עליית אף על פי

"עליית אף על פי" הייתה תנועה מאורגנת להעפלה בלתי לגאלית של יהודים לארץ ישראל, שנוהלה בעיקר על ידי התנועה הרוויזיוניסטית בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-20. אף על פי שלא ניתן לה שם זה באופן רשמי, המפעל היה חלק ממאמצי הרוויזיוניסטים לשבור את ההגבלות הבריטיות על העלייה היהודית לארץ ישראל, אשר הוטלו בעקבות המנדט הבריטי. המפעל החל באופן פעיל כבר ב-1932, בעקבות הקריאה המפורסמת של זאב ז'בוטינסקי במאמרו "על האוונטוריזם", בו קרא להפר את חוקי המנדט ולהגביר את העלייה הבלתי חוקית לארץ ישראל, מתוך תחושת דחיפות וחשש מהעתיד האפל של יהדות אירופה.

במאמרו "על האוונטוריזם", שפורסם ב-26 בפברואר 1932, טען ז'בוטינסקי כי יש להפסיק את הציות לחוקים הבריטיים אשר מגבילים את העלייה היהודית לארץ ישראל. כוונתו הייתה ברורה: כאשר החוקים פוגעים בקיומו של העם היהודי, יש להפר אותם בכל מחיר, גם אם הדבר נראה בלתי אפשרי. השאיפה להקים בית לאומי יהודי בארץ ישראל גאתה בשנות ה-30, במיוחד אחרי עליית הנאצים לשלטון בגרמניה והתגברות האנטישמיות, והעפלה בלתי לגאלית הייתה הדרך להיאבק בשלטון הבריטי ולהביא את היהודים המגורשים לארץ ישראל במהרה.

לאחר מאמרו של ז'בוטינסקי, החלה התנועה הרוויזיוניסטית לארגן את פעולות ההעפלה. בשנת 1932 יצאה האונייה "כוכב", שהביאה 50 יהודים פולנים ממצרים לארץ ישראל. מאורע זה היה ציון דרך במאבק הציוני, שכן מדובר היה בהעפלה מאורגנת של הרוויזיוניסטים, שסימנה את תחילת המעבר להפעיל את ההעפלה הבלתי ליגאלית באופן שיטתי. גם לאחר כישלונה של ספינה זו והקשיים הרבים, המשיך המפעל בהובלת הרוויזיוניסטים ו"ההגנה", שהחלו לשתף פעולה בהעפלה בלתי ליגאלית.

במהלך השנים, הפכה "עליית אף על פי" לארגון העפלה מרכזי של התנועה הרוויזיוניסטית, שכלל עשרות אוניות שהביאו מעל ל-17,000 מעפילים לארץ ישראל. המפעל הוביל להקמת מוסדות ההעפלה המאורגנים, כמו "המוסד לעלייה ב'", שממנו פעלו הגורמים העיקריים בהעפלה הלא חוקית. גם מול הביקורת הפנימית מההנהגה הציונית, שלא תמיד תמכה במהלך, המפעל היה חשוב מבחינה פוליטית וערכית, שכן הוא הצהיר על ההחלטה להפעיל אמצעים נועזים כדי לממש את מטרות הציונות.

רקע היסטורי

ההעפלה הבלתי לגאלית הייתה תגובה ישירה להגבלות שנכפו על עליית יהודים לארץ ישראל מצד שלטונות המנדט הבריטי, שהחלו להחמיר עם השנים. עם כינון המנדט, היו הבריטים מחויבים להקל על עליית יהודים ולסייע בהקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל. עם זאת, כבר בשנת 1922 פורסם הספר הלבן של צ'רצ'יל, בו הוגבלו מכסות העלייה, וההגבלות הלכו והתרקמו בהתאם לצורכי השלטון הבריטי. לפי תקנות הספר הלבן, עלו לארץ ישראל בעיקר יהודים בעלי אמצעים כלכליים, סטודנטים, בעלי מקצועות מסוימים וקרובי משפחה של נתינים בארץ, בעוד שהיתר להעלאת יהודים חסרי אמצעים היה מצומצם ביותר.

הבריטים גיבשו קריטריונים נוקשים למתן רישיונות עלייה, והחלו להקצות את רישיונות העלייה לסוכנות היהודית, תוך מחלוקות על כמות הסרטיפיקטים המוקצים. ב-1931, לדוגמה, קיבלה תנועת בית"ר בפולין רק 17 סרטיפיקטים, למרות שמספר חברי התנועה היה כ-30,000. תנועות שמאל, לעומת זאת, קיבלו מכסות גדולות בהרבה. בעטיה של הגבלות אלו, יהודים רבים מצאו את עצמם ללא אפשרות לעלות לארץ ישראל, ועשו מאמצים רבים להיכנס באופן בלתי חוקי, לעיתים תוך סיכון חיים.

המשבר הכלכלי בעולם בשנות ה-30, במיוחד בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, החמיר את מצבם של יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי גרמניה. לאחר עליית הנאצים ב-1933 והאנטישמיות הגוברת, הפכה העלייה לארץ ישראל לתחום הכרחי ובוער, והצורך לעלות בצורה בלתי חוקית הלך והגבר. בשלב זה, התנועה הרוויזיוניסטית, תחת הנהגת ז'בוטינסקי, החלה להוביל את רעיון ההעפלה, ששאף לשבור את ההגבלות הבריטיות ולהעביר יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי.

העפלה זו לא הייתה פעולה מבודדת, אלא חלק ממאבק רחב יותר להגשמת הציונות. היא נבעה מהתסכול כלפי מדיניות בריטניה ודרישתה למנוע את ההתפתחות הציונית בארץ ישראל. ההעפלה הבלתי לגאלית לא הסתכמה בהבאת יהודים לארץ, אלא גם הייתה הצהרה אידיאולוגית שניצבה בפני האתגרים של אותו זמן.

מדיניות הסרטיפיקטים

בעקבות טענות הערבים על פגיעה בפרנסתם כתוצאה מהמוני העולים היהודים לארץ, פרסם שר המושבות הבריטי וינסטון צ'רצ'יל ביולי 1922 את המסמך שכונה הספר הלבן הראשון. מסמך זה קבע בין היתר כי העלייה היהודית לארץ ישראל תוגבל למכסה אותה תהיה מסוגלת הארץ לקלוט מבחינה כלכלית, מבלי שהדבר יהפך לעול על כתפי תושבי הארץ הקיימים. למעשה מדיניות של רישוי עליה החלה כבר מדצמבר 1920, כחצי שנה לאחר החלת הממשל הצבאי הבריטי בארץ ישראל, אז החלה בריטניה במדיניות של הגבלת עלייה יהודית באמצעות רישוי מיוחד.

לשם מימוש החלטות הספר הלבן הנפיקו שלטונות המנדט רישיון עליה מיוחד, אשר כונה "סרטיפיקט". הנציב העליון הרברט סמואל הגדיר קבוצות זכאות לקבלת סרטיפיקט:

1. סרטיפיקט מסוג A, או Capital certificate יועדו לבעלי הון שיכלו להשקיע בארץ, לא הוגבלה הגירתם של מי שענו על קריטריונים אלו. היו ארבע תת-קטגוריות:
   • A1 – בעלי הון שיוכלו להשקיע בארץ 1,000 לירה שטרלינג לפחות. (עד סוף 1937 היה אפשר לקבל סרטיפיקט בקונסוליה הבריטית בלי להמתין לאישור שלטונות ההגירה של המנדט). מכיוון שדובר בסכום כסף גבוה שלאדם מהשורה היה קשה לגייס, נתנו לעיתים המוסדות הציוניים (ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית) הלוואות ליהודים מהגולה על מנת שיעמדו בתנאי התשלום וכך יכנסו בצורה חוקית לארץ ללא ניצול המכסה הרגילה
   • A2 – גברים בעלי מקצועות חופשיים, שיכלו להוכיח שברשותם הון של 500 סטרלינג לפחות
   • A3 – גברים בעלי מקצוע בעלי הון של 250 לירה שטרלינג לפחות, שמחלקת ההגירה העריכה שיש להם סיכוי רב להיקלט בשוק העבודה
   • A4 – גברים שיכלו להוכיח כי הם בעלי הכנסה של 4 סטרלינג לחודש לפחות, שאינה הכנסה מעבודה ושהיו בעלי כישורי עבודה
   • A5 – מי שברשותם 500 לירה שטרלינג פנויים להשקעה בשוק המקומי, בתחום שאינו מהווה תחרות בלתי הוגנת בעסקים קיימים, אישור מותנה על פי הערכת מחלקת ההגירה
2. סרטיפיקט מסוג B – נועד למי שגוף יציב ערב לקיומם, היו שלוש תת-קטגוריות:
   • B1 – יתומים, שמוסדות בארץ הבטיחו את החזקתם עד שיוכלו לפרנס את עצמם
   • B2 – אנשי דת שקיומם מובטח על ידי מוסד דתי או קהילה
   • B3 – סטודנטים שהתקבלו למוסדות להשכלה גבוהה, בדרך כלל עם הבטחת מלגה כלשהי
3. סרטיפיקט מסוג C – לבעלי הכשרה מקצועית חיונית שקיבלו סרטיפיקט מסוג שדיול
4. סרטיפיקט מסוג D – נועד לעולים התלויים בתושבי קבע (זכאי איחוד משפחות, למשל) או בעולים מאחת מן הקטגוריות A,B,C. מספר העולים לא הוגבל אבל הקולט היה חייב להוכיח יכולת לפרנס את העולה שלא יפול למעמסה על הציבור

על מנת לנצל ככל האפשר את מכסת הסרטיפיקטים המצומצמת, רווחה תופעה של נישואים פיקטיביים בין רווקים לרווקות, מכיוון שסרטיפיקט אחד שימש גם לעליית זוג. תופעה נוספת הייתה נישואים פיקטיביים של בנות חו"ל לילידי הארץ שיצאו למטרה זו לחוץ לארץ. אף על פי שהנישואים היו פיקטיביים, דרשה הרבנות מבני הזוג גירושין לחומרא לאחר העלייה.

ראשית ההעפלה הבלתי לגאלית

בהשפעת רעיונותיו של ז'בוטינסקי, החלה התנועה הרוויזיוניסטית לארגן את ההעפלה הבלתי לגאלית מתוך כוונה להעלות את יהודי אירופה לארץ ישראל בהקדם האפשרי, למרות הגבלות הבריטים.

העפלה זו החלה לא דרך הים אלא דרך היבשה, בגבול הצפון. קבוצת פעילים מהפלוגות הגיוס של בית"ר בראש פינה, בראשות דוד אסא וגרשון שץ, החלה לפעול באזור משמר הירדן במטרה להביא קבוצות יהודים בנות 20–40 איש דרך היבשה מלבנון ומסוריה. תנועת ברית הבריונים בהנהגת יהושע ליכטר, שפעלה באזור מטולה, הצטרפה גם היא להברחות דרך הגבול. תנועות אלו פעלו בניגוד לחוקי המנדט הבריטי בזמן שהבריטים חיזקו את הפיקוח על הגבולות.

אף על פי שהיו כל מיני קשיים בתהליך, בהם הגברת הפיקוח הבריטי, הצליחו המעפילים להגיע אל עבר גבול ישראל. לשם כך פנו לפתרונות יצירתיים, כגון השגת שירותים של כפרים צ'רקסיים באזור הגבול, שם הייתה שמירה בריטית חלשה יותר. על אף הקשיים וההגבלות, הועברו אלפי עולים ממדינות מזרח אירופה דרך הגבול הצפוני בין השנים 1930–1934.

אחת הספינות הראשונות ששימשה להעפלה בלתי לגאלית הייתה "כוכב", אשר יצאה בינואר 1934 ממצרים, עם 50 מעפילים. לאחר מכן יצאה ספינה נוספת בשם "אוניון", שהובילה 117 מעפילים מיוון. במהלך ההפלגה, הספינה פגשה קשיים רבים, החל ממזון ומים מצומצמים ועד לחשש ממהמרים את הכוחות הבריטיים. כאשר הספינה הגיעה לחופי תל אביב, קבוצת מעפילים הצליחה לרדת בסירות חוף. עם זאת, 17 מעפילים נוספים נתפסו על ידי הבריטים והם גורשו ליוון, אך לאחר מכן הצליחו להמשיך את דרכם לארץ ישראל באמצעות הספינה "אודיסיה".

בהמשך, כשמוסדות הישוב הכללי הצטרפו לפרויקט, יצאה ספינה בשם "ולוס" בשנת 1934 מאירופה. הספינה שימשה להעברתם של 350 צעירים יהודים ממדינות מזרח אירופה, בעיקר מפולין. הספינה יצאה מפיראוס שביוון ומעפילים הורדו על ידי פעילים של ההגנה כחלק משיתוף פעולה עם תנועת הקיבוץ המאוחד. המעפילים הוסעו לחופי הארץ, שם הורדו בהצלחה בחופי כפר ויתקין, מבלי שהבריטים הצליחו לעצור את הפעולה.

בהפלגת "ולוס" השנייה, שנועדה להעלות קבוצת מעפילים נוספת, נתקלה הספינה בקשיים גדולים. האונייה שייטה סביבות החוף ונתקלה בנוכחות בריטית כבדה שהגבילה את חופש השיט. הספינה שבה לפולין והחזירה את המעפילים לארץ המקור שלהם.

לאחר ההצלחה החלקית של "ולוס", יצאה ספינה נוספת בשם "קאפולו" מפיראוס ב-1934, שהובילה 117 מעפילים. כאשר האונייה הגיעה לחופי תל אביב, סירה של פעילי בית"ר ניסתה להוריד את המעפילים, אך רב החובל, בטעות, חשב כי מדובר במשטרת המנדט ונמלט עם הספינה. מאוחר יותר יצאה הספינה "אוניון", ששוחררה על ידי פעילי בית"ר. כשהספינה הגיעה לחופי הארץ, 100 מעפילים ירדו לארץ, אך 17 מעפילים נתפסו שוב, הוסעו חזרה ליוון ושוחררו מאוחר יותר.

כשלושה חודשים לאחר הפלגות אלו, הופסקה ההעפלה הבלתי לגאלית בשל הגברת האכיפה הבריטית והעיכוב בהשגת כספים. עם זאת, אחרי 1936, כשמצבם של יהודי אירופה הלך והחמיר, וז'בוטינסקי יצא בקריאה ל"אוואקואציה" של יהודי אירופה והישוב היהודי פתח בחזית אחידה בעד המאבק הציוני, התחדשו המאמצים להפעיל ספינות נוספות, והתארגנה עלייה בלתי לגאלית נוספת.

חזרת העלייה ב-1936

באותה שנה יזם משה גלילי, צעיר מארץ ישראל שבנסיעתו לצרפת נתקל בהמוני פליטים יהודים מגרמניה, קשר עם ההנהגה הרוויזיוניסטית באוסטריה. שם החל לארגן את העלייה מבחינה לוגיסטית ועסק בגיוס כספים. הפליטים המיועדים לעלייה הגיעו לבדם בנסיעות לפיראוס. משם הפליגו על אונייה מושכרת קטנה ודלה אל חופי הארץ. בעקבות הצלחת האונייה הראשונה, ארגן גלילי 3 ספינות נוספות. במחנה שהוקם באזור וינה התרכזו צעירים מפולין, מליטא ומלטביה, ומשם, דרך אלבניה, הם עלו כסטודנטים מטיילים על הספינה. באונייה האחרונה, ביוני 1938, הגיעו 381 צעירי בית"ר מווינה, בה כבר לא היה אפשר לקיים את המחנה בשל השלטון הנאצי. המשטרה הבריטית ניסתה לתפוס את ספינתם בחופי הארץ, אך שמועות מוטעות שלחו אותה לחופי הרצליה בעוד הם ירדו באזור בנימינה.

האוניה "דראגא" ציינה את המעבר של ארגון העלייה מיוזמה פרטית לפועלם של כלל הגופים הרוויזיוניסטים. לאחר כיבוש אוסטריה על ידי הנאצים לא היה ניתן לרכז בה עוד יהודים. גם יוון סגרה שעריה לעולים. אנשי העלייה הצליחו להשיג 170 אשרות שהייה לזמן קצר לאיטליה, ואליה העבירו את המיועדים לעלייה. אולם שם עלתה בעיה חמורה של מציאת ספינה וצוות להובלת המעפילים הבלתי חוקיים. ביום האחרון לפקיעת האשרות הצליח מרדכי כץ, מזכיר שלטון בית"ר, לארגן אונייה, שהובילה ארצה את העולים.

בכינוס העולמי של בית"ר בוורשה באותה שנה, הועלתה בעיית השגת אשרות מעבר ואשרות כניסה במדינות אירופה. הפתרון שנמצא היה הוצאת אשרות שיעדיהן הסופי הוא מדינות באפריקה, שאותן ניתן היה להוציא בצורה קבוצתית ולא רק לבודדים. את בעיית נמלי המוצא פתרו המבריחים היוונים, כשהציעו להפליג מנמל בדנובה וממנו לצאת לים השחור. בדנובה שטו ספינות ממדינות רבות והפיקוח עליהן היה מצומצם. שני פתרונות אלה ליוו מעתה והלאה את עליות אף על פי. הספינות "דראגא" ו"ארטימיסיה" נשכרו שוב, והתווספה אליהן הספינה "אלי". עד סוף השנה הגיעו משלוחים רבים של מעפילים שנקלטו בחופי נתניה. במשך כחודשיים נקלטו כך כאלפיים עולים.

בהמשך הגיעה האנייה "קאטינה", ובה 850 איש. בדרכה אבדו לה מי השתייה וכמעט כל מזונה. ליד קפריסין עברו 237 איש לאונייה "ארטימיסיה" שתפקידה להובילם ארצה. לאחר מכן נתקלה קאטינה בבעיות חמורות של ניתוק הקשר עם ארטימיסיה, כמעט ללא פחם ומזון, שני מקרי מוות כתוצאה מדלקת קרום המוח וסחטנות שהפעיל צוות האונייה כדי להמשיך. לאחר שהצליחו להסדיר חלק מהעניינים, קלטה האונייה איתות אס.או.אס מאוניית ההעפלה ג'יפו ב' שעלתה על שרטון, עמדה לשקוע, ובה היו מצויים 750 מעפילים. במבצע הצלה הועברו המעפילים אל קאטינה. לאחר נדודים בים התיכון הגיעה על מעפיליה לחופי כפר ויתקין.

בסוף מרץ יצאה מרומניה האונייה "אגיוס ניקולאוס", ועליה פליטים שהגיעו בדנובה מאוסטריה ומצ'כוסלובקיה הכבושות. בפעם הראשונה שעגנה מול הארץ גורשה ביריות בידי הבריטים, ואחד העולים נהרג. האונייה נמלטה לאיי יוון ועגנה ליד האי קיאה במשך שלושה חודשים. בשלהי יוני הועלו המעפילים על גבי הספינה "סאלומיה" וב-3 ביולי ירדו בחוף חיפה. 697 המעפילים נעצרו על ידי משטרת המנדט, שוחררו מאוחר יותר ומספרם הופחת מאשרות העלייה לאותה השנה.

אחריה הגיעה האונייה "אסתיר", אשר התאימה ל-400 איש אך נדחסו בה 720. כשהגיעה לחופי הארץ פתחו עליה הבריטים באש, והיא נאלצה לשהות שלושה חודשים בים. לבסוף הורידה את עוליה באשקלון; אלו נלקחו למעצר ושוחררו אחרי כמה ימים.

בין מרץ לספטמבר 1939 יצאו לפועל 35 הפלגות באוניות שונות. מספר העולים על כל אונייה עמד על כ-400 עד 700 נפש. האונייה "סנדו" ועליה 270 עולים מרומניה הייתה היחידה שנעצרה על ידי הבריטים וחזרה לנמל המוצא השלה. האונייה "רים" יצאה מנמל קונסטנצה ועליה כ-750 איש. באזור רודוס פרצה אש בעקבות התפוצצות באונייה. אונייה איטלקית הצילה את הנוסעים והורידה אותם ברודוס. שם הוחזקו העולים על ידי השלטונות בתנאי הסגר קשים. אחרי חודש וחצי הועלו על האונייה "אגיוס ניקולאוס" שנזכרה לעיל. ב-22 באוגוסט נחתה בחופי תל אביב האונייה פאריטה כשעל סיפונה 850 מעפילים, שיצאה מהים השחור והטלטלה ארבעים יום בים ובין נמלי יוון וטורקיה וכל מעפיליה נעצרו. שלוש אוניות ועשר סירות שעליהן כ-250 עולים בממוצע נתפסו על ידי הבריטים. עוליהן נאסרו והושמו במחנות מעצר בעתלית ובצריפין. רוב ההורדות בחודשים אלה בוצעו על ידי האצ"ל בחוף נתניה. העולים רוכזו והוסתרו בהתחלה במרתף בית הקולנוע "אסתר" שהיה מתחת לבמת הקולנוע ומשם פונו ליישובים ברחבי הארץ.

"סקריה", אוניית פחם טורקית בעלת תפוסה של 3,000 טון, שאורגנה על ידי ערי ז'בוטינסקי, נשאה את מספר העולים הגדול ביותר, 2,400 מעפילים. רוב העולים הגיע מצ'כיה והשאר מהונגריה. היה צורך במימון גדול להשכרתה ולשם כך ערכו מגביות (אף בדרום אפריקה) כשרוב הכסף הגיע מתרומת יהודי רומניה. היהודים העשירים יותר מימנו את הצעירים חברי המפלגה הרוויזיוניסטית שעלו אף הם באונייה, ומילאו תפקידי אספקה ושירות. על האונייה היו לידות ופטירות. כשהתקרבה לחופי הארץ מספרים כי כמעט והתהפכה כשנוסעיה מיהרו אל לסיפון להביט אל חופי הארץ. בארץ נעצרו העולים במחנות המעצר. 300 נשים שוחררו במקום מפאת חוסר מקום, ובאוגוסט 1940 שוחררו כולם. מספרם היווה כחצי אחוז מכלל היהודים בארץ אותה עת. אחד המעפילים, אליהו גלזר, סיפר: ”… בלכתך ברחובות תל אביב, חיפה ובמיוחד בנתניה קיבלת את הרושם שכל יהודי שני הגיע איתך באנייה "סקריה"…”

ב-1942 טבעה על כל נוסעיה האונייה סטרומה מפגיעת טורפדו שנורה על ידי צוללת סובייטית.

ב-1944 אורגנו ארבע עליות באוניות "מילקה" ו"מריצה" על ידי ועדת העלייה של ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בבוקרשט, שבהן עלו 1,074 עולים. באוגוסט טבעה מול הנמל הבולגרי בורגאס האונייה "מפקורה", ורק חמישה ניצלו מבין 300 נוסעיה. שלוש אוניות נוספות הביאו מרומניה קרוב ל-1,000 איש. בסוף אותו חודש נכבשה רומניה בידי הצבא האדום.

המאבק מול הבריטים

המאבק עם הבריטים על ההעפלה הבלתי לגאלית לא היה רק מאבק פיזי על גבי הים, אלא גם מאבק פוליטי ומדיני עם השפעות רחבות על היישוב היהודי בארץ ישראל. הבריטים, אשר ניסו למנוע את ההגירה היהודית לארץ ישראל, ראו בהעפלה איום ישיר על מדיניותם, שיכולה להוביל לאי-יציבות פוליטית באזור. לכן, הם הפעילו אמצעים קשים כדי למנוע את עליית המעפילים, כולל השגת אישורים לדיכוי פעולות ההעפלה, גירוש עולים למחנות המעצר בקפריסין, ורדיפה אחרי הספינות שיצאו לדרכן במטרה להוריד את המעפילים.

האוניות שפעלו במהלך השנים האלו, כמו "דראגא", "ארטימיסיה", "קאטינה", ו"אגיוס ניקולאוס", היו במרכז ההתנגשות עם השלטונות הבריטיים. כשראו הבריטים את האוניות מתקרבות לחופי הארץ, הם היו מוכנים להפעיל כוח לפיזורן, ולעיתים קרובות פתחו בירי על הספינות, מה שהוביל לתוצאות קשות כמו הרג של מעפילים, חטיפות ותחלואות. למשל, באוניית "אגיוס ניקולאוס", מעפילים גורשו בתנאים קשים, ולאור הירי שהופנה כלפי הספינה, נהרג אחד מהם.

בעקבות הגברת העלייה, הושם דגש על השימוש בכוחות צבאיים נוספים כדי להטיל פחד על המעפילים, ובמקרים רבים העפלה זו הייתה כרוכה במאמצי בריחה שהסתיימו במעצרים המוניים. עם כל יציאת אוניית מעפילים, הבריטים לא רק ניסו להחיל את האיסור עליהם, אלא גם הגבילו את כל פעולתה של הסוכנות היהודית והיישוב. כל פעולה שנחשבה כ"בלתי חוקית" הובילה לסנקציות.

כמו כן, המעפילים לא תמיד הצליחו להיכנס לארץ ישראל, וכתוצאה מכך היו מאות שנפגעו. לדוגמה, ב"פאריטה", אשר שייטה במשך 40 יום בים והגיעה לחופי תל אביב, כל המעפילים נעצרו והושמו במעצר. בהמשך, העפלה דרך נמלי הים רק הגיעה לרובו של היישוב באמצעות קבוצות קטנות.

באוניית "סקריה", שנשאה את מספר המעפילים הגדול ביותר, היו תנאים קשים, והספינה כמעט התהפכה כשהמעפילים מיהרו להסתער אל לסיפון על מנת להימלט מהבריטים. כשספינה כזו הגיעה לחופי הארץ, רק חלק קטן מהמעפילים שוחרר, והשאר הוסעו למחנות המעצר.

המאבק מול התנועה הציונית

במהלך שנות ה-30 המאוחרות והשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל, חלו שינויים משמעותיים בעמדה הציונית כלפי ההעפלה הבלתי לגאלית והמאבק עם הבריטים. השינויים הללו היו תוצאה של שיקולים פוליטיים, אסטרטגיים ואידיאולוגיים, והם שיקפו את ההתפתחות במאבק הציוני להקים מדינה יהודית בארץ ישראל.

בשנות ה-30 המוקדמות, הגישה הציונית הרשמית הייתה תמיכתה בעלייה החוקית לארץ ישראל, תוך כדי שמירה על קשרים טובים עם ממשלת המנדט הבריטי והסוכנות היהודית. אולם, עם הזמן, במיוחד לאחר שתחילת ההתעוררות של השלטון הנאצי בגרמניה, התחילו חלק מהמובילים הציונים להבין כי מדיניות העלייה החוקית אינה מספקת את הצרכים הדחופים של העם היהודי, והם החלו לשקול אפשרויות של פעולה בלתי לגאלית.

ההכרה במצוקה היהודית והחשש ממדיניות הבריטים שהגבילה את העלייה לארץ, הובילו לשינוי מהותי בעמדות הציוניות. לפני שהתחילה ההעפלה, עמדות ההנהגה הציונית כלפי ההעפלה היו אמביוולנטיות, כאשר הדעות חלוקות בין אנשי הזרם המרכזי, שהעדיפו להימנע מהתנגשות ישירה עם בריטניה, לבין הציונים הרוויזיוניסטים שדגלו באופני פעולה נחרצים יותר.

היו חילוקי דעות בין דוד בן-גוריון למנהיגות ההגנה, שחששו כי העפלה בלתי לגאלית תסכן את המאמץ הציוני ותפגע בשיתוף פעולה עם הבריטים. בן-גוריון התנגד להעפלה מתוך חשש כי תעמוד בסתירה למדיניות שיתוף הפעולה עם בריטניה ותגביר את הלחץ על היישוב היהודי. הוא העדיף לפתח את הכוחות הציוניים בארץ ישראל ולהיאבק על העלייה החוקית במסגרת המגבלות של הספר הלבן. בסופו של דבר, הוא שינה את עמדתו לאחר שראה את המשך הסבל של יהודי אירופה, במיוחד עם עליית הנאצים לשלטון, ועם ההתדרדרות במצבם של היהודים.

המעבר לעמדה תומכת בהעפלה בלתי לגאלית נבע בעיקר מהבנת המצב העולמי ומהמצוקה שנוצרה. הקריאה הגלויה של ז'בוטינסקי לעלייה בלתי לגאלית הפכה לנחוצה יותר, במיוחד כאשר הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית נתקלו בקירות מול המגבלות שהטיל הממשל הבריטי על העלייה היהודית. הדבר הוביל לשינוי גישה במוסדות הציוניים והכוחות היהודיים בארץ, תוך תמיכה רחבה יותר בהעפלה.

היו שיקולים נוספים לשינוי בעמדה הציונית, בהם רצון להראות לעולם שמדינת ישראל יכולה להיות מבוססת לא רק על תיאוריה פוליטית אלא גם על גידול משמעותי במאמצי העלייה. תמיכתה של תנועת העבודה, ההגנה והקיבוץ המאוחד בהעפלה, לאור השינוי בעמדה הציונית, אפשרה את הקמת "המוסד לעלייה ב'" ב-1939, שהפך לגורם המרכזי בהעפלה ונתן את האות למעבר לעשייה מעשית יותר ויוזמות להעלאת יהודים באופן בלתי לגאלי.

סיכום

ההעפלה הבלתי לגאלית הייתה אחד המאבקים הגדולים והמורכבים ביותר של היישוב היהודי בארץ ישראל במאבק להקים מדינה יהודית. על אף שההעפלה סימלה את האומץ, היצירתיות והנחישות של הציונות בהתגברות על המגבלות שהטיל המנדט הבריטי, היו לה גם השלכות פוליטיות משמעותיות, כולל כישלונה בהשגת מטרותיה הגדולות.

מבחינה פוליטית, ההעפלה הובילה למאבק רחב עם הבריטים, שהגבירו את הצעדים להילחם בהעפלה. השלטון הבריטי לא הסתפק בהגבלות על העלייה, אלא נקט גם בצעדים מעשיים כדי להרתיע את המעפילים – מאסרים, גירוש, ומחנות מעצר בקפריסין. כישלונה של ההעפלה בהצלת יהודים רבים מהשואה, בעיקר בשל הקיבולת המצומצמת של הספינות וההגבלות שהיו קיימות, הציב סימן שאלה לגבי היכולת להיענות למצוקה היהודית.

ההעפלה לא הצליחה להגביר את מספר היהודים שברחו מהנאצים כפי שניסתה לעשות. רבים נשארו מאחור, ומאות אלפים שהיו מעוניינים בכך לא יכלו לברוח מאירופה לפני שפרצה השואה.

עם זאת, לתנועה היה מסר ברור – שלפעמים יש מקום להפר את החוקים, במיוחד כשמדובר בחוקים לא מוסריים. ז'בוטינסקי עצמו, במאמרו "על האוונטוריזם", טען כי כאשר מדובר בהצלת חיים, יש להחיל את העקרון של הפרת חוקים שהופכים את הדרך החוקית לבלתי נגישה או לא מותרת. השלטון הבריטי מנע מהיהודים להיכנס לארץ ישראל באופן חופשי, וההעפלה נועדה להלחם בחוק זה. ז'בוטינסקי, כמו רבים מהמנהיגים הרוויזיוניסטיים, האמין כי על היהודים למרוד במגבלות שמטיל השלטון – אם הן עומדות בדרכם להישרדות ולבניית הבית הלאומי.

ההשלכות הפוליטיות של ההעפלה לא היו רק מבחינת הצלחתה או כישלונה בהצלת יהודים, אלא גם מבחינה אידיאולוגית. היא חיזקה את המודעות לכך שהפעולה הבלתי לגאלית עשויה להיות הדרך היחידה להתמודד עם מציאות של הגבלות פוליטיות שגורמות לנזק. המאבק ההיסטורי הזה שינה את אופי ההתארגנות הציונית והכניס לתוכה אלמנט של מרד ופעולה ישירה מול הכוחות המעכבים, שבאותם ימים היו הבריטים.

למרות הכישלון בהצלת מספרים גדולים של יהודים, ההעפלה האיצה את תהליך ההתארגנות לקראת היישוב המודרני בארץ ישראל, ועוררה תמיכה רחבה במאבק להקים מדינה יהודית. היא הייתה מהלך מכונן בהגברת תחושת הדחיפות להקמת מדינה והבטחת הזכות היהודית על הארץ.

לקריאה נוספת

• פסח גני, הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), תל אביב: מכון זבוטינסקי, 1983.(הספר בקטלוג ULI)
• יהודה ואלך (עורך ראשי), אטלס כרטא לתולדות ה'הגנה', ירושלים: הוצאת כרטא, המרכז לתולדות כח המגן ה'הגנה' ע"ש ישראל גלילי, 19
  זאב ז’בוטינסקי, כתבים, כרך י"ב: בסער, ירושלים: הוצאת ערי ז’בוטנסקי, תש"ז-תשי"ט-1947–1959.
• יעקב שביט, המיתולוגיות של הימין: עיונים בהיסטוריה פוליטית ואינטלקטואלית של הימין, בית ברל, 1986.
• זאב ז'בוטינסקי תרגום: יהושע השל ייבין (מאנגלית) ' של עם ישראל', 1940.
• על אוואנטוריזם, זאב ז'בוטינסקי, 26 בפברואר 1932, בשפת המקור: יידיש.

קישורים חיצוניים

• מידע על עליית "אף על פי", באתר האצ"ל
• פירוט האוניות, תאריכים ומספר העולים (ראו גם בדף השיחה)
• סיפורי מעפילים ומורידים בעליית אף על פי, באתר בית"ר
• על פאטריה וסטרומה, באתר דעת.
• חיים לזר-ליטאי, ‏אף-על-פי – ספר עליה ב', תל אביב: מכון ז'בוטינסקי, 1957, באתר "כותר".
• ראובן אהרני, לשים אוניות על המפה: עיון מחודש בסדר הפלגות העלייה הבלתי לגאלית וההעפלה 1934-1944, עלי זית וחרב ז', תשס"ז, עמ' 13–62
• דוד סיון, מדיניות העלייה בשנות ה-30 והשואה – חלק שני, באתר כתב העת האינטרנטי E-Mago
• משה ארנס, קטע מהספר"דגלים מעל הגטו", באתר ידיעות ספרים

חומרי המקור

חלק מהחומרים בכתבה זו נלקחו מויקיפדיה ועברו עריכה על מנת לתקן את החסר, הטעויות, וההטעיות המכוונות. את הכתבה המקורית ניתן לקרוא כאן וכאן, ואת התורמים לכתיבה כאן וכאן.