מצור טריפוליצה (1821)

מצור טריפוליצה (ביוונית: Άλωση της Τριπολιτσάς; בטורקית: Tripoliçe Katliamı) היה אחד האירועים המכוננים והשנויים במחלוקת של מלחמת העצמאות היוונית. ב-23 בספטמבר 1821, לאחר מצור שנמשך מספר חודשים, נכבשה העיר טריפוליצה (כיום טריפולי), ששימשה כמרכז המנהלי והצבאי של האימפריה העות'מאנית בחצי האי פלופונסוס, הוא מוראה. נפילת העיר לידי המורדים היוונים, תחת פיקודו של תאודורוס קולוקוטרוניס, העניקה למהפכה היוונית יתרון אסטרטגי ומורלי עצום, אך היא לוותה בטבח המוני באוכלוסייה האזרחית המוסלמית והיהודית שהפך לאחת הטרגדיות הקשות ביותר במלחמה.

העיר, שהייתה מוקפת חומות ושימשה מקלט לאלפי פליטים מוסלמים ויהודים שנמלטו ממעשי טבח במחוזות דרומיים אחרים, קרסה תחת מצור שהוביל לרעב כבד, מחסור במים ומחלות בתוך החומות. לאחר פריצה דרך נקודת תורפה בחומות, החל טבח שנמשך מיום שישי ועד יום ראשון, ובמהלכו הושמדו רוב תושבי העיר. האירוע הותיר רושם מחריד על עדי ראייה וקצינים זרים שהיו נוכחים במקום; תאודורוס קולוקוטרוניס עצמו תיאר את המראות בזכרונותיו במילים:

"בתוך העיירה הם החלו בטבח. … מיהרתי למקום … "אם ברצונכם לפגוע באלבנים אלו", קראתי, "הרגו אותי במקום; שכן, כל עוד אני אדם חי, כל מי שינסה זאת ראשון, אותו אהרוג אני תחילה". … הייתי נאמן למילת הכבוד שלי … היקפה של טריפוליצה היה שלושה מיילים. הצבא [היווני] שנכנס אליה, קצר וטבח בגברים, נשים וילדים מיום שישי ועד יום ראשון. דווח כי שלושים ושניים אלף נטבחו. [לוחם] הידראי אחד [התרברב כי] הרג תשעים. כמאה יוונים נהרגו; אך הסוף הגיע [כך]: פורסם כרוז הקורא להפסקת הטבח".

ההערכות לגבי מספר הקורבנות נותרו נקודת מחלוקת עמוקה בין היסטוריונים לאורך מאתיים שנה. בעוד מקורות מערביים ויווניים מסוימים אמדו את מספר ההרוגים בטווח של בין 8,000 ל-15,000 נפש, היסטוריונים טורקים מודרניים טוענים כי מדובר בחיסול שיטתי של כ-40,000 בני אדם, ומגדירים את האירוע כרצח עם. בין הקורבנות הייתה גם הקהילה היהודית הרומניוטית של העיר, שמנתה כאלף נפש והושמדה כמעט כליל. היסטוריונים מציינים כי אף שהיהודים לא היוו מטרה ספציפית בגלל דתם, הם נתפסו כבעלי ברית של השלטון העות'מאני ומצאו את מותם לצד המוסלמים בתוך המעוז האחרון של האימפריה בדרום.

השלכות כיבוש טריפוליצה מהדהדות עד היום ביחסים בין יוון לטורקיה ובעיצוב הנרטיב הלאומי של שתי המדינות. עבור היוונים, האירוע מסמל את השחרור מעול של "400 שנות עבדות" ואת היכולת לעמוד מול מעצמה אימפריאלית, כאשר ההמנון הלאומי היווני שואב השראה משירו של דיוניסיוס סולומוס המנציח את נפילת העיר. מנגד, הטורקים רואים בטבח פשע מלחמה אכזרי שבוצע באוכלוסייה חסרת הגנה. האירוע גם סימן את תחילת הקרע הפנימי בתוך התנועה היוונית בין המנהיגות הצבאית למנהיגות הפוליטית המשכילה, שהוקיעה את הזוועות וחששה מפגיעה בתמיכה האירופית במאבק לעצמאות.

רקע היסטורי

טריפוליצה, הממוקמת במרכז חצי האי פלופונסוס, שימשה כעיר החשובה ביותר בדרום יוון וכבירת ה"מוראה איילט" (Morea Eyalet) מאז שנת 1786. מעמדה כמרכז המנהלי של השלטון העות'מאני באזור הפך אותה לסמל מובהק של עושר וכוח, ולמטרה אסטרטגית עליונה עבור המהפכנים היוונים. העיר הייתה מוקפת חומות שהוקמו על ידי סאלבאש אחמד פאשה, והתגוררו בה טורקים ויהודים עשירים רבים לצד פליטים עות'מאנים, ביניהם טורקים ואלבנים מורדוניה, שנמלטו לעיר עם פרוץ המרד כדי להינצל ממעשי טבח במחוזות הדרומיים.

ההרכב הדמוגרפי של העיר ערב המצור היה מגוון וכלל אוכלוסייה מוסלמית של טורקים ואלבנים, נוצרים אורתודוקסים יוונים וקהילה יהודית רומניוטית דוברת יוונית המונה כ-200 משפחות. לפי כתב יד עות'מאני מהתקופה, כעשור לפני המרד היו בעיר כ-2,000 משקי בית טורקיים. עם תחילת המצור והזרם האדיר של פליטים מהעיירות והכפרים הסמוכים, אוכלוסיית העיר תפחה משמעותית והגיעה לפי הערכות מסוימות לכ-35,000 עד 50,000 בני אדם, דבר שיצר בהמשך עומס כבד על משאבי המזון והמים.

הגורמים שהובילו למצור היו נעוצים בזעם יווני עמוק שהצטבר לאורך מה שהוגדר כ"400 שנות עבדות" ותחת שלטון שנתפס כמדכא ואכזרי. טריפוליצה הייתה עבור היוונים סמל עוצמתי לנקמה; אוכלוסייתה היוונית נטבחה על ידי כוחות עות'מאניים חודשים ספורים קודם לכן, בעקבות המרד הכושל במולדובה בתחילת 1821. אירועים אלו הצטרפו לזיכרון היסטורי של מעשי טבח קודמים ביוונים בעיר בשנת 1715 וביום שני הקדוש, 29 במרץ 1770, לאחר כישלון מרד אורלוב ^{1 2}. סלוגן המרד, "שלום לנוצרים! כבוד לקונסולים! מוות לטורקים!", שיקף את הפיכת המאבק למלחמה חסרת פשרות.

הערכות הכוחות לקראת המערכה הציבו את הכוח היווני, בפיקודו של תאודורוס קולוקוטרוניס, עם כ-10,000 לוחמים שהתפרסו במחנות מבוצרים ובמפקדות בכפרים הסמוכים כמו פיאנה, דימיצאנה וסטמניצה, שם סיפקו האיכרים המקומיים מזון ואספקה. אל כוח זה הצטרפו כוחות מניאטים תחת פטרוס מברומיכאליס (הביי של מני). מנגד, חיל המצב העות'מאני בתוך העיר כלל כ-12,000 לוחמים, כולל תגבורות של פרשים וחיילים שנשלחו מצפון על ידי חורשיד פאשה במאי 1821 תחת פיקודו של הקהאיביי מוסטפא. מרכיב משמעותי בחיל המצב היה כוח של כ-2,500 שכירי חרב אלבנים בראשות אלמאס ביי.

שינוי משמעותי במאזן הכוחות באזור התרחש בעקבות המרד של עלי פאשה מיואנינה נגד הסולטאן במרץ 1820. הצורך של העות'מאנים להפנות כוחות צבא גדולים כדי לדכא את עלי פאשה יצר פגיעות ביטחונית בפלופונסוס ועודד את היוונים להכריז על המרד. ניצחונות יווניים בקרבות מוקדמים, כמו קרב ולטצי ומאבקים נוספים בדוליינה ובורבנה, העניקו למורדים שליטה אפקטיבית על רוב שטחי מרכז ודרום הפלופונסוס ובודדו את טריפוליצה לקראת המצור המכריע. במפגש קריטי שנערך באפריל 1821, למד סגן המושל סאלח אגא מנציגים יוונים כי באזור ישנם כ-40,000 גברים יוונים היודעים להשתמש בנשק, לעומת כ-12,000 מוסלמים בלבד במצב דומה, נתון ששיקף את הנחיתות המספרית של המגינים העות'מאנים מחוץ לחומות העיר המבוצרת.

מהלך המצור

המצור על טריפוליצה החל באפריל 1821, כאשר הכוחות היוונים הטילו סגר על העיר והקימו מחנות מבוצרים במיקומים אסטרטגיים סביבה. אף על פי שהמצור נמשך חודשים ארוכים, התקדמותו הייתה איטית בתחילה; היוונים התקשו לשמור על חסימה הדוקה ולעיתים קרובות פוזרו על ידי גיחות של חיל הפרשים הטורקי. בשלבים המוקדמים של המצור, חיל המצב העות'מאני עדיין היה מסוגל לצאת אל מחוץ לחומות כדי לאסוף אספקה, אך מצב זה השתנה באוגוסט, לאחר קרב התעלה, שאחריו הפך המצור להדוק וקפדני הרבה יותר.

ככל שהתקדם המצור, המצב בתוך חומות העיר התדרדר באופן קיצוני בשל המחסור החמור במזון ובמים ראויים לשתייה. לקראת סוף ספטמבר, האוכלוסייה בטריפוליצה קרסה תחת נטל הרעב, הצמא והמחלות, כאשר מאות אנשים איבדו את חייהם מדי יום. הבתים והרחובות היו מלאים בגופות שקבורתן התעכבה. המחסור היה כה חמור עד כי חלק מהנצורים ניסו לברוח בייאושם; באחד המקרים, קבוצת מוסלמים מהעיר פטראס שחיפשה מקלט בטריפוליצה פותתה לצאת מהמבצר בהבטחות שווא של המורדים לחזרה בטוחה למולדתם, אך כולם נטבחו לאחר שיצאו. המורדים הגבירו בתקופה זו את ההפגזות על העיר באמצעות תותחים ומרגמות, מה שהוסיף על סבלם של הנצורים שאיבדו כל תקווה לסיוע חיצוני.

תאודורוס קולוקוטרוניס, שזיהה את חולשת המגינים, החל לנהל משא ומתן שקט וחשאי עם מנהיגי הנצורים במטרה להוביל לכניעה מסודרת. המנהיגים היוונים היו בקשר רציף עם המגינים העות'מאנים, אך התיאום ביניהם היה חסר. בעוד המנהל הטורקי ניסה להגיע להסכם פינוי שיכלול תשלום של 40 מיליון קורוש תמורת העברת הטורקים לאיזמיר, קולוקוטרוניס פעל בנפרד מול הכוח האלבני בעיר. הוא הצליח לשכנע את היחידה האלבנית, שמנתה כ-2,500 לוחמים בראשות אלמאס ביי, לחתום על הסכם נפרד למעבר בטוח ליואנינה. ההסכם הובטח על ידי דימיטריוס פלאפוטאס, הידוע בכינויו קוליופולוס.

הטקטיקה היוונית לכיבוש העיר התבססה על ניצול רגע של בלבול ונקודת תורפה בחומות. ב-23 בספטמבר, בעוד הלוחמים האלבנים נערכים ליציאה מהעיר ופותחים את השערים בהתאם להסכם שחתמו, ניצלו המורדים היוונים את המצב. קבוצה קטנה של חיילים יוונים התקרבה לחומה תחת אמתלה של מכירת פירות, והשומרים הטורקים, שהיו רעבים ונואשים, סייעו להם לטפס על החומות כדי להשיג את המזון. ברגע שהיוונים טיפסו למעלה, הם השתלטו על אחד המגדלים והניפו את הדגל היווני. למראה הדגל המתנופף מעל חומות טריפוליצה, הסתער הצבא היווני כולו בתנועה ספונטנית אחת ופרץ את הביצורים מכל עבר. העיר נשטפה במהירות על ידי כ-20,000 יוונים שהתאספו סביבה בציפייה לנפילתה, והמצודה המבוצרת שבתוך העיר נכנעה שלושה ימים לאחר מכן בשל מחסור במים.

נפילת העיר והטבח

עם פריצת חומות טריפוליצה ב-23 בספטמבר 1821, השתלטו המורדים היוונים במהירות על מרכז העיר והחלו באחד ממעשי הטבח הנוראים ביותר בתולדות המלחמה. הכיבוש המהיר הוביל לפרץ של אלימות חסרת רסן שנמשך שלושה ימים, מיום שישי ועד יום ראשון, ובמהלכו הושמדו כמעט כל התושבים המוסלמים והיהודים שנותרו בעיר. האוויר התמלא בצרחות ובקולות ירי, בעוד המורדים עוברים מבית לבית וטובחים ביושביהם ללא הבחנה בין גיל למגדר.

תיאורי הזוועות של עדי ראייה, ביניהם קצינים אירופאים ולוחמים יוונים, חושפים רמת אכזריות יוצאת דופן. הקורבנות כללו גברים, נשים, ילדים ותינוקות שנטבחו בהמוניהם. שבויים שנחשדו בהסתרת כספם עברו עינויים קשים; ידיהם ורגליהם נכרתו והם ניצלו באיטיות מעל מדורות. נשים בהריון בותקו בעודן בחיים, ראשיהן נכרתו וראשי כלבים נתחבו בין רגליהן. גופות רבות הושלכו לבארות המים והרעילו אותן, ובמשך שבועות לאחר מכן נצפו ילדים טורקים גוועים ברעב רצים בין ההריסות בעוד המורדים צדים אותם ויורים בהם לשעשוע.

הקהילה היהודית בעיר, שמנתה כאלף נפש, חוותה השמדה מוחלטת שליוותה בעינויים שיטתיים. המורדים ראו ביהודים בני ברית של הטורקים ואויבים של האמונה הנוצרית, והאשימו אותם בביזויו של גופת הפטריארך גריגוריוס החמישי בקונסטנטינופול. עדי ראייה דיווחו כי היהודים עונו באכזריות יתרה; ידיהם ורגליהם נכרתו ואש הוצתה מתחתיהם כדי להוביל למוות איטי ומייסר, בעוד נשים יהודיות עברו התעללות משפילה שכללה עריפת ראשים והחלפתם בראשי חיות.

לצד הטבח התחוללה ביזה המונית וחסרת תקדים של רכוש, בתים ומבני דת. המורדים שדדו כל פריט בעל ערך, החל מתכשיטים וכסף ועד למנעולי חלונות ודלתות. מפקד המורדים, תאודורוס קולוקוטרוניס, תיאר את הכניסה לעיר בזכרונותיו: "פרסות סוסי לא נגעו באדמה משער העיר ועד הארמונות", ובכך בעצם אמר שהדרך הייתה מכוסה בגופות עד כדי כך שסוסו צעד עליהן לאורך כל הדרך אל משרדי המושל. הביזה הייתה כה נרחבת עד שחלק מהמנהיגים, דוגמת פטרוס מברומיכאליס, נזקקו לעשרות פרדים וגמלים כדי לשאת את חלקם בשלל.

ההרס היה כה מוחלט עד שמהעיר המפוארת נותרו חורבות מעשנות. המורדים חיללו קברים טורקיים, הוציאו עצמות ושרפו אותן, והשמידו כל זכר לציוויליזציה העות'מאנית בעיר. הצבא היווני שחדר לעיר טבח בכל מי שנקרה בדרכו עד שהוצא כרוז רשמי שהורה על הפסקת השחיטה. בסופו של הטבח, אלפי נשים וילדים טורקים נלקחו כעבדים ופילגשים, בעוד מעטים בלבד מקרב המשפחות הנכבדות נשמרו בחיים לצורך קבלת כופר נפש.

נתונים מספריים

הערכות הנוגעות למספר הקורבנות בטבח טריפוליצה נותרו אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת במחקר ההיסטורי של המהפכה היוונית, כאשר קיימים פערים משמעותיים בין הדיווחים המוקדמים לבין הנרטיבים הלאומיים המאוחרים יותר. היסטוריונים מציינים כי הקושי בקביעת מספר מדויק נובע, בין היתר, מהיעדר נתוני מפקד אוכלוסין מסודרים מצד האימפריה העות'מאנית באותה תקופה, שנטתה לתעד בעיקר גברים בגיל מסוים לצורכי מס ושירות צבאי. עם זאת, קיימת הסכמה רחבה כי מדובר באחד המקרים הנדירים והקיצוניים של הרג המוני בהיסטוריה של האזור.

מקורות מערביים ויווניים מוקדמים נטו להציג הערכות שמרניות יחסית. תומאס גורדון, שהגיע לעיר זמן קצר לאחר נפילתה, העריך את מספר המוסלמים שנהרגו במהלך הביזה בכ-8,000 נפש. הערכות מערביות אחרות מהתקופה מציינות טווח שנע בין 6,000 ל-15,000 קורבנות. מנגד, תאודורוס קולוקוטרוניס סיפק נתונים גבוהים בהרבה בזכרונותיו, שם נכתב: "שלושים ושניים אלף נטבחו". נתון זה עשוי לכלול לא רק את תושבי העיר הקבועים, אלא גם את אלפי הפליטים והלוחמים מהסביבה שמצאו מקלט בטריפוליצה במהלך חודשי המצור.

המחקר הטורקי המודרני מציג תמונה קשה עוד יותר, המבוססת על הערכות של עדי ראייה כמו הקצין הצרפתי מוריס פרסאט. לפי נרטיב זה, כ-40,000 טורקים ויהודים הושמדו. פרופ' עלי פואט אורנץ' מדגיש כי הניסיון לצמצם את מספר הקורבנות במקורות מסוימים מהווה התעלמות מהעובדה שכלל האוכלוסייה הטורקית במוראה, שנאמדה בכ-90,000 נפש ערב המרד, נמחקה כמעט לחלוטין באמצעות טבח וגירוש ³. ההיסטוריון הרומני ניקולאי יורגה מחזק גישה זו וקובע כי מספר הקורבנות בטריפוליצה לבדה עלה בהרבה על מספר הנוצרים שנהרגו בידי הטורקים בכל רחבי האימפריה העות'מאנית באותה עת.

בתוך מעגל הדמים הנרחב, קבוצות בודדות בלבד הצליחו לשרוד את הנפילה. הניצולים הבולטים ביותר היו 2,500 שכירי החרב האלבנים, שבזכות המשא ומתן המוקדם של אלמאס ביי עם קולוקוטרוניס, זכו למעבר בטוח אל מחוץ לחצי האי. מלבדם, שרדו מספר קטן של נשים טורקיות שנלקחו כשפחות או פילגשים, חברי ההרמון של חורשיד פאשה, ומספר מצומצם של נכבדים טורקים שהוחזקו בחיים לצורך קבלת כופר נפש. מוריס פרסאט העיד כי ראה מאות ראשים כרותים בחצר ביתה של המנהיגה המורדת לסקרנה בובולינה, ומציין כי ערכם של העבדים צנח כל כך עד שרק נשים צעירות מאוד הושארו בחיים, בעוד השאר נרצחו.

המחלוקת המספרית משקפת גם ויכוח עמוק על אופיו של האירוע. בעוד חלק מההיסטוריונים היוונים, דוגמת אפוסטולוס וקאלופולוס, מודים באכזריות אך טוענים כי היא נבעה מ"רגשות שנאה ונקמה" של עבדים כלפי עריציהם, היסטוריונים אחרים כמו דימיטריס ליתוקסו משתמשים במילה "רצח עם" כתיאור נרדף לאירועי טריפוליצה. הפער בין הנתונים המצומצמים בספרי הלימוד ביוון לבין העדויות המפורטות ביומני הקצינים הזרים נותר נקודת חיכוך משמעותית בדיון ההיסטורי והפוליטי העכשווי.

ניתוח הטבח

הניתוח ההיסטורי של מצור טריפוליצה חושף התנגשות חריפה בין נרטיבים לאומיים ומוסריים. הנרטיב היווני המסורתי, המשתקף בזיכרונות המהפכנים ובהיסטוריוגרפיה המוקדמת, מציג את הטבח כתוצאה בלתי נמנעת של מעגל אלימות. לפי גישה זו, המעשים היו תגובה לדיכוי העות'מאני שנמשך מאות שנים, ונועדו לנקום את דמם של המנהיגים והבישופים היוונים שהוחזקו כבני ערובה בתוך העיר ועונו למוות במהלך המצור. ההיסטוריון ספירידון טריקופס הסביר זאת בכך ש"האוכלוסייה שהשליכה מעליה עול כבד וממושך, מתנהגת תמיד באכזריות כלפי עריציה". ניקולאוס ספיליאדיס הוסיף תובנה פוליטית, לפיה המעשים נועדו "לצבוע את ידי האיכרים בדם העריצים" כדי למנוע כל אפשרות של פיוס עתידי עם הטורקים ולחייבם להמשך המאבק.

מנגד, הנרטיב הטורקי המודרני מגדיר את האירוע כרצח עם וחיסול שיטתי ומתוכנן של אוכלוסייה אזרחית. ההיסטוריון עלי פואט אורנץ' טוען כי המרד של 1821 הפך במהירות ל"מלחמה אכזרית של דת וגזע", שמטרתה הייתה מחיקה מוחלטת של הנוכחות הטורקית והיהודית מחצי האי ³. לפי השקפה זו, השתיקה הממושכת של הממשל העות'מאני בזמן אמת לגבי ממדי הטבח נבעה מהרצון למנוע פעולות נקם ביוונים שחיו באיסטנבול ובחלקים אחרים של האימפריה. בראייה זו, הטענות היווניות על "דיכוי" אינן יכולות להצדיק את רציחתם של 40,000 חפים מפשע, כולל תינוקות וילדים, בעינויים שכללו שריפה בחיים וכריתת איברים.

ביקורת מוסרית נוקבת נשמעה כבר בזמן אמת, גם בקרב הכוחות היווניים והתומכים האירופאים ("פילהלנים"). הבישוף אנת'ימוס מהלוס (Helos) בלט בגישתו כשאמר כי חובתם של היוונים לחוס על נשים, ילדים ואנשים לא חמושים, ואף הטיל קללה על אלו שיפגעו בהם. קצינים אירופאים כמו תומאס גורדון ומקסים ריבו הזדעזעו מהמראות וניסו להציל חיים ללא הצלחה מרובה. ויליאם הנרי המפריז ציין באכזבה כי "היוונים הראו שהם יכולים להיות ברברים כמו הטורקים כשיש להם כוח", והוסיף שהשמחה שהפיקו מהעינויים הוכיחה את אכזריותם. מוריס פרסאט העיד כי לא יכול היה לשהות בסביבה המחרידה של העיר לאחר נפילתה ובחר להקים מחנה במרחק רב ממנה.

בזירה הדיפלומטית והתעמולתית, הממשלה היוונית הזמנית השקיעה מאמצים ניכרים כדי להסביר את האירוע לאירופה ולמנוע פגיעה בתמיכה הבינלאומית. במסמך עמדה שהוכן עבור קובעי מדיניות בבריטניה, נטען כי לא הופר הסכם כניעה מאחר שהעיר נכבשה בהפתעה ("כעת ידוע היטב כי מעולם לא נחתם הסכם כניעה בין היוונים לטורקים בטריפוליצה; המקום נכבש בהפתעה"). הממשלה ניסתה להציג את הטבח כ"חריגה מחוקי המלחמה" שנבעה מהתפרצות יצרים של צבא לא סדיר שאיבד שליטה בשל מעשי הטורקים, והשוותה את האירוע למעשי צבאות אירופיים "מתורבתים" בקרבות עבר כמו קרב אז'נקור. מרי שלי סיכמה את הגישה הפרגמטית-ליברלית של תומכי יוון באותה עת במכתב בו כתבה: "התרחשו כמה מעשי אכזריות. אך המדכא חייב בסופו של דבר לשלם על העריצות בדמו – זהו חוק ההכרח."

השלכות והנצחה

לכיבוש טריפוליצה הייתה השפעה מורלית מכרעת על המשך המהפכה היוונית. הנפילה סימנה את טיהורו הכמעט מוחלט של חצי האי פלופונסוס מנוכחות עות'מאנית, כאשר המורדים הצליחו לשים ידם על כ-11,000 כלי נשק ואספקה רבה. עבור הלוחמים היוונים, הניצחון הוכיח כי הדרך לעצמאות אפשרית וכי בכוחם להכניע את המרכזים המבוצרים של האימפריה. עם זאת, השלכות הטבח ליוו את ההישג הצבאי בתחושות מעורבות; בעוד שההמונים חגגו את השחרור, דמויות אינטלקטואליות בתנועה היוונית דוגמת אלכסנדרוס מברוקורדטוס ודימיטריוס יפסילנטי הביעו ביקורת חריפה על הזוועות, מחשש לנזק תדמיתי בזירה הבינלאומית.

נפילת העיר העמיקה את הקרע הפנימי בתוך התנועה הלאומית היוונית, והציפה את המתח שבין הפלג הצבאי לדרג הפוליטי. המחלוקת על חלוקת השלל והביזה, לצד האנרכיה הכללית ששררה בעיר לאחר הכיבוש, הדגישו את הפער בין המפקדים המקומיים, שפעלו לעיתים כמנהיגי כנופיות מונעי נקם ורווח אישי, לבין המנהיגים הפוליטיים ששאפו להקים מדינה מודרנית ומתוקנת על פי מודל אירופי. סכסוך זה, שהחל להתגבש סביב גורל הנצורים והרכוש בטריפוליצה, התפתח לימים למאבקים פנימיים ואף למלחמות אזרחים בתוך המאבק הכולל לעצמאות.

זיכרון הטבח הונצח בתרבות היוונית דרך יצירתו של המשורר דיוניסיוס סולומוס, שכתב את "המנון לחירות" בשנת 1823, שנתיים לאחר האירועים. חלקים מהפואמה, שהפכו לימים להמנון הלאומי של יוון וקפריסין, כוללים תיאורים גרפיים של הלחימה והטבח בטריפוליצה. סולומוס הנציח את רגעי הפריצה וההרג בשורות כגון: "הידיים, הרגליים והראשים הכרותים נופלים מטה… הדם זורם כנחל ונוהר אל עבר העמק". עבור הלאומיות היוונית, שורות אלו מייצגות את רגע הלידה של האומה מתוך דם עריציה, אך מנקודת מבט טורקית, העובדה ששיר המהלל טבח הפך להמנון רשמי מעידה על עומק העוינות והיעדר הביקורת העצמית בזהות הלאומית היוונית.

בתודעה הטורקית המודרנית, האירוע נותר פצע פתוח וסמל לטרגדיה אנושית שנמחקה מהזיכרון הקולקטיבי המערבי. קיימת טענה כי בעוד שיוון משמרת את המורשת של 1821 כמרכיב מרכזי בחינוך הלאומי, בטורקיה נשכח גורלם של עשרות אלפי הקורבנות בשל מדיניות היסטורית של השתקה. היסטוריונים טורקים מציעים כיום לבצע תיקון היסטורי על ידי הכללת אירועי טריפוליצה בתוכניות הלימוד בבתי הספר ובניית אנדרטאות לזכר "חללי מוראה" בערים כגון איזמיר ואיסטנבול, המאכלסות צאצאים של פליטים מאותה תקופה. ההצעה להקמת מוזיאונים ייעודיים להגירה ולטבח נועדה לשמר את זכר הציביליזציה שנמחקה מחצי האי במהלך המלחמה.

גם בקרב הקהילה היהודית ביוון, האירוע נזכר כחורבן של אחת הקהילות העתיקות ביותר בדרום המדינה. פרופ' סטיבן באומן מציין כי השמדת יהודי טריפוליצה הייתה כה מוחלטת עד שהם נותרו רק כזיכרון בלוחות האבן המשובצים בגינות אוניברסיטת סלוניקי, שנבנתה בחלקה על חורבות בתי קברות יהודיים ⁴. הדיון העכשווי על הטבח בטריפוליצה ממשיך לעורר שאלות על אחריות מוסרית ועל הדרך שבה אומות בוחרות לזכור את ניצחונותיהן ואת זוועותיהן, כאשר המורשת של 1821 נותרת מוקד של עימות אידיאולוגי.

לקריאה נוספת

• פיליפס, אליסון ו. מלחמת העצמאות היוונית, 1821 עד 1833. לונדון, 1897.
• גנרל מקריאניס, זכרונות (Απομνημονευματα). אתונה, 1907.
• ויליאם סנט קלייר. כדי שיוון תהיה עדיין חופשית: הפילהלנים במלחמת העצמאות. לונדון: הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 1972. מסת"ב 0-19-215194-0.
• סטראטיקי פוטי. 1821 האלמותית (To Athanato 1821). הוצאת האחים סטראטיקי. אתונה, 1990.
• קולוקוטרוניס, תאודורוס. זכרונות. הוצאת ורגינה. אתונה, 2002.
• עותק דיגיטלי מקוון של תרגומה לאנגלית של אליזבת מ. אדמונדס, קולוקוטרוניס: הקלפטי והלוחם, שישים שנה של סכנה ותעוזה. אוטוביוגרפיה. לונדון, 1892.
• דיאמנטורוס, ניקיפורוס. ראשית החוקה של המדינה המודרנית של יוון. אתונה, 2002.
• פינליי, ג'ורג'. תולדות המהפכה היוונית, כרך 1. ויליאם בלקווד ובניו, אדינבורו ולונדון, 1861. עותק מקוון.
• גרנה, מתייה. המפעל הקהילתי. היוונים בוונציה, ליבורנו ומרסיי, 1770–1840. אתונה ורומא, בית הספר הצרפתי של אתונה ובית הספר הצרפתי של רומא, 2016. (מסת"ב 978-2-7283-1210-8).
• סטיבן באומן, "היהודים ביוון", בתוך: ריצ'רד קלוג (עורך), מיעוטים ביוון: היבטים של חברה פלורליסטית, הוצאת הורסט (Hurst), לונדון, 2002, עמ' 419–431.
• עלי פואט אורנץ', "טבח טריפוליצה במוראה במלאת 200 שנה להתרחשותו (5 באוקטובר 1821)", אוניברסיטת איסטנבול, הפקולטה לספרות, המחלקה להיסטוריה, איסטנבול, טורקיה, 2024.
• אריסטידס נ. חאציס, "הברברים המוחלטים כקורבנות: אשמה מוסרית, אכזבה היסטורית וסטנדרטים כפולים אוריינטליסטיים ברציונליזציה של טבח טריפוליצה", המחלקה להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, האוניברסיטה הלאומית של אתונה, 2024.
• תאו יואנו, "שחרור טריפוליצה במלחמת העצמאות היוונית", אתר Greek Reporter,‏ 23 בספטמבר 2025.
• ניקולאו, גאורגיוס (1997). "אסלאמיזציה והתנצרות בפלופונסוס (1715–1832)". Didaktorika.gr. אוניברסיטת מדעי הרוח – שטרסבורג.

הערות שוליים

1. תאו יואנו, "שחרור טריפוליצה במלחמת העצמאות היוונית", אתר Greek Reporter,‏ 23 בספטמבר 2025.
2. ניקולאו, גאורגיוס (1997). "אסלאמיזציה והתנצרות בפלופונסוס (1715–1832)". Didaktorika.gr. אוניברסיטת מדעי הרוח – שטרסבורג.
3. עלי פואט אורנץ', "טבח טריפוליצה במוראה במלאת 200 שנה להתרחשותו (5 באוקטובר 1821)", אוניברסיטת איסטנבול, הפקולטה לספרות, המחלקה להיסטוריה, איסטנבול, טורקיה, 2024.
4. סטיבן באומן, "היהודים ביוון", בתוך: ריצ'רד קלוג (עורך), מיעוטים ביוון: היבטים של חברה פלורליסטית, הוצאת הורסט (Hurst), לונדון, 2002, עמ' 419–431.