כ"ז בניסן

כ"ז בניסן הוא תאריך יחידי במינו בלוח השנה העברי, אשר ריכז בתוכו במהלך המאה העשרים שכבות שונות של זיכרון לאומי, מן המקומי אל הכלל־יהודי. עוד לפני קום המדינה, נצרב היום הזה בזיכרון היישוב כ"יום הגבורה" – יום הזיכרון לקרב פתח תקווה במאורעות תרפ"א (1921), שבו עמדו תושבי המושבה מול מתקפה מתואמת של אלפי תוקפים וניצחו במחיר כבד. במשך שלושה עשורים צוין היום בתהלוכות, נאומים וטקסים קהילתיים שהאדירו את דמותם של מגיני פתח תקווה, ובראשם אבשלום גיסין, כסמל לגבורה עברית ילידית ול"עמידה ולא מוות". התאריך הפך לסמל של שורשיות ועצמאות מקומית, מיתוס ארץ־ישראלי שצמח מתוך חיי האדמה ולא מתוך אידיאולוגיה אירופית. זיכרון זה נתפס כהמשך ישיר למסורת המושבות ולדגם הגיבור העברי החדש שנולד בארץ.

לאחר קום המדינה עבר כ"ז בניסן טרנספורמציה רעיונית עמוקה. בשנות החמישים אומץ התאריך כיום הזיכרון לשואה ולגבורה – תחילה בהחלטת הכנסת ב־1951, ולאחר מכן בחוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשי"ט-1959 – ובכך השתלב בלוח השנה הממלכתי כסמל לגבורת גטאות אירופה. הבחירה בתאריך זה, שישה ימים אחרי פסח ושבוע לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, לא הייתה מקרית: היא נבעה מהצורך למצוא מועד שאיננו חל בשבת או במועד דתי, אך גם נשען על מסורת קיימת של יום גבורה מקומי, מוכר ביישוב עוד משנות העשרים. כך התמזגו שני זיכרונות שונים – עמידה מקומית ומרד אירופי – לכדי יום אחד הנושא מטען כפול, שבו נרטיב הארץ־ישראליות נדחק מפני תודעת השואה האוניברסלית.

מאפייני התאריך בלוח השנה

כ"ז בניסן הוא היום העשרים ושבעה בחודש ניסן בלוח השנה העברי, והוא ממוקם בצומת שבין מחזורי הזמן השונים של השנה היהודית: זהו היום העשרים ושבעה למניין מניסן – החודש הראשון בלוח השנה למניין החודשים על פי התורה – והיום העשרים ושבעה בחודש השביעי למניין החודשים מתשרי, המשמש בסיס למניין השנים. על פי כללי הלוח העברי הקבוע, כ"ז בניסן שייך לקבוצת הימים הידועה בשם "לא בדז", כלומר – יום זה לעולם אינו חל בימים שני, רביעי או שבת. כללים אלו מבוססים על המחזוריות הקבועה של הלוח העברי מאז עוגן במאה הרביעית לספירה, והם מבטיחים קביעות סדורה במועדי השנה, לרבות הימנעות מהצטלבות בין מועדים מסוימים לבין שבת. כתוצאה מכך, יש בכ"ז בניסן מאפיין יציב וידוע מראש במבנה השנה, והוא נחשב לחלק מן התבנית היציבה של מחזורי הזמן היהודיים. בנוסף, תאריך זה חל תמיד במהלך ימי ספירת העומר, והוא מצוין כיום השנים עשר במניין הספירה שבין חג הפסח לחג השבועות, תקופה הנושאת משמעות רוחנית והיסטורית במסורת היהודית.

קרב פתח תקווה

הקרב על פתח תקווה, שהתרחש ביום חמישי ב' באייר תרפ"א (5 במאי 1921), היה מן האירועים המרכזיים והאלימים במאורעות תרפ"א, ונחשב לעימות המאורגן והמתואם ביותר באותם ימים. ההתקפה על המושבה בוצעה כחלק מגל האלימות הרחב ששטף את הארץ בראשית המנדט הבריטי, והיוותה את שיאו של מערך התקפה מתוכנן היטב מצד הכפרים והבדואים שסביב היישוב היהודי. אלפי תוקפים ערבים, שמנו בין אלפיים לשלושת אלפים איש, יצאו ממעל שלושים יישובים וכפרים – בהם אבו כישכ, יהודיה, קלקיליה, טול כרם ורנתיה – כשהם חמושים בחלקם ברובים ובחלקם בנשק קר, מוטות ברזל, גרזנים ונבוטים. את ההתקפה תכננו קצינים עריקים מן הצבא התורכי, והם קבעו מראש את כיווני ההתקפה, את חלוקת השלל, ואת יעדי ההצתה. בשעות הלילה שלפני הקרב התכנסו ראשי הכפרים במאהל של שבט אבו כישכ, ערכו סעודת הכנה שכללה שחיטת ארבעים כבשים, הכינו את הגמלים לפעולה, ופקדו על אנשיהם להצית בתים, לבזוז רכוש ולפגוע בתושבים. כל פרט בהיערכות זו שיקף כוונה ברורה להשמיד את המושבה פתח תקווה ולשים קץ לנוכחות היהודית במרחב זה של הארץ ¹.

מול ההכנות המאורגנות הללו התנהלה בפתח תקווה היערכות חפוזה אך נחושה. החל מיום ראשון, כ"ז בניסן תרפ"א (1 במאי 1921), עם פרוץ המאורעות ביפו, התכנסה הנהגת המושבה ובחרה "ועד הגנה" בראשות אברהם שפירא. תחתיו אורגנו שלושה קווי הגנה: קו חיצוני בשדות שנועד לעכב את התוקפים, קו שני סביב בתי המושבה, וקו שלישי בעומק היישוב להגנה על הנשים, הילדים והזקנים. כל הגברים גויסו לשירות מלא. ספריית ספיר המקומית פונתה מתכולתה והוסבה לבית חולים מאולתר; הנשים אורגנו למשמרות טיפול, ניקוי, בישול, והכנת חומצות להרתחה, שנועדו לשפיכה על הפורעים במקרה של פריצה לבתים. רבות מהן לבשו בגדי גברים כדי להרתיע את התוקפים וליצור רושם של כוח רב יותר מכפי שהיה באמת. הנוער, ובייחוד חברי "הצופים" ו"מכבי", שימש רשת קשר ורצים בין העמדות, עסק בהובלת מים, איסוף אבנים וביצור עמדות. בחצרו של המסגר אבא קנטרוביץ הוקמה תעשייה מאולתרת של כלי נשק – רמחים מברזל זווית, פצצות בקבוקים, וחיזוקים לחלונות. המשמעת הייתה מוחלטת: גברים ישנו בעמדות, רובים נשמרו בהיכון, והכוננות נמשכה לילות רצופים. אבשלום גיסין, שעמד בראש ההגנה בפועל, סייר בלילות בין העמדות, עודד את הלוחמים ודאג למוכנות מלאה. עד שחר יום חמישי כבר הייתה פתח תקווה כולה עיר במצור.

עם בוקר ה' באייר נצפתה תנועה מאורגנת של כוחות ערביים מכל הכיוונים – מצפון דרך הירקון, ממערב משבט אבו כישכ, מדרום מיהודיה, וממזרח מכפרים כקולה, רנתיה ופג'ה. הפעמון בראש הגבעה צלצל והגברים רצו לעמדותיהם, בעוד הנשים והנוער מאיישים את קווי העורף. כוח פרשים קטן בפיקודו של אברהם שפירא, ובתוכו אבשלום גיסין, יצא מערבה לשדות הפרדסים, כדי לבלום את ההתקפה הרחק מבתי המושבה. הקרב שהתפתח בפרדסים המערביים היה קשה וממושך. המגינים עמדו בנחיתות מספרית עצומה, כשבידיהם רובים בודדים ותחמושת מצומצמת. הלחימה נמשכה שעות ארוכות, והאבדות גברו. אבשלום גיסין נהרג במהלך הלחימה, והמורל ספג מכה קשה, אך המגינים המשיכו להחזיק בקו עד שנאלצו לסגת אל קו הבתים בצפון-מערב המושבה. שם, באזור תחנת הרכבת הישנה, התנהלה עיקר הלחימה עד לשעות הצהריים. כארבעים לוחמים בלבד בלמו גלים של מאות תוקפים חמושים, כשהם מסתייעים בנשים ובנערים שהעבירו מים ותחמושת בין הבתים.

המתקפה נמשכה עד לשעה שתים-עשרה בצהריים, אז החל להתערער המערך הערבי. קבוצות של פורעים חדרו לשולי המושבה, אך במקום להמשיך בלחימה החלו לבזוז רכוש, דבר שאִפשר למגינים לירות עליהם מן העורף. בשלב זה הגיע הסיוע הבריטי שהכריע את הכף. יחידת חיילים הודים בפיקוד בריטי פתחה באש מקלעים על הכוחות התוקפים מן הצפון, וגרמה להתמוטטות המערך. בו בזמן, מטוס של חיל האוויר המלכותי הבריטי הפציץ את הכוחות הערביים מדרום, ומכונית משוריינת שהגיעה מיפו תקפה במקביל את הפורעים באזור יהודיה. שילוב זה של אש אווירית ויבשתית גרם לנסיגה כללית של התוקפים ולחיסול ההתקפה. בשטח נותרו עשרות גופות של ערבים שנהרגו בקרב או מתו מפצעיהם, ואילו המושבה, אף ששילמה מחיר כבד, נותרה על תילה.

ארבעת ההרוגים בקרב – אבשלום גיסין, זאב אורלוב, חיים צבי גרינשטיין ונתן רפפורט – הונצחו כגיבורי המושבה. גיסין, שנפל בראש ההגנה, הפך לדמות מופת של מנהיגות וגבורה, ודמותו הונצחה בשמות רחובות, באנדרטאות ובטקסים שנתיים. תוצאות הקרב נתפסו כהישג מוסרי ולא רק צבאי: מושבה קטנה, שעמדה לבדה מול כוח עצום ומתואם, הצליחה להחזיק מעמד עד שהגיעה העזרה. בעיני בני התקופה היה זה סמל לעמידה עברית חדשה – לא של הקרבה לשם אידיאולוגיה, אלא של הגנה על הבית ועל החיים. במושבה עצמה נולד באותן שנים המנהג לציין את יום הקרב, כ"ז בניסן, כיום זיכרון מקומי. מדי שנה התקיימו בו טקסים, אזכרות ותהלוכות פרשים בהובלת אברהם שפירא, ונישאו נאומים על גבורת הלוחמים ועמידת היישוב.

מיתוס פתח תקווה מול מיתוס תל חי

הזיכרון של קרב פתח תקווה עוצב מראשיתו בתוך מתח עמוק בין שני דגמי גבורה שונים שנאבקו על מעמד של נרטיב לאומי מרכזי: מצד אחד – דגם הגבורה הילידית, המקומית, שנשענה על מושבות העלייה הראשונה ועל תחושת שורשיות ועצמאות; ומנגד – דגם הגבורה האידיאולוגית של עולי העליות השנייה והשלישית, שראו במאבק ובמוות למען רעיון חלק מהגדרת הזהות הציונית החדשה. בעוד שהקרב בתל חי הועלה על נס בעיתוני עולי אירופה כסמל לגבורת ההקרבה והמהפכה, ביקשו בני המושבות ליצור ניגוד מובהק ולבסס את זיכרון גבורתם על מושג של עמידה, אחריות וגבורה שקטה. הפער בין שתי תפיסות אלו היה לא רק סמלי אלא גם חברתי ופוליטי, והוא ביטא את המאבק על זהות ה"עבריות החדשה" – האם זו תיוולד מתוך אדמת הארץ והעבודה החקלאית, או מתוך תודעת מהפכה ורעיונות שהובאו מאירופה ².

העיתון "דאר היום", שהוקם על ידי ילידי הארץ ובראשם אהרון אהרונסון, שימש ביטוי מרכזי למאבק זה. מיד לאחר מאורעות 1921, הציב העיתון את קרב פתח תקווה כניגוד ישיר לתל חי, והדגיש כי גבורת ילידי הארץ איננה תולדה של אידיאולוגיה מהפכנית אלא של אחריות ועמידה טבעית במולדתם. אהרונסון כתב במאמרו "בגבול הצפון" כי אנשי תל חי וכפר גלעדי "לא הכירו את תנאי הארץ ולא הבינו את התרבות והמנטליות של שכניהם", בעוד שאנשי מטולה, בני המקום, עמדו בפני סכנות במשך עשרים שנה מבלי לדרוש תהילה. קו זה אומץ ב"דאר היום" גם כלפי קרב פתח תקווה: אבשלום גיסין, מנהיג ההגנה שנפל בקרב, הוצב כאלטרנטיבה ישירה לטרומפלדור. דמותו הוצגה כסמל לגבורה ארץ־ישראלית ילידית – גיבור שאינו נושא רעיון מופשט אלא מגן על עמו, על אדמתו ועל חייו. בניגוד לטרומפלדור, שהועלה לדרגת קדוש מהפכני, גיסין ייצג את הגיבור העברי השקט, הלוחם מכוח חובה טבעית ולא מכוח אידיאולוגיה.

לאחר מאורעות תרפ"ט ובימי ההתפוררות של השקט בארץ, גבר הקשר בין ילידי הארץ לבין הזרם הרוויזיוניסטי, אשר חלק עימם התנגדות עמוקה לתפיסת השמאל הסוציאליסטי ולהאשמה כי הרפיון המדיני והצבאי הוא שגרם לאסונות. בתוך אווירה זו נוצר חיבור אידיאולוגי בין מיתוס שרה אהרונסון בזיכרון יעקב למיתוס מגיני פתח תקווה, ששניהם הוצגו כסמלים של ילידות, אומץ ואחריות מקומית. החל משנות השלושים החלו הטקסים בכ"ז בניסן לקבל ממדים ציבוריים נרחבים יותר, כאשר לצד אנשי המושבות צעדו גם חברי בית"ר ונציגי התנועות הרוויזיוניסטיות.

כך נבנה סביב קרב פתח תקווה מיתוס נבדל שעמד במתח מתמיד מול מיתוס תל חי. ההנגדה בין שני הדגמים שימשה לא רק נושא אידיאולוגי אלא גם מנגנון לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של היישוב: מי יזכה להיות גיבור הלאום, ומאיזו שכבה חברתית יעלה. כ"ז בניסן הפך אפוא ליום שבו צוין המודל האלטרנטיבי של הגבורה היהודית, זה שנולד מן האדמה ולא מן המהפכה, ושהציב את ילידי הארץ במרכז הבמה הלאומית. במשך שנות השלושים והארבעים נשמר אופיו של היום כיום זיכרון ממלכתי־קהילתי של המושבות, שבו ציינו את גבורת העמידה המקומית עוד בטרם הומצא המושג "גבורה" במובן האירופי. בכך הונח הבסיס למעמדו של כ"ז בניסן כיום גבורה בעל משמעות לאומית, זמן רב לפני שנקבע כיום הזיכרון לשואה ולגבורה.

מיום הגבורה ליום השואה

בשנת 1940 התווסף לתאריך כ"ז בניסן המטען של הנצחת חללי פעולות האיבה בארץ, בשל העובדה שבתאריך זה פרץ המרד הערבי הגדול של 1936. במובן זה, התרחבה משמעותו של כ"ז בניסן – שעד אז שימש יום זיכרון מקומי בפתח תקווה – למעין יום זיכרון כללי ליישוב כולו, דבר שסימן את תחילת עידן ההתמודדות העברית עם הטרור והמאבק המזוין.

בשלהי שנות הארבעים, עם תום המלחמה וחשיפת ממדי ההשמדה, עלה לדיון ציבורי חריף שאלת קביעת יום מיוחד לזכר השואה. הוויכוח נסב לא רק על התאריך אלא גם על מהות הזיכרון – מה מבקשים לציין בו, ומה דמות היהודי שתעמוד במרכזו. מצד אחד נשמעה הקריאה לאמץ את אתוס "היהודי הלוחם", להציב במרכז את מרד גטו ורשה ואת גבורת המורדים, ולראות ביום הזיכרון סמל לעוז רוחם של מעטים שנשאו נשק אל מול גרמניה הנאצית. מנגד עמדו מי שביקשו לראות בשואה טרגדיה קולקטיבית שאין לתרגמה לאתוס של גבורה צבאית, אלא יש להדגיש בה את "קדושת החיים", את קיום האדם ברעב ובמחסור, ואת גבורת הרוח של מי ששמר על צלם אנוש. מחלוקת זו לא הייתה תאורטית בלבד – היא שיקפה פער עמוק בין מגמות אידיאולוגיות בציונות שלפני קום המדינה: התנועה הסוציאליסטית ביקשה להדגיש את מרד הגטאות והפרטיזנים, ואילו גורמים דתיים ושמרניים נטו להימנע מהפיכת השואה לאירוע בעל סמלים חילוניים או פוליטיים.

ההצעה הראשונה לקבוע את יום הזיכרון לשואה בתאריך של פרוץ מרד גטו ורשה, י"ד בניסן תש"ג – ערב פסח – עוררה התנגדות עזה מצד הרבנות הראשית לישראל. על פי ההלכה, חודש ניסן הוא חודש של גאולה שבו "אסור לומר תחנון, לקבוע תענית ציבור ולערוך הספד", והצבת יום אבל בו נראתה כפגיעה במעמד המסורתי של החודש. לכן הציעה הרבנות לקבוע את עשרה בטבת, אחד מארבעת ימי האבל הקבועים בלוח השנה לזכר חורבן בית המקדש, כיום זיכרון לשואה. כך נולד "יום הקדיש הכללי", שבו נקראו משפחות הנספים לומר קדיש לעילוי נשמות יקיריהן שיום מותם לא נודע. החלטה זו נתקבלה עוד לפני קום המדינה, והיא ביטאה את רצונה של ההנהגה הרבנית להטמיע את זכר השואה בתוך רצף המסורת היהודית, ולא ליצור מועד חדש בלוח השנה.

עם זאת, ההצעה לא התקבלה ביישוב החילוני והציוני, שביקש יום זיכרון ייחודי שיעמוד בפני עצמו ויבטא את התפיסה החדשה של שואה וגבורה. בשנת 1951 התקבלה בכנסת הצעתו של חבר הכנסת מרדכי נורוק לקבוע את כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה. הבחירה בתאריך זה נבעה משיקולים הלכתיים – היותו מחוץ לשבוע של פסח וללא חפיפה עם שבת – אך גם משיקולים חברתיים ותרבותיים: כ"ז בניסן היה כבר יום זיכרון מוכר ביישוב עוד קודם לכן, יום בעל מסורת של גבורה ועמידה, שהקנה לתאריך רציפות היסטורית. בנוסף, הבחירה בו שמרה על איזון בין רצון ההנהגה להדגיש את אתוס הגבורה לבין הצורך למצוא תאריך עברי מוסכם שאינו שנוי במחלוקת בין זרמים דתיים וחילוניים. כך נוצר שילוב ייחודי בין זיכרון מקומי לבין זיכרון קולקטיבי עולמי – בין המאבק בארץ ישראל לבין מאבק היהודים באירופה.

עיגון יום הזיכרון בחוק

לאחר החלטת הכנסת בשנת 1951 לקבוע את כ"ז בניסן כיום "השואה ומרד הגטאות", נדרש היישוב הצעיר לעגן את המועד במערכות החוק והטקס הציבורי. בשנת 1953 נחקק חוק "יד ושם" שהגדיר את הקמת הרשות הרשמית להנצחת זכר השואה, במטרה "להנחיל את זכרון השואה והגבורה לעם ישראל ולכל האנושות". החוק העניק ליום זה ממד ממלכתי חדש, מעבר לטקסים ולציון הסמלי, והפך אותו לביטוי רשמי של מדינת ישראל ³.

ב־1959 קיבלה הכנסת את חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, שקבע באופן מפורט את אופן ציון היום ברחבי המדינה. סעיף 2 לחוק קבע כי:

"ביום הזכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקויימו אזכרות, עצרות עם, וטכסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבנינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את ייחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך בנושאים ההולמים את רוחו".

החוק גם הסדיר את שידורי הרדיו והטלוויזיה, תוך חיוב תחנות השידור לעסוק ביום זה בנושאי שואה וגבורה ולהימנע מתכניות בידור. עם חקיקת החוק נקבע המנגנון לקביעת מועד חלופי – אם חל כ"ז בניסן בשבת, מוקדם היום לכ"ו בניסן, ואם חל במוצאי שבת – נדחה לכ"ח בניסן, כדי למנוע חילול שבת ולשמור על אופי היום כטקס ציבורי מאוחד. בכך עוגן לראשונה יום זיכרון ממלכתי בעל תוקף חוקי המחייב את כלל המוסדות במדינה, כשהוא משלב את סמלי הזיכרון הקולקטיבי עם הסדרים הלכתיים וארגוניים.

לאורך השנים התעורר מפעם לפעם דיון מחודש בשאלת מועדו ומהותו של יום הזיכרון. אחת הסערות הבולטות פרצה כאשר מנחם בגין, שראה בשואה חלק אינטגרלי מן ההיסטוריה היהודית לדורותיה, הציע להעביר את יום הזיכרון לתשעה באב, כדי לשלבו במעגל האבל הלאומי המסורתי. בגין טען כי השואה אינה אירוע מנותק אלא חוליה נוספת בשרשרת חורבנות העם היהודי, ולכן יש לקבוע את זכרה ביום האבל ההיסטורי הכולל. ההצעה עוררה התנגדות ציבורית רחבה, במיוחד מצד חוגים חילוניים ותנועות הנוער, שראו בכך טשטוש של ייחודו של יום השואה ושל משמעותו כיסוד זהותי מודרני של מדינת ישראל. הוויכוח המחיש את עומק השסע בין גישות דתיות-היסטוריות הרואות בשואה חלק מהזיכרון היהודי המסורתי, לבין גישות ציוניות חילוניות שהגדירו אותה כבסיס לעצמאות ולחידוש הלאום.

החל משנות התשעים עוגן יום הזיכרון לשואה ולגבורה גם כחלק מהאתוס החוקתי של המדינה. ב־2018, עם חקיקת חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, הוזכר יום השואה כאחד ממרכיבי הזהות של המדינה, לצד חגי ישראל והסמלים הלאומיים. הכללתו של כ"ז בניסן במעמד חוק יסוד העניקה לו מעמד של מרכיב קבוע בתודעה הלאומית, כזה שאיננו נתון עוד לשינוי פוליטי או זרמי. בכך השלים היום מסע בן עשרות שנים – מיום זיכרון מקומי שנחוג בפתח תקווה לזכר גיבורי הקרב, אל יום ממלכתי המעצב את תודעתה של מדינת ישראל כעם שהשכיל להפוך את אסונו למוקד של זהות, אחריות וזיכרון. כ"ז בניסן נותר אפוא סמל מובהק של רציפות היסטורית: מיום שבו ציינו את עמידת היישוב בארץ ועד היום שבו נזכרת עמידת העם היהודי כולו, מן הגבורה המקומית אל הזיכרון הלאומי.

התקבלות יום הזיכרון בציבור הדתי

התקבלותו של יום הזיכרון לשואה ולגבורה בכ"ז בניסן בציבור הדתי לוותה במחלוקת עקרונית על האפשרות לקבוע מועד חדש בלוח השנה העברי. מאז חורבן הבית השני נשמרה בלוח השנה תפיסה קבועה, שלפיה בין חורבן ירושלים לביאת המשיח לא ייקבעו מועדים חדשים, שכן כל האסונות הגדולים של עם ישראל נכללים במסגרת ימי האבל המסורתיים. מתוך עמדה זו נבעה התנגדות רבנית עמוקה לקביעת יום זיכרון ייחודי לשואה. בלב המחלוקת עמדה השאלה האם ניתן לפתוח את לוח השנה ולקבוע בו יום חדש לציון מאורע חסר תקדים, או שיש לשלב את זכר השואה במועדים הקיימים, ובראשם ט' באב. בעוד הציבור הציוני ראה בשואה אירוע חריג בהיסטוריה היהודית, ההנהגה הרבנית ביקשה לשלבו במסגרת המסורתית ולראות בו המשך לרצף החורבנות, בלא להעניק לו מעמד עצמאי.

מתוך אותה פרדיגמה אמונית התנגד הרב אברהם ישעיהו קרליץ, ה"חזון אי"ש", להקדשת ימי זיכרון מיוחדים להרוגי השואה, ופסק כי אין בימינו סמכות לקבוע ימי תענית לדורות. הרב לא ראה בשואה אירוע יוצא דופן ביחס לשאר הצרות בהיסטוריה היהודית ואף העביר את התנגדותו לאדמו"ר מגור, אברהם מרדכי אלטר, כדי שיצטרף לעמדתו. בדומה לו, הסתייג הרב יוסף צבי דושינסקי, רב העדה החרדית בירושלים, מחיבורן של קינות חדשות על חורבן השואה, וסבר כי אין מקום להוסיף ביטויים ליטורגיים חדשים על אלו שכבר נקבעו במסורת. שנים לאחר מכן, פעלו על פי קו זה גם פוסקים מרכזיים בחברה החרדית, ובהם הרב יוסף שלום אלישיב, שדחה את יוזמתו של האדמו"ר מקאליב מנחם מנדל טאוב בשנת 1985 לקבוע קריאת פסוקי קריאת שמע בכל יום לעילוי נשמות הנספים, בטענה שאין לכך מקור בפסיקת חז"ל, אך הציע ללמוד בכל יום משניות לעילוי נשמות הקדושים. הרב משה פיינשטיין, פוסק רב השפעה בארצות הברית, נמנה גם הוא עם המתנגדים לקביעת מועדים חדשים. כתוצאה מכך, בציבור החרדי לא התקבע מנהג לציון יום השואה, ולא נוצר "יום חלופי" למועד הממלכתי, אלא נותרה התעלמות כמעט מוחלטת ממנו לצד שמירה על ימי האבל המסורתיים.

החברה הדתית־ציונית אימצה את יום הזיכרון לשואה ולגבורה כחלק מן הלוח הממלכתי, תוך שילובו בתפיסת עולם הרואה בזיכרון השואה רכיב בזהות הלאומית־דתית. מוסדות הציונות הדתית מציינים את היום באירועים ממלכתיים ובמערכת החינוך הדתית, תוך שילובו לצד עשרה בטבת, שנשמר כיום הקדיש הכללי. במהלך השנים צומצם אופיו של עשרה בטבת ליום אמירת קדיש לנפטרים שיום מותם לא נודע, ובכללם נספי השואה, בעוד שכ"ז בניסן נותר יום הזיכרון הכלל־ישראלי.

בתנועות הקונסרבטיביות והרפורמיות נולדו יוזמות חדשות להענקת משמעות רוחנית אישית ליום זה. רבנים מתנועות אלו קראו לקבוע בכ"ז בניסן תענית ציבור או צום אישי, כהבעת השתתפות באבל הלאומי וכיום של חשבון נפש. אף שהצום לא הוכרז רשמית, התפתחה במשך השנים תופעה של יחידים וקהילות הנוהגים לצום בו מרצונם.

באופן זה נותרה חלוקה ברורה בין הזרמים: הציבור החרדי דבק בעמדה המסורתית של הימנעות מחידוש בלוח השנה, הציונות הדתית שילבה את כ"ז בניסן בלוח הלאומי לצד עשרה בטבת, וזרמים ליברליים ביקשו להעניק ליום מימד של התבוננות רוחנית. אף שהמחלוקת לא נעלמה, כ"ז בניסן הפך במרוצת הזמן למועד מוכר בכל זרמי היהדות.

הדחקת יום הגבורה הארץ-ישראלי

המעבר מכ"ז בניסן כיום זיכרון מקומי ליום זיכרון ממלכתי משקף תהליך עמוק של שינוי בתודעת הזיכרון הלאומית בישראל – תהליך שבו נעלם בהדרגה הנרטיב של עמידה והגנה מקומית, ובמקומו הועלה נרטיב של גבורה יהודית במובנה האירופי. בראשית שנות ה־20 סימל כ"ז בניסן את רוח היישוב בארץ ישראל: עמידה עצמאית, התארגנות מקומית וגבורה אזרחית שנולדה מתוך מציאות היומיום. הקרב על פתח תקווה ב־1921 היה תמצית תפיסת ה"גבורה הארץ־ישראלית" – מאבק של איכרים, נשים ונוער, שנאבקו בגבורה על קיומם מול אלפי תוקפים. במשך שני עשורים שימש היום סמל למודל של עמידה מקומית, נטועה באדמה ובקהילה, ונחוג בתהלוכות ובאזכרות. אולם לאחר קום המדינה, ובמיוחד בשנות החמישים, עוצבה מחדש תודעת הגבורה סביב מאורעות גטו ורשה, שהוצגו כפסגת "הגבורה היהודית". בכך התרחש מעבר סמלי מן האדמה המקומית של פתח תקווה אל ההריסות של ורשה – מתודעת הגנה אל תודעת הקרבה, ממאבק של בני המקום אל מרד של יהודי הגולה ³.

הנרטיב החדש אומץ במידה רבה על ידי מחנה השמאל, ששלט בתרבות ובחינוך של מדינת ישראל הצעירה. אתוס היהודי הלוחם בגטאות הועמד במרכז הזיכרון הלאומי, והדגיש גבורה אידיאולוגית אוניברסלית של מאבק במצוקות הגלות ובעריצות, על חשבון דגם הגבורה המקומי של ילידי הארץ. את מקום אבשלום גיסין תפסו מרדכי אנילביץ' ויוסף קפלן, ואת זיכרון ההתארגנות של איכרי פתח תקווה החליף דימוי הרובה המורם של לוחם אי"ל. כ"ז בניסן, שהיה עד אז תאריך טעון במשמעות של עמידה עברית מקומית, הוטען עתה בתוכן אחר לגמרי – גבורה יהודית־אירופית שמזוהה עם רוח הסוציאליזם ועם נרטיב של הקרבה עצמית. בדרך זו הוסט מרכז הכובד של יום הזיכרון מן המושבה אל הגולה, מן ההגנה הקונקרטית בארץ אל מאבק סימבולי נגד הנאציזם, ומן חוויית ההישרדות אל חוויית ההתנגדות.

הבחירה בתאריך כ"ז בניסן אינה ניתנת להבנה רק כשיקול הלכתי או נוחות כרונולוגית; היא גם מייצגת פעולה אידיאולוגית של מחיקה והחלפה. בכך שהכנסת קבעה את היום לזכר השואה והגבורה בתאריך שכבר שימש יום זיכרון מקומי, במובנים רבים היא החליפה את הנרטיב. התאריך שהיה שייך למורשת של ילידי הארץ, בני המושבות ו"בני בנימין", הוסב לייצוג הגבורה של הגלות, גבורת אירופה, גבורת גטו ורשה. השימוש באותו יום הפך את ההחלפה לשקופה – לכאורה רציפות היסטורית, אך למעשה שינוי זהותי עמוק. את דמותו של הלוחם המקומי, המחובר לאדמתו ולקהילתו, החליפה דמותו של הלוחם הגלותי הנאבק לשם כבוד העם כולו. במובן זה, כ"ז בניסן הפך למקרה מבחן מובהק של פוליטיקת זיכרון: יום אחד שנושא שתי משמעויות מנוגדות – עמידה מקומית וגבורה אוניברסלית – והמדינה הטרייה בחרה באחרונה.

לקריאה נוספת

• מעוז עזריהו, מיצוב הזיכרון: אסופת מחקרים (א), מכון הרצל לחקר הציונות, אוניברסיטת חיפה, תשע"ח–2018.
• יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי, 1920–2020: בין היסטוריה לזיכרון, יד יצחק בן־צבי והמכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן, אוניברסיטת תל אביב, ירושלים – תל אביב, 2021.

קישורים חיצוניים

• חוק יום הזכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט-1959, באתר ויקיטקסט
• יום הזיכרון לשואה ולגבורה, דף שער בספרייה הלאומית
• קובץ פיוטים ליום השואה: מילים, לחן, ביצועים מגוונים, באורים ומאמרי רקע, באתר הזמנה לפיוט.
• יום השואה והגבורה באתר משרד החינוך
• יום הזיכרון לשואה ולגבורה באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
• יום הזיכרון לשואה ולגבורה באתר מנהלת תקשוב ומערכות מידע משרד החינוך
• יום השואה, באתר "ישיבה"
• יום השואה – שאלות ותשובות, באתר "ישיבה"
• רוני שטאובר, הוויכוח בשנות החמישים בין הציונות הדתית לבין השמאל הציוני על מועד יום הזיכרון לשואה
• סקירת אירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה, באתר יד ושם
• יום השואה באתר הספרייה הלאומית
• עמית המאירי, ‏יוזמה בשבילי הנספים: סיור וירטואלי במסלול הגבורה בגטו וורשה, באתר מעריב אונליין, 21 באפריל 2020
• כתבות ומאמרים בנושא יום השואה בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית
• יום השואה והבושה: "כי מוסר כלימתי תישא"
• גל לירן, "הקרב על פתח תקווה (1921)", אתר עלילונה.

הערות שוליים

1. גל לירן, "הקרב על פתח תקווה (1921)", אתר עלילונה.
2. יעל זרובבל ואמיר גולדשטיין (עורכים), תל חי, 1920–2020: בין היסטוריה לזיכרון, יד יצחק בן־צבי והמכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים ויצמן, אוניברסיטת תל אביב, ירושלים – תל אביב, 2021.
3. מעוז עזריהו, מיצוב הזיכרון: אסופת מחקרים (א), מכון הרצל לחקר הציונות, אוניברסיטת חיפה, תשע"ח–2018.