הציטוט "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה" נאמר על ידי משה דיין, שר הביטחון של ישראל, ביום שלפני שחרור הר הבית במהלך מלחמת ששת הימים. האמירה שיקפה את ההתלבטות האסטרטגית והמדינית של ההנהגה הישראלית בנוגע לכיבוש המקומות הקדושים בירושלים, תוך חשש מהשלכות דתיות ובינלאומיות, וכן מחשש לפרץ משיחי בעם בעקבות שחרור ההר הקדוש. על אף התנגדותו הראשונית של דיין לכיבוש העיר העתיקה, האירועים בשטח הובילו להחלטה צבאית לכבוש את הר הבית והכותל המערבי. הקרב על ירושלים במהלך מלחמת ששת הימים, שהתנהל ב-5–7 ביוני 1967, היווה תיקון לכישלון במלחמת העצמאות, כאשר כוחות ישראלים בהובלת עוזי נרקיס נאלצו לסגת מהעיר העתיקה. שחרור הר הבית והכותל במלחמת ששת הימים הפך לרגע מכונן בתולדות מדינת ישראל, ולמרות האמירה של דיין, הוא עצמו הצהיר לאחר הכיבוש:
"חזרנו לקדושים שבמקומותינו, חזרנו על מנת שלא להיפרד מהם לעולם".
רקע היסטורי
במהלך מלחמת העצמאות, ניסו כוחות ישראליים בהובלת עוזי נרקיס לפרוץ לעיר העתיקה דרך שער ציון. למרות הצלחה ראשונית, נאלצו הכוחות לסגת בעקבות הוראה סותרת ואי הגעת תגבורת. המהלך הוביל לנפילת הרובע היהודי, וכישלון זה נותר כמשקע עמוק בתודעתו של נרקיס, שהשתוקק להשלים את המשימה ולהשיב את השליטה על הר הבית והעיר העתיקה לידי ישראל.
ב-1941 הצטרף עוזי נרקיס לפלמ"ח ולאחר קורס מפקדי כיתות יצא לאשדות יעקב, שם עבד במשך שנה בבית חרושת לקופסאות ריבה. ביולי 1944 יצא לקורס מפקדי מחלקות. פעולתו הקרבית הראשונה הייתה השתתפות בהריסת גשר אלנבי ביוני 1946 במסגרת ליל הגשרים. בימי תנועת המרי העברי, שהה גם ברמת רחל והשתתף בפעולות נגד הבריטים, ובפרט בליל הגשרים.
נרקיס החל ללמוד פילוסופיה, ערבית וגאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל באוניברסיטה העברית, אך עם פרוץ מלחמת העצמאות חזר לפלמ"ח ומונה על ידי יגאל אלון למפקד אזור ים המלח. בינואר 1948 התמנה למפקד גוש עציון במקום דני מס. לאחר הדיפת ההתקפה הערבית על גוש עציון בג' בשבט תש"ח, דרש נרקיס תגבורת של תחמושת ואמצעים רפואיים, ולבקשתו נשלחה מחלקת הל"ה. ב-25 במרץ 1948 סיים נרקיס את תפקידו כמפקד גוש עציון לבקשתו, ומונה לסגן מפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, במסגרת חטיבת הראל, אשר חנתה בקריית ענבים. הוא השתתף באבטחת שער הגיא לקראת בואה המתוכנן של שיירת חולדה ולחם ברחבי ירושלים ובדרכים אליה. ב-8 באפריל 1948, נשלח בראש כוח תגבורת לעזרת מגיני הקסטל, הביא להם רימוני יד, וחזר לבסיס בקריית ענבים. לאחר לכתו, נכבש הקסטל על ידי הכוחות הערביים.
בליל ה-27 באפריל 1948, הלילה הראשון של קרב סן סימון, הוביל נרקיס כוח שביצע פעולת הסחה באזור גבעת שאהין. הוא השתתף גם בקרב השני בו נכבש המנזר ושכונת קטמון. ב-10 במאי השתתף בקרב על בית מחסיר ויצא יחד עם החבלנים לפוצץ את בתי הכפר. ב-18 במאי הוביל כוח שתקף את הר ציון כפעולת הסחה במסגרת ניסיון לפרוץ לעיר העתיקה ולבוא לעזרת הנצורים ברובע היהודי. הכוח הצליח לכבוש את הר ציון כמעט בלי משים, אך ההתקפה על העיר העתיקה נכשלה. בלילה הבא, הצליחה מחלקה שלו, בפיקוד דוד אלעזר, לחדור דרך שער ציון אל העיר העתיקה ולהתחבר אל מגיני הרובע היהודי. אולם לאחר שתגבורת מתאימה לא הגיעה, הוא הורה לחייליו לסגת משער ציון. בריאיון לאחר מלחמת ששת הימים הסביר נרקיס:
"לרשותי היו שלוש מחלקות פגיעות ותשושות. היה עלינו להחזיק בשער, בבתים ממולו ובשטח שבין השער והרובע היהודי. […] במקום הכוחות שביקשתי הגיעו 80 טירונים חסרי הכשרה צבאית, ללא ציוד מתאים. שאלתי את המפקד שלהם אם הוא מסוגל להחזיק בשטח שבין השער והרובע. כיוון שהשיב בשלילה הוריתי לו להיכנס פנימה ולהתחבר עם הנצורים. שאר הכוחות נסוגו והשער נחסם. מאז ועד היום שבו שוחררה העיר העתיקה הפכתי והפכתי בראשי מה יכולתי לעשות אז ולא עשיתי. השיקולים הצבאיים היו ללא דופי אך הבכיה לדורות קמה והייתה. ירושלים העתיקה נפלה".
עם תום מלחמת העצמאות, חולקה ירושלים בין ישראל לממלכת ירדן בהתאם להסכם שביתת הנשק שנחתם באביב 1949. ירושלים המערבית נותרה בריבונות ישראל, בעוד ירושלים המזרחית, לרבות העיר העתיקה והר הבית, הייתה תחת שליטת ירדן. קו הגבול, שכונה "הקו העירוני", חצה את העיר מצפון לדרום והפך את ירושלים המערבית לשלוחה מבודדת באורך כ-25 קילומטרים. פרוזדור ירושלים היה צר מאוד, ונקודות רבות בו היו חשופות לפגיעות צבאיות. בנוסף לכך, הייתה מובלעת הר הצופים ניתנת בקלות לכיבוש ירדני, מה שהוביל את פיקוד מרכז לתכנן מראש תרחישים למלחמה בגזרה זו.
ב-14 במאי 1967 החל צבא מצרים להעביר כוחות לסיני, מה שהגביר את המתיחות האזורית. חרף ההערכה כי ירדן תעדיף לשמור על הסטטוס קוו, חתמה ירדן ב-30 במאי על הסכם הגנה משותף עם מצרים, מה שהעמיד את הצבא הירדני תחת פיקוד מצרי. מהלך זה שינה את הערכת המצב הישראלית, אך עדיין נדרשו הוראות מפורשות להימנע מהסלמה בגזרה הירושלמית.
עם פרוץ מלחמת ששת הימים ב-5 ביוני 1967, תקף הצבא הירדני את ירושלים המערבית בירי ארטילרי כבד, מה שהוביל את צה"ל להגיב במתקפת נגד. כבר ביום השני ללחימה הצליחו כוחות ישראליים לכתר את ירושלים המזרחית, ולמרות התנגדותו הראשונית של משה דיין לכיבוש העיר העתיקה, הוחלט ביום השלישי למלחמה להיכנס אליה. החלטה זו נבעה גם מלחצים מצד הדרג המדיני בממשלת "הליכוד הלאומי", שראה בשחרור העיר העתיקה הזדמנות היסטורית ואסטרטגית.
ביקורו של משה דיין בהר הצופים
הציטוט "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה" נאמר על ידי שר הביטחון משה דיין במהלך ביקורו בהר הצופים ב-5 ביוני 1967, יום לפני כיבוש העיר העתיקה והר הבית במלחמת ששת הימים. דיין הביע באמצעותו את חששו מההשלכות של כיבוש המקומות הקדושים. הוא התלבט לגבי התועלת שבהחזקת האתרים הקדושים לאסלאם ולנצרות תחת שליטת ישראל, מול הסיכונים הביטחוניים, המדיניים והדתיים הכרוכים בכך.
דיין, שחשש מפגיעה במקומות הקדושים ומהתגובות הבינלאומיות, העדיף במקור להימנע מכיבוש העיר העתיקה. הוא הציע להטיל כתר על העיר העתיקה ולהוביל לכניעתה מבלי לבצע תקיפה ישירה. ההתלבטות לגבי כיבוש המקומות הקדושים, ובפרט הר הבית, הייתה קשורה גם לחשש במערכת המדינית והצבאית מפני לחץ בינלאומי שיכפה על ישראל לסגת מהעיר העתיקה או אפילו מהשטחים שנכבשו במהלך המלחמה.
פרשנות מאוחרת לדברים העלתה ביקורת ותמיכה גם יחד. מבקרים ציינו כי דבריו משקפים גישה פרגמטית מדי, החסרה הבנה למימד הדתי וההיסטורי של ירושלים עבור העם היהודי. בין המבקרים בלטה הטענה שעמדתו של דיין משקפת "ניתוק רוחני" וחשש מיותר מהשלכות דתיות ולאומיות, בעוד שהמומנטום הצבאי-מדיני דרש פעולה נחרצת לשחרור המקומות הקדושים.
מנגד, תומכים בדבריו טענו כי דיין היה מודע להשלכות הבינלאומיות והפוליטיות ארוכות הטווח של כיבוש האתרים הקדושים, וכי התבטאותו ביטאה ניסיון להדגיש את הסיכונים הכרוכים במהלך, לצד הבנתו את המטען המשיחי שעלול לעורר כיבוש הר הבית בקרב הציבור היהודי.
כיבוש הר הבית במלחמת ששת הימים
ההסלמה הביטחונית והמדינית שהובילה למלחמת ששת הימים החלה בעקבות סדרה של פעולות צבאיות ותגובות מדיניות במזרח התיכון. ב-5 ביוני 1967, תקף צבא ירדן את כוחות צה"ל בירושלים, תוך הפגזת ירושלים המערבית שבריבונות ישראל. התגובה הישראלית הייתה מתונה, ונעשו ניסיונות הידברות ישירים ועקיפים על מנת למנוע הסלמה. בעקבות ההפגזות, הושג הסכם להפסקת אש בתיווך האומות המאוחדות, אך ירדן הפרה אותו תוך זמן קצר והשתלטה על ארמון הנציב. צה"ל השיב במתקפת נגד מהירה וכבש את ארמון הנציב.
לאחר כיבוש ארמון הנציב, עברו הכוחות הישראלים להתקדם בדרום ירושלים, שם כבשה חטיבת ירושלים (חטיבה 16) את מוצבי "הנקניק", "הפעמון" וצור באהר. במקביל, חטיבת הראל תקפה בצפון פרוזדור ירושלים, כבשה את מוצבי הרדאר, וניצלה את הצלחתה להמשיך לכיוון הר הצופים. חטיבת הצנחנים 55, בפיקודו של מוטה גור, תקפה את מערך ההגנה הירדני בצפון ירושלים, כבשה את גבעת התחמושת ופתחה את הדרך לפריצת שערי העיר העתיקה.
ההחלטה להיכנס לעיר העתיקה הייתה קשה, והשר משה דיין, שר הביטחון, התנגד בתחילה לכיבוש ישיר של העיר העתיקה מתוך חשש לפגיעה במקומות הקדושים, כמו הכותל המערבי. למרות התנגדותו, הלחץ של צה"ל, ובמיוחד של אלוף פיקוד המרכז, עוזי נרקיס, להיכנס לעיר העתיקה ולשחרר את הר הבית, הלך והתעצם. נרקיס, שכאמור היה מעורב במלחמת העצמאות בקרב על העיר העתיקה, ראה ב-1967 הזדמנות "להשלים את המשימה" שהחמיץ במלחמת העצמאות.
ב-7 ביוני 1967, בבוקר, יצא צה"ל במתקפה רחבת היקף במטרה לשחרר את ירושלים. חטיבת הצנחנים, 55, פרצה דרך שער האריות, ובאותו הזמן, חטיבת ירושלים, דרך גדוד 163, פרצה דרך שער האשפות והשתלטה על הכותל המערבי. כשמוטה גור והצנחנים הגיעו לרחבת הכותל, הראשון הכריז: "הר הבית בידינו".
הקרב על ירושלים היה אחד הקרבות הקשים והעקובים מדם במלחמת ששת הימים. כ-182 חיילי צה"ל נהרגו במהלכו, אך הוא הסתיים בניצחון גדול עבור ישראל. בכניסתו לעיר כמנצח, תועד עוזי נרקיס בתמונה המפורסמת לצדו של הרמטכ"ל יצחק רבין ושר הביטחון משה דיין. לאחר כיבוש העיר העתיקה, אמר נרקיס ללוחמים:
"מאז אנשי בר גיורא ויוחנן מגוש חלב לא נלחמה חרב יהודית על הר הבית. אולם מלחמת הקנאים הייתה מלחמת התגוננות נואשת, שבסופה נכחדו כולם. הפעם זוהי מלחמת שחרור הפותחת את כל התקוות שאפשר לפתוח בפני העם היהודי ובפני מדינת ישראל".
לאחר כיבוש העיר העתיקה, הורה שלמה להט, באישורו של נרקיס, על הרחבת רחבת הכותל המערבי בעזרת הריסת בתי שכונת המוגרבים. באותו זמן, הרב שלמה גורן ביקש מנרקיס לנצל את ההזדמנות ולפוצץ את כיפת הסלע, אך נרקיס סירב ואיים לעצור את גורן אם לא יפסיק לדבר עמו בנושא.
מורשת הציטוט
הציטוט של משה דיין, "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה", לא עורר דיון ציבורי רחב ומובהק ברגע בו נאמר, אך הוא נותר סמל לתפיסות עמוקות יותר בתודעה הישראלית. הציטוט מהווה ביטוי לתפיסה של חלק מהמנהיגות הציונית החילונית (ובעקיפין, גם החרדית), שנרתעה מההשלכות הדתיות של שליטה במקומות הקדושים. הציטוט שיקף גישה שראתה את ירושלים, ובמיוחד את הר הבית, כמשאב לאומי ולא דתי, והביע את הרצון להימנע מהשלכות דתיות שעלולות היו להכביד על הזהות הציונית החילונית של מדינת ישראל. דיין, בהשפעת גישה זו, התנגד להדגיש את ההיבט הדתי של הכיבוש והעדיף להשאיר את ירושלים כפיסת אדמה לאומית, מבלי לתת לה את המשמעות הדתית שמאחוריה.
חגי סגל, בכתבתו ב-"מעריב" מ-19 במאי 2023, תיאר את תחושת ההתלהבות המשיחית שאחזה בחלקים נרחבים מהציבור בעקבות שחרור ירושלים במלחמת ששת הימים. סגל ציין כי היו כאלה, גם מקרב החילונים ואנשי השמאל, שהתרגשו מההישג הלאומי, וראו בו משיחי. בן גוריון החשיב אותו לגדול מיום הכרזת המדינה, ואף אורי אבנרי טען, בעת שהצביע בעד איחוד ירושלים:
"הישגי החרב הישראלית הם כה פנטסטיים, עד כי אין מוחנו מסוגל לתפוס את מלוא היקפם, איש לא התכונן לכך מעולם".
הסטטוס קוו בהר הבית
לאחר מלחמת ששת הימים, החלה ממשלת ישראל להחיל את החוק והמשפט הישראלים על ירושלים המזרחית, כולל הר הבית, אך לא לקחה על עצמה את ניהול האתר. קדושתו של הר הבית למוסלמים ברחבי העולם ושיקולי מדיניות בינלאומיים הובילו את ראש הממשלה, לוי אשכול, להודיע כי תמשיך המדיניות הקודמת, בה ניהול הר הבית יישאר בידי הווקף המוסלמי, גוף דתי מוסלמי הפועל תחת ממשלת ירדן.
עם השתלטות כוחות צה"ל על הר הבית והכותל, מיהר משה דיין, שר הביטחון, להגיע למקום ולשאת נאום נרגש ליד הכותל. הוא הצהיר כי ישראל לא באה לכבוש את המקומות הקדושים למוסלמים, אלא להבטיח את שלמות העיר ולחיות בה יחד עם שאר הדתות באחווה. דיין, שכבר באותו זמן שקל את המשך דרכו הפוליטית, המשיך לפעול כדי למנוע עימותים דתיים סביב ניהול הר הבית והכותל.
דיין פיתח תפיסה כוללת לגבי אופי ניהול הר הבית, שהתבססה על עקרונות של כבוד הדדי ומגבלות משני הצדדים. הוא קבע כי חיילי צה"ל יפנו את מתחם הר הבית, אך ישראל תהיה אחראית על הביטחון הכללי באזור. ישראל תאפשר ליהודים לבקר בהר הבית, אך לא תתיר להם להתפלל בו, מתוך חשש למלחמת דתות. לאחר תשעה באב 1967, עם תחילת הדיונים בממשלה, הוחלט לא לאפשר תפילת יהודים בהר הבית, מתוך מטרה לשמור על סדר ציבורי ולהימנע מהתלקחות עם המוסלמים. ביומנו הוא כתב:
"שני המקומות הקדושים הפרובלמטיים היו הר הבית, בירושלים; ומערת המכפלה, בחברון… בהר הבית נמצאים שני המסגדים הקדושים למוסלמים – מסגד עומר ומסגד אל־אקצה… הבעיה במקום זה, וכן במערת המכפלה, עולה מתוך שני דברים: ראשית, קדושתו הכפולה, הן למוסלמים והן ליהודים; ושנית, המקַדשים מקומות אלה דתיים הם, אדוקים, ובתוכם אף קיצוניים ופאנטיים, שאמונתם הדתית קודמת בעיניהם לכל הוראה אחרת… ראיתי כי השאלה שעלינו לפתור היא לבטל את ההגבלות השרירותיות שהטילו המוסדות המוסלמיים וממשלת המנדט הבריטי על היהודים לגבי המקומות המקודשים להם, אולם להימנע מלפגוע, כמה שאפשר, ברגשות המוסלמים ולהבטיח שלא יהיה נושא רגיש זה לסלע מחלוקת, העלול להביא לידי התלהטות יצרים, התנגשויות, הפגנות ותהודה בינלאומית, ובייחוד בארצות האיסלאם".
הרב גורן התנגד למדיניותו של משה דיין והחל לארגן אירועי תפילה ברחבת הר הבית. הוא יזם הקמת מדרשה על ההר, שלמעשה הייתה המבנה היהודי הראשון בהר הבית מאז בית הכנסת שנבנה בעקבות מרד היהודים כנגד הרקליוס. הרב גורן פתח את המדרשה ליד שער המוגרבים וקרא לה 'המדרשה של הרבנות הצבאית על הר הבית', תוך שהוא משכנע משפחות לשוב לשכונת שועפט, בה שוכנו בתים שהיו שייכים לירדנים שברחו מהעיר, וממנה כעשרה קצינים לשמור על המקום. במדרשה התקיימו תפילות קבועות, ושם מוקמו ספרי קודש, ספרי תורה, וכלים לשימוש יהודי במקום הקדוש.
מעשיו גרמו להלם בעולם המוסלמי ולחשש באשר לגורל האתרים הקדושים, מפני שתפילתו של גורן ברחבת הר הבית הייתה מנוגדת להסדר בין הווקף לממשלת ישראל. בעקבות אירוע תפילה המונית שארגן הרב על ההר בתשעה באב של אותה שנה, ה-15 באוגוסט 1967, התרחשו הפגנות ומחאות ברחבי העולם הערבי, ואנשי הווקף נעלו את שער המוגרבים, המוביל מהכותל להר הבית. ב-17 באוגוסט התכנסה "ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים" לדון בסוגיה. הוועדה החליטה להורות לכוחות הביטחון לעצור את פעילותו של הרב גורן על ההר ולפנות מתפללים יהודים אל הכותל המערבי. לאחר ארבעים ימי פעילות, דיין העביר את השליטה בהר באופן רשמי לווקף המוסלמי, והורה להוציא את הספרים ואת הקצינים מהשטח.
הרב גורן לא נותר בידיים ריקות. הוא מצא מקום חלופי במבנה צמוד להר הבית, הידוע כ"המחכמה" (אל-מדרסה א-תנכיזיה, מבנה מדרסה ממלוכי עתיק השימש בעבר כמעונו של המופתי של ירושלים, ומשמש היום כבסיס של משמר הגבול), ושם המשיך לקיים תפילות.
סוגיית תפילת יהודים על הר הבית נידונה בוועדת השרים פעמיים נוספות, באוקטובר 1967 ובסוף מאי 1968. בישיבות אלה נמנעה הוועדה מלקבל החלטה מפורשת האוסרת תפילת יהודים או הקמת בית כנסת בהר הבית, והסתפקה בהוראה למשטרה למנוע תפילה על מנת לשמור על הסדר הציבורי במקום.
מפתחות שער המוגרבים, שננעל על ידי הווקף, נמסרו תוך מחאה לכוחות הביטחון הישראליים. מאז שולטת משטרת ישראל על שער הכניסה. בעקבות אירועי התפילה של הרב גורן פרסמו שני הרבנים הראשיים לישראל הספרדי והאשכנזי הצהרה משותפת האוסרת על יהודים לבקר בהר הבית.
סיכום
הציטוט "מה לנו הוותיקן הזה" של משה דיין, שנאמר ב-1967 ביום שלפני שחרור הר הבית במלחמת ששת הימים, משקף את המורכבות ביחס של ההנהגה הישראלית למקומות הקדושים בירושלים. אמירה זו, שהושמעה על רקע ההתרגשות הגדולה מהשליטה הישראלית על הר הבית, סימלה את ההתמודדות עם האתגרים הדתיים והפוליטיים שהיו כרוכים בשמירה על הסטטוס קוו בהר הבית. בעוד שדיין התעקש שלא להפר את הרגישויות הדתיות המוסלמיות, הוא הביע את עמדתו שעל ישראל להבטיח חופש פולחן יהודי במתחם, אך מבלי לגרום לעימותים דתיים. הציטוט נותר חלק מהוויכוח הציבורי בישראל.
לקריאה נוספת
- נור מסלחה, הברית בין התנ"ך לציונות: מסורות מומצאות, ארכיאולוגיה ופוסט-קולוניאליזם בפלסטין-ישראל, זד בוקס, לונדון וניו יורק.
- נרקיס, עוזי. אחת ירושלים, 1975
- נרקיס, עוזי. חייל של ירושלים, 1991.
- אהרון לירון, ירושלים העתיקה במצור ובקרב, הוצאת מערכות, 1957 (מאז יצאו כמה מהדורות נוספות). לירון היה אחד ממגיני הרובע בתש"ח וערך בשבי מחקר יסודי של האירועים בקרב חבריו הלוחמים והמפקדים. הספר באתר כותר.
- מרדכי נאור (עורך), ירושלים בתש"ח, ספריית עידן, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988 (חלקן הראשון של הספר זמין לצפייה באתר כותר)
- צביקה דרור, הראל, חטיבת פלמ"ח-הראל במערכה על ירושלים תש"ח, תל אביב 2005
- אליצור בן-גור, יומן ירושלים, תש"ח – ברובע הנצור ובשבי הלגיון, ירושלים 1993
- בן-ציון דינור (עורך), ספר תולדות ההגנה, ג', תל אביב 1964
- יהודה ואלך (עורך), אטלס כרטא לתולדות ה"הגנה", ירושלים 1991, עמ' 119–125
- רמי יזרעאל, הרובע היהודי במלחמת העצמאות: מסלולי סיורים, יד יצחק בן-צבי, ירושלים, 1991. – הספר מתבסס על ספרו של לירון ומציע מסלולי סיורים ברובע, תוך התמקדות בסיפורי הקרבות.
- עדינה שריון, מגילת העיר העתיקה, הוצאת מערכות, 1949. שריון התנדבה להיות מורה ברובע היהודי ונשארה בו עד נפילתו. מכתב ארוך שכתבה כחודש אחר כך ובו קורותיה בתקופת הלחימה פורסם בספר זה, ומופיע באתר פרויקט בן יהודה.
- יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין: ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות, הוצאת מערכות, 1986. לוי היה ראש הש"י במחוז ירושלים וסגן מפקד גדוד מוריה בחטיבת עציוני שהיה אחראי על הרובע.
- משה ארנוולד, מצור בתוך מצור – הרובע היהודי בירושלים העתיקה במלחמת העצמאות שדה בוקר, מכון בן-גוריון, 2004
- שמואל אבן אור (אורנשטיין) ומשה ארנוולד, תעודות לקורות הרובע היהודי בירושלים העתיקה בתש"ח, הוצאת עמותת מגיני הרובע היהודי, ירושלים תשס"ד
- ג'ון פיליפס, הרצון לחיים, ירושלים, 1977 – צילומי הרובע בתש"ח 1948
- פועה שטיינר, מתוך ההפיכה, הוצאת אולפנת צביה, ירושלים תשמ"ג
- נורית ויזר, חזן – נעים זמירות, הוצאת יפה – נוף, ירושלים תשע"ב (2012)
- דומיניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים, תרגם אהרן אמיר, הוצאת שוקן, 1978, לפי (ה)רובע (ה)יהודי במפתח
- אהוד אמיר, גדנ"ע ירושלים בתש"ח (משרד הביטחון: ההוצאה לאור, 2003)
קישורים חיצוניים
- כהן, שמעון. "מי הפקיר את הרובע היהודי ולמה", ערוץ 7, 20 בינואר 2020.
- מילשטיין, אורי. "ירושלים שלו: ההחלטה הגורלית שקיבלו מוטה גור ומשה דיין ב-67", מעריב, 25 ביולי 2015.
- שמיר, איתן. "שורש משבר המנגנונים בהר הבית: מדיניות ישראל בהר הבית כפי שעוצבה על ידי משה דיין ב-1967", מרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 3 באוקטובר 2017.
- שרגאי, נדב. "קיצור תולדות הסטטוס קוו", ישראל היום, 29 לאוקטובר 2015.
- ליטמן, שני. "אם מתחילים מחדש, צריך לשחרר את ירושלים, אבל הפעם באמת", הארץ, 25 באפריל 2023.
- פרסיקו, תומר. "נקודת הקצה של הציונות: היחס המשתנה אל הר הבית וקדושתו". מגזין מקום, בית אבי חי.
- בנדל, נטעאל. "ההיסטוריה הסודית של תושבי מזרח ירושלים". מקור ראשון. 20 באוקטובר 2017.
- סגל, חגי. "לו ב-1967 התקשורת הייתה פועלת כמו היום – לא היינו משחררים את ירושלים". מקור ראשון, 19 במאי 2023.
- חסון, ניר. "ירושלים, כפי שאיש לא התכוון". הארץ, 25 בדצמבר 2015.
- בחזרה אחרי עשרים שנות כאב, דבר, 7 ביולי 1967; המשך – אלוף עוזי נרקיס, דבר, 7 ביולי 1967; המשך – אלוף עוזי נרקיס, דבר, 7 ביולי 1967
- עוזי נרקיס, באתר הפלמ"ח
- עוזי נרקיס, באתר הסוכנות
- הפריצה לעיר העתיקה – חלום שנגנז
- הקרב על ירושלים – ראיון היסטורי עם האלוף עוזי נרקיס ב-7 ביוני, יום לאחר סיום המלחמה. נרקיס מתאר את הקרב על ירושלים
- עדותו של אלוף פיקוד מרכז – עוזי נרקיס במלחמת ששת הימים- אתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
- עוזי נרקיס, בידי הממשלה להבטיח מחירים סבירים לדיור, מעריב, 9 באוגוסט 1971
- עוזי נרקיס, מוכרחים לפעול, מעריב, 29 בדצמבר 1986
- סגל, חגי. "כשרב גורן הרים ידיים", מקור ראשון, 18 בנובמבר 2019.
- פריד, שילה. "בית כנסת בהר הבית? בן גביר לא המציא את הגלגל", אתר YNET, מתאריך ה-26 באוגוסט 2024
