנותנים יד לצרינו ומגדילים ביודעים ובלא יודעים את מספר המהרסים והמחריבים בתוכנו על ידי הרס הזהות היהודית בשם "הליבראליזם והמהפכה", כביכול. לבנו מתחמץ ונפשנו נעכרת מול העובדה המעציבה שאינטלקטואלים יהודיים בארץ זו, ארץ החפש והדימוקרטיה, נמנים על "השמאל החדש", על שלוחותיו ואגפיו האנטישמיים והאנטי־ישראליים, מתכחשים ליהדות ורואים את הגאולה ב"מהפכה", במיגור ה"מימסד", או באוטופיה הומאנית-קוסמופוליטית שאת טובה לא יידעו להגדיר.

כל הבקי בהתפתחות המהפכה הרוסית ובגיחתה של המפלצת הנאצית, יתפלא וישתומם שאינטלקטואלים אלה לא למדו דבר מן השואה, ומוסר לא לקחו אחר השמות שעשה בנו המשטר הסובייטי, בעיקר זה בניצוחו של סטאלין, שחיסל באכזריות איומה את מבחר הקנאים היהודיים של חיל־המארכסיזם באימפריה הסובייטית והשמיד כל גילוי של תרבות יהודית.

מן המוסכמות היא העובדה, שיהודים היו בשורות הראשונות של חלוצי המהפכות באירופה. תופעה זו אפשר להסביר בשני גורמים, אחד רחוק והשני קרוב. עוד מימי קדם נטעו בנו הנביאים תורת מוסר עילאית של גאולת הפרט והכלל משיעבוד העריצות. דחף משיחי עמד במרכזה של תורה זו, שנושאה היה עם ישראל על אדמתו כמשל לאנושות כלה, כאור לגויים ("והלכו גויים לאורך ומלכים לנגה זרחך" – ישעיהו, ס, ג.) ואולם דחף זה הפך לנו לרועץ בו בזמן שהזהות היהודית התבטלה בפני הזהות הקוסמופוליטית. תורת ישו, שאף במרכזה עמדה גאולה משיחית, הפכה לנו לרועץ בזמן שפאולוס ניפץ את המסגרת היהודית הלאומית ונתן לנצרות את יעדה הקוסמופוליטי. בזה סלל את הדרך להתבצרות השלטון של הכנסיה הקתולית בזירה הבינלאומית. בעטיו של שלטון זה נטבחו ונשרפו יהודים באירופה, והיהדות כמעט שאבדה. וכשקמו שליטי אירופה והחלו משתחררים ממרותה של הכנסיה הקאתולית, תמכו בהם גם מנדלסון המסורתי וגם הס המהפכן. שניהם ראו בכך גאולה מעבדות, שכבלה גם את האדם וגם את החברה.

לא היה עם כעמנו שסבל כמונו משלטון העריצות באירופה, בין שזו היתה עריצות דתית או דיספוטיזם מדיני. אנו הפכנו למעמד הנדכאים הבולט ביותר. כעבדים משוללי זכויות היינו, לאסירים נדוני עולם דמינו. אין פלא איפוא שכשנסרו בחללה של אירופה סיסמות כגון דרור, שוויון ואחווה, נתעוררה בנו תקווה לשיחרור, לחיים חדשים. הלחץ האיום שנלחץ עמנו באירופה היה המניע הראשי בנפשם של אותם הוגי דעות יהודיים, שיצרו את האסכולה הסוציאליסטית. אסכולה זו ראתה את הגאולה בביטול הגבולות בין העמים והגזעים ובביעור הרע ששמו רכושנות. לאסאל, מארכס, ואנגלס שאפו לאוטופיה קוסמופוליטית שמבעה יהיה הפרולטריון העולמי. זהות לאומית צריכה להעלם, הדת היא סם להמונים ואין לך אויב נורא יותר מבורגנות.

היהדות בעיני מארכס לא היתה אלא חברה בורגנית־דתית, שיש להשמידה בתהליך של נצחון הפרולטריון. ה"אמנסיפציה של היהודי", טען מאַרכס, "היא שחרורה של החברה מן היהדות".

בעקבות נוסחה זו הצהיר לנין: "לאום יהודי נוגד את האינטרסים של הפרולטריון היהודי, הואיל והוא יגביר ביניהם, במשרין או בעקיפין, רוח עויינת להתבוללות, רוח הגיטו… תרבות יהודית לאומית היא סיסמת אויבינו".

השקפתם זו של מארכס ולנין בוודאי היתה ידועה לאינטלקטואלים היהודים ברוסיה, ואף על פי כן נתפסו רבים מהם למהפכה הסוציאליסטית והקומוניסטית. מהם שרצו להיפטר מעול היהדות. מהם שראו במהפכה את גאולת האנושות וגאולת העולם. מהם שראו בבולשביקים גואלים מן המשטר המדכא של הצאר ומשלטון פורעי פטלורה.

כדאי להזכיר כאן שאוסיפ מינור, מנהיג הסס"ד היה בנו של הרב הראשי של מוסקבה ומנהיג המנשביקים, מארטוב, היה בנו של ארז צדרבוים. אמנם טרוצקי לא בא ממשפחה יהודית מסורתית, אך ליב רוזנפלד קאמיניב והירש אפלבוים זינוביב היו בחורי ישיבה. המסורת היהודית לא עמדה להם כתריס, על אף חינוכם הדתי. הם שמחו לקצץ בנטיעות, כי היהדות היתה בעיניהם משנה ריאקציונרית שאבד עליה הכלח.

בשנים הראשונות של המהפכה הבולשביקית, כשהוצגו עדיין מחזות עבריים של "הבימה", כשנפתחו בתי ספר אידיים למאות וכשהרשו השלטונות הסובייטיים הוצאת גליון אחד ויחיד של "בראשית" -היבהבה עדיין תקווה בין היהודים אוהדי המהפכה, כי אכן המשטר החדש ירשה להם לקיים צורה כלשהי של זהות יהודית. והיה אם רק יצליחו לבער מתוכם את זעיר הבורגנות, לפרוק מעליהם את עול הדת ולהרוס את ההווי של העיירה – תבוא הגאולה בחסותו של הדגל האדום. כך סברו רבים. והרי ה"ייבסקציה" נוצרה לבצע משימה זו, כדי להבטיח למיעוט היהודי כעין אבטונומיה תרבותית בלשונו הלאומית: יידיש.

ב"בראשית" (עמ' 129) אנו קוראים: "עומדת להבנות בסס"ר העיירה החדשה. עומדים לקום משוררים ומספרים אשר יקרו זמירות און… כי – נשוק קרקע ושמש ללא רהיטיות ברגל, ללא רזון בלב, וללא עקלקלות בקלוחי הרצון – נשוק קרקע ושמש יקום לחיות החומר האישי של העיירה החדשה. משוררים ומספרים אשר יהיו הפכיהם הגמורים של משוררי כתריאלובקה ויהופץ".

עיירה חדשה פרודוקטיבית תקום עם חיסולה של "המפלצת הסוציאליסטית" ששמה חנווני. ובאותו גליון של בראשית (עמ' 58-43) שר אחד י. צפתמן:

יקר לנו המוות

מהווית הגסיסה

בין מפלי העבר

הרקובים…

פרקתי יובלות מצואר…"

עיירה ממין זה לא קמה. ואפילו בבירו־ביג'אן חוסלו במרוצת הזמן כל הגילויים של זהות יהודית, אף שהתעטפה בדגל האדום. ולאמיתו של דבר, כלום היה צורך בכלל בעיירה יהודית, אותו סמל מובהק של זהות יהודית, לקומוניסט יהודי, זה שהצטיין בקנאות יתירה ושאף להפטר מן התסביך היהודי? בספרו של ח. הזז "דלתות נחושת", שואל מאיורקה, הקומוניסט היהודי המושבע: "מה עדיף היהודים או המהפכה ?…" ותשובתו היא: "יאבד ישראל ותתקיים המהפכה – אני קומוניסט נאמן ואחראי ומי שאינו סובר כך, הוא בוגד וקונטר רבולוציונר"…

הצהרתו זו של מאיורקה כנה היא, שהרי הבין היטב את משנת מארכס לנין, כי קומוניזם ויהדות הם תרתי דסתרי. משום שנאה עצמית ושנאת עמו הוא אינו סולד מלהקריב את היהודים ואת היהדות על מזבח המהפכה. בוגדים וקונטר רבולוציונרים יש לחסל. זו מצוות המשטר המהפכני. ואולם נבצר ממאיורקה ומדומיו לתפוס ולחזות, כי יבוא זמן והם יהיו הקרבנות על מזבח המהפכה, בה לחמו הם בשורותיה הראשונות. נבצר מהם לחזות, כי הם יהפכו לדמויות טראגיות ביותר, הואיל ולא ייווצר גן עדן סוציאליסטי, אלא עילית רודנית, ביורוקראטיה אדומה, שלטון עריץ שלא היה כדוגמתו קודם לכן. והם הקנאים, העבדים הנרצעים של המהפכה, יוכרזו על ידי שלטון זה כבוגדים וכקונטר רבולוציונרים משום שיהודים הם, קוסמופוליטים פורחים באויר ללא קרקע לרגליהם. סורוקה, הניהיליסטן היהודי ב"דלתות נחושת", זה שעוד נשאר בו ניצוץ של יהדות, מתאר כך את הקומוניסטים היהודים בדורו: "עלים הם שנשרו מאביהם ופורחים בכל רוח מצויה, אנשים ערטילאיים, עקורים ממקומם, בלא עם ולשון, בלא התרוממות מוסרית, בלא ניצוץ של קדושה ובלא חשבון הנפש".

כל זה נכון. ואולם הטראגיות של הקומוניסטים היהודיים והפסבדו-ליבראלים נובעת מקיטוב מסוים, מפער נפשי שאין לגשרו. מצד אחד: שאיפה לגאולה מופשטת. ומן הצד השני – שנאה עצמית.

ומשלבשה המהפכה הקומוניסטית באירופה המזרחית צורה רודנית ולאומית הוקאו הם בראש וראשונה. הפרשה ידועה: ברוסיה: טרוצקי, קאמיניב, זינובייב, ואתם מחנה רב, לרבות מנהיגי "הבונד". בפולין: אמסטרדם, מינץ, ברמאן. ברומניה: אנה פאוקר וסיעתה. בצ'כוסלובקיה: סלאנסקי, ובזמן האחרון – חבריו היהודים של דובצ'ק. כשהציף נחשול התעמולה האנטישמית והאנטיציונית של רוסיה הסובייטית את ארצות אירופה המזרחית – לא עמדה להם לקומוניסטים היהודים קנאתם העיוורת ועבדותם הנרצעת. ועניינו של ד"ר כץ סוחי זה, (אחיו של בן־ציון בן־שלום, ז"ל), מי שהצטיין בנאומי השמצה באו"ם נגד מדינת ישראל, עשוי להוכיח משהו וללמדנו לקח.

כץ־סוחי זה, מי שהיה שגרירה של פולין הקומוניסטית לאו"ם, הודח ממשרתו והואשם ע"י השלטון הפולני כ"סוכן ציוני", ובסופו של דבר הוצרך להצהיר שהוא עולה לישראל וגורש מגן העדן הקומוניסטי בפולין… חבל מאד שהאוניברסיטה בירושלים הזמינה אותו להשתתף בחנוכת המרכז למחקר השלום ע"ש טרומן. וכי סבור הקורא שברנש זה היכה על חטא? חס ושלום! בראיון עם רפאל בשן (מעריב, 29 במאי, 1970) אמר יהודי מחוצף זה: "לא באתי כדי להיטהר, או לבקש סליחה ממישהו על נאומי נגד ישראל והאימפריאליזם". איש "מה יפית" זה. שמדינת גומולקה הקיאתו, אמר בראיון זה: "פולין היא מולדתי… אחכה לשינוי לטובה".

לא שמענו על מחאות בישראל נגד ביקורו של בוגד זה, מי שהיה פעם חניך "השומר הצעיר" בסאנוק. גולדה מאיר אמרה עליו בכנסת: "יוליוס כץ־סוחי קיים את כל מצוות הסטאליניזם, וזה לא עזר לו… אני רק מרחמת עליו…" כבוד לאומי ומוסריות אנושית אינם מצדיקים אף את התגובה שבה מסיים בשן את ראיונו: "על מעשיו בעבר אינו מוכן להכות על חטא… בסך הכל דמות טראגית של יהודי ברוך כשרונות, חסר שרשים עם דרכון של אמיגרנט…"

אילו חי כיום נביא כישעיה היה מייסר יהודים כאלה בדברי זעם כגון: "זרע מרעים, בנים משחיתים". ואולם אנו חיים בתקופה של פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, ומסתפקים באבחנה, או בבירור, של תופעה חולנית זו ששמה חורבן הנפש היהודית. רחמינו נכמרים על מהרסים ומחריבים בתוכנו שבעטיים הושמדו אלפי יהודים ונהרסיה עד יסודותיה תרבות ישראל. האפשר לרפא בטיפול פסיכיאטרי אנשים כאלה שאינם רוצים להכות על חטא אחר שחזו מבשרם מה עוללה להם ולעמם המהפכה הקומוניסטית? כלום הם רשעים כאלה שאינם רוצים לחזור בתשובה אפילו על פתחו של גיהנום, או שהם יצורים חולניים שאין להם תקווה?

בין כה וכה, עלינו להצביע על הנזק הלאומי שגרמו וגורמים לנו "גואלים" מוטעים אלה, ושמא ילמדו לקח־כלשהו האינטלקטואלים היהודים בארץ זו, אלה הדוגלים במהפכה והשואפים להרס הממסד.

ב

אין להכחיש שאחזה חרדה את יהדות אמריקה בגלל השתתפות "יהודים רבים" בתנועות השמאלניות. היא מובעת מעל דפי העתונות ומפה לאוזן. אפשר לראות יהודים קיצוניים אלה בכל מקום שבו מפגינים נגד המלחמה בווייטנאם ובין קבוצות המתמרדים בקמפוסים של המכללות. שמות כגון נועם חומסקי, וויליאם קונסטלר, ג'רי רובין, אבי הופמן, ג'ק וויינברג, סטיוו ווייסמן ואחרים ידועים לכל ומתנוססים מעל עמודי בטאונים שונים ובתכניות הראדיו והטלוויזיה. אמצעי התיקשורת ומול"ים רודפי ממון וסנסציה נותנים פירסומת מנופחת למהפכנים אלה, שנשבעו להרוס את "המימסד המושחת" ולמגר את "הממשלה הצבועה" בארץ זו.

כמובן שבארץ חופש כארצות הברית ניתנת הרשות לכל אדם להביע דעתו, להפגין התנגדות לממשלה ולהתמרד לנוכח עוול בחברה. בשנים האחרונות צצו כאן סיעות ופלגים קיצוניים למאות המשתמשים בחופש זה להפגין את התמרדותם לא בדברים בלבד אלא גם במעשי אלימות ובתכסיסי גרילה עפ"י "סרך המהפכה" של מאו־טסה־טונג. מטרתם היא: לפוצץ את האוניברסיטה, שהיא היסוד האינטלקטואלי של המימסד. מכאן בולמוס ההפיכות בקמפונים, שעשה שמות ב"תהליך החינוכי" של המכללות החשובות בארץ זו. הדבר המעניין הוא שהאינטלקטואלים הם הם המסיתים הראשיים להתמרדות אנטי אינטלקטואלית זו. סטודנטים מרדניים כרתו ברית עם מספר פרופיסורים להרוס את מבצר החופש, מקום התורה והמחקר ולהפכו לזירה פוליטית. לא ויכוח, לא דו-שיח, לא שיקולי הגיון והתמודדות אינטלקטואלית הם כלי הזין במאבק זה אלא כלי זין ממש, כגון פצצות, בקבוקי מולוטוב, רובים ולפידי אש. ראשי מינהל ופרופסורים נדחקים בכוח הזרוע ממשרדיהם, ציוד נשמד, ספריות מובערות, מכללות נסי גרות, ולרוב המכריע ו"השותק" של הסטודנטים לא ניתנת אפשרות להמשיך בתהליכם החינוכי, שלמענו נוצרה האוניברסיטה.

אין צורך להוכיח בסטאטיסטיקה, כי דברים אלה נעשים ע"י מיעוט זעיר בתכלית. ואולם מיעוט זה קנאי הוא, צעקני, מחוצף ומאוחד במטרתו היסודית, על אף מיגוונו השונה. הבסיס האידיאולוגי שלו הוא תורה שמאלנית מארכסיסטית, והתכסיס הוא – מרידה מזויינת.

כפי שכבר הוזכר לעיל מורגשת חרדה בתוך יהדות אמריקה, כי בין מנהיגי המיעוט המרדני הזה וגרוריו מצויים הרבה יהודים. כמובן שאפשר לטעון, (וקולות אלה נשמעים מפי השמאלניים), כי בארץ חופש זו המתנגדת להפלייה, רשאים הם יהודים אלה להשתתף בכל תנועה חברתית, או פוליטית, ואין לשים עליהם תוו של יהודי, שהרי אמריקנים הם ובתוך החברה האמריקנית הם פועלים ומחובתם למרוד במשטר עקום וצבוע.

בין שיש לטענה זו הצדקה ובין שאין לה, האמת היא, שמנהיגי השמאל האלה הם יהודים בראש וראשונה לא בלבד בעיני הימין האמריקני הקיצוני והרוב "השותק" אלא גם בעיני השמאל האמריקני הקיצוני, לרבות "הנמרים השחורים". ואנחנו, למודי הנסיון, לא נוכל להכחיש, כי גם כאן, בארץ החופש, רבים הם כוחות האנטישמיות הנגלה והנסתרת, ופעילותם של שמאלנים יהודיים אינה אלא משלהבת את הגחלים הלוחשות של שנאת ישראל בארץ זו. ואנו, למודי הנסיון, ברי לנו, שבמקרה של הפיכה ימנית או שמאלית בארץ זו, חלוצי המרידה היהודים יהיו השעירים לעזאזל הראשונים על מיזבחה של הפיכה זו.

אפשר להבין ואף להצדיק במידה מסוימת את יהודי רוסיה שזרמו בשעתם אל התנועות המהפכניות נגד הצאר והמשטר הלוחץ והמדכא ביותר באירופה כלפי היהודים. ואולם כיצד אפשר להצדיק פעולותיהם של שמאלנים יהודים בארץ דמוקראטית זו, שהיא ארץ החופש הטובה ביותר בעולם, על אף חסרונותיה הרבים. אין לך בארצות הגולה ארץ כאמריקה בה ראתה הקהילה היהודית תור זהב של שיגשוג חמרי ורוחני מאין כמוהו. והנה באים יהודים ותוקעים סכינים בגבה של דמוקראטיה זו ובגבה של הקהילה היהודית. יתר על כן, אנחנו שגאוותנו על האידיאל של תלמוד תורה כנגד כולם, נותנים יד לאלה האומרים להשמיד את פאר מוסדות תורה והשכלה בארץ זו: האוניברסיטה.

בין האינטלקטואלים היהודים אפשר להבחין שלושה סוגים:

• אינטלקטואלים רציניים וקנאים.
• אינטלקטואלים שטחיים, שאינם אלא מוקיונים.
• אינטלקטואלים תמימים ופתייניים.

נציגו המובהק של הסוג הראשון הוא פרופ' נועם חומסקי. חומסקי, שקנה לו שם עולם כבלשן מבריק וכבעל משנה בלשנית שנויה במחלוקת, עבר בשנים האחרונות לשטח המדע המדיני כ"חובב" ולא כבעל מקצוע. במאמריו ובמופעיו הרבים, חוצב הוא להבות אש נגד "האימפריאליזם האמריקני" ונגד "מדינת ישראל". פרופסור ארתור שלסינגר מהארווארד, כבר הצביע על חולשתו המדעית של חומסקי במדע פוליטי ועל רופפותו ההגיונית בהערכת אירועים מדיניים. הוא קורא לו נוכל אינטלקטואלי… איש בער שקרא בהיסטוריה האמריקנית קריאה שטחית". חומסקי מרעים נגד האימפריאליזם האמריקני המדומה, אך מעלים עיניו מן האימפריאליזם הרוסי המציאותי. סטאלין נראה בעיניו כחסיד וישר ורודף שלום. הוא מרבה לנאום ולכתוב על "התוקפנות האמריקנית", אך אילם הוא במה שנוגע לתוקפנות רוסית וסינית ולפלישתה של רוסיה לצ'יכוסלובקיה. הוא קרא בחוצפה את פרופ' דרייפר מן MIT "פושע מלחמה" והיה מראשי המורדים והממרידים במוסד זה שמפיו וממשכורתו הוא חי. להטו המוסרי ומצפונו אינם מפריעים לו מלקבל משכורת ממימסד זה שהוא חלק של האימפריאליזם האמריקני. אף על פי שהוא חושב עצמו כחסיד של "סוציאליזם ליברטאני" הוא גורס מעשי אלימות כלפי הממשלה והמכללות, בוועידה שהתקיימה ב־21 בפברואר 1969, חתם על הצהרה להגנת זכות הסטודנטים "להפר תהליכים מוסדיים". הוא אינו יכול למצוא קורטוב של מוסריות או אידיאליזם במדיניותה של אמריקה, ששילמה מחיר רב להגנת עם קטן בוויטנאם הדרומית. בכל ההתנגדות למלחמה הטראגית בוויטנאם, אפשר לטעון שממשלה אימפריאליסטית אינה מבזבזת יותר ממאה ביליון דולר ואינה מקריבה יותר מארבעים אלף נפש רק כדי להשביע את רצונה האימפריאליסטי – מהו הרווח הקאפיטליסטי שהפיקה אמריקה מוויטנאם?

מי שהיה אורחה של וויטנאם הצפונית בהאנוי ומי שמתפעל מ"דימוקראטיה עממית", מן הראוי שיתנגד למדינת ישראל, שיצא לה שם רע כמדינה "ציונית" ו"פאשיסטית" בנוסח התעמולה האויבת של מוסקבה וקאהיר. חומסקי נוהג להסתייג ב"אי מומחיות" לגבי מה שנוגע לבעיית ישראל־ערב. במאמרו שהופיע בקולומביה פורום הוא אומר: אני רוצה להטעים שאני ניגש לשאלות אלה בלא דעת מומחה או אפילו בלא מגע אינטימי". ואף על פי כן, הוא קובע עובדות שאינן עובדות כלל ומציע פתרונות כאילו היה בר-הכי. כך למשל, הוא טוען, כי ההסתדרות הציונית באמריקה היתה המפלגה הראשונה בציונות העולמית שהכריזה (בתכנית בילטמור, 1942) על ארץ־ישראל כמדינה יהודית. הוא פסח על המפלגה הרביזיוניסטית שקדמה לה ואף נעלם ממנו שד"ר וויצמן ובן־גוריון דרשו מדינה יהודית בפני ועדת פיל עוד בשנת 1937. הוא מאמין שאפשר לפתור את בעית ישראל על ידי מהפכה, "מהפכה סוציאלית שתהא דמוקראטית וסוציאליסטית, שתנחה את החברה הערבית והיהודית בכיוונים אלה ותשמש את האינטרסים החיוניים של הרוב המכריע של אוכלוסית פלשתינה, (כשם שהיא משמשת אותם) בכל מקום אחר".

יהא פירושנו לפיסקה מעורפלת זו מה שיהיה, מסתבר שיש כאן פתרון בנוסחם של יאסיר ערפאת או ד"ר חבש, כלומר, חיסולה של מדינת ישראל, וייסודה של מדינה פלשתינאית והפקרת מיעוט ישראלי לחסדה של "מהפכה דמוקראטית וסוציאליסטית" (מי שמע על מין מהפכה כזאת?). מה מצוי כאן? נוכלות אינטלקטואלית או אשליה של קנאי שמתעלם מן המציאות? חומסקי אינו סולד מלהסתמך על בטאון "האחדות הערבית הסוציאליסטית" במצרים, המבטיח כי החברה החדשה בפלשתינה צריכה להיות פתוחה לכל היהודים, המוסלימים, הנוצרים".

נציגי הסוג השני הם: ג'רי רובין ואבי הופמן. הם השטחיים, המוקיונים, המופרעים, המפטפטים שטויות ומגבבים ניבול פה. זהו הרושם שמקבלים מהופעותיהם ומשני הספרים שלהם שראו אור לפני זמן מה.

ואשר לסוג השלישי, רבים הם. אלה התמימים, נוחים לפיתוי, הכואבים לכל עוול, אלה שאינם בודקים, אם לנו או לצרינו הם אלה המתעטפים בטלית של לוחמים ל"זכויות אדם" ולדיכוי "המיעוטים המקופחים". האם לא ירדנו פלאים, בראותנו בר־נש כרבאי א. ברוס גולדמן, יועצו של "האיחוד היהודי" הקיצוני של מכללת קולומביה פורץ עם חבריו אל היכל "עמנואל" בניו־יורק ומפריע שם לתפילות בליל שבת?

בסיכומו של דבר: היהדות באמריקה עומדת על סף חורבן־נפש לנוכח השפעתם של אינטלקטואלים אלה על הדור הצעיר. ואם נוסיף לכך את ספרות "לא־אל, לא־מלך, לא־גיבור" מפרי עטם של סופרים יהודיים באנגלית, הרי התמונה תהיה עוד יותר קודרת. הפילדמנים והפורטנויים אלה האינטלקטואלים השלומיאלים, הפסיכופאטים, העקורים, התלושים, טיפוסים ללא אמונה בחברתם ובעמם – כלום אלה ישמשו תדמית ומשל לדור הצעיר? היש כח לאמריקה היהודית על מוסדותיה הרבים לעמוד במאבק זה למען ערכי היהדות ולמען מרכזיותה של מדינת ישראל בעיצום עתידה? מתי תוברר להם העובדה ההיסטורית, שעתיד עמנו תלוי בריכוז לאומי ולא בפיזור קוסמופוליטי של כוחותינו האינטלקטואליים?

למחנכיה ולרבניה של יהדות אדירה זו פתרונים.

לקריאה נוספת

• משה שטיינר, ישראל והמהפכה – המהפכה קודמת / משה שטיינר, ⁨⁨הדאר⁩, 25 ספטמבר 1970⁩.
• גל לירן, "הברית האדומה ירוקה", עלילונה.
• גל לירן, "השמאלה", עלילונה.

הערות שוליים

1. גל לירן, "השמאלה", עלילונה.
2. גל לירן, "הברית האדומה ירוקה", עלילונה.