"פרו ארמניה"

התזכיר פרו-ארמניה שנכתב על ידי אהרון אהרונסון והוגש למשרד ההגנה הבריטי ב-16 בנובמבר 1916, הוא מסמך נדיר שמתעד ממקור ראשון את מסע ההשמדה של העם הארמני בידי האימפריה העות'מאנית תחת הנהגת הטורקים הצעירים במהלך מלחמת העולם הראשונה. אהרונסון, מדען, מרגל וראש רשת ניל"י, ששהה באותם ימים באזורי האימפריה העות'מאנית, מביא בתזכיר זה עדויות אישיות, שיחות עם קצינים גרמנים, תיאורים ישירים של מעשי טבח, הרעבה, אונס וסחר בעבדים, ומשרטט תמונה מטלטלת של מדיניות מתוכננת וקפדנית שנועדה להשמיד אומה שלמה. התזכיר אינו רק כתב אישום נגד הטורקים, אלא גם נגד האדישות, השותפות שבשתיקה והריאל-פוליטיק של גרמניה, בעלי בריתה של טורקיה.

בתזכיר זה מוזכר מסעה של אחותו של אהרון, שרה אהרונסון, ברחבי האימפריה העות'מאנית, והמראות אליהן היא נחשפה. לפי עדויות שונות, ובהן דברי חיים הרצוג, חוויות קשות אלו גרמו לשרה להזדהות עם הבריטים, אויבי הטורקים, ולהשתלב בפעילות מחתרתית. בעקבות כך הצטרפה לארגון ניל"י ("נצח ישראל לא ישקר") שהקימו אחיה אהרן וחברם אבשלום פיינברג, והחלה לפעול לסיוע לבריטים במלחמתם לשחרור ארץ ישראל מן השלטון העות'מאני. במסגרת פעילותה פיקחה על העברת כספים שנתרמו מהקהילה היהודית בארצות הברית לטובת היישוב, שסבל באותה עת ממחסור חמור ומרעב – פעולה שהייתה חלק בלתי נפרד ממאבק כולל להצלת עמים מדוכאים מידי האימפריה.

התזכיר המלא

לשבת בלונדון השלווה ולכתוב על הטבח בארמנים הוא מעשה קשה מאוד; אין איש, אלא אם הוא קיפלינג או מייספילד, שראוי לו לנסות זאת. הטבחים בוצעו בקנה מידה כה רחב, עם עידון כזה של זוועה, ונמשכו זמן כה רב בצורה שיטתית כל כך – העבודה היחידה שבה נדמה כי הטורקים מסוגלים להיות שיטתיים – עד שאין זה משנה כמה ינסה האדם לרסן את סגנונו, אין זה משנה כמה ינסה להיות מתון, עדיין הוא צפוי להיחשב כמי שמגזים. הכותב לא היה בארמניה גופא, ולכן לא ראה את המעשים הנוראים ביותר. אך מה שראה, ראה בעיניו ממש, בסוריה, בקוניה ובקונסטנטינופול, ומה שלמד מהשליחים ששלח לחלקים באימפריה העות'מאנית שבהם בוצעו הטבחים בקנה מידה גדול – די בכך כדי למלא כרכים ולהקפיא את הדם בעורקים. הכותב מנסה כאן להביא אל הכתב, בצורה מקוטעת מאוד, כמה מן הדברים שראה או למד מפי אנשים מהימנים ביותר, אך ורק כדי שישמשו דוגמאות למה שהתרחש בשולי אזור הטבחים.

כמה גרמנים שהתיישבו כחקלאים בארץ ישראל, ואשר שירתו בצבא בגרמניה או עסקו בעבודות קבלנות בקונסטנטינופול ובסביבתה, שבו לביתם, כלומר לחיפה, במהלך החודשים נובמבר–דצמבר 1915. הכותב עשה לו מנהג לנסוע תכופות בקו הרכבת שבין דמשק לטבריה, כדי ליצור קשר עם אותם גרמנים שהכיר אישית, ודרכם גם עם גרמנים אחרים שנסעו בקו. כך קיבל דיווחים ממקור ראשון על מה שראו בעיניהם במהלך נסיעתם. כל הדיווחים תאמו זה לזה: אלפי גופות אדם נראו משני צדי מסילת הברזל מאנטוליה ועד סוריה. אחותו של הכותב נסעה מקונסטנטינופול לחיפה בחודש דצמבר 1915. היא מעולם לא סבלה מהיסטריה לפני כן, אך מאז אותו מסע, בכל פעם שמוזכר נושא הארמנים בנוכחותה, היא נכנסת להתקף היסטרי. כמה מן הדברים שראתה בעיניה ממש: מאות גופות של גברים, נשים ותינוקות משני צדי המסילה, כלבים אוכלים את הגוויות. נשים טורקיות מחטטות בבגדיהן של הגופות בתקווה למצוא אוצר נסתר. באחת התחנות (בגולק או בעוסמנייה – הכותב אינו זוכר בדיוק), אלפי ארמנים רעבים, חולי טיפוס, המתינו כבר ימים לרכבת שתובילם דרומה. הם שכבו על הקרקע סמוך למסילה הראשית ועל הפסים הצדדיים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג הקטר, שראה את הארמנים שוכבים על הפסים, דהר במכוון עם הקטר לתוך ההמון ודרס ופצע כ-15 מהם. לאחר מכן קפץ מן הקטר בשמחה, שפשף את ידיו וקרא לחברו: "ראית איך ריסקתי אולי חמישים מהחזירים הארמנים האלה?"

אותה עדה ראתה רכבות מגיעות כשהן עמוסות ב־60–80 ארמנים בכל קרון משא, כאשר גם 40 איש היו מציפים את הקרון יתר על המידה. בכל תחנה היו משליכים מן הקרון 10 או 20 ארמנים מתים (מרעב, מטיפוס מנומר), ובמקומם נדחסה כמות דומה של ארמנים חיים. מיותר לציין כי לא ננקטו אפילו אמצעי חיטוי מדומים. צורת הטיפוס המיוחדת הזו מדבקת מאוד, והתוצאה הייתה שהמחלה לא התפשטה רק בקרב הארמנים, אלא גם בכפרים המוסלמיים שבסביבה; טיפוס מנומר זה הרג משפחות שלמות, ובמקרים מסוימים, כפי שהכותב ראה במסעו, לא נותר ולו אדם חי אחד – או ליתר דיוק, אין לומר אדם חי, אלא יש לומר טורקי חי, דבר שהוא רחוק מלהיות אותו הדבר. עשרות כפרים נטושים לחלוטין נצפו על ידי הכותב, והסיבה לנטישה שניתנה לו הייתה תמיד אותה סיבה: המגיפות שהלכו בעקבות הארמנים הארורים האלה רוקנו את הארץ מצדיקיה, או מבני הסהר. אותה עדה ראתה גם ארמנים נשדדים מכל רכושם בדרך הנעימה ביותר בהרי האמנוס. בחסן ביילו, כפר באזור האמנוס, שכבו אלפי ארמנים תחת כיפת השמיים בקור ובשלג, ממתינים להזדמנות להמשיך בדרכם. בזמנים רגילים עלתה נסיעת כרכרה (יאלו) מחסן ביילו לסלחיה כשלוש מג'ידיה. עם זרם הארמנים שהלך וגדש את הדרך, קפץ מחיר הנסיעה ל־4–5 לירות טורקיות, וברוב המקרים היו בודקים את הארמנים, גוזלים מהם את כל כספם, שלקיחתו הוצגה כ"תשלום על הנסיעה", בלי אלימות כלל, אלא דווקא בליווי מילות חיבה (יאברום, קארא, קוזום וכו') מתוך אותו מאגר בלתי נדלה ונעים לאוזן של ביטויים מלאי חיבה אשר ברשות הטורקים טובי הלב ורכי הלבב.

בחלק מתחנות המעבר, כמו חלב למשל, שם היו נערמים אלפי ארמנים במשך שבועות ארוכים תחת כיפת השמיים, רעבים, ממתינים שיובלו הלאה, התפשטו מגיפות במהירות, ובעיקר טיפוס מנומר. כמעט בכל המקרים הללו לא נקברו המתים במשך ימים, והסיבה לכך, כפי שהוסברה לכותב ברוח טובה על ידי קצין טורקי בכיר, הייתה כדי לאפשר למגיפות לכלות מהר יותר את הארמנים הארורים ולהיפטר מהם אחת ולתמיד. הכותב היה יכול להביא עשרות מקרים נוספים של יחס דומה ורוח דומה מצד הטורקים, אך לא היה בזה כדי להוסיף על מה שכבר ידוע. הוא מוסיף רק זאת. כאשר דעת הקהל האירופית ובמיוחד האמריקנית התעוררה לנוכח הטבחים הללו, נסע ג'מאל פאשה לקונסטנטינופול והתעקש שיש לשים קץ לזוועות הללו. הן היו חרפה לתורכים הצעירים. נוסף על כך, הוא נזקק לאותם אנשים חרוצים לצרכי עבודות ציבוריות בסוריה ובארץ ישראל. דווח כי טלעת וחבריו לא רצו לוותר על טרפם, אך עמדתו התקיפה של ג'מאל פאשה הצילה את חייהם של למעלה ממאה אלף ארמנים שנועדו לטבח; כולם היו אמורים להישלח לסוריה. מיד החלו לכנות את ג'מאל פאשה בלגלוג "הפאשה הארמני" בקונסטנטינופול. אך הארמנים האומללים והחסרי ישע היו מלאי הכרת תודה. מאחר שאין אפשרות להפגנות בקונסטנטינופול, ובוודאי שלא מצד הארמנים, הם ארגנו הפגנת שתיקה. במשך יותר משלוש שעות עברה זרימה רציפה של כ־40,000 ארמנים מול מגוריו הזמניים של ג'מאל פאשה בעיר, מבלי שנאמרה מילה אחת, רק מבטים מלאי תודה אל מושיעם שעמד כל הזמן על המרפסת בזרועות שלובות, בתנוחה הנפוליאונית שאהב כל כך להציג. מחוץ לקונסטנטינופול, באסיה, בדרכו חזרה, רכבתו המיוחדת של הסאטראפ ג'מאל פאשה נעצרה פעמים רבות בידי משלחות ארמנים שבאו להודות לו באופן ספונטני. הכותב מעז לומר שגם זו הייתה אחיזת עיניים, תעלול שנועד להוליך שולל את בני המערב התמימים, ובו בזמן גם להוסיף הון תדמיתי לג'מאל פאשה. בהיותו בעל חוש כלשהו למינהל, כיוון ג'מאל פאשה את כל הארמנים שהציל אל מקומות נידחים. בשיטה זו הצליח לגונן על המרכזים הגדולים מסבל וממגיפות, ומצד שני היה יכול לטפל בארמנים כרצונו מבלי שיותר מדי דיווחים ידלפו ממקומות שהיו נתונים לפיקוח קונסוליות נייטרליות רגישות.

אך כאן יכול הכותב לספק מידע ממקור ראשון, שכן יצא בעצמו אל כמה מאותם מחנות ארמנים – בחורן, בעג'לון, בדרום-מזרח ים המלח ועוד. נאסר על הארמנים לשהות בערים ובכפרים, או לעסוק בכל עבודה, כלומר – להרוויח שכר כלשהו. למעשה, הם מוחזקים במדבר, שם תלויים הם לחלוטין באספקה ממשלתית של מזון ומים. גברים, נשים וילדים נאלצים לעסוק בעבודות כפייה קשות – סלילת דרכים, פתיחת מחצבות וכיוצא באלה. כל פועל או פועלת מקבל 4 מטליקים ליום = 2 פני. זהו כל הכנסתם, ועל כך עליהם לחיות. בזמנים רגילים ובמרכזים עירוניים גדולים שכר מגוחך זה לא היה מספיק למנוע רעב, ועל אחת כמה וכמה במדבר, שם גם המצרכים המעטים שיש נמצאים רק במחסני הממשלה, המתנהלים במידה מחפירה של שחיתות. מים יש להביא לעיתים קרובות אל אותם מחנות ברכבת, שכן אין מעיין בטווח של 10 מיילים. מובן מאליו שבימי מלחמה הרכבות אינן מצליחות להגיע בקביעות למחנות. אין זה עוול רב מדי להטיל ספק בכך שלעתים קרובות מדי רכבות המים כלל אינן מגיעות, כי "שכחו" לעשות זאת במכוון. כך או כך, כאשר רכבת המים סוף סוף מגיעה, אלפים של אנשים מורעבים וצמאים מסתערים אליה – זה בא בכד חרס, זה בפחית – אל מקום העצירה. אז פורצת מהומה נוראה. אך בטורקיה של ימינו סדר חייב לשרור. השוטרים רחבי הלב פורצים פנימה, ובמקלותיהם ("קורבאג'ים") מכים ימינה ושמאלה, מרחיקים את האנשים מהרכבת כדי "למנוע תאונות". הקטר עוצר, המהנדס מחייך, פותח כמה ברזים, והמים זורמים החוצה על הקרקע הלוהטת משמש. האנשים הצמאים, מאוימים ממקלות ומרובים שלופים, מנועים מלמלא את כליהם, שלעיתים גם נופצים לעיניהם. מים נשלחו למדבר; ממשלתו האחראית של המנהל המהולל ג'מאל פאשה עשתה את כל שביכולתה לדאוג לצמאים; קרתה "תאונה מצערת", דבר שיכול לקרות אפילו תחת המשטרים הטובים ביותר… הסצנות שתוארו לעיל נצפו ממש בידי הכותב, והתשובה שתועדה לעיל היא תשובתו של ג'מאל פאשה כאשר עודכן על כך. הדבר מאיר באור מיוחד את כלל המשטר, כאשר ג'מאל פאשה לא חש אפילו צורך לשאול מי אחראי לרצח הבזוי הזה בצמא – קל וחומר להעמידם למשפט, ולו למראית עין. שבנסיבות כאלה, שליש ואף מחצית מאוכלוסיית המחנות מתה תוך שבועות ספורים – אין בכך אלא טבע הדברים.

הכותב מעדיף שלא להרחיב על אורח החיים המתירני במחנות אלה. גברים שאיבדו את נשותיהם בדרכים הארוכות, נשים שאיבדו את בעליהן, מתקבצים יחד, ילדים שאיש אינו יודע למי הם שייכים מאומצים בתוך המשפחות החדשות הללו – וה"טורקים החיילים" משקיפים על כל זה, לוקחים בו חלק ומביאים עימם מנה נוספת של הפקרות, תועבה ומחלות. אין פלא אפוא כי נציג של ממשלה נייטרלית בקונסטנטינופול, אשר הציע לנסוע לסוריה כאדם פרטי, תוך התחייבות שלא לדווח על דבר, אפילו לא לממשלתו, אלא רק כדי לעמוד כאדם על מה שמתרחש – סורב בבקשתו להרשאה. ייתכן שתישאל השאלה: איזו שכבה באוכלוסייה או בשירות הציבורי המאורגן נשאה באחריות להשמדה הכוללת של חיי ורכוש הארמנים? התשובה היא: לא הייתה שכבה באוכלוסייה המוסלמית – עשירים או עניים, גבוהים או נמוכים, צעירים או זקנים, גברים או נשים – שלא לקחו חלק ברצח ובשוד. כמובן שאין הכוונה שכל מוסלמי באשר הוא אשם בכך; ישנם יוצאי דופן בודדים וראויים לציון, מקרים של עזרה נדיבה מצד טורקים זקנים אכן דווחו, אך הם היו נדירים, מבודדים, ותמיד נדחו על ידי השלטונות – הצבאיים והאזרחיים כאחד. שלטונות אלה התבלטו באכזריותם ובחמדנותם בכל מקום שבו נמצאו ארמנים, גם מחוץ לאזורי הטבח המרכזיים. לכן, איש המכיר את הטורקים והמוסלמים בכלל, לא יופתע לשמוע כי אנשי השררה הבכירים במדינה ובכנסייה היו הראשונים לנצל את ההזדמנויות הבלתי רגילות שסיפקו שוקי העבדים הלבנים הארמניים שהוקמו. שווקי עבדים אמיתיים לנשים הוקמו בכל מקום – סלחו לי, בכל ריכוז מוסלמי – דרכו הובלו הארמנים. מחירה של ילדה ארמנית צעירה בגיל 12–14 נע בין שלוש מג'ידיות לשלוש לירות טורקיות. הכותב ראה בעצמו מכירות כאלה של ילדות בדמשק, אך בהיקף קטן – הוא הגיע מאוחר מדי. אך דו"חות על מכירה בהיקף גדול מאוד נמסרו לו על ידי נשים אמריקאיות שהיו עסוקות בעבודת מיסיון בביירות ובדמשק, על ידי קרובי משפחתו המתגוררים בחלב, ועל פי הערכה של אישה צרפתייה מהימנה מאוד (גברת סולייה), המתגוררת בקוניה זה שנים, נמכרו כך אלפי נערות, נוסף על מאות עדויות שסיפרו לו ארמנים שהיה איתם במגע ישיר.

אין דבר שיכול להעביר לתודעה מערבית את האימה והחרפה שבשווקי העבדים הללו. הכותב ראה במו עיניו מוסלמי מזוקן, אפור שיער, בוחן בעיניו ובאצבעותיו המנוסות שורת שפחות כאלו, שם את משקפיו כדי לראות טוב יותר, ממשש את קורבנותיו אחת־אחת ובוחר ילדה צעירה, אולי בת 13, עבור שש מג'ידיות, כשהוא מסביר את בחירתו במילים המחרידות: "קטשוק אמה עטלי" ("קטנה אך בשרנית"), ונותן לקולו הישן והמעוות ללקק את המילים. רבבות נשים ארמניות צעירות נמכרו כך להריֵמים מוסלמיים (בעיקר לערבים – אותם בעלי ברית שהמעצמות כיום טופחות על שכמם באותה קלות דעת פושעת שבה גרמניה עודדה את הטורקים; אותם גיבורים בני זמננו בקרב בעלי הברית הם סוחרים חמדניים מכדי לוותר על הזדמנות כה נוחה למלא את הריֵמיהם). אך כאן יש להעיר ביושר על הליברליות של המוסלמי המודרני תחת שלטונם ה"מתקדם" של צעירי טורקיה. אף על פי ששוק העבדים נועד, במהותו, לטובת המוסלמים בלבד, גם לא־מוסלמים הורשו להרוויח מתועלת זו במידה מסוימת, ורבות מהנערות נחלצו מגורלן המר כשאדם לא־מוסלמי "קנה" אותן – כביכול – בכמה מג'ידיות. ראשי הרוח המוסלמיים – החוג'ות, האולמא, הקאדים והמופתים – לא היו האחרונים לנצל את עסקאות שוק העבדים הלבנים. אלא שבתבונה רבה הרחיבו את מספר שפחותיהם גם באמצעות המרת דת, שלא הצריכה תשלום במזומן. המרות אלה נעשו לרוב בקרב נשים צעירות – סחורה שמחירה ירד בשוק המוסלמי – וזו הושלכה אל תוך הריֵמי המלומדים באכזריות ומכות, כשהם אמורים להורות להן את תורת המוסר הגבוהה של האסלאם. בפועל, המרות הדת התבצעו בקנה מידה רחב מאוד. נאמנים לצו הנביא: "יוקתלונה או יוסלאמוננה" – "הרג את הכופרים או המר אותם בחרב" – אילצו הטורקים קהילות ארמניות שלמות להתאסלם. בקרב כמה מהקהילות הקווקזיות, שהיו כבר חצי מטורקיות, ששם נשותיהן עטויות רעלה כמו נשים מוסלמיות, ושהכרתן את האמונה והדוקטרינות הנוצריות הייתה שטחית בלבד – ההמרות היו קלות למדי. אך באופן מפתיע, גם מספר לא מועט של ארמנים משכילים מאוד מקונסטנטינופול ומערי החוף האחרות התאסלמו. אחד מהם, שגורש מקונסטנטינופול, הוחרם רכושו (שהוערך במיליונים), חזר לעיר כמוסלמי. בנוכחות הכותב הסביר כי עשה זאת כדי להציל מאות אלפי בתים מפשיטת רגל, ביודעו כי קריסת עסקיו תגרור נפילה של מאות עסקים קטנים נוספים – של ארמנים, יוונים ויהודים – שעבדו איתו. ההסבר מובא כפי שהוא; העובדה היא שכאשר הושב אותו ארמני ממיר דת לרכושו, חידש את עסקיו ושמר בקפדנות על כל התחייבויותיו העסקיות.

כאשר שמו להם למטרה להשמיד את הגזע הארמני, ידעו הטורקים היטב שעל מנת להצליח עליהם להשמיד באכזריות את הגברים הכשירים – מנערים ועד שֵׂיבֵי זקן. ולשם כך אורגנו טבחי ממש. השיטה הרגילה הייתה לארגן גדודי עבודה בני 400 עד 600 ארמנים כאלה, שנשללו מהם נשקם, ונדחפו ללא מזון או מים למקום נידח, בליווי 20 עד 25 חיילים טורקים ושניים-שלושה צ'אוישים (משגיחים). הללו קיבלו הוראה לעקוב מקרוב אחר עריקים בוגדניים, ולהשתמש ברובים שלהם אם תתרחש התקוממות או ניסיון בריחה. קריצה מסוימת מעינו של הקצין המפקד לעבר הצ'אוישים תוך כדי מתן ההוראות הספיקה כדי שיבינו מה מצופה מהם באמת. לרוב, לאחר יום או יומיים, הייתה יחידת הליווי הצבאית שבה על עקבותיה, שיכורה מחגיגת הדמים שלה, ומדווחת כי הגדוד כולו מרד או ערק, ועל כן הם נאלצו לירות בכל הארמנים – עד האחרון שבהם – כהגנה עצמית. הכותב לא נכח בעצמו באף מקרה כזה, אך כמה מהם דווחו לו על ידי אנשים מהימנים ביותר. מנהל סניף של הבנק העות'מאני, שנאלץ לעבור מהאזור שבו עבד בארמניה ליפו, משום שהיה ארמני, נסע בלבושו כשם שטורקים נוסעים ודיבר בטורקית, וכך הצליח להגיע למקום שבו פגש קבוצת חיילים שיכורי דם, שהתפארו במעשה שזה עתה סיימו – טבח ביותר מ־400 ארמנים. כל הפרטים תוארו לו באופן הדוחה ביותר. למחרת, בדרכו, הגיע לערימה של גופות ארמנים. כשהגיע לחלב, אותו ארמני דיווח על המקרה באופן מלא לקונסול הארמני.

כאשר שאל הכותב בקונסטנטינופול קצינים גרמנים אם סיפורים כאלה אכן נכונים, הודו הקצינים כי הדברים נכונים לחלוטין וללא יוצא מן הכלל. ואין לחשוב כי העובדה שאין שומעים עוד על טבחי המונים של ארמנים מעידה על כך שהטבחים חדלו לחלוטין. הטורקים ממשיכים במשימתם בעקביות הראויה למטרה נעלה בהרבה. הכותב היה עד לעשרות מקרים קורעי לב שבוצעו בשקט מוחלט, ללא קול, בלבה של קונסטנטינופול עצמה, כאשר רוב התושבים לא הבינו כלל מה מתרחש. במקרה הראשון נתקל ממש במקריות, וכשעלה על קצה החוט, הצליח לעקוב אחר התהליך כולו. פורסמה הוראה שלפיה רק ארמנים שנולדו בקונסטנטינופול יורשו להישאר בעיר. במשנה מרץ החלה משטרת קונסטנטינופול, מזה חודשים, במרדף אחר ארמנים. נערכות סריקות בית־בית, לרוב בשעות הקטנות של הלילה. מתוך מיטותיהם נגררים 8 עד 12 ארמנים – זקנים וזקנות, נערים ונערות – חצי ישנים, חצי לבושים, ומובלים בדממה לאורך סמטאות צ'ישלי אל כיכר טקסים, מלווים בשניים, לעיתים שלושה שוטרים. כשהיתקל לראשונה באחת מיחידות ההובלה האילמות והשקטות הללו, לא הבין מיד את משמעות הדבר. קצין גרמני הפנה את תשומת לבו לכך, ומאז, במשך שבועות, הפך הכותב לילך לילי וראה עשרות קבוצות כאלה נלקחות אל מטה המשטרה – ומשם לא נשמע עוד קולן. הן נעלמות מבלי להשאיר עקבות. התהליך הזה נמשך חודשים רבים, ומבוצע בקפדנות על ידי המשטרה בלילות, בעשרות רבעים של העיר. הכותב תיעד סיפורים של "קפודג'ים" וזקנים ארמנים אחרים שהצליחו להסתתר במשך חמישה או שישה חודשים, אך לבסוף נמצאו בידי כלבי הציד של המשטרה ונלקחו – ולא נשמע עוד עליהם דבר. יש לציין כי מספר לא מבוטל של ארמנים משמשים כמרגלים למען הטורקים, דבר שמקל מאוד על מציאת הקורבנות. המשטרה אינה מסתפקת במרדף הלילי; באור יום, בגנים ציבוריים, באסיפות גדולות – הם תופסים את טרפם. הכותב היה עד למקרה כזה, שיישאר בזיכרונו לשנים. גבר לבוש היטב, מכובד למראה, כבן 45, הלך בפינה מבודדת של גן טקסים בקונסטנטינופול, בשעה חמש אחר הצהריים, וילד קטן כבן שלוש אחז בידו. שוטר ניגש אליו בנימוס, שאל מספר שאלות, הורה לו להתלוות אליו. לאחר דין ודברים קצר הותר לו לשכור כרכרה, והוא והילד, בליווי השוטר, נסעו למטה המשטרה. המבט הנואש של האיש המסכן עם הילד הקטן שאחז בידו – אי אפשר לתארו במילים. כל הסצנה התנהלה כה מהר ובשקט כה מוחלט, שכמעט איש פרט לכותב לא הבחין בדבר. על תפיסה כזו לא נשמע עוד דבר – היא נעלמת לעד. ייתכן שקריאת תיאורים כאלה מתישה, אך מאות – אולי אלפי – סיפורים כאלה תועדו, ואי אפשר להישאר בגבולות הראוי כאשר אדם נשאל על כך. חשים בצורך גופני כמעט לפרוץ ולספר לפחות מעט ממה שראו או שמעו. ולסיכום, הכותב מבקש לומר כמה מילים על ההשפעה שהיו לטבחים הללו על הארמנים, על כלל האימפריה הטורקית, ועל השאלה – מי באמת אחראי למרחץ הדמים חסר התקדים הזה. ההשפעה על העם הארמני הייתה מוחצת. מספרים וסטטיסטיקות לעולם לא ישקפו את המספר האמיתי של החיים שנרצחו ונהרסו. אך ההערכה המתונה ביותר, ההערכה הגרמנית – שיש לה עניין ברור במתינות – מודה כי עד לקיץ שעבר נהרגו ואבדו כ־600,000 נפש.

מן המתואר לעיל באשר לתנאים במחנות ולגורל הנשארים בהם, ניתן להסיק שעלינו לחשב עוד 200,000 עד 300,000 נפשות נוספות שאבדו עד לקיץ האחרון. גם בימים אלה של קרבות עזים, מספרים עצומים כאלה של חפים מפשע שנהרגו ונמחו – מוכרחים לעורר את תשומת לבנו. מבחינה מוסרית וכלכלית, הגזע הארמני בטורקיה נחרב כליל – מעט ההון הפרטי שנותר על כנו, בדרכים נקיות או לא נקיות, אינו משנה דבר. אחד מהיסודות החרוצים והחסכוניים ביותר באימפריה העות'מאנית – אם לא החרוץ והחסכוני שבהם – הפך לעם של קבצנים מורעבים ומדוכאים. זהו יהודי, אגב, שמעיד על כך. טוהר חיי המשפחה נהרס, הגבריות נכחדה, הילדים – בנים ובנות – משועבדים בבתי כלא טורקיים ובבתי תועבה והפקרות. לכך הידרדר העם הארמני בטורקיה. לידיעת הכותב, מאות נערות בנות 13–14 חיות בזנות בקונסטנטינופול. גרוע מכך – הן מכלכלות בזנותן את הוריהן, שכן זהו המקצוע היחיד שנותר להן להתפרנס בו. ודאי שדבר דומה מתקיים גם במאות מקומות נוספים. הכותב מכיר את סיפורה של כלה ארמנית צעירה בקונסטנטינופול, בת למשפחה מהוגנת ומיוחסת, שבעלה – רופא – נרצח בידי הטורקים לנגד עיניה. במשך שלושה חודשים התאבלה עליו ושמרה על כבודה מול מעניה הטורקים. לאט לאט נאלצה למכור את רהיטיה, את השטיחים היפים, את כל המזכרות מחיי הנישואין המאושרים שלה. בפעם האחרונה שבה ביקר הכותב בקונסטנטינופול, הייתה אותה אישה זונה מפורסמת, המשרתת בלעדית לקוחות טורקים. הכותב רואה לנכון לדווח על מקרה זה, שכן בעיניו אין מדובר במקרה חריג, אישי – אלא בדוגמה מובהקת למה שצפוי לכל גזע ולאום הנתונים תחת שלטונו המדכא של הטורקי. פעמים רבות נאמר – אך כנראה לא לעיתים קרובות מספיק – כי הטורק מעולם לא היה אלא כובש בארצות ששלט בהן. הטורק מעולם לא התבסס לשלטון יציב, ממשל שמרני אמיתי. הוא חי כפולש ברברי החונה בארץ – וככזה גם נהג בארץ ובעמים שכבש זמנית. אם אכן נערכת מלחמה זו כדי לשחרר את העולם, הרי שיש לשחרר גם את העמים המדוכאים תחת העריצות הטורקית – יהיו אלה ארמנים, יוונים, יהודים או ערבים – שאם לא כן, גסיסתם מובטחת, במוקדם או במאוחר, בדיוק כפי שברור היה כי גורלה של אותה נערה ארמנית היה להידרדרות.

הטבח ההמוני ביהודים שהורה עליו הגנרל הרומאי טיטוס הוא התיעוד ההיסטורי היחיד שניתן להשוותו לטבח ההמוני בארמנים. וגם אז כמו כעת, כאן כפי ששם, היה זה מהלך מתוכנן של ממשלה. מלוא האחריות, המוחלטת והכוללת, של ממשלת טורקיה – תהיה אשר תהיה – לטבחים אלה, אינה מוטלת בספק. הטבחים תוכננו על ידי הממשלה המרכזית בקונסטנטינופול, ורק משום כך ניתן היה להוציאם לפועל בקנה מידה כה נרחב, בו-זמני, עקבי ושיטתי. ייתכן שניתן להטיל ספק אם בתחילה חפצה הממשלה שהדבר ייחשף, וייתכן בהחלט שרק מתוך להט המעשה המדמם נסחפו מבצעיו, חשפו את קלפיהם ושכחו כל אמצעי הגון בסיסי. אך יהיו אשר יהיו מחאות הזעם המעמידות פנים שהממשלה משמיעה כיום, השתתפותה המלאה והברורה בהסתה לפשע אינה נתונה עוד אפילו לצל של ספק. מדיניותה העקבית לאחר מכן – שמטרתה חורבן מוחלט של כל הקהילה הארמנית – מהווה הוכחה נוספת לכוונותיה: פיטורין של משרתים ארמנים ותיקים ובלתי ניתנים להחלפה מכלל השירותים הציבוריים; מרדף בלתי פוסק אחר ארמנים בקונסטנטינופול ובמקומות אחרים; ביטול האוטונומיה הדתית של הכנסייה הארמנית; הדחת הקתוליקוס – מהלך שמהדהד בדומה להסרתו של השריף ממכה או של המגנים הנוצריים בתוניס, אך יש לו השפעה עצומה על חיי הקהילה הארמנית – כל אלה מצביעים על מטרה ברורה של הממשלה. אין זה תפקידו של הכותב להיכנס לגורמים ההיסטוריים להתפרצויות השנאה הטורקיות כלפי הארמנים, אך ספק רב אם ניתן להכחיש כי אחת הסיבות המיידיות הייתה שטבח הארמנים התקבל בברכה על ידי אנוור פאשה – בין היתר – כדרך לנקום על התבוסה הברורה שספג בקווקז. אנשים ייחסו לו אישית את האשמה על התערבותו הרשלנית בענייני צבא שחורגת מכישוריו, ואשר הובילה לאסון ארדאהאן. כדי להסיט את האש ממנו, הוטלה האשמה כולה על הארמנים הבוגדניים, וסיפורים על הרעלת גדודים שלמים, על קצינים שהולכו שולל בידי נשים ארמניות יפות – כל אלה היו שיחת היום והסעירו את "זעמו הקדוש של המאמין".

אם האחריות המלאה של ממשלת טורקיה לטבחי הארמנים אינה מוטלת בספק, הרי שהשאלה לגבי חלקם של הגרמנים במעשים אלה היא שנויה במחלוקת. ההגנה שמציגה ממשלת טורקיה בנוגע לטבח הארמנים מזכירה מאוד סיפור יהודי ישן שסופר פעם ברייכסטאג הגרמני: שתי נשים יהודיות באו לדין לפני רב זקן בשל מחלוקת על קדרה – התובעת לא הצליחה לקבל את הקדרה בחזרה מן הנתבעת. הנתבעת טענה: ראשית, איני יודעת על שום קדרה כזו; שנית, החזרתי אותה מזמן; ושלישית, הקדרה שבכלל לא קיימת – הייתה שבורה. כך גם הטורקים: ראשית, לא היו טבחי ארמנים כלל; שנית, אם היו – הם התרחשו רק באורח מקומי, ספונטני, ללא הוראות ממשלתיות; ושלישית, אם ניתנו הוראות, הן ניתנו מתוך הגנה עצמית, ובברכת בעלת בריתם הנאורה – גרמניה. בתגובה, טוענים הגרמנים כי אין להם כל חלק בתוכנית, וכי הם היו מזועזעים, חסרי אונים, צופים מהצד בלבד. רשמית, הגרמנים מטילים את מלוא האשמה על ממשלת טורקיה ומבקשים לנקות עצמם מכל אחריות או שותפות לפשע. נעשתה עבודה תעמולתית רבה בכיוון זה – החשובה שבהן, למיטב ידיעת הכותב, היא מסמך מדוקדק ומלא הצהרות אמריקאיות וגרמניות, שהודפס בפרטיות והופץ כסודי ביותר בידי ד"ר לפסיוס, ראש הפעילות המיסיונרית הגרמנית. ייתכן בהחלט שלפסיוס כן בזעמו על כך שאנשים ממיתים את האשמה בגרמנים על השתתפות בטבח של 600,000 נוצרים בידי עובדי אלילים. הוא מביא ראיות טובות לכך שהטבחים תוכננו בקפידה על ידי הממשלה המרכזית בקונסטנטינופול. הוא אף ממשיך וטוען כי טבח הארמנים היה רק "ניסוי כלים" (אם כי מוצלח מאוד), ואם העולם ה"מתורבת" יקבל אותו ללא מחאה רמה מדי – יבואו אחריו היוונים, שאר הנוצרים, וגם היהודים. אך כמו בכל תוצר גרמני כנה ביותר, גם את עבודתו של לפסיוס יש לקרוא "בגרגר של מלח". הוא אכן מודה באכזריות הטורקית, במזימה העמוקה של הטורקים, מוסיף ראיות ועדויות – עד כאן ניתן להסכים עמו. אך את הלבנת פני ממשלת גרמניה אפשר בהחלט לטעון נגדה. אין זה מן הצדק להניח שלפסיוס כתב את התנצלותו לפי הזמנה, אך, כמו כל גרמני שומר חוק, הוא הגיש את כתב ההגנה שלו לאישור השלטונות. ד"ר בתמן-הולווג אף התיר לפרסם מכתב ממנו ב"הקדמה", ובו הבטחה כי "בעתיד" יעשה את חובתו הנוצרית ויעשה כל מאמץ למנוע חזרה על טבחים כה מבישים. משום כך קיבל המסמך אופי רשמי ו"קדוש" שהופך אותו למפוקפק. אם לממשלת גרמניה היו סיבות לתמוך (מבלי להודות בכך) בטבחים, קרוב לוודאי שלא שיתפה את לפסיוס באמון הזה. הכותב שוחח עם עשרות קצינים גרמנים, רופאים ואחרים, שהיו בלב הטבחים, וזה מה שלמד: כל גרמני בנפרד – הזדעזע עמוקות ממה שראה. חונך לכבד רכוש, סדר ועוד, הגרמני אינו מסוגל לצפות בשלווה בביזה, ברצח וכדומה. לכן, לומר שהגרמנים הובילו את הטבחים או לקחו בהם חלק ישיר – כפי שחוזר ונשנה לעיתים – הוא עוול כלפיהם, או לכל הפחות טענה שלא ניתן יהיה להוכיח, בעוד הגרמנים תמיד יוכלו להביא מכתבים, יומנים, פרוטוקולים ועוד, המעידים כי נפשם סלדה בכל מקרה ומקרה.

אך משועבדים למשמעת, ויתרו על כל מחשבה או יוזמה אישית – הגרמנים שנשלחו לתפקיד באזורים שבהם התחוללו הטבחים ראו את הזוועות, הזדעזעו, אך לא עשו דבר כדי לעצור אותן. מנקודת מבט מוסרית גבוהה יותר, זוהי בוודאי שותפות – גם אם לא ישירה. רשמית, ממשלת גרמניה לא התנערה לחלוטין מן ההכרה – לפחות – בצורך האכזרי שבטבחים. חקירות רשמיות נערכו, ואף אדם לא פחות מבאסרמן (ראו את כתב העת הגרמני Nord und Süd), שייתכן כחסר חשיבות כאדם פרטי אך דבריו נושאים משקל כמנהיג הליברלים הלאומיים, העניק לממשלת טורקיה מחילה מפורשת וגלויה על מעשיה, תוך שהוא מזמן לעזרתה כמובן את תורת ה"רייזון ד'אטה" – טובת המדינה העליונה. כלומר, תמיכה גרמנית רשמית לא נשללה לחלוטין מן הטורקים. וכעת יש לשקול עוד דבר אחד. מזה זמן כבר הבינו הגרמנים, שמבחינה פוליטית ייתכן כי היה זה חכם לנסות ליישב את קילימנג'רו או את מזרח אפריקה הצחיחה והבלתי פורייה יחסית – מושבות שאינן "ארץ לאדם הלבן", ואינן מבורכות בעושר מחצבי. מולטקה, כבר לפני 75 שנה, הצביע על ארץ זו כעל יעד ההתיישבות העתידי של גרמניה, ומאז הצביעו גרמנים רבים נוספים על עובדה זו. מנקודת מבט זו – האם מי שמכיר את הגרמנים, ואת דרכם הארוכה ולעיתים העקלקלה להשגת שאיפותיהם הנשגבות – שהן, למעשה, משימות אלוהיות ממש לדעתם – האם מי שמכירם יתקשה להאמין כי חיסולו של היסוד החרוץ והיצרני ביותר באותן ארצות לא היה עשוי למצוא חן בעיניהם, ואולי אף לשמש את האינטרסים המדיניים שלהם? והאם לא יאמרו הגרמנים עצמם – כאשר יהיו שוב שבעים ומלאי ביטחון – "פשע? זהו עניין לדיון. אך מדיניות ריאלית גרמנית למרחוק? בהחלט כן." טבח הארמנים היה פעולה מתוכננת בקפידה בידי הטורקים, אך הגרמנים יישאו עימם לעד את קלון השותפות למעשה זה.

הערות שוליים שנכללו בתזכיר

• הדחת הקתוליקוס והמינוי הטורקי לראש הכנסייה הארמנית בטורקיה – בירושלים – התרחשו לאחר שהכותב ניתק את קשריו עם מקורות המידע שהיו לו בארץ, ולכן אין בידו מידע פנימי בעניין זה. אך לא יתפלא כלל אם יתגלה שידו של ג'מאל פאשה הייתה במהלך. אם השערה זו נכונה – ג'מאל פאשה קיווה להכות מכה כפולה: לכרות את ראש הכנסייה הארמנית, ובד בבד ליצור בארץ ישראל מושבה חזקה של 30–40 אלף ארמנים חרוצים, ובראשם מנהיגם הדתי – הדרך היעילה ביותר בעיני ג'מאל פאשה לבלום את התפשטותה הבלתי רצויה של התנועה היהודית בארץ ישראל, מול המתמודדים עמה – היהודים – שאין הטורקים מגיעים לקרסוליהם.
• החשיבה הגרמנית תמיד מעוררת תמיהה. שאלת הארמנים הייתה נושא בטוח שניתן היה לעוררו מול גרמנים רשמיים, והכותב לא החמיץ ולו הזדמנות אחת לעשות זאת, ולכן ניתנה לו האפשרות להאזין לעמדותיהם של מאות גרמנים בנושא. כל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, יכול היה לספר מאות סיפורים המוכיחים את אכזריותם של הטורקים, את הברבריות הבלתי מוצדקת והבלתי מתביישת שלהם, וכדומה. אך כל אדם הגון היה נרתע מן המחשבה על הפקת רווח ממצב נורא שכזה – לא כן הגרמנים. הם ניהלו עסקאות. אין זה הוגן לומר כי שדדו את הארמנים, אך כאשר אלה נאלצו לנטוש את רכושם ללא כל פיצוי או למכור אותו בעבור סכומים זעומים – הגרמנים ניצלו את התנאים וקנו שטיחים, תכשיטים, חפצי ערך – בעשירית מערכם האמיתי. גרמניה תהיה מעתה הארץ העשירה ביותר בשטיחים.

לקריאה נוספת

• אהרון אהרונסון, פרו ארמניה, תזכיר למשרד ההגנה הבריטי, מתאריך ה-16 בנובמבר 1916.
• לירן גל, התעת'מנות, עלילונה.