המקלחות המשותפות בקיבוצים היו מרכיב ייחודי ושנוי במחלוקת במערכת החינוך הקיבוצית, בעיקר בקיבוצי "השומר הצעיר" תחת הנהגת מאיר יערי. הן נבעו מתפיסה אידיאולוגית ששאפה לעצב חברה חדשה ולפתח אצל בני הנוער יחס "בריא" לגוף ולמיניות, כחלק מהניסיון לעקור את מוסדות המשפחה והדת ולבנות תרבות שוויונית ומהפכנית. המנהג עורר מחלוקות חריפות כבר בתקופתו וזכה להתנגדות ציבורית ודתית, במיוחד סביב שילובם של ילדי טהראן בבתי הילדים. עשרות שנים לאחר מכן יצאו גם עדויות מבפנים, שתיארו את המחיר הנפשי והחברתי שנגרם לדור שגדל בתוך הניסוי החינוכי הזה.
רקע אידיאולוגי
הרקע למקלחות המשותפות בקיבוצים טמון באידיאולוגיה של תנועת "השומר הצעיר" ובניסיונה לבנות חברה חדשה המבוססת על שוויון ושבירת מוסדות מסורתיים. התפיסה החינוכית ביקשה ליצור "אדם חדש" שינתק עצמו מן המשפחה הבורגנית ומן הדת, ויחונך במסגרת קיבוצית כוללת שבה הילדים שייכים לקולקטיב ולא להוריהם. בתוך כך הודגשו סמלים של חיי היום־יום שנועדו לשמש בסיס לחינוך המשותף – חתונות שנערכו ללא רב, היעדר טקסי ברית מילה ובר מצווה, עבודה יומיומית מגיל צעיר, לינה משותפת בבתי הילדים וגם מקלחות משותפות לבנים ולבנות.
התפיסה האידיאולוגית שעמדה מאחורי המקלחות המשותפות גרסה כי באמצעות ביטול גבולות הגוף ניתן יהיה להטמיע אצל הילדים "יחס בריא יותר לגוף ולמיניות". מאיר יערי ותנועתו ראו בהסדרים אלו חלק בלתי נפרד מהמאבק בעולמה של המשפחה המסורתית, שנתפסה כמבצר של דת, פרטיות ואינדיבידואליזם. המקלחות המשותפות שימשו, לצד הלינה המשותפת וההפרדה המתמשכת בין ילדים להוריהם, כאמצעי לחינוך טוטאלי שמטרתו להפוך את חיי הפרט לחלק מהקולקטיב, ולשנות את טבע האדם "בכוחו של רעיון גדול".
עדויות רבות מתארות כיצד הילדים חוו את המקלחות המשותפות כחלק בלתי נפרד משגרת החיים, טבעי כמעט כמו האוכל בחדר האוכל או הלינה המשותפת. גדי גדיש, חבר קיבוץ העוגן, תיאר בזיכרונותיו כיצד "גרנו, ישנו ביחד בנים ובנות בחדרים, למדנו ביחד, אכלנו ביחד, וגם התרחצנו ביחד. הכל היה טבעי ומובן מאליו. שניים שניים מתרחצים, גם בנים וגם בנות, מתנגבים, לובשים תחתונים וגופיה נקיים והופ – למיטות, למנוחת צהריים".
מרבית הקיבוצים ערכו מקלחות משותפות עד גיל 10 בלבד. לאחר מכן בוצעה "הפרדת כוחות", אולם הסקרנות והמשיכה למתרחש בצד השני לא פסקו. במקלחות הילדים נרשמו לא פעם ניסיונות הצצה. אחד הנערים, לדוגמה, הסתתר בתוך שק כביסה כדי לצפות בבנות בזמן המקלחת, עד שנחשף כאשר הבנות הבחינו בתזוזה. במקרה אחר, מורה הבחין בילד שטיפס לחלון גבוה כדי להציץ פנימה ו"שלף אותו בעזרת מגרפה".
מטבע הדברים, לצד מקום מפגש חברתי, מילאה המקלחת הציבורית תפקיד גם בעיצוב המתח בין המינים. עדות לכך מופיעה במיצג של האמן שלמה עידן ממענית, ששחזר את המקלחת המיתולוגית. בשלט הנלווה למיצג נכתב: "מעבר לקיר מקלחת החברים, שכנה לה מקלחת החברות, שהיוותה מקור לשיחות ולשירה משותפת וכמובן לסקרנות (הדדית?) כיצד נראו או נראים המתרחצים השכנים מתחת למים הזורמים. את הסקרנות סיפקו החרכים שבפח והשלים הדימיון".
גם בעלוני קיבוצים הופיעו נוסחים שתיארו את חוויות הילדים במונחים שתאמו את רוח התקופה. בעלון מקומי במענית, למשל, פורסם טקסט לזכר המקלחת שנהרסה, ובו נכתב: "נזכור ולא נשכח את הבחורות הצעירות שרק לראות זכינו אותן מבעד לחרכי הפח ויותר לא השכלנו. נזכרן צעירות וחסודות, נוטפות טללי מים בשומים בסבון. דמותן חקוקה עמנו לעד".
כך, מתברר כי המקלחות המשותפות עמדו בצומת שבין אידיאולוגיה חינוכית טוטאלית לבין חוויות ילדות קונקרטיות של סקרנות, מבוכה ולעיתים גם טראומה. הן סימלו בעיני המבוגרים ניסוי חברתי במהפכה חברתית־תרבותית, אך בעיני הילדים היו לא אחת זירה של מתח בין המינים, של הצצה ושל רגשות מורכבים שחרגו מהכוונה המקורית של "חינוך שוויוני".
תגובת הממסד הדתי
בשנת 1943, זמן קצר לאחר שילובם של ילדי טהראן במסגרות הקיבוצים, נתגלע עימות חריף בין הנהגת "השומר הצעיר" לבין הממסד הדתי בארץ ישראל. כמה עיתונים פרסמו אז דיווחים שלפיהם מדריכי התנועה מנעו מהילדים הדתיים להתפלל, אילצו אותם להסיר את כיפותיהם ואף חייבו אותם להשתתף במקלחות משותפות עם בני המין השני. הידיעות הללו עוררו סערה ציבורית, ואל מול האווירה המתוחה פנו הרבנים הראשיים, יצחק אייזיק הלוי הרצוג ובן-ציון מאיר חי עוזיאל, במכתב נוקב לראשי התנועה.
במכתבם כתבו כי "נלאינו נשוא חרפה ובושה כשאנחנו קוראים בעתונים על התופעה המוזרה והרעה הזאת של מקלחות משותפות לבנים ולבנות בכל המושבים והקיבוצים שתחת חסותכם והשגחתכם". הם הדגישו כי לאור העובדה שלא נשמעה כל הכחשה מהשומר הצעיר, הם רואים עצמם מחויבים להתריע על "הכתם והחרפה" שבמעשה זה. בלשונם החריפה השוו הרבנים את המעשה למדרג החייתי וכתבו: "האם לבעלי חיים נדמינו, אשר הם ערומים ואינם מתביישים?".
הרבנים דרשו במפורש כי יופסק המנהג לאלתר, וקראו להנהגת הקיבוצים "לטהר את עצמם ואת כל היישוב מכתם חרפה זה" ולבטל לא רק את המקלחות המשותפות אלא גם את סידורי הלינה המשותפת של בנים ובנות. עצם הדרישה ביטאה את הפער העמוק בין תפיסת עולמה של הרבנות הראשית, שראתה בחינוך הקיבוצי פגיעה חמורה בצניעות ובערכי היהדות, לבין עקרונות השומר הצעיר שהדגישו חינוך שוויוני ושבירת מוסכמות חברתיות.
פרסום המכתב בעיתונות חיזק את הוויכוח הציבורי, והנושא הפך לנקודת מחלוקת בין ההנהגה הדתית לבין מוסדות ההתיישבות הסוציאליסטית. עצם ההתערבות הישירה של הרבנות הראשית הדגישה עד כמה נחשב המנהג לחריג ולמאיים על המוסכמות המקובלות, והפכה את המקלחות המשותפות לאחד הסמלים המובהקים של העימות בין תנועת הקיבוץ לבין הממסד הדתי בארץ ישראל בתקופת היישוב.
תגובת מאיר יערי
מאיר יערי, מי שהיה באותה תקופה המנהיג המרכזי של תנועת "השומר הצעיר" ומזכ"ל מפ"ם, לא נרתע מן המתקפה של הרבנים הראשיים והשיב להם במכתב חריף ובלשון בוטה. הוא הגדיר את דבריהם עלילה "עטופה ברטוריקה רבנית" והבהיר כי אין בכוונתו להתייחס לגופם של דברים אלא לעצם ההתערבות של הרבנות הראשית בענייני הקיבוץ. יערי כתב לרבנים כי "איננו רואים עצמנו שייכים למשפחת המאמינים", ובכך סימן קו ברור של ניתוק בין חיי התנועה הקיבוצית לבין עולם האמונה הדתית.
בהמשך הדגיש יערי כי עצם הדרישה של הרבנים מהווה ניסיון לפלוש אל תחום שהוא בבחינת "המרחב הפרטי" של התנועה. הוא השתמש בדוגמה פרובוקטיבית כדי להמחיש את טענתו, ושאל האם כאשר הרב הרצוג כיהן כרב באירלנד "היה מעז לפרוץ לרשות הפרט של סוציאליסט מבני דתו מבלי לדפוק על הדלת – למשל אצל הרולד לאסקי?". דבריו שיקפו לא רק התנגדות לעצם ההאשמות אלא גם מחאה על עצם הלגיטימציה שהרבנות ביקשה ליטול לעצמה.
יערי הבהיר כי הוא גאה בחינוך שמעניקה התנועה ובבוגרי מוסדותיה, וראה בהם הוכחה לנכונות דרכו. במכתב נוסף הבהיר ביתר חדות את עמדתו כלפי הרבנים: "איננו נזקקים לפרינציפ לעצותיכם ולהוראתכם בשאלות מוסר וחינוך". הוא דחה כל ניסיון להציג את התנועה כמי שסטתה מנורמות מוסריות והדגיש כי בעיניו מדובר במאבק עקרוני על מקומה של הדת בחברה המתהווה בארץ ישראל.
בצד ההתקפות האישיות, יערי נקט גם בלשון עקרונית והדגיש את עמדתו הברורה בעד הפרדת דת ומדינה. הוא הבהיר כי אמנם יש לכבד את המאמינים ולספק את צורכיהם הדתיים, אך אין מקום להשפעה רבנית על אורח החיים הקיבוצי ועל סדרי החינוך. במכתבו כתב כי "אפשר להניח מקלות בגלגל, אך את הגלגל אי אפשר להחזיר לאחור", ובכך ביטא את עמדתו כי ההליך החינוכי שבנתה התנועה הוא חלק מתהליך היסטורי בלתי הפיך.
באמצעות מכתבים אלה הפך יערי את העימות עם הרבנות הראשית לנקודת הכרעה אידיאולוגית. תגובתו לא נועדה רק להגן על המקלחות המשותפות אלא להבהיר כי בעיניו, הרבנים אינם מוסמכים להתוות ערכים מוסריים לחברה החילונית־סוציאליסטית. הדברים שנכתבו באותה תקופה מדגימים את עומק השסע בין תנועת העבודה הקיבוצית לבין הממסד הדתי, ואת נחישותו של יערי לקבוע את גבולות החינוך הקיבוצי מתוך דחייה מוחלטת של מרות דתית.
אחרית דבר
בשנות השבעים והשמונים, כאשר תנועת הקיבוץ הארצי כבר איבדה מכוחה והאופטימיות של ראשית הדרך דעכה, חזר מאיר יערי לנושא המקלחות המשותפות במכתבים פנימיים. במכתב שנשלח לוועד הפועל של הקיבוץ הארצי כתב יערי במשפט קצר אך טעון: "המקלחת המשותפת, למה שזה הביא – אינני רוצה לספר". עצם הבחירה שלא לפרט, ביטאה יותר מכל את תחושת המבוכה ואת ההכרה המאוחרת בנזק שנגרם.
במכתב פרטי נוסף, הרשה לעצמו יערי להיות גלוי הרבה יותר. הוא ציין כי מבתו למד שהמקלחות המשותפות הותירו חותם קשה על נערות רבות. בתו עצמה חוותה פגיעות נפשיות חמורות שצילקו את נפשה, ורק בקושי הצליחה להשתחרר מהטראומה. על אף שהצליחה להתגבר ולבנות לעצמה חיים, כתב יערי כי "עד היום היא נזכרת בזה ממש ברעדה". דבריו לא נכתבו עוד מתוך להט פוליטי או אידיאולוגי אלא מנקודת מבט של אב מבוגר, שהבין בדיעבד את עומק ההשלכות האישיות של החינוך הקיבוצי.
בהזדמנות אחרת פנה יערי ישירות לביקורת על המוסד החינוכי הספציפי שבו למדה בתו, בקיבוץ משמר העמק, ועל כך שאיש החינוך שמואל (מילק) גולן הנהיג בו מקלחות משותפות עד גיל 18 (בשאר הקיבוצים זה היה עד גיל 10 בלבד). יערי טען כי הנהגת המקלחות המשותפות לא הייתה רק ביטוי אידיאולוגי, אלא גרמה בפועל לצלקות רגשיות קשות בקרב בנות הדור שגדל במסגרות אלו. בכך נפרץ סדק ברור בין עמדותיו המוקדמות כראש התנועה לבין עדותו המאוחרת כמי שחזה בתוצאות:
"עד עצם היום הזה היא רועדת כאשר היא נזכרת כיצד המקלחות המשותפות בבית הספר הראשון בקיבוץ הארצי פצעו את נשמתה."
הביקורת המאוחרת של יערי סימנה תפנית גם בתודעת חלק מבני דורו. החוויה האישית שלו ושל בתו הפכה לאחת הדוגמאות הבולטות לכך שאפילו מנהיגי התנועה, שראו במקלחות המשותפות ובחינוך הטוטאלי ביטוי לחזון מהפכני, נאלצו בסופו של דבר להכיר בנזק שגרמה השיטה. ההודאה הזו, שנכתבה במכתבים פנימיים ובשפה אישית וכואבת, חידדה את תחושת המשבר בתוך התנועה עצמה והוסיפה נדבך חשוב לביקורת הרחבה יותר שנמתחה על החינוך הקיבוצי. בדיעבד, היא גם העניקה משנה תוקף לאזהרותיהם של הרבנים הראשיים בשנות הארבעים.
לקריאה נוספת
- אביבה חלמיש, מאיר יערי: ביוגרפיה קיבוצית; חמישים השנים הראשונות, 1947-1897, תל אביב: הוצאת עם עובד ספרית אפקים, 2009.
- אביבה חלמיש, מאיר יערי, האדמו"ר ממרחביה, שנות המדינה, עם עובד, 2013.
- עיתון הצפה, גיליון מתאריך 8 אוגוסט 1943.
- מיכאל יעקובסון, "סיבוב במקלחת המשותפת בקיבוץ רמות מנשה", חלון אחורי (בלוג), באתר WordPress.
- עופר אדרת, "לכבוד הקיץ: הצצה למקלחות המשותפות בקיבוצים", הארץ, 30 במאי 2021.
