נתן רינג

נתן רינג היה ממפקדי קבוצת המחתרת "קבוצת המאבק של יחיאל" בגטו וילנה ומדמויות המפתח במאבק המזוין של בית"ר ולוחמי הגטו נגד הגרמנים. רינג, קצין במשטרה היהודית של הגטו לשעבר, נודע כאדם נחוש, ממושמע ואמיץ, שהאמין כי הדרך להצלת יהודים ולמאבק אמיתי היא בלחימה מאורגנת מחוץ לגטו. הוא היה בין הדמויות המרכזיות בגיבוש "האידיאולוגיה של היער", שלפיה יש לעבור ליערות ולפתוח במלחמת גרילה. כקצין האחראי על החימוש בקבוצת יחיאל, רינג מילא תפקיד מרכזי בהברחת נשק למחתרת, וניהל קשרים הדוקים עם יעקב גנס, ראש היודנרט. יחסיו עם גנס עוררו חשד בקרב הנהגת הפ.פ.או, שראתה בארגונו מתחרה ופעלה לחדור לשורותיו. אף על פי כן, העדויות מתארות את רינג כמפקד נערץ שהצליח לגייס סביבו לוחמים נאמנים ולשמור על מסגרת מאורגנת של התנגדות.

במהלך 1943 יצא רינג עם אנשיו ליערות רודניקי והצטרף לשורות הפרטיזנים. ביערות התגלעו מתחים קשים בין אנשי בית"ר לבין חברי המטה הקומוניסטי היהודי ובראשם אבא קובנר, חיינה בורובסקה וברל שרשנייבסקי. בסוף אותה שנה נפתח נגדו משפט שדה על רקע האשמות חסרות בסיס לשיתוף פעולה עם הגרמנים, והוא הוצא להורג יחד עם שלושה נוספים בפקודת "המחלקה המיוחדת" של הנקו"ד ¹. ההוצאה להורג עוררה סערה בקרב הלוחמים, ורבים ראו בה חיסול פוליטי ולא משפט צדק. פרשת רינג נותרה אחד הפרקים השנויים במחלוקת בתולדות ההתנגדות היהודית בליטא – סיפור של לוחם שנפל קורבן למאבקים פנימיים, ולצדו טרגדיה נוספת בדמות מירה גוניונדסקיס, ארוסתו, שנרצחה אף היא בידי יהודי קומוניסט לאחר ששלחה למותה ביערות נארוץ’.

ראשית חייו

נתן רינג היה חבר בתנועת הנוער בית"ר בליטא ונמנה עם חוגי הפעילים של התנועה. הוא הושפע מרוחה הלאומית ומהדגש שהעניקה על משמעת, אחריות ויוזמה, ונודע כאדם תקיף ומעשי מקרב אנשיה.

החיים בגטו וילנה

לאחר כיבוש וילנה בידי הגרמנים באוגוסט 1941, הוקמו שני גטאות בעיר, וב־6 בספטמבר הוחלט על הקמת משטרה יהודית שתפעל לצד היודנרט ותשמש זרוע האכיפה הפנימית. בראש המשטרה הועמד יעקב גנס, קצין יהודי לשעבר בצבא הליטאי, שנבחר בזכות ניסיונו הצבאי, משמעתו ויחסיו הקרובים עם הממשל הליטאי המקומי. גנס הקים את המשטרה היהודית בגטו מס’ 1 ומינה כקציניו הבכירים אנשי בית"ר שהיו בעלי ניסיון צבאי קודם. לצדו פעלו עו"ד יוסף מושקט, ששימש סגנו, סאלק (דוד) דסלר ומאיר לוואס, ולצידם שירתו אנשי בית"ר נוספים שהיו בקיאים במשמעת ארגונית ונחשבו כאנשים שאפשר לסמוך עליהם. בין הקצינים הללו היה גם נתן רינג, ששימש כקצין מחוז בגטו והיה אחראי על אזור משטרתי ועל סדר היום של יחידתו. השיוך הבית"רי של הקצינים נבע הן מהרקע הצבאי של רבים מהם והן מקרבתם לגנס, שהעדיף בעלי ניסיון פיקודי על פני חברי תנועות אחרות ².

המשטרה היהודית פעלה לצד היודנרט אך לא הייתה כפופה לו לגמרי. תפקידה הרשמי היה לשמור על הסדר בגטו, לאכוף את הוראות הגרמנים, לדאוג להסדרת העבודה ולהעברת יהודים לאקציות לפי דרישות השלטונות. בפועל, אנשיה ניצבו במצב בלתי אפשרי, בין דרישות הגרמנים לבין אחריותם כלפי תושבי הגטו. רינג, שהיה ממונה על מחוז משטרתי וניחן במשמעת צבאית ובגישה ישירה, נתפס בעיני אחדים כסמל לארגון ולסדר, ובעיני אחרים כסמל למערכת כפויה ונשלטת שהגבירה את הפחד. הקשרים ההדוקים של מפקד המשטרה גנס עם השלטונות הליטאים עוררו ויכוחים פנימיים, אך רינג נחשב נאמן לו ושיתף עמו פעולה בענייני ביטחון וסדר.

במהלך תקופת האקציות, ובעיקר באקציה הגדולה באושמיאנה ב־24 באוקטובר 1942, רינג היה מעורב. בקרב אנשי המחתרת הקומוניסטית, נטען כי השתתף בלכידת יהודים שהוסגרו לגרמנים. בעדותו של אבא קובנר נאמר כי רינג "עזר לפתוח מקומות מחבוא בעת האקציה באושמיאנה והסגיר יהודים לידי הגסטאפו". אך קיימות גם עדויות אחרות, סותרות, המייחסות לו מעשי הצלה ועמידה לצד הנרדפים. ההיסטוריון זליג קלמנוביץ', שחי בגטו, כתב ביומנו כי באקציה זו רינג הציל נשים, ויחזקאל קרמרמן הזכיר אותו כמי ש"היה אהוב על הלוחמים". יוכבד רזניק סיפרה כי רינג היה "איש טוב ויהודי מסור".

בישיבה שנערכה בגטו לאחר אקציית אושמיאנה תיאר רינג בעצמו את תחושותיו וחרטתו על המעשים שנכפה עליו לבצע. "בהכרה מלאה, כל אחד מאיתנו הוביל אנשים לתלייה," אמר, "כל אחד מאיתנו, דתי או לא, כאשר הוא נכנס לבית המדרש ועומדות שם נשים רבות, בוכות ומתחננות לאלוהים שתישארנה בחיים… הן חשבו… שיציתו את בית הכנסת. קשה לי מאוד לדבר על כך". דבריו, ביטאו את המאבק הפנימי שחוו רבים משוטרי הגטו, שנקרעו בין מילוי הפקודות לבין מצפונם.

בעוד רינג שמר על יחסים טובים עם גנס, נוצר מתח בינו לבין הנהגת הפ.פ.או, ארגון הפרטיזנים המאוחד, שראה במשטרה היהודית מכשיר של שיתוף פעולה עם הגרמנים. המתיחות גברה ככל שהמחתרת התחזקה ורינג נשאר מזוהה עם אנשי בית"ר, שניסו לשמור על עצמאותם. בתוך אווירה זו הכיר את מירה גוניונדסקיס, חניכת בית"ר נוספת ששירתה כמרגלת כפולה עבור המחתרת.

הקשר עם מירה גוניונדסקיס

מירה גוניונדסקיס נולדה בשנת 1925 בקובנה למשפחה יהודית מן השורה הגבוהה של החברה הליטאית. אביה היה עורך דין ידוע, בוגר קורס הקצינים הראשון של ליטא העצמאית, והיה היהודי היחיד שסיים את הקורס והוסמך כקצין בצבא הליטאי. הוא השתתף במלחמת השחרור של ליטא ונודע בקשריו עם ראשי השלטון החדש. אמה הייתה אשת חברה מוכרת שארגנה קבלות פנים בביתם לדיפלומטים, חברי ממשלה ופרלמנט. המשפחה העמידה חינוך תרבותי רחב לילדיה, שכלל שיעורי גרמנית ונימוסין אצל מחנכת גרמנייה פרטית וניהול הבית בידי מנהלת ליטאית. מירה הצטיינה בלימודים והוקפצה שתי כיתות, למדה בגימנסיה העברית בקובנה, ניגנה בפסנתר והייתה חניכה בתנועת הנוער בית"ר. היא נודעה ביופיה ובשכלותה, והייתה דמות אהודה ומוקפת חברים, בהם סטודנטים מהאוניברסיטה שנמשכו לאופייה החם ולכישרונה החברתי ³.

עם כניסת הסובייטים לליטא עברה משפחתה של מירה לקובנה כדי לאפשר לאביה להמשיך בפרנסתו, אך בימים הראשונים של הכיבוש הגרמני ב-1941 נרצח האב, לפני שחבריו הליטאים הצליחו להצילו. מירה, אמה ואחיה הקטן נכלאו בגטו וילנה. שם הצטרפה לתיאטרון הגטו ושיחקה בהצגות שהועלו בפני הקהל היהודי. במסגרת זו הכירה את נתן רינג, קצין במשטרה היהודית ואיש בית"ר כמותה. הקשר ביניהם נרקם סביב הפעילות הציבורית והתרבותית בגטו והפך עד מהרה לקשר אהבה עמוק שהוביל לאירוסין. השניים חלקו השקפת עולם משותפת של לאומיות יהודית, גאווה וביטחון עצמי, והיו מעורים במתרחש סביבם הן בקרב אנשי היודנרט והן בקרב המחתרת הצעירה שהחלה להתארגן.

באותה תקופה גויסה מירה לשורות הפ.פ.או, על ידי אבא קובנר או אחד משליחיו. יוסף גלזמן, נציג בית"ר במפקדת המחתרת, זיהה את כישוריה יוצאי הדופן ואת מעמדה החברתי וביקש ממנה לנצלם לטובת הארגון. הוא הציע שתצטרף לשורות המשטרה היהודית ותשמש כמרגלת כפולה: תדווח למחתרת על פעילות המשטרה, תחדור למעגלים המקורבים לדסלר ולגנס, ותעביר מידע קריטי על כוונות הגרמנים. מירה נענתה לבקשה והתקבלה לעבודה במשטרה היהודית בתפקיד פקידותי תחת פיקודו של סאלק דסלר. דסלר, שהיה מפקד המשטרה ונודע בנאמנותו לגנס, התרשם ממראהּ הארי ומכישוריה בשפה הגרמנית והפך אותה לאשת סודו. הוא אף ביקש ממנה לשמש כמתורגמנית ומרגלת בגסטפו מטעם המשטרה היהודית, וכך הפכה מירה למרגלת משולשת – בגסטפו, במשטרה ובמחתרת – כשהיא מסכנת את חייה מדי יום ביומו.

המידע שהעבירה למחתרת היה מהותי ביותר וסייע רבות לפעילותה. באמצעות קשריה עם דסלר ועם אנשי המשטרה הצליחה להשיג ידיעות על תוכניות הגרמנים, על מועדי אקציות צפויים ועל זהות היהודים שנכללו ברשימות הגירוש. היא העבירה אקדחים, מסמכים ותרשימים חשובים, ושימשה חוליה מרכזית ברשת המודיעין של הפ.פ.או. עדותה של רחל מרגוליס, לימים פרטיזנית בעצמה, אישרה שמירה נחשבה אחת הנועזות והמסורות שבאנשי המחתרת. מירה שיתפה את נתן רינג במידע שהגיע אליה והזהירה אותו מפני פשיטות מתוכננות, אך היא עצמה סבלה קשות מן הכפילות שבמצבה. השירות במשטרה היהודית, שעמדה בקשרים עם הגסטפו, היה קשה לה מנשוא; היא סיפרה למשפחתה כי היא חשה מצוקה עמוקה מול שיתוף הפעולה שנכפה עליה.

האהבה בין מירה לנתן התעצבה על רקע מתח מתמיד בין מחויבותה למחתרת ובין אהבתה אליו, שהיה קצין במשטרה היהודית ונאמן לגנס. הפער בין עולמותיהם – היא כפופה לאבא קובנר ולמחתרת הקומוניסטית, והוא מזוהה עם אנשי בית"ר ועם המשטרה – יצר דילמות כבדות מנשוא. שניהם פעלו למען הצלת יהודים, אך באמצעים ובמסגרות שונות ולעיתים מנוגדות. ככל שהמאבק הפנימי בגטו החריף והקשר בין הפ.פ.או לגנס הידרדר, גבר גם הלחץ עליהם. רינג נותר במערכת השיטור שנדרשה לשתף פעולה עם הוראות הגרמנים, בעוד מירה חיה בפחד מתמיד מחשיפתה על ידי אחד מהצדדים.

למרות הסכנה, נאמנותה של מירה למחתרת נותרה מוחלטת. גם כשהייתה נתונה בעימות בין אהובה למפקדיה, לא סטתה מדרכה. נאמנותה המלאה של מירה הייתה למחתרת הפ.פ.או והיא העבירה מידע חיוני ואף אקדחים תוך סיכון חיים מתמיד.

הקמת "קבוצת המאבק של יחיאל"

בשלהי 1941 וראשית 1942, עם התגבשות המחתרת בגטו וילנה, נוצרו מתחים חריפים בין הנהגת הפ.פ.או לבין חברי תנועות אחרות, ובהם אנשי בית"ר. לאחר שאבא קובנר וחבריו החליטו בינואר 1942 על הקמת ארגון הפרטיזנים המאוחד, נותקו קשרי התיאום בין חברי "דרור-החלוץ הצעיר" שנותרו בגטו לבין יתר תנועות הנוער. יחיאל שיינבאום, ממנהיגי התנועה, סירב להתפרק ויזם הקמת קבוצה עצמאית של חמישה-עשר עד עשרים צעירים, שנודעה כ"קבוצת יחיאל". הוא דרש שההצטרפות לארגון תיעשה כגוף אחד ולא באופן פרטני, והפ.פ.או. סירב לכך. בכך החלה פעילות מחתרתית נפרדת בגטו, שהתנהלה במקביל למחתרת הרשמית ⁴.

במרץ-אפריל 1942 הוקמה קבוצה נוספת, "קבוצת המאבק" (Kampfgruppe), ביוזמתו של בורקה פרידמן, בעזרת שלמה ברנד וד"ר לאו ברנשטיין. פרידמן היה חבר בית"ר לשעבר ושוטר בגטו, ומעורבותו נבעה גם מיריבות אישית עם יצחק גלזמן על הנהגת בית"ר בגטו. חברי הקבוצה החדשה כללו בית"רים, שוטרים לשעבר וצעירים חסרי שיוך מפלגתי. ד"ר ברנשטיין תיאר את תפיסת עולמם: "לא רצינו ששתייכות מפלגתית תהיה העיקר, אלא רק דבר אחד – נכונות האדם להילחם". גם קציני המשטרה היהודית הצטרפו, ובהם נתן רינג, ששימש קצין מחוז במשטרה. רינג הצטרף לקבוצה יחד עם כמה משוטריו ונמנה עם חוג המקורבים לפרידמן.

בסוף 1942 התקשרו יחיאל שיינבאום ובורקה פרידמן והחלו בשיחות על מיזוג שתי הקבוצות. שיינבאום הביא עמו את ההכשרה החלוצית והערכים הציוניים, בעוד שפרידמן ואנשיו הביאו עימם את הניסיון הצבאי והארגוני של בית"ר. ד"ר ברנשטיין העיד כי "האיחוד היה טבעי", שכן שיינבאום נתפס בעיניהם "כסמכות מוסרית", ואילו הקבוצה של פרידמן נחשבה כוח לוחם מאורגן. האיחוד הושלם בדצמבר 1942, והארגון המאוחד נקרא "קבוצת המאבק של יחיאל". שיינבאום מונה למפקד העליון, ולצידו נקבעו תפקידי מפתח: רינג ושלמה ברנד הופקדו על החימוש, פרידמן על הכספים, וברנשטיין על המודיעין.

רינג מילא תפקיד מרכזי בארגון החדש. כמי ששירת במשטרה, הייתה לו גישה לאמצעים ולמידע שסייעו לארגון ברכישת נשק ובהברחתו לגטו. חברי הארגון ניצלו את מעמדם כשוטרים יהודים כדי להכניס נשק דרך שערי הגטו, בעזרת מתן שוחד ושיתוף פעולה עם ליטאים. גנס עצמו תרם כסף לרכישת נשק והעביר לרינג את האקדח הראשון, אך לאחר מכן דחה את התוכנית מפחד שייוודע עליה. הנשק הפגום תוקן בבתי מלאכה בתוך הגטו, והתחמושת הוסתרה במלינות ברחוב שצ'יפלטנה ובנימייצקה. פעילות זו הפכה את רינג לאחד האישים המרכזיים בתחום הארגון והביצוע של ההכנות הצבאיות. במשך זמן רב הוא ביקש לצאת מהמשטרה היהודית – אך סורב על ידי חבריו ב"קבוצת המאבק של יחיאל" כי מיקומו במשטרה היה הכרחי למטרות הברחת הנשק.

בקיץ 1943 הגיעה הקבוצה לשיאה ומנתה כ-150 עד 200 חברים. היא כללה לוחמים ששרדו מחיסול גטאות בליטא ובלארוס, קבוצת "עקיבא" מביאלה-וואקה וצעירים מגטו גרודנו. עם הזמן גיבשה "קבוצת המאבק של יחיאל" אידיאולוגיה משלה, שכונתה "אידיאולוגיית היער". בניגוד לקו של הפ.פ.או, שדגל במרד מזוין בתוך הגטו, ראתה קבוצת יחיאל את ייעודה ביציאה מאורגנת ליערות ובלחימה משם לצד הפרטיזנים הסובייטים. ד"ר ברנשטיין הסביר: "התגוננות בתנאי הגטו היא אבסורד… כל התנגדות דורשת שטח, ואצלנו לא היה שטח כלל". על פי שיינבאום, העברה מאורגנת של צעירים ליערות תציל חיים ותאפשר גם התנגדות ממשית לגרמנים ⁴.

בקרב אנשי הפ.פ.או עוררה פעילותה של קבוצת יחיאל חשד עמוק. הם ראו בה גוף עצמאי שאינו כפוף להם ופעלו לחשוף את כוונותיה. יצחק קובולסקי, חבר מחלקת המודיעין של גלזמן, הוחדר לשורות הקבוצה כדי לדווח על פעולותיה. הוא מסר למפקדת הפ.פ.או על קשרי רינג עם גנס ועל מאמציהם להקים "ארגון לוחם נוסף בגטו". המפקדה חששה שהקבוצה פועלת בהשראתו של גנס ושהתחרות על מקורות הנשק תחשוף את שתי המחתרות לסכנת חיסול. אבא קובנר העיד לימים: "נודע לנו על הקבוצה הזאת… חששנו שמא יתפתח עימות בין שתי מחתרות יהודיות בגטו אחד". אף על פי כן, הקבוצה המשיכה לפעול באופן עצמאי, ולא נכנעה ללחץ מצד הפ.פ.או.

כך נוצר בגטו וילנה מצב ייחודי שבו פעלו שתי מחתרות יהודיות במקביל: הפ.פ.או הרשמית, המזוהה עם הקומוניסטים ותנועות השמאל, ו"קבוצת המאבק של יחיאל", שהורכבה מבית"רים, ציונים חלוצים ובלתי-מפלגתיים. רינג, בתפקידו כאחראי על החימוש וכקצין שדה בעל ניסיון, עמד במרכז מאבק ההישרדות של הקבוצה, והיה לדמות מקשרת בין העולם המאורגן של המשטרה היהודית לבין רוח הלחימה החדשה שהתפתחה בגטו ערב חורבנו.

חיסול הגטו והבריחה ליערות רודניקי

בקיץ 1943 החל חיסולו של גטו וילנה, לאחר חודשים של מתיחות בין ראשי היודנרט, המשטרה היהודית ויחידות הפ.פ.או. הגרמנים החלו בפעולות גירוש נרחבות, והיה ברור כי קץ הגטו קרב. לאחר כישלון ניסיון התנגדות מאורגן בראשית ספטמבר, נפרצו שערי הגטו ואלפי יהודים נשלחו אל מחנות ההשמדה. רינג, שהיה מודע לסכנה, הצליח לצאת עם קבוצת לוחמיו מן הגטו בדרכים עוקפות, כשהם מצוידים בנשק ובציוד שנאסף מראש.

הדרך אל היערות הייתה רצופה סכנות. קבוצתו של רינג נאלצה לחצות אזורים בשליטת יחידות גרמניות וליטאיות, כשהם סוחבים עימם נשק מועט וציוד בסיסי בלבד. לאחר מסע מפרך שנמשך ימים אחדים הגיעו הלוחמים ליערות רודניקי, כארבעים קילומטר דרומית לוילנה, שם רוכזו יחידות פרטיזנים יהודיות לצד יחידות סובייטיות וליטאיות.

ביער רודניקי הוקמו בסיסים מאולתרים של לוחמים יהודים, ביניהם חטיבות שהוקמו על ידי יוצאי גטאות שונים. רינג, בזכות ניסיונו הצבאי ויכולתו הארגונית, מונה למפקד יחידה בפרטיזנים היהודים. יחידתו כללה לוחמים שהיו עימו בגטו וילנה, שוטרים לשעבר ואנשי בית"ר. במהלך חודשי הסתיו של 1943, יחידתו של רינג השתתפה בפעולות שונות באזור רודניקי, שכללו הברחת מזון, פשיטות על מחסני נשק גרמניים ושמירה על נתיבי התנועה ביער. לוחמיו סיפרו על אומץ לבו, על קור רוחו במצבי סכנה ועל יכולתו להנהיג גם בשעות של פחד ורעב. נוכחותו שימשה עוגן של ביטחון בתוך כאוס מתמשך. רינג הקפיד לשמור על קשר עם יחידות יהודיות אחרות, אולם התעקש לשמור על עצמאות היחידה שבראשה עמד, מה שהגביר את חוסר האמון מצד גורמים קומוניסטיים ביער.

הוצאתו להורג

ביערות רודניקי, דרומית לוילנה, הוקמה בסתיו 1943 "המחלקה המיוחדת" של הנקוו"ד, שפעלה כזרוע ישירה של המיניסטריון הסובייטי לעניינים הפנימיים. בראש המחלקה עמד הליטאי סטנקביץ', ולצדו שלושה קומוניסטים יהודים: איסר שמידט ("דידיאליס"), חיינה בורובסקה וברל שרשנייבסקי. עם בואם לבסיסי הפרטיזנים היהודים ביער, ארגנו השלושה את מסגרת הקומסומול והעבירו למפקדה הסובייטית מידע שוטף על כל הנעשה בקרב היחידות היהודיות. בדרך זו נודע להם על קבוצה של פרטיזנים יהודים שהתלכדה סביב דמותו של נתן רינג, קצין משטרה לשעבר בגטו וילנה, שעמדה לעבור למחנה אחר כדי להקים יחידה עצמאית.

ראשי המטה היהודי – אבא קובנר, חיינה בורובסקה ודידיאליס – חששו לאבד לוחמים ונשק, וראו במהלך ניסיון לערער את סמכותם. בשלב זה הועלו האשמות כי רינג וחבריו, שורקה קבס, איצקוביץ ושוורצברד, שיתפו פעולה עם הגרמנים בעת שירותם בגטו. ראשיתן של ההאשמות נבעה מדיווחים של גורמים קומוניסטיים במחנה, ואליהן נוספה עדותו של אבא קובנר, שסיפר בפני החוקרים כי רינג עזר לפתוח מקומות מחבוא באקציה באושמיאנה והסגיר יהודים לידי הגסטאפו. רינג, שחזר אותה עת מהעיר וילנה, נקרא לחקירה על ידי המחלקה המיוחדת. החוקרים האשימו אותו בקיום קשרים עם הגסטאפו ובהעברת מידע לגרמנים במהלך ביקורו האחרון בעיר.

רינג הכחיש את כל ההאשמות וסירב לשתף פעולה עם החוקרים. הם הציעו להקל עליו אם ימסור מידע על הלך הרוחות בקרב הפרטיזנים ועל בוגדים בקרבם, אך הוא דחה את ההצעה. משהבין כי חייו בסכנה, נועץ רינג בחבריו והם רקמו תוכנית לעזוב את המחנה ולהקים יחידה עצמאית, אך בטרם הספיקו לממש את תוכניתם נעצרו הארבעה. נפתח נגדם משפט שדה מהיר, שנערך בחשאיות גמורה וללא מתן אפשרות להגן על עצמם. ראשי המטה היהודי ידעו על החקירה, אך האחריות הישירה הוטלה על אנשי המחלקה המיוחדת שפעלו מטעם השלטון הסובייטי.

בראשית נובמבר 1943 הוצאו רינג ושלושת חבריו להורג בירייה בגבם, באמתלה כי הם יוצאים למבצע קרבי. עם כיתת היורים נמנו דידיאליס היהודי הקומוניסט וצנחנים סובייטים נוספים. למחרת נערך מסדר, ובו הודיעה המפקדה הסובייטית לפרטיזנים כי ארבעה שוטרי גטו וילנה לשעבר נורו למוות באשמת שיתוף פעולה עם הגרמנים. אבא קובנר נשא דברים בפני הלוחמים והצהיר כי הוא נוטל על עצמו את האחריות לפסק הדין. הוא הסביר כי אף שלא היה שותף ישיר ליוזמת המשפט, עליו להצדיק בדיעבד את גזר הדין משום שלדבריו, בין אם המוצאים להורג היו סוכני גסטאפו ובין אם לא, הם ביצעו פשעים חמורים כלפי אחיהם היהודים.

ההוצאה להורג עוררה זעזוע עמוק בקרב הפרטיזנים היהודים. רבים מחבריו של רינג, שהכירו אותו כלוחם אמיץ ומפקד מוערך, התקשו לקבל את ההאשמות. אווירת פחד השתררה במחנה, וחלק מן הלוחמים חששו כי יוצאו להורג בעצמם ללא משפט. מספר רב של שוטרים יהודים לשעבר אף ברחו מהמחנות – ונתפסו על ידי איכרים אנטישמים, ונרצחו. לנוכח המתח הפנימי והפחד מפני פירוד בשורות הפרטיזנים, הורה יורגיס, המפקד העליון של היחידות הפרטיזניות ברודניקי, להפסיק את כל החקירות נגד שוטרים יהודים. ההוראה נבעה מן ההבנה כי האווירה שנוצרה בעקבות משפט השדה פוגעת במורל הלוחמים ומעמיקה את חוסר האמון בין הקבוצות השונות שפעלו ביער.

הפרטיזן סניה רינדזיונסקי טען:

"הדעות היו חלוקות בקרב אנשי פפ"או. חלק הצדיקו [את ההוצאה להורג], אם כי איש לא האמין שרינג עמד בקשר עם הגסטאפו. אחרים אמרו שעכשיו ביער עלינו לשכוח את כל העוולות שקרו בגטו, כולנו קורבנות שנפגעו מצפונית ומוסרית. את החשבונות יש להשאיר לאחריי הניצחון, ממרחק הזמן יהיה אפשר לשפוט. היו גם שוטרים שהותר להם להישאר במחנות הפרטיזנים".

הפרטיזן אנטול (טולקה) קרקובסקי טען שהוא חושד שרינג הוצא להורג בשל שיוכו הפוליטי כבית"רי, וסיפר:

"הוכנו בהלם כשגזרו גזר דין מוות והוציאו להורג מספר חברים פרטיזנים, בגלל ששימשו שוטרים בגטו. כאב לנו במיוחד על הוצאתו להורג של רינג… רינג היה קצין משטרה ובעל השפעה על ראש הגטו גנס…. בפעולה הכמעט צבאית הראשונה שהשתתפתי בה, 'זגטובקה' ['פעולה כלכלית'] להשגת מזון וציוד מידי איכרי הסביבה, נתן היה המפקד. הוא נראה לי יעיל, מעשי ומפגין תכונות של מנהיג מלידה. הוא היה נאה במיוחד, גבוה, בעל פנים צרות וחיוך מלבב… אנחנו עומדים בשורות במסדר, מוכי הלם עמוק לשמע ההודעה, ולא מבינים את פשרה. אווירה של סודיות אפפה את המאורע שהתנהל ללא משפט פומבי, ללא הגנה משפטית. זוועת גזר-הדין שכבר בוצע הזכירה לנו את המשפטים הסובייטים הידועים לשמצה משנות השלושים. בעת ההודעה, אחד הפרטיזנים שלנו, ידידו האישי של נתן, נפל והתעלף. מאז רובנו לא התאוששנו מהמאורע. במשך שנים היו מהפרטיזנים שלנו ששמרו טינה לקובנר, למרות שלא הייתה כל ידיעה על השתתפותו בגזר הדין ובהוצאה להורג".

הפרטיזנית יוכבד רזניק סיפרה כי:

"העמידו את המחלקה, הקריאו את שמות הנשפטים. כאשר קראו בשמו של רינג, אני זזתי באי נוחות. עמדו שם הקומסומולים ועקבו, מי עושה פרצוף… אף אחד לא רצה לקבור אותם, לא להפשיטם מבגדיהם, לא לחלוץ את
מגפיהם. אז אני ניגשתי, עטפתי אותם במצנחים שהפלנו, ואז קברו אותם".

חיים לזר סיפר ביומנו בשנת 1984:

"בערב טילפן יעקב פרנר… הוא סיפר שכאשר הוציאו להורג את ארבעת החברה' – רינג והיתר – הוא היה
מחוץ לבסיס בפעולה כלכלית. כאשר חזר ונודע לו הדבר, נכנס לאבא קובנר בבונקר ושאלו לפשר הדבר. קובנר התפתל בתשובותיו ולא יכול היה לומר דבר ברור וחד משמעי. כעבור יומיים הוזמן יענקל על-ידי דידיאליס ובורובסקה, ונחקר על שום מה הוא התעניין בגורל הארבעה ובטון שלהם נשמע איום מוסווה כלפיו".

חיסולה של מירה גוניונדסקיס

לאחר חיסול גטו וילנה נשלחה מירה גוניונדסקיס למשימה סודית בחטיבת הפרטיזנים הליטאית שפעלה ביערות נארוץ'. היא יצאה לדרך יחד עם נערה נוספת ובידן פתק ממפקדת המחתרת. תוכן הפתק לא נמסר לה, והיא שמרה עליו סגור לכל אורך המסע. עדויות מאוחרות טענו כי המסמך כלל הוראה להוציאה להורג – ככל הנראה בעקבות חשד לבגידה או עקב מאבקים פנימיים במחתרת. חבר הפ.פ.או. ליטמן מור סיפר לאחר המלחמה כי מירה "נשלחה עם פתק שדרש לחסלה", וכי הפתק נמסר לה על ידי סוניה מדייסקר, חברת המחתרת הקומוניסטית.

המסע לנארוץ' ארך כמה ימים וכלל סכנות רבות. מירה והנערה נתקלו בגרמנים בדרכן, והן נאלצו להשתמש בידיעתה המעולה של מירה בשפה הגרמנית כדי לעבור מחסומים. כאשר הגיעו ליעדן, מסרה מירה את הפתק לידי מפקד החטיבה הליטאית ונקלטה באחת היחידות כמתורגמנית ומאזינה לשידורי בעלות הברית. שליטתה בליטאית, גרמנית ורוסית הקלה עליה להשתלב ביחידה, אך היא הושמה בתפקיד זה בעיקר בשל רצון המפקדה להרחיקה, לאחר שנחשדה כמי שנשאה עמה מידע רגיש מהמחתרת היהודית בוילנה. לפי העדויות, היא חשה בבידודה וביחס הקר כלפיה, והחלה להבין כי חייה בסכנה.

בתחילת שנת 1944 נשלחה מירה מטעם מפקדת החטיבה הליטאית למפגש עם אנשי המשטרה הליטאית, שפעלה בשירות הגרמנים, כביכול כדי לשכנעם לעבור לצד הפרטיזנים. חברתה ליער, רחל מרגוליס, העידה לאחר המלחמה כי המשימה נועדה מראש להוביל למותה של מירה, וכי נשלחה בכוונה על ידי מפקד החטיבה הליטאית, יורגיס, אף הוא יהודי קומוניסט, על מנת שלא תחזור ממנה. מירה נתפסה בידי המשטרה הליטאית, עונתה למוות, וגופתה הושלכה לנהר סמוך.

במקורות הרשמיים נכתב כי נרצחה על ידי "הפולנים הלבנים" בעת משא ומתן שניהלה מטעם הפרטיזנים הליטאים, אולם עדויות נוספות, ובהן דבריה של רחל מרגוליס ושל אבא קובנר עצמו, רומזות כי נשלחה למשימה מתוך ידיעה שהולכת אל מותה. שנים לאחר מכן, כאשר נשאל קובנר על מירה, אמר עליה כי הייתה "אישיות יוצאת מן הכלל. נאמנות עיוורת יוצאת דופן", והוסיף כי ידעה שהיא יוצאת למשימה שממנה לא תשוב, אך קיבלה עליה את הגזירה מבלי לשאול דבר.

מורשת וזיכרון

לאחר המלחמה נותרה דמותו של נתן רינג שנויה במחלוקת והוזכרה לעיתים רחוקות בלבד בזיכרון הציבורי של לוחמי גטו וילנה. פרשת הוצאתו להורג ביערות רודניקי העמיקה את הקרע בין אנשי המחתרות היהודיות שפעלו בליטא, ובעיקר בין יוצאי בית"ר והציונים הכלליים לבין הקומוניסטים לשעבר. עדויות רבות של ניצולים התייחסו לשתיקתם של מנהיגי הפ.פ.או. בנושא ולניסיון לעמעם את חלקו של רינג בהיסטוריה של ההתנגדות. בשיח ההיסטורי הרשמי שלאחר השואה נפקד שמו מהנרטיב של תנועת הפרטיזנים היהודים, והוא כמעט שלא הוזכר בתיעוד הציבורי, בספרי הזיכרון ובמחקרים שעסקו בלוחמי וילנה.

לצד זאת, ניצולים אחדים המשיכו להביע כלפיו הערכה ואף הערצה. עדויות מאוחרות תיארו אותו כאדם נאמן, אמיץ ונחרץ, שנשאר נאמן לעקרונותיו ולחבריו עד יומו האחרון. בסיפורים שהועברו בעל פה נותר רינג כסמל ללוחם שנפל קורבן לחשדנות הפוליטית ולמאבקי הכוח הפנימיים בתוך מחתרת הפרטיזנים.

הקשר שבין רינג למירה גוניונדסקיס, אהובתו וארוסתו, נשזר בהמשך כחלק מן הטרגדיה הרחבה של צעירי בית"ר בגטו וילנה. שניהם גויסו למחתרת, נשאו על כתפיהם משימות רגישות ונהרגו בנסיבות טרגיות: הוא לאחר משפט שדה ביערות רודניקי, והיא במשלחת אל היערות שבה מצאה את מותה. גורלם הפך לדוגמה של נאמנות עיוורת ואמונה במאבק שלדעתם היה צודק, גם כשהסתיים באובדן.

בשנות השמונים נגעו יוצרי התרבות בישראל מחדש בסיפורם של לוחמי וילנה, אך דמותם של רינג וגוניונדסקיס נותרה מוצגת באופן חלקי. המחזה "אדם" מאת יהושע סובול, שעלה בתיאטרון הקאמרי, כלל דמות המבוססת על מירה, אך לא שיקף את סיפור חייה האמיתי, את פועלה או את גבורתה, אלא טען שהיא מכרה את גופה לזרים. באותה תקופה חזר גם המשורר אברהם סוצקבר, שהיה בעצמו פרטיזן ביערות נארוץ', אל דמותה של מירה וכתב עליה שיר לאחר שנודע לו על מותה. החיבור בין זכרו של רינג לבין דמותה של גוניונדסקיס הפך בהדרגה לסמל של גורל דור שלם של לוחמים צעירים, שדמותם ההיסטורית נשכחה או עוותה.

עם השנים ניכרו מאמצים של חוקרים וניצולים להשיב את דמותם למקומם המדויק בזיכרון הקולקטיבי. תיעוד ועדויות שנחשפו מאוחר יותר הדגישו את חלקו של רינג בארגון ההגנה היהודית בגטו ואת חלקה של מירה בפעילות המחתרת. שניהם נחשבים כיום לדמויות מפתח להבנת המורכבות של המאבק היהודי בליטא — שילוב של אומץ, נאמנות, קונפליקט פנימי וטרגדיה אנושית שאין לה מזור.

לקריאה נוספת

• יצחק ארד, גטו בלהבות: מאבק וחורבן יהודי וילנה בשואה, יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ירושלים 1980.
• דניאלה אוסטצקי שטרן, חיסול חשבונות בין יהודים ביערות ליטא בתקופת השואה, האומה, גיליון מס' 220, הוצאת ההסתדרות ע"ש זאב ז'בוטינסקי, חשוון תשפ"א – נובמבר 2020.
• אתר איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל, מירה גוניונדסקי, עמוד לזכרה באתר האיגוד.

הערות שוליים

1. דניאלה אוסטצקי שטרן, חיסול חשבונות בין יהודים ביערות ליטא בתקופת השואה, האומה, גיליון מס' 220, הוצאת ההסתדרות ע"ש זאב ז'בוטינסקי, חשוון תשפ"א – נובמבר 2020. עמ' 78.
2. יצחק ארד, גטו בלהבות: מאבק וחורבן יהודי וילנה בשואה, יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ירושלים 1980. עמ' 128-124.
3. אתר איגוד יוצאי וילנה והסביבה בישראל, מירה גוניונדסקי, עמוד לזכרה באתר האיגוד.
4. יצחק ארד, גטו בלהבות: מאבק וחורבן יהודי וילנה בשואה, יד ושם – רשות הזיכרון לשואה ולגבורה, ירושלים 1980. עמ' 264-270.