עצירת הנשימה של ההיסטוריה

"עצירת הנשימה של ההיסטוריה" הוא מונח המתאר מצבים נדירים בהם המעצמות ששלטו בדרך-כלל על העם היהודי – מצרים התלמית, בית סלוקוס, רומא, האימפריה העות'מאנית או האימפריה הבריטית – נקלעו למשבר פנימי, התמוטטות או פיצול מערכתי. רגעים אלו יצרו ואקום שלטוני שבו הכוח האימפריאלי ששלט במרחב נחלש עד כדי אובדן יכולת פעולה ממשית. מנקודת מבט יהודית, זהו מצב שבו כוח חיצוני שהחזיק את העם במצב של כפיפות מתרסק זמנית, ודווקא אז נפתחת הזדמנות היסטורית לפעולה עצמאית.

תופעה זו מאופיינת בכך שהמעצמות הישנות מאבדות את כושר ההשפעה, ואילו הכוחות העולים עדיין אינם מסוגלים או אינם מעוניינים לכפות סדר חדש. העם היהודי מוצא את עצמו לפתע במרחב שבו אין גורם זר חזק המונע ממנו ליטול יוזמה לאומית. זוהי נקודה בזמן שבה ההיסטוריה "נעצרת" לרגע – לא משום שהאירועים קופאים, אלא משום שהמבנה האימפריאלי שהגדיר את גבולות האפשרי ליהודים מתפורר, והכפיפות הנצחית נדמית לרגע כהפיכה.

היכולת היהודית לנצל רגעים כאלה תלויה תמיד במוכנות פנימית: קיומה של הנהגה מאוחדת, כוח לוחם מאורגן ותודעה לאומית המזהה את חלון הזמן לפני שהוא נסגר. כך עלתה מלכות ישראל בימי שאול ודוד כאשר מעצמות האזור קרסו; כך קמה הממלכה החשמונאית כשבית סלוקוס ומצרים התלמית התפוררו; וכך גם היישוב היהודי במאה ה-20 זיהה את התמוטטות השלטון העות'מאני ולאחר מכן את שקיעת האימפריה הבריטית כחלון היסטורי שהוביל לכינון מדינת ישראל. "עצירת הנשימה של ההיסטוריה" היא, לפיכך, רגע יהודי מובהק שבו פרק זמן קצר ונדיר מאפשר להפוך מה שהיה בלתי-אפשרי במשך דורות למהלך לאומי מכריע.

תנאי הרקע

ארץ ישראל שוכנת באזור היסטורי רגיש במיוחד, במפגש שבין מצרים מדרום ומסופוטמיה מצפון – שתי המעצמות המרכזיות של העולם העתיק. המרחב שביניהן, המכונה הסהר הפורה, היה הזירה שבה התפתחו הכתב, המדע והציוויליזציות הראשונות, ובתוכו עבר "הכביש המהיר" שחיבר בין אפריקה לאסיה ולאירופה ¹. הדרך המרכזית שבה נעו צבאות, סוחרים ומשלחות – מעזה, דרך מישור החוף, נחל עירון, מגידו וחצור, ומשם אל דמשק ולפרת – לא יכלה לעבור אלא ברצועה הצרה של ארץ ישראל, משום שממערב נמצא הים וממזרח השתרע המדבר הסורי הגדול. המיקום הזה הפך את הארץ לנתיב מעבר הכרחי לכל מי שחיפש שליטה אזורית, ולכן כמעט כל כוח אזורי שביקש לייצב את שלטונו ראה בה חוליה שאי אפשר לדלג עליה. בשל כך עברה הארץ מיד ליד במשך אלפי שנים – ממצרים הכנענית, לבבל, ליוונים ההלניסטים, לרומא, למוסלמים, לממלוכים, לצלבנים, לעות'מאנים ולבריטים – ולעולם לא הייתה המרכז השלטוני של אחת מן המעצמות, אלא שוליים שמוחזקים כדי שלא יפלו בידי יריב.

אל הבעיה הגאופוליטית מצטרפים תנאי הטבע. זוהי ארץ שאין בה נהרות גדולים המסוגלים לייצב חקלאות שלחין, והיא תלויה לחלוטין במי הגשמים. כמות הגשם משתנה משנה לשנה, ויש בה תקופות של שנות בצורת רצופות או חמסינים שעשויים להשמיד יבולים שלמים. בהשוואה לארץ מצרים, שבה מים זורמים בנתיב קבוע ומאפשרים לחקלאי לדעת בדיוק מה צפוי לו באותה שנה, מתחדדת העובדה שבארץ ישראל החקלאי זורע אבל אינו יודע מה יעלה בגורל היבול. תנאי האקלים הללו יוצרים שבריריות מתמדת בכל מערכת יישובית ומגבילים את היכולת לייצר עודף חקלאי יציב – תנאי יסוד לקיומה של מדינה ריבונית בעת העתיקה. גם מיקומה הגאוגרפי, שבו כל שינוי אזורי גורר תנועה של צבאות ושבטים, מגביר את חוסר היציבות: המדבריות הרחבים שסביבה מהווים מקור לפלישות, והיעדר מכשולים טבעיים משמעותיים מאפשר חדירה קלה של כוחות זרים מכל כיוון.

כתוצאה משילוב זה של גיאוגרפיה וגיאופוליטיקה, המדינה המקומית כמעט לעולם לא יכולה הייתה להתבסס לאורך זמן. כל ניסיון ליצור ישות עצמאית היה עומד מיד מול צבא גדול העובר בדרך, ולעיתים קרובות די היה בכך שאימפריה אחת תתמוטט ואחרת תתאושש כדי שגל שליטה חדש ישטוף את הארץ. המציאות הזו היא שהובילה להגדרה של ארץ ישראל כארץ ללא ביטחון, מקום שבו מציאותה של המדינה במצור מחייבת אותה להיות מבצר. גם בעת המודרנית נותרה הארץ רגישה מבחינה ביטחונית וכלכלית: היא תלויה בייבוא סחורות ומזון, ומוקפת מדינות שעל פי הצהרותיהן מבקשות לפגוע בה. כך נוצר דפוס היסטורי עקבי שבו יציבות היא החריג ולא הכלל, והקמת מדינה עצמאית במרחב זה דורשת רצף של נסיבות יוצאות דופן שנדיר שיתחברו יחד בזמן אחד ².

מלכות שאול ודוד

התפתחותה של מלכות ישראל בימי שאול ודוד התרחשה בתקופה נדירה שבה המבנה הגאופוליטי של המרחב כולו התערער כמעט בבת אחת. מצרים, שהייתה במשך מאות שנים אחת משתי המעצמות החשובות בעולם העתיק, איבדה את כוחה לאחר מותו של רעמסס השלישי. מאז אותו שלב חדלה מצרים להיות אימפריה פעילה, ומנגנוניה הצבאיים והמנהלתיים נחלשו עד כדי כך שלא הייתה מסוגלת להשליט סדר או להפגין השפעה אזורית משמעותית. מצפון, האימפריה האשורית נקלעה למשבר עמוק לאחר מותו של תגלת־פלאסר הראשון. ההתפרקות האשורית כללה אובדן שטחים, ירידה חדה בכוח הצבאי והידרדרות שהגיעה עד לצורך בבריתות ובהסכמי שלום עם בבל, מצב שנחשב חסר תקדים עבור המעצמה שהייתה בעבר הכוח הצבאי הדומיננטי באזור. במקביל לכך חדרו הארמים מסוריה לתוך אשור עצמה, והלחץ שהפעילו תרם לערעור נוסף של יכולת ההתארגנות והתגובה של הממלכה.

בתרחיש מקביל בצפון־מערב קרסה האימפריה החיתית, שהחזיקה מאות שנים מעמד באזור אנטוליה. קריסה זו נגרמה בעקבות פלישת גויי הים במאה השתים־עשרה לפנה"ס, ותוצאותיה היו סופיות: התרבות החיתית ירדה לחלוטין מעל במת ההיסטוריה ולא הותירה אחריה כוח מדיני שיכול היה להקרין עוצמה כלפי ארץ ישראל. המשבר המשולב של שלוש המעצמות הללו יצר מצב חסר תקדים שבו אף אחת מהן לא החזיקה ביכולת לשלוח צבא, להשליט שלטון או להתערב במרחב שבין מצרים למסופוטמיה.

במציאות זו נפתח חלון זמן נדיר שבו ארץ ישראל לא הייתה נתונה תחת לחץ של אימפריה גדולה. מאחר שהמרחב כולו היה שרוי באי־יציבות, והמעצמות שהקיפו את הארץ היו עסוקות במשברים פנימיים, לא היה באזור כוח שיכול היה למנוע התגבשות של ישות פוליטית עצמאית. שאול ודוד פעלו בתוך חלל זה, ונדרשו להתמודד רק עם יריבים מקומיים – הפלשתים, האדומים וקבוצות נוספות – ששאפו לבסס לעצמם השפעה אזורית אך לא יכלו לסכן את ההתהוות של ממלכה רחבה. בניגוד להתמודדות מול אימפריה בעלת יכולת צבאית ומינהלית רחבה, אלו היו כוחות שמדינה מקומית יכלה להתמודד עמם באמצעים מצומצמים.

ממלכת החשמונאים

הקמת הממלכה החשמונאית והתקיימותה במשך עשרות שנים הייתה תוצאה ישירה של מצב בינלאומי חריג שבו שתי המעצמות ששלטו במרחב בתקופה ההלניסטית המוקדמת איבדו בהדרגה את יכולתן להפעיל כוח יציב. מצרים התלמית וממלכת בית סלוקוס, שהחליפו למעשה את המעצמות המזרחיות הקדומות ושלטו בדרום סוריה, פויניקיה וארץ ישראל, נקלעו במאות השנייה והראשונה לפנה"ס לשחיקה דמוגרפית, כלכלית וצבאית. תהליכים אלו התרחשו במקביל לכך שהאימפריות החדשות, רומא ופרתיה, עדיין לא התקדמו למצב שבו יוכלו להיאבק על שליטה ישירה במרחב. התוצאה הייתה חלון זמן נדיר שבו ארץ ישראל יצאה בפועל ממעגל הכפיפות הישירה למעצמה אזורית. דווקא בתקופה זו הצליח בית חשמונאי להפוך ממנהיגות צבאית מקומית לממלכה ריבונית בעלת יכולת התפשטות ³.

ראשית העצמאות החשמונאית מסתמנת בתקופה שבה ממלכת בית סלוקוס שקעה בעימותי ירושה ובמאבקים פנימיים שהחלישו את אחיזתה בכל רחבי סוריה. כבר משנות החמישים של המאה השנייה לפנה"ס החלה מצרים התלמית להתאושש ולהפגין נוכחות באזור, בעוד שבממלכה הסלוקית גברה ההתפוררות. בכך נוצרה עבור יהודה אפשרות נדירה לתמרן בין שתי המעצמות ואף לזכות להכרה מצד המתמודדים על השלטון. כאשר אלכסנדר בלס נאבק בדמטריוס הראשון על כס המלוכה הסלוקי, הוא העניק את הכהונה הגדולה ליונתן החשמונאי, ובכך העביר בפועל את הנהגת יהודה לידי בית חשמונאי. ההתבססות של יונתן כמנהיג יהודה הפכה לעוגן פוליטי שהעמיד את האזור כולו במצב חדש, שבו שליט יהודי מקומי זוכה להכרה רשמית מצד מתמודדים על השלטון האימפריאלי.

מעמדה של יהודה באותה תקופה התחזק גם משום ששכנתה הדרומית, מצרים, המשיכה להוות גורם מתמרן בזירה הסורית והארץ ישראלית. תלמי פילומטור, שניסה להשיב לעצמו את השפעתה של הממלכה התלמית בצפון, התערב במאבק הסלוקי באופן ישיר והתקדם לאורך רצועת החוף של ארץ ישראל, כשהוא מקים בה חילות מצב ומבסס שליטה זמנית. יונתן, שהיה באותן שנים בעל ברית מוצהר של אלכסנדר בלס, נדרש לנהוג בזהירות בין תלמי לבין ההתפתחויות בסוריה, אך ההשפעה המצטברת הייתה חיזוק נוסף של המעמד החשמונאי כמוקד מקומי יציב בתוך מרחב מפורק. למרות המעורבות התלמית, יהודה לא נפגעה במישרין; תלמי פילומטור נמנע מפגיעה בבית חשמונאי, בין אם בשל הבריתות הפוליטיות ובין אם בשל מגבלות הכוח שהתלמיים עצמם התמודדו איתן.

במקביל לשינויים שחלו במצרים, התמודדו השליטים הסלוקיים עם פיצולים עמוקים בין ענפי השושלת, כך שהשפעתם על ארץ ישראל הלכה ונחלשה. הופעתו של דמטריוס השני וקריסת שלטונו של אלכסנדר בלס לא שינו מהותית את המצב בשטח, שכן המעצמה הסלוקית איבדה את יכולתה לכפות את מרותה על ערי החוף ועל פנים הארץ. גם כאשר צבאות תלמיים חדרו שוב לאזור, לאחר התפוררות הברית בין תלמי פילומטור לאלכסנדר בלס, המהלך לא הבשיל לכדי שלטון יציב, ותוך זמן קצר נבלם בעקבות מותו של תלמי פילומטור והתאוששותו של דמטריוס.

בימי תלמי אורגטס השני, שירש את אחיו והנהיג את מצרים לאחר תקופה ממושכת של מאבקים פנימיים, נרשם שינוי בתדירות ההתערבות המצרית באזור. כוחו של תלמי אורגטס השני היה קטן יותר משל קודמו, והמאבקים הפנימיים באלכסנדריה הגבילו את יכולתה של מצרים להשפיע על סוריה וארץ ישראל. למרות זאת, יהודי מצרים שמרו על קשר הדוק עם יהודה החשמונאית, והשפעתם במוקדי הכוח המצריים הגינה לעיתים על האינטרסים החשמונאיים. הממלכה התלמית אמנם שמרה על שאיפות מסוימות בחוף הארץ ישראלי, אך בשנים אלו לא עמדה מאחוריה יכולת ממשית לביצוע מהלכים רחבי היקף ³..

בתוך המרחב הסורי עצמו המשיכו להופיע מתמודדים סלוקיים שונים, ולחלקם היו קשרים של ממש עם החשמונאים. יוחנן הורקנוס, שהחל בתהליך התפשטות רחב בתוך ארץ ישראל, פעל בסביבה שבה הממלכה הסלוקית לא יכלה לשלוט עוד בטריטוריות המערביות שלה. בריתו של יוחנן הורקנוס עם אנטיוכוס השמיני גריפוס, שנתמך בידי מצרים, הפכה אותו לשחקן משמעותי בתוך מאבקי הירושה הסלוקיים. במרחב פירוק זה הצליחה יהודה להשיג דריסת רגל בערים ובאזורים שסימלו במשך דורות את העליונות האימפריאלית ההלניסטית.

לעומת זאת, הופעתו של תלמי לאתירוס בקפריסין החזירה את החשש מהתערבות מצרית, בעיקר בראשית ימי אלכסנדר ינאי. היריבות בין קלאופאטרה השלישית לבין בנה תלמי לאתירוס הביאה לכך ששני הצדדים פנו שוב ושוב להתערבות בשטחי ארץ ישראל. ההתנגשות בין ינאי לבין לאתירוס הפכה את החוף הארץ ישראלי לזירת מאבק בין חשמונאים לבין שליטים תלמיים. תלמי לאתירוס הצליח להביס את ינאי ליד צפון הגדה המזרחית של הירדן, אך גם ניצחון זה לא התפתח להשתלטות ממשית על המרחב. מעשי האכזריות שביצע לאחר הקרב ערערו את מעמדו באזור ומיהרו לעורר תגובת נגד מצרית. קלאופאטרה השלישית שלחה כוח רב עוצמה תחת פיקודם של מפקדים יהודים, שהביא לדחיקת לאתירוס מן האזור ולכריתת ברית בינה לבין ינאי. התוצאה הייתה חידוש היציבות בחוף והכרה באינטרס המשותף של מצרים ויהודה לבלום את אחיזתו של לאתירוס.

לאחר מותה של קלאופאטרה השלישית נמשכו היחסים שבין יהודה לממלכה התלמית במסגרת של הבנה הדדית. אלכסנדר ינאי נמנע מפגיעה בעכו ובאשקלון בשל זיקתן למצרים התלמית, ואילו התלמיים קיבלו את המשך ההתפשטות החשמונאית כל עוד לא פגעה ישירות בתחומי השפעתם. התערבותם המאוחרת של תלמי לאתירוס ובעלי בריתו בסוריה נשאה אופי מצומצם יותר ולא כוונה עוד נגד יהודה, בעיקר משום שהמאבק הפנימי במצרים ושיקולים רומיים הגבילו את תנועתם. שקיעתה של ההשפעה התלמית במרחב ניכרה עוד יותר לאחר עליית פומפיוס והפיכת סוריה לפרובינקיה רומית. מכאן ואילך לא הייתה למצרים אפשרות אמיתית לשוב ולשחק תפקיד פוליטי כלשהו בארץ ישראל.

למעשה, סופה של התקופה החשמונאית הגיע לאחר שרומא השלימה את תהליך השתלטותה על המזרח. פומפיוס כבש את ירושלים בשנת 63 לפנה"ס והפך את יהודה למדינה כפופה. מאותו רגע נסגר החלון ההיסטורי שאיפשר לבית חשמונאי להקים ממלכה ריבונית. אך הישגי התקופה כולה נשענו על נסיבות ייחודיות: קריסת הממלכה הסלוקית, היחלשות הממלכה התלמית, ריחוקן הזמני של רומא ושל פרתיה, והיכולת של הנהגה יהודית נחושה להפוך את הוואקום המדיני למבנה מדיני עצמאי ³..

המרידות באימפריה הרומית

עלייתה של רומא למעמד המעצמה הדומיננטית במזרח סיימה לחלוטין את פרק הזמן יוצא הדופן שבו ממלכת יהודה יכלה להתקיים כמדינה עצמאית. בעוד מצרים התלמית וממלכת בית סלוקוס הלכו ונחלשו בעקבות מאבקים פנימיים, שחיקה כלכלית ואובדן טריטוריות, רומא התקדמה בשלבים לעמדת עליונות מלאה. תחילה הייתה מעורבותה עקיפה, דרך הכרעות מדיניות וידע נרחב על המתרחש במצרים ובסוריה, ובהמשך הפכה למעורבות ישירה שהשפיעה על כל המרחב המדיני של ארץ ישראל. כבר בתקופת תלמי פילומטור ניכרה השפעתה של רומא על המערכת ההלניסטית, אך היא עדיין נמנעה מהתערבות צבאית ישירה במרחב שמדרום לסוריה. בשנותיו האחרונות של תלמי אֶוּרגטס השני ובימי קלאופאטרה השלישית התחזק תפקידה של רומא בקביעת מגבלות הכוח של מצרים התלמית, והמאבקים שניהלו מלכי בית תלמי זה בזה התנהלו לאורך זמן בצל ההערכה המדויקת שהשליטים באלכסנדריה נדרשו לעשות לגבי רגישותה של רומא לכל שינוי במאזן הכוחות.

הופעתו של פומפיוס במזרח סימנה את הסיום הברור של התקופה שבה יכלו החשמונאים לפעול במרחב שאינו נתון למרותו של גורם אימפריאלי יציב. לאחר שדמטריוס השלישי נלקח בשבי הפרתים ואיבד את מעמדו בסוריה, ואחרי שתלמי לאתירוס חזר למצרים ומאבקיו הפנימיים עם אויביו בארץ הנילוס הגבילו את יכולתו לפעול בחוף הארץ ישראלי, נפתח הפתח להתקדמות רומית אל לב המרחב. פומפיוס קבע את סוריה כפרובינקיה בשנת 64 לפנה"ס, ובשנה שלאחר מכן כבש את ירושלים. ממועד זה והלאה ניטל מבית חשמונאי כל סיכוי להמשיך לקיים עצמאות מדינית. ההתערבות הרומית לא הייתה מוגבלת לשלב הצבאי בלבד; היא כללה הסדרי שלטון, שינויי גבולות והתערבות ישירה במינויי ההנהגה היהודית, ובכך נעלם אותו מרווח נשימה מדיני שאיפשר בעבר את קיום הממלכה.

הפיכתה של ארץ ישראל לחלק אינטגרלי מהמערכת הפרובינקיאלית הרומית ביטלה כל אפשרות להתקיים כגורם עצמאי. אף שמצרים עדיין נשארה ממלכה תלמית פורמלית, היא עצמה הייתה נתונה לאורך זמן תחת איום סיפוח בעקבות צוואתו של תלמי אלכסנדר השני שהוריש את ממלכתו לרומא. גם כאשר רומא נמנעה מסיפוח מיידי, האיום נותר מתמשך ומוחשי. התערבותה של רומא במצרים התחדדה עוד יותר בשל הפעילות הפנימית במסגרת מלחמות האזרחים הרומיות, שהשפיעו במישרין על גורלה של אלכסנדריה ועל היציבות האזורית. המרחב כולו הפך לחלק בלתי נפרד מעולם שממנו לא ניתן היה לחרוג בלי תגובה צבאית מכרעת מטעם הכוח הרומי.

מאמצי ההתערבות היהודיים שיצאו מארץ ישראל לעבר מצרים נעשו מעתה תמיד במסגרת שותפות עם רומא, ולא מתוך יוזמה עצמאית. המסע בסיוע גאביניוס בשנת 55 לפנה"ס והסיוע ליוליוס קיסר בשנת 47 לפנה"ס אינם הצביעו על כוח מדיני יהודי עצמאי אלא על השתלבות גוברת במערך האימפריאלי הרומי. השפעתה של יהודה בתוך המערכת הרומית הייתה תלויה לחלוטין ברצונה של רומא, ולא הייתה קיימת עוד כל תשתית למדיניות עצמאית.

בשלב זה הפכה כל מרידה או ניסיון להתנערות מהשלטון הרומי למעשה חסר סיכוי. המעמד הצבאי הרומי לאחר סיפוח המזרח הים תיכוני היה רחוק מאוד מהמצב שאיפשר בעבר עליית ממלכות מקומיות בעת שקיעת אשור, מצרים או בית סלוקוס. האימפריה הרומית לא הייתה שרויה בשלב של חולשה אזורית שתוכל לייצר חלון מדיני קצר. מרידות שפרצו לאחר מכן, כולל המרד הגדול ומרד בר־כוכבא, התרחשו כבר בתוך מסגרת קיסרית בעלת שליטה יציבה, יכולת לוגיסטית אדירה, ונוכחות צבאית קבועה.

קריסת האימפריה העות'מאנית

האימפריה העות'מאנית, היורשת של האימפריה הביזנטית ובכך גם הממשיכה של המערך הרומי העתיק, נכנסה בראשית המאה העשרים לתהליך ממושך של קריסה פוליטית, צבאית ומנהלית. מתחים פנימיים, רפורמות חלקיות שלא הושלמו, ביטול הקפיטולציות, חשדנות גוברת כלפי מיעוטים וקשיי שליטה רחבי היקף הפכו את מנגנוני השלטון לשבריריים. במלחמת העולם הראשונה העמיקה ההתפוררות. האימפריה איבדה את היכולת לקיים סדר מינהלי יציב, הפעילה גזירות קשות כלפי נתינים לא־מוסלמים, והתקשתה להחזיק שלטון אפקטיבי בארץ ישראל. צעדים חריפים כגון גירוש יהודים בעלי נתינות זרה, החמרה בדרישות הגיוס, החרמות, מעקבים ומעצרים, המחישו את עומק המשבר ואת אובדן השליטה של השלטון גם כלפי אלו שניסו לשתף פעולה עמו. בכך נוצר מצב שבו האימפריה, שכבר לא הייתה מסוגלת לשמש עוגן מדיני או צבאי, התקרבה לקצה ההיסטורי שלה.

על רקע זה התפתחו שתי תגובות יהודיות מנוגדות. מצד אחד פעלו מנהיגים כמו דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי בתוך המערכת העות'מאנית וגיבשו גישה של השתלבות חוקית במסגרת המדינה הישנה דווקא בשלב שבו אחיזתה התפוררה ⁴. בעבורם, ההתעת'מנות נועדה להבטיח הישרדות, לשמר נוכחות בארץ וליצור אפשרות להשפעה פוליטית מתוך המוסדות שנותרו. הם ניסו להקים מליציות כחוק, לפעול דרך מנגנוני השלטון ולבסס ייצוג אזרחי במסגרת הקיסרות ששלטה בארץ במשך מאות שנים. דגם זה של נאמנות אזרחית בתוך מבנה גווע, שנתפס בעיניהם ככלי פוליטי, הגיע לקצו כאשר השלטון עצמו דיכא גם את המנסים להשתלב בו: פעילותם הוגדרה כאיום, המליציות פורקו בכוח, עיתונים נסגרו, ובסופו של דבר אף הם גורשו מן הארץ.

מן הצד השני פעלו גורמים יהודיים שביקשו לנצל את שקיעתה של האימפריה כדי לייצר מציאות מדינית חדשה. דמויות כמו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור העריכו כבר מראשית הדרך שהאימפריה העות'מאנית נמצאת בשלב סופני, ולפיכך ביקשו לכרוך את המפעל הציוני עם הכוח העולה באזור – בריטניה ⁵. במקום להתיישר עם שלטון שאיבד מתוקפו, הם שאפו להקים כוח עברי כחלק מן המאמץ הבריטי. טרומפלדור ראה בהקמת גדוד נהגי הפרדות בסיס ראשוני להכרה צבאית יהודית, וז'בוטינסקי בנה עליו מאוחר יותר את מסגרת הגדודים העבריים שהשתתפו בכיבוש הארץ מידי העות'מאנים. גם אנשי ניל"י פעלו בכיוון זה, מתוך תפיסה כי מידע מודיעיני שיועבר לבריטים ישמש מנוף למעמד מדיני עתידי. המפגש בין הקריסה העות'מאנית לבין הפעילות היהודית לצד בריטניה יצר למעצמה הבריטית תמריץ להבטיח תמיכה ביישוב, ובכך גובשה התשתית המדינית שהובילה להצהרת בלפור ב־1917.

הצטלבות זו בין התפוררות האימפריה העות'מאנית לבין פעילות יהודית שנקטה במובהק קו פרו־בריטי אפשרה לראשונה ניסוח מחייב מצד מעצמה אירופית לגבי זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל. היסודות שהניחו הגדודים העבריים, שיתוף הפעולה עם הצבא הבריטי, מאמצי המודיעין של ניל"י והדימוי של יהודים כשותפים מהימנים, יצרו מסגרת מדינית שנבנתה במקביל לקריסת המסגרת הישנה. לעומתם, ניסיונות ההשתלבות בשלטון העות'מאני, שנעשו דווקא ברגע שיא שקיעתו, לא הניבו הישגים ארוכי טווח ולא הצליחו לייצר בסיס חוקי או ביטחוני ליהודים בארץ.

התוצאה הייתה שהמעבר מן השלטון העות'מאני לשלטון הבריטי לא נתפס רק כתמורה גאופוליטית אלא כמעבר בין אימפריה סופית לאימפריה שפתחה הזדמנות היסטורית נדירה. קריסת האימפריה הוותיקה, בצירוף פעולתם של כוחות יהודיים שביקשו להישען על מוקד הכוח החדש, היא שאפשרה את תהליך מיסוד היישוב היהודי ואת יצירת התנאים להכרה מדינית בינלאומית בעלת משמעות היסטורית.

הקמת מדינת ישראל

מלחמת העולם השנייה יצרה טלטלה עולמית שהפכה למעשה את יסודותיו של המערך האימפריאלי המערבי. בעיני גרמניה הנאצית היה המאבק נגד בריטניה וצרפת חלק ממערכה רחבה נגד העולם הקולוניאלי הישן. הנאצים ראו את עצמם ככוח אנטי־אימפריאלי המאחד תנועות לאומיות רב־יבשתיות נגד הסדר הקולוניאלי הבריטי והצרפתי, ובפועל הפכו את ברלין למוקד פעילות של תנועות אנטי־קולוניאליות מן העולם הערבי, מהקווקז, מצפון אפריקה ומדרום אסיה ⁶. צורכי המלחמה, התפוררות שלטונן של האימפריות הוותיקות ומאבק ביניהן על נאמנותם של העמים המדוכאים יצרו חלל פוליטי שאליו נכנסו כוחות לאומיים שראו בגרמניה שותפה פוטנציאלית למאבק בשלטון זר. המשטר הנאצי, אף שהיה רצחני כלפי עמי אירופה וחדור אידיאולוגיה גזענית, העניק בפועל מרחב פעולה רחב למתנגדי האימפריות הקולוניאליות, עודד תנועות אנטי־קולוניאליות, הפיץ תעמולה בשפות המזרח התיכון ואסיה, סייע לארגונים לאומיים להקים ועדות, עיתונים וגדודי מתנדבים, והעניק למנהיגים כמו בוסה, אל־חוסייני, אל־קיילאני ואחרים תמיכה חומרית, דיפלומטית וביטחונית ⁶. כך נוצרה מציאות שבה גרמניה הציבה את עצמה כאויב של האימפריות הישנות וכמי ששואפת להחליף את שליטתן במערך עולמי חדש המבוסס על לאומים עצמאיים הנתונים להשפעתה. בתוך זה, גרמניה גם הציבה את עצמה כאויבת של הציונות, אותה היא ובני בריתה הערבים תפסו כשלוחה קולוניאלית יודו-מערבית במזרח התיכון עצמו ⁷.

התמוטטות הדרגתית זו של הסדר הקולוניאלי ותפיסת גרמניה ככוח מערער הדהדו היטב ביישוב היהודי בארץ ישראל. כבר במהלך המלחמה נחשפה חולשתה המבנית של האימפריה הבריטית. השלטון הבריטי היה עסוק בדיכוי פוליטי, בגיוס כפוי, בהגבלות על היישוב היהודי ובצעדים כוחניים במקום בניית מערכת יציבה. במקביל התעצם המפגש של הנהגת היישוב עם המנגנונים החשאיים הבריטיים שפעלו במזרח התיכון: חתרנות, מניפולציות, סחיטה, הפעלת שליחים מקומיים, בניית מנגנוני אימפריה חלופיים ושימוש בנציגים ערבים כזרוע ביצועית. במערכת הרחבה של המזרח התיכון פעלו שרשרת גופים בריטיים שעסקו בחתרנות פוליטית ובהפעלת גורמים מקומיים כשליחים. בתוך כך ניצלו תנועות ערביות שונות את המערבולת האזורית כדי לבסס כוח מקומי, ולבריטים הייתה יכולת עצומה לשחק בין המנהיגים ולכוון אותם נגד היישוב.

המציאות הזו התגבשה לכדי הבנה מוקדמת מאוד בקרב האצ"ל כי ההיסטוריה הגיעה לנקודת מפנה. כבר בינואר 1944 הוצג המרד של הארגון הצבאי הלאומי כסיכום מתבקש של מצב שבו היישוב היהודי תרם בכל האמצעים למאמץ בעלות הברית, אך בריטניה סירבה להקים צבא עברי, מנעה את הצלת יהודי אירופה והמשיכה ליישם את מדיניות הספר הלבן. האצ"ל הציג את השנים שלפני פרוץ המרד כרצף של מפלות קולוניאליות מערביות, של חולשה אירופית, ושל חוסר יכולת של בריטניה להגן על האימפריה שלה או להציע חזון יציב לעתיד העם היהודי ⁸. כישלונותיה של בריטניה בעולם הערבי, התמוטטות השפעתה בלבנון, בסוריה ובמצרים, הישענותה על רשתות של מניפולציה ומאבקי כוח פנימיים, ויכולתה המוגבלת להתמודד עם התנועות האנטי־קולוניאליות, המחישו כי כוחה של האימפריה מצטמצם במהירות.

בתוך כך התגבשה ההכרה כי החלון ההיסטורי נפתח: אירופה חרבה, גרמניה הייתה בנסיגה אך עדיין הצליחה לערער את שליטתן של המעצמות הקולוניאליות, והאימפריה הבריטית איבדה את יכולתה להחזיק את השלטון בארץ ישראל ללא הסתמכות על צבאות ערב. הקריסה התרבותית, הכלכלית והפוליטית של בריטניה לאחר שנות מלחמה רצופות הפתיעה את העולם הערבי ואת הנהגת היישוב באותה מידה. המרחב המזרח־תיכוני היה עד לפריסת רשת בריטית של הפעלת מנהיגים ערביים כקליינטים, אך דווקא העומק של השיטה הזו חשף את חולשתה: מאחורי החזית הדיפלומטית עמדו מנגנוני כפייה, הפחדה ושוחד, ששוב לא הצליחו להכיל את התסיסה האזורית.

האצ"ל קבע כי זוהי נקודת ההכרעה: אם בריטניה מתעקשת למנוע את הקמת המדינה היהודית, ואם המרחב הקולוניאלי העולמי מתמוטט ויכולותיה של בריטניה מוגבלות, אזי הגיע הזמן למאבק צבאי ישיר. הכרזת המרד ביטאה את תפיסת הרגע ההיסטורי שנוצר: סוף עידן אימפריות אירופה, בלימת ההיטלריזם במערב, השמדת רוב יהדות אירופה, והבנה כי לעם היהודי אין עוד זמן להמתין לשיבה של הסדר הקולוניאלי הישן. המאבק הפך לצורך היסטורי, ופעילות האצ"ל הוצבה כחוליה הראשונה בשרשרת שהובילה למלחמת השחרור ולסיום השלטון הבריטי בארץ ישראל.

במקביל לכך התגבשה תודעה יהודית כי פינוי בריטניה מהארץ אינו מבשר על ניטרליות, אלא על מעבר למעורבות עקיפה באמצעות שליחים אזוריים. הנהגת היישוב קבעה כי לפני, במהלך ואחרי החלטת החלוקה נרקם במרחב מנגנון פעולה שמטרתו למנוע את הקמתה של מדינה יהודית. שורת הערכות מוקדמות שהתבססו על תצפית מדויקת במנגנוני הכוח הבריטיים זיהתה כי הממלכה פעלה להסדר שבו כוחות ערביים יקבלו רוח גבית לפלישה לארץ ישראל, בין אם דרך סיוע חשאי, ייעוץ, הבטחות פוליטיות או תיאום עקיף. ההכנות לפלישה, התגבשות הצירים המדיניים של עבר הירדן, עירק, מצרים וסוריה, ושיתוק יישובים יהודיים מרכזיים באמצעות לחץ מדיני וצבאי – היו כולם חלק ממה שהנהגת היישוב פירשה כמערכה מתוזמנת שמטרתה למנוע ריבונות עברית ⁹.

חשיפת ממדי המערכת הזו הפכה לרגע מכונן לקראת פרוץ המלחמה. בריטניה המשיכה להחזיק במנופים מדיניים, בזרועות מודיעין ובסמכות שלטונית עד הרגע האחרון, ובכך עיצבה את תנאי המערכה הראשונית. היא הבטיחה לעצמה פינוי מדורג שיאפשר את חדירתם של צבאות ערב לשטח הארץ. ביישוב ראו בתופעה זו ביטוי ישיר לתפיסת על שביקשה לשמר את השליטה האזורית במזרח התיכון באמצעות כוחות מקומיים. כל זאת התרחש שעה שהיישוב עצמו נדרש להתמודד עם מחסור בנשק כבד, עם פערים לוגיסטיים, עם קשיי התארגנות צבאית ועם קרע פוליטי פנימי בין גופים שונים, אך גם עם מודעות אסטרטגית חריפה לעומק האיום.

עם סיום המנדט ופתיחת שלב הפלישה הערבית הפכה תמונת המערכה למוחשית: צבאות ערב נכנסו לארץ ישראל בזירה שעוצבה על ידי שנים של תיאום, עידוד ודחיפה מצד גורמים בריטיים. צבא עבר הירדן קיבל נשק, מימון ודרגי פיקוד בריטיים, וצבאות נוספים פעלו בהתאם לשרשרת תיאומים שנוצרה קודם לכן. דפוסי פעולה אלה נתפסו ביישוב כהמשך ישיר של ההימנעות הבריטית ממתן לגיטימציה למדינה יהודית וכחלק מהמאמץ לשמר את המבנה האזורי הרצוי לה.

ובכל זאת, דווקא תחת תנאים אלה הצליח היישוב לעמוד במלחמה. הכוח העברי, שנבנה מתוך ארגון וולונטרי, תחת מחסור חמור בנשק כבד ובתוך מערכת פוליטית מפולגת, יצר לראשונה תשתית צבאית שאפשרה לישראל לעבור משלבי בלימה להסבת יוזמה. התובנות שנצברו לאורך מלחמת העולם השנייה – על חולשת האימפריות, על החתרנות הבריטית ועל המערכות הבינלאומיות המשתנות – אפשרו ליישוב לנהל מערכה בסביבה שבה הכוחות האימפריאליים כבר לא יכלו לכפות סדר יציב.

מלחמת העצמאות הפכה אפוא לנקודת שיא בתהליך שבמסגרתו התמוטט העולם הקולוניאלי הישן, והכוחות שניסו לבלום את הקמת המדינה היהודית איבדו את מרחב הפעולה שהיה להם בעבר. בכך התחבר המאבק הצבאי לשינויים עולמיים: דעיכת האימפריה הבריטית, עליית מאבקי לאום ברחבי העולם, ויכולת הולכת וגוברת של ישויות מקומיות לכונן ריבונות על רקע כשלי המעצמות. בתוך מערכת זו עצם קיומו של כוח עברי מאורגן הכריע את הכף, ובסיום המערכה לא היה עוד מבנה אימפריאלי שיכול היה למנוע את הקמתה של מדינת ישראל.

לקריאה נוספת

• יהודה אליצור, ארץ ישראל במחשבת המקרא, מתוך: הגות במקרא ב', ירושלים, תשל"ד.
• נתנאל אלינסון, קיצור תולדות הישראליות, משכל – הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, הדפסה בישראל, 2021.
• מנחם שטרן, "היחסים שבין ממלכת החשמונאים ומצרים התלמית על רקע המערכת הבינלאומית של המאות השנייה והראשונה לפנה״ס", בתוך: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, הוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים, 1991.
• דוד מוטאדל, הרגע האוטוריטרי הגלובלי והמרד נגד האימפריה, The American Historical Review, כרך 124, גיליון 3, יוני 2019, עמ' ‎843–877.
• הכרזת המרד של הארגון הצבאי הלאומי, ינואר 1944, טבת תש"ד, באתר מכללת הרצוג.
• זמר, עזרא, הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור הישראלית, 1947–1948. סטימצקי – הוצאה לאור, 2019.
• גל לירן, "טרומפלדור וז'בוטינסקי", אתר עלילונה.
• גל לירן, "התעת'מנות", אתר עלילונה.
• גל לירן, "יחס הנאצים לציונות", אתר עלילונה.

הערות שוליים

1. נתנאל אלינסון, קיצור תולדות הישראליות, משכל – הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, הדפסה בישראל, 2021. עמ' 59.
2. נתנאל אלינסון, קיצור תולדות הישראליות, משכל – הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, הדפסה בישראל, 2021. עמ' 62-64.
3. מנחם שטרן, "היחסים שבין ממלכת החשמונאים ומצרים התלמית על רקע המערכת הבינלאומית של המאות השנייה והראשונה לפנה״ס", בתוך: מחקרים בתולדות ישראל בימי הבית השני, הוצאת יד יצחק בן־צבי, ירושלים, 1991, עמ' 99–124.
4. גל לירן, "התעת'מנות", אתר עלילונה.
5. גל לירן, "טרומפלדור וז'בוטינסקי", אתר עלילונה.
6. דוד מוטאדל, הרגע האוטוריטרי הגלובלי והמרד נגד האימפריה, The American Historical Review, כרך 124, גיליון 3, יוני 2019, עמ' ‎843–877.
7. גל לירן, "יחס הנאצים לציונות", אתר עלילונה.
8. הכרזת המרד של הארגון הצבאי הלאומי, ינואר 1944, טבת תש"ד, באתר מכללת הרצוג.
9. זמר, עזרא, הסוס הטרויאני הבריטי במלחמת השחרור הישראלית, 1947–1948. סטימצקי – הוצאה לאור, 2019.