מלחמת השמאל הגרמני בישראל

מלחמת השמאל הגרמני בישראל היא המערכה הרב-זירתית – האידאולוגית, המדינית והצבאית – שניהלו ממשלת גרמניה המזרחית (DDR) וארגוני השמאל הרדיקלי בגרמניה המערבית נגד מדינת ישראל ואזרחיה בין השנים 1967-1989. מערכת יחסים זו, שהתבססה על שלילה מוחלטת של זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית עצמאית, היוותה המשך אידאולוגי ומבני לברית שנרקמה בעבר בין הרייך השלישי לבין הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני.

העימות נשען על שימוש מניפולטיבי במושג ה"אנטי-פשיזם", שבאמצעותו הגדירו המזרח-גרמנים והשמאל החדש במערב את ישראל כיורשתה של גרמניה הנאצית. היפוך תפקידים היסטורי זה, שזיהה את המדינה היהודית כ"מוצב קדמי של האימפריאליזם" וכגורם המבצע מלחמת השמדה בערבים, איפשר לגרמנים משני עברי המתרס להשתחרר מהמעמסה המוסרית של השואה ולהציג את התקיפה נגד היהודים כמעשה נאור של צדק היסטורי ושחרור לאומי.

במהלך שנות ה-70 וה-80, הפכה מזרח ברלין למרכז הלוגיסטי והתפעולי החשוב ביותר של אש"ף והחזית העממית באירופה. גרמניה המזרחית סיפקה לארגוני הטרור ולמדינות "חזית הסירוב" סיוע צבאי מסיבי שכלל כ-750,000 רובי קלצ'ניקוב, מאות מטוסי מיג, מוקשים וציוד ללוחמה כימית, לצד הכשרה מבצעית של אלפי לוחמים באקדמיות הצבאיות של ה-DDR. במקביל, ארגוני טרור מערב-גרמניים, ובהם "סיעת הצבא האדום" ו"התאים המהפכניים", פעלו בתיאום הדוק עם הפלסטינים בביצוע פיגועים רצחניים, כשהבולט שבהם היה חטיפת מטוס אייר פראנס לאנטבה – אירוע שבו לראשונה מאז 1945 כיוונו גרמנים נשק לעבר יהודים לא חמושים וביצעו סלקציה על בסיס זהותם.

קריסת הגוש המזרחי ואיחוד גרמניה ב-1990 הביאו לסיומה של הברית הצבאית והובילו לבקשת סליחה היסטורית של הפרלמנט המזרח-גרמני החופשי על עשורים של "צביעות ועוינות". עם זאת, העיוותים ההיסטוריים והצדקת הטרור הפלסטיני כמאבק אנטי-קולוניאלי הותירו מורשת אידאולוגית הממשיכה להשפיע על התרבות הפוליטית ועל היחס למדינת ישראל בגרמניה ובעולם כולו עד ימינו.

רקע היסטורי

השורשים ההיסטוריים של הברית בין גרמניה המזרחית לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) אינם תוצר מקרי של המלחמה הקרה, אלא מהווים המשך אידאולוגי ומבני ישיר לברית האסטרטגית שנרקמה בין הרייך השלישי לבין הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית בראשות המופתי חאג' אמין אל-חוסייני. קשר זה, המבוסס על זהות אינטרסים מוחלטת כנגד העם היהודי ושאיפותיו הלאומיות, התגבש בברלין כבר בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר העיר הפכה למרכזו של "אינטרנציונל אנטי-קולוניאלי" ^{1 2}. ברלין הנאצית העניקה לגולים ערבים ומוסלמים מרחב פעולה ותמיכה חומרית מתוך מטרה משותפת לערער את האימפריות המערביות ולהשמיד את הבית הלאומי היהודי, אותו תפסו הגרמנים כ"מרכז, בצורת מדינה, להפעלת השפעה הרסנית של האינטרס היהודי".

הבסיס המוסרי והפוליטי לברית הגרמנית-ערבית כנגד היהודים הונח בשיחה המכוננת בין אדולף היטלר למופתי ב-28 בנובמבר 1941. בשיחה זו הגדיר אל-חוסייני את הערבים כידידיה הטבעיים של גרמניה בשל קיומם של אויבים משותפים: "האנגלים, היהודים והקומוניסטים". היטלר סיפק למופתי הבטחה סודית ומפורשת שנועדה להתממש ברגע שצבאותיו יגיעו למזרח התיכון: "מטרתה של גרמניה תהיה אז אך ורק השמדת היסוד היהודי היושב במרחב הערבי תחת חסותה של בריטניה" ³. הבטחה זו להשמדת היהודים בארץ ישראל, שנשזרה ברטוריקה נאצית של דה-קולוניזציה ושחרור הערבים מעול האימפריות, הניחה את היסודות האידאולוגיים לבריתות הגרמניות העתידיות עם העולם הערבי.

עם הקמת גרמניה המזרחית, עברה הברית הזו טרנספורמציה רעיונית שאיפשרה לברלין הקומוניסטית לאמץ את אותם עקרונות עוינים תחת כסות של "אנטי-פשיזם" וסולידריות אנטי-אימפריאלית. ה"ברית האדומה-ירוקה" שנוצרה חיברה בין השמאל המהפכני לבין האסלאם הפוליטי, תוך שהיא נשענת על מסורת בולשביקית מוקדמת שראתה באסלאם כוח מניע ל"ג'יהאד מהפכני" נגד המערב ⁴. התפיסה הנאצית, שראתה בציונות זרוע של האימפריאליזם הבריטי, הוחלפה בנרטיב הסובייטי שראה בישראל "מוצב קדמי" של האימפריאליזם האמריקאי. בשני המקרים, התוצאה הייתה זהה: שלילת הלגיטימיות של קיום המדינה היהודית והצגת המאבק להשמדתה כמעשה של צדק היסטורי ושחרור לאומי.

המשכיות זו באה לידי ביטוי באופן שבו גרמניה המזרחית והשמאל הרדיקלי במערב השתמשו במונח "אנטי-פשיזם" כדי להצדיק את עוינותם המוחלטת לישראל. באמצעות הגדרת המדינה היהודית כיורשת של הנאציזם, הצליחו הגרמנים "להשתחרר" מהמעמסה המוסרית של השואה ולהפוך את התקיפה נגד היהודים למעשה נאור כביכול. אריך הונקר ואנשי השטאזי המשיכו את דרכו של הרייך השלישי במובן העמוק של מתן חסות, אימון ונשק לכוחות הערביים שביקשו לממש את חזון המופתי להשמדת "היסוד היהודי". המעבר מהבטחת היטלר ב-1941 לאספקת 750,000 רובי קלצ'ניקוב ואימון אלפי מחבלים מאש"ף ומדינות "חזית הסירוב" על ידי ה-DDR, מהווה קו רציף של שותפות גרמנית-ערבית כנגד העם היהודי.

הברית בין ברלין לאש"ף שימרה את ה"קוסמופוליטיות הריאקציונית" שהתגבשה עוד בימי האינטרנציונל האנטי-קולוניאלי בברלין הנאצית. כפי שבימי המלחמה הפכה ברלין לצומת דרכים עבור לאומנים ערבים שחיפשו פטרונות אוטוריטרית נגד הסדר הליברלי, כך בשנות ה-70 וה-80 היא שימשה כבסיס לוגיסטי ופוליטי עבור אש"ף והחזית העממית. גרמניה המזרחית אימצה את יאסר ערפאת כ"חבר ושותף למאבק", תוך שהיא מעניקה לגיטימציה לטרור רצחני תחת המושג "מאבק מזוין". בכך, היא אפשרה לרעיונות האנטי-יהודיים מהתקופה הנאצית להמשיך להתקיים בתוך תנועות פוליטיות חדשות, תוך יצירת מורשת המזהה את המדינה היהודית כמרכיב המרכזי של הדיכוי העולמי שיש למגרו.

הפער בין התיאוריה האידיאליסטית של סוציאליזם לבין המציאות של תמיכה במשטרים דכאניים כמו אלו של סוריה ועיראק, חשף מערכת טוטליטרית שהציבה את השנאה לציונות כציר מרכזי לזהותה הלאומית. גרמנים רבים, בשני צידי המתרס, ראו בזינוק לאימוץ המאבק הפלסטיני דרך ל"שחרור לאומי" מהפרטים המטרידים של ההיסטוריה הגרמנית הקרובה. עבורם, תיאור הארגונים הפלסטיניים החמושים כטרוריסטים נחשב ל"השמצה", ובכך הם קבעו במשתמע כי המטרות היהודיות של הטרור ראויות לגורלן. ברית זו נותרה כאחד הפרקים המבישים בהיסטוריה הגרמנית, שכן היא גייסה את זכר קורבנות הפשיזם לטובת מלחמה חדשה כנגד ניצולי אותו פשיזם עצמו.

עליית גרמניה המזרחית

ב-14 במאי 1947, נשא שר החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו, נאום בעצרת הכללית של האו"ם בו מתח ביקורת על המעצמות המערביות על כך שנכשלו בהגנה על זכויותיו האלמנטריות של העם היהודי מפני התליינים הפשיסטים. גרומיקו הצדיק את שאיפת היהודים להקמת מדינה משלהם, חיבר בין שאיפה זו לאנטי-פשיזם הקומוניסטי, ואף הדגיש כי לשני העמים בפלסטין, הערבים והיהודים, יש שורשים היסטוריים במקום. הוא הצהיר כי יהיה זה לא צודק להתעלם משאיפה זו או לשלול את זכותו של העם היהודי לממשה.

אולם, כבר בשנת 1949 החלה נסיגה דרסטית מעמדות אלו, בתהליך ששימש כגשר אידיאולוגי שאפשר את המעבר מהלאומנות הנאצית לקומוניזם המזרח-גרמני. המפנה התרחש בשיאם של הטיהורים ה"אנטי-קוסמופוליטיים" – מערכת של רדיפות משפטיות מבוימות נגד קומוניסטים מובילים, רבים מהם יהודים. טיהורים אלו לא היו רק מאבק פוליטי, אלא פעולה אקטיבית של ניקוי הקומוניזם עצמו מכל השפעה יהודית; בכך, הפך הקומוניזם למערכת שאימצה את העוינות ליהודים כרכיב ליבה, ובאופן פרדוקסלי ייתרה את שנאתו ההיסטורית של היטלר לקומוניזם, לאחר שזה "טוהר" מהגורם שהנאציזם תפס כמרכיב ההרסני שבו ⁵. ההנהגה המזרח-גרמנית הציגה עצמה כעת כמגינה האמיתית של האומה מפני איומים חדשים, תוך שהיא משליכה את כל האחריות לחלוקת גרמניה ולפשעי העבר על המערב. וולטר אולבריכט וילהלם פיק הסירו את האחריות מהגרמנים שהיו שותפים לפשעים המוניים והפכו אותם לאומה של קורבנות חפים מפשע של האימפריאליזם האמריקאי. המדד לאדם שוחר שלום לא היה עוד פנקס המפלגה שהחזיק בעבר, או אם השתייך למפלגה הנאצית, אלא עמדתו הנוכחית כלפי המערב. באופן זה, הלאומנות הקומוניסטית הלכה יד ביד עם המשימה של שחרור הגרמנים מעברם הקשה, והאנטי-פשיזם הופרד מהעבר הנאצי והופנה אך ורק נגד ההווה המערב-גרמני ⁵.

תהליך זה, שהחל ב"עלילת הרופאים" במוסקבה ב-1949 והמשיך במשפט סלנסקי בפראג ב-1952, הגיע לשיאו במזרח ברלין. שם, פול מרקר וקומוניסטים ותיקים אחרים שתמכו בפיצויים לניצולים יהודים ודגלו בתמיכה בישראל, הואשמו בהיותם סוכנים של קנוניה אמריקאית-ציונית. המהלך כלל התנערות מוחלטת מהצהרותיו המוקדמות של גרומיקו: הקמת מדינת ישראל הפכה מחזון של צדק לעוול, השורשים ההיסטוריים של היהודים הוכחשו, ואזכור השואה דוכא באופן שיטתי. מרקר, ששילב אורתודוקסיה קומוניסטית עם סולידריות מתמשכת לניצולים יהודים, הפך לנטל פוליטי. הוא הואשם כי תמיכתו בפיצויים נועדה רק כדי להקל על חדירת הון פיננסי אמריקאי לגרמניה. האינקוויזיטורים של המפלגה הציגו את הקשרים עם ארגונים יהודיים כקנוניה של מרגלים וחבלנים, כשהם משתמשים במונחים כמו "השתלטות ארית" כדי לתאר את תפיסת הרכוש היהודי כהעברת רווחים מידי קפיטליסטים מונופוליסטים יהודים לידי קפיטליסטים מונופוליסטים אריים ⁵. הישגי הברית נגד היטלר נמחקו מהזיכרון, והניסיון לייחד את הסבל היהודי תויג כלאומנות בורגנית המזלזלת בהקרבתם של הקומוניסטים.

בעקבות טיהורים אלו, גורשו ישראל והציונות משורות המאמץ ה"אנטי-פשיסטי" והושמצו ככלי של האימפריאליזם האמריקאי והמערב-גרמני. התיאוריה הלניניסטית של האימפריאליזם, בשילוב החלטת סטלין לגרש את הכוח המערבי מהמזרח התיכון, הובילו את המשטר להתייחס לישראל כחלק ממחנה האויב במלחמה הקרה. כך נוצרה סינתזה חדשה ומסוכנת: האנטישמיות הקלאסית והאנטי-ציונות הנאצית הולבשו במחלצות של אידיאולוגיה קומוניסטית "מטוהרת", מה שאיפשר למזרח גרמניה להמשיך את המלחמה ביהודים תחת דגל האנטי-אימפריאליזם ⁵. הקוסמופוליטיות תוארה כאידיאל של "איש הכסף", אדם ללא מולדת המגלה בוז ציני לכל קשר מוסרי וחובה לאומית. התיאורים הללו היו קטלוג מוחלט של סטריאוטיפים אנטישמיים מסורתיים שבהם הקוסמופוליט (היהודי) הוא רוצח המבקש להפוך את העובדים לאובייקטים מופשטים של ניצול. בכך שהמשטר המזרח-גרמני בנה ממשל "אנטי-פשיסטי" שנשען על לאומנות גרמנית, הוא התרחק מכל זיהוי עם היהודים ואימץ את דמויות ה"אחרים" וה"זרים" המושמצים מההיסטוריה הגרמנית המודרנית.

כך, באמצעות הוקעת ה"קוסמופוליטיות" והציונות כזרועות של האימפריאליזם, כינן המשטר המזרח-גרמני זהות שביקשה למחוק את הייחודיות היהודית ולעקר את הלגיטימיות של קיום יהודי מובחן, תוך התמזגות לתוך מרחב אזרחי-מעמדי "מטוהר" שבו הזהות היהודית נתפסת כגורם זר, נצלני ומאיים שיש להעלימו.

מתוך כל זה, הפנייה לעבר הערבים ונגד ישראל נתפסה כאישור מחדש של האורתודוקסיה המרקסיסטית-לניניסטית. בשנת 1953 חתמה גרמניה המזרחית על הסכם הסחר הראשון שלה עם מצרים, ובעקבותיו הגיעו הסכמים עם לבנון, סוריה ותימן ב-1955 וב-1956. הסכמים אלו לוו בגינויים חריפים של "התוקפנות הישראלית" ושל תומכיה המערב-גרמנים. בשנת 1957 הצהיר אוטו גרוטווהל, יו"ר מועצת השרים של גרמניה המזרחית, בפני נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר, כי המאבק המזרח-גרמני נגד כוחות "הפשיזם והמיליטריזם" במערב גרמניה מחייב יחסים קרובים עם מצרים. בכך קשר גרוטווהל את האנטי-פשיזם הקומוניסטי לכינון יחסים קרובים עם יריבתה העיקרית של ישראל.

חלק מרכזי באסטרטגיה המזרח-גרמנית היה השימוש בהסכמי השילומים שחתמה מערב גרמניה עם ישראל ככלי ניגוח פוליטי. ב-1958 הצהיר גרהרד וייס בבגדאד כי בעוד לגרמניה המזרחית אין קשרים מכל סוג עם ישראל, תשלומי השילומים של מערב גרמניה תורמים תרומה חיונית לחוזקה המטריאלי והמוסרי של ישראל. חנופה למדינות ערב באמצעות גינוי התמיכה המערב-גרמנית בישראל הפכה לנושא מתמשך במדיניות החוץ של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית.

שיא נוסף בתהליך זה נרשם בביקורו של ולטר אולבריכט בקהיר בין ה-24 בפברואר ל-2 במרץ 1965. אולבריכט דיבר על "מאבק משותף" נגד אויבים משותפים והוקיע את ישראל כ"מוצב קדמי אימפריאליסטי במרחב הערבי". הוא תקף את שיתוף הפעולה הצבאי המערב-גרמני עם ישראל וטען כי האינטרסים של המזרח-גרמנים והמצרים נפגשים. באותה עת הצטרפה גרמניה המזרחית, בקנה מידה צנוע תחילה, לתוכנית משלוחי הנשק של הגוש הסובייטי למצרים. כאשר הכריזה מערב גרמניה על החלטתה להציע הכרה דיפלומטית רשמית לישראל במרץ 1965, מיהר אולבריכט להציג זאת כקרב פוליטי נגד "הבסיס הצבאי האימפריאליסטי של ישראל". בעיניו, סוגיית ישראל הייתה נפרדת לחלוטין מהסבל והעוול שנגרמו על ידי משטר היטלר לאזרחים היהודים של אירופה.

התפתחות יחסי ישראל גרמניה המערבית

מערכת היחסים המורכבת והחשאית שנרקמה בין גרמניה המערבית לישראל בשנות ה-50 וה-60 שימשה ככלי תעמולתי רב עוצמה עבור גרמניה המזרחית, שאחזה בפרטים השנויים במחלוקת של קשר זה כדי לבסס את נרטיב "ההמשכיות הנאצית" של שכנתה ממערב. הקשרים הביטחוניים והכלכליים בין המדינות נבנו על קרקע רוויה בסתירות מוסריות, כאשר פקידים וקצינים בכירים בעלי עבר בשירות הרייך השלישי נטלו חלק פעיל בבניית כוחה של המדינה היהודית. נוכחותם של אנשים אלו בעמדות מפתח אפשרה למזרח גרמניה להציג את הברית כמעין הכשרת שרץ הדדית: ישראל מקבלת נשק וכסף, וגרמניה המערבית מקבלת תעודת יושר מדינית שמנקה את עברה ⁶.

אלברט נורדן, חבר הפוליטביורו ויהודי בעצמו, הוביל קמפיינים שנועדו להוכיח כי האנטישמיות הושמדה במזרח גרמניה, ולכן ביקורתה על ישראל היא פוליטית בלבד. במסגרת זו הופצה התפיסה כי ישראל והציונות משתפות פעולה באופן הדוק עם "הרוצחים הנאצים של העם היהודי, עם האימפריאליסטים המערב-גרמנים בבון". נורדן ואחרים אף תקפו את משפט אייכמן בירושלים, בטענה שהוא נועד להסתיר את עברם של נאצים לשעבר המכהנים בתפקידים בכירים במערב גרמניה, דוגמת הנס גלובקה, במסגרת הסכמים סודיים בין הממשלה בבון לתל אביב. תפיסה זו הפכה את הקורבנות של העבר לתוקפנים של ההווה, וסיפקה הצדקה אידיאולוגית לברית הצבאית והפוליטית המתרחבת בין גרמניה המזרחית לעולם הערבי.

כאמור, אחד המוקדים המרכזיים שנוצלו על ידי התעמולה המזרחית היה השתלבותם של נאצים לשעבר במנגנון הממשלתי של בון שעמד בקשר עם ישראל. מקרה בולט הוא זה של קרל פרידריך ויאלון, שבשנת 1961 ניהל מגעים ישירים עם ראש משלחת השילומים הישראלית בנוגע למלווה ביטחוני. ויאלון שימש בתחילת שנות ה-40 כראש מחלקת התקציבים ברייכסקומיסריאט אוסטלנד, שם היה מעורב אישית בגזלת רכוש יהודי ובהוצאת פקודות להחרמת זהב וכסף מגטאות היהודים. העובדה שפחות משני עשורים לאחר מכן הוא היה האיש שדן בתמיכה כלכלית בישראל, סיפקה למזרח גרמניה ראיה ניצחת לטענה כי הממסד המערבי רווי בפושעי מלחמה. דמות נוספת הייתה הנס גלובקה, מנכ"ל לשכת הקנצלר אדנאואר, שהיה מעורב בניסוח חוקי הגזע של נירנברג. החשש מחשיפת מעשיו במהלך משפט אייכמן הוביל לעסקאות פוליטיות חשאיות, שבהן נדרשה ישראל להגביל את הדיון לדמותו של אייכמן בלבד ולא להרחיב את היריעה למעורבותם של פקידים בכירים נוספים בממשלת מערב גרמניה.

הסכמי השילומים, שנחתמו ב-1952, סיפקו גם הם חומר נפץ פוליטי. למרות שההסכם נועד רשמית לשיקום הניצולים, חלק ניכר מהכספים הופנה בחשאי לרכישת ציוד לתעשייה הביטחונית ולרכישת נשק מתקדם, לעיתים במסווה של רכישות אזרחיות. הגרמנים העלימו עין משימוש זה, ובמקרים מסוימים אף סיפקו נשק בחינם כדי להשפיע על עמדותיה של ישראל בסוגיות רגישות כמו העמדת נאצים לדין. הדינמיקה הזו תוארה על ידי מתנגדים פנימיים בישראל, ובראשם מנחם בגין ותנועת חירות, כניסיון "לקנות" את ההיסטוריה ואת זכר הקורבנות בכסף. עיתון "חירות" פרסם רשימות מפורטות של נאצים המכהנים בבונדסטג ובמשרד החוץ הגרמני, והוקיע את הממשלה הישראלית כמכינה "מאזן של סחורות המגואלות בדם יהודי, שנקבל כ'פיצוי' עבור גולגולת רצוצה, אם טבוחה וילד שרוף".

המבוכה הישראלית בנוגע לעברם של שותפיהם הגרמנים הגיעה לשיאה סביב דמותו של קורט בכר, פושע נאצי שעמו ניהל ישראל קסטנר משא ומתן על רכישת חיטה מכספי השילומים. העובדה שקסטנר העיד לטובתו של בכר לאחר המלחמה וסייע לשחררו, בידיעת בכירים בממשלת ישראל, שימשה את מזרח גרמניה כדי להציג את הציונות כמשתפת פעולה עם הגרועים שבפושעים. בנוסף, הקשרים הביטחוניים החשאיים כללו פגישות כמו זו שנערכה בפריז ב-1956, שבה קצינים גרמנים בעלי עבר נאצי שיבחו את צה"ל מאחורי דלתיים סגורות והציעו שישראל תכניע את מצרים לחלוטין – עמדה שעמדה בסתירה חריפה למדיניות הרשמית הזהירה של בון.

גרמניה המזרחית השתמשה בסתירות אלו כדי "להיתפס" על הכשל המוסרי של המערב. היא ניצלה את תחושת הניכור והתהום שהיו קיימים בעשור הראשון בין ניצולי השואה, שנתפסו לעיתים כ"אבק אדם" והואשמו ב"הליכה כצאן לטבח", לבין הציבור הישראלי והמנהיגות שזלזלה בצרכיהם האישיים לטובת אינטרסים לאומיים. היעדר הייצוג הפוליטי של הניצולים בדיוני השילומים והעדפת פקידים שניהלו את המגעים ללא יחס אישי, אפשרו ל-DDR להציג את עצמה כמדינה הגרמנית היחידה שאינה מקיימת קשרים עם "הישות הציונית" משתפת הפעולה עם הנאצים. עבור מזרח ברלין, כל טנק אמריקאי שהועבר דרך גרמניה לישראל או כל צוללת שמומנה על ידי בון, היו הוכחה ל"ברית הפשיסטית" החדשה שהחליפה את הרייך השלישי, כלי פוליטי ששימש אותה לביצור מעמדה בעולם הערבי ובקרב תנועות אנטי-קולוניאליות.

מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים ביוני 1967 סימנה את הפיכת העימות הרעיוני בין גרמניה המזרחית לישראל למלחמה אקטיבית בחזיתות הפוליטיות והצבאיות. ב-15 ביוני 1967, בלייפציג, נשא ולטר אולבריכט נאום שהפך לטקסט הקנוני של האנטגוניזם המזרח-גרמני לישראל. אולבריכט הטיל את מלוא האשמה למלחמה על הישראלים, ותיאר אותם כחלק ממה שכינה קונספירציה שאורגנה על ידי ארצות הברית, בריטניה ומערב גרמניה. הוא השווה את ישראל לגרמניה הנאצית בטענה שהעולם לא יכול לקבל מצב שבו ישראל התוקפנית והאנשים שמאחורי הקלעים יוצרים "פרוטקטורט בסיני" או "גנרל גוברנמן בירדן" עבור דיכוי קולוניאלי מחודש של העמים הערבים. השימוש במונחים אלו נועד ליצור הקבלה ישירה ל"פרוטקטורט" הנאצי בצ'כוסלובקיה ול"גנרל גוברנמן" בפולין הכבושה. אולבריכט טען כי לא היה כל איום צבאי על קיומה של מדינת ישראל, וביטל את החששות הישראליים כ"בלוף" שנועד להעניק לתוקפנות הישראלית כסות של מאבק קיומי. הוא קבע כי ישראל מונהגת על ידי "שוביניזם, טירוף גזעי ושלטון מעמדי" המדמים את שיטותיו של היטלר ⁷.

במקביל למתקפה המילולית, עברה גרמניה המזרחית לסיוע צבאי מסיבי ודחוף לשיקום הצבאות הערביים המובסים. כבר ב-7 ביוני 1967, בעיצומם של הקרבות, התכנס הפוליטביורו בברלין המזרחית והחליט להציע תמיכה חומרית למצרים ולסוריה. ב-8 ביוני הודיע וילי שטוף לראש ממשלת סוריה על משלוח נשק חינם כ"מחווה של סולידריות", שכלל עשרה מטוסי קרב מסוג מיג-17, 80 רכבים משוריינים, 40 משגרי RPG ומיליוני כדורים. עד יולי 1967, משלוחי הנשק למצרים לבדה כללו 30 מטוסי מיג-17 ו-35 טנקים מסוג T-34/85. בסך הכל, בחודש שלאחר המלחמה, סיפקה גרמניה המזרחית למדינות הערביות נשק בשווי של 12.7 מיליון דולר, שכלל למעלה מ-20,000 רובי קלצ'ניקוב ומיליוני כדורים, וזאת במטרה מוצהרת להביא לשינוי במאזן הכוחות נגד "האסטרטגיה הגלובלית של ארה"ב".

באותה עת, בגרמניה המערבית, התחוללה תפנית חריפה בעמדת השמאל החדש (SDS) כלפי ישראל, שהושפעה עמוקות מאירועי יוני 1967. ב-2 ביוני, שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה, נורה למוות הסטודנט בנו אונסורג על ידי השוטר קארל-היינץ קוראס (שמאוחר יותר נחשף כסוכן שטאזי) במהלך הפגנה נגד השאה הפרסי. אירוע זה גרם לרדיקליזציה של הסטודנטים, שראו בממשלתם ובמשטר המערבי כפשיסטיים. הצירוף של הירי באונסורג והניצחון הישראלי המהיר גרמו למנהיגי השמאל, כמו ריימוט רייכה, לסרב לתמוך בישראל כפי שעשתה עיתונות הימין של אקסל שפרינגר. ב-SDS החלו להגדיר את התמיכה המסורתית של מערב גרמניה בישראל כ"פילושמיות" – רגש אשם נוירוטי וצבוע שמשמש כסות לאינטרסים אימפריאליסטיים. בוועידת הסטודנטים בפרנקפורט בספטמבר 1967 אומצה החלטה המגדירה את ישראל כ"מדינת מתנחלים ציונית" העוסקת בגירוש ובדיכוי של האוכלוסייה הערבית, וקראה לסולידריות עם המהפכה הערבית.

ניצול העמדה האנטי-ישראלית הנוקשה אפשר לגרמניה המזרחית להשיג פריצה דיפלומטית חסרת תקדים ולשבור את "דוקטרינת הלשטיין". בין אפריל ליולי 1969 הודיעו עיראק, סודן, סוריה ומצרים על כינון יחסים דיפלומטיים רשמיים עם מזרח ברלין. ההודעות המשותפות שפרסם שר החוץ אוטו וינצר עם עמיתיו הערבים הדגישו את המאבק המשותף נגד ה"ציונות" וה"ניאו-נאציזם" המערב-גרמני, ותיארו את ישראל כ"ראש חץ של האימפריאליזם". פריצה זו הובילה למיסוד מנגנון משלוחי הנשק החשאי; ב-30 בספטמבר 1969 הוציא וילי שטוף צו סודי שהסדיר את אספקת הציוד הצבאי והסיוע הטכני ל"מדינות לאומיות ידידותיות". גרהרד וייס מונה לעמוד בראש ועדה שריכזה את הייצוא הביטחוני, תוך הקפדה על סודיות מוחלטת ("הסולידריות החשאית") ותיעדוף למדינות שהכירו דיפלומטית ב-DDR.

ההסלמה הגיעה לשיאה בכינון ברית צבאית ופוליטית עם ארגון אש"ף וארגוני ה"פדאיון". באוקטובר 1971 ביקר יאסר ערפאת בברלין המזרחית בראש משלחת רשמית, וקיבל הבטחה מהפוליטביורו לחיזוק התמיכה הפוליטית והחומרית. גרמניה המזרחית החלה לספק עשרות אלפי רובי קלצ'ניקוב ומיליוני כדורים ישירות לארגונים הפלסטיניים, ואימנה מאות קצינים ומומחים צבאיים פלסטינים במוסדותיה. תמיכה זו העניקה לגיטימציה למאבק המזוין הפלסטיני, שגלש לתוך שטח גרמניה המערבית. בנובמבר 1969 ניסה הארגון השמאלי-קיצוני "טופאמרוס מערב-ברלין" לפוצץ מטען חבלה במרכז הקהילתי היהודי בברלין ביום השנה לליל הבדולח, תחת הסיסמה "שלום ונאפלם" וכאות סולידריות עם "אל-פתח".

הטרור הבינלאומי

שנת 1972 עמדה בסימן הסלמה דרמטית בטרור הבינלאומי המכוון נגד ישראל, כאשר גרמניה הפכה לזירה מרכזית של פעילות זו. ב-30 במאי 1972 הגיעו לנמל התעופה לוד שלושה חברי "הצבא האדום היפני", שלוחה טרוריסטית של השמאל החדש ביפן, בטיסת אייר פראנס מפריז דרך רומא. בתיאום עם החזית העממית לשחרור פלסטין, הם שלפו ממטענם רובי קלצ'ניקוב ורימוני יד ופתחו באש רצחנית באולם הנוסעים, שבו נרצחו 25 בני אדם ונפצעו 78. עיתונאי ישראלי תיאר את הזירה כדומה לזו שלאחר פוגרום, עם שברי זכוכית וכתמי דם בכל עבר. בעוד ראש הממשלה גולדה מאיר הוקיעה את מעשה הרצח, שידורי "קול אל-פתח" בערבית מקהיר חגגו את הטבח כבחירה מהפכנית והומנית גדולה, המדגימה כיצד מהפכני העולם ניצבים בשורה אחת נגד הציונות והאימפריאליזם. ב-PLO הגדירו את ההתקפה כמכה אנושה לתוכניות ההגירה הציוניות והציגו את הרוצחים היפנים כגיבורים שפניהם הביעו שלווה בעת שקצרו את ה"אויב". לעומת זאת, עיתון השלטון המזרח-גרמני "נויס דויטשלנד" בחר להצניע את פרטי הטבח ודיווח עליו בקצרה כ"תקרית חמורה" ששימשה את ישראל כתירוץ לתוקפנות נגד לבנון.

הסלמה נוספת הגיעה בספטמבר 1972 עם הקמת ארגון "ספטמבר השחור" על ידי יאסר ערפאת ומקורביו. ב-5 בספטמבר פשטו טרוריסטים מהארגון על מגורי המשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן. המחבלים דרשו את שחרורם של 236 אסירים פוליטיים המוחזקים בישראל, בהם חבר "הצבא האדום היפני" שנתפס בלוד, וכן את שחרורם של מנהיגי כנופיית באדר-מיינהוף הגרמנית, אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף. לאחר ניסיון חילוץ כושל בשדה התעופה פלדפורסטנברוק, נרצחו כל אחד-עשר הספורטאים הישראלים. ממשלת גרמניה המזרחית הגיבה בגינוי פומבי נדיר ל"פשע נגד הרעיון האולימפי", אך נמנעה מלהזכיר כי הקורבנות היו ישראלים או יהודים, וטענה כי המעשה פוגע בעיקר במאבק לשחרור ערב. התעמולה המזרח-גרמנית מיהרה להסיט את המבט למתקפות הנגד של חיל האוויר הישראלי, אותן כינתה "פעולות של גנגסטרים מהאוויר" נגד נשים וילדים חסרי הגנה.

הטבח במינכן עורר תגובה נחרצת מצד ממשלת גרמניה המערבית. שר הפנים הנס-דיטריך גנשר חתם ב-3 באוקטובר 1972 על צו האוסר את פעילותם של שני ארגונים פלסטיניים מרכזיים במדינה: איחוד הסטודנטים הפלסטינים (GUPS) ואיחוד הפועלים הפלסטינים (GUPA). גנשר קבע כי הארגונים הללו, שהוכוונו מקהיר על ידי אל-פתח, תומכים בשיטות של לוחמת גרילה וטרור גם על אדמת גרמניה המערבית. רשויות הביטחון חשפו כי חברי הארגונים חגגו בפרסומיהם את מעשי הרצח בלוד ובמינכן כ"פעולות הראויות להערצה ולחיקוי". כתוצאה מכך, גורשו מהמדינה מאות אזרחים ערבים, מרביתם חברי GUPS, בטענה שהם מהווים איום על ביטחון הפנים והסדר הציבורי. פעילים פלסטינים ותומכיהם בשמאל המערב-גרמני מחו על המהלך וכינו אותו "ציד מכשפות" אנטי-ערבי, תוך שהם מאשימים את ממשלת בון בשיתוף פעולה עם האימפריאליזם והציונות.

לצד המאבק המשפטי והביטחוני, התחולל מאבק אידיאולוגי עמוק בקרב השמאל הרדיקלי. אולריקה מיינהוף, ששהתה בכלא באותה עת, פרסמה מאמר תחת הכותרת "הפעולה של ספטמבר השחור במינכן: על האסטרטגיה של המאבק האנטי-אימפריאליסטי". מיינהוף היללה את הרצח במינכן כפעולה שהיא בו-זמנית אנטי-אימפריאליסטית, אנטי-פשיסטית ובינלאומית, וטענה כי היא מציגה אנושיות המוגדרת על ידי תודעה הנלחמת נגד המערכת הקיצונית ביותר של שלטון מעמדי. היא השוותה את משה דיין להיינריך הימלר וכתבה כי מדינת ישראל השתמשה בספורטאים שלה כפי שהנאצים השתמשו ביהודים – חומר דלק לשריפה עבור מדיניות ההשמדה האימפריאליסטית. לשיטתה של מיינהוף, הטרוריסטים לא היו אשמים במות הספורטאים, אלא המשטרה הגרמנית.

הקולות התומכים בטרור הדהדו גם מעבר לאירופה. נשיא אוגנדה, אידי אמין, שלח מכתב למזכ"ל האו"ם קורט ולדהיים, שבו שיבח בגלוי את אדולף היטלר ואת השמדתם של שישה מיליון יהודים.

דבריו של אמין היו ידועים לראשי אש"ף ולמנהיגי הגוש המזרחי, ובכל זאת, כפי שיתברר בעתיד, שיתוף הפעולה בין ארגוני הטרור למשטרו של אמין רק הלך והתהדק. בתקופה זו, גרמניה המערבית מצאה עצמה במגננה מול מדינות ערב בשל צעדי הלוחמה בטרור שנקטה, בעוד גרמניה המזרחית ניצלה את ההתרחשויות כדי להעמיק את בריתה עם ערפאת ואש"ף.

מיסוד הברית הצבאית עם אש"ף

בשנת 1973 הגיע מיסוד הברית בין גרמניה המזרחית לארגון לשחרור פלסטין לשיא חדש, על רקע תחושת השלטונות הקומוניסטיים כי מאזן הכוחות העולמי נוטה לטובתם. לאחר שני ביקורים רשמיים של משלחות בראשות יאסר ערפאת במזרח ברלין באותה שנה, הפכה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית למדינה הראשונה בגוש הסובייטי שהתירה לאש"ף לפתוח משרד רשמי בבירתה. הקשר האישי בין אריך הונקר לערפאת הפך לפנים הציבוריות של ברית זו, כאשר תמונותיהם לוחצים ידיים ומחייכים פורסמו בשער העיתון "נויס דויטשלנד" תחת הכותרת "SED ו-PLO מעמיקים את שיתוף הפעולה ביניהם". הונקר הדגיש את המאבק המשותף נגד האימפריאליזם, הקולוניאליזם והציונות, והבטיח לחזק את התמיכה הפוליטית והחומרית בארגון ⁸.

משרד אש"ף במזרח ברלין נתפס על ידי המשרד לביטחון המדינה (השטאזי) כנכס אסטרטגי בעל אפשרויות פוליטיות-אופרטיביות חדשות למלחמה באויב המשותף. השטאזי העריך כי ניתן יהיה להשתמש במשרד באופן רשמי או לא רשמי למבצעים מיוחדים תחת סיפור כיסוי של פעילות פלסטינית. עם זאת, פתיחת המשרד לוותה באמביוולנטיות עמוקה; השטאזי הביע חשש מפני ביצוע מעשי טרור על ידי ארגונים מיליטנטיים שיצאו מבסיס הפעולה במזרח גרמניה, דבר שעלול היה לפגוע במוניטין של המדינה כ"מדינת שלום" ולסכן את היתרונות הכלכליים שהפיקה מהקשרים עם מערב גרמניה. כדי לשלוט בסיכון, הרחיב השטאזי את המעקב אחר פעילי הארגונים השונים במדינה, בהם אנשי אל-פתח, החזית העממית וה"צאעיקה", תוך חשש מפני חדירה של שירותי ביון אימפריאליסטיים.

מרכיב מרכזי במיסוד היחסים היה קליטתם של כ-330 סטודנטים פלסטינים שגורשו ממערב גרמניה בעקבות הטבח באולימפיאדת מינכן. הונקר קיבל את הצעתו של ערפאת לאפשר לסטודנטים אלו להמשיך את לימודיהם באוניברסיטאות במזרח המדינה. עבור אש"ף, המשרד בברלין שימש גם כמרכז לשיקום מערך התרומות והכספים שקרס במערב גרמניה לאחר הוצאת הארגונים אל מחוץ לחוק. מנהל המשרד, נביל קוליילאט, פעל להדק את הקשרים עם כ-1,600 הסטודנטים הערבים במזרח גרמניה, תוך שהוא מסתייע בגיבוי פוליטי של הוועד המרכזי של מפלגת ה-SED.

הקמת המעוז הפלסטיני בלב ברלין עוררה מחאה חריפה מצד הקהילה היהודית והמערב. היינץ גלינסקי הגדיר את ההסכם כסקנדל הגדול ביותר בהיסטוריה הגרמנית שלאחר המלחמה, ותקף את העובדה שגרמניה מאפשרת לארגון טרור להמשיך את "מלאכת השנאה שלו נגד אנשים בני הדת היהודית" מתוך ברלין. גלינסקי הזהיר כי ברלין הופכת לקרוסלה של טרור ולבסיס לוגיסטי להחדרת חוליות מרצחים למערב אירופה. במכתב גלוי לאריך הונקר הביע גלינסקי זעזוע מכך שדווקא מי שנרדפו על ידי הנאצים, כמו הונקר עצמו, מטפחים רגשות הרסניים שכאלו ומפקירים את הסולידריות עם ניצולי השואה לטובת "ברית עם הטרור נגד היהודים".

גם מחלקת המדינה האמריקאית הביעה דאגה עמוקה מהמהלך. הנרי קיסינג'ר פנה לבעלות הברית המערביות בבקשה להפעיל לחץ על ברית המועצות כדי למנוע את פעילות המשרד, מחשש שישמש ככיסוי לאימון כוח אדם לפעולות טרור במערב אירופה ובסקנדינביה. דיפלומטים אמריקאים בברלין דיווחו על זרם גובר של ערבים המגיעים לנמל התעופה שונפלד בדרכם למערב ברלין בחסות המשרד החדש, וציינו כי המהלך מכניס אלמנט של מתח שמחבל במאמצי הדטאנט. למרות האזהרות האמריקאיות והמחאות היהודיות, גרמניה המזרחית המשיכה להעמיק את הברית, וסיפקה לאש"ף סיוע צבאי ורפואי, כולל טיפול ב-400 לוחמים פצועים מדי שנה בבתי החולים שלה, ובכך מיקמה את עצמה כ"סנדקית" של הארגון בגוש המזרחי.

מלחמת יום כיפור

מלחמת יום כיפור, שפרצה ב-6 באוקטובר 1973, חשפה את עוצמתו של החימוש הסובייטי והמזרח-אירופי שסופק למצרים ולסוריה בשנים שקדמו למלחמה. העליונות המספרית והטכנולוגית של צבאות ערב בימי הפתיחה הייתה מכרעת: בחזית הסורית עמד יחס הכוחות בשריון על יותר מ-5 ל-1, ובארטילריה על 20 ל-1 לטובת הסורים. השימוש הנרחב בטילי נ"ט מסוג "סאגר" (Sagger) ובטילי כתף RPG-7 על ידי חיל הרגלים הערבי, לצד רשת צפופה של טילי נ"מ מסוג SAM, שבר את העליונות המסורתית של השריון וחיל האוויר הישראלי. ביממה הראשונה של הלחימה הושמדו כ-190 מתוך 300 הטנקים הישראלים בחזית התעלה, וחיל האוויר הישראלי איבד כ-30% מכוחו המבצעי בשל המטרייה האווירית הסובייטית.

בזמן שישראל נאבקה על קיומה, גרמניה המזרחית נרתמה לסיוע צבאי חשאי ומסיבי למדינות ערב. אריך הונקר אישר באופן אישי את "מבצע חלב" (Aleppo), במסגרתו נשלחה טייסת של 12 מטוסי מיג-21 מהכוח האווירי המזרח-גרמני לסוריה. הטייסים המזרח-גרמנים הטיסו את המטוסים החמושים דרך בודפשט ויוגוסלביה לנמל התעופה בחלב, שם ביצעו טיסות מבחן לפני שהעבירו אותם לידי טייסים דוברי רוסית שהשתתפו בלחימה. במקביל, שתי אוניות מטען מזרח-גרמניות, "פרייבורג" ו"קלוסטרפלדה", יצאו מנמל רוסטוק כשהן נושאות למעלה מ-2,200 טון של ציוד צבאי כבד. המטען כלל 62 טנקים מסוג T-54, משגרי RPG-7 עם עשרות אלפי פגזים, ו-30,000 מוקשים נגד טנקים. שר ההגנה היינץ הופמן הורה למחוק כל כיתוב בגרמנית מהטנקים ולהחליפו בכיתובים ברוסית כדי לשמור על סודיות המבצע.

בזירה המדינית באו"ם, ניהלה ברית המועצות, בגיבוי גרמניה המזרחית, לוחמה פוליטית חריפה נגד ישראל. שגריר ברית המועצות יאקוב מאליק הטיח בישראל האשמות קשות וטען כי "ישראל התוקפנית" מבצעת פשעים המשתווים לאלו של היטלר. מאליק השתמש בהאשמות שווא על "הפצצה ברברית וגנגסטרית" של המרכז התרבותי הסובייטי בדמשק וטען כי 30 מאנשי הסגל נהרגו, למרות שהמקורות הסוריים עצמם הכחישו זאת. השגריר הישראלי יוסף תקוע השיב בעוצמה וחשף את הממד הסימבולי והזדוני בבחירת יום כיפור למתקפה, יום בו הנאצים ביצעו מעשי טבח ביהודים. תקוע ציטט מכתב של אנואר סאדאת מ-1953 שבו הביע הערצה להיטלר, וקבע כי "היטלרים חדשים קמו: בדלתא של הנילוס ובדמשק" ⁹.

בניגוד להתגייסות המזרח-גרמנית, גרמניה המערבית אימצה עמדה של ניטרליות קשיחה שעוררה מתיחות קשה עם ארצות הברית וישראל. הקנצלר וילי ברנדט הצהיר כי "הרפובליקה הפדרלית של גרמניה אינה צד בסכסוך זה", ושר החוץ ולטר של דחה את בקשות ישראל לסיוע. בלחץ מדינות ערב והחשש מחרם נפט, ממשלת מערב גרמניה סירבה לאפשר למטוסים אמריקאיים שהשתתפו ברכבת האווירית (מבצע ניקל גראס) לתדלק בשטחה. השיא הגיע כאשר שלטונות מערב גרמניה דרשו מספינות ישראליות שהעמיסו נשק בנמליה, דוגמת נמל ברמרהאפן, לעזוב את המקום באופן מיידי. שר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר הביע זעזוע מעמדת בון ותהה כיצד בעלות הברית יכולות להפקיר את ישראל ברגעיה הקשים ביותר, בעוד מאליק הסובייטי משבח את הלחימה הערבית כקדושה ומשווה אותה למאבק בנאצים.

תקוע הציג למועצת הביטחון תיעוד מפורט של הפגזות מכוונות על אוכלוסייה אזרחית ביישובי צפון ישראל, שבוצעו באמצעות טילים וארטילריה סובייטית. הוא דיווח על מטחי קטיושות וטילי "פרוג" שפגעו בבתי ילדים, גני ילדים ובתי כנסת בערים כמו טבריה, נהריה ומגדל העמק, וכן בכפר הדרוזי מג'דל שמס. למרות העדויות על הרג אזרחים וילדים ישראלים, רוב הדיפלומטים באו"ם, כולל נציג גרמניה המזרחית פיטר פלורין, נמנעו מלהביע תנחומים או לגנות את התקפות הערבים. עבור מזרח גרמניה, המלחמה הייתה הזדמנות להוכיח את נאמנותה לצד הערבי, בעוד שמערב גרמניה מצאה עצמה מואשמת על ידי הגוש המזרחי ב"שותפות לפשע" למרות הניטרליות המוצהרת שנקטה.

ניצני הפדאיון בגבול ישראל-לבנון

שנת 1974 עמדה בסימן הסלמה חריפה בפעולות הטרור של ארגוני ה"פדאיון" נגד יישובי צפון ישראל, פעולות שזכו לגיבוי תעמולתי ופוליטי נרחב מצד הגוש המזרחי והשמאל הרדיקלי בגרמניה. ב-11 באפריל 1974 חצתה חוליית מחבלים מארגון "החזית העממית – המפקדה הכללית" (PFLP-GC) את הגבול מלבנון והשתלטה על בניין מגורים בקריית שמונה. המחבלים טבחו ב-18 מתושבי הבניין, בהם שמונה ילדים וחמש נשים, ופצעו 15 נוספים. השגריר הישראלי יוסף תקוע דיווח למזכ"ל האו"ם כי ב"צמאון דם חייתי" השליכו הרוצחים ילדים אל מותם מחלונות הקומות העליונות של הבניין. המחבלים דרשו את שחרורם של כ-100 טרוריסטים, בהם קוזו אוקמוטו שביצע את הטבח בנמל התעופה לוד שנתיים קודם לכן. תחנת רדיו "קול פלסטין" מבגדאד חגגה את הטבח כ"פעולה היראית יוצאת דופן של לוחמינו בעיר הציונית ח'אלסה", ותיארה את מות המחבלים כקרב אלמוות בו התערבב דם פלסטיני, סורי ועיראקי ¹⁰.

כחודש לאחר מכן, ב-15 במאי 1974, חלה הסלמה נוספת כאשר חוליה של "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" השתלטה על בית ספר במעלות בו שהו תלמידים בטיול. בדרכם לבית הספר רצחו המחבלים פועלת ערבייה ופצעו שמונה צעירות נוספות, ובהמשך רצחו משפחה שלמה בדירתה במעלות – זוג הורים ובנם בן הארבע. המחבלים ריכזו כ-90 תלמידים בבית הספר, חיברו מטעני נפץ לשולחנות והציבו אולטימטום לשחרור מחבלים. ראש הממשלה גולדה מאיר הבהירה בשידור לאומה כי הממשלה החליטה להיענות לדרישות כדי להציל את הילדים, אך המחבלים סירבו להאריך את האולטימטום. עם פריצת כוחות צה"ל לבניין, הספיקו המחבלים לירות בקבוצות של ילדים ולהשליך רימונים, ובכך רצחו 21 תלמידים ופצעו כ-70 נוספים. מנהיג ה-PDFLP, נאיף חוואתמה, האשים באופן אורווליאני את ישראל במות בני הערובה וטען כי השלטונות הציונים הם "טרוריסטים צמאי דם" שלא מהססים לגרום למות יהודים עבור מטרותיהם.

התגובות בבירות ערב ובקרב הנהגת אש"ף שיקפו תרבות פוליטית המקדשת את הטרור. השגריר האמריקאי בביירות, ג. מק'מורטרי גודלי, דיווח לוושינגטון כי התגובות המקומיות נעו בין התלהבות לשמחה לאיד, וציין כי כמעט לא נראו ביטויים של חרטה או חמלה כלפי הקורבנות האזרחיים בעיתונות הלבנונית. לפי ניתוחו של גודלי, המתקפות בקריית שמונה ובמעלות תוכננו במטרה מוצהרת "לחמם את הרגשות הערביים והישראליים נגד הסדר שלום" ולטרפד את שליחותו של הנרי קיסינג'ר, שכן הצלחה דיפלומטית נתפסה כאיום על האינטרסים של האימפריאליזם והציונות. גודלי הדגיש כי הטרור שימש כלי להעלאת יוקרתם של הארגונים הקיצוניים, שאילצו אפילו את הנהגת אש"ף "המתונה" להקצין את עמדותיה כדי לא לאבד את סמכותה מול השטח.

דיווחים המזרח-גרמניים תיארו את הרוצחים כ"פרטיזנים" ואת קריית שמונה כ"התנחלות שנכבשה ב-1948". בנוגע למעלות, במזרח גרמניה טענו כי "הפרת ההבטחה של תל אביב הובילה למותם של ילדים ושל פרטיזנים פלסטינים", תוך השמטת העובדות על הכנת המטענים לפיצוץ בית הספר והסירוב של המחבלים למשא ומתן. התעמולה של ה-DDR הצטרפה לרוב האנטי-ישראלי באו"ם שגינה את פעולות התגמול הישראליות אך נמנע מלהזכיר את מעשי הטבח המכוונים באזרחים, ובכך העניקה גיבוי פוליטי מלא למערכת הטרור.

התמיכה בטרור הדהדה גם בקרב השמאל המערב-גרמני, במיוחד בקרב קבוצות מאואיסטיות שראו ב-PLO בעל ברית אידיאולוגי. פרסומי ה-KB (התאחדות הקומוניסטים) הצדיקו את הטבח בקריית שמונה בטענה שהעיר אינה יישוב אזרחי רגיל אלא "מוצב קדמי" שנבנה על חורבות כפרים ערביים כדי להבטיח את "הכיבוש הציוני". יושקה שמירר, מנהיג ה-KBW (איגוד הקומוניסטים של מערב גרמניה), דחה את ההאשמות באנטישמיות כ"טריק ציוני ישן" שנועד למנוע זיהוי של האופי הקולוניאלי של ישראל. שמירר הרחיק לכת וקבע במאמרו ב-1974 כי "כשם שהשמדת הרייך הגרמני הייתה צודקת ונכונה, כך השמדת המדינה הקולוניאלית הישראלית תהיה צודקת ונכונה באותה מידה".

החלטת האו"ם "הציונות היא גזענות"

ב-10 בנובמבר 1975 זכו אש"ף ותומכיו בגוש המזרחי ובעולם השלישי בניצחונם הדיפלומטי המשמעותי ביותר עד לאותה עת, כאשר העצרת הכללית של האומות המאוחדות אימצה ברוב של 72 מדינות מול 35 מתנגדות ו-32 נמנעות את החלטה 3379. החלטה זו קבעה כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". ההצבעה שיקפה את עוצמת הברית האידיאולוגית בין גרמניה המזרחית, שהייתה בין נותנות החסות להחלטה, לבין המדינות הערביות, בעוד שגרמניה המערבית ניצבה במחנה המתנגדים לצד ארצות הברית ומדינות מערב אירופה. החלטה 3379 לא הייתה אירוע מבודד, אלא חלק ממתקפה מדינית רחבה שכללה גם את החלטות 3375 ו-3376, אשר העניקו לאש"ף מעמד של משקיף באו"ם והקימו את "הוועדה למימוש הזכויות הבלתי ניתנות לערעור של העם הפלסטיני" (CEIRPP), בה שימשה גרמניה המזרחית כחברה מייסדת.

המהלך הדיפלומטי נועד להטמיע את עקרונות האמנה הפלסטינית מ-1968 לתוך המשפט הבינלאומי ולהפוך את ישראל למדינה מצורעת. במסגרת הוועדות השונות, פעל השגריר המזרח-גרמני פיטר פלורין יחד עם עמיתיו לגוש הסובייטי כדי לשחוק את המושגים "טרור" ו"תוקפנות" ולעצבם מחדש. הנציגים המזרח-גרמנים טענו כי שלטון קולוניאלי וגזעני הוא כשלעצמו "תוקפנות קבועה", ולכן התנגדות מזוינת לציונות היא מעשה של "הגנה עצמית לגיטימית". לשיטתם, המאבק המזוין של אש"ף נגד אזרחים ישראלים לא היה טרור אלא "מאבק לשחרור לאומי", בעוד שכל פעולת הגנה של ישראל הוגדרה כ"טרור מדינתי". פלורין הצהיר כי "ההשמצות של הנציגים הישראלים נגד אש"ף הן פשוט ניסיון נואש להסיח את הדעת מהתוקפנות המתמשכת של ישראל" ¹¹

התגובה הישראלית והאמריקאית למעמד זה הייתה חריפה ונוקבת. שגריר ישראל באו"ם, חיים הרצוג, ציין בנאומו את סמליות התאריך – יום השנה לליל הבדולח – וקבע כי עבור העם היהודי החלטה זו היא לא יותר מ"פיסת נייר המבוססת על שנאה, שקר ויהירות". הרצוג תקף את הצביעות של המדינות הערביות המדברות על גזענות בזמן שהן עצמן גירשו קהילות יהודיות עתיקות משטחן. הוא הצהיר כי "הנאציזם והפשיזם בגרסתם הציונית" כפי שכינה זאת מאליק הסובייטי, הם היפוך של המציאות, וכי האו"ם הפך ל"מרכז עולמי של אנטישמיות" שבו היטלר היה מרגיש בבית.

דניאל פטריק מויניהן, שגריר ארצות הברית באו"ם, נשא נאום שהפך לאבן דרך במאבק נגד ההחלטה. הוא הכריז כי "ארצות הברית קמה להצהיר בפני העצרת הכללית ובפני העולם, כי היא אינה מכירה, היא לא תציית, היא לעולם לא תשלים עם המעשה המביש הזה". מויניהן הוקיע את הקביעה כ"שקר נתעב" וטען כי הציונות, כתנועה לשחרור לאומי המגדירה את חבריה על בסיס אמונה ולא על בסיס ביולוגי, היא ההפך המוחלט מגזענות. הוא הזהיר כי הפיכת מושג הגזענות לכלי פוליטי כה רחב עד שהוא כולל את זכותו של העם היהודי למדינה, תרוקן את המושג מתוכנו המוסרי ותמיט נזק בלתי הפיך על המאבק הבינלאומי למען זכויות אדם.

מנגד, בברלין המזרחית נחגגו ההחלטות כהישג אסטרטגי. מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ המזרח-גרמני סיכמה כי הצלחת אש"ף באו"ם נבעה מ"מאמצים מתואמים של אש"ף, המדינות הערביות המתקדמות ומדינות הקהילה הסוציאליסטית". הם הדגישו כי בדומה לאש"ף, גם גרמניה המזרחית מבחינה באופן עקרוני בין יהודים לציונים ובין אנטישמיות לאנטי-ציונות, ובכך הכשירו את הקרקע להמשך התמיכה המסיבית בארגוני הטרור תחת הכסות של מאבק אנטי-קולוניאלי צודק.

מבצע אנטבה

חטיפת מטוס "אייר פראנס" ב-27 ביוני 1976 לאוגנדה היוותה את אחד מרגעי השיא בשיתוף הפעולה המבצעי בין ארגוני הטרור הפלסטיניים לשמאל הרדיקלי הגרמני. וילפריד בזה ובריגיטה קוהלמן, חברי ארגון "התאים המהפכניים" (RZ) ממערב גרמניה, פעלו בתיאום הדוק עם "החזית העממית לשחרור פלסטין" (PFLP) ופיקדו על החטיפה בפועל. עם נחיתת המטוס בנמל התעופה אנטבה, זכו המחבלים לקבלת פנים חמה מצד נשיא אוגנדה, אידי אמין, שסיפק להם תמיכה לוגיסטית וצבאי. בזה וקוהלמן הובילו את אחד הצעדים הזכורים ביותר מהאירוע: הפרדת הנוסעים הישראלים והיהודים משאר בני הערובה. באמצעות שימוש בדרכונים כאמצעי זיהוי, הם שחררו 148 נוסעים שאינם יהודים, בעודם מחזיקים ביותר מ-100 ישראלים ויהודים תחת איומי רצח. עבור הקהילה היהודית בגרמניה, המראה של גרמנים המבצעים "סלקציה" ומכוונים מכונות ירייה לעבר יהודים חסרי ישע, 30 שנה בלבד לאחר השואה, עורר זעזוע עמוק וזכרונות קשים מימי הנאציזם. המחבלים דרשו את שחרורם של 53 טרוריסטים, בהם חברי כנופיית באדר-מיינהוף וקוזו אוקמוטו, ואיימו להוציא להורג את בני הערובה אם דרישותיהם לא ייענו.

הברית בין המחבלים הגרמנים לאידי אמין חשפה את המיזוג הבוטה בין האנטי-ציונות המהפכנית לאנטישמיות הגלויה. אמין, שהצהיר עוד ב-1972 במברק למזכ"ל האו"ם כי "היטלר צדק כששרף שישה מיליון יהודים" משום שהם "לא פעלו לטובת העולם", הפך לשותף פעיל של בזה וקוהלמן. שיתוף פעולה זה המחיש כיצד השמאל הרדיקלי הגרמני, שבשמו נשא סיסמאות של אנטי-פשיזם, חבר לרודן המעריץ בגלוי את אדולף היטלר. לאחר מבצע החילוץ הישראלי ב-4 ביולי, שבו נהרגו המחבלים וחיילים אוגנדים, החליפו אמין ויאסר ערפאת מברקי סולידריות. אמין בירך את ערפאת על "בניו האמיצים ששפכו את דמם באנטבה מידי הציונים", וערפאת השיב לו במכתב המביע הערכה ל"עמדה האצילה שנקטה אוגנדה נגד הפשיטה הציונית הברברית", תוך שהוא מכנה את אמין "אחי היקר" ומבטיח שהמהפכה הפלסטינית תעמוד לצד אוגנדה נגד ה"קנוניה האימפריאליסטית".

הפולמוס הדיפלומטי שהתפתח במועצת הביטחון של האו"ם בעקבות המבצע שיקף את ההיפוך המוסרי שאפיין את הזירה הבינלאומית באותה עת. במקום לגנות את חטיפת בני הערובה והסחיטה, התמקד הדיון באו"ם ב"תוקפנות של ישראל הציונית נגד הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של אוגנדה". נציג אוגנדה טען כי ממשלתו היתה מעורבת באירוע מסיבות הומניטריות בלבד, בעוד נציג ברית המועצות, מיכאל חרלמוב, קבע כי המתקפה הישראלית היא "פיראטיות" ופגיעה בלתי נסלחת בריבונות. העיתונות המזרח-גרמנית, ובראשה "נויס דויטשלנד", הדהדה קו זה והגדירה את חילוץ בני הערובה כ"מתקפה דמים פושעת". השגריר הישראלי חיים הרצוג השיב בנחרצות לשואלים על הפרת הריבונות, ותהה בציניות האם ריבונותו של היטלר הייתה חשובה יותר מהצלת קורבנות השואה, והוסיף כי אלו המגנים את ישראל הם אלו ש"חסמו כל מהלך בינלאומי לטיפול במגפת הטרור".

בעוד השמאל הרדיקלי בגרמניה וארגוני הטרור הפלסטיניים הציגו את בזה וקוהלמן כ"קורבנות הירואיים" שנפלו בקרב נגד ה"פשיזם הגרמני החדש", השלטונות במערב גרמניה הביעו הקלה על הצלחת המבצע. השגריר המערב-גרמני באו"ם, רודיגר פון וכמאר, הבהיר כי חוטפי המטוס הפגינו "התעלמות מוחלטת מזכויות אדם בסיסיות" וניסו לסחוט את ממשלתו לשחרור רוצחים מורשעים. התיאום ההדוק בין אידי אמין לחוטפים הוכח באופן סופי על ידי עדויות צוות הטיסה והנוסעים, שסיפרו כי המחבלים הגרמנים ידעו מראש שפניהם מועדות לאנטבה וכי קוהלמן הרגיעה אותם עם נחיתתם באומרה כי "הכל בסדר, הצבא נמצא בשדה התעופה".

התאים המהפכניים על אדמת גרמניה המערבית

ארגון "התאים המהפכניים" (RZ) היווה זרוע מרכזית בטרור השמאלי הרדיקלי בגרמניה המערבית, כאשר פעילותו התאפיינה במיזוג הדוק בין המאבק האנטי-אימפריאליסטי לאנטי-ציונות אלימה שכוונה ישירות נגד יעדים יהודיים וישראליים על אדמת גרמניה. הארגון, שחבריו עברו אימונים צבאיים במחנות פלסטיניים במדינות ערב ובדרום תימן במימונו של ודיע חדאד, ביצע עשרות פיגועי חבלה ופיצוצים. בין פעולותיהם הבולטות היו הטמנת מטען חבלה במשרדי חברת הייבוא הישראלית "אגרקסקו" בפרנקפורט ביוני 1978 והתקפה על משרדי "Israel Bonds" בברלין ב-1976. הארגון אף ניהל קמפיין אלים נגד הקרנת הסרט "מבצע אנטבה", שכלל הטמנת מטעני נפץ בבתי קולנוע בברלין, אאכן, דיסלדורף והאנובר. המחבלים השוו את הסרט לסרטי התעמולה הנאציים וטענו כי המאבק נגד הציונות הוא "הקרב המכריע נגד כל אנטישמיות", תוך שהם משתמשים באיומים ובחבלה כדי לכפות חרם תרבותי ולמנוע את הקרנתו.

חשיפותיו של הנס-יואכים קליין, חבר לשעבר ב"תאים המהפכניים" שפרש מהארגון ופרסם את עדותו במגזין "דר שפיגל" ובספרו "השיבה לאנושיות", חשפו את עומק השנאה והכוונות הרצחניות של הקבוצה כלפי הקהילה היהודית בגרמניה. קליין חשף כי חבריו לארגון תכננו להתנקש בחייו של היינץ גלינסקי, מנהיג הקהילה היהודית בברלין, ובחייו של איגנץ ליפינסקי מפרנקפורט. לטענת קליין, מטרת ההתנקשויות הייתה להוכיח לשותפיהם הערבים בחזית העממית כי הם נותרו כוח אפקטיבי לאחר הכישלון באנטבה ולספק את דרישותיו של ודיע חדאד לכסף ולנשק. בנוסף, הארגון שקל להתנקש בחייו של צייד הנאצים שמעון ויזנטל בווינה. קליין הוקיע תוכניות אלו כ"פשיסטיות" וציין כי חבריו כינו את ויזנטל "חזיר שמוכן להיפגע", דברים שנתפסו בעיניו כהד ישיר לנאציזם הגרמני ממנו טענו חברי הארגון להסתייג.

נקודת שיא נוספת בשיתוף הפעולה בין הטרור הגרמני לפלסטיני התרחשה במהלך "הסתיו הגרמני" של שנת 1977. כ-15 חודשים לאחר אירועי אנטבה, חטפו מחבלים מהחזית העממית (PFLP) את מטוס לופטהנזה "לנדסהוט" בדרכו ממיורקה למוגדישו, וזאת כפעולת סיוע ישירה לחברי סיעת הצבא האדום (RAF) שחטפו באותה עת את איש העסקים האנס מרטין שלייר. החוטפים כינו את קבוצתם בשם "קומנדו שהידה חלימה", על שם הכינוי האסלאמי שניתן למחבלת הגרמנייה בריגיטה קוהלמן שנהרגה באנטבה. בהודעתם הרשמית טענו המחבלים כי מטרת החטיפה היא "לשחרר את חברינו מבתי הכלא של הברית האימפריאליסטית-ריאקציונרית-ציונית". הם תקפו את מערב גרמניה על שיתוף הפעולה הצבאי והכלכלי שלה עם ישראל, שכלל אספקת נשק וידע טכני, והגדירו את משטר בון כהמשך ישיר של הנאציזם הפועל לחדש את ה"גזענות ההתפשטותית".

ההצדקה האידיאולוגית שסיפקו "התאים המהפכניים" למתקפותיהם על יעדים יהודיים הייתה צינית במיוחד. בכרוז שפרסמו בעקבות הפיצוץ ב"אגרקסקו", האשימו המחבלים את המוסדות היהודיים בגרמניה בכך שהם ממקמים את מוסדות התרבות והרווחה שלהם, כמו בתי אבות וגני ילדים, בקרבת משרדיהם או בבנייני מגורים רגילים בכוונה תחילה. לטענתם, הדבר נעשה כחלק מ"אסטרטגיה ציונית עתיקת יומין" כדי להשתמש באנשים חפים מפשע כ"מגן אנושי", ובכך לאפשר למוסדות להוקיע כל התקפה עליהם כ"אירוע אנטישמי". הצהרות אלו, שביטלו את ההבחנה בין מטרות צבאיות לאזרחיות והפכו את המוסדות הקהילתיים ליעדים לגיטימיים, גרמו להיינץ גלינסקי ולמנהיגי הקהילה היהודית להבין כי הם ניצבים בפני איום פיזי ממשי מצד השמאל הגרמני, וכי עבור הטרוריסטים, המאבק ב"ציונות" הפך למכשיר לרדיפה של יהודים באשר הם.

קמפיין הטרור מלבנון מעמיק

בשלהי שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, הברית בין הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית (DDR) לארגוני הטרור הפלסטיניים ולמדינות "חזית הסירוב" עברה תהליך של מיסוד עמוק ורחב היקף. בלב שיתוף הפעולה עמד מנגנון "פעולת ידידות" (Aktion Freundschaft) של המשרד לביטחון המדינה (השטאזי), ששימש כציר מרכזי לתמיכה ב"תנועות שחרור לאומי". בין השנים 1967 ל-1977 הוציא השטאזי למעלה מ-104 מיליון מארק על נסיעות, אימונים וציוד עבור מדינות וארגונים אלו. הסיוע המזרח-גרמני לאש"ף כלל משלוחי נשק מסיביים מהייצור העצמי של ה-DDR, ובהם אלפי קלצ'ניקובים, רימוני יד, חומרי נפץ, מטולי RPG-7 וציוד קשר ואופטיקה מתקדם. רק בשבוע אחד ביולי 1982, העבירה מזרח גרמניה נשק בשווי של למעלה מ-720,000 מארק, שכלל 900 רובי קלצ'ניקוב ו-15 רובי נ"ט.

מיסוד הקשר המודיעיני הגיע לשיאו ביוני 1979, עם חתימת הסכם שיתוף פעולה רשמי בין השטאזי לשירותי הביון של אש"ף בראשות אבו איאד. ההסכם חשף אסטרטגיה דואלית: מזרח גרמניה דרשה מאש"ף לספק מידע שימנע פיגועי טרור של קבוצות קיצוניות על אדמת אירופה, מחשש לפגיעה ביחסי ה-DDR עם מערב גרמניה וארצות הברית, בעוד שהיא עצמה הכשירה וציידה את אש"ף לביצוע פעולות טרור נגד ישראל, אותן הגדירה כ"מעשי מלחמה" (Kriegshandlungen) לגיטימיים. במסגרת זו, השטאזי ואש"ף ניהלו מעקב משותף אחר פעילי טרור בברלין המזרחית, תוך שהממשל המזרח-גרמני מעניק מקלט למחבלים מבוקשים כמו אבו דאוד, מתכנן טבח מינכן, ומסרב להסגירם למערב.

רשת ההכשרה הצבאית של מזרח גרמניה הפכה לאבן שואבת עבור קצינים וצוערים מ"חזית הסירוב". באקדמיות צבאיות כמו בית הספר לקצינים "אוטו וינזר" בפראורה, התחנכו מאות לוחמים מאש"ף, סוריה ועיראק. בין השנים 1982 ל-1985 לבדם, הוכשרו במזרח גרמניה עשרות קציני ארטילריה ושריון פלסטינים במסגרת מלגות תלת-שנתיות שכללו לימודי שפה גרמנית ואינדוקטרינציה פוליטית. הברית המדינית הודקה במפגשים אישיים בין אריך הונקר לחאפז אל-אסד וסדאם חוסיין, שהתאחדו בהתנגדותם להסכמי קמפ דייוויד, אותם כינו "קנוניה אימפריאליסטית". אסד אף תיאר את יחסיו עם הונקר ככאלו ש"כמעט מסתכמים בקרבת דם". לתוך קהילת מאבק זו חלחלה אנטישמיות מודרנית; שר ההגנה הסורי מוסטפא טלאס, שהיה אורח כבוד קבוע בברלין, פרסם ב-1983 את ספרו "המצה של ציון" המבוסס על עלילת הדם של דמשק, וקשר בין "התורות התלמודיות" לבין מה שכינה "הגזענות הציונית".

במקביל לבניית הכוח, ניהלו אש"ף והחזית העממית קמפיין טרור מתמשך מלבנון נגד יישובי צפון ישראל. דו"חות המשלחת הישראלית לאו"ם תיעדו למעלה מ-1,500 מעשי תוקפנות בין 1973 ל-1978, שכללו הפגזות קטיושות וארטילריה מכוונות על מרכזי אוכלוסייה אזרחיים בצפת, נהריה, קריית שמונה ומטולה. המטרה המוצהרת של התקפות אלו הייתה להפוך את חיי האזרחים לבלתי נסבלים. רגע שיא של אכזריות נרשם ב-11 במרץ 1978, בטבח כביש החוף, שבו חוליית מחבלים חמושה בנשק סובייטי בהנהגת אבו ג'יהאד רצחה 35 אזרחים, בהם ילדים רבים. בעוד ראש הממשלה מנחם בגין הוקיע את "הזוועה הנאצית", תחנות הרדיו של אש"ף חגגו את "העימות ההירואי", ועיתון השלטון המזרח-גרמני "נויס דויטשלנד" הציג את האירוע באופן כוזב כפעולה צבאית נגד חיילים ישראלים.

בזירה הבינלאומית, גרמניה המזרחית והגוש הסובייטי סיפקו מטרייה דיפלומטית מלאה לפעולות אלו. בנאומיהם באו"ם, נציגים כמו זיגפריד זכמן דחו כל ניסיון להגדיר את אש"ף כארגון טרור, וטענו כי המאבק המזוין הוא חובה של עמים תחת שלטון קולוניאלי. המזרח-גרמנים היו שותפים לניסוח הגדרות משפטיות שקבעו כי התנגדות לציונות היא "הגנה עצמית לגיטימית", בעוד שקיומה של ישראל כשלעצמו מהווה "תוקפנות קבועה". באופן זה, הפך הרוב האוטומטי באו"ם לזרוע המדינית של קמפיין הטרור הפלסטיני, תוך שהוא מעניק לאש"ף מעמד רשמי ומגבה את מאמציו להשמדת המדינה היהודית בנשק ואימון שסופקו במידה רבה על ידי גרמניה המזרחית.

מלחמת לבנון הראשונה

מבצע "שלום הגליל", שהחל ביוני 1982, הוביל לקריסה מהירה של התשתית הצבאית שבנה אש"ף בלבנון בחסות הגוש המזרחי. צה"ל השמיד מאות טנקים סוריים, הפיל 85 מטוסי מיג וחיסל את מערך טילי הנ"מ הסובייטיים (SAM) שנתפסו בעבר כבלתי פגיעים. מעבר להכרעה הצבאית, המלחמה חשפה את היקף הסיוע המזרח-אירופי לארגוני הטרור: בבונקרים של אש"ף נמצאו מצבורי נשק עצומים שהיו גדולים פי עשרה מהערכות המודיעין המוקדמות. שלל זה כלל עשרות אלפי קלצ'ניקובים, אלפי טונות של חומרי נפץ, וציוד אופטי מתקדם. המבוכה בשטאזי הייתה רבה כאשר מסמכים שנתפסו בלבנון חשפו ביקורים של משלחות צבאיות פלסטיניות בראשות אבו ג'יהאד בברלין המזרחית ואת שמותיהם של קצינים מזרח-גרמנים בכירים שהיו מעורבים באימון המחבלים ¹².

בתגובה לתבוסה בשטח, פתחה גרמניה המזרחית במתקפה תעמולתית חסרת תקדים שהשוותה את פעולות ישראל לאלו של גרמניה הנאצית. עיתון השלטון "נויס דויטשלנד" השתמש באופן שיטתי בטרמינולוגיה מהשואה, ותיאר את המערכה כ"מלחמת השמדה" שמטרתה "הפתרון הסופי של שאלת פלסטין". התעמולה המזרח-גרמנית הפיצה טענות כוזבות על שימוש ישראלי בגז רעיל ובפצצות זרחן נגד אזרחים, וטענה כי "התליינים מתל אביב" פועלים בשיטות של הזונדרקומנדו. ראש הממשלה מנחם בגין הגיב בחריפות להאשמות אלו בכנסת, וקבע כי "גרמנים – משמידים וילדים של משמידים – אומרים שהצבא היהודי המחודש מבצע מעשים נאציים", והדגיש כי ישראל נמצאת בקרב על האמת מול עולם המוצף בשקרים.

באו"ם, הוביל השגריר המזרח-גרמני הארי אוט את הקו שהגדיר את ישראל ככוח המבצע ג'נוסייד בגיבוי האימפריאליזם האמריקאי. ה-DDR ניצלה את טבח סברה ושתילה, שבוצע על ידי הפלנגות הנוצריות ועל ידי סוכנים פרו-אסדיים, כדי להטיל על ישראל אחריות ישירה ל"טבח של פליטים חסרי הגנה" ולהציגו כהוכחה חותכת לכוונות ההשמדה הציוניות. בברלין המזרחית פורסמו הצהרות המביעות "זעם ושאט נפש" וקבעו כי המלחמה היא הוכחה לכך שישראל מבקשת לפתור את הבעיה הפלסטינית באמצעות רצח עם. קמפיין זה הדהד גם בקרב השמאל הרדיקלי בגרמניה המערבית, שם ארגנו קבוצות "סולידריות עם פלסטין" הפגנות ענק שבהן כונתה הפלישה ללבנון "מסע השמדה" שגרם כביכול למותם של עשרות אלפי בני אדם, נתונים שהתבררו מאוחר יותר כהגזמות פרועות של סוכנויות התעמולה של אש"ף.

סיום המלחמה וגירוש כוחות אש"ף מביירות באוגוסט 1982 סימנו כישלון אסטרטגי חרוץ של מדיניות החוץ המזרח-גרמנית והסובייטית במזרח התיכון. ההשקעה הצבאית והפוליטית המסיבית באש"ף ככלי להכנעת ישראל קרסה, והארגון איבד את בסיסו המבצעי העיקרי. המלחמה חשפה פער עמוק בין הרטוריקה הלוחמנית של ה-DDR לבין מעשיה בפועל; למרות הגינויים החריפים והצהרות ה"סולידריות ללא תנאי" של אריך הונקר, גרמניה המזרחית נמנעה מכל התערבות צבאית פעילה לטובת בעלי בריתה המובסים. בסופו של דבר, אש"ף ניצל מהשמדה מוחלטת לא על ידי חבריו בגוש המזרחי, אלא בזכות הדיפלומטיה האמריקאית שארגנה את פינוי לוחמיו דרך הים, בעוד מזרח גרמניה ממשיכה להסתפק במשלוחי נשק מאוחרים ובמתקפות מילוליות באו"ם.

קריסת גרמניה המזרחית

לאחר תבוסת אש"ף במלחמת לבנון ב-1982, הוסיפה גרמניה המזרחית לשמש כבעלת ברית נאמנה עבור הארגון ועבור מדינות "חזית הסירוב" הערביות. ב-11 במאי 1983 חתמו סגן שר ההגנה המזרח-גרמני, גנרל ורנר פלייסנר, וראש אגף הלוגיסטיקה של צבא סוריה על הסכם לשיתוף פעולה צבאי, שחודש ב-1988 והאריך את אימון הכוחות הסוריים במזרח גרמניה עד לסוף שנת 1995. במקביל, נחתמו הסכמים ייחודיים עם אש"ף שהסדירו טיפול רפואי לחמישה קצינים פצועים בשנה בבתי החולים הצבאיים של ה-DDR. באופן מעורר תהיות, ההסכם כלל גם בדיקות רפואיות תעופתיות עבור עד 25 "טייסים" של הכוחות המזוינים של המהפכה הפלסטינית, וזאת למרות שלאש"ף לא היה חיל אוויר עצמאי. הסיוע הצבאי לסוריה הגיע לשיאו בספטמבר 1984 עם הסכם לאספקת ציוד בשווי 50 מיליון דולר, שכלל אמצעים ללוחמה כימית ורדיולוגית, חלקי חילוף לטנקי T-72 ומערכות מכ"ם וניווט מתקדמות. בתקופה זו ניסה אריך הונקר לנצל את קשריו הטובים עם שני הצדדים כדי לגשר על הקרע שנוצר בין חאפז אל-אסד ליאסר ערפאת, וקרא לביצור "קהילת המאבק" נגד האימפריאליזם.

מבט לאחור על מאזן הסיוע הצבאי הכולל שסיפקה מזרח גרמניה למלחמה נגד ישראל בין השנים 1967 ל-1989 חושף היקפי נשק עצומים, שניתנו בחלקם כ"מוצרי סולידריות" ללא תשלום ובחלקם נמכרו. על פי נתוני הארכיונים, סיפקה ה-DDR כ-750,000 רובי קלצ'ניקוב מייצור עצמי, 120 מטוסי קרב מסוג מיג, 180,000 מוקשים נגד אדם, 235,000 רימונים ו-25,000 משגרי RPG. בנוסף לכך, טכנאים מזרח-גרמנים שיפצו ותחזקו כ-350 מטוסי מיג עבור חילות האוויר של סוריה ועיראק. מערך ההכשרה המזרח-גרמני היה נדבך משמעותי לא פחות, כאשר למעלה מ-3,000 אנשי צבא וטרור זרים עברו הכשרה באקדמיות הצבאיות במדינה, בהם מאות צוערים וקצינים מאש"ף, סוריה, לוב ועיראק, שזכו למלגות קיום מלאות ואינדוקטרינציה פוליטית.

קריסת הדיקטטורה הקומוניסטית בנפילת חומת ברלין ב-1989 היוותה אסון אסטרטגי עבור אש"ף. במהלך ביקור של משלחת מזרח-גרמנית במטה הארגון בטוניס בנובמבר 1989, הביעו ערפאת והנהגת אש"ף חרדה עמוקה מהקצב והעומק של השינויים הפוליטיים ב-DDR ומאיבוד המשענת האסטרטגית של הגוש המזרחי. חרדה זו התממשה עם איחוד גרמניה ב-1990, שהביא לביטולן המיידי של כל הבריתות והסכמי הסיוע הצבאי עם מדינות ערב וארגוני הטרור הפלסטיניים. הפרלמנט המזרח-גרמני החופשי הראשון, הפולקסקאמר, ביצע חשבון נפש היסטורי ובאפריל 1990 אימץ פה אחד החלטה המבקשת סליחה מישראל ומהעם היהודי. בהחלטה נאמר: "אנו מבקשים את סליחת העם בישראל על הצביעות והעוינות של מדיניות ה-DDR הרשמית כלפי מדינת ישראל ועל הרדיפה וההשפלה של אזרחינו היהודים בארצנו". ביולי של אותה שנה התנער הפרלמנט רשמית גם מהחלטת האו"ם "ציונות היא גזענות".

בסיכומו של דבר, המלחמה הבלתי מוצהרת של גרמניה המזרחית והשמאל הרדיקלי נגד ישראל התבססה על שלילת הלגיטימיות המוסרית של המדינה היהודית וזכות קיומה. באמצעות דיאלקטיקה מהפכנית, הפך האנטי-פשיזם לכלי שאיפשר להגדיר את ישראל כיורשת של גרמניה הנאצית, ובכך "לשחרר" את הגרמנים מהמעמסה המוסרית והאחריות ההיסטורית לשואה. הבחירה באנטי-ציונות קיצונית נתפסה כסוג של "שחרור לאומי" מהעבר הגרמני המעיק. ביטוי לכך ניתן למצוא גם בהצהרת הפירוק של סיעת הצבא האדום מ-1998, שבה הארגון הביע הוקרת תודה רק לבעלת ברית אחת: החזית העממית לשחרור פלסטין.

המעבר של דמויות מרכזיות מהשמאל הרדיקלי, כמו יושקה שמירר שהיה מתומכי אש"ף המובהקים, אל תוך המיינסטרים הפוליטי של גרמניה המאוחדת (במסגרת משרד החוץ תחת יושקה פישר), חתם פרק שבו האידיאולוגיה האנטי-ישראלית חלחלה מהשוליים אל מרכזי הכוח. למרות התבוסה הפוליטית של הגוש המזרחי, העיוותים ההיסטוריים שהופצו באותם עשורים, והצדקת הטרור הפלסטיני כמאבק אנטי-קולוניאלי, הותירו מורשת אידיאולוגית שממשיכה להשפיע על התרבות הפוליטית בגרמניה ובעולם כולו זמן רב לאחר שהחוזים הצבאיים בוטלו והחומות נפלו.

מהנפילה ועד לימינו

התפרקותה של ברית המועצות וקריסת גרמניה המזרחית בראשית שנות ה-90 הביאו לסיום עידן שבו המפלגות הקומוניסטיות נסמכו על משענת פוליטית וכלכלית איתנה, אך רעיונות האנטי-אימפריאליזם וההתנגדות להגמוניה המערבית לא נעלמו. בעולם שלאחר המלחמה הקרה, שהתאפיין בעליית ההגמוניה האמריקאית ובגלובליזציה, מצאו עצמם שרידי התנועות הקומוניסטיות והכוחות האסלאמיים מול יריב משותף: המערב הניאו-ליברלי וישראל. במציאות החדשה הזו, שבה השמאל הרדיקלי איבד את המודל החיובי שלו למדינה סוציאליסטית אלטרנטיבית, הפך רעיון ה"התנגדות" לסמל קיומי ולדרך חיים אידיאולוגית. ההזדהות עם קבוצות המתנגדות לכוחות מערביים, כמו הפלסטינים, האיראניים, והאסלאמיסטים, הפכה למרכיב מרכזי בזהות השמאל, תוך הצדקת הטרור כמאבק שחרור לגיטימי ¹³.

מנגד, בתוך השמאל הגרמני המודרני התגבשה תופעה ייחודית הידועה כתנועת ה"אנטי-גרמנים" (Anti-Deutsch), שצמחה מתוך ארגון הסטודנטים הקומוניסטי (KB) על רקע ההתנגדות לאיחוד גרמניה ב-1989. פעילי התנועה, שחששו מפני עלייתו של פשיזם גרמני חדש, הרייך הרביעי, מתוך הדינמיקה של האיחוד, אימצו את הסיסמה "לעולם לא עוד גרמניה" ויצאו חוצץ נגד הקונצנזוס האנטי-ישראלי השולט בשמאל. עבור ה"אנטי-גרמנים", האסלאם הפוליטי והאסלאמיזם הם ה"פשיזם החדש", ולכן הם דוגלים בתמיכה בלתי מסויגת בישראל, ביהודים ובארצות הברית. תנועה זו, שאמנם נותרה קטנה ונתונה לפיצולים פנימיים, הצליחה להפעיל השפעה אינטלקטואלית משמעותית דרך כתבי עת כמו "Bahamas" ו-"Jungle World", ולערער את האנטי-ציונות המונוליטית שאפיינה את השמאל הגרמני מאז שנות ה-60 ¹⁴.

למרות השפעת ה"אנטי-גרמנים", חלקים נרחבים בשמאל הגרמני מוסיפים להחזיק בעמדות המוגדרות כ"אזור אפור" של עוינות לישראל, שבו ביקורת פוליטית מהדהדת תכנים אנטישמיים מבלי להודות בכך. עמדות אלו מתאפיינות בדמוניזציה של ישראל, הפעלת סטנדרטים כפולים והתעלמות מהאינטרסים הלגיטימיים של האוכלוסייה הישראלית. במקרים מסוימים, פעילים בשמאל הרדיקלי נוקטים ברטוריקה המזכירה מיתוסים אנטי-יהודיים עתיקים, כמו הצגת ישראל כיישות הניזונה מדם ילדים פלסטינים. אחת הבעיות המרכזיות בשטח היא הנכונות של גורמים בשמאל לשתף פעולה עם גורמים אנטישמיים גלויים, תוך התעלמות מאידיאולוגיית השנאה שלהם בשם המאבק המשותף באימפריאליזם, כפי שקרה באירועי המשט לרצועת עזה.

האנטישמיות בגרמניה המודרנית היא תופעה חברתית רחבה המכונה "אנטישמיות מקוטעת", והיא אינה מוגבלת רק לשוליים הפוליטיים. סקרי דעת קהל שנערכו ב-2012 הראו כי 24% מהגרמנים חשים שיהודים הופכים פחות חביבים עליהם בשל המדיניות הישראלית, ורק פחות ממחצית מהאוכלוסייה דוחים עמדה זו בבירור. האנטישמיות המודרנית משתמשת בישראל כ"ממלא מקום" ליהודי הישן, ופעמים רבות היא מונעת מהצורך הגרמני בזהות לאומית שאינה מאוימת על ידי זיכרון השואה. תהליך זה מוביל ל"אנטישמיות משנית" (המבעבעת גם, ואולי לא פחות, בימין הקיצוני בגרמניה), שבה ישראל מואשמת בשימוש ציני בשואה כדי להצדיק את "פשעיה", ובכך מתבצע היפוך תפקידים שבו הקורבנות ההיסטוריים הופכים לתוקפנים העכשוויים.

השיח בשמאל הגרמני כיום נקרע בין שני נרטיבים מנוגדים: מצד אחד, הסולידריות המסורתית עם הפלסטינים תחת הכותרת של מאבק אנטי-קולוניאלי, ומצד שני, האחריות ההיסטורית הגרמנית כלפי היהודים והרגישות לאנטישמיות. הדינמיקה הזו יצרה מצב שבו השמאל הגרמני מפתח מורכבות חדשה, אך גם נותר פגיע לעיוותים אידיאולוגיים. פוליטיקאים בכירים בשמאל, כמו גרגור גיזי ממפלגת "די לינקה", החלו להזהיר מפני האנטי-ציונות של השמאל וקראו לסולידריות עם ישראל, אך בתוך המפלגה ובארגוני הסטודנטים עדיין קיימים זרמים קשיחים הרואים בישראל "מדינת מתנחלים" חסרת לגיטימיות ¹³. מורשת העיוותים ההיסטוריים שנוצרה בימי המלחמה הקרה ממשיכה להזין את התרבות הפוליטית ולהעניק לגיטימציה לתנועות אסלאמיות שמרניות וקיצוניות, תוך אימוץ עיוור של נרטיבים אנטי-מערביים.

לקריאה נוספת

• ג'פרי הרף, Undeclared Wars with Israel: East Germany and the West German Far Left, 1967-1989, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2016.
• ג'פרי הרף, Divided Memory: The Nazi Past in the Two Germanys, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1997.
• פיטר אולריך, "אנטישמיות, אנטי-ציונות וביקורת על ישראל בגרמניה – הדינמיקה של שדה שיח", המוזיאון היהודי בברלין, קרן "זיכרון, אחריות ועתיד" והמרכז לחקר האנטישמיות בברלין. 2013.
• ד"ר סימון ארלנגר, "האנטי-גרמנים – השמאל הגרמני הפרו-ישראלי", כתב העת "Jewish Political Studies Review", כרך 21: 1-2. אביב 2009.
• דוד מוטאדל, הרגע האוטוריטרי הגלובלי והמרד נגד האימפריה, The American Historical Review, כרך 124, גיליון 3, יוני 2019, עמ' ‎843-877.
• גל לירן, "האינטרציונל האנטי-קולוניאלי", אתר עלילונה.
• גל לירן, "רשומת שיחת היטלר והמופתי", אתר עלילונה.
• גל לירן, "הברית האדומה ירוקה", אתר עלילונה.
• גל לירן, "יחסי ישראל-גרמניה המערבית", אתר עלילונה.

הערות שוליים

1. דוד מוטאדל, הרגע האוטוריטרי הגלובלי והמרד נגד האימפריה, The American Historical Review, כרך 124, גיליון 3, יוני 2019, עמ' ‎843-877.
2. גל לירן, "האינטרציונל האנטי-קולוניאלי", אתר עלילונה.
3. גל לירן, "רשומת שיחת היטלר והמופתי", אתר עלילונה.
4. גל לירן, "הברית האדומה ירוקה", אתר עלילונה.
5. ג'פרי הרף, Divided Memory: The Nazi Past in the Two Germanys, הוצאת אוניברסיטת הרווארד, 1997. עמ' 106-161.
6. גל לירן, "יחסי ישראל-גרמניה המערבית", אתר עלילונה.
7. ג'פרי הרף, Undeclared Wars with Israel: East Germany and the West German Far Left, 1967-1989, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2016. עמ' 33-74.
8. ג'פרי הרף, Undeclared Wars with Israel: East Germany and the West German Far Left, 1967-1989, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2016. עמ' 198-238.
9. ג'פרי הרף, Undeclared Wars with Israel: East Germany and the West German Far Left, 1967-1989, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2016. עמ' 237-253.
10. ג'פרי הרף, Undeclared Wars with Israel: East Germany and the West German Far Left, 1967-1989, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2016. עמ' 254-287.
11. ג'פרי הרף, Undeclared Wars with Israel: East Germany and the West German Far Left, 1967-1989, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2016. עמ' 288-316.
12. ג'פרי הרף, Undeclared Wars with Israel: East Germany and the West German Far Left, 1967-1989, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', 2016. עמ' 412-434.
13. פיטר אולריך, "אנטישמיות, אנטי-ציונות וביקורת על ישראל בגרמניה – הדינמיקה של שדה שיח", המוזיאון היהודי בברלין, קרן "זיכרון, אחריות ועתיד" והמרכז לחקר האנטישמיות בברלין. 2013.
14. ד"ר סימון ארלנגר, "האנטי-גרמנים – השמאל הגרמני הפרו-ישראלי", כתב העת "Jewish Political Studies Review", כרך 21: 1-2. אביב 2009.