נשים בקיבוצים

מעמדן של נשים בקיבוצים הוא סוגיה מרכזית בתולדות התנועה הקיבוצית, הנפרסת מראשית ימי הקבוצה הראשונה ב-1910 ועד לתהליכי ההפרטה והמעבר למודל ה"קיבוץ המתחדש". בראשית הדרך, נתפס הקיבוץ כחברה מהפכנית השואפת להגשים "שוויון מכני" – חלוקה שווה של נכסים, ובהמשך "שוויון אורגני" המבוסס על העיקרון המרקסיסטי של "כל אחד נותן לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". חזון זה הבטיח לאישה שחרור מהתלות הכלכלית המסורתית בבן הזוג או במשפחה באמצעות תקציב שווה, מגורים מובטחים וזכות בחירה פוליטית. המייסדים הניחו כי ביטול המשפחה כיחידת ייצור וצריכה, והעברת מטלות משק הבית והחינוך לאחריות הקהילה, יובילו לשחרור אוטומטי של האישה מהמעגל המנוון של "כנסייה, מטבח וטיפול בילדים" ויאפשרו לה להיקלט בעבודה יצרנית ובפעילות ציבורית.

עם זאת, התפתחות הקיבוץ חשפה פרדוקס עמוק בין הרובד ההצהרתי למציאות המבנית. למרות האידיאולוגיה השוויונית, נוצרה חלוקת עבודה מגדרית נוקשה שבה הגברים איישו את ענפי הייצור והניהול, בעוד שרוב הנשים נדחקו למקצועות נשיים מסורתיים. הקיבוץ, כחברה השואפת להצלחה חומרית ופועלת בכלכלת שוק, אימץ את עקרון "האדם הנכון במקום הנכון" ורציונליזציה כלכלית שהעניקה סטטוס גבוה לענפי הייצור המביאים הכנסה, בעוד ענפי השירותים נתפסו כענפי הוצאה בעלי סטטוס נמוך. מצב זה יצר ריבוד מיני שבו הנשים הוגדרו כ"פרודוקטיביות פחות", ודחיקתן לענפי השירותים המעייפים והקבלניים הובילה להרחקתן הדרגתית גם ממוקדי הכוח הפוליטיים ומתהליכי קבלת ההחלטות באסיפה הכללית.

המשבר שעברו הנשים בקיבוץ נבע מהעובדה שהעבודה בשירותים – שהפכה ל"בית חרושת לאוכל" ומפעל ענק של קיטור – שללה מהן את היחס האישי והפיצוי הנפשי הקיים בטיפול במשפחה הגרעינית, מבלי להעניק להן את היוקרה החברתית של העבודה היצרנית. תחושות אלו של אי-סיפוק ומרירות הולידו מאבק אקטיבי של נשים, אשר השקיעו את מיטב מרצן בביצור המעגל המשפחתי כאמצעי להשגת סטטוס וכוח חלופיים. דרך דרישות ספציפיות לשיפור "טובת הילד", תקציבים אישיים ושינויים בדפוסי הלינה, הצליחו הנשים להפוך את המשפחה ליחידה חברתית מרכזית שבה הן מחזיקות בעמדת מנהיגות והשפעה.

תהליך זה של צמיחת המשפחה מחדש, שהובל על ידי נשים שסירבו להישאר בעמדת נחיתות תעסוקתית, היה הגורם המכריע בדעיכת המודל השיתופי המקורי. המאבק על הסטטוס המשפחתי הוביל לפירוק הלינה המשותפת ולחיזוק הפרטיות על חשבון הקולקטיב, עד שבחשבון סופי, המציאות טפחה על פני ההנהגה והוכח כי "בכל מקרה של עזיבה, חפש את האשה" ¹. דעיכת הקיבוץ השיתופי נבעה, במידה רבה, מהצורך להיענות לתביעות הנשים לחיים משפחתיים נורמטיביים.

בסופו של דבר, התברר כי הניסיון הרדיקלי למחוק את הזהות הנקבית ואת סממני הנשיות בשם השוויון – החל מגזירת השיער, דרך הוויתור על מוצרי קוסמטיקה ואופנה ועד לאימוץ זהות של "חקלאי לוחם" בעל ידיים מיובלות – לא החזיק מעמד אל מול המציאות האנושית. האידיאל המקורי, שבו חברת הקיבוץ לבושה כגבר וגוררת כדי חלב, הפך ברבות השנים ל"מוצג מוזיאוני" המעורר זכרונות נוסטלגיים אך אינו משקף עוד את רצון החברות. במקום להמשיך ולדכא את נשיותן כדי להתאים למודל גברי, בחרו הנשים להשיב לעצמן את זהותן המובחנת; הן החלו לתבוע מהקיבוץ לספק צרכים נשיים מרכזיים כמו אמצעים לטיפוח העור והשיער, אימצו לבוש אופנתי והחליפו את בגדי העבודה בגרבי ניילון. חזרה זו אל הנשיות לא הייתה רק עניין של מראה חיצוני, אלא ביטוי לרצון עמוק של הנשים לחדול מלהיות חיקוי של הגבר ולמצוא את ביטוין העצמי כנשים וכאמהות.

אשליית השוויון המכני

בעשור הראשון להקמת הקבוצות הראשונות, בין השנים 1910 ל-1920, עוצבה דמותה של החלוצה סביב ניסיון רדיקלי למחיקת הזהות הנשית ואימוץ זהות זהה לזו של החלוץ הגבר. חזון החלוציות וכיבוש העבודה היה חזון גברי במהותו, שנועד לבנות זהות זכרית חדשה של "החקלאי הלוחם". במסגרת זו, נדרשו הנשים לוותר על נשיותן באופן מופגן: הן קיצרו את שערן, זרקו את מוצרי הקוסמטיקה ומסרו את שמלותיהן ותכשיטיהן. האידיאל המכונן היה של אישה צרובת שמש, בעלת ידיים מגויידות, שריריות ומיובלות, הלבושה כגבר או כאיכרה רוסיה ועוסקת בעבודות פיזיות מפרכות בסלילת כבישים, בבניין ובהובלת כדי חלב. עבודתה הפיזית הקשה של האישה הפכה לאידיאל קיבוצי, וחברי המשקים נהגו להתפאר במספר החברות העובדות אצלם על הטרקטור או ברפת כהוכחה להצלחת המהפכה ².

אולם, המציאות בשטח בשנות העשרה המוקדמות הייתה רחוקה ממימוש חזון השוויון. בראשית ימי דגניה וכנרת, הגברים סירבו לקבל את הנשים כחברות שוות זכויות והתייחסו אליהן כאל פועלות שכירות בלבד, בשכר נמוך, שנועדו למלא תפקידי שירות מסורתיים. הנערות שבאו לארץ ישראל במטרה להפוך לעובדות אדמה נתקלו בבוז, בלעג ובחוסר הבנה מוחלט מצד הפועלים. בקבוצות הראשונות הוזמנו החברות לשמש כ"מנהלות משק בית" בלבד, כפי שהעיד יוסף ברץ ממייסדי דגניה: "בארץ, קיוותה החברה לכונן לה חיים אחרים, להיות עובדת אדמה, והנה אנחנו באום ג'וני, שנים עשר איש עלינו, וביניהם שתי חברות כמספר הדרוש למטבח, וגורלה פה כגורלה שם". חלוקת העבודה הייתה נוקשה, והפועלים לא יכלו להתרגל למחשבה שהנשים הן חברות ממש המביעות דעות חופשיות על הנהלת העניינים.

אל מול המצב הנתון, שהוליד כעס ותסכול, החלו הנשים לפעול באופן קולקטיבי מתוך אמונה שניתן לשנות את פני הדברים. תפיסת השוויון שלהן הניחה כי "שוויון בחובות" זו הדרך היחידה להשגת "שוויון בזכויות". הנשים סברו שאם יוכיחו את יכולתן המעשית לבצע עבודות גבריות, תשתנה עמדת הגברים כלפיהן. בשנת 1911 התקיים בכנרת המפגש הראשון של 17 פועלות חקלאיות, שהיה הצעד הראשון של תנועת הפועלות. בעקבות התארגנות זו הועמד אולטימטום לגברים: או שהנשים תתקבלנה כחברות מן המניין, או שהן תעזובנה. מחוסר ברירה, קיבלו הגברים את הנשים לחברות, אך המאבק על אופי העבודה נמשך.

מרים ברץ, שהייתה בין מייסדי דגניה א', סירבה להשלים עם המציאות שבה הגברים אינם מרשים לה לצאת לעבודה בשדה. היא החליטה למסד ענפי חקלאות שיתאימו לנשים והקימה את הרפת הראשונה. בעקבותיה הוקמו גם הלול וגן הירק, במטרה ליצור תשתית לתעסוקת נשים בחקלאות שאינה תלויה בטוב ליבם של הגברים. החלוצות אף הקימו חוות לימוד לנשים, כמו זו שבכנרת, כדי להכשירן לעבודת אדמה תיאורטית ומעשית. למרות מאמצים אלו, כניסת הנשים למשק החקלאי נעשתה לרוב על פי עקרון של רוטציה פנימית: תמיד נשאר חלק מהחברות למלא את חובות המטבח והמכבסה כעקרות בית קולקטיביות, בעוד שהחלק השני נהנה זמנית מהזכות לעבוד בחקלאות. הגברים, לעומתן, לא נכללו בחילופי משמרות אלו ³.

אי-השוויון באותן שנים קיבל ביטוי חומרי מובהק בתחום הכספי. החברות לא רק שנחשבו "פועלותיהן של הפועלים", אלא ששכרן החודשי היה נמוך מזה של הגברים, גם כאשר עסקו בעבודה חקלאית זהה. יום עבודתה של אישה נרשם ביומן העבודה כשווה לשלושת-רבעי יום עבודה בלבד, ומחשבונה נוכו שעות הטיפול בילדים. המבנה המשקי סבב סביב הגבריות, שנתמכה בתנאים הביטחוניים והטכנולוגיים הקשים של התקופה. הכוח הפיזי הפך לבסיס להערכת התפקידים החברתיים, ומכיוון שהנשים הוגדרו כיצרניות פחות, הן הופנו לתפקידים ה"מתאימים להן" מחשש שהשתתפותן בייצור תגרום לגרעונות כלכליים לקבוצה. כך נוצר מצב שבו התואר "עבודה פרודוקטיבית" הוענק רק לעבודת הפלחה של הגברים, ונשלל מעבודת הנשים בלול או בגן הירק.

הולדת הילדים הראשונים ערערה עוד יותר את מעמד האישה בקבוצה. למרות השאיפה לשוויון, היה ברור מלכתחילה שהטיפול בילדים ייעשה רק על ידי נשים, שכן לא היה "כדאי" להכניס עובד גבר פרודוקטיבי לעבודה שאישה יכולה לבצע. הטיפול בילדים נתפס כהמשך של "האמהות הטבעית" והמסורת של האם היהודייה, המוכנה להקריב את עצמה למען ילדה. רק לאחר שהאמהות בדגניה סירבו לוותר על חלקן בעבודת המשק, הונח היסוד לחינוך המשותף, מתוך גישה שהאחריות לטיפול בילד חלה על הקבוצה כולה. פתרון זה נתפס כמהפכני, אך בפועל הוא לא חל על שעות הלילה ולא כלל מעורבות גברית, ובכך נתן לגיטימציה ראשונה לארגון הייצור הלא-שוויוני שליווה את הקיבוץ לאורך עשורים.

הריבוד המיני

בשנות ה-20 וה-30, עם התרחבות התנועה הקיבוצית והתגבשות דפוסי הארגון שלה, הלך והעמיק הריבוד המיני בקיבוץ והפך לנתון קבוע בנוף החברתי. למרות הסדרים מוסדיים מהפכניים כמו הקמת הקומונה, המטבח המשותף ובית הילדים, חזרה על עצמה בפועל חלוקת התפקידים המסורתית. יסוד הריבוד נשען על קריטריון הפרודוקטיביות הכלכלי, שהבחין בין "עבודה יצרנית" המייצרת מוצר בר-שיווק ומכניסה רווחים למשק (כמו פלחה וגידולי שדה), לבין "עבודה צרכנית" בענפי השירותים (מטבח, מכבסה וחינוך) שנחשבו לענפי הוצאה. מאחר שהקיבוץ פעל בכלכלת שוק ושאיפתו להצלחה חומרית הייתה עליונה, הוענקה יוקרה רבה לענפי הייצור המאוישים על ידי גברים, בעוד שעבודת הנשים בשירותים נתפסה כבעלת סטטוס נחות.

ההצדקה המרכזית להדרת הנשים מענפי הייצור היוקרתיים התבססה על הבניה חברתית של "האמהות הטבעית". חברי וחברות הקיבוץ ראו באמהות תכונה נשית טבעית ואינסטינקטיבית, והקשר הפיזי בין האם לילדה נתפס כצו מוסרי וקיומי. ההנקה הפכה לערך חברתי וחינוכי עליון, ובשנים הראשונות של הקיבוצים נחשבה ההזנה המלאכותית לאסון בחיי הילד. תפיסה זו קבעה מראש חלוקת תפקידים: האם הייתה לא רק זו שהניקה, אלא גם זו שחיתלה וטיפלה בילד, בעוד שהאב נותר נטול תפקיד ממשי בטיפול בגיל הרך. היות שהמערכת המשקית לא הציעה מענה שוויוני לתפקידי ההורות, גויסו כל הנשים – אמהות ורווקות כאחד – למילוי התפקידים המתלווים לטיפול בילדים. השימוש בטיעונים ביולוגיים אלה שימש כרציונל כלכלי: נטען כי לא כדאי להכניס עובד גבר, הנחשב ליצרני יותר, לעבודה שאישה מסוגלת לעשות מטבעה.

תהליכי המיכון והמודרניזציה בחקלאות במהלך שנות ה-30 וה-40 לא צמצמו את הפער המגדרי אלא החריפו אותו. למרות שהטכנולוגיה הפחיתה את חשיבות הכוח הפיזי, הגברים הוגדרו כמתאימים וכדאיים יותר לייצור בשל הכשרתם הטכנית. סידורם של גברים בענפי השירותים נתפס במפורש כבזבוז כוח עבודה למשק. כתוצאה מכך נוצר היזון חוזר: הנשים, שלא עסקו בייצור, לא זכו להכשרה מקצועית וטכנית, ובהתאם לכך הורחקו עוד יותר מהענפים היוקרתיים. העלייה ברמת החיים וברמת הילודה הגבירה את הצורך בידיים עובדות בשירותים, ומאחר שלקיבוצים הצטרפו עולים חדשים, ברובם גברים, ניתן היה לאייש את ענפי הייצור מבלי להיעזר בנשים ולהפנותן בהמוניהן לטיפול בילדים ובמשק הבית הקולקטיבי.

הריבוד המיני הוטמע כבר בשלבי החינוך והחברות המוקדמים של דור הבנים. מערכת החינוך הקיבוצית העבירה מסרים שהסלילו את הבנים והבנות למסלולים נפרדים. בבתי הספר התיכוניים התקיימו במשך שנים מגמות לימוד שחולקו לפי מין: כלכלת בית לבנות ואגרומכניקה לבנים. גם החינוך לעבודה, שהיה ערך מרכזי בקיבוץ, כיוון את הבנות לעבודה בתחומי החינוך והשירותים, בעוד שהבנים הופנו לחקלאות ולתעשייה. הפרדה זו יצרה נקודת זינוק שונה, פגעה בהערכה העצמית של הנערות וייצרה התנהגות סטריאוטיפית שסללה את דרכן לעבודות השירותים האפרוריות, בעוד דרכם של הבנים נסללה לענפים יצרניים המאפשרים קידום מקצועי וניהולי.

חלוקת העבודה הזו השליכה ישירות על הזירה הציבורית והפוליטית. הנושאים המרכזיים שנדונו באסיפה הכללית ובקיבוץ בכלל נסבו סביב בעיות המשק והייצור. הנשים, שהיו פחות ופחות מודעות לנושאים אלה עקב עבודתן בשירותים, מצאו את עצמן מחוץ למעגלי ההשפעה והכוח. כפי שציינה יוכבד בת-רחל מעין-חרוד: "נוכחתי לדעת שגם בחברה הקיבוצית, החברים הם הקובעים, המחליטים והמכריעים בכל ענייני המשק והחברה, כפי שמקובל במשפחה ובחברה הפטריארכלית". המזכירויות הורכבו ברובן מחברים גברים, וגם כאשר נשים השתלבו בוועדות, היו אלו לרוב "וועדות נשיות" כמו חינוך ובריאות. כך התמסד הקיטוב התעסוקתי והפוליטי והפך לנתון מבני קבוע, שבו הגברים שולטים במוקדי הכוח הכלכליים והנשים נושאות בעול השירותים ללא יוקרה חברתית.

משבר שפחת הכלל

המשבר המרכזי שחוו נשות הקיבוץ נבע מהפיכת עבודות משק הבית המסורתיות לעבודה קבלנית, ממוסדת ושוחקת עבור הכלל. במקום בישול אישי במטבח הביתי למען בן הזוג והילדים, יצר הקיבוץ בית חרושת לאוכל ומפעל ענק של קיטור במכבסה, שבהם נדרשו הנשים לעבוד בתנאים תעשייתיים קשים. יום העבודה בענפי השירותים לא היה תחום במסגרת קבועה כמו עבודת הגברים; הוא החל בשעות הבוקר המוקדמות, נמשך עד הערב ולעיתים קרובות היה מפוצל למספר חלקים. בעוד הגברים יכלו לכבות את המכונה בסוף המשמרת, הנשים עמדו מול גל בלתי פוסק של דרישות וטענות מצד החברים על איכות האוכל או השירות. עבודה זו, שהייתה כרוכה במתח חברתי גבוה ובמאמץ פיזי רב, השאירה את החברות בסוף היום כשהן סחוטות לחלוטין.

אובדן היחס האישי לעבודה החריף את תחושת המרירות. השוני המהותי שנוצר בקיבוץ היה שלחברה נשלל הפיצוי הנפשי הניתן לעקרת בית המטפלת במשפחתה שלה, ובמקומו היא נדרשה לטפל בהמון ילדים שאינם שלה ולבשל למען מאות חברים בלחץ תקציבי מתמיד. העבודה בענפי השירותים נתפסה כסיזיפית וחד-גונית, ללא מרחב להתפתחות מקצועית או יצירתית שהובטחה בחזון המקורי. חברות רבות חשו כי הקיבוץ לא גאל אותן מן האפרוריות של המטבח וחדר הילדים, אלא רק הרחיב את היקפם לממדים קהילתיים מעיקים, מה שהוביל לאי-סיפוק עמוק מהחיים הקיבוציים.

מצב זה קיבע נחיתות סטטוס חברתית קשה. מאחר שענפי השירותים נחשבו לענפי הוצאה שאינם מביאים הכנסה, הם זכו להערכה נמוכה לעומת ענפי הייצור. המעמד הנחות של הענף הקרין על מעמד הנשים עצמן, ועשה אותן לבלתי כשירות בעיני הגברים ובעיני עצמן לתפקידי ניהול כלכליים. הדיונים הציבוריים והאסיפות הכלליות נסבו בעיקר על נושאי משק וכלכלה, תחומים שבהם הנשים לא היו מעורבות עוד ⁴.

בנוסף לעומס העבודה הקהילתי, הוטל על האישה "עומס כפול" שלא היה מנת חלקו של הגבר. למרות העבודה במשרה מלאה במוסדות החינוך והשירותים, האישה נדרשה להמשיך ולתפקד כרעיה מטפחת וכאם האחראית על "הבית הקיבוצי" – חדר המשפחה. עליה הוטל סידור החדר, הכביסה הקטנה והטיפול בילדים בשעות אחר הצהריים, כאשר הגבר היה משוחרר ממטלות אלו. עומס זה היה רב יותר מזה של הגבר, וחברות רבות לא חפצו בו, במיוחד כאשר העבודה בשירותים הותירה אותן ללא כוחות להשקיע בביתן הפרטי.

התחושה כי האישה היא "שפחת הכלל" המשרתת את הקהילה ללא תמורה של סטטוס או סיפוק רגשי, יצרה תסכול הולך וגובר. המציאות שבה החברה בקיבוץ אינה פעילה יותר מהחברה בעיר, ואף ממורמרת ממנה, הפכה לאחת הבעיות הכאובות ביותר של התנועה הקיבוצית, והיוותה את הרקע המרכזי לצמיחתה מחדש של המשפחתיות כמרד נגד הניצול הקולקטיבי.

"מרד השפחות"

מרד הנשים צמח מתוך תחושת המבוי הסתום שבו נמצאו הנשים בקיבוץ. משנוכחו החברות כי הן נדחקות לעמדת נחיתות תעסוקתית ופוליטית וכי חזון השוויון המקורי העניק להן רק את ההזדמנות להגשים עצמן כגברים, הן החלו במאבק אקטיבי לביצור המעגל המשפחתי. המאבק לא הונחה על ידי אסטרטגיה מוצהרת, אלא התפתח כתוצר של פעולות והתמודדויות על נהגים ספציפיים, במיוחד בתחום החינוך הממוסד. המשפחה שימשה עבור האישה כאמצעי לחיזוק הסטטוס החברתי שלה; בטפחה מעגל חברתי שבו היא הדמות המרכזית והמנהיגה, היא זכתה בהכרה ובכוח שלא ניתנו לה במערכת הייצור הקהילתית.

הדגל המרכזי שבו השתמשו הנשים במאבקן היה "טובת הילד". בשם עקרון זה, הוגשו ערעורים על הסדרים קיימים ונוהלו מאבקים עיקשים מול מוסדות החינוך והוועדות. הנשים דרשו כי האם, ולא המטפלת, תהיה האחראית לטיפול בילד במקרה של מחלה או להגשת ארוחת הערב שלו. בהדרגה, הועלו תביעות שההורים ישהו עם ילדיהם בבית הילדים בסיום הערב, ועד לדרישה המכרעת למעבר מלינה משותפת ללינה משפחתית בדירת ההורים. נחישות מאבקן של הנשים, שלעיתים כפו את נוכחותן בבתי הילדים ונטלו ימי חופשה כדי לטפל בילדיהן, העידה על חומרת הקונפליקט שבו היו נתונות בין תפקידן כנציגות הנורמות הקולקטיביות לבין רצונן להיות אמהות אמיתיות לילדיהן.

במקביל לשינויים בחינוך, פעלו הנשים לשינוי שיטת החלוקה הכלכלית. בשם "פישוט תהליכים" ומתן מענה לצרכים מיוחדים, הן דרשו וקיבלו תקציבים אישיים שכונו בפי החברים בלצון "תקציבים אשתיים". תקציבים אלו, שהתאחדו בהמשך ל"תקציב כולל", העניקו למשפחה עוצמה כלכלית ופיקוח על משאבים מגוונים, והפחיתו את התלות הישירה בוועדות הקיבוץ. המשפחה הפכה ליחידה בעלת אוטונומיה, שבה האישה מנהלת את חיי היום-יום, החל מהכנת ארוחות קלות בחדר ועד לבחירת הלבוש והריהוט, ובכך היא ביצרה תחום הישגים משלה שבו הגברים אינם מתחרים בה.

השינוי האידיאולוגי שליווה את המהפכה היה המעבר מ"שוויון מתוך אחידות" לגישה פרטיקולריסטית של "שוות אך שונות". במקום להמשיך בעימות חזיתי חסר סיכוי עם האתוס היזמי הגברי של ענפי הייצור, אימצו הנשים נוסחה של "שוויון איכותי". נוסחה זו העניקה לכל אישה את הזכות להיות שונה ולממש את ייחודן כנשים וכאמהות. הן הפסיקו להאשים את עצמן או את הקיבוץ בנחיתותן התעסוקתית, ובמקום זאת פנו לפתח תחומים חלופיים שבהם יוכלו להשיג יוקרה. בדרך זו, הן העניקו לגיטימציה לשינויים המבניים מרחיקי הלכת שתבעו, והציגו אותם כשלב גבוה ומפותח יותר של ערכי המקור הקיבוציים.

מאמצים אלו קבעו עובדות בשטח ששינו את תדמית הקיבוצניקית מן הקצה אל הקצה. הנשים לא היססו להשקיע עול נוסף על יום עבודתן הרגיל כדי לטפח את הבית ואת המראה האישי שלהן, תוך שימוש בקוסמטיקה ולבוש אופנתי. למרות שהדבר הגביל במידה רבה את החופש האישי והוסיף להן התחייבויות, הן ראו בכך מחיר ראוי עבור השגת סטטוס חברתי מכובד. יכולתן לקשור למעגל המשפחה את נאמנות הבנים והבנות, שקידומם נתפס כערך עליון בקיבוץ, הפכה את העיקרון המשפחתי לכוח שאין לעמוד בפניו, וסימנה את ניצחון התא הפרטי על השעבוד המוחלט לקולקטיב.

תגובת הגברים והתפרקות השיתופיות

תגובת הגברים למאבקן של הנשים עברה תמורה משמעותית לאורך השנים. בתחילה, הייתה תגובתם בלתי אוהדת לחלוטין, גם כאשר העלו הנשים תביעות קלות-ערך ביותר; שרר חשש כבד כי היענות לתביעות אלו תפגע בלכידות החברתית של הקולקטיב ותערער את יסודות השיתוף. אולם, המציאות טפחה על פני ההנהגה כאשר בשנות ה-50 גאה גל עזיבות של משפחות רבות, שבו בלט חלקן המכריע של הנשים. חוסר הסיפוק של האישה והיעדר מימוש ערך שוויון ההזדמנויות הפכו לאיום קיומי על הקיבוץ, והובילו לקביעה הנחרצת של אחד מראשי התנועה: "בכל מקרה של עזיבה, חפש את האשה". הנהגת הקיבוץ, שהבינה כי היא עומדת בפני קריסה דמוגרפית, נאלצה לוותר על עמדותיה האידיאולוגיות הנוקשות ולגלות סובלנות כלפי הדרישות החדשות כדי להשאיר את המשפחות במשק.

במקביל ללחץ הנשי, החלו גם הגברים למצוא אינטרס אישי בחיזוק התא המשפחתי. המורכבות הגוברת של חיי הקיבוץ והמעבר מעדה אינטימית לקהילה גדולה והטרוגנית, המאופיינת ביריבויות ומאבקי קליקות, הפחיתו את הממד האמוציונלי ביחסים בין החברים. במציאות זו, ה"פינה" של הפרטיות בחיק המשפחה נתפסה כחיונית גם בעיני הגברים כמרחב שבו ניתן לשחרר מתחים ולחרוג מתחום הפיקוח הקולקטיבי. המשפחה הפכה למקלט מפני ה"דמוקרטיה הטוטאלית" של הקיבוץ, שבה הפרט היה תלוי ישירות במוסדות ובוועדות בכל נושא – מהרכב התפריט ועד אישור לימודים או נסיעה לחו"ל. ההכרה במשפחה והזרמת המשאבים לשימושה החופשי הפחיתו את התלות המעיקה הזו, ואפשרו לחבר לפעול באופן עצמאי יותר מבלי להזדקק לאישור ציבורי על כל צעד.

צמיחת התא המשפחתי והתעצמותן של רשתות השארות, המכונות בפי החברים "חמולות", שינו את מאזן הכוחות הפוליטי בקיבוץ. המשפחה המורחבת החלה לספק גיבוי פוליטי ממשי לחבריה בעת קונפליקטים עם מוסדות הקיבוץ, דבר שהיה משמעותי במיוחד באסיפה הכללית הרגישה להתארגנויות סיעתיות. תהליך זה הוביל לניצחון הדרגתי של הפרטיות על פני הדבקות המקורית בחזון ההגשמה העצמית והעבודה היצרנית. התחרות בין הצריכה הפרטית לצריכה הציבורית החריפה, ויצרה לחץ מתמיד על משאבי הקיבוץ. המשפחה החזקה הפכה לעובדה קיימת שסיפקה לעצמה לגיטימציה, ובכך הונחה התשתית להפרטה ולשינויים המבניים של הקיבוץ המתחדש.

בסופו של דבר, המהפכה המשפחתית שהובילו הנשים הובילה לדעיכת המודל השיתופי המקורי. חזון הקיבוץ, שביקש לגאול את האישה באמצעות ביטול המשפחה, הוחלף במציאות שבה המשפחה היא מוקד הזהות המרכזי. דפוס זה לא תוכנן מראש והופיע ללא אידיאולוגיה מובילה, אלא כתוצר של מאמצים אינדיבידואלים של נשים שסירבו להיות "שפחות" של המערכת הקהילתית. על אף שהמשפחה נותרה תלויה במקורות הקיום הקהילתיים, האוטונומיה הגוברת שלה והנהגת השכר הדיפרנציאלי סימנו את סוף עידן השיתוף המוחלט. הקיבוץ נאלץ להשתנות מן היסוד כדי לשרוד, תוך שהוא מאמץ דפוסים פמילייסטיים שהמייסדים כסופי הבלורית ראו בהם פעם את האנטי-תזה לחלום הקיבוצי.

מעמד האישה בקיבוץ המתחדש

המעבר למודל ה"קיבוץ המתחדש", שהתעצם בעקבות משבר הקיבוצים, סימן את קצו המוחלט של ניסיון המהפכה המגדרית המקורית ואת החזרה למבנה משפחתי מסורתי. תהליכי ההתייעלות, ההפרטה והנהגת השכר הדיפרנציאלי יצרו מערכת ציפיות וחרדות חדשה בנוגע ליכולתה הכלכלית של האישה. כתוצאה מסגירת חלק משירותי הקהילה, חזרו לאחריות המשפחה מטלות משק בית רבות, ושבוע העבודה שהתקצר חייב את המשפחות להכריע מי מההורים יישא באחריות לטיפול בילדים עם סגירת מסגרות החינוך. מאחר ששכר הגברים, שעבדו ברובם בענפים היצרניים, נותר גבוה יותר, בחרו מרבית המשפחות להטיל את האחריות למטלות הבית על הנשים. בכך הושלם המעגל: המודל השיתופי שביקש לשחרר את האישה קרס אל תוך מציאות כלכלית שקיבעה אותה מחדש בתפקידי הטיפול המסורתיים.

הכישלון ההיסטורי של מודל החלוצה השאיר את חותמו גם בנתוני הניהול של שנות ה-2000. למרות השינויים המבניים, נשים נותרו מיעוט מבוטל בתפקידי מפתח כלכליים: רק 3.5% ממרכזי המשק היו נשים, ופחות מ-6% ממפעלי התעשייה הקיבוצית נוהלו על ידן. גם נוכחותן בתפקידי גזברות נותרה נמוכה ועמדה על כ-17%, וזאת בעיקר בשל ירידת קרנו של התפקיד והפיכתו לטכני יותר. הפערים שנוצרו עוד בבתי הספר התיכוניים, דרך ההסללה המגדרית והפגיעה בהערכה העצמית של הנערות, המשיכו לתת את אותותיהם בנקודת הזינוק הבלתי שוויונית שניתנה לנשים ולגברים בקיבוץ המודרני.

אל מול מציאות זו, עבר המאבק לשוויון לשלב של מיסוד פוליטי וארגוני. לאחר שהמדור הבין-קיבוצי לקידום שוויון המינים נסגר בשנות ה-90 בשל קיצוצים, הוקמה בשנת 2000 "היחידה לקידום נשים" עם איחוד התנועות הקיבוציות. יחידה זו פועלת להעלאת המודעות למעמד האישה באמצעות הטמעת מדיניות המבחינה במגדר (Gender Mainstreaming), התאמת תקנונים וקידום נשים לתפקידי מנהיגות. המאבק המודרני אינו מתמקד עוד בניסיון למחוק את הנשיות או להילחם על עבודה פיזית מפרכת בשדה, אלא בתיקון העיוותים המבניים, הגברת הייצוג במוקדי הכוח ויצירת מסגרות לטיפול בפגיעות מיניות בתוך הקהילה.

למרות ההזדמנויות החדשות שנפתחו לנשים לשיפור הכנסתן והשכלתן מחוץ למסגרת הקיבוצית, המבנה המשפחתי נותר החסם העיקרי למימוש עצמי מלא. הקיבוץ המתחדש מצא את עצמו מתמודד עם מורשת של עשרות שנים שבהן עבודת השירותים נחשבה לנחותה, והאישה נתפסה כ"אם פוטנציאלית" המיועדת לטיפול בילדים. ניסיון הקיבוץ מלמד כי ללא שינוי רדיקלי בהגדרת תפקידי ההורות וארגון הייצור סביב הגדרה שוויונית של תפקידים אלו, השוויון המיוחל נותר הצהרה בלבד. בסופו של דבר, דעיכת הקיבוץ השיתופי הבהירה כי האישה בקיבוץ לא הצליחה להגיע למלוא ביטויה המקווה כל עוד נדרשה להיות "שפחה" של הכלל או של התא המשפחתי המבודד, ללא חלוקה אמיתית של נטל האחריות עם הגבר.

לקריאה נוספת

• אורי יזהר, "חלוץ ללא מחנה – תולדות הקיבוץ המאוחד בשנות המדינה (1948-1980)", יד טבנקין, 2021. עמ' 27.
• מיה גומא-להב, "פרקטיקות של אי שוויון מגדרי בקיבוץ המתחדש: חקר מקרה", סלביה פוגל ביז'אווי ורחל שרעבי (עורכות), בין הפרטי לציבורי: נשים בקיבוץ ובמושב, מאגנס ויד טבנקין, 2013.
• יוסף גורני ואביגיל פז-ישעיהו, "אמהות ומהפכה", מתוך "הישג היסטורי בתמורותיו : ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1990-1910", יד טבנקין, 2006. עמ' 595-612.
• אליעזר בן רפאל וסשה וייטמן, "נשים וצמיחתה מחדש של המשפחה בקיבוץ", מתוך "הישג היסטורי בתמורותיו : ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1990-1910", יד טבנקין, 2006. עמ' 617-630.
• "משבר האישה בקיבוץ", העולם הזה, מספר 1095, 23 לספטמבר 1958.

הערות שוליים

1. "משבר האישה בקיבוץ", העולם הזה, מספר 1095, 23 לספטמבר 1958.
2. מיה גומא-להב, "פרקטיקות של אי שוויון מגדרי בקיבוץ המתחדש: חקר מקרה", סלביה פוגל ביז'אווי ורחל שרעבי (עורכות), בין הפרטי לציבורי: נשים בקיבוץ ובמושב, מאגנס ויד טבנקין, 2013.
3. יוסף גורני ואביגיל פז-ישעיהו, "הישג היסטורי בתמורותיו : ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1990-1910", יד טבנקין, 2006. עמ' 595-612.
4. אליעזר בן רפאל וסשה וייטמן, "נשים וצמיחתה מחדש של המשפחה בקיבוץ", מתוך "הישג היסטורי בתמורותיו : ההתיישבות הקיבוצית והמושבית 1990-1910", יד טבנקין, 2006. עמ' 617-630.