שלום בן אבו אל-חֻקַיֵּק, או סַלָּאם אִבְּן אַבּוּ אל-חֻקַיְק (בערבית: سلام بن أبي الحقيق), הידוע גם בשם אבו רָפִע, היה סוחר ומשורר יהודי שפעל בחצי האי ערב בראשית המאה ה־7. הוא מימן וסייע לשבטים הפגאניים שנלחמו במוחמד ובחסידיו, המוסלמים.
שלום היה אחיו של אל־רַבִּי אִבְּן אַבּוּ אל־חֻקַיְק, ודוד של בניו, ביניהם כֵּנַאנָה אִבְּן אל־רַבִּי. הוא נרצח על ידי עבדאללה אבן עתיק, לאחר שחיבר שירי סאטירה (הִגַ'אא') על מוחמד ועל מנהיגים מוסלמים מוקדמים נוספים.
לאחר שאנשי שבט בנו אוּס התנקשו בקַעְבּ אִבְּן אל־אַשְרַף, באו למוחמד כמה מבני שבט חַ'זרַג', בהם עבדאללה אבן אונֵיס, וקיבלו את רשותו להרוג את שלום.
לאחר שהם קיבלו את האישור, עם רדת החשכה, הגיעו המתנקשים לשער המבצר בו גר אבו רָפִע. עבדאללה אבן עתיק התחזה למשרת מקומי והצליח להיכנס פנימה כשהעמיד פני אדם העונה לקריאה לטהרה. הוא הסתתר עד ששומר השער סגר את הדלת ותלה את המפתחות, ואז לקח אותם, פתח את הדלתות והכניס את חבריו. המתנקשים נעלו את הדלתות מאחוריהם והתקדמו לחדרו של אבו רפיע, שהיה באותה עת במפגש חברתי לילי עם אורחים שטרם עזבו.
לאחר עזיבת האורחים, עלה עבדאללה לחדר בו שהה אבו רפיע, סגר אחריו כל דלת שפתח כדי לעכב כל ניסיון לרדוף אחריו, וזיהה את מיקומו של האיש רק לאחר שקרא בשמו. אבו רפיע ענה, ובעקבות כך הותקף בחרב אך לא נהרג מיד. עבדאללה נאלץ לשוב אליו שוב ושוב, ובסופו של דבר נעץ את חרבו בבטנו של אבו רפיע עד שעברה מגבו – מכת המוות. בעת הנסיגה, נפל עבדאללה ממדרגות המבצר ושבר את רגלו. הוא קשר אותה בבגדו, נותר ליד השער עד שנודע לו בוודאות שאבו רפיע מת, ואז חזר עם חבריו אל מוחמד. כשסיפר לו את אשר אירע, נגע מוחמד ברגלו השבורה של עבדאללה – ולפי המסורת, היא נרפאה מיד.
ההיסטוריון מוחמד אבן ג'ריר א־טַבַּרִי תיאר את ההתנקשות כך:
"כאשר הגיעו לחַ'יבַּר, הלכו אל ביתו של סלאם בלילה, לאחר שנעלו את כל דלתות היישוב על יושביו. הוא היה בעל חדר עליון אליו הובילה סולם. הם טיפסו עד שהגיעו לדלת וביקשו להיכנס. אשתו יצאה ושאלה מי הם, והם ענו לה כי הם ערבים המחפשים אספקה. היא אמרה להם שהאיש שהם מחפשים נמצא שם, ושהם יכולים להיכנס. כאשר נכנסנו, נעלנו את דלת החדר עליה ועל עצמנו, מחשש שמא משהו יפריע לנו להגיע אליו. אשתו צרחה והזהירה אותו מפנינו, ואז רצנו לעברו עם חרבותינו בעודו על מיטתו… כאשר היכינו אותו בחרבותינו, עבדאללה אבן אונֵיס נעץ את חרבו בבטנו עד שעברה דרכו לגמרי".
לפי גרסתו של אל־בַּרַאא אִבְּן עָאזִב שמופיעה בסחיח אל-בוח'ארי, כרך 5, ספר 59, חדית' 371:
שליח אללה שלח כמה אנשים מבני האנצאר כדי [להרוג] את אבו רָפִע היהודי, ומינה את עבדאללה אִבְּן עתיק לראש הקבוצה. אבו רָפִע היה פוגע בשליח אללה וסייע לאויביו נגדו. הוא התגורר במצודה שבאזור חיג'אז. כאשר התקרבו האנשים למקום, לאחר שקיעת השמש, והאנשים כבר החזירו את מקניהם לבתיהם, אמר עבדאללה לחבריו: "שבו במקומותיכם. אני אלך ואנסה להערים על שומר השער כדי שאוכל להיכנס. עבדאללה התקדם לעבר המצודה, וכשהתקרב לשער, התכסה בבגדיו והעמיד פנים שהוא נענה לקריאה לטהר את עצמו. האנשים כבר נכנסו, ושומר השער (שחשב שעבדאללה הוא אחד ממשרתיו של המבצר) קרא אליו: "עבד אללה! היכנס אם אתה רוצה, כי אני רוצה לסגור את השער." עבדאללה הוסיף בסיפורו: "נכנסתי (למבצר) והסתתרתי. כאשר האנשים היו בפנים, סגר שומר השער את הדלת ותלה את המפתחות על יתד עץ קבועה. קמתי, לקחתי את המפתחות ופתחתי את הדלת. היו אנשים שישבו עד שעה מאוחרת בלילה עם אבו רָפִע לשיחת לילה נעימה באחד מחדריו. כאשר יצאו אותם אנשים, עליתי אליו, וכל פעם שפתחתי דלת – נעלתי אותה מבפנים. אמרתי לעצמי: 'אם יגלו שאני כאן, לא יצליחו לתפוס אותי לפני שאהרוג אותו.' הגעתי אליו ומצאתיו ישן בבית חשוך בין בני משפחתו; לא הצלחתי לזהות את מקומו המדויק. לכן קראתי: 'אבו רָפִע!' והוא ענה: 'מי זה?' התקדמתי לעבר מקור הקול והכיתי אותו בחרב, אך מתוך בלבול לא הצלחתי להורגו. הוא צעק בקול רם, ויצאתי מהבית והמתנתי זמן־מה. אחר כך חזרתי אליו ושאלתי: 'מהו הקול הזה, אבו רָפִע?' הוא ענה: 'אוי לאמך! מישהו בבית הכה אותי בחרב!' שוב הכיתי אותו חזק, אך עדיין לא הרגתי אותו. אז נעצתי את קצה החרב בבטנו ודחפתי אותה עד שנגעה בגבו, וידעתי שהרגתי אותו. אז פתחתי את הדלתות אחת־אחת עד שהגעתי למדרגות, ובטוח שהגעתי לקרקע, יצאתי – ונפלתי ושברתי את רגלי, בלילה מואר ירח. קשרתי את רגלי בשַׂרבָּל והמשכתי ללכת עד שהתיישבתי ליד השער ואמרתי: 'לא אצא הלילה עד שאדע שהרגתי אותו.' כאשר בבוקר קרא התרנגול, עלה הכרוז על החומה ואמר: 'מודיע אני על מותו של אבו רָפִע, הסוחר מהחיג'אז.' אז הלכתי אל חבריי ואמרתי: 'נברח, כי אללה הרג את אבו רָפִע.' אז הלכתי (יחד עם חבריי) אל הנביא ותיארתי לו את כל הסיפור. הוא אמר: 'מתח את רגלך (השבורה).' מתחתי אותה, והוא שפשף אותה – והיא הבריאה לחלוטין, כאילו לא קרה לה דבר מעולם".
משמעות ההתנקשות
התנקשותו של אבו רפיע, בשל חיבור שירי סאטירה נגד מוחמד, מדגימה את שורשיה הקדומים של תפיסה לפיה ביקורת, ולעיתים אף הומור, כלפי הדמות הנבואית היא חטא חמור המצדיק אלימות. בקרב קבוצות אסלאמיות קיצוניות בימינו, ההתנקשות הזאת מוצגת לעיתים כדגם לחיקוי – הצדקה דתית לאלימות נגד כל מי שמעז ללעוג לנביא או לפגוע בכבודו. עבור גורמים אלה, עצם הסאטירה נתפסת לא כהבעת דעה, אלא כהתקפה ישירה על יסוד הזהות האמונית – התקפה המחייבת תגובה קיצונית.
לקריאה נוספת
- א־טַבַּרִי, תולדות א־טברי: כרך 8, תרגום: מייקל פישביין, אולבני: הוצאת אוניברסיטת מדינת ניו יורק, 1997, עמ' 482–483.
- מובארכפורי, סייפוּר רחמן אל־ (2005), הנקטר החתום: ביוגרפיה של הנביא הנכבד, הוצאת דאר א־סלאם, עמ' 245.
