נאום הרצליה, שנשא ראש הממשלה אריאל שרון בכנס הרצליה ב-18 בדצמבר 2003, מהווה נקודת מפנה משמעותית בתולדות מדינת ישראל. במהלך נאומו הכריז שרון על תוכנית חדשה, "תוכנית ההתנתקות", שבמרכזה פינוי יישובים ישראליים מרצועת עזה וצפון השומרון והיערכות מחודשת של כוחות צה"ל. נאום זה לא רק סימן את תחילת יישום מדיניות ההתנתקות, אלא גם חולל התנגדות עזה, שהפכה למאבק פוליטי, ציבורי ואידיאולוגי נרחב.
עיקרי הנאום
במרכז הנאום עמד חזונו של שרון לעיצוב מחדש של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. הוא הדגיש מספר סוגיות עיקריות:
- חשיבות ההסדרים המדיניים: שרון הציג את תוכנית "מפת הדרכים" לשלום והדגיש את מחויבות ישראל להשגת ביטחון מלא באמצעות מיגור הטרור.
- תוכנית ההתנתקות: שרון הכריז על כוונתו ליזום מהלך חד-צדדי לפינוי יישובים ולצמצום החיכוך בין ישראלים לפלסטינים, במקרה שהפלסטינים ייכשלו ביישום התחייבויותיהם.
- היבט ביטחוני: הנאום הציג את ההתנתקות כמהלך שנועד להבטיח ביטחון מקסימלי ולשפר את איכות חיי אזרחי ישראל.
- מדיניות מול מאחזים בלתי חוקיים: שרון התחייב לפרק מאחזים בלתי מורשים ולצמצם את הבנייה בהתנחלויות.
התגובות לנאום
בעקבות הנאום, לא מעט פוליטיקאים מימין הגיבו בחריפות. חברי הכנסת מהליכוד, כולל מפלגות ימין בקואליציה כמו המפד"ל והאיחוד הלאומי, התקשו לעכל את דברי שרון. מפלגות אלו נקטו קו נחרץ נגד הנסיגה והחלו לתכנן צעדים פוליטיים לעיכוב יישום התוכנית.
מועצת יש"ע הייתה מהגופים המרכזיים שהובילו את ההתנגדות לנאום ולהשלכותיו. בתחילת ינואר 2004, ארגנה המועצה הפגנה בכיכר רבין תחת הסיסמה "ישראל לא רוצה להתקפל". מעל מחצית מחברי הכנסת של הליכוד הצטרפו להפגנה, ששידרה מסר ברור של התנגדות לתוכנית.
המועצה פעלה גם בדרכים דיפלומטיות, כאשר אביגדור יצחקי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ניסה להציע עסקה למנהיגי מועצת יש"ע – תמיכה בפינוי מספר יישובים בתמורה להבטחה להימנע מפינויים נוספים ללא הסדר קבע. מנהיגי המועצה, כולל אבנר שמעוני, דחו הצעות אלו על הסף.
הנאום עצמו עורר תחושות מעורבות בקרב תושבי גוש קטיף. מצד אחד, רבים האמינו כי מדובר בהכרזה פוליטית נוספת שלא תתממש, כפי שקרה בעבר. מצד שני, העובדה ששרון, שנחשב "איש ההתיישבות", עמד מאחורי התוכנית, עוררה חשש עמוק.
הקמת מטות המאבק
בעקבות הנאום החלה לחלחל בקרב תושבי גוש קטיף ההבנה כי תוכנית ההתנתקות עלולה להתממש. תחילה, התושבים גילו ספקנות, שכן הכרזות פוליטיות על פינוי יישובים התרחשו בעבר אך לא יושמו. עם זאת, הכרזות נוספות מצד שרון והצעדים שהחלו להינקט בממשלה, הובילו לחשש גובר ולהכרה בצורך בארגון מאבק רחב היקף.
הרעיון להקמת המטה עלה לאחר פגישה טעונה שנערכה ביישוב נווה דקלים. במהלך הפגישה, שהתקיימה עם נציגי המפד"ל, הביעו תושבים חוסר שביעות רצון מהיעדר תוכנית ברורה להתמודדות עם התוכנית. בעקבות הפגישה, תושבים בולטים כמו ליאור כלפה, יו"ר המזכירות של נווה דקלים, ודורון בן שלומי, מזכיר היישוב תל קטיפא, החליטו להקים מטה מאבק עצמאי.
המטה הוקם בשיתוף פעולה עם "ועד פעולה גוש קטיף", גוף ותיק שהוקם בשנת 1999 על ידי איילה עזרן, תושבת נווה דקלים. הוועד, שפעל עד אז בעיקר לשיפור הביטחון האישי של תושבי הגוש, לא התאים להתמודד עם אתגרי המאבק הפוליטי נגד תוכנית ההתנתקות. לכן, המטה החדש הוקם כגוף נפרד אך מתואם עם הוועד הקיים.
בנוסף, שיתוף פעולה נרקם עם "ועד הרבנים של גוש קטיף" בראשות הרב יגאל קמינצקי. הוועד שימש זרוע דתית ערכית שסייעה בגיוס תושבי הגוש, והובלת מסרים ערכיים לציבור הרחב. המטה עצמו תכנן ויישם שבתות הסברה, הפגנות, חוגי בית, הפצת דפי מידע ("עדכאן"), ויוזמות ציבוריות שמטרתן הייתה לעורר מודעות ציבורית ולמנוע את יישום התוכנית.
הצעדה לירושלים
אחת מהפעולות המרכזיות של מטה המאבק הייתה יוזמת צעדת מחאה מגוש קטיף לירושלים. הצעדה נולדה מתוך הצורך להדגיש את הנחישות של תושבי הגוש ואת התנגדותם לתוכנית, ובמקביל לגייס תמיכה רחבה בקרב הציבור הישראלי.
המטה שם לו למטרה שהצעדה תציג חזות של אחדות, ערכיות ונחישות. הרעיון לצעדה התבסס על דגם של צעדת מחאה קודמת, בה השתתפה ויקי קנפו, אם חד-הורית ממצפה רמון, שצעדה לירושלים ביולי 2003 כדי למחות על קיצוץ בקצבאות.
הצעדה תוכננה כך שתימשך ארבעה ימים, כשבכל יום הצועדים יעברו בין נקודות מרכזיות בדרום הארץ ויקיימו עצרות תמיכה עם תושבים מקומיים. במסלול הצעדה נבחרו ערים מרכזיות כגון שדרות, אשקלון וקריית מלאכי, ולבסוף ירושלים.
המארגנים בחרו בצבע הכתום כסמל המחאה. בחירה זו נבעה משני שיקולים מרכזיים:
- נראות: הצבע הבולט הוכח כיעיל לצורכי הסברה ושמירה על סדר.
- חיבור למורשת המקומית: דגל המועצה האזורית חוף עזה היה בצבע כתום, והיה בכך כדי לשדר מסר של המשכיות וזהות.
ביום הראשון, כ"ג בשבט תשס"ד, יצאה הצעדה ממחסום כיסופים, על אף מזג האוויר הסוער והגשמים העזים. בתחילה השתתפו מאות צועדים, בהם משפחות וילדים, אך בהמשך הפכו בני הנוער לרוב המשתתפים. עצרת היום הראשון התקיימה בשדרות, בהשתתפות ראש העיר, אלי מויאל, שהתנגד לתוכנית ההתנתקות.
ביום השני הצעדה המשיכה משדרות לאשקלון, אך מספר המשתתפים הצטמצם. באשקלון התקיימה עצרת בה השתתפו אישי ציבור כמו סגן ראש העיר נסים חלפון ושמואל כהנא מכפר דרום.
ביום השלישי, כשהצועדים הגיעו לקריית מלאכי, המשטרה הגבילה את מספר המשתתפים ל-50 בלבד, מה שגרם לאכזבה ולמורת רוח בקרב המארגנים.
ביום הרביעי והאחרון של הצעדה, עם הגעת הצועדים לירושלים, הצטרפו מאות תושבי הגוש שנסעו ברכבים כדי להשתתף בעצרת הסיום בכיכר פריז.
על אף אכזבה מסוימת מהשתתפות דלה של הציבור הרחב ומהסיקור התקשורתי, הצעדה נחשבה להצלחה מסוימת בשל מספר הישגים:
- עידוד תושבי הגוש: רבים מהם, שחוו תחושת ייאוש, חוו התעוררות וגיבוש קהילתי.
- מסר של נחישות: הצעדה שידרה מסר חזק לקובעי המדיניות בישראל.
- גיבוש בני הנוער: הצעדה תרמה ללכידות הפנימית של בני הנוער בגוש קטיף.
שיתוף הפעולה עם אנשי הגולן
תושבי גוש קטיף קיבלו תמיכה משמעותית ממארגני המחאות הקודמות על ירידה מהגולן בשנות ה-90. מנהיגי המאבק בגולן, כמו אלי מלכה, ראש המועצה האזורית גולן, עודדו את אנשי גוש קטיף לפעול בנחישות. אנשי הגולן אף סייעו בתכנון הצעדה ובמתן עצות אסטרטגיות. הם שיתפו את ניסיונם מהמאבק על הגולן, כולל חשיבות השגת תמיכה ציבורית רחבה ויכולת עמידה בפני לחצים פוליטיים.
מארגני המחאה בגולן היוו דגם לאנשי גוש קטיף, הן מבחינת דרכי פעולה והן מבחינת האמונה בכוחו של הציבור להשפיע. הם הדגישו בפני אנשי הגוש כי עליהם להוביל את המאבק באופן עצמאי, מתוך אמונה שהציבור הרחב יצטרף בהמשך. נעמה זרביב, מזכירת מטה המאבק בגוש קטיף, ציינה כי התמיכה והרעיונות שקיבלו מאנשי הגולן סייעו להאיץ את התארגנות המטה ולהתמודד עם אתגרי המאבק הראשוניים.
שתי המחאות היו דומות אך גם שונות. למרות הדמיון ביניהן, הן נבדלו מבחינות רבות, כולל מטרות, אסטרטגיות, התארגנות והדרך שבה הציבור תפס אותן:
- מחאת הגולן: מחאת הגולן הצליחה לגייס קונצנזוס ציבורי רחב הודות לאסטרטגיה ממוקדת שהבליטה את חשיבות רמת הגולן עבור הביטחון הלאומי. השימוש בסיסמה "העם עם הגולן" שידר מסר מאחד ומחובר לזהות הלאומית הישראלית. תושבי הגולן, ששמרו על דימוי חיובי של מתיישבים ציוניים וחלוצים, הצליחו לחבר את הציבור הרחב למאבקם.
- מחאת גוש קטיף: לעומת זאת, מחאת גוש קטיף נתקלה בקשיים בגיוס תמיכה ציבורית רחבה. כפי שצוין במסמך, תושבי גוש קטיף סבלו מדימוי ציבורי בעייתי שנבע מהקרבה לעזה ומהקשיים הביטחוניים הכרוניים באזור. התדמית הזו, כפי שהודה שלמה וסרטייל מיישוב גני טל, לא השתוותה לתדמית החיובית של מתיישבי הגולן. המסרים של מחאת גוש קטיף, שהתמקדו בערכים דתיים, לא הצליחו לשכנע קהלים רחבים מחוץ למחנה האידיאולוגי-דתי.
במחאת גוש קטיף, רבני ההתיישבות מילאו תפקיד מרכזי בגיבוש מסרי המאבק ובהובלת ההסברה. במחאת הגולן, לעומת זאת, המעורבות הדתית הייתה פחות דומיננטית, והמסרים היו חילוניים יותר, מה שהקל על יצירת קונצנזוס ציבורי.
למרות ההבדלים, תושבי גוש קטיף קיבלו השראה ותמיכה משמעותית ממובילי מחאת הגולן. אנשי הגולן, בהם אלי מלכה ואנשי ועד מתיישבי הגולן, הדגישו את חשיבות ההובלה המקומית של המאבק ואת הצורך ביצירת בסיס ציבורי רחב.
התפתחות המאבק
מטה המאבק של גוש קטיף פעל כנגד תוכנית ההתנתקות באמצעות מגוון אסטרטגיות, שנועדו להתמודד עם אתגרי המאבק ולגייס תמיכה רחבה. הדיונים שהתקיימו במטה חשפו גישות שונות ודרכים מגוונות לפעולה, שכללו שכנוע ערכי, קמפיינים ציבוריים, הפעלת לחצים פוליטיים והעברת מסרים ממוקדים לציבור הישראלי:
1. שכנוע ערכי ושורשי: הגישה המרכזית שזכתה לתמיכת רוב חברי המטה הייתה התמקדות במסר ערכי, שינסה לשכנע את הציבור הישראלי בדבר חשיבות ההתיישבות בגוש קטיף. הרב קובי בורנשטיין, אחד המובילים בגישה זו, הגדיר את מטרתה כ"חזרת עם ישראל לעצמו". הגישה התבססה על חיבור לערכי ההתיישבות, תחושת שליחות היסטורית, והצגת ההתיישבות כמרכז ערכי ולאומי.
מטרות האסטרטגיה הערכית כללו:
- הדגשת תרומתם של יישובי גוש קטיף לחברה ולביטחון הלאומי.
- חיזוק המוטיבציה של תושבי הגוש עצמם באמצעות חוגי בית ושבתות הסברה.
- העברת מסרים ממוקדים לקהלים חילוניים, מתוך רצון לייצר תחושת שותפות ערכית.
בנייר עמדה שהכין הרב בורשטיין, נכתב:
"איננו מדברים על אחיזה של יישוב תמים בלב נווה מדבר. המשך ישיבתנו פה מצריך את ההתגייסות של כל הציבור הישראלי… אם אין לנו תמיכה מוסרית, אז אין הצדקה מוסרית למה שאנו עושים כאן."
2. קמפיין הפחדה: חלק מחברי המטה, כולל משה הרשטיק מנווה דקלים, טענו כי הציבור החילוני לא יושפע ממסרים ערכיים ולכן יש להתמקד באסטרטגיה של הפחדה. גישה זו התבססה על הדגשת ההשלכות הביטחוניות והאסטרטגיות של פינוי היישובים, כולל:
- אזהרות מפני עליית הטרור בעקבות הנסיגה.
- הדגשת הפגיעה במערך הביטחוני של מדינת ישראל.
- הפחדת הציבור מהשלכות ארוכות טווח על יציבות המדינה.
מראות של פינוי אלים הועלו כהצעה להמחשת הסיכון שבפינוי, מתוך מחשבה שדימויים אלו יוכלו לערער את תמיכת הציבור בתוכנית. שושי סלוצקי מגני טל ציינה כי:
"מראות קשים של פינוי עשויים לגרום לקריסת הקונצנזוס סביבו".
למרות הטיעונים, רוב חברי המטה העדיפו אסטרטגיה ערכית, מחשש שהפחדה תיתפס כשלילית ותפגע בתדמית המאבק.
המטה החליט לשלב בין שתי הגישות, תוך מתן דגש לשכנוע ערכי, והוציא לפועל מספר מהלכים:
- דפי מידע ("עדכאן"): עיתון פנימי שעדכן את התושבים בפעילות המטה ושימש להעברת מסרים ערכיים. אחת הסיסמאות המרכזיות שהופיעו בו הייתה: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
- שבתות הסברה וחוגי בית: פעילויות פנים-קהילתיות שנועדו לחזק את האמונה בצדקת המאבק וליצור תחושת שותפות.
- צעדת מחאה לירושלים: פעולה סמלית שנועדה לגייס תשומת לב ציבורית ולהפיץ את מסרי המאבק.
- יצירת קשרים פוליטיים: צוות ייעודי בראשות חנה פיקאר עבד מול חברי כנסת כדי ליצור לובי פוליטי נגד התוכנית.
המטה נתקל בקשיים ביישום אחיד של האסטרטגיות, בין היתר בשל הבדלים אידיאולוגיים בין היישובים:
אידיאולוגיה ומיליטנטיות: חלק מהתושבים הציעו לנקוט בגישה מיליטנטית יותר. לדוגמה, דתיה יצחקי מכפר ים הציעה להקים גרעיני התנגדות פיזית וליצור מחאות סמליות כמו שחרור בלונים עם דמותו של שרון.
פוליטיקה מקומית: בחלק מהיישובים, כמו כפר דרום, סברו כי יש להתמקד בלחצים פוליטיים ולא בקמפיינים ציבוריים.
סיכום
נאום הרצליה של אריאל שרון היה לא רק הכרזה מדינית אלא גם זרז משמעותי להתארגנויות מחאה רחבות היקף. ההתנגדות לתוכנית ההתנתקות כללה מגוון רחב של פעולות, מאבק ציבורי ופוליטי, ותרמה להעמקת השיח בישראל סביב שאלות של ביטחון, התיישבות וגבולותיה העתידיים של המדינה.
מטה המאבק הצליח לגבש את תושבי הגוש סביב מאבק משותף ולהעביר מסרים של נחישות ואחדות. עם זאת, האתגרים הרבים שעמדו בפניו, בהם קושי לגייס תמיכה ציבורית רחבה מחוץ לגוש, הובילו לכך שהמאבק לא הצליח למנוע את יישום תוכנית ההתנתקות.
לקריאה נוספת
- כתום המאבק: גוש קטיף במערכה, אלישיב רייכנר. הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2010.
קישורים חיצוניים
- ראש הממשלה מציג: תוכנית ההתנתקות מהפלסטינים, אתר YNET, דיאנה בחור-ניר, 19 בדצמבר 2003.
- "נאום שרון בכנס הרצליה", אתר News1, ציטוט הנאום, 18 בדצמבר 2003.
