"מעשה ז'בוטינסקי ומחשבת פולין" הוא מאמר דעה מאת הדמוגרף יעקב לשצ'ינסקי, שפורסם בעיתון "דבר" ב־29 באוקטובר 1936. במאמר מותח לשצ'ינסקי ביקורת חריפה על תוכנית האווקואציה של זאב ז'בוטינסקי - יוזמה שנועדה להביא בתוך עשור כמיליון וחצי יהודים מאירופה אל ארץ ישראל. לשצ'ינסקי פסל את התוכנית בעיקר מנימוקים מוסריים, וטען כי היא נשענת על שיתוף פעולה עם ממשלות אנטישמיות המבקשות להיפטר מיהודיהן. לטענתו, פנייה כזו לשלטונות פולין ולממשלות אירופיות נוספות מעניקה לגיטימציה למדיניות עוינת כלפי יהודים, ומעמידה את העם היהודי בעמדה חשופה ומסוכנת.
במבט היסטורי, מסקנותיו של לשצ'ינסקי במאמר "מעשה ז'בוטינסקי ומחשבת פולין" התבררו כשגויות. המצוקה שתיאר כייאוש זמני הייתה למעשה עדות מוקדמת להתדרדרות שהובילה להשמדת יהדות אירופה. לעמדתו של לשצ'ינסקי נמצאים הדים ברורים גם בכתיבתו של חיים גרינברג בשנת 1938, אשר דחה בתקיפות את רעיון האווקואציה כפתרון "רדיקלי" לשאלת היהודים. גרינברג הדגיש כי כל האידיאולוגיות שנועדו לפתור את מצוקת היהודים באירופה – ההתבוללות, שינוי מקצועות, והתקווה לשוויון זכויות – כבר פשטו את הרגל, אך גם רעיון פינוי המוני אינו ריאלי ואינו מוסרי. הוא טען כי אין בעולם ארצות המסוגלות לקלוט מיליונים בזמן קצר, וכי עצם השימוש במושג "אווקואציה" מייצר אשליות מסוכנות הן ליהודים והן לנוגשיהם. בדומה ללשצ'ינסקי, גרינברג קרא ליהודים שלא לברוח מארצותיהם אלא לדרוש את זכויותיהם ולהיאבק על אמנציפציה מחודשת, אך בדיעבד עמדה זו נתפסת כעמדה תמימה – שכן דרישה עקרונית לשוויון סוציאלי במדינות שהידרדרו במהירות לאנטישמיות אלימה לא יכלה עוד להציל את יהדות אירופה, אלא דווקא פינוי לאומי.
למעשה, התוכנית שהשניים דחו כבלתי־מוסרית וכבלתי־ראויה הייתה ככל הנראה המהלך שהיה עשוי להציל מאות אלפי יהודים אילו יצא לפועל. האירוניה התגלתה לאחר קום מדינת ישראל: המדינה נאלצה לשתף פעולה, בפועל, עם מדיניות אנטישמית מוצהרת של משטרים ערביים כדי לאפשר פינוי המוני של קהילות יהודיות מארצות האזור – מהלך שבדיעבד הציל אותן מהפגיעה והדיכוי החריף שהחלו להיווצר על רקע מלחמת השחרור בה מדינות ערב הפסידו, ופיזורם של מאות אלפי פליטים פלשתינים בכל רחבי המזרח התיכון.
המאמר
ז'בוטינסקי בא לפולין ובכיסו תכנית חדשה: הוא מציע לממשלת פולין שיוציאו מאירופה בכל שנה שבעים וחמישה אלף יהודים. בשכר זה תתחיל ממשלת פולין ללחוץ על ידי חבר הלאומים על אנגליה שתסכים לעליה חפשית ולהקמת כח יהודי מזוין בארץ ישראל להגנת הישוב היהודי. לאחר שיבוא לידי הסכם עם פולין הוא יציג תכנית כזאת גם לרומניה, להונגריה, ללטויה [לטביה] ולכל הממשלות האנטישמיות הרוצות להפטר מיהודיהם. בסך הכל הוא חושב להוציא מאירופה בכל שנה מאה וחמישים אלף יהודים. תכנית זו היא רק לעשר השנים הראשונות. כעבור עשר שנים יגדל מספר העולים, ומאז יעזבו כל שנה את אירופה שלש מאות אלף יהודים, וכעבור שלשים ארבעים שנה ישארו פולין, רומניה, הונגריה, לטויה וליטה ריקות מיהודים. ספק אם אנשי הממשלה הפולנית התייחסו ברצינות רבה לדברים אלה. יודעים הם חברי הממשלה הפולנית, שאין בכוחם להשפיע על ממשלת אנגליה ולהכריח אותה להרחיב את מדות העליה לארץ ישראל. אולם זבוטינסקי אינו רוצה להבין זאת. הוא סובר, כנראה, שטפוס על הקירות היא תרופה לפשיטת רגל.
לפני כמה זמן רצה להשפיע על אנגליה בצעקות, ולארגן את העם היהודי נגדה. לאחר ששיטה זו נכשלה התחיל מחניף לעם האנגלי, ומאשים את הממשלה האנגלית, שדרך הפוליטיקה שלה בארץ ישראל מתנגדת למסרת הבריטית. גם זה לא הועיל. עכשיו הוא רוצה לארגן את כל הממשלות האנטישמיות לשם לחץ על ממשלת אנגליה. רק ילד תמים או הרפתקן (אונטוריסט) גדול יאמין שדרך כזו תצליח. וספק אם ז'בוטינסקי עצמו מאמין שיש ערך לאמצעים כאלה. אבל מי שבא בימים אלה אל העם היהודי הכואב והעלוב ומציע לו תרופות שאין המציע עצמו מאמין בהן – הרי הוא פושע.
אמת הוא שבהצעתו של ז'בוטינסקי יש ביטוי למצב הרוח המיאש והמבוכה שבקרב יהודי פולין. רבים כיום הצעירים היהודים בפולין שעצביהם התרופפו, שמוחם הולך אחרי דמיונות שוא. יש הכרה בלבם שמשהו צריך לקרות מיד, שמשהו צריך להשתנות, יש כי אין כבר כוח לסבול, כי באו מים עד נפש.
צעיר יהודי אחד הציע, למשל, לפני כותב הדברים האלה, לארגן חבורות של רבבות יהודים שילכו לגבולות פולין וידרשו: "תנו לנו ארץ, תנו לנו מקום להתיישבות, פנה לנוח בה ולחיות בה חיים עצמיים". כשיתאספו המונים גדולים על גבולות המדינה ויפרצו, רעב, מגפות, מהומות – רק אז יתחילו לדון בגורלו של עם ישראל. רק בדרך זו אפשר לעורר את לב העולם. רק בדרך זו אפשר להשפיע על העשירים היהודים שיתנו כסף לעזרת המוני העם, ואם גם זה לא יועיל – צריך להטיל פצצות לבתיהם של העשירים היהודים ולהכריח אותם לשים לב למצב היהודים ולתת כספים.
דברי שגעון כאלה הם פרי המצב האיום, לא הציונות ולא הטריטוריאליזם הם שעוררו אותם. הצרות והייסורים הם שהוציאו את בני האדם מדעתם, משיווי משקלם, וזה מוצא בטוי במעשיהם של יהודים מבולבלים ונסערים.
הצבור היהודי לכל זרמיו קיבל את תכנית ז'בוטינסקי בהתנגדות עזה. אפילו תומכיו הסתלקו ממנו והוא נשאר עזוב ובודד.
העיתונות האנטישמית התנפלה על תכנית האוקוּאציה (שלוח, גירוש) כעל מציאה. בתחילה הללה מאוד את המנהיג הגואל וקיוותה, כנראה, שהיהודים יקבלו את ההצעה בשמחה ויתחילו מתכוננים לדרך. אבל האנטישמיים ראו מיד שאין לסמוך על ניסים, אי אפשר לחכות עד שז'בוטינסקי יוציא את היהודים מפולין. מקלות וסכינים ופצצות הם אמצעים טובים יותר, הם גם אינם חייבים להגשים את כל התכנית של ז'בוטינסקי. הם יקיימו את חציה האחד וישאירו לז'בוטינסקי את החצי השני. הם ידאגו לגרש את היהודים. להכניסם לארץ ישראל – ידאג ז'בוטינסקי. וכי עליהם כל המלאכה לגמור?
עיתונות הממשלה מעמידה פנים רציניים, כאילו היא מבקשת באמת פתרון לשאלת היהודים, ומדברת גם היא על הצורך ביציאת היהודים, אלא שהיא מספקת אם ארץ ישראל תוכל לקלוט כל כך הרבה יהודים. הטענה של יהודים מיותרים משמשת לה רק עלה תאנה לכסות על האנטישמיות. אם היהודים בעצמם סוברים שצריך לצאת, מה יש לכעוס על הפולנים?
אבל טעות היא לחשוב שז'בוטינסקי הוא שגרם לכך. את החכמה הזאת ידעו אנשי הממשלה הפולנית זה כבר. גם העסקנים היהודים ידעו זאת.
עוד לפני חמש שנים עשו עסקנים יהודים פרסום לתכנית של התיישבות בפירו [=פרו]. גם אז היתה ממשלת פולין מעוניינת בזה ומוכנה לתת תמיכה כספית ופוליטית לכל הצעה שמטרתה להוציא יהודים מפולין. אלא שגם אז נמצאו עסקנים אחרים אשר אמרו כי אין להעלות על הדעת אפשרות של משא ומתן עם ממשלת פולין על יציאת יהודים, כל זמן זכויות היהודים בפולין נגזלות מהם.
אבל אז התביישה ממשלת פולין לומר בגלוי שהיא רוצה ביציאת היהודים. התביישה לגרש אותם. עכשיו היא מדברת על זה בגלוי. מדוע? משום שעניין היציאה הפך למציאות, משום שהייאוש בקרב היהודים גדול מאוד והם יוצאים, הם בורחים בין כה וכה.
במשך הזמן שבו חזרו מאתיים אלף פולנים מבלגיה ומצרפת לפולין, יצאו מפולין מאתיים אלף יהודים, ללא צורך וללא תקווה, והיא אינה מאמינה לצעקותיהן של המפלגות היהודיות המכריזות כי אין היהודים רוצים לצאת, כי הם רוצים להכות שורש בפולין ודורשים זכויותיהם. היא יודעת שהמציאות היא אחרת ואין לשנות אותה. אמנם היא עצמה אחראית למציאות זו, אך היא יודעת גם לנצל אותה.
הנה עוררה עכשיו את שאלת ההגירה מפולין בוועדה הפוליטית של חבר הלאומים ונתנה לשאלה היקף רחב. היא לא דיברה על יציאת יהודים, היא דורשת ארץ קליטה בשביל האיכרים הפולנים, שהם מוכרחים להגר מפולין. זה תכסיס מחוכם. לא רק יהודים מוכרחים להגר – גם פולנים טהורים.
בנובמבר תתכנס ועידה מיוחדת של משרד העבודה הבינלאומי שליד חבר הלאומים. הוועידה מוקדשת לענייני הגירה. שם תדבר פולין שוב את דבריה. יש להניח כי המפלגות היהודיות לא יבואו שמה להגיד: אין אנו רוצים להגר. זאת אינה טענה כיום באירופה. באירופה סוברים כי הגירה גדולה היא הדרך היחידה לפתרון השאלות הקשות המזעזעות את העולם.
אפשר לומר רק דבר אחד: ההגירה אינה הפתרון המלא לשאלת היהודים. היא רק הקלה. בשישים השנים האחרונות עזבו את ארצות אירופה ארבעה מיליונים יהודים, שיצרו בארצות הקליטה (אמריקה) ישוב של חמישה מיליוני נפשות. אבל כאשר סוף זה נתרבה גם הישוב בארצות היציאה בכמה מיליוני הרי שכל ההגירה הגדולה הביאה אלא הקלה על המצב נקודות חדשות; אלמלא ההגירה המצב עוד יותר רע. אבל פתרון הבעיה היהודית אין בה. וכל מדינה בה יש יהודים חייבת להתנהג אתם בצדק, לתת להם שוויון אזרחי. יתכן שהיא תרדוף אותם בטענה שהיא דואגת להגירה יהודית. בחמש השנים האחרונות יצאו מפולין מאה וחמישים אלף יהודים, ובו בזמן נתרבו יהודי פולין בשש מאות אלף. יותר מאשר את הרבבות של היהודים לא תקלוט עכשיו, הרי שמצבם של שלושת מיליוני היהודים בפולין נשאר לפי שעה ללא יכולת להתיחס אליו ברצינות.
היוצא מזה: הצעקה: "אין אנו רוצים להגר" – היא צעקת שטות. אנו רוצים הגירה הכרחית לנו, מצד שני אסור לשום מדינה, שההגירה תשמש אותה לכסות על רדיפת היהודים ועל גירושם מכל ענפי הכלכלה. הדרך הזאת צריכה הסברה. חייבים להסביר זאת לעולם ולהציג את המושגים, ולא ללכת בפזיזות.
לקריאה נוספת
- יעקב לשצ'ינסקי, "מעשה ז'בוטינסקי ומחשבת פולין", דבר, 29 אוקטובר 1936.
