מכתב מג'מייקה / סימון בוליבר

מכתב מג'מייקה (בספרדית: Carta de Jamaica) הוא מסמך פוליטי והיסטורי מכונן שכתב סימון בוליבר בקינגסטון, ג'מייקה, ב-6 בספטמבר 1815. המכתב נכתב כתשובה לג'נטלמן אירופי שהתעניין בגורל המאבק לעצמאות בדרום אמריקה, ובו מנתח בוליבר את מצב המלחמה נגד ספרד, משרטט את חזונו המדיני ומנבא את עתידן של מדינות היבשת. הטקסט חושף את דמותו של בוליבר כמנהיג המשלב פטריוטיזם יוקד עם ריאליזם פוליטי מפוכח. בוליבר מצטייר כדמות משכילה המעורה בהגות האירופית, אך כזו המדגישה את הייחודיות של המצב האמריקאי – מצב שבו התושבים אינם אינדיאנים ואינם אירופאים, אלא "מין ממוצע בין הבעלים הלגיטימיים של הארץ הזו לבין העושקים הספרדים", מה שיוצר סיטואציה יוצאת דופן שבה עליהם לעמוד על זכויותיהם מול הילידים ומול הפולשים הספרדים כאחד.

המודל האידיאלי למדינה העולה מן המכתב אינו דמוקרטיה פדרלית מוחלטת, אלא שלטון המותאם לאופיו וליכולותיו של העם. בוליבר מבקר את המערכות הפדרליות והייצוגיות הקיצוניות, שלטענתו "אינן מתאימות לאופיינו, למנהגינו ולידע הנוכחי שלנו", וקובע כי מערכות אלו, הרחק מלעבוד לטובת המדינות הצעירות, יביאו למפלתן משום שהתושבים טרם רכשו את הסגולות הפוליטיות הנדרשות. המודל המועדף עליו, כפי שהוא מתאר ביחס לקולומביה (האיחוד של ונצואלה וגרנדה החדשה), הוא ממשל השואב השראה מהדגם האנגלי: רשות מבצעת חזקה שבראשה עומד נשיא שייבחר "לכל היותר, לכל ימי חייו, אך משרתו לעולם לא תהיה עוברת בירושה", לצד בית מחוקקים תורשתי או סנאט שיחצוץ בין "הדרישות האלימות של העם לבין הסמכויות הגדולות של הממשלה בתקופות של אי-שקט פוליטי". הוא מדגיש כי אין לבחור במערכת הממשל הטובה ביותר באופן תיאורטי, אלא בזו שיש לה את "הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח", תוך חיפוש ממוצע בין אנרכיה דמגוגית לעריצות מונוקרטית.

בוליבר חתר לשיתוף פעולה הדוק עם המעצמות הליברליות והמתורבתות של אירופה, ובראשן אנגליה, וכן עם "אחינו מהצפון" (ארצות הברית), אם כי הוא מבטא אכזבה עמוקה מכך שהן נותרו "משקיפים אדישים במאבק זה". הוא האמין כי האינטרס של אירופה הוא לתמוך בעצמאות אמריקה כדי להבטיח מאזן כוחות עולמי ולרכוש מאחזי מסחר בטוחים מעבר לים. מבחינה כלכלית, בוליבר שואף לשבור את המונופול הספרדי החונק שגזר על האמריקאים להיות "צרכנים גרידא" או יצרנים של חומרי גלם בלבד (אינדיגו, קפה, סוכר וזהב). המודל הכלכלי העולה מהטקסט הוא מודל של חירות מסחרית, פיתוח חקלאי ותעשייתי עצמאי, וניצול המשאבים הטבעיים לטובת שגשוג פנימי. הוא חוזה עתיד שבו תעלות במצר פנמה יקצרו מרחקים ויחזקו את קשרי המסחר העולמיים, ורואה בחזונו את אמריקה כמרכז מסחרי עולמי.

התפיסה המודרנית של בוליבר, המכונה "בוליבאריזם", מוצגת לעיתים קרובות כערבוב של אידיאלים פאן-היספניים המזוהים עם נטיות שמאליות, כפי שבא לידי ביטוי בממשלו של הוגו צ'אבס שהדגיש חלוקת משאבים שוויונית והשפעות מרקסיסטיות. אולם, קריאה מדוקדקת בטקסט של בוליבר מגלה כי תפיסתו המדינית והכלכלית הייתה רחוקה בתכלית מאידיאולוגיות אלו. בוליבר לא דגל בשוויון חברתי רדיקלי או בריכוזיות כלכלית ממשלתית; נהפוך הוא, הוא הביע הערכה עמוקה למודלים הליברליים של אנגליה וארצות הברית. הוא קובע במפורש כי המודל החוקתי האנגלי, על אף שאינו מושלם, הביא לאנגליה "מזל ופאר רב", ושואף ליישם את עקרונותיו – הכוללים הגנה על זכויות הקניין וחופש הפרט – במדינות החדשות. בוליבר רואה במערכת הפוליטית האנגלית, המשלבת רשות מבצעת חזקה עם בתי מחוקקים מאזנים, את המגן הטוב ביותר מפני "אנרכיה דמגוגית", שאותה הוא מחשיב לסכנה קיומית לא פחות מעריצות המלכים.

מבחינה כלכלית, בוליבר מבטא במכתב תפיסת עולם של שוק חופשי המנוגדת לחלוטין לריכוזיות סוציאליסטית. הוא מוקיע את המערכת הספרדית לא רק בשל הדיכוי הפוליטי, אלא בשל המגבלות הכלכליות שהטילה, כגון "איסור לגדל יבולים אירופיים", "מונופולים מלכותיים" ו"זכויות מסחר בלעדיות". חזונו הוא של אמריקה פתוחה למסחר עולמי, שבה חירות כלכלית תוביל לשגשוג. הוא מייחל ליום שבו הסחר החופשי יחליף את המחסומים המלאכותיים בין המחוזות, ומנבא כי פתיחת תעלות ושיפור דרכי המסחר יהפכו את האזור למרכז המסחר של העולם. בוליבר תולה את תקוותיו ב"מדעים ואמנויות אשר נולדו במזרח והאירו את אירופה", ומבקש לייבא את הידע והקדמה המערבית לקולומביה החופשית. בניגוד לדמות המהפכן הסוציאליסט המיוחסת לו לעיתים כיום, בוליבר של "המכתב מג'מייקה" הוא מדינאי ימני-ליברלי, המאמין בסדר חברתי יציב, בשלטון חוק חזק ובכלכלה חופשית המבוססת על יוזמה פרטית וקשרים מסחריים עם המעצמות המערביות.

המכתב

תשובתו של דרום-אמריקאי לג'נטלמן מאי זה [ג'מייקה]

קינגסטון, ג'מייקה, 6 בספטמבר 1815.

אדוני היקר:

אני ממהר להשיב למכתב מה-29 לחודש שעבר, אשר היה לך הכבוד לשלוח לי ואשר קיבלתי בסיפוק רב.

אף שאני ער לעניין שאתה מגלה בגורל מדינתי, ולחמלתך עליה בשל העינויים שסבלה מרגע גילויה ועד עתה מידי משמידיה, הספרדים, אני ער לא פחות למחויבות שמטילות עליי שאלותיך המודאגות בנוגע ליעדים העיקריים של המדיניות האמריקאית. לפיכך, אני מוצא עצמי בקונפליקט בין הרצון לגמול לך על האמון המכבד אותי, לבין הקושי להצדיק אותו, בשל מחסור במסמכים ובספרים ובשל ידיעותיי המוגבלות על ארץ כה עצומה, כה מגוונת וכה לא מוכרת כמו "העולם החדש". לדעתי, בלתי אפשרי לענות על השאלות שהצגת בטובך. אפילו הברון פון הומבולדט, על ידיעותיו האנציקלופדיות, התיאורטיות והמעשיות, בקושי יכול היה לעשות זאת כראוי; שכן, אף שחלק מהעובדות על אמריקה ועל התפתחותה ידועות, אני מעז לומר שמרביתן אפופות מסתורין. בהתאם לכך, ניתן להעלות רק השערות מקורבות יותר או פחות, במיוחד בנוגע לעתידה ולתוכניותיהם האמיתיות של האמריקאים, שכן ביבשת שלנו קיים פוטנציאל לכל היבט של התפתחות שנחשף בתולדות העמים, וזאת בשל מאפייניה הפיזיים ובשל סכנות המלחמה וחוסר הוודאות של הפוליטיקה.

כיוון שאני מרגיש מחויב להקדיש התחשבות ראויה למכתבך המוערך ולכוונות הפילנתרופיות שהניעו אותו, אני נזקק לכתוב לך מילים אלו, שבהן ודאי לא תמצא את המחשבות המבריקות שאתה מחפש, אלא הצהרה כנה של רעיונותיי.

"לפני שלוש מאות שנים", אתה אומר, "החלו מעשי הזוועה שביצעו הספרדים בחצי כדור גדול זה של קולומבוס". תקופתנו דחתה מעשי זוועה אלו כמיתיים, משום שהם נראים כחורגים מהיכולת האנושית לרוע. מבקרים מודרניים לא היו מאמינים להם לעולם אלמלא המסמכים הרבים והתכופים המעידים על אמיתות נוראות אלו. הבישוף האנושי של צ'יאפס, שליח אמריקה, לאס קסאס, הוריש לדורות הבאים תיאור קצר של זוועות אלו, המבוסס על רשומות המשפטים בסביליה הנוגעות לתיקים שהוגשו נגד הקונקיסטדורים, וכולל את עדותו של כל אדם מכובד ששהה אז בעולם החדש, יחד עם ההאשמות שהטיחו העריצים זה בזה. כל זאת מאושר על ידי בכירי ההיסטוריונים של אותה תקופה. כל אדם חסר פניות הודה בלהט, בכנות ובאופיו הנעלה של אותו ידיד האנושות, אשר הוקיע בלהט כה רב ובהתמדה בפני ממשלתו ובני זמנו את המעשים הנוראים ביותר של הטירוף העקוב מדם.

באיזו תחושת הכרת תודה קראתי את אותו קטע במכתבך שבו אתה אומר לי: "אני מקווה שההצלחה שליוותה אז את צבאות ספרד תופנה כעת לטובת יריביהם, תושביה המדוכאים קשות של דרום אמריקה". אני רואה בתקווה זו נבואה, אם הצדק הוא שקובע את מאבקיו של האדם. ההצלחה תכתיר את מאמצינו, שכן גורלה של אמריקה הוכרע באופן בלתי הפיך; הקשר שקשר אותה לספרד נותק. רק רעיון מנחה שימר את הקשר הזה והחזיק את חלקי אותה מונרכיה עצומה יחדיו. מה שאיחד אותם בעבר, מפריד ביניהם כעת. השנאה שחצי-האי עורר בנו גדולה מהאוקיינוס המפריד בינינו. קל יותר יהיה להפגיש בין שתי היבשות מאשר לפייס בין רוחן של שתי המדינות. הרגל הציות; שותפות באינטרסים, בהבנה ובתרבות; רצון טוב הדדי; יחס מלא רוך למקום הולדתם ולשמם הטוב של אבותינו; בקיצור, כל מה שהוליד את תקוותינו, הגיע אלינו מספרד. כתוצאה מכך נולד עיקרון של זיקה שנראה נצחי, למרות התנהגותם הקלוקלת של שליטינו שהחלישה את אותה אהדה, או ליתר דיוק, את אותו קשר שנאכף על ידי שלטונם. כיום הגישה ההפוכה היא ששוררת: אנו מאוימים בפחד מוות, קלון וכל נזק; אין דבר שלא סבלנו מידיה של אותה אם חורגת לא טבעית – ספרד. הלוט הוסר. כבר ראינו את האור, ואין זה רצוננו להידחק חזרה אל החשיכה. השלשלאות נשברו; שוחררנו, וכעת אויבינו מבקשים לשעבדנו מחדש. מסיבה זו אמריקה נלחמת בנואשות, ולעיתים נדירות נכשלה הנואשות בהשגת ניצחון.

משום שההצלחות היו חלקיות ומקוטעות, אסור לנו לאבד אמונה. באזורים מסוימים ה"עצמאיים" מנצחים, בעוד שבאחרים ידם של העריצים על העליונה. מהי התוצאה הסופית? האם לא כל העולם החדש נמצא בתנועה, חמוש להגנה? עלינו רק להביט סביבנו בחצי כדור זה כדי לחזות במאבק סימולטני בכל נקודה ונקודה.

מצב המלחמה במחוזות ריו דה לה פלטה טיהר את הטריטוריה ההיא והוביל את צבאותיהם המנצחים אל פרו עילית, עורר את ארקיפה והדאיג את המלוכנים בלימה. קרוב למיליון תושבים נהנים שם כעת מחירות.

הטריטוריה של צ'ילה, המיושבת ב-800,000 נפשות, נלחמת באויב המבקש להכניעה; אך ללא הועיל, שכן אלו ששמו קץ לפני זמן רב לכיבושיו של אויב זה, האראוקנים החופשיים והבלתי ניתנים להכנעה, הם שכניהם ובני ארצם. דוגמתם הנשגבת היא הוכחה לאלו הנלחמים בצ'ילה שעם האוהב עצמאות ישיג אותה בסופו של דבר.

מלכות המשנה של פרו, שאוכלוסייתה מתקרבת למיליון וחצי תושבים, סובלת ללא ספק מהדיכוי הגדול ביותר ונאלצת להקריב את הקורבנות הרבים ביותר עבור המטרה המלוכנית; ואף שהמחשבה על שיתוף פעולה עם חלק זה של אמריקה עשויה להיות לשווא, העובדה נותרת בעינה שאין הוא שקט, ואין הוא מסוגל לרסן את הזרם המאיים על רוב מחוזותיו.

גרנדה החדשה, שהיא, כביכול, הלב של אמריקה, סרה למרותה של ממשלה כללית, למעט הטריטוריה של קיטו המוחזקת רק בקושי רב על ידי אויביה, שכן היא מסורה בתוקף למטרת המדינה; והמחוזות פנמה וסנטה מרתה סובלים, לא ללא ייסורים, את עריצות אדוניהם. שניים וחצי מיליון בני אדם מאכלסים את גרנדה החדשה ומגנים בפועל על טריטוריה זו מפני הצבא הספרדי תחת פיקודו של גנרל מוריו, שסביר שינחל תבוסה במבצר הבלתי חדיר של קרטחנה. אך אם יכבוש את העיר הזו, יהיה זה במחיר של אבדות כבדות, ואז יחסרו לו כוחות מספקים כדי להכניע את תושבי הפנים חסרי הרסן והאמיצים.

בכל הנוגע לוונצואלה ההרואית ובת המזל הרע, האירועים שם נעו כה מהר והחורבן היה כזה שהיא הצטמצמה לשממה איומה ודלות מוחלטת כמעט, אף שפעם הייתה בין האזורים הנאים ביותר המהווים את גאוותה של אמריקה. עריציה שולטים במדבר, והם מדכאים רק את אותם שורדים אומללים אשר לאחר שנמלטו מהמוות, מנהלים קיום רעוע. מעט נשים, ילדים וזקנים הם כל שנותר. רוב הגברים נספו ולא הסכימו להיות עבדים; אלו ששרדו ממשיכים להילחם בזעם בשדות ובערי הפנים, עד שיפחו נשמתם או ישליכו אל הים את אלו אשר, בתאוותם שאינה יודעת שובע לדם ולפשעים, מתחרים באותן מפלצות ראשונות שהכחידו את הגזע הפרימיטיבי של אמריקה. קרוב למיליון בני אדם שכנו בעבר בוונצואלה, ואין זו הגזמה לומר שאחד מכל ארבעה נכנע לאדמה, לחרב, לרעב, למגיפה, למנוסה או למחסור – כולם תוצאות של המלחמה, למעט רעידת האדמה.

לפי הברון פון הומבולדט, בספרד החדשה, כולל גואטמלה, היו 7,800,000 תושבים בשנת 1808. מאז אותו זמן, ההתקוממות, שזעזעה כמעט את כל מחוזותיה, צמצמה במידה ניכרת את הנתון הנראה כנכון הזה, שכן למעלה ממיליון גברים נספו, כפי שניתן לראות בדיווח של מר וולטון, המתאר בנאמנות את הפשעים העקובים מדם שבוצעו בממלכה שופעת זו. שם המאבק נמשך מכוחם של קורבנות אנושיים וכל סוג אחר של הקרבה, שכן הספרדים אינם חוסכים בדבר שעשוי לאפשר להם להכניע את אלו שהיה להם ביש המזל להיוולד על אדמה זו, שנראה כי נגזר עליה לזרום בדם בניה. למרות הכל, המקסיקנים יהיו חופשיים. הם אימצו את מטרת המדינה, נחושים לנקום את נקמת אבותיהם או ללכת בעקבותיהם אל הקבר. כבר עכשיו הם אומרים עם ריינאל: הגיע הזמן סוף סוף להשיב לספרדים עינוי תחת עינוי ולהטביע את גזע המשמידים הזה בדמו שלו או בים.

האיים פוארטו ריקו וקובה, עם אוכלוסייה משולבת של אולי 700,000 עד 800,000 נפשות, הם נחלותיהם השקטות ביותר של הספרדים, משום שאינם בטווח מגע עם ה"עצמאיים". אך האם אנשי האיים הללו אינם אמריקאים? האם אין מתעללים בהם? האם אינם משתוקקים לחיים טובים יותר?

תמונה זו מייצגת, על מפה צבאית, שטח של 2,000 ליגות אורך ו-900 ליגות רוחב בנקודה הרחבה ביותר, שבו 16,000,000 אמריקאים מגנים על זכויותיהם או סובלים מדיכוי מידי ספרד, שלמרות שבעבר הייתה האימפריה הגדולה בעולם, הרי היא כעת חלשה מכדי לשלוט בחצי הכדור החדש עם המעט שנותר לה, או אף להחזיק מעמד בחצי הכדור הישן. והאם אירופה, המתורבתת, הסוחרת, אוהבת החירות, תרשה לנחש זקן, שכל כוונתו להשביע את זעמו הארסי, לטרוף את החלק הנאה ביותר של הגלובוס שלנו? מה! האם אירופה חירשת לזעקת האינטרסים של עצמה? האם אין לה עיניים לראות את הצדק? האם הפכה כה קשוחה עד שאיבדה כל רגש? ככל שאני מהרהר בשאלות אלו, אני נעשה מבולבל יותר. אני נוטה לחשוב שהיעלמותה של אמריקה היא רצויה; אך הדבר בלתי אפשרי כיוון שכל אירופה אינה ספרד.

איזה טירוף הוא לאויבנו לקוות לכבוש מחדש את אמריקה כשאין להם צי, אין להם כספים, וכמעט שאין להם חיילים! אותם כוחות שיש להם בקושי מספיקים כדי להחזיק את אנשיהם שלהם במצב של ציות כפוי ולהגן על עצמם מפני שכנותיהם. מנגד, האם אומה זו יכולה לנהל את המסחר הבלעדי של מחצית העולם כאשר חסרים לה מוצרי תעשייה, מוצרים חקלאיים, אומנויות ומדעים, ואפילו מדיניות? נניח שמיזם מטורף זה היה מצליח, ונניח עוד שהיה בא בעקבותיו פיוס, האם בניהם של האמריקאים של היום, יחד עם בניהם של ה"קונקיסטדורים החדשים" האירופאים בעוד עשרים שנה, לא יהגו את אותן תוכניות פטריוטיות שעבורן נלחמים כעת?

אירופה יכולה לעשות שירות לספרד אם תניא אותה מעקשנותה הפזיזה, ובכך לפחות תחסוך ממנה את העלויות שהיא סופגת ואת הדם שהיא שופכת. ואם היא תמקד את תשומת ליבה במחוזותיה שלה, היא תוכל לבנות את שגשוגה וכוחה על יסודות מוצקים יותר מאשר כיבושים מוטלים בספק, מסחר רעוע וגבייה בכוח מעמים מרוחקים ועוצמתיים. אירופה עצמה, כעניין של מדיניות השכל הישר, הייתה צריכה להכין ולהוציא לפועל את פרויקט העצמאות האמריקאית, לא רק משום שמאזן הכוחות העולמי חייב זאת, אלא גם משום שזהו האמצעי הלגיטימי והבטוח שדרכו יכולה אירופה לרכוש מאחזי מסחר מעבר לים. נראה כי אירופה שאינה מונעת מיצרים אלימים של נקמה, שאיפת כבוד וחמדנות, כפי שמונעת ספרד, זכאית, על פי כל כללי הצדק, להבהיר לספרד היכן טמונים האינטרסים הטובים ביותר שלה.

כל הכותבים שעסקו בנושא זה מסכימים על נקודה זו. לפיכך, הייתה לנו סיבה לקוות שהאומות המתורבתות ימהרו לעזרתנו כדי שנוכל להשיג את מה שיוכיח עצמו כמועיל לשני חצאי הכדור. כמה שווא הייתה תקווה זו! לא רק האירופאים אלא אפילו אחינו מהצפון היו משקיפים אדישים במאבק זה אשר, מעצם מהותו, הוא הצודק ביותר, ובתוצאותיו הוא הנאצל והחיוני ביותר מכל אלו שהתעוררו בעת העתיקה או המודרנית. ואכן, האם ניתן בכלל לחשב את ההשפעות מרחיקות הלכת של החירות עבור חצי הכדור שגילה קולומבוס?

"פעולתו הנפשעת של בונפרטה", אתה אומר, "בתפיסתם של קרלוס הרביעי ופרננדו השביעי, המלכים של אותה אומה אשר לפני שלוש מאות שנים כלאה בבוגדנות שני שליטים של דרום אמריקה, היא סימן מובהק ביותר לגמול אלוהי, ובמקביל, הוכחה חיובית לכך שאלוהים תומך במטרתם הצודקת של האמריקאים ויעניק להם עצמאות".

נראה שאתה רומז למונטזומה, שליט מקסיקו, שנכלא על ידי קורטס, ולפי הררה, נרצח על ידו, אם כי סוליס טוען שהיה זה מעשה ידי העם; ולאטאהואלפה, האינקה של פרו, שהושמד על ידי פרנסיסקו פיסארו ודייגו אלמגרו. גורלם של מלכי ספרד ושל מלכי אמריקה שונה מכדי לאפשר השוואה. הראשונים זכו ליחס מכובד והושארו בחיים, ובסופו של דבר השיבו לעצמם את חירותם ואת כס מלכותם; בעוד האחרונים סבלו עינויים שלא יתוארו ויחס שפל ביותר. קואוטמוק, יורשו של מונטזומה, זכה ליחס של קיסר והוכתר, אך בלעג ולא בכבוד, כדי שיוכל לסבול השפלה זו לפני שיועלה לעינויים. יחס דומה ניתן לשליט מיצ'ואקאן, קצונצין; ל"סיפה" של בוגוטה, ולכל שאר ה"טוקים", ה"אימאס", ה"סיפאס", ה"אולמנס", ה"קאסיקים" ושאר נכבדי האינדיאנים שנכנעו בפני כוחה של ספרד.

המקרה של פרננדו השביעי מקביל יותר למה שקרה בצ'ילה בשנת 1535 ל"אולמן" של קופיאפו, אז שליט אותו אזור. הספרדי אלמגרו התיימר, כמו בונפרטה, לתמוך במטרתו של הריבון הלגיטימי; לכן הוא כינה את האחר "עושק", כפי שעשה פרננדו בספרד. אלמגרו הופיע כדי להשיב לכאורה את הריבון הלגיטימי לנחלותיו, אך סיים בכבילת ה"אולמן" האומלל והשלכתו ללהבות מבלי שאפילו שמע את הגנתו. זהו מקרה הדומה לזה של פרננדו השביעי והעושק שלו: אולם מלכי אירופה סובלים רק גלות; ה"אולמן" של צ'ילה הומת בברבריות.

"זה חודשים אחדים", אתה מוסיף, "אני מקדיש מחשבה רבה למצב באמריקה ולתקוותיה לעתיד. יש לי עניין רב בהתפתחותה, אך חסר לי מידע הולם בנוגע למצבה הנוכחי ולשאיפות של אנשיה. אני משתוקק מאוד לדעת על הפוליטיקה של כל מחוז, כמו גם על עמיו, והאם הם חפצים ברפובליקה או במונרכיה; או האם הם מבקשים להקים רפובליקה אחת מאוחדת או מונרכיה אחת? אם תוכל לספק לי מידע זה או להציע מקורות שבהם אוכל לעיין, אראה בכך חסד מיוחד מאוד".

נשמות נדיבות תמיד מתעניינות בגורלו של עם השואף להשיב לעצמו את הזכויות שהבורא והטבע הקנו לו, ואדם חייב להיות דבק בטעות וביצרים כדי לא לאצור בקרבו רגש נאצל זה. הקדשת מחשבה לארצי ואתה מודאג למענה, ועל טוב ליבך אני אסיר תודה בחום.

פירטתי את האוכלוסייה, המבוססת על נתונים מדויקים יותר או פחות, אך אלף נסיבות הופכות אותם למטעים. לא ניתן לתקן בקלות אי-דיוק זה, שכן רוב התושבים חיים באזורים כפריים ולעיתים קרובות הם נוודים; הם חקלאים, רועים ומהגרים, האובדים בתוך יערות ענק עבותים, מישורים בודדים, ומבודדים על ידי אגמים ונחלים אדירים. מי מסוגל לערוך סטטיסטיקה מלאה של ארץ כזו! יתרה מכך, המס שמשלמים האינדיאנים, עונשי העבדים, הביכורים של הקציר, המעשרות והמסים המוטלים על חקלאים, והיטלים אחרים, גירשו את האמריקאים העניים מבתיהם. זאת מבלי להזכיר את מלחמת ההשמדה שכבר גבתה מחיר של קרוב לשמינית מהאוכלוסייה והבריחה חלק גדול אחר. בסך הכל, הקשיים הם בלתי עבירים, והמניין צפוי להראות רק מחצית מהמספר האמיתי.

קשה עוד יותר לחזות את גורלו העתידי של העולם החדש, לקבוע את עקרונותיו הפוליטיים, או לנבא איזה סוג של ממשל הוא יאמץ. כל השערה הנוגעת לעתידה של אמריקה היא, להרגשתי, ספקולציה טהורה. כשהאנושות הייתה בחיתוליה, שקועה בחוסר ודאות, בבורות ובטעות, האם ניתן היה לחזות איזו מערכת היא תאמץ לשימורה? מי יכול היה להעז ולומר שאומה מסוימת תהיה רפובליקה או מונרכיה; אומה זו גדולה, אומה זו קטנה? לפי דרך מחשבתי, זהו מצבנו שלנו. אנחנו עם צעיר. אנו שוכנים בעולם נפרד, המובדל על ידי ימים רחבים. אנו צעירים בדרכיהן של כמעט כל האמנויות והמדעים, אף שבמובן מסוים, אנו זקנים בדרכיה של חברה מתורבתת. אני רואה את מצבה הנוכחי של אמריקה כדומה לזה של רומא לאחר נפילתה. כל חלק של רומא אימץ מערכת פוליטית התואמת את האינטרס והמצב שלו, או הובל על ידי השאיפות האישיות של מנהיגים, שושלות או התאגדויות מסוימות. אך קיים הבדל חשוב זה: אותם חלקים מפוזרים הקימו מחדש מאוחר יותר את אומותיהם העתיקות, בכפוף לשינויים שנכפו על ידי הנסיבות או האירועים. אך אנו בקושי שומרים זכר למה שהיה פעם; יתרה מכך, איננו אינדיאנים ואיננו אירופאים, אלא מין ממוצע בין הבעלים הלגיטימיים של הארץ הזו לבין העושקים הספרדים. בקיצור, אף שבאמריקה נולדנו, אנו שואבים את זכויותינו מאירופה, ועלינו לעמוד על זכויות אלו אל מול זכויותיהם של הילידים, ובו בזמן עלינו להגן על עצמנו מפני הפולשים. הדבר מעמיד אותנו במצב יוצא דופן ומסובך ביותר. על אף שזוהי מעין חיזוי עתידות לנבא את תוצאת המהלך הפוליטי שבו הולכת אמריקה, אעז להעלות כמה השערות אשר, כמובן, צבועות בהתלהבותי ומוכתבות על ידי רצונות רציונליים יותר מאשר על ידי חישובים מנומקים.

תפקידם של תושבי חצי הכדור האמריקאי היה במשך מאות שנים פסיבי לחלוטין. מבחינה פוליטית הם לא היו קיימים. אנו עדיין נמצאים במעמד נמוך מזה של עבדות, ועל כן קשה לנו אף יותר להתעלות אל עבר ההנאה מהחירות. הרשה לי חריגות אלו על מנת לבסס את הסוגיה. מדינות בעבדות בשל טבען של החוקות שלהן או בשל השימוש לרעה בהן; לפיכך, עם משועבד כאשר הממשלה, מטבעה או בשל חטאיה, פוגעת בזכויות האזרח או הנתין ועושקת אותן. ביישום עקרונות אלו, אנו מוצאים כי מאמריקה נמנעה לא רק חירותה אלא אפילו עריצות פעילה ויעילה. תן לי להסביר. תחת אבסולוטיזם אין גבולות מוכרים להפעלת סמכויות ממשלתיות. רצונם של הסולטאן הגדול, החאן, הביי ושאר השליטים הדספוטיים הוא החוק העליון, המיושם באופן שרירותי יותר או פחות על ידי הפאשות, החאנים והסטראפים הזוטרים יותר של טורקיה ופרס, המחזיקים במערכת דיכוי מאורגנת שבה הכפופים להם משתתפים בהתאם לסמכות המוקנית להם. בידיהם מופקד ניהול העניינים האזרחיים, הצבאיים, הפוליטיים, הדתיים וענייני המסים. אך בסופו של יום, שליטי איספהאן הם פרסים; הווזירים של הטורקי הגדול הם טורקים; והסולטאנים של טרטריה הם טטארים. סין אינה מביאה את מנהיגיה הצבאיים ומלומדיה מארצו של ג'ינגיס חאן, כובשה, על אף שהסינים של היום הם צאצאים ישירים של אלו שהוכנעו על ידי אבותיהם של הטטארים של ימינו.

כמה שונה מצבנו! אנו מוטרדים על ידי התנהלות אשר לא רק שללה מאיתנו את זכויותינו, אלא השאירה אותנו במעין ילדותיות תמידית בכל הנוגע לענייני ציבור. אילו לפחות יכולנו לנהל את ענייני הפנים שלנו ואת המנהל הפנימי שלנו, יכולנו להכיר את התהליכים והמכניקה של ענייני הציבור. היינו נהנים גם מהערכה אישית, ובכך זוכים לכבוד לא מודע מסוים מצד העם, הנחוץ כל כך לשימור בתוך מהפכות. לכן אני אומר שנשללה מאיתנו אפילו עריצות פעילה, כיוון שלא הורשינו למלא את תפקידיה.

האמריקאים כיום, ואולי במידה רבה יותר מאי פעם, החיים בתוך המערכת הספרדית, תופסים עמדה בחברה שאינה טובה יותר מזו של צמיתים המיועדים לעבודה, או במקרה הטוב אין להם מעמד מעבר לזה של צרכנים גרידא. ואולם אפילו מעמד זה מוקף במגבלות מקוממות, כגון האיסור לגדל יבולים אירופיים, או לאחסן מוצרים שהם מונופולים מלכותיים, או להקים בתי חרושת מסוג שחצי-האי עצמו אינו מחזיק. לכך הוסף את זכויות המסחר הבלעדיות, אפילו במצרכים בסיסיים, ואת המחסומים בין המחוזות האמריקאיים, שנועדו למנוע כל חילופי סחר, תנועה והבנה. בקיצור, האם ברצונך לדעת מה צפן עתידנו? – פשוט עיבוד שדות של אינדיגו, דגנים, קפה, קנה סוכר, קקאו וכותנה; גידול בקר במישורים רחבי הידיים; ציד חיות בר בג'ונגלים; חפירה באדמה כדי לכרות את הזהב שלה – אך אפילו המגבלות הללו לא יכלו להשביע את חמדנותה של ספרד.

קיומנו היה כה שלילי עד שאיני יכול למצוא דבר דומה לו בכל חברה מתורבתת אחרת, ככל שאחקור את כל ההיסטוריה ואת הפוליטיקה של כל האומות. האם אין זה עלבון והפרה של זכויות אדם לצפות מארץ כה משופעת בכישרונות, כה עצומה, עשירה ומאוכלסת, להישאר פאסיבית בלבד?

כפי שהסברתי זה עתה, היינו מנותקים וכביכול מורחקים מהעולם ביחס למדע הממשל וניהול המדינה. מעולם לא היינו משנים-למלך או מושלים, למעט במקרים נדירים ביותר; לעיתים רחוקות ארכיבישופים ובישופים; דיפלומטים מעולם לא; כאנשי צבא, רק כפופים; כאצילים, ללא פריבילגיות מלכותיות. בקיצור, לא היינו שופטים ולא אנשי כספים ולעיתים רחוקות סוחרים – הכל בסתירה בוטה למוסדותינו.

הקיסר קרלוס החמישי כרת ברית עם המגלים, הכובשים והמתיישבים של אמריקה, וזוהי, כפי שגווארה מנסח זאת, האמנה החברתית שלנו. מלכי ספרד חתמו איתם על הסכם חגיגי, שיבוצע על חשבונם ובסיכונם האישי, תוך איסור מפורש עליהם להשתמש באוצר המלכותי. בתמורה, הם הפכו לאדוני הארץ, הזכאים לארגן את המנהל הציבורי ולשמש כערכאת ערעור אחרונה, יחד עם פטורים וזכויות יתר רבות אחרות שקצרה היריעה מלפרטם. המלך התחייב לעולם לא לנכר את המחוזות האמריקאיים, כיוון שלא הייתה לו סמכות שיפוט אלא זו של ריבונות עליונה. לפיכך, עבור עצמם ועבור צאצאיהם, הכובשים החזיקו במה שהיה שקול לנחלות פיאודליות. עם זאת, קיימים חוקים מפורשים בנוגע לתעסוקה במוסדות אזרחיים, כנסייתיים ובמוסדות לגביית מסים. חוקים אלו מעדיפים, כמעט באופן בלעדי, את ילידי הארץ שהם ממוצא ספרדי. כך, בהפרה בוטה של החוקים וההסכמים הקיימים, אלו שנולדו באמריקה נושלו מזכויותיהם החוקתיות כפי שהן מעוגנות בקודקס.

ממה שאמרתי קל להסיק כי אמריקה לא הייתה מוכנה להיפרד מארץ האם; פרידה זו הובאה בפתאומיות כתוצאה מהוויתורים הבלתי חוקיים של ביון והמלחמה הבלתי צודקת שהעוצרות הכריזה עלינו שלא בצדק ושלא כדין. בנוגע לטבען של הממשלות הספרדיות, צוויהן המחמירים והעוינים, וההיסטוריה הארוכה של התנהגותן הנואשת, תוכל למצוא מאמרים בעלי ערך אמיתי מאת מר בלנקו בעיתון "El Español". כיוון שהיבט זה של ההיסטוריה שלנו מטופל שם היטב, לא אעשה יותר מאשר להפנות אליו.

האמריקאים התעלו במהירות, ללא ידע מוקדם, ומה שמצער יותר, ללא ניסיון קודם בענייני ציבור, כדי למלא על בימת העולם את התפקידים הנעלים של מחוקק, שופט, שר אוצר, דיפלומט, גנרל, וכל עמדת סמכות, עליונה או כפופה, המרכיבה את ההיררכיה של מדינה מאורגנת לחלוטין.

לאחר הפלישה הצרפתית, שנעצרה רק על ידי חומות קדיס, מיגרה את הממשלות השבריריות של חצי-האי, נותרנו יתומים. לפני אותה פלישה, הופקרנו לחסדיו של עושק זר. לאחר מכן, הצדק המגיע לנו הונף לנגד עינינו, מעורר תקוות שהתפוגגו ללא כלום. לבסוף, כשאנו חלוקים לגבי גורלנו ועומדים בפני אנרכיה מחוסר ממשלה לגיטימית, צודקת וליברלית, הטלנו עצמנו בראש ובראשונה אל תוך כאוס המהפכה. תשומת הלב ניתנה תחילה להשגת ביטחון פנים מפני אויבים בתוכנו, ואז היא הורחבה להשגת ביטחון חוץ. רשויות הוקמו כדי להחליף את אלו שהדחנו, בעלות סמכות לכוון את מהלך המהפכה שלנו ולנצל עד תום את התפנית החיובית של האירועים; כך יכולנו לייסד ממשלה חוקתית הראויה למאה שלנו ותואמת את מצבנו.

הצעדים הראשונים של כל הממשלות החדשות התאפיינו בהקמת חונטות עממיות. חונטות אלו ניסחו במהירות תקנות לכינוס קונגרסים, אשר חוללו שינויים כבירים. ונצואלה הקימה ממשל דמוקרטי ופדרלי, לאחר שהכריזה על קבלת זכויות האדם. הוקמה מערכת של איזונים ובלמים, והועברו חוקים כלליים המעניקים חירויות אזרחיות, כגון חופש העיתונות ואחרים. בקיצור, נוצר ממשל עצמאי. גרנדה החדשה אימצה באופן אחיד את המוסדות הפוליטיים והרפורמות שהונהגו על ידי ונצואלה, ולקחה כבסיס יסודי לחוקתה את המערכת הפדרלית המורכבת ביותר שהובאה אי פעם לכדי קיום. לאחרונה הוגדלו סמכויות הרשות המבצעת, וניתנו לראשה כל הסמכויות השייכות לו בדין. למיטב הבנתי, בואנוס איירס וצ'ילה הלכו באותו קו פעולה, אך כיוון שהמרחק כה גדול והמסמכים כה מעטים והדיווחים החדשותיים כה בלתי מהימנים, לא אנסה אפילו בקצרה לתאר את התקדמותן.

האירועים במקסיקו היו מגוונים, מבולבלים, מהירים ואומללים מכדי שניתן יהיה לעקוב בבירור אחר מהלך המהפכה שם. חסר לנו, יתרה מכך, המידע התיעודי הנחוץ שיאפשר לנו לגבש דעה. ה"עצמאיים" של מקסיקו, לפי המידע שבידינו, החלו את התקוממותם בספטמבר 1810, ושנה לאחר מכן הקימו ממשלה מרכזית בסיטאקוארו, שם הותקנה חונטה לאומית בחסות פרננדו השביעי, שבשמו נוהלה הממשלה. אירועי המלחמה גרמו לחונטה זו לנדוד ממקום למקום; ולאחר שעברה שינויים כפי שנגרם מהאירועים, ייתכן שהיא עדיין קיימת.

דווח כי מונה גנרליסימו או דיקטטור, והוא הגנרל המהולל מורלוס, אם כי אחרים מציינים את הגנרל הנודע ראיון. ודאי שאחד מהם או שניהם מפעילים את הסמכות העליונה באותה מדינה. ולאחרונה נוצרה חוקה כשלד לממשל. במרץ 1812 הגישה הממשלה, שישבה אז בזולטפק, תוכנית לשלום ולמלחמה למשנה-למלך של מקסיקו, אשר נהגתה בחוכמה עילאית. היא העלתה על נס את משפט העמים וביססה עקרונות שהם אמת ואינם מוטלים בספק. החונטה הציעה שהמלחמה תתנהל כבין אחים ובני אותה ארץ; שהיא לא צריכה להיות אכזרית יותר ממלחמה בין אומות זרות; שחוקי העמים והמלחמה, הנחשבים לבלתי ניתנים להפרה אפילו על ידי כופרים וברברים, חייבים לחייב נוצרים יותר, אשר יתרה מכך, סרים למרותו של ריבון אחד ולחוקים זהים; שאין להתייחס לאסירים כאל אשמים בבגידה במלכות, ואין להמית את אלו המניחים את נשקם, אלא להחזיקם כבני ערובה להחלפה; ושאין להחריב באש ובחרב עיירות שוחרות שלום.

החונטה סיכמה את הצעתה באזהרה שאם תוכנית זו לא תתקבל, יינקטו פעולות תגמול קשות. הצעה זו התקבלה בבוז: שום תגובה לא ניתנה לחונטה הלאומית. המסמכים המקוריים נשרפו בפומבי בכיכר במקסיקו סיטי על ידי התליין, והספרדים המשיכו במלחמת ההשמדה בזעמם הרגיל; בינתיים, המקסיקנים ושאר האומות האמריקאיות נמנעו מלפתוח במלחמה עד חורמה בכל הנוגע לאסירים ספרדים. כאן ניתן לראות כי מטעמי כדאיות נשמרה חזות של נאמנות למלך ואפילו לחוקת המלוכה. החונטה הלאומית, כך נראה, היא אבסולוטית בהפעלת הסמכויות המחוקקת, המבצעת והשופטת, וחברותה מצומצמת מאוד.

האירועים בקוסטה פירמה הוכיחו כי מוסדות שהם ייצוגיים לחלוטין אינם מתאימים לאופיינו, למנהגינו ולידע הנוכחי שלנו. בקראקס עלתה רוח מפלגתית בחברות, באספות ובבחירות העממיות; מפלגות אלו הובילו אותנו חזרה אל העבדות. כך, בעוד שוונצואלה הייתה הרפובליקה האמריקאית בעלת המוסדות הפוליטיים המתקדמים ביותר, היא הייתה גם הדוגמה הברורה ביותר לחוסר היעילות של המערכת הדמוקרטית והפדרלית עבור מדינותינו שנולדו זה מקרוב. בגרנדה החדשה, מספרן העודף של הסמכויות שבידי הממשלים המחוזיים והיעדר הריכוזיות בממשלה הכללית צמצמו את הארץ היפה ההיא למצבה הנוכחי. מסיבה זו אויביה, למרות חולשתם, הצליחו להחזיק מעמד כנגד כל הסיכויים. כל עוד בני ארצנו אינם רוכשים את היכולות והסגולות הפוליטיות המאפיינות את אחינו מהצפון, מערכות עממיות לחלוטין, הרחק מלעבוד לטובתנו, יביאו, כפי שאני חושש מאוד, למפלתנו. למרבה הצער, נראה כי תכונות אלו, במידה שבה הן נדרשות, אינן בהישג ידנו. נהפוך הוא, אנו נשלטים על ידי החטאים שאדם לומד תחת שלטון של אומה כמו ספרד, אשר הצטיינה רק באכזריות, שאיפת כבוד, נקמנות וחמדנות.

קשה יותר, כפי שכתב מונטסקייה, לשחרר אומה משעבוד מאשר לשעבד אומה חופשית. אמת זו מוכחת על ידי דברי הימים של כל הזמנים, המגלים כי רוב האומות החופשיות הושמו תחת עול, אך מעט מאוד אומות משועבדות השיבו לעצמן את חירותן. למרות שבועותיה של ההיסטוריה, הדרום-אמריקאים עשו מאמצים להשיג מוסדות ליברליים, אפילו מושלמים, ללא ספק מתוך אותו אינסטינקט לשאוף לאושר הגדול ביותר האפשרי, אשר במשותף לכל בני האדם, עתיד לבוא בחברות אזרחיות המושתתות על עקרונות הצדק, החירות והשוויון. אך האם אנו מסוגלים להחזיק באיזון ראוי את המטלה הקשה של רפובליקה? האם יעלה על הדעת שעם שהשתחרר זה עתה יכול להמריא לגבהי החירות, ובניגוד לאיקרוס, כנפיו לא יימסו והוא לא יפול אל התהום? פלא כזה הוא בלתי נתפס וללא תקדים. אין שום סבירות הגיונית לחיזוק תקוותינו.

יותר מכל אחד אחר, אני משתוקק לראות את אמריקה מעוצבת לאומה הגדולה בעולם, גדולה לא כל כך בזכות שטחה ועושרה אלא בזכות חירותה ותהילתה. אף שאני מבקש שלמות עבור ממשלת ארצי, איני יכול לשכנע את עצמי שהעולם החדש יכול, כרגע, להיות מאורגן כרפובליקה גדולה. כיוון שהדבר בלתי אפשרי, איני מעז לחפוץ בו; אך עוד פחות מכך אני חפץ שכל אמריקה תהיה מונרכיה, כיוון שתוכנית זו אינה רק בלתי מעשית אלא גם בלתי אפשרית. עוולות הקיימות כיום לא יוכלו להיתקן, ושחרורנו יהיה חסר פרי. המדינות האמריקאיות זקוקות לטיפולן של ממשלות אבהיות כדי לרפא את הפצעים והחבורות של הדספוטיזם והמלחמה. מדינת האם, למשל, עשויה להיות מקסיקו, המדינה היחידה המתאימה לעמדה זו בשל כוחה הפנימי, וללא כוח כזה לא יכולה להיות מדינת אם. הבה נניח שהיה זה מצר פנמה, הנקודה המרכזית ביותר ביבשת עצומה זו. האם לא היו כל החלקים ממשיכים בתרדמתם ואפילו באי-הסדר הנוכחי שלהם? כדי שממשלה אחת תפיח חיים בעולם החדש; תפעיל את כל המשאבים לשגשוג ציבורי; תשפר, תחנך ותשכלל את העולם החדש, ממשלה זו תצטרך להחזיק בסמכות של אל, ולא כל שכן בידע ובסגולות של המין האנושי.

הרוח המפלגתית השומרת כיום את מדינותינו בתסיסה מתמדת תלבש ממדים גדולים עוד יותר אילו יוקם שלטון מרכזי, שכן כוח זה – הכוח היחיד המסוגל לרסן תסיסה זו – ישכון במקום אחר. יתרה מכך, דמויות המפתח בערי הבירה לא יסכימו לעליונותם של מנהיגים בעיר המטרופולין, שכן הם יראו במנהיגים אלו עריצים לכל דבר. טינתם תגיע לגבהים כאלו שהם ישוו את האחרונים לספרדים השנואים. כל מונרכיה כזו תהיה קולוסוס מעוות שיקרוס תחת כובד משקלו למשמע ההפרעה הקלה ביותר.

מר דה פראד חילק בחוכמה את אמריקה לחמש-עשרה או שבע-עשרה מדינות עצמאיות הדדית, הנשלטות על ידי מספר זהה של מלכים. אני מסכים עם ההצעה הראשונה, שכן אמריקה יכולה בהחלט להכיל שבע-עשרה אומות; באשר לשנייה, אף שניתן להשיגה בקלות, היא לא תשרת שום מטרה. לפיכך, אינני תומך במונרכיות אמריקאיות. אלו הן סיבותיי: האינטרס המובן היטב של רפובליקה מוגבל לענייני שימורה, שגשוגה ותהילתה. לרפובליקנים, כיוון שאינם חפצים בסמכויות המייצגות נקודת מבט מנוגדת בתכלית, אין סיבה להרחיב את גבולות אומתם על חשבון משאביהם שלהם, אך ורק למען המטרה ששכניהם יחלקו איתם חוקה ליברלית. הם לא ירכשו זכויות או יבטיחו יתרון כלשהו על ידי כיבוש שכניהם, אלא אם כן יהפכו אותם למושבות, לטריטוריה כבושה או לבעלי ברית, על פי דוגמת רומא. אך מחשבה ופעולה כזו מנוגדות בתכלית לעקרונות הצדק המאפיינים מערכות רפובליקניות; ויתרה מכך, הן עומדות בסתירה ישירה לאינטרסים של אזרחיהן, שכן מדינה הגדולה מדי כשלעצמה או יחד עם שלוחותיה, נופלת בסופו של דבר לריקבון. ממשלה החופשי הופך לעריצות. העקרונות שאמורים לשמר את הממשל נזנחים, ולבסוף הוא מתדרדר לכדי דספוטיזם. המאפיין המובהק של רפובליקות קטנות הוא קביעות: זה של רפובליקות גדולות משתנה, אך תמיד עם נטייה לעבר אימפריה. כמעט כל הרפובליקות הקטנות זכו לחיים ארוכים. בין הרפובליקות הגדולות יותר, רק רומא החזיקה מעמד מספר מאות שנים, שכן בירתה הייתה רפובליקה. יתר נחלותיה נשלטו על ידי חוקים ומוסדות שונים.

מדיניותו של מלך שונה מאוד. רצונו התמידי הוא להגדיל את נכסיו, עושרו וסמכותו; ובצדק, שכן כוחו גדל עם כל רכישה, הן ביחס לשכניו והן ביחס לווסאלים שלו, היראים ממנו משום שכוחו אמתני כאימפריה שלו, אותה הוא מתחזק באמצעות מלחמה וכיבוש. מסיבות אלו אני סבור שהאמריקאים, בהיותם משתוקקים לשלום, מדע, אמנות, מסחר וחקלאות, יעדיפו רפובליקות על פני ממלכות. ויתרה מכך, נראה לי שרצונות אלו עולים בקנה אחד עם מטרותיה של אירופה.

אנו יודעים מעט על הדעות הרווחות בבואנוס איירס, צ'ילה ופרו. אם לשפוט לפי מה שמסתנן ולפי השערות, לבואנוס איירס תהיה ממשלה מרכזית שבה לצבא, כתוצאה ממחלוקות פנימיות ומלחמות חיצוניות, תהיה היד העליונה. מערכת חוקתית כזו תתדרדר בהכרח לאוליגרכיה או למונוקרטיה, עם מגוון מגבלות שאיש אינו יכול לחזות כעת את טבען המדויק. יהיה זה מצער אם מצב זה יתרחש, שכן האנשים שם ראויים לגורל מפואר יותר.

ממלכת צ'ילה נועדה, מעצם מיקומה, בזכות אופיו הפשוט והמוסרי של עמה, ולפי דוגמת שכניה, הרפובליקנים הגאים של אראוקו, ליהנות מהברכות הנובעות מחוקיה הצודקים והמתונים של רפובליקה. אם רפובליקה אמריקאית כלשהי עתידה לזכות לחיים ארוכים, אני נוטה להאמין שתהיה זו צ'ילה. שם רוח החירות מעולם לא כבתה; חטאיהן של אירופה ואסיה הגיעו מאוחר מדי או לא הגיעו כלל כדי להשחית את מנהגיה של אותה פינה מרוחקת של העולם. שטחה מוגבל; ובהיותה רחוקה מעמים אחרים, היא תישאר תמיד נקייה מזיהום. צ'ילה לא תשנה את חוקיה, דרכיה ומנהגיה. היא תשמר את דעותיה הפוליטיות והדתיות האחידות. במילה אחת, אפשרי עבור צ'ילה להיות חופשית.

פרו, לעומת זאת, מכילה שני גורמים המתנגשים עם כל עיקרון צודק וליברלי: זהב ועבדים. הראשון משחית הכל; האחרונים מושחתים בעצמם. נשמתו של צמית יכולה רק לעיתים נדירות להעריך באמת חירות אמיתית. הוא מאבד את ראשו במרידות או את הכבוד העצמי שלו בשלשלאות. אף שהערות אלו יכולות להיות תקפות לכל אמריקה, אני מאמין שהן חלות בצדק רב יותר על לימה, מהסיבות שציינתי ובשל שיתוף הפעולה שהושיטה לאדוניה נגד אחיה שלה, אותם בנים מהוללים של קיטו, צ'ילה ובואנוס איירס. ברור כי מי ששואף להשיג חירות לפחות ינסה להבטיח אותה. אני מתאר לעצמי שבלימה העשירים לא יסבלו דמוקרטיה, והעבדים המשוחררים וה"פארדוס" (בני תערובת) לא יקבלו אריסטוקרטיה. הראשונים יעדיפו עריצות של איש אחד, כדי להימנע מהמולת המרד וכדי לספק, לפחות, מערכת שלווה. אם פרו מתכוונת להשיב לעצמה את עצמאותה, יש לה רבות לעשות.

מהאמור לעיל נוכל להסיק מסקנות אלו: המחוזות האמריקאיים נלחמים על חירותם, ובסופו של דבר הם יצליחו. מחוזות מסוימים, כדרך הטבע, יקימו רפובליקות פדרליות וחלקן רפובליקות מרכזיות; האזורים הגדולים יותר יקימו בהכרח מונרכיות, שחלקן יתפקדו כה רע עד שיתפרקו במהפכות נוכחיות או עתידיות. לבסס מונרכיה גדולה לא תהיה משימה קלה, אך יהיה זה בלתי אפשרי לחלוטין לבסס רפובליקה גדולה.

זהו רעיון גרנדיוזי לחשוב על איחוד העולם החדש לאומה אחת, המלוכדת על ידי בריתות לקשר יחיד. הנימוק לכך הוא שמכיוון שלחלקים אלו יש מוצא, שפה, מנהגים ודת משותפים, צריכה להיות להם ממשלה אחת שתאפשר למדינות החדשות שהוקמו להתאחד בקונפדרציה. אך הדבר אינו אפשרי. למעשה, אמריקה מופרדת על ידי הבדלי אקלים, מגוון גיאוגרפי, אינטרסים מנוגדים ומאפיינים שונים. כמה יפה היה אילו מצר פנמה היה יכול להיות עבורנו מה שמצר קורינתוס היה עבור היוונים! לו ייתן האל שיום אחד נזכה לכנס שם אספה נעלה של נציגי רפובליקות, ממלכות ואימפריות כדי לדון באינטרסים הגבוהים של שלום ומלחמה עם אומות שלושת רבעי הגלובוס האחרים. סוג זה של ארגון עשוי להתרחש בתקופה מאושרת יותר של התחדשותנו. אך כל תוכנית אחרת, כגון זו של אבה סן-פייר, אשר בהזיה ראויה לשבח הגה את הרעיון של כינוס קונגרס אירופי כדי להכריע את גורלן והאינטרסים של אותן אומות, תהיה חסרת משמעות.

בין המערכות העממיות והייצוגיות, אינני תומך במערכת הפדרלית. היא מושלמת מדי, והיא דורשת סגולות פוליטיות וכישרונות העולים בהרבה על אלו שלנו. מאותה סיבה אני דוחה מונרכיה שהיא בחלקה אריסטוקרטיה ובחלקה דמוקרטיה, אף שעם ממשל כזה השיגה אנגליה מזל ופאר רב. כיוון שאין ביכולתנו לבחור בצורת הממשל המושלמת והשלמה ביותר, הבה נימנע מנפילה לאנרכיה דמגוגית או לעריצות מונוקרטית. הקצוות המנוגדים הללו רק יטביעו אותנו על שרטונות דומים של חוסר מזל וקלון; לפיכך, עלינו לחפש ממוצע ביניהם. אני אומר: אל תאמצו את מערכת הממשל הטובה ביותר, אלא את זו שיש לה את הסיכויים הגבוהים ביותר להצליח.

בשל אופיו של מיקומם הגיאוגרפי, עושרם, אוכלוסייתם ואופיים, אני מצפה שהמקסיקנים, בראשית הדרך, יתכוונו להקים רפובליקה ייצוגית שבה לרשות המבצעת יהיו סמכויות גדולות. אלו ירוכזו בידי אדם אחד, אשר אם ימלא את חובותיו בחוכמה ובצדק, כמעט ודאי שישמור על סמכותו לכל ימי חייו. אם בשל חוסר כשירות או אלימות הוא יעורר מרד עממי וזה ינחל הצלחה, אותה סמכות מבצעת תפוזר אז, אולי, בין חברי אספה. אם המפלגה הדומיננטית תהיה צבאית או אריסטוקרטית, היא תדרוש כנראה מונרכיה שתהיה מוגבלת וחוקתית בראשיתה, ומאוחר יותר תתדרדר בהכרח למונרכיה אבסולוטית; שכן יש להודות כי אין דבר קשה יותר בעולם הפוליטי מאשר שימור של מונרכיה מוגבלת. יתרה מכך, יש להסכים גם שרק עם פטריוטי כמו האנגלים מסוגל לרסן את סמכותו של מלך ולקיים את רוח החירות תחת שלטונם של שרביט וכתר.

מדינות המצר של פנמה ועד גואטמלה יקימו אולי קונפדרציה. בשל מיקומן המפואר בין שני אוקיינוסים אדירים, הן עשויות להפוך עם הזמן למרכז המסחר של העולם. התעלות שלהן יקצרו מרחקים ברחבי תבל, יחזקו את קשרי המסחר בין אירופה, אמריקה ואסיה, ויביאו לאזור מאושר זה מנחה מארבעת קצוות הגלובוס. שם, אולי יום אחד, תמוקם בירת העולם – המזכירה את טענתו של הקיסר קונסטנטינוס כי ביזנטיון הייתה בירת העולם העתיק.

גרנדה החדשה תתאחד עם ונצואלה, אם יוכלו להסכים על הקמת רפובליקה מרכזית. בירתן עשויה להיות מרקאיבו או עיר חדשה שתיקרא לאס קאסאס (על שם אותו גיבור אנושי) שתיבנה בגבולות שתי המדינות, באזור הנמל המצוין של בהייה-הונדה. מיקום זה, אף שאינו מוכר דיו, הוא המועיל ביותר מכל הבחינות. הוא נגיש בקלות, ומיקומו כה אסטרטגי שניתן להופכו לבלתי חדיר. יש לו אקלים טוב ובריא, אדמה המתאימה לחקלאות כשם שהיא מתאימה לגידול בקר, ושפע רב של עצים איכותיים לבנייה. ניתן לתרבת את האינדיאנים החיים שם, ואת נחלותינו הטריטוריאליות ניתן יהיה להגדיל עם רכישת חצי האי גואחירה. אומה זו צריכה להיקרא קולומביה כמחווה צודקת ומלאת תודה למגלה חצי הכדור שלנו. ממשלתה עשויה לנהוג לפי הדגם האנגלי, פרט לכך שבמקום מלך יהיה ראש רשות מבצעת שייבחר, לכל היותר, לכל ימי חייו, אך משרתו לעולם לא תהיה עוברת בירושה, אם רפובליקה היא הנחפצת. יהיה בית מחוקקים תורשתי או סנאט. גוף זה יוכל לחצוץ בין הדרישות האלימות של העם לבין הסמכויות הגדולות של הממשלה בתקופות של אי-שקט פוליטי. הגוף המייצג השני יהיה בית מחוקקים עם מגבלות שאינן גדולות מאלו של הבית התחתון באנגליה. החוקה תשאב מכל מערכות הממשל, אך אינני רוצה שהיא תשתתף בכל חטאיהן. כיוון שקולומביה היא ארצי, יש לי זכות בלתי ניתנת לערעור לחפוץ עבורה באותה צורת ממשל אשר, לדעתי, היא הטובה ביותר. ייתכן מאוד שגרנדה החדשה לא תרצה להכיר בממשלה מרכזית, כיוון שהיא נוטה מאוד לפדרליזם; במקרה כזה, היא תקים מדינה נפרדת אשר, אם תחזיק מעמד, עשויה לשגשג בשל משאביה הגדולים והמגוונים.

"שינויים גדולים ומועילים", אתה אומר, "יכולים לעיתים קרובות להיווצר באמצעות מאמציהם של יחידים". לדרום-אמריקאים יש מסורת בעניין זה: כאשר קצלקואטל, ההרמס או הבודהה של דרום אמריקה, ויתר על כהונתו ועזב את עמו, הוא הבטיח להם שיחזור בזמן שנקבע מראש כדי להקים מחדש את ממשלתו ולהחיות את שגשוגם. האם מסורת זו אינה מטפחת שכנוע כי הוא עשוי להופיע שוב בקרוב? האם תוכל לדמיין את התוצאה אם יופיע אדם בקרב אנשים אלו, הנושא את תווי פניו של קצלקואטל, הבודהה שלהם מהיערות, או אלו של מרקוריוס, שעליו דיברו אומות אחרות? האם אתה סבור שהדבר ישפיע על כל אזורי אמריקה? האם אין זו האחדות הנחוצה כדי לאפשר להם לגרש את הספרדים, את צבאותיהם ואת תומכיה של ספרד המושחתת, ולהקים באזורים אלו אימפריה חזקה עם ממשל חופשי וחוקים נאורים?

כמוך, אני מאמין שפעולות ספציפיות של יחידים יכולות להניב תוצאות כלליות, במיוחד במהפכות. אך האם אותו גיבור, אותו נביא גדול או אלו של אנאהואק, קצלקואטל, מסוגל לחולל את השינויים הכבירים שאתה מציע? דמות מוערכת זו אינה מוכרת היטב, אם בכלל, לעם המקסיקני: כזה הוא גורלם של המובסים, גם אם הם אלים. היסטוריונים וכותבים, זה נכון, נטלו על עצמם חקירה מדוקדקת של מוצאו, אמיתותה או כזביותה של דוקטרינתו, נבואותיו והדיווח על עזיבתו את מקסיקו. השאלה אם היה שליחו של ישו או עובד אלילים נתונה לוויכוח פתוח. יש שיקשרו את שמו לסנט תומאס; אחרים, ל"נחש המנוצה"; בעוד שאחרים אומרים שהוא הנביא המפורסם של יוקטן, צ'ילאן-קאמבאל. במילה אחת, רוב המחברים המקסיקנים, הפולמוסנים וההיסטוריונים החילוניים דנו, באריכות רבה יותר או פחות, בשאלת אופיו האמיתי של קצלקואטל. העובדה היא, לפי ההיסטוריון האב אקוסטה, שהוא כונן דת אשר בטקסיה, בעיקריה ובמסתוריה נשאה דמיון מופלא לדת של ישו, האמונה שסביר להניח שהיא הדומה לה ביותר. אף על פי כן, כותבים קתולים רבים ניסו לפסול את הרעיון שהיה נביא אמת, והם מסרבים לקשור אותו לסנט תומאס, כפי שעשו כותבים מהוללים אחרים. הדעה הכללית היא שקצלקואטל היה מחוקק אלוהי בקרב עמי אנאהואק עובדי האלילים, ושמונטזומה הגדול שלהם היה סגנו, השואב את כוחו מאותה אלוהות. מכאן ניתן להסיק כי המקסיקנים שלנו לא ילכו בעקבות קצלקואטל הפגאני, חרף הכסות שובת הלב שבה עשוי הוא להופיע, שכן הם מחזיקים בדת הבלתי סובלנית והבלעדית ביותר מכל הדתות.

למרבה המזל, מנהיגי תנועת העצמאות המקסיקנית עשו שימוש בקנאות זו למטרה נעלה על ידי הכרזה על הבתולה המפורסמת מגוואדלופה כמלכת הפטריוטים, תוך קריאה בשמה בכל המצבים הקשים והצבת דמותה על דגליהם. כתוצאה מכך, התלהבות פוליטית התערבבה בדת, ובכך נוצרה מסירות עזה למטרה הקדושה של החירות. ההערצה לדמות זו במקסיקו גדולה מההתעלות שגדול הנביאים הפיקחים ביותר יכול היה לעורר.

בוודאי אחדות היא מה שאנו צריכים כדי להשלים את מלאכת ההתחדשות שלנו. עם זאת, הפירוד בינינו אינו דבר יוצא דופן, שכן מאפיין של מלחמות אזרחים הוא יצירת שתי מפלגות: שמרנים ורפורמיסטים. הראשונים הם בדרך כלל הרבים יותר, שכן כוחו של ההרגל מניע לציית לסמכויות הקיימות; האחרונים הם תמיד מעטים יותר במספרם, אם כי קולניים ומלומדים יותר. כך, המסה הפיזית של האחד מאוזנת על ידי הכוח המוסרי של האחר; המאבק מתמשך, והתוצאות אינן ודאיות. למרבה המזל, במקרה שלנו, המסה הלכה בעקבות המלומדים.

אומר לך במה עלינו להצטייד כדי לגרש את הספרדים ולייסד ממשל חופשי. זוהי אחדות, כמובן; אך אחדות כזו תבוא באמצעות תכנון נבון ופעולות מכוונות היטב ולא על ידי קסם אלוהי. אמריקה עומדת יחדיו משום שהיא נטושה על ידי כל שאר האומות. היא מבודדת במרכז העולם. אין לה קשרים דיפלומטיים, ואין היא מקבלת סיוע צבאי כלשהו; במקום זאת, אמריקה מותקפת על ידי ספרד, המחזיקה בציוד צבאי רב יותר מכל מה שנוכל אולי להשיג באמצעים חשאיים.

כאשר ההצלחה אינה מובטחת, כאשר המדינה חלשה, וכאשר התוצאות נראות רחוקות, כל בני האדם מהססים; הדעות חלוקות, היצרים גועשים, והאויב מלבה יצרים אלו כדי לנחול ניצחון קל בזכותם. ברגע שנהיה חזקים ותחת הדרכתה של אומה ליברלית שתשאיל לנו את חסותה, נגיע להסכמה בטיפוח הסגולות והכישרונות המובילים לתהילה. אז נצעד בהוד לעבר אותו שגשוג גדול שאליו נועדה דרום אמריקה. אז אותם מדעים ואמנויות אשר נולדו במזרח והאירו את אירופה, יפרשו כנפיים לקולומביה חופשית, שתקבל את פניהם בלבביות.

אלו, אדוני, הן המחשבות והתצפיות שיש לי הכבוד להגיש לך, כדי שתוכל לקבלן או לדחותן בהתאם לערכן. אני מבקש שתבין כי פירטתי אותן משום שאיני מעוניין להיראות חסר נימוס ולא משום שאני מחשיב עצמי כשיר להשכילך בעניינים אלו.

הנני, אדוני, וכו' וכו',

סימון בוליבר

לקריאה נוספת

• מכתב מאת סימון בוליבר, תורגם לאנגלית על ידי לואיס ברטראנד בתוך "כתבים נבחרים של בוליבר", ניו יורק: הוצאת קולוניאל פרס בע"מ, 1915.