עליית הנאצים לשלטון

עליית הנאצים לשלטון היא תהליך היסטורי שבסיומו הפכה גרמניה ממדינה רפובליקנית פרלמנטרית לדיקטטורה טוטליטרית בראשות אדולף היטלר. מדובר במהלך חוקי שהתחולל בתוך מסגרת מוסדות המדינה, ולא בהפיכה צבאית או מהפכה עממית. אף שמקובל לראות בעליית המפלגה הנאצית תוצאה של מצוקה כלכלית או כריזמה אישית יוצאת דופן, בפועל הייתה זו הכרעה של האליטות המסורתיות במדינה – הצבא, הפקידות, מערכת המשפט ובעלי ההון – להפקיד את השלטון בידי היטלר כדי לשמר את הסדר החברתי והכלכלי הקיים ולמנוע מהפכה דמוקרטית־שוויונית.

החל מ־1918 נבנתה ברפובליקת ויימאר מערכת שלטונית שהציגה עצמה כדמוקרטית, אך שימרה את מוקדי הכוח של הקיסרות לשעבר. הקצונה הצבאית, מערך השופטים, המנגנון הפקידותי והאצולה הכלכלית שמרו על מעמדם, מנעו שינויים עמוקים, והתנגדו לשיתוף ההמונים בקבלת ההחלטות. ממשלות נבחרות נפלו בזו אחר זו, וסעיף 48 לחוקה הפך לכלי מרכזי להעברת חוקים בצו נשיאותי ¹. הדמוקרטיה הפורמלית נותרה ריקה מתוכן, כשהמוסדות עצמם מערערים עליה מבפנים. האידיאולוגיה השלטת בקרב האליטות דחתה עקרונות של שוויון וזכויות פוליטיות כלליות וראתה ברפובליקה כלי זמני שנועד למנוע כאוס ולאפשר שליטה נוחה במעמדות הנמוכים.

המשבר הכלכלי, האינפלציה, והחרדה ממהפכה חברתית דחפו את המעמדות השולטים לחפש כוח חזק שיבטיח את המשך שליטתם. המפלגה הנאצית, שצברה פופולריות רחבה, הפכה לשותף לגיטימי בעיני האליטה – לא למרות עמדותיה הקיצוניות, אלא בגללן. הסדר הישן לא קרס מול היטלר, אלא פינה לו מקום מרצון. נשיא גרמניה מינה את היטלר לקנצלר כחלק מהסכמות פוליטיות עם האליטה המסורתית, והמערכת כולה – הצבא, מערכת המשפט, העיתונות והפקידות – קיבלה את שלטונו כלגיטימי ¹.

התוצאה הייתה חיסול מוחלט של מוסדות הדמוקרטיה, תוך שימוש בכלים חוקיים, בתמיכת המנגנונים הקיימים, ומתוך ברית ברורה בין השלטון הנאצי לבין הגורמים האליטיסטים. גרמניה לא הוכנעה על־ידי כוחות מבחוץ ולא נשלטה בכוח הזרוע – היא הפכה לדיקטטורה על בסיס החלטות פנימיות של מי שראו בעצמם מגיניה.

רקע היסטורי

התבוסה של גרמניה במלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918 סימנה תפנית חדה בסדר הפוליטי. הקיסרות שהתבססה על שלטונו של וילהלם השני קרסה בן לילה: הקיסר נאלץ לוותר על כסאו ולצאת לגלות, והמשטר שעמד במרכז החיים הציבוריים במשך עשרות שנים התמוטט. המדינה נכנסה לתקופה של חוסר יציבות חריפה. ההסדר שהכתיבו בעלות הברית, יחד עם תוצאות המלחמה והנזקים הכלכליים והחברתיים, ערער את היסודות שעליהם נשען המשטר הישן.

ההתרחשויות לא היו מבודדות מהאירועים שפקדו את מזרח אירופה. נפילת רוסיה הצארית והפלת בית רומנוב בידי הבולשביקים יצרו זעזוע אדיר בגרמניה. ההוצאה להורג של הצאר ניקולאי השני, בני משפחתו, וקבוצות נרחבות של האליטה הישנה, סימנה עד כמה רחוק מוכנה המהפכה הקומוניסטית ללכת כדי לחסל כל סממן של שלטון קודם. לנין פיתח את רעיון התבוסתנות המהפכנית, לפיו הפסד במלחמה יכול להפוך לכלי בידי מהפכנים לקידום מהפכה משטרית. גרמניה, שאפשרה לבולשביקים את שובם לרוסיה ב־1917, מצאה את עצמה כעת נחשפת לסכנה כי רעיונות דומים יכו שורש גם בשטחה.

בתוך גרמניה פרצו ניסיונות ממשיים להפיכות ולקומונות מהפכניות. בוואריה הייתה נתונה לטלטלות חריפות, עם רציחתו של קורט אייזנר בפברואר 1919 והקמת רפובליקה סובייטית קצרת ימים. התפרצות זו לוותה בגל רציחות פוליטיות: יריביו של אייזנר הותקפו, פוליטיקאים מן המרכז והאליטה נרצחו, והאלימות הפכה לכלי מרכזי במאבקים הפוליטיים. במאי 1919 דיכאו כוחות צבאיים את הרפובליקה הסובייטית הבווארית, תוך מעצרים והוצאות להורג רחבות היקף. כך נוצרה בקרב הציבור תחושת איום מתמיד מפני השמאל המהפכני והאפשרות של "תרחיש רוסי" על אדמת גרמניה.

בברלין ובמרכזים עירוניים נוספים, פעלו תנועות סוציאליסטיות וקומוניסטיות שניסו לנצל את הכאוס כדי לכונן שלטון חדש. ההפגנות, השביתות הכלליות והמאבקים האלימים הציבו את הדמוקרטיה הצעירה בפני מבחן קשה. בתוך המערבולת הזו, הצבא שמר על מעמדו ככוח מכריע. בברית עם הנשיא פרידריך אברט, הובטח לצבא כי ימשיך לשמש כעמוד השדרה של המשטר החדש. יחידות צבאיות קיבלו הוראות לפקח על האוכלוסייה כדי למנוע "הצתת כל אי־שקט חדש". קצינים נשלחו לנהל קורסים פוליטיים שנועדו להבטיח נאמנות לאידיאולוגיה לאומנית ולא אנטי־מלוכנית או בולשביקית, וחיילים ששוחררו הופנו לפעילות אנטי־קומוניסטית ביוזמת הפיקוד הצבאי.

בעקבות זאת נולדה רפובליקת ויימאר לתוך מציאות של פחד כפול: מצד אחד, אובדן היציבות והכוח הצבאי של הקיסרות לשעבר, ומצד שני האיום הברור שמא מהפכת פועלים עלולה להחריב את המדינה כפי שהחריבה את רוסיה. אידיאולוגיות חדשות החלו להתגבש כתגובה למתח זה. רבים בגרמניה סברו כי כדי להתמודד עם הקומוניזם האוניברסלי יש ליצור גרסה מקבילה אך מצומצמת יותר — כזו שתלבש פנים לאומיות ולא אינטרנציונליסטיות. ההיגיון היה להפוך את רעיונות השוויון והקהילתיות של המרקסיזם ל“קהילת העם” גרמנית, שתבוסס על אחדות גזעית ולא על אחדות מעמדית.

הרפובליקה הצעירה הייתה מסגרת חוקתית חדשה, אך נטולת בסיס איתן. הקרע בין האליטות שניסו לשמור על כוחן לבין קבוצות רחבות שביקשו שינוי עמוק התבטא במהומות, במאבקים אלימים ובאי־יציבות כרונית. במציאות הזו צמחו תנועות חדשות, בהן מפלגת הפועלים הגרמנית (DAP), שהתאגדה ב־1919 ומשכה חיילים משוחררים ואנשים בעלי השקפות אנטי־קומוניסטיות ואנטישמיות. כאן החל אדולף היטלר את דרכו הפוליטית, בתגובה ישירה לשבר של 1918–1919 ולאיום המתמיד שהמהפכה תתפשט מערבה.

המבנה השלטוני

המבנה השלטוני של רפובליקת ויימאר נשען על מסגרת חוקתית שנראתה דמוקרטית כלפי חוץ, אך בפועל שימר את כוחם של המוסדות הישנים מן הקיסרות. הצבא, מערכת המשפט, הכלכלה וזרועות השלטון המקומי נותרו בידיהם של אותם אנשי שלטון ששירתו עוד תחת הקיסר. בכך נוצר רצף כמעט מלא בין המשטר הישן למשטר החדש, רצף שהגביל מאוד את יכולתה של הרפובליקה לפתח דמוקרטיה ממשית. ההמשכיות הזו הפכה את הדמוקרטיה למסגרת פורמלית בלבד, בעוד שהניהול בפועל נשלט על ידי אליטה מצומצמת.

האליטה המסורתית, שהורכבה מקציני צבא בכירים, אנשי אצולה, תעשיינים ופקידות בכירה, התנגדה באופן עקבי לכל ניסיון לשנות את המבנה החברתי והפוליטי מהיסוד. היא ראתה בדמוקרטיה לא כלי לייצוג הציבור הרחב, אלא איום על היציבות הקיימת. בנקודת מבט זו, הרחבת ההשתתפות הפוליטית נתפסה לא כהישג אלא כטעות מסוכנת. במקום לראות באזרחים שותפים מלאים בתהליך קבלת ההחלטות, האליטה התייחסה אליהם כאל המונים חסרי ניסיון, הנתונים להשפעה בקלות, ולכן לא כשירים להשתתפות אמיתית בשלטון.

מערכת המשפט שמרה על עצמאות פורמלית, אך בפועל לא שימשה מנגנון בלמים ואיזונים מול האליטה. השופטים, שהיו ברובם אנשי הקיסרות לשעבר, העדיפו להגן על יציבות המערכת ולא על עקרונות הדמוקרטיה. בכך הם תרמו לשימור הסדר הקיים במקום לעודד שינוי. גם כאשר ניתנה אפשרות לפרש חוקים ברוח חדשה, המערכת השיפוטית פעלה ברוח מסורתית שנמנעה מעימות עם מוקדי הכוח.

הצבא, יותר מכל מוסד אחר, שמר על אופיו ההיררכי והסגור. קציניו סירבו להכניס חיילים פשוטים לתפקידי פיקוד, גם כאשר הנסיבות הצבאיות חייבו זאת. בכך נשמר מבנה מעמדי ברור, שבו האצולה והקצונה הוותיקה שלטו, והחיילים מן השורה נותרו מחוץ למעגל קבלת ההחלטות. הצבא נתפס לא רק ככוח מזוין אלא כעמוד תווך של הסדר החברתי, כלי בידי האליטה להבטחת יציבותה.

בפועל, המדינה כולה נתפסה כאחוזה פרטית של האצולה, הקצונה והביורוקרטיה הוותיקה. הם לא ראו ברפובליקה התארגנות חדשה, אלא המשך של שלטונם במסגרת אחרת. הרפובליקה התקיימה כלפי חוץ כדמוקרטיה, אך בתוכה נותרו אותם מנגנונים אוליגרכיים ששלטו עוד קודם לכן. כך נבנתה מערכת שלטון שנראתה מודרנית ומתקדמת, אך למעשה שימרה את ההיררכיות הישנות והגבילה את ההשתתפות הציבורית.

ההתמוטטות הכלכלית

לאחר המלחמה ירשה גרמניה כלכלה מותשת, חוב עצום ותביעות פיצויים חסרות תקדים, אך האליטה הכלכלית לא הייתה מוכנה לקחת חלק ממשי בנשיאת הנטל. תעשיינים ובעלי הון סירבו לשלם מיסים שיכלו לממן שיקום, ובמקום זאת הפעילו לחץ כבד על הממשלה להדפיס כסף כדי לכסות את ההוצאות. כך נוצר מנגנון מלאכותי שבו התרחב היצע המטבע ללא גבול, בעוד שהעושר האמיתי נשאר מרוכז בידי המעמדות הגבוהים. המדיניות הזו לא פתרה את הבעיות הבסיסיות של הכלכלה אלא האיצה את תהליך הקריסה.

בשנת 1923 הגיעה המדיניות לשיאה במה שכונה לימים "אינפלציית הזבל". שטרות הודפסו בכמויות אדירות עד שאיבדו כל ערך ממשי. מחירים הוכפלו מדי יום, ולעיתים אף מדי שעה. עובדים קיבלו את שכרם וחשו צורך למהר ולבזבזו עוד באותו יום, שכן למחרת כבר לא היה שווה דבר. חסכונות של שנים נמחקו כמעט בן לילה, ומעמד הביניים, שנשען על יציבות יחסית, הידרדר במהירות לעוני. לעומת זאת, מי שהחזיק ברכוש פיזי, נדל"ן או קשרים פיננסיים עם חו"ל הצליח לשמור ואף להגדיל את הונו.

הממשל לא התמודד עם המשבר בכלים של רפורמה אמיתית. הצעדים שננקטו היו קוסמטיים, נועדו לשמר יציבות מיידית ולהרגיע את השוק, אך לא נתנו מענה לשאלות היסוד של שיקום הכלכלה, בלימת האינפלציה והחזרת היציבות לחיי האזרחים. מאמצי הממשלה התמקדו בהבטחת המשך קיומם של מוסדות קיימים, לא בהצעת פתרון מערכתי למצוקת ההמונים. לכן, גם כאשר בוצעו רפורמות מוניטריות נקודתיות, הן נתפסו כפעולות למראית עין בלבד.

הצבא המשיך להתנהל כגוף עצמאי כמעט לחלוטין. בעוד החברה האזרחית התמודדה עם רעב, אבטלה וקריסת הביטחון הכלכלי, הצבא הפנה את עיקר תשומת ליבו לשימור כוחו ולחיזוק מעמדו הפוליטי. הוא לא ראה עצמו מחויב לתהליך של שיקום חברתי וכלכלי, אלא ליעדים צרים של שמירה על עצמאות ועל מבנה ההיררכיה הפנימי שלו. בכך נשמר הפער בין מוסדות המדינה לבין חיי היום־יום של האזרחים.

האבטלה, שהתפשטה בכל רחבי גרמניה, הותירה המונים ללא אמצעי קיום. משפחות שלמות התמודדו עם מחסור מתמשך, והפערים החברתיים הלכו והעמיקו. האליטה הכלכלית, שיכלה להקל על המשבר, המשיכה להתנגד לכל ניסיון של פיקוח ממשלתי או מהלך לכיוון שוויון כלכלי. כל יוזמה שנגעה בהגבלת רווחים, פיקוח על מחירים או מיסוי פרוגרסיבי נתקלה בדחייה. בכך נוצרה תחושת ניכור גוברת והולכת בקרב הציבור, שהבין כי השלטון אינו מתכוון להושיט יד אמיתית לשכבות הרחבות.

בעיני ההמונים, הרפובליקה לא נתפסה עוד כמשטר שנועד להבטיח צדק חברתי או יציבות, אלא כקליפה ריקה. האליטות הפוליטיות והכלכליות המשיכו להפיק תועלת ממצב הדברים, בעוד הציבור הרחב הפך לנטל שאין לו מענה. המצוקה הזו תרמה לחוסר האמון במערכת, להגברת תחושת ההפקרה ולתחושת חוסר יציבות תמידית. על רקע זה, הקרקע החברתית־כלכלית של רפובליקת ויימאר הלכה והפכה פגיעה יותר ויותר לניסיונות של תנועות קיצוניות להציע סדר חדש.

פוטש מרתף הבירה

ב־9 בנובמבר 1923 ניסו אדולף היטלר ומפלגתו לבצע הפיכה במינכן, ניסיון שנודע בשם "הפוטש של מרתף הבירה". האירוע התרחש על רקע משבר פוליטי וכלכלי עמוק, כאשר קבוצות קיצוניות שונות בגרמניה ביקשו לערער על הרפובליקה החדשה ולשוב למסגרת שלטונית חזקה וסמכותית. היטלר, שזיהה את חולשת המשטר, גייס את נאמניו לניסיון תפיסת השלטון בבוואריה, בתקווה שהדבר יהווה נקודת זינוק להשתלטות על כלל גרמניה.

במהלך האירוע פרצו היטלר ותומכיו לאולם בירה במינכן, כשהם חמושים. לוחמי ה־SA, אנשי חיל המחץ של המפלגה, הקיפו את הבניין ובודדו את האזור. היטלר עצמו עלה על שולחן, שלף את אקדחו וירה לתקרת המרתף כדי למשוך את תשומת לב הקהל. בנוכחות מאות אנשים, ובהם בכירים פוליטיים וצבאיים מקומיים, הכריז: "המהפכה הלאומית התחילה. האולם נכבש על ידי 600 אנשים מזוינים. בל יעז איש לעזוב את המקום. אם לא ישרור שקט מייד, אצווה להעמיד מכונת ירייה ליד פתח היציאה".

לצדו של היטלר השתתף גם אריך לודנדורף, הגנרל הבכיר מתקופת מלחמת העולם הראשונה. עצם נוכחותו של לודנדורף, שהיה דמות מופת בקרב רבים בזכות עברו הצבאי, העניקה לניסיון ההפיכה יוקרה יוצאת דופן. עבור הציבור בגרמניה, עצם ההופעה של גיבור מלחמה לצד מנהיג מפלגה קטנה וצעירה היה עדות לכך שהנאצים אינם עוד חבורה שולית, אלא גוף בעל זיקה למסורת הצבאית של גרמניה הקיסרית. בכך תרם לודנדורף תרומה קריטית ללגיטימציה הציבורית שנבנתה סביב היטלר.

הפוטש נכשל במהרה. כוחות המשטרה והצבא המקומיים פיזרו את ההפגנה, ויוזמיו נעצרו. היטלר נאסר והועמד לדין באשמת בגידה, בעוד לודנדורף שוחרר במהרה. היטלר נדון לחמש שנות מאסר, אך בפועל ריצה תשעה חודשים בלבד בתנאים מקלים במצודת לנסדברג, שם כתב את ספרו "מיין קמפף". אף על פי שהניסיון הסתיים בכישלון, הוא הפך לנקודת ציון בקריירה הפוליטית של היטלר: המשפט זכה לפרסום רחב והפך אותו לדמות מוכרת בכל רחבי גרמניה.

שנים לאחר מכן, כאשר היטלר מונה לקנצלר ב־1933, היה זה לודנדורף ששלח לנשיא הינדנבורג מכתב נוקב שבו התריע: "במינוי היטלר לראש הממשלה, מסרת את ארצנו הקדושה לאחד הדמגוגים הגדולים בכל הזמנים. אני מנבא לך שאיש רע זה יוביל את הרייך לתהום ויגרום לחורבן אומתנו. הדורות הבאים יקללו אותך בקברך על פעולתך זו". מכתב זה ממחיש את המתח שבין תמיכתו הראשונית של לודנדורף בהיטלר בשנת 1923 לבין החרדה שהביע עשור לאחר מכן, כאשר הבין את עומק הסכנה שצמחה ממנהיגותו.

הפוטש של מרתף הבירה סימן את סופה של תקופת פעילות נאצית מחתרתית ראשונית ואת ראשיתה של דרכם הציבורית. למרות כישלונו המיידי, הוא הפך לאבן דרך בתעמולה הנאצית ולבסיס שעליו נבנה מיתוס "המהפכה הלאומית" שנעצרה רק זמנית, אך שבה ועלתה מחדש עד לעליית היטלר לשלטון.

פיתוח תורת השמאל-הלאומני הגרמני

לאחר כישלון הפוטש במינכן, מצא את עצמו אדולף היטלר בכלא לנדסברג, מלא באכזבה אך חדור תחושת שליחות. דווקא מתוך הבידוד והכישלון החל לגבש לעצמו תיאוריה מקיפה על מהות המאבק, טבע המדינה והפתרון לבעיות גרמניה. שם, בין כותלי הכלא, החל לנסח את "מיין קאמפף", לא כספר זיכרונות בלבד אלא כתורה שלמה — אידיאולוגיה מהפכנית שנועדה להציע חלופה היסטורית לסדר הקיים. התורה הזו שילבה בין רעיונות סוציאליסטיים, תיעוב לבורגנות, גזענות ביולוגית קיצונית ותפיסת עולם טוטליטרית. היא ביקשה להפוך את גרמניה לחלוצת עידן חדש — לא מתוך תיקון הדרגתי של החברה, אלא באמצעות מהפכה כוללת שתנתץ את יסודותיה הישנים ².

הוויכוח ההיסטוריוגרפי סביב מיקומו של היטלר במפה הפוליטית מצביע על עומק הבלבול סביב המושגים "שמאל" ו"ימין". הטקסטים והעובדות ההיסטוריות של התקופה, מצביעים על כך שהיטלר לא היה שמרן או איש ימין במובן המקובל, אלא דווקא מנהיג מהפכני שראה את עצמו ואת תנועתו כשלב חדש ברצף הרעיונות המהפכניים באירופה ². במובנים רבים ניתן להגדירו כנציג השמאל־הלאומני הגרמני, כלומר כמי שחיבר בין תביעות סוציאליסטיות לבין לאומנות קיצונית, תוך דחייה מוחלטת של הסטטוס קוו הבורגני־מסורתי.

כבר במיין קאמפף מבהיר היטלר כי הדחייה שלו את "ערכיה המסורתיים של הבורגנות הגרמנית" הייתה יסוד מרכזי בתפיסתו. הוא לא ביקש לשמר את הסדר הישן אלא להפילו. הוא זיהה את עצמו ואת תנועתו עם דמות המהפכן — לא עם כוחות השמרנות, האצולה או הכנסייה. מחזות בני התקופה כמו "דר קוניג" של הנס יוסט, שבו המהפכן נופל קורבן לבגידת הראקציונרים, שימשו עבור היטלר כמראה וכהשראה. הוא עצמו הצהיר שצפה במחזה פעמים רבות וחש שחייו עלולים להסתיים באופן דומה. דבר זה מצביע על הזדהותו העצמית עם דמות המהפכן הרדיקלי ².

אחת הנקודות המכריעות להבנת דמותו היא עמדתו כלפי הבורגנות והאצולה. כפי שהעיר דיוויד שונבאום, היטלר ולנין ראו את הבורגנות כמעט עין בעין. היטלר הכריז כי "הבורגנות שלנו היא כבר חסרת ערך לכל מטרה אנושית נאצלת". גם כאשר נאבק בקומוניזם, לא הייתה זו התנגדות לרעיונות של שוויון או סולידריות חברתית, אלא לשילובם בידי מה שכינה "קנוניה יהודית זרה". לכן הוא לא פסל את הסוציאליזם כשלעצמו, אלא להפך — חיפש לעצב גרסה גרמנית־לאומנית שלו.

המפלגה הנאצית אימצה מראשיתה רטוריקה סוציאליסטית מובהקת: הבטחת מחיה לכל אזרח, ביטול הכנסות מריבית, הלאמת מונופולים, חלוקת רווחים עם עובדים, הפקעת אדמות ללא פיצוי, איסור עבודת ילדים. גם אם האידיאולוגיה הייתה רופפת ומבולבלת, הרי שבפועל היא פנתה ישירות למעמדות העובדים, לפועלים ולחקלאים. עצם הבחירה בצבע האדום לדגלי המפלגה ולכרזותיה נועדה למשוך קומוניסטים וסוציאליסטים, כפי שהודה היטלר עצמו: "בחרנו בצבע אדום לכרזות שלנו אחרי מחשבות רבות… כדי לעורר את תשומת ליבם ולפתות אותם לבוא לאספות שלנו… כדי שיהיה לנו סיכוי לדבר עם האנשים" ².

בתוך כך, הנאצים ניסו למתג את עצמם כ"דרך שלישית" — לא ימין ולא שמאל, אלא מהפכה לאומית־חברתית חדשה. אך בפועל, עיקר הקרב שלהם היה נגד השמאל הקיים: הקומוניסטים והסוציאל־דמוקרטים. הם חתרו להשתלט על בסיס התמיכה החברתי של השמאל תוך שימוש באותם כלים רטוריים ותעמולתיים. הדבר הביא לכך שהמוני פועלים ופעילים קומוניסטים עברו לשורות הנאצים, לעיתים באמצע אספות פוליטיות. הנאצים הציעו להם לאומנות, קהילתיות וגאווה לאומית כתחליף לרעיונות האינטרנציונליים של המרקסיזם, ולמעשה הדיכוי של הקומוניסטים נועד להעביר מצביעים ממפלגת ה-KPD למפלגה הנאצית.

גרגור שטראסר, אידאולוג נאצי ואחד מיריביו של היטלר, טען כך:

"אנו סוציאליסטים. אנו אויביה המרים של המערכת הכלכלית הקפיטליסטית השלטת המנצלת את החלשים, של מערכת השכר הבלתי הוגן, של האופן הלא מוסרי שבו בני אדם נשפטים לפי עושרם ורכושם במקום להישפט לפי אחריותם וביצועיהם, ואנחנו נחושים להשמיד את המערכת הזו ויהי מה!" ²

כאן נוצר פרדוקס היסטורי: בעוד שהיטלר ותנועתו דחו את ערכי הבורגנות, האליטה הכלכלית והחברתית היא שקידמה אותו לשלטון. מבחינת האליטות, לא היה מדובר באהדה לרעיונותיו אלא בצורך ביציבות (למרות שאכן היו מספר נכבד של אנשי אליטה שאכן תמכו ברעיונות שלו, כמו אלברט ריימר ומשפחת טיסן). הן ראו במנהיגותו של היטלר אמצעי לבלום את התסיסה ברחוב, למנוע מהשמאל הקומוניסטי לתפוס עמדות כוח ולבסס מחדש שליטה פוליטית וסדר. עבורן, האידיאולוגיה הנאצית הייתה פחות חשובה מאשר הפונקציה של דיכוי ההמונים. בכך נוצרה סיטואציה שבה האליטה סייעה לאיש שראה עצמו מהפכן אנטי־בורגני, מתוך אינטרס לשמר את עמדותיה.

הכנסייה ואת הסדר הישן. הוא ראה בעצמו מהפכן אמיתי, וגרס כי גרמניה זקוקה למדינה חדשה ולא לשיקום הרייך הישן. בכך הוא קישר את עצמו למסורת מהפכנית אירופית ארוכה, שהחלה במהפכה הצרפתית והמשיכה במרקסיזם ובלניניזם. השוני היה שהיטלר הציע מהפכה לאומית־גזעית במקום מהפכה מעמדית. האנטישמיות שימשה אצלו דבק מאחד — היא איפשרה לכל הגרמנים, עניים ועשירים, לראות עצמם כחלק מ"קהילת העם". בעוד שהקומוניסטים הציבו את המעמד כבסיס לפוליטיקה, הנאצים הציבו במקומו את הגזע. שתי הגישות היו גרסאות שונות של אותה אידאולוגיה טוטליטרית, המכוונת להמונים ומבקשת למחוק הבדלים פנימיים באמצעות זהות עליונה אחת. רעיון זה, שעמד בלב תפיסת הפולקסגמיינשפט, ביטל את קיומו של הפרט כישות עצמאית והציב במקומו את הקולקטיב הגזעי. בעיני היטלר, אין לפרט זכויות טבעיות; ערכו נמדד אך ורק בתרומתו לגזע. תפיסה זו אפשרה להצדיק את הדרת היהודים, את רדיפת הנכים והחולים, ואת שלילת חירויות היסוד — הכול בשם אחדות הגזע.

מרכיב מרכזי נוסף באידיאולוגיה היה הדחייה המוחלטת של המרקסיזם הבינלאומי, לא בשל תביעותיו החברתיות אלא משום שתפס אותו כ“קנוניה יהודית” שנועדה לערער את האומה מבפנים. בכך שיחק היטלר משחק כפול: מצד אחד הוא אימץ חלקים מהרטוריקה הסוציאליסטית — חלוקה מחודשת, מחיקת רווחים פרזיטיים, מחויבות לחקלאים ולפועלים; מצד שני הוא הפנה את הזעם החברתי כלפי “האויב היהודי” ולא כלפי האליטה הכלכלית המקומית, ובכך שמר עליה מהמהפכנים.

היטלר תיאר את המדינה הרצויה לו כגוף בעל ייעוד אחד: שמירה על טוהר הגזע והכנתו למאבק קיומי. בכך הושלך הצידה כל רעיון ליברלי או חוקתי של המדינה כמתווכת בין קבוצות או מגינה על זכויות האזרח. החוקים בעיניו היו אמצעי בלבד, והלגיטימיות שלהם נמדדה אך ורק ביכולתם לשרת את מטרת העל של הישרדות והתעצמות הגזע הארי. ההבחנה הזו מסבירה כיצד חוקים חדשים ששללו חירויות יסוד התקבלו מתוך מראית עין של “חוקיות” — שכן החוק לא נבחן עוד לפי עקרונות מוסריים או אוניברסליים, אלא לפי נאמנותו לרעיון הגזע.

המאבק נגד הנצרות, גם הוא חלק מהאידיאולוגיה, נבע מהתפיסה כי הדת מטיפה לחלש, לחמלה ולסלחנות — עקרונות שעמדו בניגוד מוחלט לדרישת היטלר לעם לוחם, אכזרי וחדור עוצמה. אף שהנאצים ידעו לשתף פעולה עם מוסדות דתיים בעת הצורך, הרעיון המרכזי היה החלשתם והפיכת המדינה למוקד עליון של נאמנות. בכך התבטאה שוב עמדתו המהפכנית: לא לשמר את מוסדות העבר, אלא להשליכם כדי להקים במקומם סדר חדש ³.

האנטישמיות הייתה עבור היטלר לא רק שנאה גזענית אלא יסוד מארגן של כל המערכת. היא שימשה תחליף לעקרון המעמד המרקסיסטי והסבירה כל כשל חברתי, כל תבוסה מדינית וכל מצוקה כלכלית. האידיאולוגיה הנאצית הפכה את היהודי לסמל של ההרס, של הבורגנות ושל המרקסיזם בעת ובעונה אחת. בכך קיבץ היטלר את כל הזעם החברתי לכיוון אחד, והעניק לו מימד טוטאלי שלא הותיר מקום לאופוזיציה פנימית.

לצד כל אלה, יש להבין שהיטלר לא תפס את האידיאולוגיה שלו כסט של עקרונות תאורטיים, אלא כ“תורת חיים” שנועדה להפוך למציאות באמצעות פעולה פוליטית. האידיאולוגיה של היטלר יצרה פרדוקס ברור: מצד אחד, היא פנתה ישירות להמוני הפועלים והחקלאים באמצעות רטוריקה סוציאליסטית. מצד שני, אותה אידיאולוגיה שדחתה את ערכי הבורגנות וההכרזה על הצורך במדינה חדשה התאימה באופן מפתיע לאינטרסים של האליטות המסורתיות. כך נוצר מצב שבו ההמונים נדבקו להבטחות החברתיות והמהפכניות של היטלר, בעוד האליטות דבקו בהבטחותיו לסדר ולדיכוי הכאוס. שתי הקבוצות ראו בו מענה לצרכיהן, גם אם מנקודות מוצא מנוגדות. בכך הצליח היטלר להפוך את האידיאולוגיה שלו לכלי פוליטי חוצה מעמדות: עבור העובדים זו הייתה מהפכה חברתית ולאומית, ועבור האליטות זה היה מנגנון שליטה ומחסום בפני התמוטטות מוחלטת.

בפועל, החיבור הזה בין רטוריקה מהפכנית לבין תמיכת האליטות המסורתיות הוא שאפשר את פריצת דרכו לשלטון. ההמונים האמינו שהוא יבטל את אי־השוויון ויחסל את הסדר הישן, בעוד האליטות האמינו שיוכלו "לאלף" אותו ולהשתמש בו לצורכיהן. השילוב הזה העניק לנאצים לגיטימציה רחבה מכל צדדי המפה החברתית והפך את היטלר לנציג ייחודי של השמאל־הלאומני — מהפכן בעיני ההמונים, ופתרון של יציבות בעיני האליטות.

קריסת המערכת הפוליטית הדמוקרטית

קריסת המערכת הפוליטית ברפובליקת ויימאר התבטאה בראש ובראשונה בחוסר היכולת של ממשלות נבחרות להחזיק מעמד לאורך זמן. הקואליציות שהוקמו לאחר כל מערכת בחירות היו שבריריות במיוחד, ולעיתים קרסו בתוך חודשים ספורים. מציאות זו יצרה תחושת כאוס פוליטי מתמשך, שבו לא ניתן היה לקיים מדיניות רציפה או יציבה. כל ממשלה חדשה נאלצה להיאבק לא רק באתגרים הכלכליים והחברתיים שהלכו והחריפו, אלא גם בחוסר אמון ציבורי עמוק שהצטבר כלפי עצם המערכת הדמוקרטית.

על רקע זה הלך וגבר השימוש בסמכויות החריגות שניתנו לנשיא בחוקת ויימאר, ובעיקר בסעיף 48. סעיף זה אפשר לנשיא למשול בצווי חירום גם ללא תמיכת הפרלמנט, והפך לכלי מרכזי בניהול המדינה. במקרים רבים חוקים ותקנות שהשפיעו באופן ישיר על חיי האזרחים לא עברו במסלול הפרלמנטרי, אלא אושרו בהנחיות ישירות מהנשיא. כך נעקפו בפועל מנגנוני הפיקוח הדמוקרטיים, והחוקה שנועדה להבטיח שיטה פרלמנטרית הפכה למסגרת המאפשרת שלטון אוטוריטרי למחצה.

האליטות המשפטיות והכלכליות לא התנגדו לתהליך זה. להפך – רבות מהן ראו בשלטון בצווים דרך לייצב את המדינה ולהבטיח את המשך קיומם של סדר ומשטר, גם אם במחיר של פגיעה בהליך הדמוקרטי. בתי המשפט, ששמרו על עצמאות פורמלית, נמנעו מהפעלת ביקורת על השימוש החוזר ונשנה בסעיף 48, ותרמו בכך להפיכת החריג לנורמה. במקביל, אנשי עסקים ותעשיינים בכירים ביכרו ממשלות חלשות הנשענות על הנשיא על פני ממשלות שמאל שיכלו לנסות ולכפות רפורמות כלכליות.

בציבור הרחב הלכה וגברה תחושת הניכור כלפי המוסדות הדמוקרטיים. הפרלמנט הוצג בעיני רבים כגוף חלש וחסר יכולת, שאינו מסוגל להכריע או להבטיח פתרונות. עבור שכבות רחבות בגרמניה, הדמוקרטיה הפכה לשם נרדף לחוסר יציבות ולכישלון מתמשך, ולא נתפסה כמנגנון המסוגל להבטיח סדר, ביטחון או צדק.

בתוך כך, מפלגות השמאל – הסוציאליסטים והקומוניסטים – מצאו עצמן תחת מתקפה מתמשכת. הן פוצלו, נרדפו ולעיתים הושתקו באופן ישיר, כאשר מוסדות המדינה עצמם שיתפו פעולה עם התהליך. האיבה כלפיהן ניזונה הן מהאליטה המסורתית, שראתה בהן איום על הסדר החברתי־כלכלי הקיים, והן מחוגים רחבים בציבור שהאשימו אותן באנרכיה, בחוסר היציבות ובאי־היכולת של המדינה להתרומם מהמשבר.

האליטות ראו במבנה דיקטטורי "מהוגן", הנשען על מוסדות קיימים, אפשרות עדיפה בהרבה על פני אובדן שליטה מוחלט או עליית כוחות עממיים שיכלו לדרוש חלוקה מחדש של הכוח והעושר. כך הפכה רפובליקת ויימאר בהדרגה ממשטר חוקתי המבוסס על עקרונות דמוקרטיים למערכת שנשענה יותר ויותר על צווים נשיאותיים, על מגבלות לחופש הפוליטי ועל ביטול בפועל של האחריות הפרלמנטרית.

כניסתו של אדולף היטלר כאופציה שלטונית לגיטימית

עם ראשית שנות ה־30 מצאה עצמה רפובליקת ויימאר במשבר פוליטי עמוק. הממשלה הפרלמנטרית כמעט חדלה מלתפקד: ממשלות שהורכבו לאחר כל מערכת בחירות החזיקו מעמד חודשים ספורים בלבד, לעיתים פחות. האופוזיציה הייתה עוינת ובלתי מתפשרת, המפלגות לא הצליחו לשתף פעולה, והציבור איבד את האמון במוסדות הדמוקרטיים. הנשיא פאול פון הינדנבורג, שהחזיק בסמכויות חירום נרחבות מכוח סעיף 48 לחוקה, הפך בפועל למרכז הכובד של השלטון. כך נוצר מצב שבו לא הנבחרים אלא הנשיא ומקורביו היו אלה שקבעו מי יעמוד בראש הממשלה ומי יפוטר.

הקנצלר היינריך ברינינג, שמונה ב־1930, ניסה להתמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות קיצוצים וצווים נשיאותיים, אך כשל. מדיניות הצנע שהנהיג החריפה את האבטלה ופגעה עוד יותר באמון הציבור. ב־1932 הדיח אותו הינדנבורג, בלחץ יועציו וראשי האליטה הכלכלית, ומינה במקומו את פרנץ פון פאפן – פוליטיקאי חסר בסיס ציבורי, אך מקושר היטב לאוליגרכיה המסורתית. פון פאפן ניסה למשול באמצעות צווים, פירק את ממשלת פרוסיה והעביר את סמכויותיה לידי השלטון הפדרלי, אך עמדתו נחלשה לאחר שהמפלגה הנאצית זינקה בבחירות יולי 1932 ל־230 מושבים והפכה למפלגה הגדולה ביותר ברייכסטאג.

היטלר דרש אז להתמנות לקנצלר על בסיס היותו מנהיג המפלגה הגדולה, אך הינדנבורג סירב. הוא לא האמין שהיטלר מתאים לנהל ממשלה וראה בו "קפרל" (רב"ט) חסר ניסיון. לאחר בחירות נוספות בנובמבר 1932 ירד כוח הנאצים ל־196 מושבים, והיה נדמה כי מגמת ההתחזקות שלהם נבלמה. על הרקע הזה ניסה הגנרל קורט פון שלייכר, שמונה לקנצלר בדצמבר, לגבש רוב אחר. שלייכר ניסה לפנות לאיגודים מקצועיים ואף שקל רפורמות כלכליות מתונות שיכלו לאיים על בעלי ההון. בכך עורר עליו את התנגדות היונקרים והתעשיינים, וגם נשיא הרייך איבד בו אמון.

בשלב זה נכנס מחדש לתמונה פון פאפן, שנוטר טינה לשלייכר לאחר שהודח בעצמו. הוא החל לנהל מגעים עם היטלר והציע לו עסקה: מינויו לקנצלר ילווה בהבטחה שהאליטה המסורתית תשלוט בממשלה ותכתיב את המדיניות. הרעיון היה פשוט – להשתמש בכוח ההמונים של היטלר כדי לייצב את המשטר, אך להשאיר את השליטה האמיתית בידי הצבא, הפקידות ובעלי ההון. פון פאפן היה משוכנע שיוכל "לאלף" את היטלר, וכדי לשכנע את הינדנבורג גייס את בנו של הנשיא, אוסקר פון הינדנבורג, שהשפעתו על אביו הייתה מכרעת.

תהליך ההידברות למינוי היטלר לתפקיד הקנצלר התרחש מאחורי הקלעים, ללא כל הכרעה פרלמנטרית. לא נערכה הפיכה, לא התקיימה מהפכה ולא התקבלה החלטה בקלפי – אלא סדרה של מגעים בין האליטות. תעשיינים ואנשי עסקים בכירים הביעו תמיכה ברעיון, מתוך אינטרס ברור: הם ראו בהיטלר מחסום יעיל בפני תנועות השמאל ובפני דרישות לרפורמות כלכליות. גם מערכת המשפט לא הציבה התנגדות. המינוי הוצג כצעד חוקי לחלוטין בהתאם לחוקת ויימאר, ולא כסטייה מן הסדר הקיים.

ב־30 בינואר 1933 הוזמן היטלר למשרדו של הנשיא פאול פון הינדנבורג ומונה לקנצלר גרמניה. טקס ההשבעה היה קצר וממלכתי, ובאותו ערב נערכה בברלין תהלוכת לפידים בהשתתפות יחידות ה־SA וה־SS שחגגו את המינוי. אך מאחורי המעטה הרשמי הסתתרת העובדה שהיטלר לא הגיע לשלטון בזכות רוב דמוקרטי ברור, אלא משום שהאליטה המסורתית החליטה להציבו שם.

בממשלה החדשה תפסו רוב השרים עמדות שהיו נאמנות לאליטה הישנה – שמות כפרנץ פון פאפן כסגן קנצלר, האלפרד הוגנברג כנציג התעשייה ומשרדי מפתח בידיים שמרניות. הנאצים עצמם קיבלו בתחילה שלושה תיקים בלבד. כבר בשבועות הראשונים לשלטונו עשה היטלר שימוש בכלים החוקיים שהועמדו לרשותו כדי לפרק את רפובליקת ויימאר מבפנים. הצווים הנשיאותיים, שהיו קודם כלי משבר חריג, הפכו למנגנון שגרתי; הפרלמנט נעקף; והחוקים החדשים שהעבירו הנאצים התקבלו כולם במסגרת "חוקית" פורמלית. כל אלה התרחשו בלי התנגדות ממשית מצד האליטה המשפטית או הצבאית.

לכן, בניגוד לדימוי המאוחר של "תפיסת שלטון" באמצעים דמוקרטים לחלוטין, עליית היטלר לשלטון הייתה תוצאה ישירה של החלטות מודעות של האליטה המסורתית בגרמניה. היא זו שראתה בו את הפתרון לחוסר היציבות, הפקידה בידיו את עמדת הקנצלר והעניקה לו את הלגיטימציה להשתמש במוסדות המדינה עצמם כדי לחסל את הדמוקרטיה – ללא קול אחד בקלפי.

בחירות 1933

בראשית 1933, לאחר מינויו של אדולף היטלר לקנצלר, מצאה עצמה גרמניה במצב של מעבר חד ממשטר פרלמנטרי רעוע לשלטון שהלך ונעשה ריכוזי ואלים. למרות ההילה שעטפה את היטלר, ולמרות חגיגות הניצחון של ה־SA וה־SS ברחובות ברלין, המציאות הפוליטית הייתה שונה מאוד מן הדימוי המאוחר: המפלגה הנאצית לא השיגה רוב מוחלט ולא שלטה באופן עצמאי במוסדות המדינה. בבחירות לנובמבר 1932 היא אף איבדה מושבים, ונראה היה כי התמיכה בה מתייצבת ואף מתערערת. לכן, גם לאחר מינויו של היטלר על ידי הנשיא הינדנבורג, עמד בפניו צורך דחוף להוכיח את כוחו באמצעות בחירות חדשות.

הבחירות של מרץ 1933 נערכו באווירה שהייתה רחוקה מכללי משחק דמוקרטיים. זמן קצר קודם לכן התרחש אירוע מכונן – שריפת הרייכסטאג בליל 27 בפברואר. השריפה נוצלה על ידי היטלר ותומכיו כדי לרדוף את הקומוניסטים ולהצדיק את חקיקת "צו החירום להגנת האומה" למחרת היום. הצו ביטל בפועל את זכויות היסוד שהובטחו בחוקת ויימאר: חופש הביטוי, חופש העיתונות, הזכות להתאגדות והגנה על פרטיות. סעיפים אלה, שנועדו לשמור על מסגרת דמוקרטית, הושעו באופן מיידי, והמדינה הפכה למדינת משטרה שבה ניתן היה לעצור מתנגדים פוליטיים ללא הליך משפטי. המהלך הזה יצר תנאים שבהם הבחירות של מרץ לא היו חופשיות: מועמדים נעצרו, עיתונים נסגרו, תעמולה נאסרה, וה־SA שלט ברחוב תוך הטלת פחד על בוחרים.

למרות תנאים אלה, המפלגה הנאצית לא הצליחה להשיג רוב מוחלט. שיעור הקולות עלה ל־43.9%, והנאצים זכו ב־288 מושבים מתוך 647 – הישג מרשים, אך רחוק מהמספר הדרוש לשליטה מלאה. כדי להשיג רוב פרלמנטרי נזקק היטלר לשותפות עם מפלגות נוספות. ההסכמה הגיעה מהאליטה המסורתית: מפלגת העם הלאומית הגרמנית, שהייתה מזוהה עם האריסטוקרטיה ועם בעלי ההון, הצטרפה לקואליציה והעניקה לו את הרוב הנדרש.

הצעד שהפך את שלטונו לדיקטטורי התקיים שבועות ספורים לאחר הבחירות. ב־23 במרץ 1933 התכנס הרייכסטאג החדש באולם קרקס קרול בברלין כדי להצביע על "חוק ההסמכה". ההצבעה התרחשה באווירה של פחד: חברי ה־SA וה־SS הקיפו את המבנה, מתנגדים נעצרו מראש, וחברי מפלגות השמאל – בעיקר הקומוניסטים – כבר לא הורשו להשתתף. רק המפלגה הסוציאל־דמוקרטית נותרה להתנגד באופן פומבי, אך היא הייתה מבודדת וחסרת כוח אמיתי.

חוק ההסמכה העניק לממשלה את הזכות לחוקק חוקים ללא אישור הרייכסטאג, ואף להתקין חוקים הסותרים את החוקה. למעשה, החוק ביטל את עקרון הפרדת הרשויות ומסר את מלוא הכוח לממשלה בראשות היטלר. ההצבעה הסתיימה ברוב של 441 בעד מול 94 מתנגדים בלבד, כולם סוציאל־דמוקרטים. כך, תחת מסווה של הליך חוקי, הועברה גרמניה מדמוקרטיה פרלמנטרית למשטר חד־מפלגתי בעל סמכויות בלתי מוגבלות.

ייחודו של החוק היה בכך שלא הוצג כהפיכה חוץ־חוקית, אלא כמהלך במסגרת הסדר הקיים. הפרלמנט, שנבחר באופן רשמי, היה זה שהצביע להעברת סמכויותיו. הנשיא הינדנבורג, שקודם לכן השתמש בסעיף 48 כדי למשול בצווים, חתם על החוק ואישר אותו. מערכת המשפט, ששמרה על עצמאות פורמלית, לא בלמה את המהלך ולא ערערה על חוקיותו. בכך קיבלו המוסדות עצמם את ביטול הדמוקרטיה.

היטלר, אם כן, לא השתלט על המדינה במובן של תפיסה אלימה של השלטון. הוא קיבל לידיו את הכלים המשפטיים שהמוסדות סיפקו לו, ושימושו בהם איפשר לפרק את המערכת מבפנים. הבחירות, שנערכו בתנאים של דיכוי והפחדה, העניקו לו בסיס פוליטי; החוק, שהתקבל בידי פרלמנט נבחר, הפך אותו לשליט יחיד. תהליך זה היה מהותית הפוך מן הדימוי המאוחר: לא הכרעת רוב חופשית הובילה להקמת המשטר הנאצי, אלא ברית בין מפלגת ההמונים לבין האליטה המסורתית, שנעשתה באמצעות כלים חוקיים לכאורה.

כך חוסלה הדמוקרטיה הגרמנית לא באמצעות יריות ולא בהפיכה צבאית, אלא דרך שורה של צעדים פורמליים – בחירות שהתקיימו תחת טרור פוליטי, צו חירום שנועד להגן על האומה אך ביטל את החירויות, וחוק הסמכה שהתקבל בהצבעה מסודרת.

אידיאולוגיית "המהפכה השנייה" וליל הסכינים הארוכות

אידיאולוגיית "המהפכה השנייה" התגבשה ב-1933 לכדי דרישה פוליטית מפורשת מצד האגף השמאלי-רדיקלי של המפלגה הנאצית. הגורמים שתמכו בה, ובראשם מפקד ה-SA ארנסט רהם, ראו בנאציזם מהלך מהפכני כפול: תחילה מהפכה לאומית שסילקה את רפובליקת ויימאר, אך לאחר מכן נדרשת מהפכה שנייה, שתהיה סוציאליסטית במובהק ותבער עד תום את האליטות הישנות, לרבות הממסד הכלכלי, הכנסיות, האריסטוקרטיה הצבאית, והבורגנות הוותיקה.

רהם ביטא את עמדתו ביוני 1933 ⁴:

"ניצחנו ניצחון כביר. אך לא נצחון מוחלט! ה-SA וה-SS לא יסבלו שהמהפכה הגרמנית תירדם ותיבגד באמצע הדרך בידי אנשים שלא לחמו. לא למען ה-SA וה-SS, אלא למען גרמניה. שהרי ה-SA הוא כוח הנשק האחרון של האומה, ההגנה האחרונה מפני הקומוניזם. אם תיהרס המהפכה הגרמנית בידי האופוזיציה הריאקציונית, בידי חוסר כישרון או עצלות, העם הגרמני ייפול לייאוש ויהיה טרף קל לשיגעון המדמם העולה ממעמקי אסיה. אם רפי השכל הבורגנים סבורים שהמהפכה הלאומית כבר התארכה יתר על המידה, הפעם אנו מסכימים איתם. אכן, הגיע הזמן שהמהפכה הלאומית תחדל ותפנה את מקומה למהפכה הנאצית. אם הם מוכנים לכך – נמשיך במאבק יחד איתם; אם הם אינם מוכנים – נמשיך בלעדיהם; ואם יהיה צורך – נגדם".

הקריאה למהפכה שנייה לא נבעה משאיפה רומנטית להמשך הדרך, אלא ממיאוס ממשי ממדיניותו של היטלר לאחר עלייתו לשלטון. בקרב רהם, מפקדי SA ורבים אחרים, שררה תחושת אכזבה עמוקה מבגידת ההנהגה בהבטחות המהפכניות, ובפרט מהבריתות שכרת היטלר עם גורמי הצבא, עם התעשיינים הגדולים ועם מוסדות הדת.

השורשים לאידיאולוגיה הזו נעוצים עוד בתקופת ההתעצבות של המפלגה הנאצית, כאשר התקיימו בה שתי מגמות ברורות. האחת, הסוציאליסטית-לאומנית, שהובלה על ידי היטלר והייתה מוכנה לשתף פעולה עם האליטות המסורתיות בעזרת מציאת "שעיר לעזאזל" בדמות היהודי. מולה עמדה המגמה השנייה, האגף השמאלי של הנאציזם, שהתאפיין ברטוריקה אנטי־קפיטליסטית חריפה, דגש על רווחה לעובדים והתנגדות עקרונית לסדר החברתי־כלכלי הישן. מי שהוביל גישה זו היה גרגור שטראסר, גאולייטר מינכן, שהבהיר ⁴:

"עליית הנאציזם היא מחאתו של עם נגד מדינה שמונעת ממנו את הזכות לעבוד. אם מנגנוני החלוקה במערכת הכלכלית הנוכחית של העולם אינם מסוגלים לחלק כראוי את העושר היצרני של האומות – אזי המערכת הזאת שגויה וצריך לשנותה. החלק החשוב בהתפתחות הנוכחית הוא הרגש האנטי־קפיטליסטי שמחלחל אל עמנו".

שטראסר ורהם לא היו היחידים שראו בנאציזם פרויקט מהפכני סוציאליסטי. רבים מה-SA, שהורכב בעיקרו מחיילים משוחררים, פועלים מאוכזבים ובני מעמדות נמוכים, האמינו שיצרו תנועה מהפכנית אמיתית שתמגר את הבורגנות. הלך הרוח הזה עולה מדבריו של איש ה-SA, היינריך בייסנר ⁴:

"בהחלט התחייבנו לגרמניה סוציאליסטית… הכרנו בפחדנותה של המערכת הבורגנית… [הנאצים] ניהלו מאבק פוליטי בדרך שהבורגנות הפחדנית מעולם לא הייתה מסוגלת לה".

דבריו של יוהאן אקרמן, איש SA נוסף, מחדדים עוד יותר את האופי הסוציאליסטי ⁴:

"הצטרפתי למפלגה הסוציאל־דמוקרטית, כי האמנתי שהיא מייצגת בצורה הטובה ביותר את ענייני הפועלים… לאחר אכזבה מרה… פרשתי. איבדתי תקווה לעתיד טוב יותר ולעתיד טוב יותר לגרמניה, ומאז לא הצלחתי לשכנע את עצמי להצטרף למפלגה אחרת. אז הצטרפתי ל-SA כדי לשרת את הפיהרר שלי".

הממשק ההדוק בין ה-SA לבין האידיאולוגיה הרדיקלית־שמאלית הפך את הארגון למוקד פחד מצד הגורמים האליטיסטים שסייעו להיטלר לעלות לשלטון. אישים כמו פרנץ פון פאפן ראו ברהם סכנה, והחשש מ"מהפכה שנייה" היה אחת מהסיבות המרכזיות לשורת החיסולים הפוליטיים בליל הסכינים הארוכות.

היטלר, שהבין כי המשך קיומם של כיסי התנגדות בתוך מפלגתו עלול לסכן את הברית שיצר עם האליטה המסורתית, החליט לחסל אותם. בלילה שבין 30 ביוני ל־1 ביולי 1934 הוצא לפועל טבח פוליטי נרחב: מנהיגי ה־SA ובכירי תנועות שנחשדו כאיום נעצרו והוצאו להורג. בין הקורבנות היה גם רהם עצמו, שנחשב לאחד האנשים הקרובים ביותר להיטלר בעבר.

המשמעות המיידית של ליל הסכינים הארוכות הייתה חיסול מוחלט של הפלג הפנימי שדרש להמשיך את הקו המהפכני במפלגה. בכך הוסרו כל גורמי ההתנגדות האפשריים מתוכה, והיטלר ביסס את מעמדו כמנהיג יחיד שאין עליו עוררין. הטבח התפרש לא רק כפעולה פנים־מפלגתית, אלא גם כצעד מכריע ביחסי הכוחות במדינה. הוא הבהיר כי היטלר לא יהסס להשתמש באלימות ממוקדת נגד יריבים מבית, וכי כל ניסיון לאתגר את מנהיגותו – אפילו מתוך השורות הנאציות – יסתיים בחיסול. במקביל, מערכת המשפט לא הציבה גבול למהלך; הוצאות ההורג הוצגו כפעולות חוקיות שנועדו להגן על ביטחון הרייך, ואפילו הוכשרו בדיעבד.

כך הפך ליל הסכינים הארוכות לציון דרך ברור: הרגע שבו היטלר הוכיח כי איננו עוד רק קנצלר שמחזיק בכוח בזכות בריתות פוליטיות, אלא שליט יחיד שמרכז בידיו סמכות מוחלטת, ומוכן להשתמש באלימות פוליטית אכזרית כדי לשמרה.

ארגון "אנטיפה" והסיוע הקומוניסטי לנאצים

ארגון האנטיפַאשִיסטִישֶה אַקְצִיוֹן (Antifaschistische Aktion, או בקיצור: אנטיפה) נוסד על ידי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) בהתבסס על עקרון חזית קומוניסטית, והקמתו הוכרזה בעיתון המפלגה Die Rote Fahne ("הדגל האדום") בשנת 1932. הוא פעל כחלק אינטגרלי מהמפלגה הקומוניסטית לאורך כל תקופת קיומה משנת 1932 ועד 1933 ⁵.

כחברה בקומינטרן, המפלגה הקומוניסטית תחת הנהגתו של ארנסט תלמן הייתה נאמנה לממשלת ברית המועצות בראשות יוסיף סטלין, עד כדי כך שהמפלגה נשלטה ומומנה ישירות על ידי ההנהגה הסובייטית במוסקבה מאז 1928 ^{6 5}. המפלגה הקומוניסטית תיארה את האנטיפאשיסטישה אקציון כ"חזית אדומה מאוחדת בהנהגת המפלגה האנטי־פאשיסטית היחידה – המפלגה הקומוניסטית" ⁷.

שלא כמו באיטליה, אף מפלגה בגרמניה של תקופת ויימאר לא ראתה את עצמה כ"פאשיסטית". מושג המפתח בפעולתה של אנטיפאשיסטישה אקציון היה השימוש בכינוי "פאשיסט" כדי לתאר את כולם חוץ ממנה. על פי נורמן דייוויס, המושג "אנטי־פאשיזם" כפי שהשתמשה בו המפלגה הקומוניסטית, נוצר כהבניה אידאולוגית של ברית המועצות ⁸. בברית המועצות, הכינויים "פאשיסט" ו"פאשיזם" שימשו בעיקר ובהרחבה לתיאור החברה הקפיטליסטית באופן כללי ולמעשה כל פעילות או דעה אנטי־סובייטית או אנטי־סטליניסטית. שימוש זה אומץ גם על ידי מפלגות קומוניסטיות שהיו מסונפות לקומינטרן, כגון המפלגה הקומוניסטית של גרמניה ⁹.

במהלך התקופה השלישית של הקומינטרן (1928–1931), נכללה המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של גרמניה (SPD) על ידי המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) בקטגוריית "פאשיסטים" ¹⁰. זאת בהתבסס על תיאוריית "הפאשיזם הסוציאלי", שהוכרזה על ידי סטלין ונתמכה על ידי הקומינטרן בראשית שנות ה־30, שלפיה הסוציאל־דמוקרטיה היא גרסה של הפאשיזם ואף מסוכנת ומרושעת יותר מהפאשיזם הגלוי ⁵. תורת ה־KPD גרסה שהמפלגה הקומוניסטית היא "המפלגה האנטי־פאשיסטית היחידה", בעוד כל שאר המפלגות הן "פאשיסטיות" ¹¹.

המפלגה הקומוניסטית לא ראתה בפאשיזם תנועה פוליטית מסוימת, אלא בראש ובראשונה את השלב האחרון של הקפיטליזם, ולפיכך האנטי־פאשיזם של ה־KPD היה שקול לאנטי־קפיטליזם. לאורך תקופה זו, ראתה ה־KPD במפלגת המרכז־שמאל SPD את יריבתה העיקרית ⁵. תלמן "קיבל את הוראותיו מסטלין, ושנאתו ל־SPD הייתה במהותה אידאולוגית" ¹².

בהיסטוריה האוהדת של האנטיפאשיסטישה אקציון שפורסמה ב־2012 על ידי האגודה לקידום התרבות האנטי־פאשיסטית, מציין ברנד לנגר כי "האנטי־פאשיזם תמיד היה אסטרטגיה אנטי־קפיטליסטית במהותה", וכי "קומוניסטים תמיד פירשו אנטי־פאשיזם כאנטי־קפיטליזם. לכן, כל שאר המפלגות היו פאשיסטיות בעיני ה־KPD, ובמיוחד ה־SPD" ¹³. החלטה של ה־KPD משנת 1931 תיארה את ה־SPD, שכונתה "פאשיסטים סוציאליים", כ"עמוד התווך המרכזי של דיקטטורת ההון" ¹⁴.

בהתאם לכך, אנטי־פאשיזם ופעולה אנטי־פאשיסטית בשפתה של ה־KPD כללו גם את המאבק נגד הסוציאל־דמוקרטים ⁵. בתחילת שנות ה־30, הצהירה ה־KPD כי "המאבק בפאשיזם פירושו להילחם ב־SPD בדיוק כפי שפירושו להילחם בהיטלר ובמפלגות של ברינינג" ¹¹.

בעוד שחלק מחברי ה־KPD האמינו בתחילה כי האנטיפאשיסטישה אקציון צריכה לכלול גם שמאלנים אחרים, דוכאה עמדה זו במהרה על ידי הנהגת המפלגה, שהבהירה כי אנטיפאשיסטישה אקציון תתנגד גם ל־SPD, וכי "פעולה אנטי־פאשיסטית פירושה חשיפה יומיומית בלתי נלאית של תפקידם המחפיר והבוגדני של מנהיגי ה־SPD וה־ADGB, שהם העוזרים המטונפים הישירים של הפאשיזם" ¹⁵.

לעיתים, שיתפה המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) פעולה עם הנאצים בתקיפת המפלגה הסוציאל־דמוקרטית (SPD), ושני הצדדים ביקשו להרוס את הדמוקרטיה הליברלית של רפובליקת ויימאר ^{15 16}.

למרות שהתנגדה גם לנאצים, ראתה ה־KPD את המפלגה הנאצית כמפלגת פאשיזם פחות מתוחכמת, ולכן גם פחות מסוכנת, בהשוואה ל־SPD. בדצמבר 1931 הצהיר מנהיג ה־KPD ארנסט תלמן כי "אין לאפשר לכמה עצים נאציים להאפיל על יער של SPD" ^{17 18}.

בשנת 1931, תחת הנהגתו של ארנסט תלמן, השתמשה ה־KPD בסיסמה פנימית: "אחרי היטלר – תורנו!", מתוך אמונה חזקה כי אין צורך בחזית מאוחדת נגד הנאצים, וכי דיקטטורה נאצית תתמוטט בסופו של דבר בשל מדיניות כלכלית כושלת, מה שיוביל את ה־KPD לעלות לשלטון בגרמניה כאשר העם יבין שמדיניותה הכלכלית עליונה ^{19 20}.

היחסים בין המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) לבין המפלגה הסוציאל־דמוקרטית של גרמניה (SPD) התאפיינו בעוינות הדדית. ה־SPD עצמה אימצה את העמדה שלפיה הן הנאצים והן ה־KPD מהווים סכנה שווה לדמוקרטיה הליברלית ²¹. מנהיג ה־SPD קורט שומאכר תיאר את ה־KPD בשנת 1930 כ"נאצים צבועים באדום" ⁹.

ארגון רייכסבנר שוורץ־רוט־גולד (Reichsbanner Schwarz-Rot-Gold), שהיה בשליטת ה־SPD, תיאר את עצמו כ"ארגון הגנה של הרפובליקה והדמוקרטיה במאבק נגד צלב הקרס וכוכב ברית המועצות", והן רייכסבנר והן "החזית הברזל" התנגדו הן לנאצים והן ל־KPD ה"אנטי־פאשיסטית" ^{22 23}.

בשנת 1929, הארגון הפרה־צבאי של ה־KPD, רוטר פרונטקאמפפרבונד (Roter Frontkämpferbund – "ברית לוחמי החזית האדומה"), שנחשב לקודמו הישיר של האנטיפאשיסטישה אקציון, הוכרז כקיצוני על ידי ממשלת ה־SPD ²⁴. בדצמבר 1929, ייסדה ה־KPD את Antifaschistische Junge Garde כיורשת לרוטר פרונטקאמפפרבונד ²⁵.

על אף העוינות בין הנהגות המפלגות, בשטח התקיימה מידה ניכרת של שיתוף פעולה נגד הנאצים בין פעילים מהשורות של ה־KPD, ה־SPD וקבוצות שמאל אחרות, למשל בוועדות מקומיות אנטי־פאשיסטיות ובמיליציות, במיוחד בשנת 1932, כאשר הנאצים צברו כוח, והיו קריאות לחזית מאוחדת מטעם לאון טרוצקי, אוגוסט טלהיימר ומנהיגים אחרים ¹¹.

בהקשר זה החלה המפלגה הקומוניסטית של גרמניה (KPD) להדגיש את האיום הספציפי שמציבה המפלגה הנאצית, דבר שהוביל להקמת האנטיפאשיסטישה אקציון, ובהמשך לנטישה הדרגתית של דוקטרינת "הפאשיזם הסוציאלי". למרות זאת, הקונגרס של ה־KPD שנערך ב־1932 הקדיש מאמצים רבים לתקיפת ה־SPD. בכנס הופיעה סמלית גדולה של האנטיפאשיסטישה אקציון, כשלצידה דימויים המראים את ה־KPD נלחמת בקפיטליסטים ולצדם דימויים הלועגים בגלוי ל־SPD ²⁶.

לאחר הפירוק הכפוי בעקבות עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 (Machtergreifung), עברה התנועה למחתרת ²⁷.

תיאודור דרייפר טען כי "התיאוריה המכונה 'פאשיזם סוציאלי' והמעשה שנבע ממנה היוו אחד הגורמים המרכזיים שסייעו לניצחון הפאשיזם הגרמני בינואר 1933" ^{28 12}.

לקריאה נוספת

• ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1961.
• מייקל ברליי, הרייך השלישי: היסטוריה חדשה, כנרת זמורה ביתן, 2007.
• קרל דיטריך בראכר, הדיקטטורה הגרמנית, השרשים, המבנה והתוצאות של הנציונאל-סוציאליזם, א-ב, הוצאת עם עובד, 1987.
• איאן קרשו, היטלר – היבריס: 1936-1889, הוצאת עם עובד, 2003.
• בנדרסקי, ג'וזף ו' (2007). היסטוריה תמציתית של גרמניה הנאצית. לאנהם, מרילנד: רואומן וליטלפילד.
• ברכר, קרל דיטריך (1991). הדיקטטורה הגרמנית: המקורות, המבנה וההשלכות של הלאומנות הסוציאליסטית. סדרת ההיסטוריה של פינגווין. פינגווין.
• בראון, ארצ'י (2009). עלייתו ונפילתו של הקומוניזם. ניו יורק: הארפר קולינס.
• בולוק, אלן (1991) [1962]. היטלר: מחקר בעריצות. ניו יורק; לונדון: הרפר פרניאל.
• ברלי, מייקל (2000). הרייך השלישי: היסטוריה חדשה. ניו יורק: היל אנד וואנג.
• קמפבל, ברוס (1998). הגנרלים של הס"א ועליית הנאציזם. אוניברסיטת קנטקי.
• אוונס, ריצ'רד ג' (2003). בואו של הרייך השלישי. ניו יורק; טורונטו: פינגווין.
• אוונס, ריצ'רד ג' (2005). הרייך השלישי – עלייה (בגרמנית). מינכן: דויטשר טאשנבוך.
• פריי, נורברט (1983). "מכתרגראייפונג – הערות על מושג היסטורי". רבעון להיסטוריה בת זמננו (בגרמנית) 31: 136–145.
• פולברוק, מרי (1991). היסטוריית פונטנה של גרמניה: 1918–1990: האומה המחולקת. הוצאת פונטנה.
• פולדה, ברנרד (2009). עיתונות ופוליטיקה ברפובליקת ויימאר. אוקספורד: אוניברסיטת אוקספורד.
• האמן, בריגיטה (2010). וינה של היטלר: דיוקן העריץ כאיש צעיר. טורס פארקה.
• האטפילד, דאגלס ו' (1981). "קולטורקאמפף: יחסי כנסייה ומדינה וכישלון הרפורמה הפוליטית בגרמניה". כתב העת לכנסייה ולמדינה. כרך 23 (3): 465–484.
• הט, בנג'מין קרטר (2018). מותה של הדמוקרטיה: עליית היטלר והנפילה של רפובליקת ויימאר. ניו יורק: סנט מרטין.
• היטלר, אדולף (1999) [1925]. מיין קמפף. ניו יורק: הוטון מיפלין.
• הופמן, פיטר (1977). ההיסטוריה של ההתנגדות הגרמנית, 1933–1945. קיימברידג', מסצ'וסטס: MIT.
• הופמן, פיטר (2000). האבטחה האישית של היטלר: הגנת הפיהרר 1921–1945. דא קפו פרס.
• משפטי נירנברג (1945–1946). "קנוניה ותוקפנות נאצית, כרך 2, פרק ט"ז, חלק 9". פרויקט אבלון, אוניברסיטת ייל. וושינגטון: ממשלת ארה"ב.
• קירשאו, איאן (2008). היטלר: ביוגרפיה. ניו יורק: נורטון.
• קירשאו, איאן (2012). מתיידד עם היטלר: לורד לונדונדרי ודרכה של בריטניה למלחמה. ניו יורק: פינגווין.
• קינג, גארי; רוזן, אורי; טאנר, מרטין; וגנר, אלכסנדר פ. (2008). "התנהגות הצבעה כלכלית רגילה בבחירות יוצאות הדופן של אדולף היטלר". כתב העת להיסטוריה כלכלית 68 (4): 951–996.
• קוהל, רוברט (2004). האס אס: היסטוריה 1919–1945. סטרוד: טמפס.
• קולב, אברהרד (2005) [1984]. רפובליקת ויימאר. לונדון; ניו יורק: ראוטלדג'.
• לפאז', ז'אן-דניס (2008). נוער היטלר, 1922–1945: היסטוריה מאוירת. ג'פרסון, צפון קרוליינה; לונדון: מקפרלנד.
• ליבמן, ג'ורג' (2008). דיפלומטיה בין המלחמות: חמישה דיפלומטים ועיצוב העולם המודרני. לונדון: טוריס.
• מנוול, רוג'ר; פראנקל, היינריך (2011) [1962]. גרינג: עלייתו ונפילתו של המנהיג הנאצי הידוע לשמצה. לונדון: סקייהורס.
• מיצ'ל, אוטיס ס. (2013). חיילי הסער של היטלר וההתקפה על הרפובליקה הגרמנית, 1919–1933. מקפרלנד.
• מילברגר, דטלב (2004). קולו של היטלר: אידיאולוגיה נאצית ותעמולה. אוקספורד: פיטר לאנג.
• נסביט, רוי קוניֶרס; ואן אקר, ז'ורז' (2011) [1999]. טיסתו של רודולף הס: מיתוס ומציאות. סטרוד: היסטורי פרס.
• ניקולס, א.ג' (2000). ויימאר ועליית היטלר. לונדון: פלגרייב.
• ריד, אנתוני (2004). תלמידי השטן: המעגל הפנימי של היטלר. ניו יורק: נורטון.
• שירר, ויליאם ל' (1960). עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי. ניו יורק: סימון ושוסטר.
• זימנס, דניאל (2013). יצירתו של גיבור נאצי: הרצח והמיתוס של הורסט וסל. לונדון: טוריס.
• זימנס, דניאל (2017). חיילי הסער: היסטוריה חדשה של חיילי החולצות החומות. ניו הייבן: אוניברסיטת ייל.
• סטאחורה, פיטר ד. (1975). נוער נאצי ברפובליקת ויימאר. קליו בוקס.
• סטאחורה, פיטר ד., עורך (2015) [1983]. "מבוא: ויימאר, הנאציזם וההיסטוריונים". עליית הנאצים לשלטון. ראוטלדג'.
• סטאף (1989). צללי הדיקטטורים: 1925–1950. אמסטרדם: טיים-לייף.
• סטאף (2 ביולי 1934). "גרמניה: מהפכה שנייה?". טיים.
• תאקר, טובי (2010) [2009]. יוזף גבלס: חיים ומוות. ניו יורק: פלגרייב.
• טולנד, ג'ון (1976). אדולף היטלר. ניו יורק: דאבלדיי.
• טרנר, הנרי אשבי (1969). "העסקים הגדולים ועליית היטלר". כתב העת ההיסטורי האמריקני 75 (1): 56–70.
• אולריך, וולקר (2016). היטלר: עלייה, 1889–1939. ניו יורק: נופף דאבלדיי.
• אולריך, וולקר (2017). "רוחיג אבווארטן!" (26 בינואר 2017). צייט אונליין.
• מחלקת המדינה של ארצות הברית. "אבן דרך: 1921–1936: תוכנית דואס, תוכנית יאנג, פיצויי המלחמה הגרמניים וחובות המלחמה". משרד ההיסטוריון.
• וייל, אדריאן (2010). האס אס: היסטוריה חדשה. לונדון: ליטל, בראון.
• וינקלר, היינריך אוגוסט (2015). עידן הקטסטרופה: היסטוריה של המערב, 1914–1945. ניו הייבן: אוניברסיטת ייל.
• צנטנר, כריסטיאן; בדורפינג, פרידמאנן (1997) [1991]. האנציקלופדיה של הרייך השלישי. ניו יורק: דא קפו פרס.
• גולדברג, ג'ונה. "למי קראת פאשיסט?". סלע מאיר, תל־אביב, תשע"ט (2019). תרגום מאנגלית: אורי רדלר.

קישורים חיצוניים

• עליית הנאצים לשלטון בגרמניה ותחילתה של רדיפת היהודים, באתר "יד ושם"
• נסיבות עליית היטלר לשלטון, באתר המכון ללימודי השואה
• עליית הנאצים לשלטון, באתר "תולדוט", 26 בפברואר 2014
• מדמדומי רפובליקת וויימר ועד עליית הנאצים באתר הספרייה הלאומית
• עליית הנאצים לשלטון וספרו של סבסטיאן הפנר – "סיפורו של גרמני" באתר הספרייה הלאומית
• ארכיון אוסף תעמולת בחירות ועיתונים מגרמניה, בספרייה הלאומית
• אידאולוגיית "המהפכה השנייה", באתר Overcoming the Past.

הערות שוליים

1. אוונס, ריצ'רד ג' (2003). בואו של הרייך השלישי. ניו יורק; טורונטו: פינגווין.
2. גולדברג, ג'ונה. "למי קראת פאשיסט?". סלע מאיר, תל־אביב, תשע"ט (2019). תרגום מאנגלית: אורי רדלר.
3. גל לירן, "האסלאם בגרמניה הנאצית", אתר עלילונה.
4. אידאולוגיית "המהפכה השנייה", באתר Overcoming the Past.
5. פטריק מורו וריטה שורפ־גרביאק, 2002, 'Man muss so radikal sein wie die Wirklichkeit', הוצאת נומוס, עמ' 166
6. ברט הופה, 2011, In Stalins Gefolgschaft: Moskau und die KPD 1928–1933, הוצאת אולדןבורג, ISBN 9783486711738
7. שטפן פירות, 1994, Parteien und Presse in Rheinland-Pfalz 1945–1971, הוצאת האסה וקהלר, עמ' 96
8. נורמן דייוויס, 2008, Europe at War 1939–1945: No Simple Victory, הוצאת פאן מקמילן, עמ' 54
9. מיכאל ריכטר, 2006, "Die doppelte Diktatur", בתוך: גרהרד בזייר וקטז'ינה סטוקלוסה (עורכים), Lasten diktatorischer Vergangenheit – Herausforderungen demokratischer Gegenwart, הוצאת LIT, עמ' 195–208
10. תיאודור דרייפר, פברואר 1969, "The Ghost of Social-Fascism", כתב העת Commentary, עמ' 29–42
11. מרסל בואה, 25 בנובמבר 2015, "Hitler Wasn't Inevitable", אתר Jacobin, נצפה ב־12 באוקטובר 2020
12. דייוויד וינר, 5 באוקטובר 2018, "How the left enabled fascism", אתר New Statesman, נצפה ב־12 באוקטובר 2020
13. ברנד לנגר, 2012, 80 Jahre Antifaschistische Aktion, הוצאת Verein zur Förderung antifaschistischer Kultur
14. יוליוס בראונטל, 1963, Geschichte der Internationale: 1914–1943, כרך 2, הוצאת דיץ, עמ' 414
15. דייוויד קארבאלה, 30 בספטמבר 2019, "'Antifa': The origins of classic antifascism and its red flag", אתר The Left Berlin, נצפה ב־12 באוקטובר 2020
16. גינטר פיפל, 2003, Antifaschisten in 'antifaschistischer' Gewalt, הוצאת א. פטר, עמ' 21, ISBN 9783935881128
17. הנס קופי, 1998, "Die nationalsozialistischen Bäume im sozialdemokratischen Wald", Utopie Kreativ, גיליונות 97–98, עמ' 7–17
18. ארנסט תלמן, 11 בדצמבר 1931, "Einige Fehler in unserer theoretischen und praktischen Arbeit und der Weg zu ihrer Überwindung", כתב העת Die Internationale
19. ג'יין דגרס, The Communist International 1919–1943: documents, כרך 3: 1929–1943, הוצאת ראוטלדג', בריטניה, עמ' 121
20. סי.אל.אר. ג'יימס, 1937, "After Hitler, Our Turn", בתוך: World Revolution 1917–1936: The Rise and Fall of the Communist International, הוצאת Furnell and Sons
21. אדהלהייד פון זאלדרן, 2002, The Challenge of Modernity: German Social and Cultural Studies, 1890–1960, הוצאת אוניברסיטת מישיגן, ISBN 0-472-10986-3, עמ' 78
22. פרנץ אוסטרות ודיטר שוסטר, 1980, Chronik der deutschen Sozialdemokratie, כרך 2: מייסוד רפובליקת ויימאר ועד סוף מלחמת העולם השנייה, ברלין
23. היינריך פוטהוף וברנד פאולנבך, 1998, Sozialdemokraten und Kommunisten nach Nationalsozialismus und Krieg, הוצאת קלרטקסט, עמ' 27
24. קורט ג.פ. שוסטר, 1975, Der rote Frontkämpferbund 1924–1929, הוצאת דרוסטה, דיסלדורף, ISBN 3-7700-5083-5
25. פמלה אי. סווט, 2004, Neighbors and Enemies: The Culture of Radicalism in Berlin, 1929–1933, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', עמ' 163
26. אנטוניה גרוננברג, 1993, Antifaschismus – ein deutscher Mythos, הוצאת רוולט, במיוחד עמ' 9 ועמ' 120–144, בפרק "Anti-Faschismus als Staatsdoktrin: Die DDR"
27. "Kommunistischer Widerstand 1933–1945", אתר ddr-biografien.de, נצפה ב־25 ביוני 2019
28. תיאודור דרייפר, פברואר 1969, "The Ghost of Social-Fascism", כתב העת Commentary, עמ' 29–42