ליאון כהן (ביוונית: Λεών Κοέν; 15 בינואר 1910, סלוניקי, יוון – אוגוסט 1989, בת ים, ישראל) היה ניצול שואה יהודי-יווני מסלוניקי וחבר בזונדרקומנדו במחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בין מאי לנובמבר 1944. טרם השואה, כהן היה סוחר עשיר ומקושר, בנם של הורים אמידים, שרכש השכלה צרפתית ולמד בבית הספר לעסקים ליאון גאטניו. הוא עסק בייבוא ומכירת סחורות ושימש ספק רשמי של משרד ההגנה היווני. הוא נעצר על ידי הגרמנים, ולאחר בריחה ממאסר, נישא באתונה, נתפס שוב ונשלח למחנה הריכוז חיידרי. ב-11 באפריל 1944 הגיע לאושוויץ לאחר שגורש מאתונה, שם נרצחו אמו ואחותו הצעירה שהייתה בהיריון.
בבירקנאו, נבחר כהן לשמש כחבר זונדרקומנדו, תחת המספר 182,492, שם הוטל עליו לעקור שיני זהב מגופות הנרצחים בתאי הגזים, ובמיוחד בקרמטוריום III. הוא הפך למומחה בתפקיד זה, עליו העיד כי הכריח אותו ואת חבריו "להפוך לרובוטים" כדי להתמודד עם הזוועה. כהן היה מעורב בתכנון מרד הזונדרקומנדו באושוויץ. הוא שרד את המרד, המשיך לעבוד בזונדרקומנדו עד ינואר 1945, ושרד את צעדות המוות למחנות כדוגמת מאוטהאוזן ואבנזה, שם שוחרר על ידי צבא ארצות הברית במאי 1945. לאחר המלחמה חזר לסלוניקי, אך מאוחר יותר התיישב בבת ים, ישראל ב-1972. כהן הוא אחד משלושת חברי הזונדרקומנדו היחידים שכתבו את זיכרונותיהם, אותם פרסם בספר: “מיוון לבירקנאו, מרד עובדי המשרפות”. הוא נפטר בבת ים באוגוסט 1989.
שנים מוקדמות וחיים ביוון
ליאון כהן נולד בסלוניקי ב-15 בינואר 1910. הוא גדל במשפחה אמידה ומצליחה; אביו היה סוחר עשיר, שעסק בייבוא סחורות מגרמניה ומאוסטריה, שיווק אותן כקמעונאי בשוק הפרטי וניהל קשרים מסחריים עם סוחרים קטנים בבריסל. אביו העסיק חמישה עשר עובדים בעסקו ונהג לבלות שישה חודשים בשנה בנסיעות עסקים מחוץ ליוון. לליאון היו שני אחים ואחיות ששרדו את השואה: אחיו רוברט, שהתגורר בליון, ואחותו אגנס, שגרה בפריז מ-1947 ואילך. אחותו הצעירה מרגוט נתפסה מאוחר יותר על ידי הגרמנים, ואיתה גם אמם.
כהן למד בבית הספר לעסקים ליאון גאטניו, שהיה מוסד צרפתי-גרמני. על אף שלא קיבל חינוך יהודי מסורתי – והוא זכר רק שיעורי עברית בסיסית שנלמדו אחת לשבוע – הוא קיבל השכלה צרפתית, משום שמורו היה המנהל והמייסד של בית הספר "שבלייה דה לה ליאנסון פרנסייז". לאחר סיום לימודיו, החל לעבוד ביריד הבינלאומי שנערך בסלוניקי. לאחר מכן עבד בחברת דקה רקורדס, חברה שמכרה תקליטים ומערכות רדיו והחלה לפעול ביוון באותה תקופה.
לפני הכיבוש הגרמני, כהן היה אדם עשיר ומקושר, בעל רכוש רב. הוא שימש כספק רשמי של משרד ההגנה היווני וסיפק סחורות מגוונות לצבא. הוא אף ביצע עסקת נשק גדולה עבור הצבא חודשים ספורים לפני המלחמה. הוא גויס לצבא יוון, בדומה ליהודים רבים אחרים, שהתגייסו להגן על המולדת בתקופת המלחמה בין איטליה ליוון בחורף 1940/41.
תקופת הכיבוש הגרמני
מיד לאחר כניסת הגרמנים, כהן, שהיה עד אז ספק רשמי של משרד ההגנה היווני, נדרש על ידי קצין גרמני במשרדו להמשיך לספק סחורות, הפעם למספנה שנוהלה על ידי הגרמנים. כהן לא רצה לשרת את הגרמנים, ועל כן שוחח עם חברו ברותזי, שעבד במכס היווני, והציע לו לקבל על עצמו את התפקיד. ברותזי הסכים, וכהן הבטיח לו כי ימצא מי שיממן את הרכישות. כהן העיד כי שיתוף פעולה מסחרי בין יוון לגרמניה היה דבר שבשגרה באותה תקופה.
הגזרות נגד האוכלוסייה היהודית החמירו בהדרגה. בקיץ 1942, זומן כהן יחד עם אלפי צעירים יהודים נוספים לכיכר החירות (Platia Eleftherias), שם עברו עינויים קשים על ידי חיילים יוונים במשך שעות תחת שמש קופחת, בזמן שהגרמנים עמדו מסביב, צחקו וצילמו תמונות. בשל מסמך שאישר כי הוא עובד עבור הגרמנים במספנה, הוא לא נאלץ להיות נוכח שם כל הזמן.
מאוחר יותר באותה שנה, ב-1942, נשלח כהן לכלא הגרמני בסלוניקי, אך הצליח להימלט משם. הוא שב למשרדו, ושיקם את עסקיו עם שותף, ואף הצליח להפקיד כסף ב"יוניון בנק". לאחר נישואיו ב-15 בינואר 1943, נשלחו יהודי סלוניקי לגטו. כהן ואשתו ברחו לגטו מרוחק, וממנו לגטו ברובע המלך ג'ורג', שם גרה גיסתו. חמיו של כהן כבר לא היה הבעלים של הבנק, וביתו המפואר על שפת הים הופקע על ידי הגרמנים. בגטו הם חלקו דירה קטנה וצפופה עם עשרה אנשים.
ידיד נוצרי קרוב של חמיו, ניקוס חאדזיאנאקיס, הפציר בכהן ובמשפחתו לברוח. רק כהן ואשתו הסכימו, בעוד שאר בני המשפחה סירבו מחשש לסכן את כולם. שני חבריו הנוצרים של כהן, ברותזי וצמבזי, השיגו עבורו ועבור אשתו מסמכים מזויפים בהם שונה שמו ללאונידס קוקינאקיס, ואשתו הפכה לאמליה קוקינאקי. לאחר שנודע להם כי הגירושים מתחילים למחרת, חבריו הגיעו אליהם בחוסר מנוחה ואמרו להם לארוז ולברוח מיד. כהן ואשתו הסירו את הטלאי הצהוב, לבשו כובע ומטפחת, והעמידו פני שיכורים – שרו בקול רם שירי עם יווניים, צחקו והשתכרו משני בקבוקי אוזו. הם חלפו על פני מפקדת הפיקוד הגרמנית, ואף נתנו לגרמנים חלק מהמשקה שברשותם, והגרמנים השיבו "Danke schön, danke schön!" (תודה רבה).
חבריו הובילו אותם לדירת מסתור באחד הרבעים העניים בסלוניקי, ומשם עברו לכפר סידירוקס, שהיה קרוב לגבול אזור הכיבוש האיטלקי. משם תכננו את בריחתם לאתונה בעזרת טכנאי רכבות שהכיר בעל הבית. כהן ואשתו הסתתרו בארונית פרטית ברכבת משא צבאית בדרכם ללאריסה ולאתונה. הנסיעה נמשכה יומיים, כשהם דחוסים בארונית ואסור להם לצאת ממנה. קצין איטלקי בכיר ברכבת גילה אותם, אך שוחח איתם בחביבות, הזהיר אותם שלא להפר את כללי הביטחון, ובעת הפרידה איחל להם כל טוב ונשק לאשתו של כהן על לחיה, כשהם משוכנעים שהוא הבין שהם יהודים.
באתונה הם הסתתרו תחילה בביתו של סוכן לשעבר של חברתו, דיוניסיס קולוקוטסס, ולאחר מכן שכרו בית קטן ברובע פטיסיה. כעבור חודש הצטרפו אליהם חמיו ומשפחתו, ונדרשו גם הם לזהויות בדויות. הם נאלצו להצטלם עם תמונות של מרי בחדרם והתארחו אצלם הבישוף המקומי. כהן סיפר לבעל הבית כי חמותו היא חירשת-אילמת וכי חמיו הוא פליט מאסיה הקטנה. חמיו היה אדם מתחשב מטבעו ולא רצה להכביד על נדיבותם של חברים שסייעו להם.
כחודשיים לאחר שהגיעו לאתונה, במהלך ביקור יומיומי במספרה כדי לשמוע חדשות, נעצר כהן לאחר שהספר, אינגליסיס, שהיה משתף פעולה יווני, הלשין עליו לגרמנים. למרבה המזל, חמיו, שתכנן להתלוות אליו, נשאר בבית. ידיד יווני שהיה במקום התקשר לג'ורג' לאדאס, שהזדרז להזהיר את אשתו והוריה ולחלץ אותם, כמעט בכוח, לדירת מסתור בטוחה ברובע עשיר, שם גרו במשך זמן מה. אשתו והוריה הועברו שוב למקומות מסתור שונים בטיפולו המסור של רופא יווני בשם אתנאסיוס פאפאנאסופולוס וחבריו ממסדר הבונים החופשיים. אשתו של כהן שרדה את המלחמה בבית אמו של הרופא.
לאחר מעצרו, נלקח כהן לסוכנים הגרמנים, ומשם למפקדת הגסטפו. שם עבר מכות ועינויים ואיימו עליו באקדח. נאמר לו שהוא "חתיכת זוהמה" אם לא יגלה היכן מסתתר חמיו. כהן נלקח לביתו, שנבזז על ידי הגרמנים. הוא עמד בלחץ והתעקש שאינו יודע את הכתובת. לאחר מכן הועבר למחנה הריכוז חיידרי (בית הכלא המרכזי לנידונים למוות או לגירוש למחנות). הוא סיפר כי היו שם שישים אסירים יהודים. באותה תקופה, הגרמנים אסרו יהודים בעזרת משתפי פעולה יהודים. הרב הראשי של אתונה סירב למסור רשימת שמות, ניצל את הזמן שניתן לו והפציר ביהודים לברוח. הגירוש ההמוני התרחש לאחר שהגרמנים פיתו את היהודים להגיע לבית הכנסת בבוקר שלפני הפסח, כשהודיעו שיוכלו לקבל שם עשרה קילוגרם מצות, שמן וסוכר. יהודים רבים שהגיעו לשם נתפסו על ידי עשרים משאיות, והובלו משם לתחנת הרכבת המרכזית. כהן העיד כי בעודם ברכבת, הוא ידע, משמועות שהסתובבו בגטו, כי הם הולכים למותם.
באושוויץ-בירקנאו כחבר זונדרקומנדו
כהן הגיע לאושוויץ ב-11 באפריל 1944. הוא נבחר לעבודה מתוך 320 גברים יוונים ונרשם עם המספר הסידורי 182,492. ידיעתו את השפה הגרמנית, בניגוד לרוב יהודי סלוניקי שדיברו יוונית, לאדינו, איטלקית או צרפתית, הייתה נכס חיוני עבורו, מכיוון שהם היו מבודדים בדרך כלל במחנה ומרוחקים מיהודים אחרים שדיברו בעיקר יידיש. לאחר יומיים בבירקנאו, הוא שוכן בבלוק 12, מ-13 באפריל עד 11 במאי.
לאחר מכן נבחר כהן, יחד עם 100 יהודים יוונים, להיות חלק מהזונדרקומנדו. הוא העיד כי רומה: מנהיג הבלוק (Blockälteste) הודיע לו כי דרושים מאתיים גברים חזקים לעבודת פריקה בתחנת הרכבת. כהן האמין שמדובר בעבודת כפיים רגילה, וכי אם יפגינו כוח ויכולת לבצע משימות, יזכו ליחס טוב. הוא הרגיע את חבריו היוונים ואמר להם שיישארו יחד ויקבלו מזון. לאחר שהוצאו מבלוק 12, הובלו כ-150 מהם בצעידה אל בלוק 13. שם גילו מהאסירים הוותיקים כי הוטעו וכי זהו מחנה הזונדרקומנדו, וכי אין להם סיכוי לשרוד. משהגיעו לבלוק, הגרמנים נעלו עליהם את הדלת.
בלילה הראשון לתפקיד, לאחר שחולקו לחמישה אנשים בקבוצה, החלה עבודתם. תחילה הוצב כהן ליד בורות השריפה של בונקר 2 (ואחר כך בקרמטוריום הרביעי), שם ראה כיצד אסירים מעמיסים גופות לתוך הבורות בעומק שלושה מטרים, בשכבות של גופות ילדים ונשים ומעליהן גופות גברים, לסירוגין עם שכבות עץ, לפני שהגרמנים שפכו בנזין והציתו את הבור. הוא סיפר כי אחד מחבריו לקבוצה לא יכול היה לשאת את המחשבה על שריפת גופות אחיו היהודים, והשליך את עצמו לתוך הלהבות.
לאחר מספר ימים, הועבר כהן לעבוד בקרמטוריום III, שם נשאר עד הסוף, כשהוא ממוקם בקומה העליונה של המשרפות. הוא העיד על תא הגזים (שהיה נראה כמו חדר מקלחת באורך של מעל 50 מטרים ורוחב של 6 מטרים, וכלל תאורה וחימום בחורף) ועל עבודתם של אסירים אחרים שהיו צריכים להכניס את הקורבנות פנימה. הוא ציין כי מעולם לא ניתנה להם האפשרות, ואף לא חשבו, להזהיר את הקורבנות כי הם הולכים אל מותם, מכיוון שהגרמנים היו נוכחים תמיד, והמערכת הייתה מתוחכמת מדי. הם נאלצו לשקר לקורבנות ולומר להם שילכו להתקלח ולקבל בחזרה את חפציהם. כהן העיד כי שמע צרחות חזקות מתוך תא הגזים, והן רודפות אותו עד היום.
תפקידו העיקרי של כהן היה לבחון את פיות הנרצחים ולעקור את שיני הזהב מפיהם. הוא עבד כשלושה מטרים מהמשרפות וצויד בשני זוגות פליירים דנטליים אמיתיים. הוא סיפר שזו הייתה עבודה נוראה ומחרידה שנעשתה באזור ששרתה בו צחנה בלתי נסבלת של גופות. הגרמנים כינו אותו ואת חבריו שעשו עבודה דומה "דנטיסטן" (טכנאי שיניים) או "הדנטיסט היווני" – כינוי מלגלג. עבודתו דרשה כוח רב, כיוון שהיה צריך לפתוח את הפה של הגופות שהיו נעול חזק. הוא העיד כי נאלץ לעקור שיניים משישים עד שבעים וחמש גופות בעשר דקות, ובזכות הניסיון שצבר, הפך למומחה שידע לזהות איזו גופה מכילה גשר זהב. לאחר שהיה מסיים שורה של גופות, היה ניתן האות "Einschieben!" ("הכניסו!") כדי להכניסן לתנורים.
כדי לשרוד את האימה, העיד כהן: "נאלצנו להפוך לרובוטים. לא יכולנו לחשוף את עצמנו לעוצמת הרגשות שחווינו במהלך העבודה. באמת, בן אנוש אינו יכול לסבול את הרגשות שהיו חלק בלתי נפרד מעבודתנו". הוא וחבריו חסמו את ליבם, הפכו לאוטומטים, ועבדו כמו מכונות נטולות רגש אנושי. הוא העיד כי מעולם לא שקל התאבדות.
כהן אסף את הזהב בכיסים קטנים במגפיו. את הזהב היה מוסר ל"שר האוצר" של הזונדרקומנדו, אסיר בשם שוורץ, שהתיך אותו למטילי זהב ומסר אותם לגרמנים. כהן סיפר שגם סחר בזהב בעצמו: איש אס-אס אחד היה מבקר אותו מדי לילה, ומקבל ממנו זהב בתמורה לאלכוהול, עוגיות או מזון מיוחד (כגון עוף), אותו הביא לו למחרת בבוקר כשהוא פונה אליו בכינוי "אדוני" או "היווני".
תנאי המחיה של הזונדרקומנדו היו שונים משאר האסירים. כהן עבד במשמרות של שתים-עשרה שעות רצופות, מ-6 בבוקר עד 6 בערב או להפך. לאחר המשמרת היה מותר לו להתקלח ולהחליף בגדים. הוא וחבריו חיו בקומה העליונה של הבניין, בחדרים עם מיטות אמיתיות, שהתחממו מחום המשרפות שפעלו 24 שעות ביממה. בניגוד לשאר האסירים, הם לא סבלו מתת-תזונה, שכן מצאו שפע מזון (כולל מטעמים כמו סלמי, בייקון ואפילו קוויאר) בחפצים שהביאו עמם הקורבנות בדרכם לתא הגזים.
כהן היה עד להשמדת יהודי הונגריה במהלך קיץ 1944, לפינוי מחנה המשפחות ביולי 1944, ולהשמדת הצוענים בתחילת אוגוסט. הוא זכר היטב את אכזריותו של האופטשארפהרר אוטו מול, ופגש בקרמטוריום III את הצייר הצרפתי דוד אולר ואת הרש שטרספוגל, שהפך לחברו הקרוב.
כהן השתתף בתכנון מרד הזונדרקומנדו, לצד יעקב קמינסקי, לייבל פול כץ, מרסל נדג'ארי, אלברטו ישראל אררה ואחרים. הרעיון למרד הגיע מאסיר שבוי מלחמה רוסי. הוחלט כי תפקידו של כהן יהיה להצית את בניין הקרמטוריום באמצעות מזרנים, כאשר יקבל את האות. התאריך המקורי שנקבע למרד, 15 באוגוסט 1944, נדחה בגלל השפעתם של מנהיגי מחתרת לא-יהודים באושוויץ שטענו כי הרוסים מתקרבים. המרד פרץ באופן ספונטני ב-7 באוקטובר 1944, לאחר שנודע לאנשי הזונדרקומנדו כי הגרמנים מתכוונים לחסל את אנשי קרמטוריום IV. אנשי קרמטוריום III הציתו את המשרפות ותקפו את שומרי האס-אס בפטישים, גרזנים ואבנים. בגלל שכהן ואנשי קרמטוריום II שבו עבד בפועל באותה עת, לא השתתפו בפעולה, כיוון שלא קיבלו הוראה, הם שרדו. לאחר מכן נאלצו לשרוף את גופות חבריהם המורדים. כהן המשיך לעבוד בזונדרקומנדו עד ינואר 1945. בסוף אוקטובר 1944 התקבלו הוראות להפסיק את ההשמדות בתאי הגזים.
מצעד המוות והשחרור
בסוף אוקטובר 1944 התקבלו הוראות להפסיק את ההשמדה בתאי הגזים. הגרמנים ביקשו להרוס את בירקנאו ולמחוק כל זכר לפשעים שבוצעו בו. לשם כך, הם הביאו מומחה לחבלה ופיזרו דינמיטים באתרי הרצח, המשרפות ותאי הגזים. האסירים, כולל כהן, נצטוו לחפור בורות במתחמי המשרפות כדי להכין מקומות לדינמיט, וכן לערום את הלבנים מהארובות והקירות שנהרסו לאחר הפיצוצים. באותה תקופה, שבו חברי הזונדרקומנדו לבלוק 13.
ב-16 בינואר 1945 החל פינוי אושוויץ על ידי האס-אס. באותה עת הסתובבה שמועה כי הרוסים בשערי המחנה. כהן זכר כי ניתנה להם הוראה להתכנס בצריף מבודד, והם הבינו מיד כי הגרמנים מתכננים לחסלם לפני שינעלו את שערי המחנה ויעזבו. אנשי הזונדרקומנדו, שהיו נחושים להציל את חייהם, החליטו להתערבב בקהל האסירים האחרים שעזבו את בירקנאו. ב-17 בינואר החלה צעדת המוות. הם צוו להתחיל לצעוד, וכל אחד מהם לקח עמו מזון רב ככל שיכול. הם נשלחו למחנה הריכוז מאוטהאוזן. משם, גורש כהן למחנות הריכוז מלק, לינץ, גוזן ואבנזה.
ב-6 במאי 1945 שוחרר כהן ממחנה הריכוז אבנזה על ידי דיוויזיית חי"ר (80) של צבא ארצות הברית. הוא היה על סף מוות וטופל בבית חולים. חוץ ממנו, בין 40 ל-50 חברי זונדרקומנדו לשעבר שרדו לאחר שחרור המחנות.
אחרי המלחמה
ליאון כהן שב לסלוניקי באוגוסט 1945, לאחר ששרד את המלחמה. בתקופה הראשונית שלאחר שחרורו, הוא העיד כי מצבו הנפשי והפיזי היה קשה. הוא לא יכול היה לעשות דבר במשך שישה חודשים, ולא הצליח לעצום עין בלילה. הוא סבל מסיוטים תמידיים, והתעורר בצרחות מכאב למשמע זעקות היהודים שנחנקו בתאי הגזים, יחד עם צלילי המעלית שהעלתה את הגופות למשרפות. הוא סיפר כי במשך שנה לפחות לאחר השחרור, כאשר שוחח עם אנשים או הביט בהם, מצא את עצמו בודק כמעט אוטומטית את פיהם כדי לראות אם יש להם שיני זהב, והעיד: "הפכתי לאוטומטי". הוא תיאר את אושוויץ כטרגדיה של חייו, והוסיף כי חזרתו לחיים והשארת החוויות מאחור הייתה תהליך ארוך. הוא חלק את זיכרונותיו רק עם אשתו וחמותו.
לאחר שובו לסלוניקי נולדו לו שני ילדים, לילי וז'אן ז'וזה. ב-1961, במהלך עצירת ביניים בפריז בדרכו לארצות הברית, הצליח כהן לאתר את בתו של הרש שטרספוגל, חברו הקרוב מהזונדרקומנדו שנפל בנובמבר 1944. בכך קיים את הבטחתו לחברו לבקר את משפחתו אם יישאר בחיים.
בשנת 1972 התיישב כהן בישראל בבת ים עם אשתו השנייה. הוא רואיין על ידי ההיסטוריון הישראלי גדעון גרייף, אשר תיאר את כהן כמי שהיה צל חיוור של דיוקן הנעורים שלו. גרייף ציין כי כהן היה שבור, ובריאותו הייתה רעועה, וחייו הפכו לנטל, אך פניו העידו על יושר, הגינות ואנושיות קיצונית. כהן העיד כי הזיכרונות מבירקנאו המשיכו לרדוף אותו וכי אי אפשר להילחם בהם, וציין שהם הרסו את בריאותו.
כהן כתב את זיכרונותיו בספר בצרפתית: "מיוון לבירקנאו, מרד עובדי המשרפות". הספר יצא לאור וקטעים נבחרים ממנו הופיעו בעברית בכתב העת "פעמים" בשנת 1986. מהדורה אנגלית של הזיכרונות יצאה בשנת 1996, אולם כתב היד המקורי בצרפתית אבד, ומהדורה זו חסרה את תחילת סיפורו ביוון ואת סופו במאוטהאוזן. כהן לא קיבל פיצויים מגרמניה. מצבו הבריאותי הידרדר מאוד, והוא נפטר בשנת 1989 בבת ים.
לקריאה נוספת
- ליאון כהן, מיוון לבירקנאו – המרד של עובדי המשרפות; הוצאת ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2023.
- גדעון גרייף, "בכינו בלי דמעות", מודן, 1999.
קישורים חיצוניים
- ליאון כהן, מיוון לבירקנאו – התקוממות עובדי המשרפות, פעמים 27, תשמ"ו.
